2,372
עריכות
דבר מלכות תולדות (ב): הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
הוספת תוכן
(יצירת דף חדש) |
(הוספת תוכן) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{דבר מלכות}} | == משיחות ליל ה' פ' תולדות, אדר"ח כסלו, וש"פ תולדות, ב' כסלו ה'תשנ"ב == | ||
{{דבר מלכות}}א. ידוע שבכל ראש חודש יש ענין '''כללי''' המשותף לכל החדשים (כמודגש בקריאת התורה ובתפלת מוסף ע"ד קרבן היום: "ובראשי<ref>פינחס כח, יא.</ref> חדשיכם"<ref>ומודגש יותר בראש חודש שיש בו ב' ימים, כדאיתא בזהר (ח"ג רמח, א) "בראשי חדשיכם . . ראשי תרין בכל ירחא וירחא" (ראה אוה"ת פינחס ע' א'קסו ואילך).</ref>, שהוא בכל (לבד ר"ה) חדשי השנה), וענין '''פרטי''' השייך במיוחד לחודש זה (כמודגש גם בשמו של החודש, בהימים־טובים שבו, וכיו"ב). | |||
ויש לבאר ענינו המיוחד של ראש חודש כסלו – הן בהענין הכללי דר"ח, והן הענין הפרטי דר"ח כסלו, שבו מודגש יותר גם כללות הענין דר"ח, כדלקמן. | |||
ועוד והוא העיקר – הקשר והשייכות דכהנ"ל להנקודה העיקרית שבחיי כאו"א מישראל וכללות ישראל במשך כל הדורות: "'''כל ימי חייך להביא לימות המשיח'''"<ref>ברכות יב, סע"ב – במשנה.</ref>, ובהדגשה יתירה בדורנו זה ובתקופתנו זו, כמדובר כמ"פ בתקופה האחרונה (שכבר נשלמו כל הענינים וצריכים רק '''לקבל''' פני משיח צדקנו בפועל ממש<ref>סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 97 (לעיל ע' 52) ואילך.</ref>). | |||
ב. ענינו הכללי של ר"ח מודגש בשמו – "ראש חודש": | |||
"חודש" – מלשון חידוש<ref>ראה ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ערך חדש.</ref>, ע"ש החידוש '''דמולד הלבנה''', שלאחרי שהולכת ומתמעטת<ref>ע"ד לשון חז"ל (חולין ס, ב) "לכי ומעטי את עצמך" – דיש לומר הביאור בזה, שהמיעוט ("מעטי") הוא כדי לבוא לעילוי שבאין־ערוך שהוא באופן של הליכה ("לכי"), כמ"ש "והי' אור הלבנה כאור החמה" (ישעי' ל, כו), ויתירה מזה, שתתגלה מעלת הלבנה (מלכות) לגבי החמה (ז"א) באופן ד"נקבה תסובב גבר" (ירמי' לא, כא), "אשת חיל עטרת בעלה" (משלי יב, ד). וראה לקמן הערה 17.</ref> (בחציו השני של החודש) עד שמתעלמת ומתכסה לגמרי (בערב ר"ח), נעשית ההולדה שלה באופן של '''התחדשות'''. ובלשון הכתוב<ref>ש"א כ, יח.</ref> "ונפקדת כי יפקד מושבך", שע"י החסרון ד"יפקד מושבך", בדוגמת העלם וכיסוי הלבנה, נעשה הזכרון ד"ונפקדת", בדוגמת מולד הלבנה מחדש. | |||
ואף שמולד הלבנה הוא באופן של נקודה בלבד, הרי, להיותה נקודה של '''לידה''', נכלל בה כל ההמשך שלאח"ז (בדוגמת התכללות כל מציאות האדם במשך כל ימי חייו – ברגע שנולד ויצא לאויר העולם), ולכן נקרא בשם "'''ראש''' (חודש)", בדוגמת הראש שכולל כל מציאות האדם<ref>ראה לקו"ת דרושי ר"ה נח, סע"א ואילך. ובכ"מ.</ref>. | |||
[וכמודגש בראש השנה, שהוא גם ראש חודש, ור"ח תשרי, אותיות רשית<ref>בעה"ט עקב יא, יב.</ref>, ראשית דכל השנה – כמ"ש<ref>תהלים פא, ד.</ref> "בכסה ליום חגינו", "חג שהחודש מתכסה בו"<ref>ר"ה ח, סע"א ואילך.</ref>, העלם וכיסוי הלבנה, שלאח"ז נעשית הלידה באופן של התחדשות<ref>כידוע שבר"ה "יורד ומאיר . . אור חדש ומחודש . . עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין '''מימי עולם''' אור עליון כזה" (תניא אגה"ק סי"ד). – ויש לומר שדוגמתו גם בכל ראש חודש, דכיון שהחיות הכללי דר"ה מתחלק לי"ב ראשי חדשים ובכל ר"ח נמשך ומתגלה החיות הפרטי דחודש זה, נמצא, שגם בר"ח מאיר "אור חדש ומחודש . . שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם".</ref>, שכוללת כל המציאות שלאח"ז, שלכן ה"ז ה"ראש" דכל השנה כולה]. | |||
וענינו בעבודתם של ישראל שדומין ללבנה ומונין ללבנה<ref>ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.</ref>, ועתידים להתחדש כמותה<ref>נוסח קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).</ref> – החידוש שנעשה בעולם ע"י עבודתם של ישראל<ref>כידוע שברה"ע ע"י הקב"ה היתה באופן ד"אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ד), שפירושו "לתקן" (ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י), ותיקון זה נעשה ע"י עבודתם של ישראל, שכאו"א מהם נעשה "שותף להקב"ה במעשה בראשית" (שבת יו"ד, א. וש"נ).</ref> (שאולי י"ל שגם לכן נקרא "חדשי'''כם'''", חידוש שלכם), ועד להחידוש שנעשה בישראל עצמם ("חדשי'''כם'''" ממש, לא רק חידוש שנעשה '''על ידכם''', אלא חידוש '''מציאותכם'''<ref>ועפ"ז יומתק הדיוק "ראשי חדשיכם" – כיון שישראל הם ה"ראש" דכל הבריאה כולה*, שהיא בשביל ישראל שנקראו ראשית (פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ), גם מלשון ראש. | |||
