שיחת תצא תנש"א - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

התוכן ד"כי תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבת בה" בהקריאה בתורה (ש"היא נצחית"<ref>[[לקוטי אמרים פרק י"ז|תניא רפי"ז]].</ref>) '''ביום זה''', שייך גם (ובעיקר) להביאה אל הארץ ירושה וישיבה בארץ לעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

בהתחלת פרק ראשון – "משה קיבל תורה מסיני<ref>לאחרי '''יציאתה''' (ונסעה וירדה) מהמעמד ומצב ד"חמודה גנוזה שגנוזה לך" (שבת פח, ב) – שבזה מרומז הקשר והשייכות לפרשת תצא.</ref> ומסרה כו'" לכאו"א מישראל עד סוף כל הדורות, "והעמידו תלמידים הרבה" – מודגשת כללות '''העבודה''' דבני ישראל בקיום התורה<ref>ובפרטיות יותר – בה"שלשה דברים" שעליהם "העולם עומד", תורה עבודה וגמילות חסדים (משנה ב').</ref>, ובסוף פרק שני – "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" – מודגש ענין '''השכר'''.

ובסגנון המשנה דפרקי אבות: "ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" – דיש לומר הפירוש בזה, שהעבודה עצמה היא מתוך התקשרות והתחברות ("'''דע'''", ש"דעת הוא לשון התקשרות והתחברות"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ג'|תניא ספ"ג]].</ref>) עם המעמד ומצב ד"שכרן של צדיקים לעתיד לבוא", היינו, שבזמן העבודה ("היום לעשותם") ישנו מעין ודוגמא והתחלת השכר דלעתיד לבוא.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם בפרשת כי תצא עצמה – שבה נאמר הציווי דנתינת שכר שכיר (פועל) באופן ש"'''ביומו'''<ref>כד, טו (התחלת השיעור דיום הש"ק).</ref> תתן שכרו"<ref>נוסף על הדין שנאמר בפרשתנו לפנ"ז – "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך", "כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך" (כג, כה־כו), ש"בפועל* הכתוב מדבר" (פרש"י שם), ש"מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו" (רמב"ם הל' שכירות רפי"ב), ודוגמתו בעבודתם של ישראל בכרמו ושדהו של הקב"ה (שנקרא "רעך" (שמו"ר ר"פ יתרו. ועוד)) – שהקב"ה מניח להם לאכול (שזה כולל כל צרכי האדם, שכולם נקראים בשם אכילה) כדי צרכם, הן דברים המוכרחים לקיום האדם (העבודה בשדה), והן דברים של תענוג (העבודה '''בכרם'''). – וראה בארוכה לקו"ש חל"ד ע' 132 ואילך.{{ש}}'''*) ואפילו בבהמה נאמר "לא תחסום שור בדישו" (פרשתנו כה, ד).'''</ref>, ומזה מובן גם בנוגע לנתינת השכר על עבודתם של בני ישראל על ידי הקב"ה<ref>כמ"ש "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (שמו"ר פ"ל, ט).</ref> (בדוגמת "בעל הבית" ששוכר "פועלים", "בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", כלשון המשנה בפרקי אבות דשבת זו<ref>פ"ב מט"ו. מי"ד־טז.</ref>), שנוסף על "מתן שכרן של צדיקים '''לעתיד לבוא'''", "'''למחר''' לקבל שכרם"<ref>ולהעיר, שגם ענין זה (שהשכר הוא למחר, לעתיד לבוא) מרומז בפרשת כי תצא – כדרשת חז"ל (סוף חולין) על הפסוק (פרשנו כב, ז) "למען ייטב לך והארכת ימים" (שנאמר בשכר מצות שילוח הקן), "תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שאין '''תחיית המתים''' תלוי' בה, בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה, אלא למען יאריכון ימיך '''בעולם שכולו ארוך'''. ולמען ייטב לך '''לעולם שכולו טוב''' . . שכר מצות בהאי עלמא ליכא" (וראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 197 ואילך).</ref>, צ"ל וישנו גם השכר שניתן '''בו ביום''', "'''ביומו''' ("היום לעשותם") תתן שכרו"<ref>ראה גם לקו"ש חכ"ט ע' 138 ואילך.</ref>, כדלקמן.

