אמרי בינה/שער הקריאת שמע: הבדלים בין גרסאות בדף

(קב) '''ומעתה''' יובן ההפרש בין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני באמרם ז"ל דויתר על עון ע"ז כו' ולא ויתר על עון ביטול תורה כו' כנ"ל דהנה בדוגמא לכ"ז שמבואר למעלה בפגם העונות יובן ממש במ"א בענין הנגעים (שהקליפות נק' נגעי בנ"א וכמו והוכחתיו בשבט אנשי' ובנגעי בנ"א) ולפי אופן החטא כן אופן הנגעים בבנ"א דמה שנפגם צלם אלקים שבנפשו ע"י עונותיו נק' נגעי בנ"א דנגע היפך ענג וענג האלקי בקדושה ולעומתו נגע דקליפה כמו מפשע רב דמשפע דקדושה נעשה פשע וכמ"ש במ"א שיש נגעים גדולי' בחי' אחורים דכתר שפוגמי' בבחי' תענוג שברצון הפשוט שבקדוש' ובקליפה נק' נגעים גדולי' כמו וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים כו' ויש נגע בפגם דאור החכמה שזהו לנגד הענג דחכמה שבקדושה (כמו פגמתי באות יוד כו') והיינו כללות נגעים סתם שהוא בחי' הסתלקות אור אבא כמ"ש בע"ח והוא א' דאדם כו' והיינו כשנפגם בצלם אדם בחי' כח מ"ה דהיינו חכמה שבנה"א שאז נסתלק אור האלקי מנשמתו וסר צל ה' ממנו כי הרע נדבק בו ואז וטמא טמא יקרא וסימנו הוא שאין בו בחי' בטול ממקומו אלא קשה כאבן דומם בלי חיות אלקות כלל כו' שזה כולל כל העונות בפרטות כו' ודוגמא לזה יובן בכללות יניקות חיצוני' באדם דקדושה שע"ז א' אדם כי יהיה בעור בשרו כו' שנק' נגעי אדם למעלה שכללותו הוא רק בחי' הסתלקות אור אבא שהוא א' דאדם (והוא כתר דחכמ' שזה נגע היפך ענג) כמ"ש אדם כי יהיה בעור כו' וידוע דעור ובשר בא מדם הוא הנפש (שהוא מן האודם דנוקבא כו') והוא מחלל שמאלי שבלב שמקבל ממוח בינה חם ויבש כו' ומשם מתפשט ע"י חלקי המים שבדם גידול האברים כנ"ל ואמנם עיקר ומקור לגידול אור וחיות שבדם הוא הנפש נמשך ממוח החכמה קר ולח שהן העורקים כו' כנ"ל והוא א' דאדם א' דם דם הוא בבחי' מוחין דאימא וא' הוא בחכמה ועיקר ענין הנגעי' הוא בחי' הסתלקות אור אבא דוקא כמ"ש בע"ח ומבואר במ"א באריכות וכך יובן בענין המצות שנק' רמ"ח אברים שהן מבחי' דם הוא הנפש והפגם מגיע באור וחיות שמלובש בדם והוא א' דאדם בחי' אור אבא (וכידוע בענין הדפק קפ"ד אחוריים דאבא שמלובש באימא) והיינו אור דתור' א' דאדם גי' מ"ה דחכמה שהוא בחי' האור וחיות שלהם (וזהו שהראו להם על עון בטול תורה במה שגדר הפרוכת ויצא דם שאו"פ דאדם נפגם ויצא לחוץ כנ"ל) ומבואר למעלה בסיבת פגם העונות שיוצא אור ושפע לחיצונים יותר מכפי הקצוב ע"פ מאמר קו המדה כו' והנה בבית ראשון הגם שפגמו למעלה בכמה כלים מכלים שונים ויצאו רבוי אורות עליונים לחוץ לחיצונים כו' מ"מ היה לזה תיקון מיד ע"י שלא עזבו את התורה כמו החרש והמסגר כו' לפי שהתורה באה בבחי' קו המדה לברר ולהבדיל בין טו"ר כנ"ל (וכמו בנגעים אין הטומאה חל רק כשנסתלק אור אבא דעיקר גלוי אלקות בחכמה וכשנפגם אור החכמה נסתלק גלוי אור האלקי אז ממילא ישכון הטומאה אבל כשלא נסתלק אור אבא אינו נגע טמאה עדיין או שיועיל לו לטהרו ע"י הסגר וע"י הכהן שהוא בבחי' אדם שממשיך אור אבא מחדש באמרו טהור כו' וכך ע"י אור דתורה