תלמוד בבלי/מועד קטן דף ג עמוד א: הבדלים בין גרסאות בדף

== תלמוד בבלי/מועד קטן דף ג עמוד א ==

תולדות לא אסר רחמנא דכתיב (ויקרא כה, ד) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו' מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא ^אלמימרא דאהני תולדות מיחייב אאחרנייתא לא מיחייב ולא והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זירוע וזימור מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח ת"ל שדך לא כרמך לא ^בלא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן ת"ל שדך לא כרמך לא ^גלא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין באילן ת"ל שדך לא כרמך לא ^דכל מלאכה שבשדך לא וכל מלאכה שבכרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ^הולא יעדר תחת הגפנים ^וולא ימלא נקעים מים ^זולא יעשה עוגיות לגפנים ת"ל שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם ^חמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקשקוש בשביעית מי שרי והא כתיב (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה תשמטנה מלקשקש ונטשתה מלסקל אמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו חד אברויי אילני וחד סתומי פילי ^טאברויי אילן אסור ^יסתומי פילי שרי איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה וחד אמר ^כאינו לוקה לימא בדר' אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי דאמר רבי אבין אמר ר' אילעא כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל מאן דאמר לוקה לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא ומאן דאמר אינו לוקה אית ליה דר' אבין לא דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר ר' אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב אתולדה אחרינא לא מיחייב ולא והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אין לי אלא זירוע וזימור מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח ת"ל שדך לא כרמך לא לא כל מלאכה שבשדך ולא כל מלאכה שבכרמך ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן ת"ל שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא כל מלאכה שבכרמך לא מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן ת"ל שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך לא וכל מלאכה שבכרמך לא יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים תלמוד לומר שדך לא תזרע זריעה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא

'''תולדות''' - כגון משקה זרעים שלא היה במשכן לא אסר רחמנא: '''זמירה בכלל זריעה''' - שדרכו של זומר לצמוחי פירי כזורע: בצירה בענבים כקצירה בתבואה וקצירה אב מלאכה היא בפ' כלל גדול <small>(שבת דף עג.)</small> בצירה בכלל קצירה דשניהן חותכין: '''זימור''' - מחתך ענפים יבשין של גפן: '''עידור''' - שחופר תחת הגפנים לרפויי ארעא: '''כיסוח''' - בעשבים שחותך הרעים מן הטובים ולא היינו ניכוש דמעקר העיקרים מן הקרקע דלזה אין עוקרין אלא חותכין למעלה: '''תלמוד לומר שדך לא כרמך לא''' - מדלא כתיב לא תזרע שדך לא תזמור כרמך אלא שדך לא תזרע כרמך לא תזמור משמע שדך לא כרמך לא: '''מקרסמין''' - היינו זימור אלא שקירסום שייך באילנות: '''מזרדין''' - מחתך ענפים יבשים ולחים לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי: '''מפסגין''' - סומכים האילן שהוא רענן יותר מדאי: '''מזבלין''' - מניחים זבל בעיקרי האילן: '''מפרקין''' - אבנים שעל עיקרי האילן: '''מאבקים''' - ששרשיו נראין ומכסין אותו באבק: '''מעשנין''' - עושין עשן תחת האילן כדי שינשרו התולעים שעליו: '''יקשקש''' - היינו עידור אלא שעידור בגפנים וקשקוש בזיתים: '''עוגיות''' - חופר גומא תחת הגפן ליתן בו מים: '''זריעה בכלל היתה''' - ובשנה השביעית שבת שבתון וגו': '''אף כל עבודה שהיא בשדה ובכרם''' - כגון כל הני פרטי יצא קשקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן כו': '''לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר כו'''' - ואם תקשי הא אסר עידור לעיל קא תריץ לקמן בעוגיות הא בחדתי והא בעתיקי והוא הדין לעידור: '''כל הני מדרבנן''' - אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה כדאמרינן לעיל הני אין מידי אחרינא לא: '''מלסקל''' - להוציא אבנים מן הכרם: '''סתומי פילי''' - שמסתם בקעים של אילן: '''שרי''' - דאית ביה משום פסידא: '''אברויי אילני אסור''' - דהוי משום רווחא והאי דשרי קשקוש היינו סתומי פילי והאי דאסיר היינו אברויי אילני: '''כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה''' - כגון הכא דכתיב (ויקרא כה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל היינו עשה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור פרט היינו לא תעשה: '''אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל''' - ואף על גב דכתיב כלל בתריה כגון הכא דכתיב בתריה (שבת) שבתון כלומר אין לו דין דשאר כלל ופרט וכלל שכתובין כולו בעשה או בלאו דאמר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דמרבי כל מידי דדמי לפרט אלא דיינינן ליה בכלל ופרט הואיל דנשתנה משאר כלל ופרט וכלל אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא: '''דכולי עלמא לית להו דרבין כו' מאן דאמר לוקה שפיר''' - כדאמר דדרשינן בכלל ופרט וכלל: '''אחרינא לא''' - להכי חורש אינו לוקה:

'''אף כל שבשדה ושבכרם:''' וכל הני עבודות דלעיל נוהגות בין בשדה ובין בכרם ואפילו שיש מהן שאין עתה נוהגין כן י"ל שבמקומן היו עושין כך ורגילין לעשותן בשדה ובכרם: '''אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל:'''    הכי הוה שמיע ליה לר' אילעא, דכיון דהפרט בלא תעשה, הכלל האחרון אינו מוציא הפרט ממשמעותיה ואינו כלל ופרט וכלל, דדיינינן ליה בכלל ופרט. ולא נהירא לי. דמנלן דרבי אילעא ס"ל הכי? אימא דהפרט שהוא בלא תעשה בטל אבל הכלל עומד במקומו לפי דבריו. ועוד לפי לשון זה קשה לי אמאי תירץ דכולי עלמא לית להו דר' אבין והא הוה מצי לתרוצי דכולי עלמא אית להו. דבכל מקום סוגיית הש"ס היא דכיון דמצי למימר דכולי עלמא אית להו סברת האמורא, לא מתרצינן לית להו. ולימא הכי, דכולי עלמא אית להו דרבי אבין, מאן דאמר אינו לוקה שפיר ומאן דאמר לוקה סבירא ליה כי הך ברייתא דמפקא ליה לתולדות מקרא וקסבר לאו אסמכתא הוא אלא דרשה גמורה היא. ולי נראה דהא לימא בדר' אבין אמר ר' אילעא וכו' קאזיל בכה"ג דליכא הכא אלא כלל ופרט דכלל בתרא לא חשיב כיון דהאי כלל בקרא אחרינא וחשיב בכלל המרוחק זה מזה כיון דלא הוו בחד קרא דהכי מוכח בפ"ק דפסחים (דף ו: ושם) דאיכא למאן דאמר כיון דהוו בתרי קראי לא מיצטרפי למיהוי כלל ופרט וכלל והכא נמי לא הוי אלא כלל ופרט. והכי איכא הגירסא [בירושלמי דכלאים] בפ"ח <small>(פ"ח ה"א)</small> חד אמר לוקה סבר לה כרבי אילעא דאינו נדון בכלל ופרט כיון דהפרט בלא תעשה הפרט בטל והכלל במקומו עומד ולפיכך אמר כל החורש בשביעית לוקה וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר להא דר' אילעא אלא דנין אותו בכלל ופרט הני אין מידי אחרינא לא ודחי לה דכולהו אית להו דרבי אילעא מאן דאמר לוקה שפיר ומאן דאמר אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו' ואם נפשך לומר למאן דאמר לוקה אמאי כתב רחמנא זמירה ובצירה שמא קסבר ללאו יתירא אתי אי נמי קסבר כרם משדה לא הוה יליף הלכך הוצרך למיכתב בין בשדה בין בכרם:

אלא אפי' תימא רבנן הניכוש והחיפוי בכלאים תולדות נינהו ובשביעית אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא שמעינן לה מדכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור.

