פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)/השמים מספרים: הבדלים בין גרסאות בדף

{{עוגן|פרק ג|(ג)}} '''והנה''' כל זה הוא רק בבחי' גדלות השכל של המדות שבלב בלבד כנ"ל. אך הנה מקור הממשיך המוחין למדות שבלב יש בו ג"כ ב' מדרגות הא' הנק' גדלות ראשון דאימא והב' גדלות שני דאבא כידוע ותחלה יש לבאר בחי' קטנות דאימא שנמשך להיות מקור למקור למוחין במדות שבלב (שהוא עיקר בחי' יומין דחול שנק' מוחין דחול ובחי' קטנות דנה"י דאימא שבז"א כו'). ויש להקדים תחילה בבחי' אימא שנק' אם הבנים שיש בה ג"כ בחי' מדות ונק' מדות שבשכל עצמו שלמעלה הרבה מבחי' מדות שבלב ונק' {{עוגן|ב,א,כד1}}{{תרגום|ז"ת כידוע|תיקון: ז"ת דבינה כידוע}} ויש {{עוגן|ב,א,כד2}}{{תרגום|בה|תיקון: בזה}} ג"כ ב' מדרגות בינה ותבונה {{עוגן|ב,א,כה1}}{{תרגום|ויש הפרש|תיקון: והוא ההפרש}} בין נה"י לחג"ת בבינה {{עוגן|ב,א,כה2}}{{תרגום|ותבונה|תיקון: נמחק}} עצמה כמו ההפרש שיש במדות שבלב בין מוטבע למורגש הנ"ל. והענין הוא כידוע ביאור ענין מדות שבשכל עצמו שהוא כמו התפעלות אהבה שנולד בשכל עצמו או התפעלות יראה ופחד או שנאה וכעס הכל בשכל עצמו עדיין טרם שבא אל לבו כלל וכלל והוא מדות טבעיות בשכל בתחילת מציאותם שהרי גם בשכל עצמו יש גידול וצמיחה מעט מעט בתינוק כמו במדות שבלב הנ"ל. ותחלת מציאת המדות בשכל הן בתכלית הקטנות כמו התפעלות שכל הקטן לדברים קטנים ואין בו תוקף כלל שמיד חולפת ועוברת כו'. וכשיגדל כח שכלו יתפעל בשכלו באהבה לדברים גדולים יותר כו' דהיינו מ"ש לפי שכלו יהולל איש שהוא מדות שבשכל וגדלים מעט מעט ותחילתן הוא רק בבחי' קטנות שהוא בחי' נה"י שבשכל והוא עצם הטבעיות שלהן להתפעל במוח מיד באיזה טעם המוליד אהבה וכעס כמו למאוס ולהקפיד בשכלו על דבר הרע לו ולהיפך להתפעל בחשק ואהבה בשכלו לדבר הטוב לו ע"פ השכל דוקא ובגידול כח השכל יותר יתפשטו בחי' מדות אהוי"ר שבשכל יותר כמו להתפעל בטוב טעם יותר ולענין גדול יותר והכל הוא רק בחי' מדות שבשכל אלא שנגדלו יותר ובאין לגידול השלימות שלהן כמו גידול המדות שבלב הנ"ל בזמן אחד והוא בהיותו בן {{עוגן|ב,א,מו}}{{תרגום|וי"ו עד|תיקון: וי"ו שנה עד}} י"ג כנ"ל דלכך הפעוטות מקחן מקח כו' מצד גידול המדות שבשכל שבא כאחד עם גידול המדות על כן יובן ממילא שמזה בא סיבת שלימות גידול המדות שבלב הנ"ל. עד"מ העץ שגדל קליפתו עם פנימיותו בזמן אחד וכן הפרי עם קליפתו יחד גדלים כאחד כו'. כי המדות שבלב נק' לבוש חיצוני להמדות שבשכל וגדלים כאחד ממש וכמ"ש לפי שכלו כו' וד"ל. והנה כמו שמבואר למעלה ג' מדריגות במדות שבלב מוטבע מורגש מושכל ובחי' מושכל הוא הטעם ושכל של התפעלות המדה שבלב כשהוא ניכר לעיקר וההתפעלות שבלב נגררת אחריו כו' רק שנק' שכל ששייך למדות שבלב בלבד כנ"ל באורך כך ממש יש ג' מדריגות כאלה במדות שבשכל ובחי' חג"ת נה"י היינו כמו בחי' מוטבע ומורגש שבמדות שבלב שאינו רק שלימות גידולם כל הצורך והוא כמו שלימות התפעלות מדת האהבה בשכל עצמו ושלימות התפעלות היראה או כעס בשכל כו'. אך אין זה רק בחי' מדות בלבד הגם שהם בבחי' שכל שבמוח ולא