מאמר והיה עקב תשמעון תשכ"ז - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

והי' עקב תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם אותם גו'{{הערה|שם=:2|ראה בארוכה ד"ה שובה תרפ"ו (סה"מ תרפ"ו ע' לו ואילך). צעקו תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קעד ואילך). ובכ"מ.}}. וזהו מ"ש ושמר גו' את הברית ואת החסד אשר נשבע גו', דע"י עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם, העבודה דמחשבה דיבור ומעשה בהעקב דנשמה דקאי על הנשמה שבגוף{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ראש השנה|לקו"ת דרושים לר"ה]] סב, ג. ובכ"מ.}}, ובפרט בעקבתא דמשיחא [הוספה בהירידה, ובמילא, גם בהעלי' שע"י הירידה], שע"י הירידה בגוף ונה"ב (ובפרט בגלות), העבודה דמחשבה דיבור ומעשה של הנשמה היא ברעו"ד ובאופן דמס"נ (למעלה מהשתל'), עי"ז יהי' ושמר גו' את הברית ואת החסד אשר נשבע גו' (ושמר דייקא), שהמחשבה דיבור ומעשה שלמעלה יהי' בהם הגילוי דואתה משמרה בקרבי, דבכללות הו"ע<ref name=":2" /> גילוי העצמות.

ד) ויובן זה ע"פ המבואר במקום אחר{{הערה|[[מאמר ושבתי בשלום תשל"ח - מוגה|ד"ה ושבתי בשלום דמוצאי ש"פ ויצא ה'תשל"ח]]. לקו"ש חט"ו ע' 254 ואילך.}}, דבמעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים, שני ענינים. א', שע"י התשובה מתגלה תוקף ההתקשרות של נשמתו עם הקב"ה, שגם ההבדלה שנעשה ע"י החטאים (עוונותיכם מבדילים{{הערה|ישעי' נט, ב. אגה"ת פ"ה.}}) הוא רק בהגילויים ולא בעצם הנשמה, שלכן, גם לאחרי החטאים וכו', בשעתא חדא וברגעא חדא{{הערה|ראה זח"א קכט, סע"א ואילך. – ג' הלשונות "בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא" שבזהר שם נתבארו בלקוטי לוי"צ לזהר שם (ע' פא). וראה לקו"ש ח"כ ע' 86 ואילך.}}, נעשה צדיק גמור{{הערה|ראה קידושין מט, ב: המקדש את האשה "על מנת שאני צדיק אפילו רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בדעתו". ובאור זרוע סי' קיב; [[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/דברים|לקו"ת ר"פ דברים]] (א, ב): על מנת שאני '''צדיק גמור'''. וראה [[לקוטי אמרים פרק א|תניא פ"א]].}}. דעילוי זה שבבע"ת לגבי צדיק הוא זה שבבע"ת מתגלה תוקף ההתקשרות בהנשמה שישנו (בהעלם) גם בצדיק. וב', דע"י התשובה באופן שזדונות נהפכים לזכיות{{הערה|ראה יומא פו, ב.}}, מיתוסף בו עילוי חדש שאינו בצדיקים גם בהעלם, כידוע{{הערה|ראה דרמ"צ קצא, א ואילך. סה"מ תרפ"ז ע' לז. לקו"ש חי"ז ע' 186 ואילך.}} שזכיות אלו נעלים יותר מזכיות דצדיקים.