בבית ראשון הוחזר גלוי אלקות בחכמה וממילא נטהר כל נגעי בני אדם שנעשו מפגם העונות אבל כאשר עזבו את התורה בבית שני נסתלק אור אבא שבו שוכן גלוי אלקות אז אין תקוה ותיקון וממילא לעולם בטומאתם בגלות עומדים כו') ועוד דע"י לומדי התורה הי' נמשך גלוי אור חדש מעצמו' המאציל לגמרי כי אור א"ס שורה בחכ' דוקא ועי"ז נמשך גם בשרש במצות למעלה אור חדש כנ"ל בפי' בפקודיך אשיחה ואביטה כו' דהתלמוד מביא לידי מעשה גם בשרש המעשה למעלה שנקרא כתר ומשם נמשך ברמ"ח אברים דמלכא למלאות כל חסרון ופגם שנחסר ע"י העונות אבל בבית שני שעזבו את התורה אבדה הארץ שאין תקוה ותיקון למלאו' החסרון בלא אור דתורה מטעם הנ"ל דהחכמ' כח מ"ה ואין כו' שהוא בית קיבול למרחב אור העצמו' ממש כו' וד"ל וזהו שאמרז"ל דויתר על כו' הגם שאין טעם להתלמוד גדול רק מפני שמביא למעשה וכאן חסרה המעשה אבל הרי יש בכח התלמוד להביא אור חדש גם בשרש המעשה למעלה כנ"ל למלאו' כל חסרון הקדום משא"כ בעון בטול בטות תורה שלא יש דבר שיתקן החסרון וממילא אבדה הארץ שהוא בחי' המל' כמו השליך משמים ארץ כו' מצד ריבוי יניקו' החצוני' באין תקוה כו' אך הנה כ"ז עכשיו דוקא שעדיין לא נבררו כל הברורי' דרפ"ח כו' ולכך נמנו וגמרו' דתלמוד גדול (אפי' למעלה כנ"ל) מפני שהתלמוד דוקא לידי מעשה (למעלה ולמטה) אבל לע"ל יהי' המעשה גדול כמ"ש בים ההוא כו' חצים אל הים הקדמוני שהוא התור' כנ"ל ולהבין ביאור זה יש להקדים תחלה בענין הברורים דרפ"ח כו' כידוע דשרש התהו למעלה מהתיקון וכמ"ש ואלה המלכי' כו' לפני מלך מלך לבנ"י כו' (והוא בחי' נקודו' בחי' הכתרים ע"כ הן זת"ז וכמו וימלוך תחתיו כו' והן אורו' תקיפין להיותן בחי' נקוד' עצמיו' דכל ספי' כו') וכמבואר במ"א בראיות הרבה וא' מהן מה שאנו רואים שע"י המאכל יחיה האדם וכמו שאמ' ר"נ עד דלא אכילנא בשרא כו' ואיך הצומח וחי יחיו לאדם בחי' מדבר (ומוצא פי ה' שבמאכל ג"כ נמוך ממוצא פי ה' שבאדם שהוא מאמר נעשה אדם כו' וכמ"ש במ"א באורך) והמאכל א"צ לאדם והאדם צריך למאכל ומוכרח מזה שיש שרש לצומח וחי למעלה משרש נפש אדם והיינו משום דשרש צומח וחי הוא מבחי' התהו שקדם לתקון כנ"ל והן בהמו' וחיות שנבראו קודם לאדם כידוע ע"פ אחור וקדם צרתני אחור למע"ב וקדם כו' והן רפ"ח נצוצות דתהו שנפלו למטה בבחי' ב"ן כו' ונשתלשלו וירדו בסתר המדרגו' (בפרודי האותיו' כמ"ש במ"א בענין השביר') עד התהוו' צומח וחי כמו ממג' תבואת שמש כו' שהוא מקבל מחיצוניו' האופני' כו' מבחי' אחוריים דבחי' ב"ן שיורד ונמשך בבחי' נגה דעשי' כמ"ש בע"ח בסופו ושרש נפש האדם למעלה הוא מבחי' אדם דתקון דאדם גי' מ"ה וב"ן גי' בהמה כו' ומ"ה מברר לב"ן כך האדם האוכל המאכל או מקריב קרבן מן הבהמה (וכמו נה"ב בעבודה שבלב בתפלה) מעלה הוא לבחי' ב"ן שבנוג' כו' כידוע בענין אכילת אדם ואכילת מזבח אך אחר הבירור מעלה המאכל לאדם מצד שרש המאכל למעלה קודם שנפל בשביר' שהוא מבחי' התהו שקדם לאדם דתיקון וכמ"ש לפני מלך מלך כו' והוא בחי' ס"ג שלמעלה מבחי' מ"ה ועיקר השבירה הי' בבחי' ס"ג בז"ת דבינה כידוע בע"ח ע"כ לאחר הברור