'''*) ויתירה מזה – "ישראל הוא אותיות לי ראש שהם נעשים להקב"ה בחי' ראש כביכול" (לקו"ת שלח מח, ב. ובכ"מ). וראה הערה הבאה.'''</ref>), שע"י עבודתם בעולם מתעלים לדרגא נעלית יותר מכמו לפני ירידתם למטה<ref>ע"ד "לכי ומעטי את עצמך" (כנ"ל הערה 6) – שע"י הירידה למטה ("מעטי") נעשים נש"י בבחינת "מהלכים" ("לכי"), ולא עוד אלא שע"י עבודתם למטה מתעלים למעלה מבחינת "שמש הוי'", כביכול, כיון שעל ידם דוקא נשלם (וגם מלשון שלימות) הכוסף והתאווה דהקב"ה, "למעשה ידיך '''תכסוף'''", "'''נתאווה''' הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים" (ראה סה"מ מלוקט ח"ו ע' כט).</ref> – כפי שיתגלה בפועל בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא ("דוד מלך ישראל חי וקיים"<ref>נוסח קידוש לבנה (ר"ה כה, א).</ref>, שדוד ומלכותו נמשלו ללבנה<ref>פרש"י ר"ה שם. רמ"א או"ח סתכ"ו ס"ב.</ref>). | |||
ויש לומר, שבראש חודש<ref>וכשר"ח הוא ב' ימים – מתגלה בשניהם בחי' היחידה (באופן כפול), ובהדגשה יתירה כשנכנסים מב' הימים דר"ח ליום השבת, שאין לו בן זוג (כמו שישראל אין להם בן זוג (ב"ר פי"א, ח)), בחי' היחידה בימים, וממנו נכנסים ליום ראשון, שנקרא "יום אחד", "שבו הי' הקב"ה יחידי '''בעולמו'''" (ב"ר פ"ג, ח), בחי' היחידה בעולם.</ref> מתגלה בכאו"א מישראל ניצוץ משיח שבו<ref>ראה מאור עינים ס"פ פינחס.</ref>, בחי' היחידה, שהיא ניצוץ מבחי' יחידה הכללית, נשמתו של משיח<ref>רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד.</ref>, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל עניניו שנעשים חדורים בבחינת היחידה, והעיקר, שעי"ז נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד כו'"<ref name=":0">רמב"ם הל' מלכים ספי"א.</ref>. | |||
ג. וענין זה מודגש ביותר בר"ח כסלו – מצד ענינו הפרטי של חודש '''כסלו''': | |||
שמו של החודש – "כסלו" – שכולל ב' התיבות "כס" "לו"<ref>לקוטי לוי"צ אג"ק ע' רה. רכב.</ref>: "'''כס'''" – מורה על העלם וכיסוי ("בכסה") הלבנה ("יפקד מושבך"), ו"'''לו'''" – שמספרו ל"ו, הגימטריא ד"'''אלה'''", מורה על '''הגילוי''' דמולד (חידוש) הלבנה ("ונפקדת") כפי שכולל כל '''ההמשך''' שלאח"ז (ראש) עד '''לשלימות''' הגילוי, בכל פרטי הענינים דששה מדות כפי שכלולות כל אחת מששה מדות, מספר ל"ו (ו' פעמים ו'), היינו, שב"כסלו" מודגש גם כללות הענין דר"ח. | |||
ויתירה מזה, שב"כסלו" מודגש ענינו של ר"ח יותר מאשר בר"ח סתם – שר"ח סתם הוא באופן ד"בכסה" (כמו ר"ה), שפירושו גם "בכסא" (באל"ף)<ref>הה"א תמורת האל"ף (מצו"צ עה"פ. וראה סה"מ תרכ"ח ע' קעג ואילך).</ref>, מלשון כס א', שהאל"ף (שלאחרי ה"כס") מורה רק על '''התחלת''' הגילוי<ref>אלא שהתחלה זו היא גם "ראש", שכולל (בכח ובהעלם) כל ההמשך שלאח"ז.</ref> (בדוגמת אל"ף שהוא התחלת האותיות), משא"כ בכסלו, "כס '''לו'''", מודגשת גם מעלת ושלימות הגילוי בכל פרטי המדות, שהם ל"ו<ref>לא רק כפי שכלולים '''בכח ובהעלם''' בהאל"ף ד"בכסא", אלא גם שלימות הגילוי '''בפועל'''.</ref>. | |||
ומזה מובן שבר"ח כסלו מודגש ענין הגאולה ("שהם עתידים להתחדש כמותה") באופן נעלה יותר מאשר בכל ר"ח – לא רק התחלת הגילוי (כס א'), אלא גם שלימות הגילוי ("כס לו"). | |||
וענין הגאולה מודגש גם בהימים־טובים דחודש כסלו: | |||
היו"ט דחותמו, יו"ט דחנוכה – ע"ש חנוכת המזבח והמקדש בזמן בית שני שנתחנך מחדש<ref>מרדכי ואור זרוע (הל' חנוכה סשכ"א). הובאו בדרכי משה לטואו"ח ר"ס עתר. שבלי הלקט (ענין ר"ח) סי' קעד. ועוד (ראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 235 הערה 6).</ref> ("חנוכת חשמונאי"), ועד להחידוש העיקרי בהחנוכה דביהמ"ק השלישי<ref>ששייך במיוחד לחודש כסלו – חודש השלישי בחדשי החורף. ולהעיר, שהוא גם החודש דמתן־תורה דפנימיות התורה (כמו שחודש השלישי בחדשי הקיץ הוא החודש דמתן־תורה, "אוריאן תליתאי כו' בירחא תליתאי"), מעין ודוגמת והכנה להגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא".</ref> בגאולה האמיתית השלימה ע"י משיח צדקנו, כמרומז גם בהחידוש שבמספר '''שמונת''' ימי חנוכה לגבי '''שבעת''' הימים דפסח וסוכות<ref>כי, "שמיני עצרת" הוא "רגל בפ"ע לענין פז"ר קש"ב" (סוכה מח, רע"א. וש"נ).</ref>, ודמספר '''שמונת''' נרות חנוכה<ref>ומספרם הכללי ל"ו, ששייך במיוחד ל"(כס)לו".</ref> לגבי '''שבעת''' הנרות במנורה שבמקדש שבה אירע הנס דשמן (חידוש שנעשה ע"י עבודתם של ישראל<ref>שהרי חנוכה הוא יו"ט מדברי סופרים (שחמורין וערבין יותר מדברי תורה (סנהדרין פח, ב. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד)). וגם: העבודה עצמה היא באופן של חידוש והוספה – "מהדרין מן המהדרין . . יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא, ב), ועד שנעשה "מנהג פשוט" בכל ישראל (רמ"א או"ח סתרע"א ס"ב).</ref> בהוספה על שלימות הבריאה בשבעת ימי הבנין<ref>ראה שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. ועוד.</ref>), וכידוע שמספר שמונה קשור ושייך לימות המשיח<ref>ראה ערכין יג, ב: "כינור של מקדש של שבעת נימין הי' . . ושל ימות המשיח שמונה" (וראה גם תו"א מקץ לג, סע"ג ואילך. ובכ"מ).</ref>. | |||
