דבר מלכות חוקת: הבדלים בין גרסאות בדף

עשרה קשור (גם) עם הדרגא באלקות שלמעלה מעולם – עשר הספירות, הכוללות את ג' המוחין שהם למעלה מ(מקור ה)עולם[31];

ובעבודת האדם: על הכתוב[32] "אל תצר את מואב" – מבואר בחסידות[33], שבזמן הזה ניתנו לבנ"י רק השבע ארצות, כיון שעיקר העבודה בזמן הזה הוא לברר ולזכך את שבע המדות (והעבודה בג' המוחין, היא בכדי לפעול על המדות), אבל בגאולה האמיתית והשלימה ינתנו כל העשר ארצות (גם קיני קניזי וקדמוני[34]), כיון שאז תהי' עבודת השם בתכלית השלימות, ותהי' העבודה דג' מוחין (גם) '''לעצמם''' (עד השלימות ד"אלה תולדות פרץ" שלמעלה מ"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם")[35].

בתורה שבכתב נאמר שהעולם נברא ב'''שבעה''' ימים, "ויכל[36] אלקים ביום השביעי מלאכתו"[37]; בתורה שבעל־פה – "תורה בפירושה ניתנה"[38] – נאמר [בפרק דשבת זו[39]] ש"'''בעשרה''' מאמרות נברא העולם". ויש לומר, שזה מתאים לזה שהחילוק שבין תורה שבכתב ותורה שבעל־פה הוא '''ע"ד''' החילוק בין שבעה ועשרה:

תושב"כ ניתנה מלמעלה מהקב"ה[40], ולא שייך שאדם יוסיף בה ח"ו. מצד דרגא זו דהמשכת אלקות מלמעלה (תושב"כ) שלימות הבריאה היא באופן דשבעה. וזה נותן כח לעבודה דבירור השבע מדות, גילוי אלקות בתוך ובערך גדרי העולם.

תושבע"פ נתגלתה רובה ע"י העבודה ויגיעה בכח עצמם (בדרך עיון ופלפול) של חכמי ישראל במשך הדורות ("שלומדים מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם . . (או) שעשאום סייג לתורה"[41]), שעי"ז נתחדשו ריבוי דינים ופרטים בהתרי"ג מצוות[42]. ולכן ההדגשה שם היא ש"'''בעשרה''' מאמרות נברא העולם". מצד עבודת המטה בתורה (תושבע"פ) ובהעולם – רואים בהבריאה בחי' עשר.

וזה נותן את הכח לעבודה בכח עצמו – "לעשות לתקן" – לפעול הוספה וחידוש בהבריאה, הגילוי דבחי' עשר בתכלית השלימות ע"י העבודה ב'''עולם''', עד לשלימות ד"אלה תולדות פרץ" (חידוש בהבריאה[43]).

המעלה דעשירי היא – שפועל (ע"י עבודת האדם) גילוי אלקות שלמעלה ממדידה והגבלה דהבריאה. ובלשון הכתוב[44] – "העשירי יהי' קדש", הדרגא דקדש מלה בגרמי', שנעלה לגמרי (קדש מופרש ומובדל) מענינים אחרים ("גרמי'"), ועאכו"כ מגדר העולם.

– גם שבת (יום השביעי) היא בדרגת (שבת) '''קדש''', "קדש מלה בגרמי'"[45] – אבל זהו כפי שהקדושה נמשכת מלמעלה (מקדשא וקיימא), משא"כ "העשירי יהי' קדש" נפעל ע"י עבודת[46] התחתון[47], שמגיעה (בקדש מלה בגרמי' בעצמה) למעלה '''מההמשכה''' מלמעלה[48].

ועפ"ז מובן העילוי דיום זה [ובכלל – דכל יום, מצד זה שמאחד יום בשבוע ויום בחודש, כנ"ל, אבל זהו בגלוי ובהדגשה יתירה ביום זה] – יום השביעי בשבוע ויום העשירי בחודש: החיבור (באותו יום) דשתי המעלות הנ"ל, גבול ובלי גבול, גילוי אלקות בעולם וגילוי אלקות שלמעלה מעולם, וחיבור שניהם יחד – שאלקות שלמעלה מעולם נמשכת במציאות העולם עצמה[49].