כשעולה בחי' ב"ן לשרשו בס"ג שלמעלה ממ"ה שהוא התהו שקודם לתיקון ממילא יש כח ועוז למאכל (אחר שנברר ע"י האדם בחי' מ"ה) לתקן ולהעלו' לנפש אדם וזהו הטעם שיש כח בצומח וחי להחיו' לנפש אדם כנ"ל וכמ"ש ביאור זה באריכו' בכמה דוכתי וד"ל ובזה יובן ג"כ בענין ההפרש הנ"ל דעכשיו תלמוד גדול כו' דהיינו בחי' שם מ"ה דחכמ' שבתלמוד דבחכמ' דוקא אתברירו רפ"ח כו' משום דמ"ה מברר לב"ן עכשיו שעדיין לא נבררו רפ"ח כו' שנפלו מבחי' התהו (כמו שאדם מברר למאכל כו' כנ"ל דאדם דתיקון מתקן לבחי' התהו והתורה נק' אדם כמ"ש זאת תורת האדם כו') והיינו שמביא לידי מעשה כנ"ל אבל לע"ל לאחר שיתבררו כל רפ"ח כו' שבבחי' ב"ן וכמ"ש בר"מ דאילנא דטו"ר יתעבר מעלמא כו' לית תמן פסול וטמא אז כו' ודאי יעלה בחי ב"ן לשרשו בבחי' ס"ג דתהו שלפני בחי' התיקון דמ"ה דחכמה כנ"ל ע"כ אז יהי' המעש' גדול מן התלמוד וכמ"ש אשת חיל שהוא ב"ן עט"ב לשם מ"ה דתורה וד"ל וז"ש ביום ההוא דוקא יצאו מ"ח מירושלים שהוא תשלום הבירורים דמ"ת דב"ן בבחי' או"ח אל שרשם הראשון שלפני השבירה שיעלו לבחי' הכתר דתהו שלמעלה ממ"ה דחכמה שבתיקון וז"ש חצים אל הים הקדמוני שהן מ"ע דתור' (וכמ"ש במ"א בענין יהי רקיע כו' וד"ל בכל הנ"ל יובן ג"כ שרש ענין הנ"ל מה שבפ' ראשונ' דק"ש נא' תחל' ושננת' ואח"כ וקשרת' ובפ' שני' תחל' וקשרת' ואח"כ ולמדת' כו' כי בפ' ראשונ' מדבר עכשיו ולא על העתיד כמ"ש שמע ישראל כו' ואהבת ועכשיו קודם שנבררו רפ"ח כו' הרי בחכמה דתורה אתברירו דמ"ה מברר לב"ן כנ"ל דלכך נמנו וגמרו דתלמוד גדול ות"ת כנגד כולן כו' ע"כ אמר תחלה ושננתם במצות ת"ת ואח"כ וקשרתם שהן המצות כמ"ש למעלה בענין כי נר מצוה כו' אבל בפ' שני' מדבר לעתיד דוקא שלאחר תשלום כל הברורים דב"ן שיעלה למעלה מבחי' מ"ה כנ"ל שאז יהיה המעשה גדול מן התלמוד לכך א' תחלה וקשרתם ואח"כ ולמדתם דמצות גבוהים מן ת"ת דא"ח עט"ב כנ"ל וד"ל (אמנם הנה מבואר למעלה דגם עכשיו המעש' גדול למעל' מצד שרשם בבחי' גלגלתא עצמה כו' רק שהמצו' ירדו למט' בנגה לברר ברורי' ובזה התלמו' גדו' ולע"ל הרי יתעלו המצו' להיות כמו שהן למעל' בבחי' גלגלתא שלמעלה מח"ס דתורה כנ"ל אך הנה מבואר למעלה דהתלמוד גדול גם עכשיו להביא לידי מעשה גם במצות כמו שהן למעלה בגלגלתא כמ"ש ואביטה ארחותיך כו' ומה יהיה יתרון המעלה למצות לע"ל שיהיו למעלה מאור תורה כו' הענין הוא דלע"ל יהי' גלוי כל עצמות אא"ס שבפנימית רצונו שעכשיו אינו אלא למעלה בבחי' ארחין לבד ולע"ל יבא בגלוי במרחב והתפשטות כל עצמותו ויהי' נגלה למטה כמו למעלה בשוה שזהו עיקר העוה"ב שע"י המצות בפו"מ דוקא וזהו יתרון מעלה הרבה גם על אור דחכמ' שלמעלה שהוא בית קיבול לבד לבחי' אין האמיתי כנ"ל משא"כ המצות שהן רצונותיו העצמיים שכאשר יתגלו מהעלמם בעצמות הרי הן בחי' העצמות ממש ולא בחי' כלי בית קיבול לבד כו' וכמו רחבה מצותך מאד בלי גבול דעצמות אא"ס וכמשל רצון עצמי שבאדם שנמשך כל עצמותו ממש בזה וראי' ממס"נ ממש עד עצם נקודת רצונו בדבר מה כו' שלא ימצא זה בכח במ"ה שבנפשו כו' וד"ל):

}}

[[קטגוריה:אמרי בינה]]