דבר מלכות לך לך: הבדלים בין גרסאות בדף

====– תרגום מאידית –====

עד לסיום הפרשה – שם מסופר אודות הציווי של מצות מילה, וקיומה של מצוה זו ע"י אברהם אבינו, אשר באמצעותה נכרתת ברית בין בני־ישראל ובין הקב"ה – "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך"<ref>שם יז, יו"ד.</ref>, "בריתי בבשרכם לברית עולם"<ref name=":3">שם, יג.</ref>.

מכיון שענינים אלו שבפרשה – "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה על ארץ־ישראל ומצות מילה – הם הענינים הראשונים (המוזכרים בתורה) בעבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון, אשר ממנו מקורו של עם ישראל כולו – מובן מכך, שבהם באים לידי ביטוי תוכנם הכללי של כללות התורה ושל היהדות בכלל.

ובמיוחד – החלה התקופה מציוויו של ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" (שלכן גם לא מתוארים בתורה (אלא פרטים מעטים בלבד) ממעשיו של אברהם אבינו בטרם בואו לארץ ישראל, ועיקר תיאור מעשיו מתחיל בציווי "לך לך מארצך גו'", וכפי שבא לארץ ישראל (שאז הי' אברהם בן ע"ה שנים<ref>פרשתנו יב, ד.</ref>), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות<ref>ראה תו"א פרשתנו יא, סע"ג. תו"ח שם פג, סע"ד ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתרעה, ב ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 97 ואילך. ספר הערכים־חב"ד ערך אברהם ס"ד (ע' עא ואילך). וש"נ.</ref>).

אי אפשר לומר, שהעבודה של "לך לך" כהכנה למתן תורה, מיועדת רק עבור אותם אלה שחסרה אצלם העבודה הקשורה במתן תורה – משום שגילויים ופעולתם של עשרת הדברות במתן תורה (בפעם הראשונה, ועד"ז מובן בכל שנה ושנה) לא (היו) תלויים בדרגת עבודתם של בנ"י; הגילוי שבמתן תורה מצד עצמו פעל בכל העולם כולו ("צפור לא צווח, עוף לא פרח כו'"<ref>שמו"ר ספכ"ט.</ref>), ועאכו"כ בכאו"א מישראל, עד אשר על כל דיבור ודיבור "פרחה<ref>ראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 520 הערה 56.</ref> נשמתן"<ref>ראה שבת פח, ב. שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג).</ref>, דבר המעיד על כך שהגיעו עד לשלימות העבודה כנשמה בגוף (אשר לכן "פרחה נשמתן"<ref>ומה שהחזיר נשמתן ע"י טל תחי' (שבת שם) – ראה לקמן ס"ג.</ref>).

[כפי שזה גם מודגש במאחז"ל הנ"ל, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל '''שעתיד''' להחיות בו מתים והחי' אותם"<ref>שבת שם.</ref>, "והוא טל תורה"<ref>תניא פל"ו (מו, ב). – ועפ"ז מובן מה שבשמו"ר ובשהש"ר שם מבואר, שחזרה נשמתן ע"י התורה.</ref>: לאחרי ש"פרחה נשמתן" בדיבור הראשון, כיון שהגיעו לשלימות העבודה (כנשמה בגוף), כנ"ל – הרי שבאמצעות הטל של תחי' (תורה), הוטלה על הנשמה שליחות חדשה ועליונה יותר, ולכן "החי' אותם" כנשמה בגוף, ועד"ז גם אחרי הדיבור השני וכן הלאה – דרגא למעלה מדרגא. ולהוסיף, שה"החזירן" הי' דווקא ע"י טל של תחי' ('''שעתיד''' להחיות בו מתים), הדרגא של "תורה חדשה"<ref name=":4">ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> לעתיד לבוא, כדלקמן].