ובדורות האחרונים ניתוספו ונתגלו גם הימים טובים דתורת החסידות – חג הגאולה של אדמו"ר הזקן בי"ט כסלו<ref>שהוא גם יום ההילולא של המגיד ("היום יום" י"ט כסלו. וראה לקו"ד ח"א קא, א).</ref> (ראש השנה לחסידות<ref>אגה"ק דכ"ק אדנ"ע מיום ט"ז כסלו תרס"ב (אג"ק שלו ח"א ע' רנט. וש"נ). וראה לקו"ד ח"ד תשנט, ב ואילך. "היום יום" בתחלתו.</ref>), וחג הגאולה של אדמו"ר האמצעי ביו"ד כסלו<ref>וכן יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי – בט' כסלו ("היום יום" ט' כסלו).</ref> – פנימיות התורה, בחי' השמן<ref>להעיר מהשייכות להיו"ט דחנוכה – שנקבע על נס השמן (שבת שם ובפרש"י).</ref> שבתורה<ref>ראה בארוכה אמ"ב שער הק"ש פנ"ד ואילך.</ref>, בחי' היחידה שבתורה<ref>ראה בארוכה קונטרס ענינה של תורת החסידות.</ref>, שעל ידי הפצתה חוצה<ref>ודוגמתו בהדלקת נר חנוכה (שנקבע על נס השמן) – "מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ" (שבת שם).</ref> אתי מר דא מלכא משיחא<ref>אגה"ק דהבעש"ט – כש"ט בתחלתו. ובכ"מ.</ref> (בחי' היחידה שבנש"י), עליו נאמר<ref>תהלים פט, כא.</ref> "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". | |||
ולהוסיף, שכבר נתקבל ונתפשט בתפוצות ישראל (ומוסיף והולך) שחודש כסלו נקרא "'''חודש הגאולה'''", החל מר"ח כסלו (שכולל כל ימי החודש), "'''ראש חודש של גאולה'''"<ref>ע"ד לשון חז"ל – שמו"ר פט"ו, יא.</ref> – נוסף על השייכות הכללית דגאולה לחידוש הלבנה שבכל ר"ח (ובהדגשה יתירה בר"ח כסלו, "כס לו"), שמורה על החידוש דישראל ש"עתידים להתחדש כמותה" בביאת דוד מלכא משיחא (כנ"ל ס"ב). | |||
ד. ויש להוסיף בביאור השייכות דגאולתם של ישראל לחידוש (מולד) הלבנה ("שהם עתידים להתחדש כמותה") – דלכאורה אינו מובן: | |||
מצינו במדרשי חז"ל ששלימותם של בנ"י בזמן (דוד ו)שלמה היא ע"ד ובדוגמת מילוי ושלימות הלבנה – "הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר וכל שהיא הולכת מאירה עד ט"ו ימים ודסקוס שלה מתמלא . . כך ישראל ט"ו דור מן אברהם ועד שלמה, אברהם התחיל להאיר . . כיון שבא שלמה נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר<ref>דה"א כט, כג.</ref> וישב שלמה על כסא ה' למלך"<ref>שמו"ר שם, כו.</ref>, "קיימא סיהרא באשלמותא"<ref>זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד.</ref>. | |||
וכיון שבגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, "מבית דוד ומזרע שלמה"<ref name=":1">סהמ"צ להרמב"ם מל"ת שסב. פיה"מ סנהדרין ר"פ חלק יסוד הי"ב. אגרת תימן.</ref>, יהי' מעמדם מצבם של בנ"י '''בתכלית השלימות''' (עוד יותר מהשלימות שהיתה בזמן דוד ושלמה) – שייך ומתאים יותר הדמיון '''למילוי ושלימות''' הלבנה (בט"ו בחודש), ולא למולד הלבנה (בר"ח), שזה־עתה '''נתחדש''' אור (ומציאות<ref>דכיון שתכלית בריאתה "להאיר על הארץ" (בראשית א, טו־יז), הרי, כשאינה מאירה על הארץ (ברגע שלפני המולד), ה"ז כמו שאינה במציאות.</ref>) הלבנה באופן של ''נקודה'' בלבד (לאחרי ההעלם והכיסוי לגמרי ברגע שלפני המולד), '''שלא בערך''' למילוי ושלימות אור הלבנה באמצע החודש, כש"נתמלא דיסקוס של לבנה", ועאכו"כ שלא בערך למילוי ושלימות אור הלבנה לעתיד לבוא כש"יהי'<ref>נוסח קידוש לבנה.</ref> אור הלבנה כאור החמה . . כמו שהיתה קודם מיעוטה"?! | |||
ולהוסיף, ששאלה זו מודגשת יותר בשייכות לר"ח כסלו, "כס לו", כי "'''לו'''" מורה (לא רק על '''התחלת''' הגילוי, כס א', אלא גם) על '''שלימות הגילוי''' (כנ"ל ס"ג), שנעשה בפועל כש"נתמלא דיסקוס של לבנה", ולא ברגע שלאחרי ההעלם והכיסוי ("כס"), רגע המולד. | |||
ועכצ"ל, שבהדמיון של הגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא '''למולד וחידוש''' הלבנה (ולא למילוי ושלימות הלבנה), מודגשת מעלה יתירה שיש במולד וחידוש גם לגבי מילוי ושלימות, ובגאולה העתידה לבוא ע"י דוד מלכא משיחא תתגלה אצל בנ"י מעלה זו, "שהם עתידים '''להתחדש''' כמותה", כדלקמן. | |||
ה. ויובן בהקדם הביאור במעלת הלידה והחידוש בישראל – המעלה '''דתינוק''' (בסמיכות זמן '''ללידתו''') לגבי מעמדו ומצבו לאחרי שנעשה גדול: | |||
ידוע מאמר גדול בישראל "אני מתפלל לדעת זה התינוק"<ref>שו"ת הריב"ש סקנ"ז. הובא ונת' בסהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"ח.</ref>, שכיון שאינו יודע אודות דרגות באלקות, עניני הספירות כו', הרי, תפלתו היא להקב"ה בעצמו, כפי שהוא למעלה מדרגות ותוארים, מהותו ועצמותו ית' ממש. | |||
