נר מצוה ותורה אור/שער היחוד: הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נר מצוה ותורה אור/שער היחוד (עריכה)

גרסה מ־02:31, 26 בפברואר 2026

נוספו 104,367 בתים ,  ביום חמישי בשעה 02:31
אין תקציר עריכה
חזותיקוד ויקי
(יצירת דף עם התוכן " × נר מצוה ותורה אור; שער היחוד י״ב מקורתרגוםמקור ותרגום עימודהצגת טקסט כפיסקה הצגת טקסט מפוצל גודל גופן נר א׳ הנה כבר מבואר באריכות בקונטרס מיוחד בפרטי אופני ההתפעלות במוח ולב, ומחשבה שנולד מן ההתבוננות לפי סדר ה' מדריגות נפש רוח נשמה חיה יחידה כו'. ומע...")
 
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:


×
נר מצוה ותורה אור; שער היחוד י״ב
מקורתרגוםמקור ותרגום
עימודהצגת טקסט כפיסקה
הצגת טקסט מפוצל
גודל גופן
נר  
נר  
  א׳
  א׳
שורה 1,423: שורה 1,417:


ואמר בספר יצירה שזהו כשלהבת הקשורה בגחלת, וכהאי גוונא יש דמיונות רבים
ואמר בספר יצירה שזהו כשלהבת הקשורה בגחלת, וכהאי גוונא יש דמיונות רבים
כ״ז
והנה אחר שנתבאר דרך פרט קצת בענין אורות דאבא ואמא ובחינת יחודם בפנימיות וחיצוניות כנזכר לעיל, מעתה יש לבאר פרטי ענין אורות דזעיר אנפין שנקרא ישראל ויעקב
וכל פרטי היחודים דזעיר אנפין ונוקבה שנקרא יחוד ישראל ולאה או יחוד יעקב ורחל כו' כידוע.
אך תחלה יש להבין הקדמה בענין אורות וכלים בכלל ובפרט
דהנה ידוע פירוש מה שאמר דאיהו וחיוהי חד הן אורות, ואיהו וגרמוהי חד הן בחינת הכלים
ומצד בחינת האורות דעשר ספירות בכלל ובפרט נקרא עשר ספירות בלי מה, בלי מהות
וכמו שכתוב ולאו מכל אינון מדות כלל כו'
אך מצד בחינת הכלים הן בבחינת מציאות דבר מה
וזה שכתוב אפיק י' תיקונין וקרינן לון עשר ספירין כו' לאחזאה כו' לאנהגא בהון עלמין כו'
וכן מה שכללות עשר ספירות דאצילות נקרא בד' שמות, ע''ב ס''ג מ''ה ב''ן
ע''ב במילוי יודין בחכמה
וס''ג ביודי''ן וא' בבינה
ומ''ה במלוי אלפין בזעיר אנפין, וב''ן במילוי ההי''ן במלכות כידוע
ובלשון הזהר כלל העשר ספירות נקרא רזא דשמא קדישא בלבד כידוע
הכל הוא רק מצד בחינת הכלים דוקא כידוע.
וביאור הדברים ידוע על מאמר דתלת שליטין לעילא, מוחא ולבא וכבדא כו', שהן בחינת ג' כלים לנר''ן
נשמה במוחא ורוח בלבא ונפש בכבדא כו'
אבל בחינת חיה יחידה, הוא למעלה מהגבלת כלים כו'
ובבחינת הכלים כלול מראש תוך סוף, שהוא פנימית הכלים ואמצעית הכלים וחיצונית הכלים כו'
וכידוע בענין רמ''ח איברים דמלכא דט׳ ספירות של בחינת זעיר אנפין
שט' פעמים ט' עולה פ''א
וג' פעמים ט׳ פעמים ט׳ נגד ג' מדריגות שבכלים, ראש תוך סוף הנזכר לעיל, עולה רמ''ג
וה׳ חסדים המגדילים הוא רמ''ח
והוא כללות ענין כלים דזעיר אנפין שנקרא גופא דמלכא
וגם לבושין תקינת לון, דמנהון פרחין נשמתין כו'
שהן לבושין דמחשבה כו' כמו שיתבאר הכל
ואמנם הנה ענין אור וכלי דרך כלל, הגם שיש בו הרבה אופנים שונים מאד, אך כללותו הוא על דרך אור וחיות הרוחני של ראיה רוחנית כשמתלבש וממוזג בהגשמה בכלי חומר העין בבחינת ראיה גשמית
שיש בזה ב' דברים, הא' שינוי המהות מרוחניות לגשמיות
שהראות גשמי יתפוס בגשם, מה שאין כן ברוחניות אור הראיה
וכן אור וכח השכל הרוחני הממוזג בגשם כלי המוח, עד שנקרא התחכמות
וכח התנועה בתנועת הגשם
וכהאי גוונא בכח הצמיחה רוחנית שמורכב ומלובש בצמיחה גשמית בגשם הצומח
והב' ענין ההגבלה ושיעור שבחומר הכלי, מוגבל ונמדד בשיעור
כמו בראיה גשמית עד ס' מילין כו'
וכן ענין התחכמות ותנועת הגשם, מתפשטים בהגבלה מצומצמת דוקא, עד שיכלה כחם המוגבלת
כמו שתקצר גשם השגת כלי המוח ויכלה כחו מצד קוטן הכלי
וכן יוקטן ויופסק כח תנועה הגשמית שמכח היד, בפעולה או בהגבהת משאוי וכהאי גוונא
מצד הגבלת הכח המניע
(מה שאין כן מצד עצם כח הרוחני של המניע התנועה, שאין בו הגבלה והפסק
וראיה מהגבהת משא כבד הבא בבהלה פתאומית, ביתר הרבה מכחו, מצד בחינת המקיף כידוע)
וכך הוא כל ענין חומר וצורה
שהחומר, מלבד שהוא בא בשינוי המהות, הנה הוא מגביל לצורה
אבל החומר הוא מעין ודוגמת הצורה, כמו חומר כלי העין לראות, וחומר כלי המוח להשכיל וכהאי גוונא
אבל החומר נעשה מהתעבות והגשמה של הצורה הרוחנית, מסוף כל המדריגות שבו
כמו מסוף המדריגה דרוחניות הצמיחה, נעשה כח צמיחה בגשם
וכמו סוף של חיות הרוחני דנפש, מלובש בדם, כמו שכתוב כי הדם הוא הנפש כו'
וכך סוף המדריגה של אור השכל הרוחני מתמזג בחומר כלי המוח, וכן סוף הגשמה דרוחניות הראיה ממוזג בחומר העין
ולזאת אנו רואים שבכל מקום באין הגדלת החומר עם הגדלת הצורה כאחד ממש
כמו בהגדלת חומר כלי הגוף, שנגדלים ביחד עם גידול אור וחיות הצורה הרוחניות, כמו גידול הכנת חומר המוח לפי ערך גידול האור והצורה של השכל, שכאשר יגדל התינוק ויצמח אור שכלו ברוחניותו, ממילא יצמח כלי הכנת מוחו
כמו שכתוב ימים ידברו ורוב שנים כו'
שנגדל הכלי עם האור יום יום עד ע' שנה, שבא לכלל גדלות המוחין כידוע ודי למבין:
כ״ח
והנמשל מדוגמא זו הוא בבחינת ג' כלים דמוחא ולבא כו' בדרך כלל על כל פנים
דאור החכמה דאצילות מצד אצילותה מעצמות אור המאציל, הרי זה כאור השכל הרוחני עצמו שנמשך מעצם כח החכמה שבבחינת עצמות הנפש
שמתאחד הוא עדיין במקור חוצבו ממש
כשלהבת כו' או גם כגלוי הרצון הנזכר לעיל מעצם הרצון דבחינת אדם קדמון
הגם שזהו כמו מראה וגוון בלבד, (כמו שכתוב למעלה בענין קורא הדורות מראש שזהו עשר ספירות דאצילות שיצאו מהעלם דאדם קדמון שהוא גילוי רצון בדבר נבדל כו' בסוף אות הי"ט) עם כל זה נקרא עשר ספירות בלי מ''ה, בלי מהות עדיין
כי כמו שהגוון הוא גם כן עצמי, שאי אפשר להיות גוון היפוכו לדבר בעצם
כגוון התפוח בלובן, להורות על עצם טעם המתיקות שבו
וכן אור השכל ורצון מטה כלפי חסד, גם שהוא בענין נבדל, מאחר שהוא מורה על העצם כו'
ולכך כל התהוות אורות דעשר ספירות הן באים מבחינת אותיות עצמיים דמאצילן
וכמו שם ע''ב, שממנו בא בחינת אור החכמה דאצילות בגילוי
הרי זה שם המורה על עצם דחכמה דאדם קדמון כו'
וכן שם ס''ג המורה על עצם אור דבינה דאדם קדמון כו'
והן ע''ב ס''ג כו' שלפני עשר ספירות דאצילות, ונקרא שמות המאציל כו'
וכמו בחינת האחרונה שבצורה הרוחניות שמקושר אל תחילת התהוות האור והצורה בכלי החומר כו'
כנזכר לעיל בדם הוא הנפש ובצמיחה הרוחנית ובעין ומוח כו'
אבל בחינת הכלי המגביל האור דחכמה דאצילות, הוא כמו אור השכל שממוזג כבר בחומר המוח
שחומר המוח מקבל רק מהתעבות סוף אור השכל
על כן מגבילו, מלבד שינוי המהות כו'
כך הוא אור החכמה כשמתלבש במוחא, ונקרא חכמה מוחא כו'
שאז מצד בחינת כלי החכמה הוא בא בשם מציאות דבר שכל, הנקרא התחכמות דבר מה בפרט
וכן המדות הרוחניים בלבא והנפש הרוחניות בכבדא כו'
והן ענין ג' שליטין לעילה, בחינת ג' כלים כללים לנר''נ דזעיר אנפין דאצילות
נשמה, שהוא בחינת מוחין דחכמה ובינה שבזעיר אנפין במוחא, ורוח בלבא כו'
והן האותיות דאורות דאצילות, שזהו ענין ד' שמות ע''ב ס''ג דאצילות כו'
שנקרא כלים לעשר ספירות דאצילות המגבילים האור ומצמצמו, לפי שמהתעבות האור נעשה הכלי, כמו שכתוב בעץ חיים
והוא הנקרא בחינת הישות של האור, כשנראה לבחינת יש ודבר מה במציאות כידוע ודי למבין
(ונמצא ב' מיני שמות ע''ב ס''ג כו'
א' לפני האצילות והב' אחר האצילות שהן הכלים המגבילים
ולפי זה המכוין בשמות מכוין במקור האורות
כמו מכוין בבחינת שם ע''ב, מקור לאור החכמה כו', וממילא הוא מכוון בכלי החכמה, שיומשך למטה כו' ודי למבין
והיינו כוונות שמות דח''י ברכות שמונה עשרה
כי הא בהא תליא, משום דשורש הכלים המגבילים משמות דעצמות המאציל, כמו שיתבאר ודי למבין)
והיינו מה שכתוב וקרינן לון י' ספירין כו' לאחזאה לאנהגא כו', כי תיקונין הן בחינת הכלים לאורות דאצילות
וכמו על דרך משל תיקון העין, שיתפשט ראיה גשמית שבו יותר, הוא על ידי אמצעות כלי ההבטה כו'
כך תיקון התפשטות ראיה הרוחניות על ידי אמצעות כלי העין הגשמי כו' וכמו שכתוב במקום אחר
על כן מצד בחינת הכלים המגבילים, על ידי זה דוקא יוכל להיות כל בחינת השפעות והמשכות למטה מטה
וכמו על ידי כלי המוח שישיג השכל, ימשיכנו להמדות או להשפיעו לזולתו
וכן על ידי אמצעות כלי הלב לאור האהבה והחסד הרוחני, יבא לכלל השפעה למקבל כידוע
ולכך נקרא תיקונין, כדי שיבא על ידם בחינת המשכה מאצילות לבריאה
והיינו רק לאחזאה כו'
אבל מצד עצמות אור המאציל נקרא עשר ספירות בלי מה כנזכר לעיל, וכמו שכתוב במקום אחר באריכות:
כ״ט
אך גם הנה, בהתבוננות באורות וכלים דאצילות דרך פרט יותר, אין כללות ועיקר המכוון בהם רק בענין זה דאיהו וחיוהי חד וגרמוהי חד, שבאמת אין הפרש בין איהו וחיוהי חד לאיהו וגרמוהי חד
דגם שהאורות הן בלי מה והכלים הן בבחינת יש כו', מכל מקום מצד עצמות המאציל הרי עשה שורש להתהוות הכלים קודם שעשה שורש להתהוות האורות
דמה שמהתעבות האור נעשה כלי, הרי קדם לזה עצמו שרש ומקור
והוא שנקרא חומר הפשוט או חומר ההיולי שקודם לצורה כו'