ויובן בהקדים שאלה דומה על המסופר בפרשתנו אודות הליכתו של אברהם וכניסתו לארץ ישראל ("הארץ אשר אראך"), והבטחת ארץ ישראל ונתינתה ע"י הקב"ה לאברהם ולזרעו:

[קושי' זו מתחזקת עוד יותר בדורות האחרונים של הגלות: בדורות הראשונים של הגלות ניתן הי' להסביר כי הענין של "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" נוגע לעבודה הרוחנית של "עשה כאן ארץ ישראל"<ref>אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 ואילך.</ref> (לברר את חוץ לארץ ולהופכה ל"ארץ ישראל"); אבל לאחר ריבוי העבודה של וב"עשה כאן ארץ ישראל" במשך הדורות בגלות –הרי אף שאמנם לא נסתיימה לגמרי העבודה כולה (והראי' שמשיח עדיין לא בא), בכל זאת נמצאים כבר בשלב מתקדם הרבה יותר מהתחלת העבודה דכיבוש חוץ לארץ והפיכתה ל"ארץ ישראל". ועאכו"כ שנמצאים כבר הרבה מעבר לראשיתה של העבודה, מכדי הצורך לצאת מ"ארצך" ורק לאחר מכן ללכת אל (דהיינו להתעסק בעבודה של "עשה כאן) ארץ ישראל"!].

כאשר נתן הקב"ה את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), הוא כבר נתן לו בפועל<ref>לכאורה כן הוא לפי פשטות לשון הברית. ומ"ש בפרש"י שם, יט (מב"ר פמ"ד, כג) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה . . קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" – י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 53 הע' 59.</ref> (באותה ברית) את כל עשר הארצות<ref>פרשתנו טו, יח־כא.</ref> – לא רק את שבע הארצות – "ואת החתי וגו'", אלא גם את ג' הארצות – "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". רק ש'''בגלוי''' ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד"<ref>פרש"י שם, יט.</ref> – "בימי המלך המשיח"<ref name=":2">ל' הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.</ref>. אבל הקב"ה נתן הכל מיד '''בבת אחת''' (אלא שבקיום הענין בפועל ישנם שלבים. ע"ד שבנוגע לכיבוש ז' ארצות, לא הי' זה מיד בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, ולא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו').

כשם שהדבר נוגע לארץ ישראל עצמה, כן הוא גם בנוגע ליהודים שבארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ, עדיין לא הי' בכל הזמנים מצב של "כל יושבי' עלי'" (מציאות אשר בה תלוי קיום דיני היובל)<ref>ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.</ref>. יתירה מכך: אפילו ב"כל יושבי' עלי'" גופא – קיימות מספר דרגות<ref>ולהעיר מדעת ר"ת (תוד"ה בזמן – גיטין לו, א ואילך) דבבית שני נהג יובל, דאע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושבי', כיון דהי' שם מכל שבט ושבט. וגם לדעת רוב הראשונים (כפשטות כוונת הגמ' בערכין שם, דבב"ש "מנו יובלות לקדש שמיטין"), הגדר ד"כל יושבי' עלי'" הוא גם כאשר ישנו רק רובו של כל שבט ושבט בא"י (ולא כולו), דאלתה"כ, נמצא שאם היו הולכים כמה מבנ"י למדה"י בזמן שהיו שם כל יושבי' עלי' – הי' מתבטל אז כל הענין ד"כל יושבי' עלי'" (ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד לגיטין שם).</ref>. מובן בפשטות, שאע"פ שלהלכה (בדיני יובל) הרי שכל יושבי' עלי' פירושו כל בנ"י שבאותו הדור [כפי שהי' בזמן יהושע וכו', ורוב זמן בית ראשון], אבל לעתיד לבוא, כאשר יהי' "כל יושבי' עלי'" – בנוסף לעשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון<ref>ראה במדב"ר פט"ז, טו. ועוד.</ref>), גם כל בנ"י מכל הדורות, וכן תהי' אז שלימות ב"עלי'" (כל עשר הארצות) – אזי תהי' יותר שלימות ב"כל יושבי' עלי'", "כל" ממש.

ומכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>נוסח "אני מאמין". וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.</ref> (אחכה שיבוא בכל יום) – לפיכך השתוקקו בנ"י בכל הדורות שיקוים כבר "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", ולקנינן של כל עשר הארצות.

ולהוסיף, שענין זה נוגע עוד יותר בדורנו זה ובזמננו זה – כמדובר כמ"פ שכבר "כלו כל הקצין"<ref>סנהדרין צז, ב.</ref>, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הודיע שכבר עשו תשובה, וגם את הכפתורים כבר ציחצחו, ולפי כל הסימנים הרי שדורנו הוא הדור האחרון לגלות ובמילא הדור הראשון לגאולה. ועפ"ז מובן שזהו ענין שהזמן גרמא – לערך כבר את ההכנות '''בפועל''' ל"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", תיכף ומיד ממש, ויקנו את ארץ ישראל בשלימותה – כל עשר הארצות – שהן נחלת עולם של בנ"י, ירושה לנו מאבותינו מאז ברית בין הבתרים; והחידוש כעת יהי' – שיקבלו את ג' הארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהי' שם כו' מלחמה כו'<ref>רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ה.</ref>, אלא אומות העולם ימסרו אותן לבנ"י ברצונם הטוב.

זאת אומרת, ההכנה של "לך לך" נוגעת לא רק לענין "מתן תורה" אשר ישנו בכל יום באופן נעלית יותר מיום הקודמו, כנ"ל, אלא גם – ובעיקר – היא נוגעת כהכנה לקבלת התורה חדשה לעת"ל, שזהו שלא בערך לגמרי לכל העליות במתן תורה שהיו קודם לכן.

יחודיותו של מתן תורה היא בכך שהוא פעל את חיבורם של העליונים והתחתונים (ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.</ref>), שדרגות האלקות שהן לגמרי למעלה מן העולם יומשכו ב"תחתונים", ונבראים תחתונים יהא באפשרותם להתאחד עם ה"עליונים", שע"י קיום המצוות בדברים גשמיים יהפך החפץ הגשמי ויהי' חפצא של קדושה<ref>ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. '''וש"נ.'''</ref>, עד אשר תתהוה דירה לו יתברך '''בתחתונים'''<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.</ref>, דירה "לו" – לעצמותו ית'<ref>המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>.

ע"י שאברהם קיים את ציווי ה' "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הוא השתחרר ויצא מכל המדידות וההגבלות ורגילותו בעבודתו עד אז, כולל גם את העבודה לפעול בתוך העולם (שיהי' "ארצך גו'"), ואפילו מתוך המדידות וההגבלות של קדושה – הוא ביטל גם את המדידה וההגבלה – את המחיצה והגזירה – בין העליונים והתחתונים, והחל החיבור של עליון ותחתון<ref name=":6" />, ע"י עשותו את ציווי הקב"ה, בצאתו "מארצך וממולדתך ומבית אביך", ובהליכתו "אל הארץ אשר אראך" – "אראה ואגלה אותך בעצמך"<ref>תו"א שם יא, ב.</ref> ("במהותך ועצמותך"<ref>תו"ח שם פא, רע"א. ובאוה"ת שם תתרעג, א: בעצמך ובמהותך.</ref>) – נתגלה בארץ (תחתונים), אמיתית מציאותו ומהותו ועצמותו (עליונים).