ובעומק יותר – יש מעלה בתינוק כפשוטו לגבי גדול בישראל שמתפלל לדעת זה התינוק: | |||
גדול בישראל – כיון שיודע ומבין ומשיג בעניני הספירות כו', צריך '''לשלול''' כל הדרגות והתוארים, "אליו ולא למדותיו"<ref>ספרי הובא ונת' בפרדס של"ב פ"ב. סהמ"צ שם פ"ז.</ref>, עי"ז שמתבונן שכל הדרגות והתוארים שמבין ומשיג הם רק תוארי '''השלילה''', ולדוגמא, "ענין יכול שנאמר עליו ית' הוא מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך היכולת . . ועד"ז הוא ענין חכם ורוצה כו' מפשיט ממנו ית' כל מה שהוא היפך החכמה כו'"<ref>לקו"ת פקודי ו, ג (ומציין שם לרמב"ם בספרו מו"נ ח"א פנ"ז ואילך). וראה סה"מ עת"ר ע' ב. ועוד.</ref>, וכך הולך ומפשיט ושולל מדרגא לדרגא בעילוי אחר עילוי, עד ל"תכלית הידיעה '''שלא נדעך'''"<ref>ראה בחינות עולם ח"ח פ"ב. עיקרים מ"ב ספ"ל. של"ה קצא, ב.</ref>, שמגיע למסקנא שלא שייך שום ידיעה והשגה במהותו ועצמותו ית'; וכיון שמגיע לזה ע"י שלילת כל הדרגות והתוארים, הרי, גם כשכוונתו לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא ותואר ומעלה ("לדעת זה התינוק"), נרגש אצלו בזה גופא '''עילוי והפלאה''', ולא עוד אלא שרגש העילוי הוא מההפלאה דשלילת '''דרגות ותוארים'''. | |||
משא"כ תינוק – כיון שאין לו מושג בדרגות ותוארים, ואינו צריך לשלול דרגות ותוארים, כוונתו היא '''להקב"ה בעצמו''' שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה – '''עצמות ומהות''', ועד שאינו קורא להקב"ה בשם "עצמות ומהות" (שהרי אינו מבין הפירוש ד"עצמות" והפירוש ד"מהות"<ref>ובעומק יותר: גם "עצמות ומהות" הוא תואר וגדר מסויים, וכיון שכוונתו להקב"ה בעצמו (כפי שאינו שייך לתואר וגדר כלל), אינו קורא לו בשם "עצמות ומהות".</ref>), אלא "'''השם'''" (סתם), שאינו בגדר דרגא ותואר ומעלה. | |||
וגם כפי שנקרא (בלשון אידיש) "דער '''אויבערשטער'''", שפירושו "עליון", אין כוונת התינוק לתאר העילוי (הפלאה) דמציאותו ית'<ref>ולכן אין חסרון בכך שאצל תינוק מצטיירת מציאותו ית' באופן גשמי, כיון שכוונתו לעצמותו ית' ממש שאינו בגדר תואר ומעלה, גם לא המעלה דרוחניות לגבי גשמיות.</ref>, כי אם, שנמצא למעלה<ref>דאף שיודע שהקב"ה נמצא למטה כמו למעלה, הרי, למטה נמצא גם הוא (התינוק) וכל חפציו וכל שאר הנמצאים שבעולם, ולמעלה נמצא רק הקב"ה.</ref>, ומלבד זה שנמצא למעלה אינו יודע מהי מציאותו, כי אם שישנה מציאות. ולאמיתו של דבר, אי אפשר לומר עליו "מציאות", "ענין" או "דבר", כיון שגם בתיבות אלו יש תוכן וגדר מסויים, ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסויים (כיון שרוצים לדבר אודותיו) משתמשים בלשון "'''מצוי'''", ובלשון רבינו הזקן<ref>תו"א וירא יד, ריש ע"ב.</ref>: "המאור<ref>כלומר: אין הכוונה לדרגא ותואר ד"מאור", מקור האור, כי אם, לעצמותו ית' ממש שלמעלה מכל דרגא ותואר (ונקרא רק בשם "מצוי"), אלא שכיון שמדברים אודות '''ההתגלות''', משתמשים בלשון "מאור", שבו מודגש ש"נמצא (ומתגלה) למטה כמו למעלה", דלא כ"אור" שמאיר ומתגלה למעלה יותר מאשר למטה.</ref> הוא בהתגלות ("נמצא למטה כמו למעלה") ולכן אפילו תינוקות יודעים שיש שם אלקה '''מצוי'''"<ref>ולכן מוסיפים "'''אמתת''' המצאו" (כלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו), כדי להדגיש שמציאותו ית' אינה כמו המציאות שלנו, אלא מציאות אמיתית, אבל, גם הוספה זו אינה מספיקה, כיון שסוכ"ס מדברים (אף כי בשלילה) אודות "מציאות".</ref>. | |||
ו. וכתוצאה מזה – מתבטא החילוק ביניהם גם ביחס לדרגת ומציאות האדם שמתקשר עם אלקות: | |||
אצל גדול בישראל שיודע ומבין ההפלאה דאלקות ע"י שלילת כל הדרגות והתוארים – גם ההתקשרות להקב"ה בשלימותה היא באופן של '''הפשטה ושלילת מציאותו''', שלילת ההבנה וההשגה כו', ועד לשלילת מציאותו ע"י כח המסירת־נפש, ביטול במציאות, אבל גם אז ה"ז מוסר נפשו (רצונו). | |||
משא"כ אצל תינוק שמלכתחילה "ה'''מאור''' הוא בהתגלות" למעלה מהידיעה "שיש שם אלקה מצוי" – שגם ידיעה זו אינה אצל תינוק – כיון שזוהי '''כל מציאותו''', ניכר הדבר בכל פרטי עניניו, באכילתו ובשתייתו כו'. | |||
ז. ובסגנון דתורת החסידות: | |||
אצל גדול בישראל מתגלה ההתקשרות להקב"ה (בעיקר) מצד דרגת '''הגילויים''' (ולא (כ"כ) מצד עצם הנשמה) – שההתקשרות להקב"ה היא ע"י ולפי־ערך ההבנה וההשגה בשכל והמדות שבלב, ולמעלה מזה, רצון ותענוג, ועד לשלימות ההתקשרות להקב"ה ע"י בחי' היחידה, שלאחרי כל העילויים ה"ה רק מ"חמשה '''שמות''' שנקראו לה"<ref>ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.</ref> (לנשמה עצמה), "שם" שמורה על תואר וגדר מסויים, "'''יחידה לייחדך'''"<ref>נוסח הושענות דיום ג' דחגה"ס. וראה לקו"ת ראה כה, א. כז, א.</ref>, שכל רצונה וחפצה לצאת ממציאותה ולהתאחד עם הקב"ה. | |||