וביאור הדברים ידוע ומובן מהקדמה הידוע בענין כלים המגבילים ממש, שיש ב' מיני גבול
הא' כח המגביל בעצם
כמו כלי המוח המגביל והעין המגביל וכהאי גוונא
אבל הוא רק בכח ולא בפועל עדיין
כמו שיש בכח ביד להגביל כל תנועה בגשם, קודם שיגביל בפועל ממש התנועה
ואף על פי שגבול זה שבפועל ובגלוי הוא ממש כמו אופן אותו הכח המגביל הרוחני שביד, שהוא מקור ושרש להגבלה זו שבפועל, מכל מקום נבדל ערך הגבול בכח מגבול בפועל
הא' שזה רוחני ועצמי וזה גשמי ונבדל מן העצם
והב' שהגבול בכח אינו גבול ממש
רק שמגביל בכחו על פי רצון ובחירה לזה, ואינו גבול מוכרח, לומר שאין לו כח התפשטות עוד
רק שאינו רוצה להתפשט יותר כו'
והרי זה רק עושה את ההגבלות, ואינו הגבלה אמיתית כגבול בפועל, שהוא הגבלה אמיתית כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין פנימית הכלים וחיצוניות הכלים, שיתבאר בעזרת השם)
וכך יובן למעלה בשרש ומקור כלים המגבילים לאור
דהיינו בשרש ומקור כח המגביל שלהם, שבא ונמשך מן העצמות, שמשם נמשך התהוות האור עצמו
כמו מקור התהוות אור הרצון מהעלם עצם המקור לכל רצון
הרי משם גם כן נמשך כח הגבול להגביל כח התפשטות אור הרצון, שלא יתפשט עוד
כדי שיוכל להיות טעם לרצון
שאם לא היה פוסק כח ואור הרצון, לא היה בא לעולם לכלל טעם לרצון
והוא ממאמר קו המדה, העושה כל גבול בפועל ממש באורות
וכך הוא עושה כל גבול בפועל ממש בכלים דעשר ספירות המגבילים, איך שיגבילו בפועל ממש
אבל מקור ושרש שלהם אינו בחינת גבול אמיתי, רק שהוא עושה את אופן ההגבלה
(שזהו בא מקו המדה, מבחינת גבורה דאור אין סוף
בחינת כח המכווץ שדומה לכח המתפשט, וב' קוין שקולין הן כו'
כי כל יכול יש בו כח המגביל גם כן כו' (וכמו שכתוב במקום אחר)
ומבואר למעלה שזהו בחינת הרשימו כו', שמשם הוא שרש הגבלת הכלים דעשר ספירות דאצילות
ומבחינת הקו שנמשך מהרשימו, הוא שרש כל האורות כו' וכמו שכתוב במקום אחר באריכות)
ואם כן גם שבחינת הכלים דאצילות מגבילים ממש בבחינת שמות דע''ב ס''ג הנקרא אותיות, הרי אין זה רק מצד כח העושה לגבול זה בעצמות המאציל
והיינו דאיהו וגרמוהי חד, מכח דאין סוף עצמו, כמו דאיהו וחיוהי חד בבחינת האורות כו'
(ובאמת גם בחינת הכלים דעשר ספירות דאצילות הן כח הגבול, ולא גבול בפועל
רק כאשר האור ושפע נגבל מאין ליש בבי''ע, אז נקרא גבול בפועל ממש וכמו שיתבאר בעזרת השם)
ולפי זה, המכוין בשמות דע''ב ס''ג שהן בבחינת הכלים המגבילים ממש כו', הרי זה עצמו הכוונה במקור השמות דע''ב ס''ג כו', שמהם נמשך מקור האור דאצילות
(והוא שם העצם, שהוא מורה על עצם המקור כנזכר לעיל)
והיינו ממקור התהוות הכלים, דאיהו וגרמוהי חד כנזכר לעיל
וממילא מובן דגם בבחינת תיקונין הנזכר לעיל על זה אמר גם כן איהו וגרמוהי חד
משום דגבול בפועל מתאחד עם הגבול בכח המגביל לגבול זה שבפועל
על דרך דוגמא מכח המגביל שביד, שמיוחד ומקושר בגבול בפועל שבתנועה כנזכר לעיל
(ומכל שכן בכלים דמוחא ולבא כו', שאינם נקרא גבול בפועל עדיין כנזכר לעיל
רק שמגבילים ומתארים לאורות שיהיה ניכר במציאת יש בלבד
אבל יש להן שרש בעצמות, כמו שיש לאורות שורש בעצמות
בשקול וכח ומקור אחד ממש, שהוא בחינת אין סוף ממש
דכמו שאור אין סוף למטה עד כו', כך למעלה כו'
שהן חסד וגבורה שבעצמות
ואמנם באורות וכלים בשרשן נהפוך הוא מבבחינת גילויין
דבגלויין הרי בחינת צמצום באורות וחסדים בהתפשטות בכלים
דגם שהן מגבילים, הרי על ידם כל התפשטות למטה דוקא
ובשרשם להיפוך
דהצמצום ברשימו העושה הגבול בכח כו', והחסדים בהתפשטות הוא לאורות, שהוא מבחינת הקו כו' כמו שכתוב במקום אחר ודי למבין:
ל׳
ובזה יובן המאמר וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כו' כגופא בלא נשמתא
שהוא בחינת הכלים דמוחא ולבא כו' שנקרא גופא בלא נשמתא
שהן בחינת האורות דנר''נ כו'
אך מאין ימצא מציאת כלי בלא אור, מאחר שמהתעבות האור נעשה כלי כנזכר לעיל
אבל לפי הנזכר לעיל, דשרש הכלים קדם לשרש האורות כו', אם כן יש מציאות לכלים בפני עצמם, ועל זה אמר דאיהו וגרמוהי חד כו'
(ולפי זה המכוין בשם יהו״ה, כמו בח''י ברכאן דצלותא, יכוין למקור התהוות הכלי, שהוא עיקר בחינת השם, דאיהו וגרמוהי חד כו'
וממילא נמשך האור אחר הכלי, כי דרכו של איש כו' ודי למבין).
והנה יש ג' מדריגות בכלים, פנימים ואמצעים וחיצוניות.
והענין ידוע כי לנגד ט׳ ספירות חב''ד חג''ת נה''י, יש ג' מיני כלים
פנימית הכלים הוא בחינת הגבלת האור דחב''ד שבאור
ואמצעות הכלים הגבלת חג''ת דאור, וחיצוניות הכלים הוא הגבלת נה''י דאור כו'
והיינו אתה סתר למפרע דרת''ס, שעיקר ההגבלה וההסתר בחיצוניות הכלים כו'
וגם בענין מה שיש בכלי בחינת השפעת וירידת השפע למקבל דוקא כנזכר לעיל, גם כן כלול מג' מדריגות
פנימית הכלי הוא בחינת הבאת אור שפע דחב''ד
ואמצעית להבאת והמשכת אור דחג''ת, וחיצוניות להבאת שפע דנה''י כו'
ועל דרך משל ט׳ ספירות שבאור מדת החסד, המוגבל בג' מיני אותיות
אותיות המחשבה בחינת פנימית הכלי לחב''ד שבחסד
ואותיות הדבור אמצעית כלי לחג''ת שבחסד, ואותיות המעשה לבחינת נה''י שבאור החסד
שהוא בחינת כח המעשה שבחסד, לעשותו בפועל ממש
יש לו כלי מיוחד, ואהבה שבחסד יש לו כלי מיוחד, ושכל וטעם שבחסד יש לו כלי מיוחד כו'
ועל הרוב, השכל והטעם שבחסד מהרהר במחשבה, והאהבה שבו יאמר בדיבור, וכח המעשה שבו יעשה בפועל ממש
(אמנם כשבא בג' מיני אותיות דמחשבה דבור ומעשה נקרא לבושין דמנהון כו'
שלמטה מבחינת כלים דעליהם אמר איהו וגרמוהי חד כו', ולא על הלבושין
אבל בחינת הכלים לנר''נ הוא מוחא ולבא כו'
ובלב יש ג' מדריגות, פנימים ואמצעים וחיצוניות לנגד ט׳ ספירות כו'
בחינת חב''ד שבמדת האהבה או היראה כו' שנקרא מושכל של המדות כו'
הוא בחלל הימיני שבלב, שמאיר בו ממוח החכמה ששליט על הלב כו'
וחג''ת שבאהבה ויראה כו' שהוא הנקרא מורגש
היינו בבחינת אמצעית כלי הלב, שהוא רוח החיים שדופק בחלל השמאלי
שנמשך ממוח בינה שנקרא רוח
והוא בחינת כלי הרגש החיות של המדות בהתפעלותם כו'
וחיצוניות הלב הוא הבל החזה כו', ששם כלי הטבעת המדות כו'
שהוא לנגד בחינת נפש, בחינת נה''י שבמדות כו'
ומשם מאיר בנפש שבדם, שהוא מרכבה לגבי רוח שבלב בכלל
וגם בחינת נפש שבכבדא כלול מג' מדריגות, פנימי ואמצעי וחיצון כו'.
פנימי הוא הנקרא בזוהר קיסטא דחיותא
דהיינו בחינת רשימו שנשאר מבחינת רוח בשעת השינה כו'
והוא בחינת מוחין חב''ד דקטנות שבנפש כו'
ואמצעי היינו התפעלות חיות גשמי של כח התנועה וההרגש שבדם, הוא הנפש, כמו בדפק שביד כו'
והחיצון הוא בחינת נה''י שבכבד ששולח חיצוניות החיות בכל האברים
והפנימית מבדיל כו' כמו שכתוב במקום אחר באריכות
שבזמן הגלות שנקרא שינה, אין ההארה דמלכות דאצילות, בחינת נפש בעולמות דבי''ע, רק בחינת קיסטא דחיותא
רשימו דבחינת רוח שבלב אדם העליון כו'
וכנסת ישראל, שנמשלים לבחינת עיבור בגלות
היינו כמו הולד שמקופל ראשו בין ברכיו כו', תלת גו תלת כו'
שהמוחין חב''ד בהעלם בחג''ת וחג''ת בנה''י כו' וכמו שכתוב במקום אחר).
והנה בענין המצות שנקרא רמ''ח אברין דמלכא כידוע, הרי ג׳ פעמים ט׳ פעמים ט׳ בג' מיני מדריגות דראש תוך סוף שבכלים, כנזכר לעיל עולה רמ''ג
וה' חסדים המגדילים, הן רמ''ח כו'
ובחינת חב''ד היינו אור הכוונה שבמצות
שיש לזה כלי פנימית מיוחד, ובהגבלה כו'
ובחינת חג''ת, אהבה ויראה וביטול כו', יש לזה כלי אמצעי כו'
ובחינת נה''י בחינת כח המעשה, לעשות רצון המלך בלבד כו', יש לזה כלי החיצוני
(ובכלל היינו כונה וברכה ומעשה או יחוד ברכה וקדושה, שנקרא יב''ק כו'
שהוא ענין בשר וגידין ועצמות שבכל אבר כמו שכתוב במקום אחר באריכות)
וה' חסדים המגדילים כו' היינו בחינת כללות המשכת גלוי אור אלה״י שעל ידי כל מצוה
על ידי המשכת הקו שממשיך למקור כל החסדים, דאיהו שקיו דאילנא כו', וכמאמר אנת ממלא כל שמהן כו'
(ולפי זה מה שכתוב אשתאר כגופא כו', משום דגם בחינת גופא בג' כלים הנזכר לעיל, צריך להארת אור אין סוף שבקו, שממלא כל שמהן
לפי שיש שרש להתהוות הכלים בפני עצמן כנזכר לעיל.
אך אם כן, למה תלה הדבר במה שאינו עיקר הדבר, שהוא מה שכתוב בלא נשמתא?
אך להיות שעיקר הכלים הן לנגד ט׳ ספירות דנר''נ, ובסיבת הגדלת האור יבא הגדלת הכלי, בשביל הבאת אור השפע למטה, ואי אנת תסתלק כו'
ישאר הכלי כגוף בלא נשמה, בלא התפשטות כלל ודי למבין):
ל״א
והנה יש יתרון מעלה בבחינת הכלים מבחינת האורות, ממה שיש בחינת ההתכללות בכלים יותר מבאורות, שזהו עיקר בחינת התיקון
כידוע דעיקר בחינת התיקון הוא בא מריבוי הכלים כו'
ודוקא על ידי בחינת חיצוניות הכלי, שהוא בחינת נה''י כו'
וראיה לזה ממה שמצינו בכמה מקומות דאור החסד יוכל להאיר בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד
ואם כן, מה שיחליף האור להאיר בכלי היפוכו, אם היה זה מצד עצמו למה לא יוכלל ויחובר באור היפוכו המנגדו?