ויש לומר שענין זה מרומז גם בכך שהחיבור דשביעי (ז') ועשירי (י') הוא שבעה עשר (י"ז), בגימטריא '''טוב''' – ש(טוב סתם בלי תואר והגבלה –) ענינו הוא טוב למעלה וטוב למטה [בלשון חז"ל[50]: טוב לשמים וטוב לבריות], טוב שהוא גלוי מלכתחילה (מצד הבריאה) – כמ"ש בנוגע למעשה בראשית, "וירא אלקים כי טוב"[51], עד (כמו שכתוב[52] בסיום הבריאה ביום הששי) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", וטוב (הנעלם מצ"ע) שמתגלה ע"י עבודת האדם ("לעשות – לתקן"), דהיינו, שי"ז בגימטריא "טוב" כולל הן טוב שבעולם (ז') והן טוב בל"ג שלמעלה מעולם (י').

כידוע שיום תענית בפנימיותו הוא – "יום רצון לה'"[53]. ועי"ז מתגלה הטוב הפנימי בהענין הבלתי רצוי שבגללו צמים (התגלות פנימיות האהבה דהקב"ה לבנ"י, כמשל המלך הרוחץ בעצמו בנו יחידו מרוב אהבתו[54]) – כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה כאשר "כל הצומות האלו . . עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר[55] כה אמר ה' צבאות צום הרביעי . . יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים"[56].

ויש לומר, שהטוב הפנימי (בטו"ב תמוז) נמצא בגלוי כאשר שבעה עשר בתמוז חל ביום השבת – יום '''השביעי''' (כבקביעות שנה זו), שאז לא צמים[57], כיון שבשבת "אין עצב בה"[58], ואדרבה – מצוה "לענגו בעונג אכילה ושתי'"[59], ענינו של שבת הוא עונג, במילא ה"ז דוחה את התענית, ואסור לצום אז.

הטעם הפשוט לאיסור תענית בשבת הוא, כיון ששבת (ומצות עונג שבת) היא מן התורה[60], ה"ה דוחה את התעניות שהן מדברי קבלה[61].

הטעם לזה יש לומר ע"פ החילוק המדובר לעיל בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ: מן התורה – תורת '''חסד'''[62] – אין את ענין התענית (מלבד יוהכ"פ[63]). כלומר: מן התורה – כפי שהעולם הוא מצד למעלה (מצד בריאתו ע"י הקב"ה) – הרי הוא במילואו ובשלימותו, ואין שם (כל־כך[64]) ענין בלתי רצוי (חטא) שיצטרכו עליו תענית (שבאה "מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה" על "מעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהי' כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות"[65]).

ועפ"ז מובן הכח דשבת לדחות תענית: כיון ששבת היא מן '''התורה''', הרי היא קשורה עם גילוי הטוב מלמעלה (שביעי), "וקראת לשבת עונג"[66], ולכן אין מקום לתענית[67] אז [מלבד יוהכ"פ שהוא מן התורה].

אבל ביחד עם זה ישנה בשבת שבעה עשר בתמוז גם המעלה דגילוי הטוב הפנימי דהתענית (בחי' עשר), כיון שבמקום לצום מצוה לענגו בעונג אכילה ושתי', והוא יום שמחה, מעין וכהכנה לדחיית התענית בשלימות לע"ל, כאשר יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה [כפתגם הידוע[68] בנוגע לשבעה עשר בתמוז שחל בשבת: הלואי שיהי' נדחה בשלימות ויהפך לששון ולשמחה].

ז.  ובזה מתוסף עוד יותר ע"י שבת עשירי בתמוז: כאשר שבעה עשר בתמוז חל בשבת, הרי השבת שלפני זה – שממנו מתברך שבת שבעה עשר בתמוז – הוא תמיד יום עשירי בחודש (תמוז). ויש לומר ע"ד הרמז: מענין השביעי (שבת) ועשירי (בחודש) – החיבור דהטוב הגלוי והטוב הנעלם (שמתגלה ע"י עבודת המטה) – נמשכת הברכה (מלשון המשכה[69]) ונתינת כח לשבת הבאה לפעול את החיבור דב' המעלות בשבת שבעה עשר בתמוז: גילוי הטוב דשבת (הבא מלמעלה), וגילוי הטוב הפנימי בשבעה עשר – (בגימטריא) '''טו"ב''' – בתמוז.