משא"כ אצל תינוק – ההתקשרות להקב"ה היא מצד '''עצם הנשמה''', למעלה מכל החמשה שמות שנקראו לה, למעלה גם מבחי' "חלק אלקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>. | |||
ח. וביאור הענין בעבודת כאו"א מישראל בכל יום ויום: | |||
התחלת היום דכאו"א מישראל, מקטן ועד גדול, היא, באמירת "מודה אני לפניך כו'" תיכף ומיד כשניעור משנתו (לפני נט"י)<ref>שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ת) ס"א ס"ו. מהדו"ק שם ס"ה. סידור אדה"ז בתחלתו.</ref>, היינו, שהיסוד לעבודה דכל היום כולו הוא הביטול וההודאה להקב"ה, עד כדי כך, שעוד לפני שנרגשת מציאות האדם, "אני", ישנו כבר הביטול וההודאה (להקב"ה), "מודה", שזהו הביטול וההודאה שמצד העצם שבנפש, לא בחי' והרגש שבה. | |||
ויש לומר, שענין זה מרומז גם בתיבת "מודה" – בגימטריא (נ"ה) "'''הן'''", שרומז על העצם שלשם מכוונת עצם הנשמה. וי"ל שעז"נ<ref>בלק כג, ט.</ref> "'''הן''' עם לבדד ישכון", העצם שלמעלה, שלמעלה גם מבחי' היחידה<ref>ראה שמו"ר פט"ו, ז "'''הן''' עם לבדד ישכון, מהו הן, כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו, כיצד, א"ט הרי י', ב"ח הרי י', ג"ז הרי י', ד"ו הרי י', נמצא ה' לעצמה, וכן האות נ' אין לה זוג, י"צ הרי ק', כ"פ הרי ק', ל"ע הרי ק', מ"ס הרי ק', נמצא נ' לעצמה, אמר הקב"ה כשם ששני אותיות הללו אינן יכולים להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשין". וראה לקו"ת שה"ש בסופו. וראה ספר הערכים־חב"ד מע' אותיות בסופו. '''וש"נ'''.</ref> הקשורה ומיוחדת עם יחידו של עולם, אלא כמ"ש<ref>עקב יו"ד, יד.</ref> "'''הן''' להוי' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", ש"הן" מורה על דרגא '''שלפני''' ("לפניך") ולמעלה מהוי' אלקיך (כל הגלוי והנסתר), ועאכו"כ למעלה משמים ושמי השמים כו'. | |||
כיון שגם "יחידה" היא רק שם לעצם הנשמה, ולא עצם הנשמה, עכצ"ל, שישנו ענין '''שקודם''' גם ל"אני לפניך" (הביטול דבחינת היחידה), מצד עצם הנשמה (למעלה גם מהיחידה) הקשורה עם עצמותו ית' ממש (למעלה מכל תואר וגדר ומעלה). | |||
ויש לומר, שענין זה מודגש בהמעמד ומצב ד"נ'''יעור משנתו'''" (שנעשה "ברי' חדשה"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח רס"ד. רס"ו.</ref>, כתינוק שנולד) עוד לפני שהתחיל '''באמירת''' "מודה אני לפניך": | |||
אמירת "מודה אני לפניך" היא, '''תנועה''' של ביטול והודאה (במחשבה, בדיבור, וגם במעשה, כיון ש"עקימת שפתיו הוי מעשה"<ref>סנהדרין סה, א.</ref>), שהיא '''יציאה ממציאותו'''<ref>ויתירה מזה – שאמירת "מודה" אינה אלא ביטוי והתגלות מהעצם, כפי שמתגלה בדיבור מסודר, ובצירוף אותיות שאינם אלא '''הגימטריא''' ד"הן".</ref>. | |||
וקודם לזה ולמעלה מזה – '''התגלות מציאותו כמו שהיא לעצמה''' (לפני שמתחילה איזה תנועה של יציאה ממציאותו<ref>כי, כל תנועה איזה שתהי' היא יציאה מ(עצם) מציאותו.</ref>) ברגע '''שניעור משנתו''', שאין כאן שום דבר זולת '''התגלות''' (חידוש ולידת) '''מציאותו''' (לאחרי ההעלם בעת השינה), אשר, להיותו מציאות אחת עם עצמות ומהות, "ישראל וקוב"ה כולא חד"<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref>, ניעור (מתגלה) '''עצמות ומהות''' שבו. | |||
ועפ"ז י"ל, שהמעמד ומצב ד"ניעור משנתו" (התגלות עצם מציאותו) הוא '''היסוד''' לכל עניני העבודה שלאח"ז במשך כל היום כולו<ref>להעיר גם ממ"ש (בלק כג, כד) "הן עם כלביא יקום וגו'", "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף* את המצוות, ללבוש ציצית, לקרות את שמע ולהניח תפילין" (פרש"י עה"פ), היינו, שהעמידה מהשינה כלביא וכארי היא '''היסוד''' לקיום המצוות לאח"ז. | |||
ולהוסיף, שע"פ האמור ש"הן" קאי על העצם שמתגלה כשניעור משינתו, יומתק מ"ש "'''הן''' עם כלביא יקום וגו'", "כשהן '''עומדין משינתם'''". | |||
'''*) וע"ד דבדיחותא: ע"ד מארז"ל (עירובין נד, א) "חטוף ואכול חטוף ואישתי". – ולהעיר ש"חטוף" בלשון אידיש הוא "'''כאַפן'''", ששייך גם ל"ניעור", "אויפ'''געכאַפט'''".'''</ref>, ועל סדר התגלותם מלמעלה למטה: לכל לראש – תנועת הביטול וההודאה דבחי' היחידה שמתבטאת באמירת "מודה אני לפניך", ולאח"ז (לאחרי נט"י) ברכת "אלקי נשמה", "טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי", שקאי על פרטי דרגות הנשמה באצילות בריאה יצירה ועשי' שהם כנגד ד' השמות (דרגות) חי' נשמה רוח ונפש<ref>רד"ה שובה תרפ"ו (ס"ע כז ואילך). ד"ה צעקו תרפ"ח פ"ב (ס"ע קסו ואילך). ועוד.</ref>, ולאח"ז שאר ברכות השחר ש"תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו מה שהבריות נהנין בכל יום"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח רסמ"ו.</ref>, ובפרטיות יותר בעבודת התפלה שיש בה ד' השליבות שכנגד ד' '''עולמות''' אבי"ע<ref>סידור האריז"ל בתחלתו. ועוד. לקו"ת בשלח ב, ב. ובכ"מ.</ref>, ובקשת צרכיו, ולאח"ז נמשך גם בעבודתו בעולם (לאחרי ההליכה מבית הכנסת לבית המדרש<ref>ברכות בסופה. וש"נ.</ref>), "הנהג בהם מנהג דרך ארץ"<ref>שם לה, ב.</ref>, לעשות לו ית' דירה בתחתונים. | |||
ט. ע"פ האמור לעיל יש לבאר גם תוכן החידוש שבגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא – "שהם עתידים '''להתחדש''' כמותה", בדוגמת החידוש '''דמולד''' הלבנה דוקא, ולא בדוגמת מילוי ושלימות הלבנה: | |||
העילוי דמולד הלבנה (בר"ח) לגבי מילוי ושלימות הלבנה (בט"ו) – שמילוי ושלימות הלבנה הוא בנוגע '''להאור''' (בחי' הגילויים), היינו, שמיום ליום הולך וניתוסף באור הלבנה עד לשלימות האור, משא"כ המעלה דמולד הלבנה היא (לא בנוגע להאור, כיון שזה עתה מתחילה להאיר, אלא) בנוגע '''למציאותה''' (עצם שלמעלה מגילויים), שלאחרי ההעלם בתכלית ברגע שלפני המולד, מתחדשת ומתגלה מציאותה של הלבנה; אלא שמציאות זו (העצם שלמעלה מגילויים) נמשכת ובאה בפועל ובגלוי בהתגלות אור הלבנה מיום ליום עד למילוי ושלימות הלבנה (שגם בבחי' הגילויים נמשך וחודר העצם). | |||
ומזה מובן שהמעלה העיקרית דגאולה האמיתית והשלימה מתבטאת בהחידוש '''שברגע המולד''' – כיון שאז מתגלית '''מציאות''' הלבנה, ודוגמתו בישראל ("שהם עתידים להתחדש '''כמותה'''") התגלות '''עצם המציאות''' דישראל (עצם הנשמה)<ref>בדוגמת המעמד ומצב ד"ניעור משנתו"* עוד לפני אמירת "מודה אני לפניך". | |||
'''*) להעיר, שהגלות נמשל לשינה (ראה זח"ג צה, ב), הן בנוגע להאדם, והן בנוגע לאדם העליון, ועז"נ "עורה למה תישן ה'" (תהלים מד, כד), ועד ש"'''ויקץ '''כישן ה'" (שם עח, סה), שניעור משנתו.'''</ref>, ולא עוד אלא שהעצם נמשך ובא בגילוי ממש, היינו, שגם בדרגת הגילויים (כשניתוסף באור הלבנה מרגע הראשון לרגע השני ועד למילוי ושלימות הלבנה) נרגש העצם שלמעלה מגילויים (החידוש שברגע המולד), שלעתיד לבוא '''יראו בפועל ובגלוי''' את מציאותם האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו ית', "ישראל וקוב"ה כולא חד", כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות דחמשה שמות שנקראו לה, בכל כחות הנפש, תענוג ורצון, שכל ומדות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובגוף הגשמי, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שניכר בהם בפועל ובגילוי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד". | |||
ועפ"ז יש לומר, שהשלימות האמיתית דלעתיד לבוא (שגם בדרגת הגילויים יורגש העצם שלמעלה מגילויים) מודגשת בעיקר בר"ח '''כסלו''', "כס לו" – שגם בשלימות הגילוי ("לו", הגימטריא ד"אלה"), מילוי ושלימות הלבנה, ניכר ונרגש שזה עתה היתה ההתחדשות דהרגע הראשון שלאחרי ההעלם '''והכיסוי''' ("לו" בסמיכות וחיבור ל"כס"), רגע המולד, שבו מתחדשת ומתגלה '''מציאותה''' של הלבנה, היינו, שהעצם שלמעלה מגילויים חודר ונמשך גם בדרגת הגילויים. | |||
ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בהימים טובים דחודש כסלו, חנוכה, י"ט כסלו ויו"ד כסלו, הקשורים עם '''השמן''' שבתורה, פנימיות התורה שנתגלתה '''בתורת''' '''החסידות''' (כנ"ל ס"ג) – כי, ע"י תורת החסידות נעשה הענין ד"'''ידעתיו הויתיו'''"<ref>ראה ס' השיחות ה'ש"ת ע' 26 ואילך.</ref> (התגלות העצם בידיעה), מעין ודוגמא והכנה להשלימות דידיעת אלקות לעתיד לבוא, ש"לא יהי' עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה' בלבד . . שנאמר<ref>ישעי' יא, ט.</ref> כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים '''מכסים'''"<ref>רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".</ref>, ועאכו"כ אצל בנ"י ש"כולם ידעו אותי"<ref>ירמי' לא, לג.</ref>, ההתגלות ד"אותי" (לא רק "בורא" ואפילו "מאציל", אלא עצמות ומהות) באופן של ידיעה. | |||
י. וע"פ הידוע שכל הענינים דלעתיד לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות<ref>תניא רפל"ז.</ref>, מובן, שבעבודת ההכנה להגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו צ"ל מעין ההתחדשות ש"עתידים להתחדש כמותה", בדוגמת החידוש דמולד הלבנה, שהו"ע התגלות העצם דישראל, עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה: | |||
נוסף על המדובר כמ"פ שהגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו באה עי"ז שכאו"א מישראל מגלה ניצוץ משיח שבו, בחי' היחידה (כנ"ל ס"ב) – יש להוסיף ולתקן שעיקר הכוונה היא (לא לבחי' היחידה שהיא א' מחמשה שמות שנקראו לעצם הנשמה, אלא) להתגלות '''עצם הנשמה ממש''', שזהו אמיתת ענינו של משיח (הן ניצוץ משיח שבכאו"א מישראל, והן ועאכו"כ משיח הכללי), העצם דישראל שלמעלה מבחי' היחידה. | |||
ויש לומר, שענין זה מרומז בלשון הכתוב<ref>בתהלים מזמור פ"ט – שממנו באים למזמור צדי"ק, השייך במיוחד לשנה זו, שנת הצדי"ק.</ref> "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו" – "מצאתי" (גם) מלשון "'''מצוי'''", שמורה על עצם המציאות שהוא למעלה מתואר וגדר כו', למעלה גם מגדר של מציאות, ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסויים משתמשים בלשון "מצוי" (כנ"ל ס"ה), היינו, ש"'''מצאתי''' דוד עבדי" קאי על '''העצם''' דנשמת משיח שלמעלה מתואר וגדר (למעלה גם מבחי' יחידה הכללית), שלכן נקרא בשם "מצוי" ("מצאתי"); '''ולאחרי זה''' "בשמן קדשי משחתיו", ש"שמן" מורה על בחי' היחידה הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל עניניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר<ref>ראה חולין צז, רע"א. שו"ע יו"ד סק"ה ס"ה.</ref>. | |||
וענינו בעבודת כאו"א מישראל – שגם לפני שפועל בעצמו התגלות בחי' היחידה, ביטול והודאה והתמסרות להקב"ה [ועד שנמצא במעמד ומצב שאין לו להרהר בדברי תורה<ref>ראה שו"ע אדה"ז מהדו"ת שבהערה 64.</ref>, ובודאי לא בבחי' היחידה שבתורה, פנימיות התורה] – ישנה עצם מציאותו, '''עצם נשמה''', ו"ידיעה" זו (רק – שניעור משנתו) פועלת ומביאה לכל עניני העבודה בפועל ממש כפי שחדורים '''בההתגלות''' דעצם הנשמה, וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם דישראל הוא בהתגלות בפועל ממש (כנ"ל ס"ט). | |||
יא. ויש לומר שענין זה מרומז בלשון חז"ל "כל ימי חייך להביא לימות המשיח": | |||
"כל ימי חייך" – פירושו בכל רגע ורגע שהאדם חי, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, שגם אז הוא חי ע"י נשימת האויר ("כל הנשמה תהלל י־ה", "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'"<ref>תהלים בסופו. ב"ר ודב"ר שבהערה 61.</ref>) שמוכרח להיות בכל רגע ורגע (משא"כ אכילה ושתי'). ו"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" – פירושו שהחיות שלו (בכל רגע ורגע) הוא בהבאת ימות המשיח, כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו ("חייך") הוא להביא לימות המשיח. | |||
ויש להוסיף בדיוק הלשון "להביא לימות המשיח" – "להביא" דייקא, ולא בלשון הרגיל "לרבות", ו"לימות המשיח" לשון רבים – שכאשר החיות דכאו"א מישראל הוא בענין המשיח הנ"ל, ה"ז מביא (בדרך ממילא) למעמד ומצב דימות המשיח, שהעצם דישראל יהי' בהתגלות בפועל ממש; ובזה גופא "לימות המשיח" לשון רבים, די"ל שרומז על שתי התקופות הכלליות שבימות המשיח<ref>ראה לקו"ש חכ"ז ע' 198 ואילך. ועוד.</ref>, ורומז גם על כל ריבוי העליות שיהיו בימות המשיח באופן של הליכה מחיל אל חיל עד אין קץ. | |||
ובפרטיות יותר: | |||
הענין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתבטא בכך שתיכף כשניעור עצם הנשמה (שמתגלה עצם מציאותו ורק העצם) מרגיש בנשימת האויר ענינו של משיח<ref>וגם בעת השינה נושם האויר של משיח, אלא שאינו מרגיש זה, ולכן, עיקר הענין ד"'''למען תזכור''' . . כל ימי חייך להביא לימות המשיח" מתחיל '''כשניעור''' משנתו (ועי"ז נפעל גם בעת השינה).</ref> – '''אויר של משיח''', ובלשון חז"ל<ref>ב"ר פ"ב, ד. פ"ח, א.</ref> "'''רוחו''' של מלך המשיח". | |||
ויש לומר, ש"אויר (רוח) של משיח" הוא למעלה גם מ"אורו<ref>זח"ג לד, ב. נת' בלקוטי לוי"צ לזח"ג ע' ריט ואילך.</ref> של משיח"<ref>כידוע ש"אויר" אותיות אור י', שהיו"ד* הוא מקור ה"אור", וכפי שרואים במוחש שאור הנר הוא כשיש אויר סביב האור (ובלא אויר יכבה ולא יאיר כלל), היינו, שהאויר הוא מקור האור (כמבואר בדרושי חנוכה (תו"א מקץ מב, ג. וראה גם ספר הערכים־חב"ד (כרך ב) מע' אויר. וש"נ)). | |||
'''*) שרומז גם על היו"ד שבנפש האדם, יו"ד עקב, נקודת היהדות, בחי' היחידה, ועד לעצם הנפש שלמעלה גם מבחי' היחידה.'''</ref>, כי, '''אור''' של משיח מורה על '''ההתגלות''' דמשיח ע"י '''פעולותיו''' (כמו "ילחם מלחמות ה'" עד ש"נצח"<ref name=":0" />, וכיו"ב), משא"כ '''אויר''' של משיח מורה על '''העצם''' (חיות) דמשיח, כלומר, התגלות '''מציאותו''' (מציאות שקיימת גם לפנ"ז למלכות<ref>"מאותן הבאים מבני דוד ועדיין הי' להם ממשלה גם בגלות . . כגון רבינו הקדוש" (חדא"ג מהרש"א לסנהדרין צח, ב).</ref>) בתור מלך המשיח, ולאחרי התגלות '''מציאותו''' ('''אויר''' שבאין ערוך מאורו של משיח), מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י '''פעולותיו''' (אור של משיח). | |||
ועפ"ז מובן שעיקר החידוש דביאת המשיח הוא בהתגלות '''מציאותו''' ("'''מצאתי''' דוד עבדי"), כי, כל פרטי הענינים שלאח"ז (התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו לגאול את ישראל, וכל הענינים דימות המשיח), באים '''כתוצאה והסתעפות''' מהתגלות מציאותו, '''וכלולים בה''', כשם שמולד הלבנה כולל התגלות אורה באופן של הוספה מרגע לרגע עד למילוי ושלימות הלבנה. | |||
ויומתק בדיוק הלשון "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" – שהחיות ("חייך") כשנתגלתה מציאותו '''מביאה''' (בדרך ממילא) '''לימות המשיח''', כיון שמציאותו (חיותו) כוללת כל פרטי הענינים דימות המשיח, שכולם כלולים בהתגלות עצם מציאותו (מולד הלבנה). | |||
יב. ובנוגע לפועל – "המעשה הוא העיקר"<ref>אבות פ"א מי"ז.</ref>: | |||
כיון שכבר הי' מולד הלבנה ("שהם עתידים להתחדש כמותה") בראש חודש כסלו ("ראש חודש של גאולה"), חודש השלישי (שקשור עם גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי) דשנת ה'תשנ"ב (הי' תהא שנת נפלאות בה, בכל מכל כל) – צריך כאו"א מישראל להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהדגשת הענין ד"כל ימי חייך להביא לימות המשיח", עי"ז שכל מציאותו, תיכף כשניעור משנתו, חדורה בהחיות דמשיח (שזוהי עצם מציאותו של כאו"א מישראל, משיח שבו) שמביאה לימות המשיח. | |||
וענין זה יכול וצריך להיות גם ברגע זה – ע"י התעוררות מחודשת בתוקף מחודש '''דעצם הנשמה''' (ע"ד ניעור משנתו) "להביא לימות המשיח", עי"ז שמוסיף עוד "מצוה אחת" כדי להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ולהביא לו ולהם תשועה והצלה<ref>קידושין מ, ריש ע"ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד.</ref>. | |||
וכל זה – לאו דוקא בענינים נעלים הקשורים עם בחי' היחידה, כמו לימוד והפצת תורת החסידות, יחידה שבתורה, אלא גם (ובעיקר) בענינים פשוטים, כמו נתינת צרכיו הגשמיים של יהודי, הקשורים עם עצם מציאותו (נשמה בגוף<ref>גוף גשמי, שהתהוותו מ"מהותו ועצמותו . . (ש)הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין" (תניא אגה"ק ס"כ), ובו דוקא היא בחירת העצמות (ראה תניא פמ"ט. ס' השיחות תורת שלום ע' 120 ואילך).</ref>), כולל ובמיוחד הצרכים הנוספים דחודש כסלו, בימי חנוכה, "ימי '''שמחה''' והלל<ref>רמב"ם הל' חנוכה פ"ג ה"ג.</ref>, שמוסיפים בסעודות של שמחה<ref>ראה לקו"ש ח"י ע' 142 ואילך. וש"נ.</ref>, כולל גם המנהג דנתינת מעות חנוכה (כפי שנהגו רבותינו נשיאינו<ref>"היום יום" כ"ח כסלו. וראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שנח.</ref>), ולפנ"ז בסעודות והתוועדויות של שמחה דימי הגאולה יו"ד וי"ט כסלו. | |||
יג. ויה"ר והוא העיקר – שבתחלת חודש כסלו, חודש הגאולה, תבוא בפועל ובגילוי הגאולה האמיתית והשלימה, התחלת הגאולה ושלימותה, ע"י משיח צדקנו – "יעמוד מלך מבית דוד כו'", עד ש"יתקן את העולם לעבוד את ה' ביחד, שנאמר<ref>צפני' ג, ט.</ref> אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד"<ref name=":0" />. | |||
וכמרומז גם בסיום וחותם ההפטרה דשבוע שעבר ובהתחלת פרשת השבוע: | |||
ההפטרה דשבוע שעבר מסתיימת בהכרזה "'''יחי אדוני המלך דוד לעולם'''"<ref>מ"א א, לא.</ref> – נצחיות מלכות דוד שנמשכה במלכות שלמה, ששלימותה ע"י המלך המשיח שהוא "מבית דוד ומזרע שלמה"<ref name=":1" /> – שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות '''מציאותו''' דמלך המשיח. | |||
ועי"ז ולאח"ז באה התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו כו' – כמרומז בהתחלת פרשת השבוע: "'''ואלה תולדות יצחק'''" – שהלידה ("תולדות") דמלך המשיח (התגלות מציאותו) היא באופן גלוי לעין כל ("ואלה"<ref>ובפרטיות יותר: לא רק "אלה", אלא "ואלה" (בתוספת וא"ו)*, "מוסיף על הראשונות", וע"ד מ"ש בהמשך הפרשה (כז, כח ובפרש"י) "ויתן", "יתן ויחזור ויתן". | |||
'''*) ולהעיר מהשייכות דאות וא"ו להגאולה – חמשה ואוי"ן ד"יעקוב" (פרש"י בחוקותי כו, מב).'''</ref>), עד ש"כל השומע יצחק לי"<ref>וירא כא, ו.</ref> ("יצחק")<ref>ולהעיר שלעתיד לבוא יאמרו '''ליצחק''' דוקא "כי אתה אבינו" (ישעי' סג, טז. שבת פט, ב. וראה תו"א פרשתנו יז, ג. תו"ח שם ד, ד ואילך. ועוד).</ref>, ולא עוד אלא שפועל גם על אוה"ע<ref>להעיר ש"תולדות יצחק" הם "יעקב '''ועשו''' האמורים בפרשה" (פרש"י ריש פרשתנו).</ref>, הן הבירור דלבן (בפרשת ויצא) והן הבירור דעשו (בפרשת וישלח), "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה"<ref>וישלח לג, יד.</ref>, "בימי המשיח, שנאמר<ref>עובדי' בסופו.</ref> ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה"<ref>פרש"י וישלח שם.</ref> – תיכף ומיד ממש. | |||
[[קטגוריה:דבר מלכות]] | [[קטגוריה:דבר מלכות]] | ||
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית]] | [[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית]] | ||