כמו אור מדת החסד שלא יסבול אור מדת הדין כלל וכלל
אלא מוכרח לומר שזהו מצד בחינת הכלי, שיכול לסבול אור היפוכה המנגדה
כי יש בכלים דוקא בחינת וענין ההתכללות מדבר והיפוכו, מה שאין כן באורות כו'
וזהו עיקר התיקון בבחינת האדם מצד גופו
כמו שאנו רואים בחוש טבעי אברי האדם, שכל אחד יש בו התכללות מזולתו, עד שיכולים להשלים חסרון א' על ידי רפואת אבר זולתו
כמו לקלקול הראות בעין ירפאו לכח הגידין שברגל, שיש בהן בהתכללות מגידין שבעין
אבל לא ירפאו לאור וחיות שנחלש במוח עד שנחלש בראות מצד הזקנה וכהאי גוונא, על ידי חיזוק כח ואור חיות המדות שבלב, אף על פי שהמוח ולב כלולים זה עם זה
רק מצד חיזוק כלי הלב יחזקו לכלי המוח ויאיר כח השכל בראות יותר כו'
מפני שאין לאור השכל עם אור המדות חיבור והתכללות כל כך, כמו שיש חיבור והתכללות של כלי הלב עם כלי המוח
וכן כלי העין עם כלי החוטם וכלי האוזן וכהאי גוונא
ולזה הטעם הנה דוקא מצד בחינת הכלי יוכל להאיר בה אור המנגדה כו' ודי למבין.
ויובן זה יותר במה שאנו רואים במדות חסד וגבורה שהן הפכיים מנגדיים ממש כו'
אך כאשר באין המדות בכלי, כמו למחשבה ולדבור ומעשה בפועל ממש, יוכל אור החסד להאיר במחשבה ודבור ומעשה היפוכו ממש
שהרי יכול לחשוב ולדבר ולעשות נגד מה שבלבו
וגם לכעוס בלב על אוהבו בלבו, ולרחם בלבו על שונאו כו'
שהלב מוכן להיות כלי למה שהוא היפוכו כו', לפי שבכלים יש התכללות דבר והיפוכו יותר מבאורות
(דמה שבגילה יש רעדה וברוגז יש רחמים, וכן להיפך, ברעדה גילה וברחמים רוגז, הכל מצד הכלי דוקא כו')
וכך אנו מוצאים בששת ימי המעשה, שביום א' הוא בחינת חסד - יהי אור, וביום הב' בחינת גבורה - יהי רקיע כו', וכמו שכתוב בזהר דכל יומא בעבידתיה כו'
ועם כל זה בכל יום יש התכללות מיום זולתו דוקא כידוע
לפי שכאשר בא האור בכלי שנקרא יום, אז יש התכללות דבר והיפוכו דוקא
להיות שכאשר בא הדבר לידי השפעה בפועל ממש, אי אפשר שלא יוכלל בחסד מבחינת דין ובדין מבחינת החסד
מה שאין כן כשהאור והשפע עדיין בלא כלי כו'
כמו פסק דין למעשה דוקא
שבהכרח יוכלל חסד בדין ודין בחסד
מה שאין כן כשאינו למעשה כו'
ונמצא שמצד בחינת חיצוניות הכלי, שהוא למעשה, שם הוא עיקר בחינת ההתכללות כו' ודי למבין:
אך הנה לכאורה יש סתירה לכל זה
שהרי באמת, מה שהאור יוכל להאיר בכלי היפוכו, הוא מצד בחינת הביטול של הכלי לגבי האור
והוא על ידי בחינת שם מ''ה מלגאו, שרש בחינת ההתכללות באורות, דוקא מצד הארת הקו כו'
ולזה הטעם, דוקא בפנימיות הכלים יש התכללות (וכמו הכונה שבמעשה המצות שמתכלל ב' הפכים כו' והיינו כמו עצמות וגידים כו' מה שאין כן גוף המעשה) ולא בחיצוניות
שהרי אין מלאך א' עושה ב' שליחות הפכים
מפני שכל שליחות השפע בא מחיצוניות הכלים דוקא, שמביא השפע לחוץ
כמו חיצוניות הכלי דאותיות וכהאי גוונא
ולכך פני אריה להימין כו', לא ישנו את תפקידם ולא יתחברו להחליף מעשיהם מזה לזה כו'
ולכך כל יומא בעבידתיה דווקא כו'.
אך הענין הוא משום דפנימית הכלי הוא מקבל מבחינת אור פנימי המוגבל בכלי, וכאשר יש התכללות באורות, ממילא יש התכללות בפנימית הכלים, כמו התפעלות והשגות מיכאל וגבריאל כו'
וחיצוניות הכלים מבחינת הכח המגביל שבבחינת מקיף
על כן יש בו ב' הפכים כאחד, בחינת התכללות דבר והיפוכו דוקא
כמו כל הנסים, שהם דוקא בבחינת חיצוניות הכלים בפועל ממש
כמו כל מקום שנעשה בו הנס, שהמקום הזה סובל דבר והיפוכו, מלמעלה מן הטבע בטבע כו'
כהפיכת ים ליבשה כו', וכהאי גוונא מקום הארון אינו מן המדה וכו', וכמו שכתוב במקום אחר
וגם משם הוא בא שרש בחינת ההתחלקות, כל אחד מובדל בפני עצמו
שהוא בא מצד בחינת קו המדה שבמקיף, שהוא שרש הכלים המגבילים כו'
ולזה עיקר בחינת התיקון הוא בחינת ריבוי ההתחלקות דוקא
שבזה דוקא יהיה ריבוי ההתכללות, דבר והיפוכו כאחד
וזהו עיקר בחינת אדם דתיקון כו', שעליו אמר אחור וקדם צרתני, יצירה בגוף חומר דוקא כו'
קדם, בבחינת החומר הפשוט שקדם לצורה, שהוא האור
והוא בשרש הכלי שקדם לאור
ואחור, בכלי החומר שאחר האור והצורה כו' ודי למבין וכמו שכתוב במקום אחר ביאור ענין זה באריכות (ודי למבין):
ל״ב
ומעתה יש להבין בבחינת אדם העליון דאצילות שעל הכסא כו'
שהוא בחינת זעיר אנפין דאצילות שמקבל מבחינת נה''י דאבא ואמא כו'
וידוע שהוא ענין ובחינת המדות דאצילות, שהוא עיקר ושרש להשפעת מקור למקור לחיי העולמות
ועדיין הוא סוף עולם האין סוף, משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד כנזכר לעיל
על כן גם עד בחינת כלים דזעיר אנפין בבחינת חיצוניות דנה''י שבו כו', נחשב עדיין מסוף עולם האין סוף:
וביאור הדברים, הנה מבשרי אחזה כו', דבצלם אלהי״ם עשה את האדם כו', וכמו שכתוב בצלמינו כדמותינו כו'
דהנה אנו רואים בנפש האדם שבחינת חיה יחידה שבו, הוא בחינת מקיפין דנר''ן, שלמעלה מהגבלת האורות בכלים
והוא בחינת הרצון והתענוג העצמי הפשוט שבבחינת יחידה, וגם בחינת פנימית ומקור השכל שנקרא משכיל, שזהו בחינת מקיף דחיה
בלתי מוגבלים בכלי כלל
רק מהחכמה ולמטה נמשך בכלי
והוא הנשמה שבמוחא, ורוח בלב כו'
והנה עם כל זה מאיר אור המקיף דרצון ותענוג, מבחינת פנימית אור החכמה בנר''ן שבג' כלים מוחא ולבא כו', מן ההעלם
והוא גלוי הרצון שבא בשכל וטעם גלוי, בבחינת מוח החכמה שנקרא אור אבא
ומשם נמשך ומתפשט בבינה, שהוא ההשגה
ומבינה שבמוח נמשך התפעלות המדות בלב
דהיינו מל''ב חדרים שבמוח שנקרא ל''ב שבילין דבינה דמתפתחין להיות מוחין לזעיר אנפין כו'
כי המוחין נחלקים לד', חכמה ובינה וחסד וגבורה
וכל אחד יש בו ח' חדרים, שהוא ל''ב
והיינו הטעם שנקרא לב, מפני ששרשו בל''ב שבילין, הן ל''ב חדרים
שעל ידם דעת, שכולל חסד וגבורה, מטה אור השכל דחכמה ובינה להתפעלות לחסד וגבורה, כלפי זכות או כלפי חוב
ונקרא גם כן מדות שבשכל, שהן בחינת ז׳ תחתונים דבינה, וכל אחד כלול מז', שהן נ׳ שערי בינה
והכל ענין אחד, רק שנ׳ שערי בינה הוא עדיין בהשגה דבינה, כמו חסדים המכוסים תוך יסוד אימא כו'
היינו בחינת התפעלות האהבה שבשכל והשגה עדיין, שנקרא מכוסה ונעלם בהשגה
ואחר כך יוצא לגילוי מהות התפעלות מדת אהבה שבלב, שנקרא זעיר אנפין
ועל דרך זה יוצאים ל''ב שבילין הנזכר לעיל בהתגלות מן התפעלות ההעלם שבמוח ללב, ועל כן נקרא לב
כמו שכתוב בעץ חיים בטעם שנקרא לב, מפני שמתקבצים שם ל''ב אורות דאבא ואמא, שהן ל''ב שבילין
(והן ל''ב ויאמר אלהי״ם דבינה שמקבל מאבא) וכמו שכתוב במקום אחר באריכות.
והנה ודאי כאשר צריך להיות התהוות התפעלות המדה בלב מן העלם התפעלות המדה בהיותה בשכל והשגה דבינה, הוצרך להיות תחלה בחינת צמצום והעלם וכיווץ שנקרא הסתלקות
(כמו משל רקבון הגרעין בשביל השתנות ממהות למהות וכידוע)
והוא בחינת מיצר הגרון דבינה, שנתעלם שם התפעלות השכל ונמשך להיות בשינוי המהות בהתפעלות הלב
(וכמו בחינת קרומא כו' שהוא המעלים ומפסיק מכח עליון שלמעלה מן השכל, לבוא לשינוי המהות בגלוי אור השכלה כו'
וכמו חצר הכבד שמפסיק ומבדיל בין אברי הנשימה לאברי המזון להיות שינוי המהות וכמו שכתוב במקום אחר באריכות)
אך עם כל זה המדות שבלב הן בדומה ממש אל המדות שבשכל, ממש כאופני התפעלותם במוח, בלי נטיה כקוצו של יו''ד כידוע
רק שבלב באין בשינוי המהות ובהגבלה וצמצום דבחינת נצח והוד דבינה, שהוא שליחות שפע אור ההשגה בעצם, בשביל התפעלות המדה לבד כידוע
ובמדות שבלב כלול מג' מדריגות, חב''ד חג''ת נה''י
דהיינו בחינת המושכל ומורגש ומוטבע הנזכר לעיל
וג' כלים לכל אחד, פנימית ואמצעית וחיצוניות כנזכר לעיל באריכות
אך הנה גם בחינת החיצוניות דכלים דנה''י שבלב - שהוא בחינת התפעלות החסד והאהבה שבלב כשבאה לידי השפעה לחוץ, שנקרא נה''י דחזה במחשבה דיבור ומעשה, היינו על ידי חיצוניות הכלי דלב, שהוא בחינת המוטבע אשר בהבל החזה דזעיר אנפין דאצילות, שעל זה אמר איהו וגרמוהי חד - הכל עדיין בבחינת אין סוף
וכמו על דרך משל באדם התחתון
כאשר הרצון העצמי שבבחינת מקיף דיחידה הנזכר לעיל, מאיר ובא בגלוי במוחין דחכמה ובינה, עד שיורד ומתצמצם בקטנות המוחין דכלי דנצח והוד דחסד מורגש שבלב, שהוא בהבל החזה - הרי גם שם הרצון מאיר
כי אנו רואים שבהבל הלב גם כן מורגש הרצון
ונקרא רעותא דלבא, מה שלבו חפץ במורגש לדבר טוב, ולמאוס בהעדר הרצון בלב לדבר רע השנאוי כו'
אם כן, מתאחד ומתקשר ממקור הרצון העצמי עד הבל הלב ברגע אחד, כאילו הוא מהות אחד ממש
והיינו דמיון להבין באדם העליון שהוא בחינת זעיר אנפין
שבבחינת לב דזעיר אנפין נאמר ויאמר אל לבו, להטות לחסד
וכן ויתעצב אל לבו, לבחינת דין וכהאי גוונא
הרי בבחינת חיצוניות הכלי דנצח והוד דלב זה, מאיר שם מבחינת הרצון הפשוט העצמי שבעצמות אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון
(הנזכר באות יו''ד בבחינת יחיד ואחד כו', במשל חפץ חסד העצמי בעצמות הנפש כו')
ואם כן עד בחינת חיצוניות הלב דזעיר אנפין נחשב עדיין הכל מסוף עולם האין סוף
משום דאיהו וגרמוהי חד, כמו באדם, שלבו ורצונו העצמי אחד הוא כו' ודי למבין:
ל״ג
ובכל זה יובן ענין ההתבוננות אחת מן רבוי כל הפרטים אל כלל א' הכוללם יחד
והוא כמו כל אשר חפץ יהו״ה עשה בשמים ובארץ כו', שחפץ יהו״ה זה הרי שרשו במקור הראשון (שנקרא יחיד כו')
הוא בחינת חפץ חסד ההיולי העצמי שבעצמות אור אין סוף הפשוט בתכלית, כטבע הטוב והחסד העצמי הנטוע בעצם הנפש (כמו שכתוב באות יו''ד)
וכאשר עלה רצון וחפץ יהו״ה להטיב בדרך פרט מכללות אור ההיולי הזה, ירד ברבוי השתלשלות בעצמותו עדיין בבחינת אין סוף, עד שבא זה הרצון לבחינת נצח והוד בחיצוניות כלי הלב
דהיינו חיצוניות מדות שבמלכות דאין סוף, הגם ששם למעלה מעלה מבחינת הגבלת אורות בכלים כו'
אלא הכל בבחינת אין סוף ממש כששיער בעצמו כו'
ואחר כך נתצמצם וירד על ידי בחינת קו בעשר ספירות דעגולים כו', עד בחינת כתר דאדם קדמון, שהוא מקור הרצון הנעלם שבא לידי גלוי רצון לרצון בכתר דעתיק יומין כו'
עד בחינת רצון ותענוג שבאבא ואמא שמתצמצמים ברצון ושכל והשגה, ג׳ ראשין דחכמה ובינה כו'
עד בחינת מדות ז׳ תחתונים דבינה
עד בחינת קטנות מוחין דנה''י דאבא ואמא בזעיר אנפין כנזכר לעיל
ומשם מתצמצם עוד בג' מדריגות דחב''ד חג''ת דזעיר אנפין כו', עד בחינת חיצוניות הכלים דנצח והוד שבבחינת הבל החזה כו'
שם מסתיים אור הרצון הפשוט שהיה כלול בהעלם עצמות חפץ חסד ההיולי כו'
והרי מכל רבוי פרטי ההשתלשלות הזאת, נעשה ונמשך בבת אחת מרצון שעלה בהעלם העצמות עד שבא במורגש בהבל הלב, משום דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד
פירוש איהו, בחינת עצמות אור אין סוף ממש, וחיוהי, בחינת עשר ספירות דהעלם וגלוי, כשלהבת כו'
עד עשר ספירות דזעיר אנפין כו'
וגרמוהי, בחינת הכלים דזעיר אנפין
חד, הכל בבחינת אין סוף עדיין
כי גם שבחינת הכלים, המגבילים למדות חיצוניות דלב זעיר אנפין, הן בתכלית הקטנות לגבי ערך רוממות עצמות המדות שבבחינת מלכות דאין סוף, מכל מקום נחשב בחינת סוף לראש, וכמו שכתוב קורא הדורות מראש כו'
וסיומן בסוף הוא בבחינת קטנות המדות דזעיר אנפין
ולכך נקרא זעיר אנפין קטנות הפנים, כאנפי זוטרי דתינוק קטן לגבי בחינת אנפי רברבי, זקן שקנה חכמה כו'
שזה תכלית הקטנות במוחין, וזה תכלית הגדלות
מכל מקום משתווים בערך אדם, רק שזה נקרא אדם קטן וזה נקרא אדם הגדול כו', אבל ציור אופניו אחד הוא
כי בקטן מדותיו גם כן על פי שכל ורצון הנעלם כו', רק שבא בתכלית הקטנות מאד
ובאדם הגדול מדותיו גדולים על פי רוחב שכלו ורצונו הרמה והנשגבה ביותר כו'
כך ערך קטנות המדות דזעיר אנפין, שהם המדות שמצומצמין בקטנות השכל דנצח והוד כו', לגבי בחינת אריך אנפין שנקרא אנפי רברבי
גדלות הפנים והמוחין דזקן שקנה חכמה ממקור החכמה הנעלמה, שלמעלה מקרומא כו'
שהוא בחינת שכל הנעלם שברצון הנעלם כו', שהוא שרש הנאצלים כו'
וכן גם המדות שברצון ושכל הנעלם דאריך אנפין, הוא בבחינת קטנות הערך לגבי בחינת אדם הגדול יותר, והוא בחינת אדם קדמון שנקרא אדם דבריאה כו'
(וכידוע דזעיר אנפין נקרא אדם דעשיה ואריך אנפין נקרא אדם דיצירה ואדם קדמון אדם דבריאה
ובכל אחד יש עשר ספירות בהעלם וגלוי כו' וכמו שכתוב לכבודי, שהוא מלכות דאין סוף, בראתיו – אדם קדמון, יצרתיו – עתיק יומין ואריך אנפין, אף עשיתיו – בחינת זעיר אנפין שנאמר בו, נעשה אדם בצלמינו כו')
והוא על דרך משל ציור קוין שעושין בקטנות לדבר גדול, כמו דמיון המפה לכדור הארץ כו'
שעם כל זה יש בציור זה הכל
לא נעדר אפילו כקוצו של יו''ד כו', רק שהוא בקטנות מאד, ומה שמצוייר בו קו קטן בכדור הארץ הוא אורך נהר ת''ק פרסא וכהאי גוונא כו'
וכך על דרך משל המדות דקטנות דתינוק לגבי מדות דזקן בן ע' כו'
וכמו כח המוליד בדומה לו כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין בוצין בוצין כו')
וכך הוא בחינת המדות דאדם דאצילות, דגם שבאים בצמצום היותר אחרון לגבי בחינת המדות דאדם קדמון ואריך אנפין כו', אבל מכל מקום הכל אחד, רק שבא מן בחינת האריכות היותר מופלג אל הקיצור היותר מופלג
(וזה שכתוב מה שמו מה שם בנו – מה שמו, מ''ה דאדם קדמון – מה שם בנו, בחינת זעיר אנפין כו' וכמו שכתוב בכמה דוכתי)
והיינו כללות ההתבוננות בכל אשר חפץ יהו״ה בעצמות אור אין סוף ממש, עשה בשמים שהוא בחינת זעיר אנפין
אש ומים – חסד וגבורה דקטנות דאצילות כו'
(עד בחינת שמים דעשיה)
לפי שנעוץ תחלתן בסופן, מחכמה בראש דאדם קדמון עד חכמה בסוף מדות דזעיר אנפין
(וזה שכתוב ברוך יהו״ה אלה״י ישראל סבא, בחינת אדם קדמון שנאמר בו בראתיו כו'
וכן שמע ישראל כו' שהוא בי''ע שבכללות)
(ודרך פרט יותר, הרי כל אשר חפץ יהו״ה במדות דאצילות, עשה בשמים וארץ דבי''ע, עד בחינת מזלות דגלגלים הגשמיים, שרש השפעת דומם צומח חי ומדבר הגשמיים כמו שיתבאר בעזרת השם) :
ל״ד
והנה בבחינת זעיר אנפין דאצילות יש ב' מדריגות הנקרא ישראל ויעקב כידוע
וביאור פרטי המדריגות שבזה.
הנה תחלה יש להבין בטעם קריאת שם ישראל, כי שרית עם אלהי״ם כו'
והוא שם מ''ה שמברר ושולט על שם ב''ן כו', כי בחכמה אתברירו וכח הדכר לברר כו' האיש דרכו לכבוש כו'
וביאור הדברים, הנה תחלה יש להבין ההפרש בין ישראל סבא לישראל זוטא
שבחינת המדות שבחכמה עצמה נקרא ישראל סבא
ויש בזה ב' מדריגות, הא' מדות שבאור אבא, והב' מדות שבחכמה סתימאה
והוא הנקרא אדם קדמאה בלשון הזהר
וזה שכתוב מה שמו מה שם בנו כו'
ובחינת המדות שלמטה מן החכמה נקרא ישראל זוטא, כי הם בבחינת קטנות
לאחר שהן באין בבחינת הצמצום, והעלם עיקר עצם השכל
רק מה שהכלי חיצוניות דנצח והוד דאבא ממשיך להוליד ולהמציא שכל לחסד ואהבה, נקרא חסד זוטא כו'
(וכמשל טיפה במוח האב כו', כך נאמר מה שם בנו שהוא ישראל זוטא, שנמשך לו מטיפת אבא כו' וכידוע)
והנה מבחינת נה''י דאבא נמשך בנה''י דאימא
שהוא בחינת השפעת והשפלת השגה וטעם למדת החסד כו'
אך בחינת נה''י דאימא מסתלקין בשעת תולדת גלוי התפעלות מדת האהבה וכהאי גוונא
כנראה בחוש שמתקצר ומסתלק הטעם והשכל בשעת התפעלות המדה
(והוא ענין וראיתן על האבנים כו', שהירכים מצטננות בשעת לידה
שנסתלקו נה''י הראשונים ונמשכים נה''י חדשים כו' כמו שכתוב במקום אחר)
ונקרא בחינת בקיעת יסוד דאימא להוליד המדה
ותחלה כלולה האהבה בהעלם מכוסה בשכל, כעובר במעי אמו כו'
אבל לאחר שנולדו המדות הרי הם כלולים מחסדים דאבא וגבורות דאימא בכללות ופרטות שלהם
הרי יש ג' מדריגות: בחינת מוחין דיניקה ובחינת מוחין דגדלות ראשון דאימא וגדלות שני דאבא כו' כידוע.
וביאור הדברים, בהיות ידוע שהמדות הם בבחינת עיבור תלת גו תלת כו'
דהיינו רק חיצוניות נה''י, ובהם כלול בהעלם חב''ד וחג''ת כו'
והוא רק בחינת טבעיות המדות כו'
וביניקה מתגדלים להיות בהכנה לקבל מוחין, והוא כמו התינוק שמתגדלים אבריו מיניקת חלב אמו כידוע
עד שבהיותו בן ו' שנה יש במדותיו מוחין בצמצום
אך בבחינת הטעם ושכל לנהוג בכל דרכיו, לא מדות טבעיות כבהמה לבד כו'
עד היותו בן ט' שאז ראוי להוליד
שאז הוא בחינת גדלות המוחין יותר, דהיינו יותר מכפי המצטרך אל המדות לבד
וגם יוכל להיות התחלת התהוות המדה רק מצד השכל והטעם, וכשיחייב השכל להיפך יולד מדה הפכית, עד שמדותיו רק על פי השכל
מה שאין כן קודם לבן ט' אין בו מוחין, רק לפי המדה שכבר מוטבע בו, שיוכל להתחכם בזה
שזה ימצא גם בחיות ובהמות, התחכמות במדתם למצוא טרף ומזון, רק שבאדם נקרא חי שבמדבר כו' ודי למבין.
ומבן ט' ואילך מוכן לגדלות שני דאבא
דהיינו שיהיה התגברות השכל על המדות (וכמו שכתוב במקום אחר בענין כי מראש צורים כו' באריכות)
ולכך ראוי להוליד, להיות שאז כל מדה כלולה מט׳ ספירות חב''ד חג''ת נה''י
שכאשר נגדלו המוחין דכל מדה בבחינת חב''ד, אז ממילא יש כח בבחינת נה''י להוליד ולד, כי הא בהא תליא (כמו שכתוב למעלה באות כ''ו באריכות)
ובהיותו בן ו' היה כל מדה כלולה מחג''ת נה''י לבד כו', שהמוחין מצומצמין מאד, רק לפי צמצום הטבעיות של המדות כו'
וגדלות שני, היינו מבן י''ג עד ך', שראוי למכור בנכסי אביו כו'
שהוא בחינת כחב''ד שבכל מדה כו', והוא בחינת הטיית הרצון בכל מדה, מלמעלה מן השכל של המדה כו'
עד בן ך' שהוא גדלות המוחין דמדות בשלימות
שיודע למכור בנכסי אביו, במוחין דאבא, שרש ומקור המדות, לשנות מרשות לרשות כו'
כמו על דרך משל שינויי צירופי האותיות של השכל, שבא מצד שרש ומקור של עומק השכל ממקורו העצמי דוקא
(כמו שכתוב שם במשל חכם מופלג כו')
והיינו בחינת ישראל, לי ראש ומוחין, דהיינו בחינת כחב''ד כו'
שאז הוא בחינת גדלות המוחין ביותר, שיוכל לברר לבחינת ב''ן שהוא בחינת אלהי״ם כידוע, משום דבחכמה, פנימית כח מ''ה דוקא שמבחינת הכתר דחכמה שבמדות כו', אתברירו כו'
וכמשל חכם גדול ביותר, שיודע העומק של השכל ממקור הראשון, יודע יותר איך לברר וללבן להוציא הטעות כו'
וכן חכמתו עמדה לו להתפרנס באומנות או בריוח עבודה כו', שנקרא תורתו אומנתו כו'
והיינו ענין האיש דרכו לכבוש כו', שהוא בחינת שם מ''ה דחכמה שמברר לב''ן כו' וזה שכתוב כי שרית עם אלהי״ם כו' ודי למבין:
ל״ה
וזהו בחינת ישראל, שר אל, דהיינו על ידי הארת הכתר בחכמה שנקרא אל נהירו דחכמתא
שהכתר הוא המשתרר כו' כמו שכתוב במקום אחר בענין כי שרית וכו':
והנה מעתה יש להבין ענין יחוד ישראל ולאה, שהוא יחוד המדות במחשבה שנקרא לאה, ויחוד יעקב ורחל, שהוא יחוד המדות בדבור
ותחלה יש להבין בהפרש שבין ישראל ליעקב
דהנה בחינת יעקב הוא בחינת תפארת דזעיר אנפין דאצילות וכו', שהוא מדת הרחמים
כידוע שהאבות הן המרכבה
אברהם בבחינת חסד דזעיר אנפין, יצחק בבחינת גבורה ויעקב בחינת תפארת
וכתיב תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם כו'
ואיתא בזהר על פסוק ונתתם לי אות אמת, דא אות וי״ו, בחינת יעקב שהוא קו האמצעי, בריח התיכון כו'
והענין ידוע דקו הימין חח''ן, הרי קו השמאל בג''ה סותרו
כמו שמדת הדין סותר למדת החסד ומגביל אורו
ולהיפך החסד מגביל אור הדין
ונמצא שניהם נפסקים, שאין זה נקרא אמת, כי עיקר האמת הוא מה שיש לו קיום, כמו שפת אמת תכון כו' ועד ארגיעה כו'
שהשקר הוא הכזב, מלשון יכזבו מימיו, שהנהר נפסק כידוע
ואמנם מדת האמת הוא המתקיים, להיותו כלול מב' הפכים דחסד וגבורה באין מונע ומנגדו כלל, על כן לא יכזבו מימיו כו'
וזהו אות אמת, דא וי''ו, קו האמצעי שכלול מחסד וגבורה, והוא דת''י (כמו שכתוב למעלה באות הכ''א)
ועוד יש מעלה בקו האמצעי דת''י, שאין בו שינוי מראשו לסופו, כי כמו שהוא בראש כך הוא בסוף
ולא ישתנה מצד אריכות המשכתו למטה
והוא מצד חבור וקשר שיש בכולו, מראשו לסופו יחד כמהות א', כבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון לקצה התחתון
מה שאין כן ב' הקוין ימין ושמאל שאין בכל אחד מהם בחינת החיבור והקשר
על כן לא ימצא בסופו כמו בראשו
כמו חח''ן, הרי בנצח יגרע אור השפע, וכן בהוד
וכידוע בענין נצח והוד שנקרא תרין בדי ערבות שאין בהם טעם וריח
והוא מפני שנפסק בהן הארת המוחין, כי החסד רק ענף החכמה, שהשכל והטעם שבחסד, כבר חלף ועבר עקרו
ולא נשאר בו רק בצמצום והעלם
אמנם עדיין יש בו בהעלם, אבל מופסק ממנו, ואין ביניהם חיבור וקשר כל כך
כמו חסד דרועה ימינא, כח היד ימין שנפסק מן המוח כו'
ובחינת הנצח שהוא ניצוח ההסכם לבד, כבר נפסק מן המוחין דחכמה יותר, כי לא נשאר בו רק רושם בעלמא מן האהבה וחסד
והוא כמו הירך הימין שנפסק מחסד שביד ימין כו', ואין לירך חיבור עם היד כו'
וכך ביד שמאל וירך שמאל, שהן בבחינת קו השמאל בג''ה, מופסקין זה מזה
על כן בסופו לא ימצא מראשו, מפני הפסק הארת המוחין, עד שיוכל להיות שם גרעון לגמרי, כמו ותקע כף ירך יעקב
שנגע בנצח, בגיד הנשה כו', עד שמקבלים חיצונים משם
כמו שכתוב בזהר בענין ירך סוטה
והיינו הטעם גם כן בחסד וגבורה עצמן, כמו שכתוב אברהם יצא ממנו ישמעאל, שהוא מותרי ופסולת החסדים כו', ויצחק יצא ממנו עשו, מותרי ופסולת הגבורות כו'
אבל יעקב שהוא בחינת קו האמצעי דת''י, הרי יש בקו זה חיבור וקשר מראשו לסופו, עד שימצא בסופו כמו בראשו ממש
(כמו שידוע, דאין קישוי אלא לדעת שבראש, הרי קשור בחינת היסוד בדעת שבמוח הראש, כאילו הן מהות אחת כו')
שהרי הדעת הוא פנימיות, המאיר ומקושר ברחמים שבלב, והיו לאחדים תמיד
וכמו שאמר בזהר, משה מלגאו יעקב מלבר
והוא בחינת הדעת, שהוא פנימיות המדות של הרחמים
כי לפי ערך הדעת, ממש כך ערך הרחמים
וכל מי שאין בו דעת הוא אכזרי, כתינוק וכהאי גוונא, ויוסיף דעת יותר ירגיש הרחמנות
כמו שכתוב במקום אחר באריכות שאין בין הדעת והרחמים שום הפסק כלל, כמו בין החכמה וחסד הנזכר לעיל
ומכל שכן החיבור אל השפעת היסוד, שהוא בחינת התקשרות המשפיע אל המקבל
שהוא בא במהירות מן הדעת, כמו והאדם ידע כו'
(ויש בחינת נה"י בפנימיות והן כליות יועצות ופנימיות יסוד סיומא דגופא ונו"ה בחיצוניות הן תרין ירכין כו׳)
וכמו שכתוב בזהר בראשית, בענין יקוו המים כו' אל מקום אחד, שהוא בחינת יסוד שמתקבץ שם כל השפע, ונקרא כנישו דכל נהורין כו'
והוא קו האמצעי שמבריח כו'
ועל כן נקרא אמת, שהן אותיות א' מ' ת' ראש תוך סוף של אותיות, שכתחילתו כן סופו, שזה עיקר האמת
ולזה אמרו יעקב לא מת כו', מפני שאין אחיזה למות, שרש הקליפות, בקו האמצעי כלל, מטעם זה
ולזה אמר כי שרית עם אלהי״ם, בחינת ב''ן כו'
והוא בבחינת הדעת והחכמה בראש דישראל, לי ראש דוקא כנזכר לעיל, ולכך אמר לו ישראל יהיה שמך
מה שאין כן יעקב מצד בחינת חיצוניות דנצח והוד, תרין ירכין כו' שבאין מכחו של חסד וגבורה דאברהם ויצחק כו'
על כן נגע בכף יריכו, בנצח דקו הימין, מטעם הנזכר לעיל
מה שאין כן בישראל נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר כו'
כי ישראל הוא בבחינת הפנימית של המדות דחסד וגבורה בבחינת קו האמצעי דדעת כו' שנאמר בו כי שרית כו'
וכן מה שכתוב יעקב לא מת, משום שנאמר ימותו ולא בחכמה כו'
(כן משאמרו רבותינו זכרונם לברכה יעקב משמש במרום, שהוא בחכמה ובינה, כי גדול דעה כו', והוא למעלה מהחזה כו' כמו שכתוב במקום אחר)
היינו מצד שרש יעקב למעלה מעלה בבחינת הקו האמצעי דת''י, מטעם הנזכר לעיל
אבל בחיצוניות המדות דיעקב נאמר ויגע בכף יריכו כו' וכמו שכתוב במקום אחר ודי למבין
ל״ו
והנה כתיב אלה תולדות יעקב יוסף
שהוא בחינת יסוד, בחינת צדיק עליון כו'
והוא הנקרא וי''ו זעירא כו':
וביאור הדברים ידוע בענין כי כל בשמים ובארץ
ותרגומו דאחיד בשמיא כו' שהוא בחינת אור השפע דיסוד צדיק עליון הנקרא חי העולמים כו'
ועל דרך משל, מי שמבין אור השכל לעצמו, אבל אין לו כח להביא אור השכל לידי השפעה לחוץ למקבל
הרי זה עדיין רק בבחינת עצם השפע הזאת כמו שהוא בעצמו
אבל מי שיוכל להביאו להשפעה בגלוי למקבלים, הוא הנקרא בחינת יסוד כו'
והוא הנקרא כל דאחיד כו' שנמשך מן המשפיע אל המקבל
וכמו שכתוב אור זרוע לצדיק כו' וכתיב באור כי טוב, שבחינת יסוד נקרא טוב, כמו שמטבע הטוב להטיב לזולתו דוקא
כך בחינת יסוד נקרא צדיק וטוב, כמו שכתוב אמרו צדיק כי טוב, וצדיק צדקות אהב כו', להחיות רוח שפלים כו' וכמו שכתוב טוב יהו״ה לכל כו'
(וטוב גימטריא י''ז שהוא א''ה ו''ה, ר''ת דאת השמים ואת הארץ, דהיינו דאחיד בשמיא וארעא כו'
שזהו בחינת התקשרות המשפיע במקבל כידוע ומבואר במקום אחר
ונקרא גם כן שלום וברית, כמו בפנחס, הנני נותן לו את בריתי שלום
כמו שכתוב במקום אחר בהפרש שבין פנימיות יסוד זעיר אנפין כיוסף, לחיצוניות יסוד שהוא בחינת נח, צדיק תמים, כמו שכתוב בזהר)
והיינו ו' זעירא שהוא בחינת הקיבוץ ואסיפת אור ושפע של המדות דיעקב הנזכר לעיל.
וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, בחינת התולדה של המדות על ידי יוסף דוקא, שהוא אור הזרוע לצדיק ח''י עלמין כו'
וכתיב צדיק כתמר כו' כארז בלבנון, ששרש יסוד זעיר אנפין הוא ביסוד דאריך אנפין ועתיק יומין שלמעלה מן השכל כו'
כי נעוץ תחלתן בסופן כי יסוד נקרא סיומא דגופא כו'
ועל כן עיקר התענוג בכלות השפע דוקא, וכידוע בענין ויכל אלהי״ם כו'
(והיינו שהיה יוסף יפה תואר כו' מעין שופריה דיעקב, בחינת תפארת דזעיר אנפין, ושופריה דיעקב מעין שופריה דאדם קדמאה, בחינת אריך אנפין ואדם קדמון כו')
ומה שכתוב אלה תולדות, היינו בחינת ו׳ קצוות דזעיר אנפין שכלול כל אחד מו', שעולה גימטריא אלה
אך אין תולדה בלא תוספת מוחין חדשים מאבא ואמא על ידי בחינת הגדלות דכחב''ד שבזעיר אנפין כנזכר לעיל
(ובזה יש גם כן בחינת ההתבוננות אחת כוללת מן הרבה פרטים בכלל אחד, שהוא מיסוד דמלכות דאין סוף עד בחינת יסוד זעיר אנפין
(על דרך הנזכר לעיל בזעיר אנפין בכלל, שהוא סוף עולם האין סוף כו')
וכמו שכתוב וידבר שלמה מן הארז אשר בלבנון, בעצם התענוג הפשוט שבעצמות אור אין סוף כשעלה ברצונו הפשוט אנא אמלוך כו'
עד בחינת האזוב אשר בקיר, שהוא בחינת וי''ו זעירא דקטנות יסוד זעיר אנפין בהשפעתו והתקשרותו במלכות שנקרא קיר
וכמו שכתוב ויתפלל כו' אל הקיר, וכן נעשה נא עליית קיר, שהוא בחינת המלכות כמו שכתוב בזהר
והיינו צדיק כתמר דסליק לע' שנין דאדם קדמון, ששם כארז בלבנון ישגה בבחינת אין סוף ממש ודי למבין)
(וגם עוד מבואר במקום אחר שיוסף נקרא יתום מאמו ולא מאביו כו'
ר''ת יתום יפה תאר כו'
וענין יתום מאמו היינו לפי שבחינת יסוד אימא קצר ומסתלק ונעלם בתולדות המדות, כנראה בחוש שבהתפעלות המדות מסתלק השכל כו'
ולזה אמר דבינה רק עד הוד דזעיר אנפין אתפשטת, ולא עד יסוד זעיר אנפין
שזהו רק עד בחינת ההודאה שבאה מצד השכל
ולא בבחינת יסוד דזעיר אנפין, שהוא בחינת ההתקשרות עצמיות שבלב, שבו מאיר מבחינת יסוד אבא
בחינת התקשרות בעצם אור המושכל קודם שבא להשגה, והיינו לבי ראה הרבה חכמה כו', ראיית השכל שבלב בשר ביסוד זעיר אנפין דוקא
והוא בחינת הביטול שנמשך בהבל חזה הלב, כמו שכתוב ברעייא מהימנא בעין השכל, דבלבא אתחזי כולא כו'
לפי שיסוד אבא ארוך משל אימא, ונמשך עד בחינת יסוד זעיר אנפין גם לאחר שנסתלק אור הבינה
על כן נקרא יתום מאמו ולא מאביו וכו' וכמו שכתוב ביאור זה במקום אחר באריכות
והיינו גם כן ענין אלה תולדות יעקב, בחינת טיפת יסוד אבא, הוא יוסף יסוד זעיר אנפין כו' ודי למבין):
ל״ז
ומעתה יש להבין בענין יחוד דישראל ויעקב בלאה ורחל.
וביאור ענין לאה ורחל ידוע, שזהו ענין מחשבה ודבור
והיינו ענין ב' ההי''ן דשם יהו״ה כמו שכתוב בזהר, תרין נוקבין פריש שלמה כו' אתי מלבנון כלה כו'
ה' ראשונה שם הגדולה לאה, וה' אחרונה שם הקטנה רחל כו'
ותחילה יש להקדים בענין הקול קול יעקב, שיש קלה פנימאה דלא משתמע כו'
להיות ידוע בענין יום ליום יביע אמר, שזהו אש מים רוח חג''ת
כמו הקול שהוא מורכב מאש מים רוח הגשמיים, כך הבל הלב עצמו כלול מאש מים רוח רוחניים
שהוא בחינת חסד וגבורה והממוצע שהוא הרוח
דהיינו בחינת כיווץ והתפשטות שבהבל הרוחני דלב
כמו כאשר האדם שמח בלבו, אז יש בחינת אור ההתפשטות בלב, והוא הבל דחסדים
וכשהוא בעוצב, הוא בבחינת הכיווץ וצמצום, והוא בחינת הבל דגבורות
והממוצע מחסד וגבורה הוא הבל רוחני, ממוצע ממוזג מאמצעות חסד וגבורה
כרוח הממוצע מאש ומים בגשם ההבל
כידוע שהצמאון מיסוד האש
וכן ניחר גרוני כו' בקול הגשמי, בא מתגבורת יסוד אש שבהבל הלב
ולהיפך צלילת קול הבל הלב מיסוד המים כו'
והממוצע שהוא רוח ממוזג כו'
וכך הוא בקול הממוצע וממוזג מחדוה ומרירות ועוצב, שנקרא קול ערב לנפש, שזה תלוי במזיגה הרוחנית שבהבל הלב דוקא כו'
וגם ברוח החיים שבחלל הימיני וחלל השמאלי, הרי הוא בבחינת רצוא ושוב בדפיקו דלבא, כידוע שזהו גם כן בבחינת כיווץ והתפשטות
(אלא שהוא בהיפך, כאשר רוח החיים נכנס מן המוח בלב מתקווץ לקבל וכשיוצא מתפשט כו'(
לפי שהחיות דוקא רצוא ושוב כו' וכמבואר בספרי הרפואה)
וכל זה נקרא קלא דמשתמע בדבור, שזהו בחינת רוח הבל הדבור
והיינו בחינת קול ודבור הנזכר בזהר בכמה דוכתי
והוא בחינת יחוד יעקב ורחל
דהיינו בחינת ההמשכה של המדות שבלב הבא בבחינת רוח הבל הלב, מורכב מאש מים רוח רוחניים, עד בחינת קול הדבור
ובחינת כח הדבור נמשך מנקב החזה דלב כו' ונקרא רוח ממללא
(והיינו מה שכתוב בעץ חיים דכתר דנוקבא דזעיר אנפין דבוק בחזה דזעיר אנפין
וזה שכתוב לעולם יהו״ה דברך נצב בשמים כו'
וכמו שכתוב במקום אחר בענין ממצוא חפצך ודבר דבר, מקור כח הדבור שנמשך מהבל הלב דזעיר אנפין
וכנראה בחוש, שאם הלב עצב בכיווץ ימעיט בדבור, וכשהוא בהתפשטות ירחיב הדבור
לפי שכח של הדבור תלוי בהבל הקול שבלב עצמו כו')
וכאשר לא נמשך מהבל הלב בדבור, על דרך שאמר לבא לפומא לא גליא, לא נעשה דבר מלך עדיין מאין ליש כלל
וכמו ואילו צדיק ורשע לא קאמר
כי בדבור כבר נעשה, כי הוא אמר ויהי, וכן ודברי אשר יצא מפי לא ישוב ריקם כו'
אבל בלב דזעיר אנפין עדיין יכול להתהפך מדין לחסד, כמו וינחם יהו״ה כו' וכן ויאמר אל לבו לא אוסיף עוד כו'
וזהו בחינת חג''ת דהבל הלב דזעיר אנפין שבא ומתייחד בדבור, עלמא דאתגליא כו' כידוע ודי למבין.
ויש בחינת קלא פנימאה דלא משתמע בדבור כלל, והוא בחינת המוחין שבמדות חסד וגבורה
כמו אהבה ויראה שלמעלה מבחינת רוח החיים שבלב, כמו עצם חדוה של אהבה וחסד או עצם רוגז ודין של יראה ופחד
שהמה רוחניים הרבה גם מהרכבת הרוחניות דאש מים רוח הנזכר לעיל, הבא במורכב בלב הגשמי
וגם שיש בזה הרכבה מאש מים רוח, שהוא בחינת חסד גבורה ותפארת, אבל הוא בבחינת הפנימית שבלב
שהוא במדות חג''ת, שיש בהן הארת המוחין הנקרא קלא פנימאה דבינה שבזעיר אנפין, הבא ונמשך מן המוח ללב
וכאשר הוא בא בהתפעלות רוחניות שעל ידי הדעת, בחינת ישראל הנזכר לעיל, ונמשך מיד באותיות המחשבה שנקרא לאה, נקרא יחוד ישראל ולאה
פנימיות המדות שבלב מיד מהרהר במחשבה
אם מתפעל בשכל וטעם לאהבה וחסד, הרי מיד יבוא מדה זו עם המוחין שבה במחשבה
וכידוע שהמחשבה מלבשת המדות דישראל בפרטיהם
ונקרא לאה, כמו נלאה להכיל המדות כו', ושרש לאה למעלה בבינה
היינו לאה ילדה ששה בנים, בחינת ו׳ קצוות דמדות דזעיר אנפין
אך יחוד ישראל ולאה, היינו מוחין דאבא ואמא שבזעיר אנפין, הוא מתייחד בלאה התחתונה, דמחשבה שמקבלת מבחינת מלכות דתבונה, שרש המחשבה כו' ודי למבין.
ויש יחוד ישראל ורחל, כאשר בא הארת בחינת פנימיות המוחין שבמדות בדבור
וכן יש יחוד יעקב ולאה, שנקרא הרהורי לבא, דהיינו מה שבבחינת חיצוניות המדות עולה בהרהור במוח
וכן יש יחוד יעקב ורחל שהוא המשכת חיצוניות המדות שבלב בדבור כנזכר לעיל
וסדר ההמשכה לפעמים כך הוא, שבחינת המדות שבלב עולה ומתייחד במחשבה ומן המחשבה בא אל הלב, בחיצוניות הבל הלב, ומהבל הלב נכנס להבל הדבור שנקרא קול ודבור
ולפעמים מן המחשבה נכנס אל הדבור, וכמו שמדבר מה שחושב
שעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל כו'
ובשעה זו שמדבר מה שחושב, הרי יוצא מקול הבל הלב בדבור בה' מוצאות
ובודאי מה שבלבו עולה במחשבה, שאין מחשבה בלא מדות שבלב כו'
ונמצא בחינת יעקב, שהוא רוח הבל קול הלב, משמש במחשבה ודבור שנקרא ב' אחיות, לאה ורחל
עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, מאמר סתום ומאמר פתוח כידוע ודי למבין
(ועל דרך זה יש יחוד ישראל ולאה ויחוד ישראל ורחל בפנימיות המדות, בבחינת קלא פנימאה הנזכר לעיל
וזה שכתוב יביע אמ״ר, ואחר כך, אין אומר, במחשבה, ואין דברים
והיינו בשבת שהיחוד בפנימיות דזעיר אנפין ונוקבא כו' כידוע ומבואר הכל במקום אחר ודי למבין):
ל״ח
והנה מעתה יש להבין דרך פרט יותר בענין הלבושין דמחשבה דבור ומעשה כו', כמו שכתוב לבושין תקינת לון כו'
ולזה יש להקדים תחלה שרש ומקור לבחינת האותיות, ומה שלפעמים נקראו בשם כלים ולפעמים בשם לבושין כו'
ואחר כך יתבאר דרך פרט בבחינת רחל ולאה, ומלכות דתבונה ובינה, עד רום המעלות כו'
דהנה שרש אותיות הוא בעצם הנפש ממש, שהנפש מלאה אותיות כידוע, והיינו מתחלת עצם התהוותה
ובב' אופנים, באותיות המחשבה ואותיות הדבור
דהיינו מיד שתתהווה עצם הנפש מיוחדים בה אותיות מחשבה
וכלולים בה בעצם, כמו שכלול תנועת החי בחי כו'
ויוצאים ובוקעים לגלוי מחשבה בג' מדריגות
דמיון וציור בלא אותיות כלל, ואותיות פשוטים מבולבלים בלי צירוף וחיבור ענין דבר מה, ואותיות מצורפים על פי מחשבה עיונית כו'
וכך יש בעצם הנפש בחינת אותיות הדבור
שהרי נקראת נפש המדברת או רוח ממללא
וכלולים בה בעצם, ויוצאים לגלוי כתנועת החי וכהאי גוונא
כדבור של המלאכים דכתיב וקרא זה אל זה כו'
והוא גם כן בג' מדריגות: חומר פשוט של כל אות ואות, ונקרא הבל רוח הדבור
ואותיות א''ב ג''ד מיוחדים בלי צירוף
וחיבור האותיות, שנקרא צורה שבדבור ברוח ממללא
כמו ב' רוחות מספרות, וכדבור המלאכים וכו':
והנה גם טרם שמתהוה מקור לרצון פשוט ותענוג פשוט, כבר יש אותיות הכלולים בעצם הנפש
רק אחר התהוות הרצון יוצאים להיות בחינת גלוי לרצון, ונקראו אותיות דרצון
שהוא בחינת גלוי הרצון ליש ודבר מה במציאת רצון, שזהו עיקר ענין האותיות בעצם הנפש
שאינו רק בחינת גלוי אור עצם הנפש בכל איזה בחינת יש ומציאת דבר מה
על ידי האותיות יוצא בגלוי מבחינת היולי הנעלם כו'
(וכמו שכתוב בלקוטי אמרים בכ''ב אותיות שקבועים בנפש, שהן כ''ב כחות, כ''ב תנועות הנפש כו')
ועל ידי זה יוכל הרצון לבא בגלוי באור השכל
ולולי התגלות הרצון בבחינת אותיות, דהיינו מה שנראה למהות ומציאת רצון, לא היה בא הרצון העצמי הנעלם בלבוש אחר ממהות למהות
שהוא בחינת הרצון הנראה ונגלה בשכל וטעם לרצון כידוע, ודי למבין
וכך בשכל וטעם לרצון, שנקרא חכמה שברצון
מה שנראה למציאת טעם לרצון הוא בחינת אותיות שבו
על ידי זה יורד ממהות למהות המדות שברצון
כמו האהבה שברצון, שגם הוא אינו רק מציאת רצון, אלא שמלובש במהות אהבה, שמצד הרצון הוא אוהב
(אהבה לשון אבה, והה''א ה' חסדים המתפשטים מחכמה ובינה כו')
ואותו הרצון עצמו הוא בשכל וטעם לרצון, והוא עצם הרצון בהיותו עדיין למעלה מהשכל וטעם כו'
ואמנם על פי האותיות נשתנה ונראה בלמעלה מן השכל ובשכל ובמדות כו'
וכן יש אותיות למדות, שהוא מה שנראה האהבה שברצון במציאת יש כו'
עד הרצון שבמחשבה דבור ומעשה, לכולם יש בחינת אותיות, עד אותיות הרצון שבמעשה כשהמעשה עולה ברצונו, שיש לזה אותיות מיוחדים
וכן על דרך זה בשכל שאחר הרצון
שאם לא היה השכל במציאת אותיות השכל, שהוא בחינת גלוי השכל במציאת, איך היה השכל בא בשינוי המהות בהתפעלות האהבה הנולד מצד השכל
שגם שם הוא אותו השכל שהיה טרם שהוליד האהבה
רק שנתלבש במהות אהבה כו'
אין זה רק על ידי האותיות שבו
וכן על דרך זה אותיות דמדות במחשבה
אם לא היה המדה במציאת יש באותיות, איך מתלבשת במהות מחשבה וכו', וכן אותיות המחשבה בדבור כו'
ונמצא על ידי האותיות יש בחינת השתלשלות עילה ועלול מעצם הנפש עד סוף מעשה, ושרש האותיות הוא בעצם הנפש ממש
ומכל זה יובן בשרש ומחצב האותיות בעצם הנפש, שמתהווים עם עצם אור הנפש כאחד
כמו שמתהווה בחי כח התנועה עמו כו' וכהאי גוונא ודי למבין.
והנמשל מכל זה הרי מובן ממילא, דאותיות שבטהירו עילאה שאמר גליף גליפו כו', היינו בחינת אותיות העצמיים דמחשבה ודבור שבעצמות אור אין סוף
כמו על דרך משל אותיות הקבועים בעצם הנפש דיחידה כו' בג' מדריגות הנזכר לעיל
ואותיות הללו משתלשלים ממהות למהות, כמו מרצון הפשוט שעלה במחשבה אנא אמלוך שלפני הצמצום, עד גם ברצון ושכל ומדות דאדם קדמון ועתיק יומין ואריך אנפין ואבא ואמא וזעיר אנפין ונוקבה דאצילות
הכל נמשך ויורד מזה לזה דרך עילה ועלול בשינוי מהות למהות על ידי בחינת האותיות של כל מהות
שהוא בחינת גלוי היש שלו במציאת כנזכר לעיל
עד בחינת סוף מעשה דמלכות דאצילות, שהוא בחינת אותיות דמעשה דמלכות דאצילות, עד מלכות דמלכות דעשיה, שרש התהוות העולם השפל שלנו (כמו שיתבאר בסוף הקונטרס)
שנכלל הכל במה שכתוב כל אשר חפץ יהו״ה בעצמותו ממש, עשה בפועל ממש, ודי למבין:
ל״ט
ומעתה יובן דרך כלל במה שהאותיות נקראים כלים וגם נקראים לבושים
כי לכאורה בחינת הכלי הוא נחשב מן העצם, גם שהוא המגביל לעצם
כמו אותיות הקבועים תמיד בעצם הנפש, שמתאחדים עם העצם
על דרך דוגמא מאותיות החקוקים בציור או בבליטה, כאותיות החותם
כך ברוחניות האותיות דנפש
וכמו גלוי עצם החי בכח התנועה, או כגלוי חיות המתפשת מעצם החי, שקבוע כח זה בהעלם בעצמו כו'
וכמו שאנו רואים באותיות השכל הכלולים בעצם כח השכל
שמיד שיוציא לאור הסברא מכח המשכיל שלו, יצאו עמה אותיות
שבהם ועל ידם אופן מציאת ישותו בדבר מה, והוא אותיות כל השכלה לכל מי שימציאנה
וראיה מב' בני אדם בהשכלתם שכל וסברא אחד
זה יוציאנה באותיות וצרופים כאלה וזה יוציאנה בגלוי באופני אותיות וצרופים אחרים
(כפרושי המפרשים לתלמוד, מסבירים לשכל וסברא אחד בפירוש רש''י ופירוש התוספות ורא''ש ור''ן, וכהאי גוונא, בלשונות מיוחדים, והכל עולה לענין ומכוין אחד, רק שכל אחד מפרש באותיות שכל שלו כו', כמו שכתוב במקום אחר)
כי בהולד גוף השכל יולדו עמו אותיות שלו שנראה בהן בבחינת יש, ואף על פי שמתארו ומגבילו, מכל מקום נחשב עם העצם כו'
וכן אותיות הרצון ואותיות המדות כמו אהבה בלב
שתתגלה בבחינת אותיות שלה, שהוא בחינת אופן גלויה במציאות בכמה אופנים שונים, כמו שכל אחד שמתגלה בצירופים שונים כו'
וזהו הנקרא בחינת כלים, שהוא בחינת היש המתאר ומגביל, ונחשב עם העצם
כמו כל בחינת כלים דעשר ספירות, כלי האור דחכמה וכלי האור דחסד ונצח וכהאי גוונא, שהוא בחינת היש והתואר שלהם כו', כידוע
(וכמו שכתוב באות כ''ח שמהתעבות האור נעשה כלי
וגם שרש הכלים קדם לאורות, שנקרא חומר הפשוט כו'
וכמובן מהנזכר לעיל בהאותיות שבעצם הנפש, קדם לשרש התהוות אור עצם הרצון והתענוג כו')
אך עם כל זה גם זה אמת, שהאותיות נקראים גם כן בשם לבושים
כי הנה בחינת הלבוש הוא דבר נבדל מן העצם לגמרי
רק שבו מתלבש העצם, כמו שהגוף מתלבש בלבוש זר ונבדל מעצמו, ומכסהו ומעלימו
כך האותיות של השכל, אחר התהוותן במציאותן הרי העצם של השכל מתלבש ומתעלם בהם, כי לא נגלה רק בחינת אותיות של השכל, שהוא אופן ישותו כו', כאילו אין דבר חוץ מאופן זה
ובאמת עצם אור השכל הזה איננו מובדל באופן כזה דוקא
כי כמו לבוש יחליף ויתלבש באופני צירופים שונים אחרים לגמרי
וכללם אינם מגיעים בעצם מהותו כלל, רק שבהן מתלבש ומתגלה
(על דרך הנזכר לעיל באופני גלוי שכל וסברא אחד בלשונות המפרשים כו')
וכך הוא באותיות הרצון, שהרי רצון אחד פשוט מתלבש בכמה מיני גלויי אופנים שונים
ואינו רק רצון אחד, וכמו בלבוש יתלבש הגוף כך הרצון בא באופן גלוי שלו להחליף תמיד כו'
וכמו שאנו רואים באותיות המחשבה המלבישים למדות
שהאהבה שבלב שכבר באה באופן אותיות הגלוי שלה בלב, הנה בבואה במחשבה, הרי היא מתלבשת שם במחשבה זאת, כגוף שמתלבש בלבוש נפרד ממש
שעל זה אמר כלבוש תחליפם ממש
שהרי לבוש המחשבה אינו עומד אפילו רגע, שתמיד פושט ולובש ופושט ולובש כו' ממחשבה למחשבה כו'
וכך גם אור השכל בבואו בלבוש דאותיות המחשבה, ממש פושט ולובש ממחשבה למחשבה כו'
(מה שאין כן בחינת גלוי אותיות השכל בעצם הנזכר לעיל, שנחשב עם העצם
רק שנראה כמו לבוש דאותיות המחשבה ממש אחר התהוותן במציאת נבדל מן עצם השכל כו', כנזכר לעיל)
ונמצא מובן דשניהם אמת בשרש בחינת האותיות
דלפעמים הם בבחינת כלים בהיותם בשרש מחצבם באחדות גמור עם העצם, כנזכר לעיל
וגם הם נעשים בבחינת לבושים נפרדים מן העצם לגמרי, כנזכר לעיל
(להיות כי שרש האותיות מבחינת המקיפים, שהן שרש הלבושים ומשם גם כן שרש בכלים המגבילים ומתארים כו' כנזכר לעיל, וכמו שכתוב במקום אחר)
ובכל זה יובן למשכיל למעלה דרך כלל בכל בחינת לבושין דמחשבה דבור ומעשה, ג' מיני אותיות בכל פרטי העשר ספירות בהשתלשלות עד רום המעלות בעצמות אור אין סוף, באותיות דגליף גליפו בטהירו עילאה וכהאי גוונא, ודי למבין:
מ׳
ומעתה יש להבין דרך פרט בבחינת שרש אותיות המחשבה דבינה ותבונה ולאה כו’
בהיות מבואר בזהר בכמה דוכתי דאית מחשבה ואית מחשבה כו'
דהיינו בחינת מחשבה סתימאה דאריך אנפין ומחשבה הקדומה דאדם קדמון וכהאי גוונא
והענין הוא דהרצון נקרא גם כן בשם מחשבה בלשון הקודש
כמו כאשר חשב, כאשר רצה כידוע
כי הרצון מלובש מיד במחשבה שבמוח, על כן הרצון והמחשבה של הרצון אחד הוא, ונקרא המחשבה בשם רצון והרצון בשם מחשבה
כמו כאשר עלה ברצונו, היינו כשעלה במחשבתו כו'
ונקרא מחשבה סתימאה על שם בחינת ההעלם של הרצון, על כן המחשבה שבו הרצון הוא גם כן בהעלם וסתימות, ונקרא מחשבה סתימאה (והוא בחינת אותיות הרצון הנזכר לעיל)
אך הנה בחינת מחשבה הקדומה הוא מקדם לרצון הנעלם, והוא המקור לרצון הנעלם שנקרא רצון לרצון כו', וגם זה בחינת מחשבה הוא, שמלובש בו הרצון הקדום שקדם לכל רצון לרצון (כמו שכתוב באות י"ז) אבל נקרא בשם מחשבה הקדומה
וכך יובן עד רום המעלות, גם במחשבה דרצון הפשוט שבעצמות ממש (הנזכר לעיל באות יו"ד).
והנה אנו רואים שהרצון הבא פתאום במוח, הוא בא בגידי המוח במחשבה פשוטה ולא מורכבת מאותיות כלל
כי באמת אין לרצון בחינת כלי כשאר האותיות כמו אור השכל בכלי המוח
אך בגידי המוח (שנקרא נערוי"ן הדקין ביותר, שמהם כח התנועה וכח ההרגש באברים כידוע) מתפשט כח ואור הרצון גם להיות האברים נשמעים לרצונו שבמוח
כמו לפשוט ידו ורגלו או לכווצם רק על פי הרצון שעולה במוח פתאום כידוע.
והנה יש מחשבה אחרת בבחינת אותיות המחשבה ממש
שהוא בא על ידי בחינת בינה והשגה תחלה, שנקרא מחשבה עיונית
כמו שאנו רואים בכל שכל וסברא, שהשכלתו יושג במוח בינה (בלשון אידיש פאר שטאנד) שבא מיד בעיון המחשבה הנקרא מחשבת שכל
והוא כח מחשבה עיונית להכיל כל עיון שכלי דוקא, שאין בו רצון כלל
ולא נקרא מחשבה זו בשם רצון כלל, להיותה אינה בגידי המוח כלל, רק במוח הבינה ממש
דהיינו בכלי ההשגה וההבנה של השכל עצמו, שם יש כלי להמחשבה עיונית לכל השגה שכלית
והוא בחינת מלכות דתבונה, דהיינו סוף מדריגת אור ההשגה בעצם המביא להשגה בענין הנבדל (הנזכר לעיל באות ב')
משם נעשה כח מחשבת שכל הנזכר לעיל, כי תחלה באה אור השגת השכל גם בלא מחשבה עיונית עדיין (הנקרא דער פאר נעמען אין פאר שטאנד אליין כו')
טרם שחושב אור ההשכלה בלבוש דמחשבה ועיון עדיין, אך מיד מתפשט המושג והמושכל במחשבה עיונית
וזהו בחינת מלכות דתבונה שלמעלה מבחינת אותיות המחשבה שנקרא לאה
(וכידוע בענין דלית רבתי דאחד כו', שהוא בחינת מלכות דתבונה שמאחוריים דאימא כו', שמשם שרש התהוות המחשבה באותיות ממש כמו שכתוב במקום אחר)
ובחינת ההשכלה עצמה המושגת בהשגה והבנה גם כן נקרא מחשבה
אך זהו בחינת התפשטות יש דאור החכמה הנקרא חש"ב מ"ה דחכמה
ויש בחינת פנימיות מחשבה דבינה דלא משתמע גם במחשבת שכל לבוא לכלל אותיות כלל במחשבה
והוא כמו בחינת עומק המושג, שלא נתפס גם בהשגה ומחשבה דבינה וכהאי גוונא
(ונקרא מ״י דלא קיימא לשאלה כמו שכתוב במקום אחר) ודי למבין.