עבודת האדם בעולם היא באופן של '''יציאה''' ("תצא") ממקומו האמיתי – לא רק ביחס לעמידת הנשמה בעולם האצילות ("נשמה שנתת בי טהורה היא", כנ"ל ס"ב), אלא גם (ובעיקר) ביחס לשרשה ומקורה הראשון – למעלה מכל סדר ההשתלשלות [כולל גם למעלה מ(התחלת ההשתלשלות ב)צמצום<ref>ויש לומר, ש"(כי תצא ל)מלחמה" רומז גם על הצמצום, שהוא כמו מלחמה כביכול לצמצם את האור, ובפרט בצמצום הראשון שהוא בדרך סילוק.</ref> הראשון<ref>ובפרטיות יותר – לא רק הצמצום שבבחי' עיגול, אלא גם הצמצום שלפנ"ז שהוא מרובע ולא עיגול (כדאיתא בספרי קבלה, ומובא לעתים נדירות בדרושי חסידות (ראה סה"מ תרנ"ט ע' עז בהערה ד"ה רושם. וש"נ)).</ref>], שהרי "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"<ref>ב"ר פ"א, ד.</ref>, ובהם נמלך הקב"ה ע"ד בריאת סדר ההשתלשלות, כמארז"ל<ref>ראה שם פ"ח, ז. רות רבה פ"ב, א (ג).</ref> "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים" – להיותם "חלק אלקה ממעל ממש"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ב'|תניא רפ"ב]].</ref>, מציאות אחת עם מהותו ועצמותו ית', "ישראל וקוב"ה כולא חד"<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref>.

יציאת ("כי תצא") הנשמה ממקומה האמיתי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד", לירד למטה ולהתלבש בגוף בעוה"ז הגשמי, היא, מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. ועוד.</ref>, דאף ש"קודם שנברא העולם הי' הוא לבדו יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם", הרי, ע"י "השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה . . נברא עוה"ז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' . . שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפך חשוכא לנהורא כו'"<ref name=":0">[[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]].</ref>, היינו, שהתגלות עצמותו ית' תהי' בתחתונים.

"כי תבוא אל הארץ" – שאף שמקומה האמיתי של הנשמה הוא למעלה מהעולם (ארץ), מ"מ, לא זו בלבד שיוצאת משם ("כי תצא"), אלא עוד זאת, שבאה ("כי תבוא") ונכנסת ומתלבשת בגוף שב"הארץ" (מלשון ארציות)<ref>ובלשון רבינו הזקן: "גוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" ([[לקוטי אמרים פרק מ"ט|תניא פמ"ט]]).</ref> – כדי שעבודתה בבירור העולם תהי' מצד '''התחתונים'''.

ט. ובהתאם לתוכן העבודה נעשה גם תשלום השכר על העבודה – "שכר מצוה מצוה"<ref>אבות פ"ד מ"ב.</ref>, "שכר מצוה היא (ה)מצוה עצמה"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ל"ט|תניא פל"ט]] (נב, ב).</ref>:

ועוד וג"ז עיקר – שגם (עיקר) השכר שלעת־עתה "סגור בתיבה"<ref>לקו"ת דברים א, ב. וראה סה"מ תרכ"ז ס"ע תלג ואילך. תרכ"ט ריש ע' רט. ועוד.</ref>, נמצא כבר '''בבעלותו''' של ה"פועל" (כאו"א מישראל), ולא עוד אלא שבידו וברשותו '''לפתוח''' התיבה (ולגלות השכר) בכל עת שירצה – עי"ז שמוסיף עוד "מצוה אחת" שעל ידה "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"<ref>רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.</ref> דגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז (בימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים) '''יתגלה''' השכר, "גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי", כמ"ש<ref>ישעי' מ, ה. [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא רפל"ו]].</ref> "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וגו'".

ונוסף על קבלת השכר באופן ש"'''ביומו''' תתן שכרו", ישנו גם "מתן שכרן של צדיקים '''לעתיד לבוא'''", "'''למחר''' לקבל שכרם" (באלף השביעי<ref>ראה [[לקוטי אמרים פרק ל"ו|תניא שם]] בהגהה: "וקבלת שכר עיקרו באלף השביעי כמ"ש בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל".</ref>) – כללות השכר על מעשינו ועבודתינו דכל בנ"י<ref>כדיוק הלשון "מתן שכרן של צדיקים", לשון רבים, דקאי על השכר של כל בנ"י ("עמך כולם צדיקים"), נוסף על השכר של כל יחיד בפ"ע, "ביומו תתן שכרו", לשון יחיד.</ref> שבכל הדורות במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא, כולל גם השכר על העבודה דבנ"י בימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים (כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז), שאז דוקא תהי' העבודה דלימוד התורה וקיום המצות '''בתכלית השלימות''': בלימוד התורה – "תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נד, א. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, גילוי פנימיות התורה, "סוד טעמי' וצפונותי'"<ref>פרש"י שה"ש א, ב.</ref>, ובקיום המצוות (נוסף על השלימות דקיום כל המצוות, גם התלויות בהכניסה לארץ וירושה וישיבה ובנין ביהמ"ק, כמצות ביכורים) – השלימות היתירה "כמצות רצונך"<ref>לאחרי שלימות הבירור דכל עניני העולם שבהם מקיימים המצוה, ושלימות האדם שמקיים המצוה (ראה תו"ח ר"פ ויחי. ובכ"מ).</ref>.

וענין זה מרומז גם בהשם אלול, ר"ת "אני לדודי ודודי לי"<ref name=":3">ב"ח או"ח רסתקפ"א (ד"ה והעבירו).</ref> – שבהתחלת העבודה באופן של אתערותא דלתתא ("אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") מודגשת תכלית השלימות דכל העבודה (שכר), היחוד ד"אני"<ref>כולל גם נפש הבהמית, ש"בבינוני (מדת כל אדם) . . היא היא האדם עצמו" ([[לקוטי אמרים פרק כ"ט|תניא פכ"ט]]).</ref> ו"דודי" (כנס"י והקב"ה) באופן של נישואין, "והיו לבשר אחד"<ref>בראשית ב, כד.</ref> ("ישראל וקוב"ה כולא חד"), כמודגש בסיום וחותם הארבעים יום שמרומזים בד' היודי"ן שבס"ת ד"אני לדודי ודודי לי"<ref name=":3" /> – יום הכיפורים, "יום חתונתו", "שניתנו בו לוחות אחרונות"<ref>תענית כו, ב במשנה ובפרש"י.</ref>, ועד לשלימות הנישואין לימות המשיח.

תלמידי הישיבה נקראים "'''תמימים'''" ע"ש שלומדים "תורת ה' תורה הנגלית ותורת החסידות '''תמימה'''"<ref>שיחת שמח"ת תרנ"ט – "התמים" ח"א ע' כה.</ref>, ולא עוד אלא שהלימוד דפנימיות התורה הוא בהבנה והשגה "כלימוד הסוגיות בנגלה דתורה"<ref>שיחת ט"ו אלול תרנ"ז – "התמים" שם ע' כג.</ref>, ששכל האדם מתייחד עם השכל דפנימיות התורה ב"יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות"<ref>[[לקוטי אמרים פרק ה'|תניא פ"ה]].</ref> (כולל גם ש"והיו לבשר אחד" שבנישואין), מעין ודוגמת והכנה להמעמד ומצב דימות המשיח ש"יהיו כל ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'"<ref name=":4" />.