מכדי (זריעה) [זמירה] מכלל (זמירה) [זריעה] היא דכיון שזומר ועוזק צומח ובצירה בכלל קצירה ללמדך דאהני תולדות מיחייב בשביעית אתולדות אחרנייתא לא מיחייב.

איני והתניא שדך לא תזרע וכרמך לא וגו' אין לי שחייב בשביעית אלא זורע וזומר בלבד מנין למנכש ולעודר ולמכסח ת"ל שדך לא וגו' פי' הוה ליה למכתב לא תזרע ואנא ידענא דאין זריעה אלא בשדה. שדך דכתב רחמנא למה לי לרבות כל מלאכות שבשדה.

מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מאבקין ואין מעשנין ת"ל כרמך לא לרבות כל מלאכות שבכרם שאסורות. קתני מיהא דמנכש אסור בשביעית ופרקינן האי איסורא מדרבנן היא וקרא אסמכתא כו'.

יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיאיות לגפנים בין אילן לחברו ת"ל שדך לא תזרע.

זריעה וזמירה בכלל שבת שבתון יהיה (לכם) [לארץ] היו ולמה יצאת להקיש אליה לומר לך מה זריע' מיוחד' עבודת שדות וכרמים אף כל עבודת שדות וכרמים למעוטי קשקוש ועידור וביקוע ועישון דעבודת אילנות הן ולא עבודת שדות וזרעים. והלכך שרי קשקוש בשביעית פי' תרי קישקושי הוו חד לאברויי אילני כלומ' להברות האילן כגון גיזום שאמרו במס' ע"ז ואסור וחד לסתומי פילי לסתום הסדקין ושרי.

איתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר לוקה. סבר לה כר' אלעא דא' מקום שאתה מוצא כלל בעשה כגון ובשנה השביעית שבת וגו' שבת לה' הרי כלל כל מלאכות שביעית. ועוד פרט בלא עשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. א"ר אלעא כי האי גוונא אין דנין אותו בכלל ופרט ונאמר אין בכלל אלא מה שבפרט. זריעה וזמירה וקצירה ובצירה אין מידי אחרינא לא אלא הריני דן בכלל ופרט וכלל שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ. ומרבה כל מלאכה ואפילו החורש בשביעית לוקה. וחד אמר החורש בשביעית אינו לוקה לא סבר לה דר' אלעא (דאמר) [אלא ס"ל] דנין אותו בכלל ובפרט. הני אין כלומר אלו בלבד המפורשין הם במלקות מידי אחרינא לא ודחינא לא דכ"ע אית להו דר' אלעא מ"ד לוקה שפיר.

ומ"ד אינו לוקה מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה כו':

ירושלמי בשביעית פ"ב (ה"ב) מיבלין מעבירין היבלת מפרקין בעלין מאבקין עושין להן אבק מעשנין מתנינן לה מזהמין מתליעין בשביעית מה בין זוהם לעושה בית המזוהם אינו אלא כמושיב שומר. עושה בית מציל עליה והיא גדילה מחמתו. מה בין מחפה באבנים ובתבן ובקש שהוא מותר למחפה בעפר שאסור המחפה בקש ובתבן ובאבנים אינו אלא כמושיב שומר. המחפה בעפר עושה לו טינא והיא גדילה מחמתו:

למה לי דכתבינהו רחמ' אלא ודאי הא קמ"ל דבהני תולדות הוא דאסור לא גריס רש"י ז"ל תולדות וטעמא משום דכיון דכתיבי אבות נינהו וי"ל דשפיר גריס ליה ומשום דשבת הוי תולדות קאמר הכי וה"פ בהני תולדות מחייב הכא משום דעבדינהו אבות. הא באחריני לא דתולדה לא מחייב והי' צריך התלמוד לפ' למ"ד דתולדה אסר רחמ' כל הני פרטי למה לי: מנין שאין מנכשין וכו' בדין הוא דלנקוט כולהו ביחד אלא דנקיט כל ענינא באפי נפשי' והא דדריש שדך לא תזרע כלאים לאו למימרא דמהכא שמעי' לה למאן דסבר דאורייתא קתני דהא ודאי לא דרשא היא כלל אלא בכלל ופרט וכלל דריש ליה כדלקמן אלא דנקיט קרא הכי כלישנא קלילה וארחא דתנאי היא דעבדי הכי: יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא גר' ולא יעדר דהא נסיב קרא להתירא ואלו ברישא נסיב ביה קרא לאיסורא: '''מה זריעה מיוחדת''' פי' שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח אף כל וכו' ופרקי' מדרבנן וקר' אסמכת' בעלמא. וא"ת והלא מנכש ומשקה כי הדדי נינהו והכא אסר לנכש אפי' מדרבנן והיכי שרי במתני' השקאה. יש מתרצין דברייתא בבית הבעל ולא נהיר והנכון דנכוש טרח' רבה וכהשקאה דקילון דמיא: '''וקשקושי בז' מי שרי''' פי' קושיא להאי לישני' דאוקי' ברייתא מדרבנן וא"כ מאי דשרי אפי' מדרבנן שרי דאלו למאן דסבר דמתני' דאוריית' קתני דילמא מדאורייתא הוא דשרי הא מדרבנן אסור ואידך דאסר מדרבנן הוא וקר' דתשמטנה אסמכת' בעלמא: '''סתומי פילי אסיר''' פי' שאינו אלא לאוקומי בעלמא שלא יכנס השמש בין הבקעים ולא חשיב עבודה אבל יש קשקוש לחזק האילן ולהשביחו וחשיבא עבודה ואסור: שם איתמר החורש בז' לימא בדרבי אבין קא מיפלגי דאמר כל מקום שאתה וכו'. גרס' הספרים דמ"ד לוקה לית ליה דר' אבין ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין לא דכולו עלמא לית ליה וכו' והפי' מ"ד לוקה לית ליה דרבי אבין אלא דרשי' קרא בכלל ופרט וכלל. שבתון יהיה לארץ כלל לא תזרע ולא תקצור פרט. שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל וריבה כל שהיא עבדה מיוחד' בשדו' וכרמים כעין הפרט. ומ"ד אינו לוקה אית ליה דרבי אבין וכיון דלא דרשי' ליה בכלל וכרט וכלל אין לנו אלא מה שפרט הכתוב (בכלל) בלבד. ויש ספרים דגרסי' איפכא מ"ד לוקה אית ליה דרבי אבין ומ"ד אינו לוקה לית ליה. ואמרי' דכ"ע אי' ליה וכו' וה"פ מ"ד לוקה אית ליה דר' אבין ולפי' לוקה דאלו דרשי' ליה בכלל ופרט אין כאן אלא כלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט אבל השתא דלא דרשינן ליה בכלל ופרט כל אחד עומד לעצמו ואמרי' הכי כי הזריעה בכלל היתה ויצאה לידון בלאו ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ומ"ד אינו לוקה לית ליה דרבי אבין וה"ל כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. ואין זה הפירש נכון דלכשתמצא לומר דלית לן דרבי אבין ודרשינן ליה בכלל ופרט זה כלל ופרט וכלל הוא ורבה כעין הפרט:

'''ומ"ד אין לוקה אמר לך מיכדי זמירה בכלל זריעה היתה כו'''' אי קשיא והא בפ' בכל מערבין אמרי' דפרטי טובא לרבויי אתי גבי ונתת הכסף בכל אשר תתאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר ובפ' מרובה נמי גבי משור עד חמור עד שה והכא היכי אמרי' דאתי למעוטי תשובה התם לא דמי פרטי אהדדי והילכך כולהו אתי לרבויי אבל הכא דדמי להדדי הזמירה האי בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למה לי למפרטינהו א"ו לומר לך אהני תולדות מיחייב ותו לא:

== עין משפט ונר מצוה ==