וזהו אית מחשבה סתימאה שברצון הנזכר לעיל, ומחשבה עיונית דבינה הבאה לכלל בחינת אותיות דמחשבה ממש, שנקרא לאה כו'
וכל זה יש גם ברצון שלמעלה מן השכל
(דהיינו בחינת בינה סתימאה דאריך אנפין, שהוא בחינת מחשבה נעלמת ברצון הנעלם, כמו שיש שכל וחכמה דאריך אנפין הנעלם מכל רעיון הנעלם, והוא בחינת חכמה סתימאה דאריך אנפין הנקרא טעם כמוס לרצון כידוע, כך יש בחינת בינה סתימאה כו')
והוא על דרך מה שאנו רואים ההפרש בין ב' מיני מחשבות הנזכר לעיל בגלוי
שהוא ברצון הבא בגלוי במוח, שיש רצון שבגידי המוח, שנקרא מחשבה סתימאה על שם ההעלם של זה הרצון שבמוח טרם שבא לחכמה ובינה כו'
ומחשבה עיונית, שהוא בחינת יש דאין דחכמה, עד שבא לכלל אותיות דמחשבה ממש
(ולפי הנזכר לעיל (באות ל"ח) בשרש הראשון של האותיות דמחשבה בעצם הנפש ממש, הרי יש שרש לאותיות המחשבה דבינה גם כן בעצם הנפש
כמו שיש אורות לאותיות הרצון הבאים בגידי המוח וכהאי גוונא
רק שזה בא לבחינת גלוי לרצון, וזה בא לבחינת גלוי אותיות דבינה המושג בהשגת שכל
ואמנם הרי אנו רואים דמה שעולה ברצונו ומחשבתו הוא אשר בא עד בחינת אותיות המחשבה דבינה, שנמשך בחינת הרצון ומחשבה הנעלם במחשבה הגלויה דבינה)
(וזהו ענין אהי״ה אשר אהי״ה דהתגלות כתר הכללי דאריך אנפין בכתר הפרטי שהוא בבינה
וכידוע ומבואר במקום אחר בענין ועבד הלוי הוא, דהתגלות עתיק יומין בבינה דוקא
והוא ענין ג' קוצין דיו״ד כו' וכמו שכתוב במקום אחר באריכות ודי למבין)
מ״א
והנה ידוע בענין המאמר דאימא אוזיפת מאנהא לברתא כו' שהוא בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא כו' פתוחי חותם
חותם שהוא בחינת צרופי התחלקות אותיות דמחשבה, וכמו שכתוב בזהר על פסוק וקול התור נשמע בארצנו כו' (וכמו שכתוב במקום אחר)
ותחלה יש להקדים שיש ג' מדריגות במחשבה עצמה, והוא בחינת מחשבה דמחשבה ודבור שבמחשבה ומעשה שבמחשבה
וביאור הדברים ידוע, להיות מבואר למעלה (באות הל"ז) שיש ג' מדריגות במחשבה
ציור בלא אותיות כו', והוא כמו תינוק קטן שאין לו מחשבה בצירופי אותיות עדיין, רק דמיון וציור שבמחשבה שנמשך מכח המדמה בלבד
הגם שנמצא גם בדמיון זה התחלקות חלקים, לצייר בצמצום בדבר מיוחד, אבל אינו רק בדמיון, ואינו נקרא מחשבה עדיין שיחשוב באותו דבר, אשר לזה אמרו דקטן אין לו מחשבה כלל
וגם כשיגדל מעט ויש לו צירופי התחלקות אותיות במחשבה, אינם אותיות גמורים, רק שיוכל לחשוב בצמצום בדבר הפרטי דוקא
כמו לחשוב במוחו בדבר מה שנותנים לו, ויבחין בינו לדבר מה זולתו, עד שיחפוץ בזה וימאס בזה כידוע
והוא התחלת ענין המחשבה, ונקרא מעשה שבמחשבה
ובגדול היינו מה שחושב איך לעשות דבר ולצייר ולכתוב דרך פרט דוקא, או שעולה במחשבתו כל מה שצריך לעשות בפועל ממש
וגם מה שמצייר אותיות הכתב במחשבה, או כל דבר גשם נבדל כפרי ועץ, וציור כל תמונה וכהאי גוונא, הכל נקרא עשיה שבמחשבה
ובקטן אין לו גם בחינת מחשבה זו, רק בחינת דמיון לבד
(ועם כל זה הוא למעלה מדמיון החלומות כו')
וכמו שכתוב במקום אחר בענין ביד הנביאים אדמה, בכח המדמה שבמחשבה בלבד
לפי שבשעת השינה לא נשאר רק חלק האחרון יותר, שהוא רק הדמיון שבמחשבה
(וזהו ענין הגלות שנמשל לשינה, כמו שכתוב היינו כחולמים כו', אך הן מעין הרהורי ליבא כו' כמו שכתוב במקום אחר)
ובחינת דבור שבמחשבה הוא כמו שחושב צירופי אותיות הדבור שמדבר זולתו
שזהו למטה מאותיות המחשבה שחושב לעצמו בלא שמיעת דבור זולתו
כמו כאשר חושב צירופי אותיות אדון עולם, הרי באופן צירוף מיוחד כזה עצמו, כאשר שומע במחשבתו דבור זולתו כשמדבר אדון עולם, אין זה רק שנחקק אותיות הדיבור זולתו במחשבתו, שהוא למטה מאותיות אדון עולם שבמחשבת עצמו
וכך כל מחשבה שחושב איך לדבר טרם שמדבר ומיד מדבר נקרא דבור שבמחשבה
וכידוע שזהו מבחינת דבור שבמחשבה נעשה בחינת מחשבה שבדבור
כי ממה שחושב איך לדבר, נעשה אופן המחשבה בעת שמתחיל לדבר, מה שרצה במחשבה לדבר כו'
מה שאין כן המדריגה הג', שהוא מחשבה שבמחשבה, היינו מחשבת עצמו
כשחושב צירופי אותיות אדון עולם בלא דבור או כשחושב שאר ענין דבר מה בצירופים שונים שנקרא אותיות המחשבה
אך גם בזה יש ב' מדריגות, הא' אשר גם הוא בכלל דבור שבמחשבה
והוא כאשר אינו חושב כלל את ההשכלה והכוונה שבאותיות אדון עולם וכהאי גוונא, שהוא ענין מחשבת הממשלה והאדנות, ואין לו מחשבה כלל בזה, רק צירופי האותיות דאל"ף דלי"ת שבאדון וכהאי גוונא
הגם שהוא בלא דבור, שהוא למעלה משמיעת דבור אדון עולם כנזכר לעיל, מכל מקום נקרא גם זה בשם דבור שבמחשבה
(וכענין וקרא זה אל זה, כמו באותיות המחשבה שלנו, שהיה יכול אדם לקרוא לזולתו בשמו במחשבה מה שקוראו בדבור, כך הוא בחינת דבור של המלאכים
וכן ב' רוחות מספרות זה עם זה, שאינו נשמע לאדם כו' וכמו שכתוב במקום אחר)
והב' הוא המחשבה האמיתית
שהוא מה שחושב את ההשכלה של הענין שבאותיות המחשבה, שמחמתו הוא חושב מיד אופן הצירופים של אותיות הללו
(כמו שאנו רואים בצירופי אותיות המחשבה, שמתהווים רק כפי הכוונה שבשכל, אם כך וכך יתהווה אופן הצירוף כך וכך וכידוע)
כמו אם כוונתו בשכל בענין דבר פרט לאיזה מסחור או בענין אדנות, יחשוב בצירופים שונים כפי המכוון דוקא
וזהו הנקרא מחשבה שבמחשבה, שהוא הנקרא כח המחשבה לחשוב כל ענין דבר מה בצירופים שונים
(כמו כח הדבור לדבר כל מה שירצה כו' כמו שיתבאר)
והיא בחינת הכלי למחשבה עיונית הנקרא מחשבת השכל עצמו (הנזכר לעיל באות מ׳) בחינת מלכות דתבונה כו'
והוא המחשבה שתלויה בדעת דוקא
ולזה אמרו דקטן אין לו מחשבה, דלפי קטנות דעתו כך הוא קטנות המחשבה בלא צירופים כלל, אבל גדלות הדעת הוא המביא למחשבה בריבוי צירופים שונים
ולפי אופן העמקת הדעת בעומק המושג כך יהיה עומק המחשבה בבחינת עומק מחשבה עיונית הנזכר לעיל
וכמו מה מאד עמקו מחשבותיך, שתלוי בערך עומק המושג דבינה כו' ודי למבין
מ״ב
ומעתה יובן בענין שרש כח המחלק לצירופי אותיות דמחשבה במדריגה הג', כשחושב ענין דבר מה בצירופים שונים, מאין הוא בא כח ההתחלקות זאת
אך הנה ידוע דבחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא הוא שרש כח ההתחלקות הזאת כו'.
וביאור הדברים ידוע, דבחינת אימא הוא בחינת בינה והשגה לאורך ורוחב בהסבר דבר המושכל
וכאשר הוא מעיין בבחינת העומק של ההשגה, עדיין הוא רק בעומק מחשבה עיונית הנזכר לעיל, שלמעלה מהיות בחינת התחלקות צירופי אותיות ממש במחשבה להשכלת הענין, רק בחינת מחשבה שכל בלבד כנראה בחוש
אך על ידי בחינת ה׳ גבורות, שהוא בחינת הצמצום והסתלקות שבכח ההשגה עצמה, להיות יורד אור השכלת הענין שבמחשבה עיונית הנזכר לעיל לבחינת התחלקות צירופים שונים בפרטי פרטיות כו'
והוא הנקרא בחינת ה׳ גבורות מנצפ"ך דאימא, שנקרא פתוחי חותם כו'
ואף על פי שלכאורה בחינת ירידה וצמצום הוא, אבל שרשו בא מלמעלה מכח ההשגה שבגוף המושכל הזה כו'
וראיה לזה ממה שאנו רואים בתינוק קטן שאין בו עדיין צירופי אותיות במחשבתו בדבר פרטי
כמו גם דבר מה שנותנין לו, הגם שמבחין בו ולא יחליפנו בדבר אחר כנזכר לעיל, שזה הוא התחלקות המחשבה, אבל לא בצירופי אותיות כנזכר לעיל
הנה מכל מקום כאשר יכול לדבר ולבקש בפה לדבר פרטי, הרי אז יש לו בודאי במוח מחשבתו צירופי אותיות פרטיים לאותו דבר פרטי שמבקש בדבור
כי צירופי אותיות מתחלקות במחשבה תחלה טרם בואם לדבור (כמו שיתבאר דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל, דהיינו דבור שבמחשבה הנזכר לעיל שנעשה מחשבה לדבור כו')
וכמו שכתוב במקום אחר בענין מאמר הזהר על פסוק וקול התור נשמע בארצינו, דוקא בבחינת הדבור אז זמן התחלקות אותיות המחשבה כו'
(והיינו ענין כללות המאמר דאימא אוזיפת דרך שאלה ה׳ גבורות מנצפ"ך לברתא, שהוא צירופי התחלקות אותיות הדבור כו')
ואם כן מזה ראיה שאין הצירופים שרשם בהשגה עצמה
שהרי התינוק מבחין ומשיג בין טוב לרע גם טרם שיכול לדבר, ואף על פי כן אין לו צירופי אותיות במחשבתו עד שיכול לדבר דוקא כנזכר לעיל
אלא שרשם מלמעלה מן ההשגה דבינה, והוא מבחינת כח ומקור של כל עומק ההשגה כו'
(כמו שבאותיות הדבור שרש כח הצירופים מאבא, דהיינו מפנימיות החכמה, שהוא כח המשכיל דחכמה שנקרא קדמות השכל
(כמו שכתוב במקום אחר בענין תרין ציפרין כמו שיתבאר בעזרת השם)
ואף על פי שה׳ גבורות מנצפ"ך שבה' מוצאות הוא המחלק ומסדר הצירופים בדבור כפי אופן התחלקות צירופים שבמחשבה, ממש מה׳ גבורות דאימא הנזכר לעיל מכל מקום אבא יסד
בבחינת כח המצרף, שהוא בלתי כוונה בשכל והשגה איך לצרף, רק ממילא בא, וכמו שכתוב מצרף לחכמה וכמו שכתוב במקום אחר וכמו שיתבאר
כך הוא במצרף דאותיות המחשבה מכח ומקור דבינה כו')
ונמצא שגם שבחינת הצירופים עצמם שבמחשבה על ידי בחינת צמצום דמחשבה עיונית הוא בא, מכל מקום כח ושרש העושה לצירוף והתחלקות זאת, הרי הוא למעלה מכח ההשגה שבמחשבה עיונית עצמה כו'
שלזה הטעם אין התינוק יכול לצרף אותיות מחשבתו עד שיוכל לצרף אותיות הדבור, גם שמשיג ומבחין היטב בגוף הענין דבר מה כנזכר לעיל
ואם כן הרי מה שאמרו דקטן אין לו מחשבה, היינו בבחינת צרופי אותיות המחשבה דוקא, לפי ששרשם בא מכח ומקור של המחשבה דהשגה דבינה כו' ודי למבין
(וזהו מן הדברים הנפלאים וסתומים, למה המחשבה קדמה לדבור, הרי הדבור שרשו בפנימיות ומקור החכמה והמחשבה שרשה בפנימית ומקור דבינה, והחכמה קדמה לבינה שהחכמה נקרא אין ובינה יש כו'
(וכמו שכתוב במקום אחר בענין דבר ואמרת, שהדבור גבוה בשרשו מאמירה דמחשבה כו'
וגם מזה עצמו ראיה ממה שאין המחשבה באה בהתחלקות צרופים כי אם בבוא התחלקות הדבור בתנוק כו׳)
ואף על פי כן ה׳ גבורות מנצפ"ך דבינה דוקא שרש לה׳ גבורות התחלקות דדבור, דאימא אוזיפא כו' וכמו שכתוב כאמה בתה כו'
ובשרשם הרי הדבור בחכמה, ולכך אבא דוקא יסד ברתא כו'
וגם מצד שרש הראשון דמחשבה דבור ומעשה כמו שהם קבועים בעצם הנפש הנזכר לעיל, (באות ל"ז) שמבואר שם ג' מדריגות הנזכר לעיל במחשבה שבגלוי כו', הרי גם שם כלול תחלה אותיות המחשבה בעצם הנפש טרם שכלולה מאותיות הדבור שנקרא רוח ממללא כו'
דכמו שבנפש שבאה בגוף קדם המחשבה לדבור ב' שנים, כך בנפש הרוחנית לא נקרא רוח ממללא זמן מה כו' והמחשבה כבר יש בה כו'
אם לא שכל דבר הגבוה בשרשו בעצמיות יותר הוא בא באחרונה יותר, שלזה נקרא נפש המדברת דוקא נפש המשכלת, שזהו בחינת החכמה העצמיות שבה שהוא קודם למחשבה העצמיות שבה כו'
אבל בגלוי בא באחרונה דוקא, מטעם המבואר במקום אחר באריכות ודי למבין)
תלמוד בבלי
342

עריכות

אוחזר מתוך "https://text.chabadpedia.com/index.php/מיוחד:השוואה_ניידת/27142"

תפריט ניווט