במדות שבלב כלל מ"מ הרי הן התפעלות מדות עכ"פ ולא נגלה בהן עדיין השכל העצמיי המחייב ההתפעלו' אהבה זו שבמוח או הכעס וכה"ג אך בחי' המושכל שבמדות שבשכל הללו היינו כאשר מאיר עצם אור השכל המחייב למדות שבשכל בתוקפו וההתפעלות מדו' שבשכל נגררים אחריו כטפל לגבי העיקר כנ"ל במושכל שבמדות שבלב והוא כמו אור השכל המטה כלפי חסד ואהבה שממנו וכחו מיד יתפעל באהבה במוח ונגרר אחריו כו'. וכן להיפך אור עצם השכל והטעם דבינה שמטה ומחייב כלפי דין ורוגז שמחמתו דוקא יוליד התפעלות היראה או הכעס וכה"ג. והנה הגם שבחי' השגות הללו הן שכליי' פשוטים המחייבים לאהוי"ר בשכל עדיין ואין בהם בחי' התפעלות {{עוגן|ב,א,עג}}{{תרגום|מורגשת במדות|תיקון: מורגש כמדות}} שבשכל הנ"ל. מ"מ הן רק בחי' השגות שכל השייך רק לבחי' מדות שבשכל ואין להם ערך כלל לגבי עצם כח השכל שבבינה עצמה שלמע' מהיות גם בבחי' מקור להמשכות השגת שכל מה השייך למדות שבשכל וע"ד הנ"ל במושכל שבמדות שבלב שאינו רק שכל השייך למדות שבלב וגם שלימות אותו השכל שבמדות שבלב אינו נק' רק שכל שבמדות בלבד כמו שכל שבעשי' כחרש חכם כו' כנ"ל באריכות כך גם בחי' שלימות המושכל שבמדות שבשכל המטה כלפי חו"ג הגם שאינו רק {{עוגן|ב,א,פב}}{{תרגום|שכליים|תיקון: שכלי}} ממש מ"מ אינו נק' רק שכל שבמדות ולא גוף עצם אור כח השכלי כמו שהוא טרם שיצמצם א"ע להשכלות המדות חו"ג שבשכל כנ"ל ומ"מ נק' בחי' מוחין דגדלות במדות דשכל כמו בחי' מושכל שבמדות שבלב הנ"ל ובאין שניהם בזמן אחד והוא מבן י"ג שנה עד בן כ' שנה שאז נק' איש דוקא לכל דבר תורה {{עוגן|ב,א,פח}}{{תרגום|להיותו|תיקון: להיות}} אז תכלית שלימות הדעת שבמדות שבשכל ובמדות שבלב אבל עדיין הכל הוא רק בבחי' המדות בלבד רק שהוא שלימות השכל שבמדות כנ"ל וד"ל. ומעתה יובן ענין ההפרש בין בינה לתבונה בכלל וגם בפרט דהיינו שרק מבחי' נה"י דבינה נמשך מוחין דמדות שבשכל הנ"ל הנק' תבונה כידוע דתבונה מלבשת לנה"י דבינה וביאור הדברים מובן ע"פ הנ"ל במדות שבשכל שגם בחי' המושכל שבהן המחייב ומוליד התפעלות אהוי"ר במוח כנ"ל שייכים רק למדות ונק' שכל שבמדות בלבד כמו בחי' מושכל שבמדות שבלב הנ"ל. אך בחי' בינה עצמה הוא רק עצם כח השכל המשיג השגות והשכלות פשוטות הגם {{עוגן|ב,ב,ט}}{{תרגום|שהענפים|תיקון: שענפי'}} הן רק השגות פרטיו' המחייבי' למדות כמו אור שכל וסברא המטה כלפי חסד ואהבה הנה גם הוא אור שכל פשוט ועצמי כשאר השגות מושכלות פשוטים רק שהוא חלק וענף המחייב לפס"ד היוצא מאור שכל וסברא זו ובכלל השכל והסברא עצמה יחשב ממש כי לא יוליד ממנו ומכחו שום התפעלות אהוי"ר במוח עדיין רק כמו שלומד אדם בשכלו לדון דבר הלכה לחו"ג בלתי הסתעף מזה כלל שום התפעלות חו"ג גם במוח רק הוא לימוד שכלי אך עכ"ז נק' ז"ת דבינה פי' מה שכח הבינה בעצם ג"ר שבה מטה שכל וסברא כלפי חסד או מטה שכל וסברא כלפי דין הגם שהם שכליים פשוטים אבל נק' מדות שבבינה עצמה שלמטה מבחי' ג"ר שבה שלמעלה מהיות גם מקור להטות סברא וטעם כלפי חסד או דין כלל וכו'. וזהו ההפרש בין ג"ר למדות דבינה בכלל. אבל גם במדות דבינה עצמה יש ב' מדריגות והוא בחי' חג"ת ונה"י דבחי' חג"ת היינו עצם השכל המטה כלפי חסד או דין טרם שיוליד התפעלות חו"ג במוח עדיין ובחי' נה"י דבינה הוא בחי' המוליד התפעלות חו"ג במוח הנ"ל. והוא העושה וממשיך לבחי' מושכל שבמדות שבשכל הנ"ל. הנק' שכל שבמדות בלבד כנ"ל. ונמצא מבחי' נה"י דבינה נמשך מוחין דתבונה והוא הנק' בחי' קטנות דנה"י דבינה שמלובשת במוחין שבמדות שבשכל שנק' תבונה וד"ל:

{{עוגן|פרק י|(י)}} '''מאי''' מספרים לאו כמאן דמשתעי סיפור דברים וכו' פי' סיפור דברים כו' הוא בחי' מוחין דקטנות דחכ' שבדיבור הנק' שיחה שהן בחי' יומין דחול שנק' מוחין דחול כנ"ל והן כמו יו"ד מאמרות שגם שמלובש בהן גם בחי' המוחין דמדות דז"א כנ"ל עכ"ז אינו רק כמו סיפור דברי' בעלמא שהן מילין דחול שהמוחין בהן מצומצמים מאד (ע"ד דוגמא משיחת חולין דת"ח שצריכין לימוד כמ"ש ועליהו לא יבול דמצד גודל עצם חכמתו בחכ' ממש גם כשמדבר דברים בטלים יש בזה שכל וחכ' שצריך לימוד וחכם קטן אין בשיחה שלו שכל כלל (כמו הנק' בל"א גלייך ווארט ובלה"ק הלצה בעלמא גם בו ניכר בין חכם לשאינו חכם כידוע). וכך בחי' המוחין דיו"ד מאמרות שהן במילין דחול כמו סיפור דברים בעלמא כמו יהי אור יהי רקיע תדשא הארץ וכה"ג הגם שהן בבחי' הקטנות מאוד מ"מ יש בהן בחי' חכ' כמ"ש כולם בחכ' עשית והוא מאמר דבראשית בחוכמתא חכ' שבדיבור ושיחת חולין זה וכמ"ש אדם לעמל יולד ואמרז"ל איני יודע אם לעמל שיחה שהן יו"ד מאמרות וכמו שיחת חולין של ת"ח שצריכים לימוד כך יש בהם קצת מהארת אור ח"ע כמשל הנ"ל). והנה בשבת כתי' ממצוא חפצך ודבר דבר שהן יו"ד מאמרות שנק' דבר כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' שעולה בשבת בבחי' נייחא דנר"נ כנ"ל ע"כ אמר דבשבת אנפהא דמלכא עילאה נהירין כו'. ואז לאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא שהוא מילין דעשרה מאמרות דחול כי השבת נק' קודש עילאה ולזה אמר כאן בפי' השמים מספרים בשבת לא כסיפור דברים דמוחין דקטנות דחול כי בשבת הוא בבחי' מוחין דגדלות עד רום המעלות וגם במלכא תתאה שהוא בחי' ז"א מאיר מבחי' מוחין דגדלות דאו"א דהיינו מבחי' ג"ר שבהם ומכ"ש מלכא עילאה דהיינו בחי' אור אבא עצמו ואיך אפשר לומר השמים דאו"א עילאה מספרי' כמו סיפור דברי' דחול דקטנות (דלכך הדיבור בדברים בטלים אסור בשבת עד שגם הדיבור בת"ת בקושי התירו להיו' שחכ' שבתור' באה בבחי' הבירורי' דעה"ד כו' כנ"ל וזהו שאמר רשב"י לאימא אימא שתוקי כו' כמ"ש בזוהר ומשארז"ל בג' דברים ברא את העולם בספר וסופר וסיפור כו'. זהו בעשרה מאמרות דחול אבל בשבת אמר ודבר דבר. וגם יתפרש מאמר זה עוד בסמוך. כמ"ש בזוהר במאמר זה בשמא דכלול בנהירו ומאן איהו סיפור דלא קאי על סיפור דברים דע"מ כו'). ועוד יש בחי' סיפור שאינו כמו סיפור דברים בטלים סתם אלא כמו סיפור דברים של אהבה וקירוב כמו אשה מספרת עם בעלה ששייך לבחי' היחוד וכמו ראוה מדברת כו' וכמ"ש במ"א וגם זה בבחי' הקטנות הוא בשבת שאז היחוד הוא לתולדות הנשמות כנ"ל. (ומ"ש ממצוא חפצך אפי' חפצי שמים כו'. היינו גם בחי' הרצון והתענוג שבחכ' לברר בירורים דעה"ד כו'). וא"כ גם א"א לפרש מספרים משבחים ומהללים כפשוטו. וכמ"ש הללו את ה' מן השמים כו'. משום דהשבח וההילול הוא רק ענין ההעלאה ותיקון כמו בהלו נרו יהל אור כידוע בשרש ענין פסד"ז בפי' הללו להוי' להוסיף אור בהבהקה וא"א לפרש דשמים עילאין דאו"א מוסיפים אור בשלמעלה מהם שהוא כבוד אל כי בשבת למעלה מבחי' הבירורים והעלאת השבחי' כו'. (ומ"ש מזמור שיר ליום השבת הוא שיר של תענוג העצמי שמאיר בו מעצמות השעשועים כמשי"ת) אלא דנהרין ונצצין בניצוצי דנקודה עילאה כו'. הנה מפרש מספרים לשון אבן ספיר והוא עוצם הבהירות וההבהקה שהשמים עצמן מאירין בתוספ' אור בהיר המבהיק מצד נצוצין דנקודה עילאה כנ"ל. ולא שמספרים ומבהיקין לכבוד אל אלא שהן נהרין ונצצין מכח ניצוצי דנקודה עילאה כו'. ותחילה יש לבאר ההפרש בין מנהרין ומנצצין להיות ידוע הפירוש הפשוט בהפרש שבין נהירו לנציצו שהאור העצמי הוא האור הבהיר מעצם הווייתו כאור הנר וכאור השמש וכאור כוכב שמאיר ונהיר באור הנמשך ומתקבל לעין כל מסתכל בו כמו אבן טוב שמאיר אורו בעצם מתחילת הווייתו שנתהווה כך בבהירותו והוא הנק' נהיר כנהר שנמשך והולך כך ההארה הזאת נמשכת כפשוטו ונר ואור כלולים כאחד בענין זה כמו כי אתה תאיר נרי בהילו נרו וכה"ג והוא ענין נהירו בלשון תרגום ופי' נצוצין הוא חלק מן האור כמו ניצוצי אור השמש שמבהיקים בעין המסתכל לבלתי יוכל להתישב כי מתנוצץ אנה ואנה בכלי הבטת העין וכן יש כוכבים מתנוצצים (בל"א פינקעלט או בלישצעט) והוא כמו הברקים המתנוצצים וכה"ג. (וכמ"ש במ"א בענין ב' האבנים בשוהם וישפה שהן ב' מיני האור הללו. וזהו שאמר ועמך כולם צדיקי' צדיק עליון בחי' שהם דיוסף בחי' או"י וצדיק תחתון דבנימין הוא אבן ישפה המתנוצץ) ושורש ההפרש בין ב' אורות הללו אינו רק שזה אור בהיר בתחילת הווייתו וזה נזדכך מחומריותו בתכלית עד שנעשה זך ובהיר בתכלית ע"כ נק' ניצוץ המבהיק ומבריק בלתי מתיישב אלא יורד ועולה תמיד כו'. (וכמו שמבואר במ"א בענין לבנת הספיר כו'). והוא ההפרש בין קדושה לטהרה שהוא ההפרש בין כהנים ללוים שהקדושה הוא עצם קדושתם מבטן תולדותם והטהרה הוא בא מן הטמא שנטהר ונזדכך בתכלי' וכעצ' השמים לטוהר שטוהר זה הוא רק שלילו' המונע האור כמו העננים וכה"ג כמו טהר יומא וכן בלשון הזוהר טהירו עילאה כו'. וזהו שאמרו טהרה מביאה לידי קדושה שהוא החלק מן הנשמות שבגופים שנטהר' מטומאתה ונזדככה נק' טהור' כמ"ש נשמה שנתת בי בגוף טהורה הוא מטהירו עילאה ונק' ניצוץ האלקי ומביאה לידי קדושה שהוא שורש הנשמות כמו שהוא למעלה בקודש העצמית שנק' קדוש. וזה שאמר הבא לטהר מסייעין אותו בקדושה העליונה כו'. (וכמ"ש במ"א על פסוק ה' לי בעוזרי כו'). והוא ההפרש בין בחי' אור ישר לבחי' אור חוזר שאור ישר הוא מאיר ונמשך מלמעלה למטה בפשיטות מצד עצם אורו כנ"ל ובחי' או"ח למעלה הוא כמו אור המתנוצץ הנ"ל שהוא בא רק ע"י הזדככות כנ"ל וזהו ההפרש באמרו מנהרין ומנצצין בבחי' או"י ובחי' או"ח שניהם כלולים כאחד והוא בחי' חו"ג דאו"א שמנהרין ומנצצין בשבת דוקא מכח ניצוצין דנקודה עילאה ולא בחול כו'. וזהו כוונת הזוהר בפי' השמים מספרים ע"ד הפשוט וד"ל: