קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם: הבדלים בין גרסאות בדף

החילוק שבין מצוות לתורה, הוא, '''שמצוות''' גדרם הוא ציווי לאדם איך להתנהג בעולם, היינו, שישנה מציאות האדם והעולם, והמצוות הם ציווי איך יהיו האדם והעולם [ונמצא, שאף שהמצוות אינם בשביל תועלת האדם והעולם (להיותם רצונו של הקב"ה), מ"מ, מתייחסים הם להאדם והעולם, שהרצון הוא בנוגע להאדם והעולם]. משא"כ '''תורה''' היא "חמודה גנוזה . . קודם שנברא העולם"<ref>שבת פח, ב.</ref>, ו"הלכות של תורה" אינם להורות להאדם והעולם (שהרי דרגא זו היא "קודם שנברא העולם"), אלא רצונו ית' כפי שהוא בעצמותו ממש, "'''אנא נפשי''' כתבית יהבית"<ref>שבת קה, א (לגירסת הע"י).</ref>, שאינו מתייחס לענין אחר שחוץ ממנו<ref>ובלשון רבינו הזקן בספר התניא (פ"ה) "ואף אם לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם כו'" (וראה גם תניא קו"א (קנט, ב) בענין "פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות"). ולהעיר ממארז"ל (סנהדרין עא, א) "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות". ויש לומר, שבהלכות אלו מתבטא ענינם האמיתי של הלכות התורה כפי שהם למעלה משייכות לעולם, ועל ידם מתגלה שכן הוא גם בכל הלכות התורה.</ref>.

בסגנון אחר: בהדרגא דמצוות – המצוות הם בשביל העולם, היינו, שהעולם יתנהג כפי רצונו. אבל בהדרגא דתורה – ה"ה קדמה לעולם, ובריאת העולם היא "בשביל התורה"<ref>פרש"י ר"פ בראשית.</ref>, כדי שרצון זה (שאינו מתייחס לעולם) יהי' גם בפועל.

ועפ"ז מובן ש"'''מצוות''' בטלות לעתיד לבוא", ו"'''הלכות של תורה''' . . אינן בטלין לעולם" – כי, לעתיד לבוא יתעלה האדם והעולם לדרגא שלמעלה מהעולם, ולכן, המצוות שמתייחסים לעולם בטלות לעתיד לבוא, משא"כ הלכות של תורה שאינם מתייחסים לעולם אינן בטלים לעולם<ref>ועפ"ז יומתק דיוק לשון הרמב"ם "דבר ברור ומפורש '''בתורה''' שהיא '''מצוה''' עומדת לעולם ולעולמי עולמים" – שהנצחיות '''דמצוות''' היא מפני היותן מצוות '''התורה'''.</ref>.

ויש לומר, שהפירוש ד"למחר לקבל שכרם", הוא, שיתגלה באדם (ישראל) שמקיים המצוות (ועל ידו גם בעולם) ענינם האמיתי של המצוות ("שכר מצוה היא מצוה עצמה"<ref>ראה תניא פל"ט (נב, ב).</ref>) כפי שהם בתורה שלמעלה מהעולם, וכל מציאותו של העולם הוא שבו מתקיים רצון זה בפועל.

ז. ויש להוסיף, שענין זה מודגש גם בדרשת חז"ל ש"הלכות של תורה . . אינן בטלין לעולם" – "אף<ref>ירושלמי שבהערה 2.</ref> . . הלכות אינן עתידין ליבטל . . הליכות<ref>חבקוק ג, ו.</ref> עולם לו", "אל<ref>קרבן העדה ופני משה לירושלמי שם.</ref> תקרי הליכות אלא הלכות (לעולם יהיו)":

ידוע<ref>ראה ס' הליכות אלי ס"ג. הנסמן בלקו"ש חכ"א ע' 24 הערה 27.</ref> הכלל שהלימוד ד"אל תקרי כו' אלא כו'", אינו שולל הפירוש הפשוט, אלא מוסיף עוד פירוש, ושניהם אמת. ועד"ז בנדו"ד, שהלימוד "אל תקרי הליכות אלא הלכות" הוא בהוספה על הענין ד"הליכות עולם לו", ומזה מובן שבהלכות התורה ישנם ב' ענינים־דרגות: (א) "הליכות עולם לו", (ב) "אל תקרי הליכות אלא הלכות".

"הליכות עולם לו", פירושו, שישנה מציאות והנהגת (הליכות) העולם, ופעולת הלכות התורה היא שיהיו "הליכות עולם לו", שהעולם יתנהג ע"פ רצונו של הקב"ה, שיהי' ניכר בפועל ובגלוי "שכל מהלכו של עולם שלו (דהקב"ה) הוא"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>.

ועפ"ז יש לבאר תוכן הדרשה "אל תקרי הליכות אלא הלכות (ולכן) לעולם יהיו" – שמצד הדרגא ד"הליכות עולם לו", שישנו מציאות העולם, וענינם של ההלכות הוא לפעול בעולם, הרי, כשנשלמת פעולת ההלכות בעולם עתידין '''ליבטל'''; אבל מצד הדרגא ד"אל תקרי הליכות אלא הלכות", שענינם האמיתי הוא רצונו של הקב"ה – "'''לעולם יהיו'''", שנשארת המציאות דהלכות התורה בעולם<ref>ויש לומר, שמרומז בדיוק הלשון "'''לעולם''' יהיו", שקיומן של ההלכות הוא (לא רק בתורה, אלא גם) במציאות העולם.</ref>, לא באופן של פעולה (ציווי) בעולם, אלא (בדרך ממילא) מצד רצונו של הקב"ה שמתגלה במציאות דהלכות התורה שבעולם.

ובהקדם הביאור בדברי המשנה<ref>אבות פ"ה מי"ז.</ref> "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים . . זו מחלוקת שמאי והלל" – ש"הקשו על זה איך ראוי לומר על מחלוקת שיתקיים, והרי אי אפשר להתקיים אלא אחד מן הדעות, ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים? ותירצו, משום שאלו ואלו דברי אלקים חיים<ref>עירובין יג, ב. וש"נ.</ref> ויש לדברי ב"ש ג"כ שרש למעלה באצילות רק שאין הלכה כן . . ואין זה תירוץ מספיק על לשון סופה להתקיים, אכן האריז"ל פי' שלעתיד בזמן המשיח תהי' הלכה כב"ש . . וזהו סופה להתקיים ממש"<ref>לקו"ת קורח נד, סע"ב ואילך.</ref>.

ועוד ועיקר: איך יתכן שתתבטל ההלכה כב"ה לאחרי הנהגת בנ"י כדעת ב"ה במשך כל הדורות (מאז שנפסקה הלכה כמותם) – ה"ז ירידה הכי גדולה לדעת ב"ה, היפך בתכלית מהכלל<ref>ברכות כח, א. וש"נ.</ref> "מעלין בקודש", ודוקא בזמן המשיח?!

המחלוקת דב"ש וב"ה, "הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין"<ref name=":1">חגיגה ג, ב.</ref>, עד ש"נעשית תורה כשתי תורות"<ref>סנהדרין פח, ב.</ref> – אינה אלא בנוגע להלכות התורה כפי שבאים בתור '''ציווי להאדם לפעול בעולם''' ("הליכות עולם לו"), דכיון שבדרגא זו ניכרת ומודגשת מציאות האדם והעולם, ומצד גדרי הבריאה ישנם ב' תנועות הפכיות דחסד וגבורה, לכן גם ברצונו ית' (בדרגא זו) ישנם ב' אופנים.