ובשני הכיוונים<ref>ראה תו"ח שם פט, ב ואילך. אוה"ת שם תתרעט, ב. וראה ד"ה לך לך תשל"ח (לקו"ש ח"כ ע' 295 ואילך. סה"מ מלוקט ח"א ע' רפא) וש"נ.</ref> – הן מלמטה למעלה, שמארץ חרן הוא עלה "אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל, ו"אראך" בפירושו "אותך בעצמך" (כנ"ל); והן מלמעלה למטה – שהוא התחיל לעשות את העבודה של חיבור עליונים ותחתונים, להמשיך אלקות בעוה"ז הגשמי והחומרי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, באופן נעלה יותר (שלא בערך) ממה שהי' לפני כן. וכפי שמודגש גם לאחר מכן (לאחרי קיום מצות מילה) בשינוי השם מ"אברם" ל"אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך"<ref name=":7" />: לפני כן הוא הי' "אברם", "שלא הי' אב אלא לארם", ו"עכשיו אב לכל העולם"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>. היינו שנעשתה אצלו "הליכה" בעבודתו בעולם, בכך שהוא פועל את הבירור (לא רק של מקומו, ארם), אלא של "כל העולם", ובאופן שהוא נהי' "'''אב''' המון גוים", בעה"ב עליהם (אע"פ שהוא אינו אלא אחד והם "המון") – עוד יותר מהתוקף של "איתן" (בהיותו "אברם", כנ"ל).

ויש לומר, שזהו גם הביאור במה שפרשת לך לך היא הפרשה השלישית בתורה (שלישית ב"אוריאן תליתאי"<ref>שבת פח, א.</ref> עצמה) – שכן התוכן של "לך לך" הוא ההכנה וההתחלה של מתן תורה, הקשורה עם הקו השלישי (האמצעי) המחבר "עליונים" ו"תחתונים": תוכנה של פרשת בראשית – הפרשה '''הראשונה''' [וכמרומז בשמה "בראשית"] – הוא<ref name=":8">ראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך.</ref> אודות בריאת העולם שנברא על ידי הקב"ה – "עליונים"; תוכנה של פרשת נח – הפרשה '''השני'<nowiki/>''' [וכמרומז בהתחלתה – "נח נח" '''ב'''' פעמים] קשור עם זיכוך המטה<ref name=":8" /> (על ידי עבודתו של נח איש צדיק, ובפרט על ידי המבול<ref>ש"בא בכדי לטהר את הארץ" (תו"א נח ח, ד. ובכ"מ).</ref>) – "תחתונים"; ופרשת לך לך – הפרשה '''השלישית''' – ענינה הוא חיבור עליונים ותחתונים (כהכנה והתחלה דמ"ת)<ref>ראה בהנ"ל גם לקו"ש חט"ו ס"ע 83 ואילך.</ref>.

כמדובר פעמים רבות<ref>לקו"ש ח"א ע' 41. ח"ג ע' 757 ואילך. ח"ה ע' 79 ואילך. שם ע' 88 ואילך.</ref> שהכח שיש לישראל לקיום המצוות לאחרי מתן תורה, שזה יחדור ויקבע את הקדושה בדברים הגשמיים בהם מקיימים את המצוות, הוא מהמצוות שקיימו האבות לפני מתן תורה ("מעשה אבות סימן לבנים"<ref>ראה תנחומא פרשתנו ט. ב"ר שם פ"מ, ו. רמב"ן שם יב, ו. לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.</ref>), ובמיוחד על ידי מצות מילה (של אברהם אבינו), שקדושת המצוה (גם לפני מתן תורה) נשארה ב(אבר ו)בדבר הגשמי גם אחרי קיום המצוה [לא כמו שאר המצוות שקיימו האבות, ש"ריחות היו"<ref>שהש"ר פ"א, ג.</ref>. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי"<ref>חיי שרה כד, ב.</ref>, כדי שתהי' זו שבועה בנקיטת חפץ<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, כי לפני מתן תורה לא היתה שום מצוה אחרת שנשארה בה הקדושה גם אחרי קיום המצוה<ref>אלא שעצ"ע, דלכאורה מסתבר לומר, שגם בקרבנות (וכן בהמזבחות) שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 587 הערה 50. ע' 604 הערה 59).</ref>].

ולפיכך דוקא על ידי קיום מצות מילה שינה הקב"ה את שמו של אברהם, שבמקום "אברם" ייקרא "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך" – שכן מצות מילה נותנת את הכח לברר גם את כל אומות העולם, גם בגשמיותם וחומריותם, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שגם שם יאיר גילוי אלקות, כח הפועל בנפעל, ועד – השלימות בזה ד"והיתה לה' המלוכה"<ref>עובדי' א, כא.</ref> בגאולה האמיתית והשלימה.

נתינת ארץ ישראל לאברהם אבינו היא בכדי שאברהם וזרעו אחריו יהפכו ויכשירו את הארץ הגשמית ויעשו ממנה "ארץ ישראל", דירה לו יתברך בתחתונים.

שזוהי השייכות של "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" (ושלימותה – במצות מילה) לבין הליכת אברהם בארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל לאברהם – שניהם מהוים המשך אחד וענין אחד: נתינת הכח והתחלת חיבור העליונים והתחתונים שנפעלה במתן תורה. [ויש לומר, שע"ד שמצות מילה מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בגוף האדם, עד"ז י"ל שארץ ישראל מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בחלקו בעולם<ref>עפ"ז יומתק זה שבזכות המילה "נכרת לו ברית על נתינת הארץ" (טור יו"ד סי' רס. וראה ב"י וב"ח שם. וראה ב"ר פמ"ו, ט. פרש"י פרשתנו יז, ב).</ref>].

מכיון שהעבודה צריכה להיות תמיד באופן של הליכה, ועד הליכה שלא בערך [כפי שמודגש ם בענין של "לך לך" עצמו], כולל גם – בענין של "מתן תורה", מובן אם כן שתמיד יש צורך ב"לך לך" כהקדמה והכנה לגילוי דמתן תורה.

ולכן: כל זמן שנמצאים עדיין לפני הגאולה – הרי זה נוגע בפועל ממש הציווי ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" והקנין בארץ ישראל השלימה (כל עשר הארצות), גם כהכנה לשלימות התורה והמצוות, "תורה חדשה מאתי תצא" [נוסף למה שהדבר נוגע ל"מתן תורה" בכל יום באופן חדש (נותן התורה לשון הווה), שזה יהי' גם אחרי הגאולה, ואם כן יהי' נוגע גם אז העבודה ד"לך לך גו'"<ref name=":9">וראה אגה"ק סו"ס כו.</ref>].

משמעותו<ref>בהבא להלן, ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב במאמרי אדמו"ר האמצעי דברים בתחלתו.</ref> הפנימית של כיבוש שבע הארצות – העבודה דבירור שבע המדות, וג' הארצות קיני קניזי וקדמוני – העבודה עם ג' המוחין (חכמה בינה דעת).

וביחד עם הגילוי הנעלה ביותר (מוחין בעצם), יומשך הדבר גם בכל העולם כולו, ועד – גם בארץ הלזו התחתונה (כמרומז באות ק' ד"קיני קניזי וקדמוני", היורדת למטה מן השורה, וג' פעמים ק' – באופן של חזקה), שיהי' "מלאה '''הארץ''' דיעה את ה' כמים לים מכסים"<ref>ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref>. ויש לפרש: "ים" בגימטריא נ', כנגד גילוי שער הנו"ן, ו"מים" לשון רבים – שמורה על רשות הרבים דארץ (עלמא דפרודא), והם יהיו "מכסים" (לשון רבים) – יהי' בגילוי איך שכל העולם אינו אלא כיסוי הטפל – ל"ים" התורה (שער הנו"ן), "מים שאין להם סוף"<ref>יבמות קכא, א. רמב"ם הל' גירושין פי"ג הט"ז. ה"כ.</ref> – למעלה ממדוה"ג.

על כל יהודי מוטל החיוב של "לך" בלימוד התורה – "לאפשה לה"<ref>זח"א יב, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).</ref>, לחדש בתורה.

על פי המדובר לעיל, שבדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) ישנה הדגשה יתירה על העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי הוספה בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין<ref>ראה גם שיחת ח' חשון שנה זו.</ref>), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

וביחד עם זה – יש לנו את השלימות של כל עשר כוחות הנפש – ז' המדות וג' המוחין, ויחד עם זה וגם זה עיקר – עם הגילוי דתורה חדשה מאתי תצא,