ועד"ז הוא גם בהעילוי דתשובה שנעשה בהנשמה ע"י ירידתה למטה, וכידוע{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בלק|לקו"ת בלק]] עג, סע"א. ובכ"מ. ובלקו"ת שם, שזהו "התירוץ האמיתי" למה ירדה הנשמה לעוה"ז. וראה ד"ה מים רבים דמוצאי ש"פ נח ה'תשל"ח סעיף ד (סה"מ – מלוקט ח"א ע' ערה).}} שהנשמות קודם ירידתם למטה הם בבחי' צדיקים גמורים והיתרון שנעשה בהם ע"י ירידתם בגוף הוא שנעשים בבחי' בעלי תשובה, שיש בזה דוגמת שני ענינים הנ"ל. א', דע"י שהגוף ונה"ב מעלימים ומסתירים על אור הנשמה, עי"ז מתעוררים כחות הנעלמים שלה, ועד לכחות העצמיים שלמעלה גם מכחות הנעלמים{{הערה|המשך יונתי תר"ם פי"ד. ד"ה ומעין מבית ה' ה'תש"ו פ"ד (סה"מ תש"ו ע' 64). ובכ"מ.}}. וב', שע"י עבודת הנשמה למטה נעשה ענין חדש, הבירור והזיכוך דגוף ודנה"ב וחלקו בעולם. דענין זה מכיון שהוא התחדשות (ולא גילוי ההעלם) הוא נעלה יותר מגילוי כחות הנעלמים דהנשמה [נוסף שעי"ז דוקא (בירור וזיכוך הגוף וכו') נשלמת הכוונה דירידת הנשמה למטה ודדירה בתחתונים{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק לז|תניא פל"ז]] (מח, ב).}}]. ומכיון שגם עילוי זה (החידוש דזיכוך הגוף ודנה"ב וחלקו בעולם) נעשה ע"י עבודת הנשמה, לכן, גם העלי' דהנשמה שע"י עבודתה למטה היא (לא רק שמתגלים כחות הפנימיים והעצמיים שלה, אלא) באופן דהתחדשות. וכמבואר בכ"מ{{הערה|ד"ה תניא שבעה דברים כו' תרצ"ז (סה"מ קונטרסים ח"ב שצד, א). ד"ה לריח שמניך ה'תש"ו פ"ו (סה"מ תש"ו ע' 105).}} בענין היתרון דאהבת ה' שנה"א פועלת בנה"ב על האהבה דנפש האלקית, שהאהבה דנה"א, היא בבחי' מציאות. דגם האהבה דהנשמה מה שהיא רוצה לידבק בשרשה ומקורה הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי{{הערה|[[לקוטי אמרים פרק יט|תניא רפי"ט]].}}, מ"מ, מכיון שרצון זה הוא מצד טבעה, הרי ע"י רצון זה אינה בטלה צורתה העצמית. משא"כ האהבה דנה"ב, מכיון שבטבעה היא נמשכת לענינים גשמיים, והאהבה לאלקות היא היפך טבעה{{הערה|ראה קונטרס העבודה פ"ג (ע' 32), דאין זה סותר למ"ש בכ"מ (לקו"ת חוקת נו, ד. ועוד) דכח המתאוה בעצם אינו רע – כי "זהו רק שאין בו ציור רע בעצם, אבל מ"מ אינו טוב, ואדרבה בטבעו הוא נמשך לענינים חומריים".}}, הרי ע"י האהבה לאלקות (שנתחדש בה ע"י העבודה דנה"א), נפסד צורתה ובטלה לגמרי, ביטול המציאות. וזה פועל גם ביטול הצורה דנה"א{{הערה|והו"ע הרקבון שעי"ז נעשה הצמיחה – ד"ה צאינה וראינה תר"ן (סה"מ תר"ן ע' שסה). ד"ה הנ"ל תרצ"ז (שצד, ב). ובד"ה צאינה וראינה שם (ע' שסז), דענין הצמיחה הוא גילוי תענוג הבלתי מורגש. וראה לקמן סעיף ז.}}, שהאהבה שלה תהי' בבחי' ביטול{{הערה|בהמאמרים שבהערה 39 מבואר בענין האהבה. אבל מובן, שכ"ה גם בהעבודות '''שענינם''' הוא ביטול (כמו יראה, קב"ע וכיו"ב) – דמכיון שהביטול דהנשמה הוא מצד טבעה, הרי גם הביטול הוא "מציאות". וע"י שנה"א פועלת ביטול בנה"ט, שביטול דנה"ט אין בה עירוב של "מציאות" – גם הביטול בהנשמה היא לא מצד הטבע שלה אלא ביטול אמיתי שמצד אלקות. ולהעיר מד"ה והי' עקב תרע"ג פקע"ח שדוקא בירידת הנשמה למטה, הביטול שלה הוא בבחי' הנחת עצמותו.}}, לא מצד הטבע ומציאות דהאוהב (נשמה), כי אם, אהבה מצד הנאהב (אלקות). ועד"ז הוא בהבירור והזיכוך דחלקו בעולם, דכיון שזה פועל שעניני העולם יהיו כלים לאלקות, הו"ע של התחדשות, היפך הטבע דעולם מלשון העלם והסתר{{הערה|[[לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח|לקו"ת שלח]] לז, ד. ובכ"מ.}}, הרי ענין זה (שהעולם נעשה כלי לאלקות) הוא לא מצד העולם כ"א מצד האלקות, מצד זה שאחדותו ית' אין לה כל הגבלה, עד שגם המציאות דעולם מיוחד עמו ית'{{הערה|וע"ד המעלה דאחד לגבי יחיד – ראה [[תורה אור/וארא|תו"א ר"פ וארא]]. אמרי בינה שער הק"ש פ"ח. ובכ"מ.}}. ועי"ז נעשה גם בהאדם (שפעל הבירור וזיכוך דחלקו בעולם), שעבודתו את קונו תהי' בתכלית הביטול, לא רק מצד מציאותו של האדם אלא מצד האלקות{{הערה|ונוסף על היתרון שבזה בענין הביטול – גם העבודה גופא היא באופן נעלה יותר. דמכיון שהיא מצד '''האלקות''' – אינה מוגבלת כ"כ בההגבלות דטבע האדם, גם לא בההגבלות דטבע הנשמה. דזהו"ע "עבודתינו" – יגיעה ביותר גם מטבע הנשמה (כנ"ל).}}.