אבל מצד הלכות התורה כפי שהם לאמיתתם, שאינם באים לפעול בעולם, אלא הם '''רצונו של הקב"ה''' כפי שהוא מצד עצמו ("אל תקרי הליכות אלא הלכות") – גם חילוקי הדעות שבהלכות התורה (ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") הם "תורה אחת", "כולם ניתנו מרועה אחד"<ref name=":1" />, שלהיותו נושא הכל, יש בו ב' הדעות דחיוב ושלילה, ושניהם כאחד, ע"ד מ"ש<ref>תהלים סב, יב.</ref> "אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי", ומצדו ית' יכולים לבוא ולהתגלות במציאות העולם כמו שהם בעצמותו ית', חיוב ושלילה ביחד, להיותו "נמנע הנמנעות"<ref>ראה שו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח. הובא ונת' בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. ובכ"מ.</ref>.

ובהקדם ביאור הטעם לסדר וחלוקת ההלכות בפרק האחרון, שלאחרי שהרמב"ם מבאר פרטי הענינים דימות המשיח (בג' הלכות ראשונות), ומסיים הענין (בהלכה ד') ש"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . כדי שיזכו לחיי העולם הבא", מוסיף (בהלכה האחרונה) ענין חדש: "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, שנאמר<ref>ישעי' יא, ט.</ref> כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" – דיש לומר, שבהלכה האחרונה מוסיף (בקיצור וברמז) גם ע"ד התקופה השני' דימות המשיח שיהי' שינוי מנהגו של עולם, החל מהשינוי העיקרי דתחיית המתים, כמשנ"ת בארוכה במק"א<ref>הדרן על הרמב"ם – סה"ש תנש"א ח"א ע' 98 ואילך.</ref>.

בהלכה ד' כותב "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח . . אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה . . '''כדי שיזכו לחיי העולם הבא''' כמו שביארנו בהלכות תשובה", ששם מבאר בארוכה שהטובה בעוה"ז, עד לשלימותה בימות המשיח, היא, בשביל שלימות העבודה דקיום התומ"צ, כדי לזכות למתן שכרן של מצוות בעולם הבא<ref>לשיטתו – ש"העולם הבא אין בו גוף וגוי' אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף" (הל' תשובה פ"ח ה"ב), "החיים (ש)באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה שאנו קיימים בו בגוף ונפש" (שם ה"ח), ואינו מפרש אודות השכר שלאח"ז, בעולם התחי' (וראה לקמן בפנים).</ref>; משא"כ בהלכה ה', שמוסיף ענין חדש בנוגע ל"אותו הזמן" שיהי' בתקופה השני', אינו כותב שמעמד ומצב זה הוא בשביל איזו מטרה ותכלית, "כדי כו'".

ועפ"ז י"ל, שגם לדעת הרמב"ם עיקר ושלימות השכר הוא בעולם התחי' (כהפס"ד בתורת החסידות<ref>ראה לקו"ת צו טו, ג. דרושי ש"ש סה, סע"ד. סהמ"צ להצ"צ מצות ציצית פ"א (דרמ"צ יד, ב). ובכ"מ.</ref>), אלא שלא כתב זה בפירוש, כמו שלא כתב בפירוש אודות התקופה השני' דימות המשיח כשיחיו המתים, כיון שתכלית ומטרת חיבור ספר ההלכות, "שיהיו כל הדינין גלויין לקטן ולגדול בדין כל מצוה ומצוה", נשלמת בסיומה של התקופה ד"היום לעשותם"; ואעפ"כ, כיון שענינו האמיתי של חיבורו הוא "הלכות של תורה", כפי שהם מצד רצונו של הקב"ה – לכן, בהלכה האחרונה, שהיא הסיום והסך־הכל דספר ההלכות, רומז הרמב"ם אודות המעמד ומצב דעולם התחי', שאז יתגלה ענינם האמיתי ד"הלכות של תורה", שאינם בשביל האדם ("כדי שיזכו לחיי העולם הבא"), אלא "דעת בוראם", "דעה את ה'", שזהו עיקר ושלימות השכר – שמציאות האדם והעולם בטלה ומכוסה לגמרי ב"דעה את ה'", "כמים לים מכסים"<ref>ובסגנון דתורת החסידות – שעיקר ושלימות השכר הוא תענוג בורא (ראה המשך וככה תרל"ז פי"ב ואילך).</ref>.