תבנית:אברבנאל/יהושע פרק א

(א) הפרשה הראשונה בנבואה הראשונה שבאה אל יהושע (אחרי מיתת משה) על העברת הירדן ובואם לארץ כנען. תחלתה ויהי אחרי מות משה וגו' עד ויצו יהושע, ויש בפרשה הזאת לשאול שש שאלות: השאלה הראשונה מה ענין אמרו בכאן משה עבדי מת? והנה ההודעה הזאת היתה בלתי הכרחית ליהושע משרתו שכבר ידעה, וגם אינה מענין המאמר הזה כפי צורך הדברים: השאלה השנית אמרו אל הארץ אשר אנכי נותן להם לבני ישראל, למה לא אמר אשר אנכי נותן לכם שיכלול יהושע גם כן? כמו שאמר אחר כך לכם נתתיו וגו', והנה יהושע היה עובר אל הארץ ומנחיל אותה לישראל ולוקח לעצמו חלק ממנה כמו שיתבאר? השאלה השלישית במה ששנה ושלש באזהרת החוזק והאומץ? אמר ראשונה חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו', ואמר שנית רק חזק ואמץ וגו', ואמר שלישי הלא צויתיך חזק ואמץ, והיה די באחד מהם? השאלה הרביעית למה באו הדבורים באופנים מתחלפים באזהרות החוזק? כי בראשונה אמר חזק ואמץ לבד, ובשנית אמר רק חזק ואמץ מאד, הוסיף רק והוסיף מאד, ובשלישית אמר הלא צויתיך, והלשון הזה לא אמר בשנים הראשונים, ולא אמר רק ולא מאד בזה? השאלה החמישית בהכפל אזהרתו על שמירת התורה וקיומה? כי הוא אמר רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו', אל תסור ממנו וגו', ומלבד זה הוסיף לומר עוד לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וגו' למען תשמור לעשות, והוא אם כן כפל ומותר? השאלה הששית במה שאמר שתי פעמים למען תשכיל, כי הנה אמר בראשונה למען תשכיל בכל אשר תלך, ואמר פעם שנית כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, עד שמפני זה חשבו המפרשים שתשכיל הראשון היה כדברי המתרגם תצליח, והשני מענין ההשכל, וכפי הפשט שניהם אחד? והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן שיותרו השאלות כלם: ויהי אחרי מות משה עבד ה' וגו'. הנה התחיל הספור הזה בוי"ו, לא להיותו כן מנהג הלשון (כמו שכתבו המפרשים) כי אם להוסיף ולחבר עם מה שהשלימה התורה האלקית בו, כי בסוף תורת משה תספר ענין מיתת משה, ושסמך ידו על יהושע, ועתה הזכיר שמיד אחר מותו בא הדבור ליהושע. והנה הודיענו עוד בזה, שכל ימי משה ע"ה לא נתיחד הדיבור ליהושע, אבל אחרי מותו בא לו הדבור, וגם אז לא באהו כי אם מפאת ההכנה אשר קבלה בהיותו משרת משה, כי מאותו הצד זכה למעלת הנבואה, וזהו שאמר ויהי אחרי מות משה וגו' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר משה עבדי מת ועתה קום עבור וגו'. וכתב הרלב"ג, שאמר זה להגיד, שאין מלכות אחת נוגע בחברתה ואפילו כמלוא נימה. ואני אחשוב שכלל בזה המאמר שני ענינים. האחד שהם נתעכבו מאד בהעברת הירדן, לפי שהיה עמהם משה אדוננו ע"ה אשר נגזר עליו שלא יבא אל הארץ ולא יעבור את הירדן, ומפני זה הוצרכו להתעכב קרוב לירדן עד יום מותו, אבל עתה אחרי שמת משה והוסר אותו המונע שהיה בהעברם, אין ראוי שיתאחרו בה עוד, וזהו אומרו

(ב) משה עבדי מת ועתה קום עבור. והענין השני הוא שיהושע היה יושב בין תנור וכירים, הלכו כאגמון ראשו ושק ואפר יציע מתאבל על מות משה רבו, והאל ית' הודיעו שאין ראוי לעשות כן לשתי סבות. הא' להיות משה עבד ה' ונפשו בטוב תלין, והוא ע"ד (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. והשנית הוא שאין ראוי להתאבל על המתים יותר מדאי, וכמו שאמר דוד ע"ה (שמואל־ב יב, כג) האוכל להשיבו אלי אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי, ומפני שתי הבחינות האלה צוהו שלא יוסיף לשבת עוד באבלות, אבל יקום משם ויתעסק בהעברת הירדן, וז"ש משה עבדי מת ועתה קום עבור וגו', כי באמרו משה עבדי, רמז לבחינה הראשונה, היותו עבדו דבק בו נהנה מזיו השכינה, ולמה יתאבל יהושע על מותו, אם היה שישמח משה במתנת חלקו? ובאמרו מת, רמז לבחינה השנית, והיה סוף המאמר ועתה קום עבור את הירדן הזה אתה וכל העם הזה. והנה אמר אל הארץ אשר אנכי נותן להם, לא למעט את יהושע, כי אם לומר שאין ראוי שיתרעם למה לא נטל משה חלק בארץ ולא עבר הוא בה? לפי שהארץ לא נתנה אליו בייחוד, כי אם להם לבני ישראל, ובהעברתם משם יתקיים השבועה, ולזה אמר להם לבני ישראל, רצה לומר ולא למשה בפרט, ואמר להם, לבני ישראל, בשתי הודעות, לומר שגם לדור הזה לא היה מחוייב לתת אותה אם לא יהיה זכאי, כי אם לבני ישראל יהיה הדור שיהיה, ועם זה הותרו השאלות ראשונה ושנית:

(ג) כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו'. הזהירם שלא יתעצלו בכבוש הארץ, כי כל המקום אשר ילכו שמה יהיה נתון אליהם, ואם לא ילכו שמה ולא ישימו כוונתם לכבוש לא יזכו אליה, ועל זה אמר כאשר דברתי אל משה, והוא מה שאמר אדוננו משה בסוף פרשת והיה עקב (דברים יא, כד) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו'. וחז"ל דרשוהו שהוא לרבות חוצה לארץ והוא דרך דרש: והנה התחיל ית' בזאת הצואה, לפי שאמר קום עבור את הירדן הזה אתה והעם אל הארץ אשר אני נותן להם, ולפי שלא יחשבו שה' ילחם להם והמה יתחבאו אל הכלים, לכן הודיעם שצריך אליהם לעבור בזריזות רב, כי כל מקום אשר תדרוך כף רגליהם ינתן להם:

(ד) מהמדבר והלבנון וגו' יהיה גבולכם. גם הדברים האלה הם ממה שנאמרו למשה באותו מקום, אם לא שמשה אמר שם (שם) מן הנהר נהר פרת, וכאן אמר מן הנהר הגדול נהר פרת, והנה הוסיף לומר כאן גדול, לפי שבעיני יהושע היה גדול הדבר שבעיני משה היה קטן, וכן אמר שם משה ועד הים האחרון, וכאן אמר ועד הים הגדול מבוא השמש, כי היה ג"כ הים האחרון בעיני יהושע גדול עם שלא היה כן אצל משה, וליהושע הוצרך לפרש הגבולים עוד, לפי שהוא היה הכובש את הארץ, ולכן הוסיף כל ארץ החתים, וביאר מבוא השמש מה שלא נזכר זה במשה. גם נוכל לומר שהנה הוצרך להגביל פה הארצות האלה, לפי שאמר בדרך כלל כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם וגו', ולכן ביאר אם יהיה זה כללי בכל העולם או באיזה חלק ממנו יהיה, ואמר שגבולם יהיה מהנהר הגדול וגו', ויהיה הדרכת כף רגלם לא בארץ אחרת:

(ה) לא יתיצב איש בפניך כל ימי חייך וגו'. גם זה מכלל מה שנאמר שם במשה, כי שם אמר אחרי הגבלת הארץ, לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם וגו', ואמר שלא יחשבו לפי שיעדם כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו שהדבר תלוי בגבורתם, ושאינו בהשגחתו ית', כיון שתלה הענין בדריכת כף רגליהם, אינו כן, כי לא יתיצב איש בפניהם (מפני שפחדם ומוראם יתן ה'), וא"כ יהיה היעוד לשיכוונו בכבוש הארץ ולא יעזבוה, לא בדבר אחר: והנה עם היות שזה נאמר למשה בדרך כלל, לא יתיצב איש בפניכם וגו', אמר ליהושע דרך פרט לא יתיצב איש בפניך, לומר שזה לבד יהיה אליו מה שלא יהיה אחרי מותו בימי השופטים, שישראל הלכו בלא כח לפני רודף, ולכן אמרו משה לישראל בלשון רבים, לא יתיצב איש בפניכם, כי היו השומעים רבים, אבל האל ית' לא אמר ליהושע כי אם לא יתיצב איש לפניך כל ימי חייך: ואפשר לפרש עוד שיהיה לא יתיצב איש וגו', שלא יקום בישראל מנהיג יעמוד לפני יהושע, כי כמו שהיה האל עם משה שלא קם נביא כמוהו כך יהיה עם יהושע בגבורה, אבל יהיה זה לו לבד כל ימי חייו לא אחרי כן תמיד, כענין במשה שלא קם עוד בישראל כמוהו לעד לעולם, ולכן ביהושע אמר לבד כל ימי חייך. כאשר הייתי עם משה אהיה עמך לא ארפך וגו', ממה שפירשתי יודע למה בא הפסוק הזה אחרי הפסוקים שקדמו, והוא כי הפסוקים הקודמים הם דוגמת דברי משה כמו שזכרתי, ולפי שהשוה בזה יהושע לרבו משה, ואמר לו אותם הדברים עצמם שדבר למשה (והיא באמת מעלה גדולה) לכן אמר ית' על אותם הדברים, כאשר הייתי עם משה אהיה עמך וגו', רצה לומר אל תתמה בזה, כי להיותם ייעודי הישועה וכבוש הארץ, ראוי שתשוה למשה, כי בענין ישועת המלחמות תשוה אליו, וזהו כאשר הייתי עם משה אהיה עמך וגו', כי בשניהם לה' הישועה. ואמנם איך באו הדברים הנבואיים באותם המלות בעצמם בשניהם בשוה? בהיות שאין סגנון אחד עולה לשני נביאים, כבר חקרתי עליו בספר מחזה שדי אשר לי:

(ו) חזק ואמץ כי אתה תנחיל עד סוף הפרשה. כתב רש"י ז"ל שהחוזק הזה הוא בדרך ארץ, כמו שאמר כי אתה תנחיל, ופירש רק חזק ואמץ בשמירת התורה, כמו שאמר לשמור לעשות ככל התורה, ופירש הלא צויתיך חזק ואמץ במלחמות, וכפי שרשיו אלה אחשוב לפרש הפסוקים, שצוה האל ית' ליהושע שיתחזק בשלשה ענינים. האחד כנגד העם בהנהגתם כפי הראוי ולא יגור מפני איש, ולפי שרובי הקטטות הם בחלוקת הארצות (וכמו שיתבאר בס' הזה (סי' י"ז י"ד) בענין בני יוסף) לכן הודיעו שיצטרך אל חוזק רב בהנהגת העם, כי הוא ינחיל להם את הארץ, ובזה יצטרך חוזק ואומץ רב. החוזק השני כנגד האל ית' וזה שלא ימשך אחר תאוותיו, אבל יתחזק לכבוש את יצרו ולשמור את כל מצות התורה, כי זה מגודל האומץ, כמו שאמר התנא (אבות פ"ד מ"א) איזה גיבור הכובש את יצרו, ולזה אמר בחוזק השני הזה רק חזק ואמץ מאד, שהזהיר עליו יותר מהאחרים. והחוזק השלישי הוא כנגד האויבים בעניני המלחמות לנצחם, ומפני זה אמר בחוזק השלישי הזה, הלא צויתיך חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת, לומר שלא יערוך ולא יחת מפני האויבים. והנה אמר כאן הלא צויתיך מה שלא אמר בשנים הראשונים, לפי שעד עתה לא הזהיר האל ית' ליהושע על שני מיני החוזק הראשונים, אבל על השלישי כבר צוהו עליו בפרשת וילך, שנאמר (דברים לא, כג) ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה וגו', ומפני כן אמר בחוזק השלישי הזה הלא צויתיך באומץ, ואמנם בענין המלחמות הלא צויתיך כבר במה שאמר חזק ואמץ אל תערוץ ואל תחת, וא"כ אין צורך להאריך עוד עליו בכאן, ולפי ששם נאמר לו (שם) ואנכי אהיה עמך, לכך סיים בכאן כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך, והתבארו א"כ הפסוקים והותרה השאלה השלישית כפי דרך רש"י ומה שהלצתי בעדו: ואפשר לומר עוד בפירושם, כי לפי שאמר ליהושע בכאן כאשר הייתי עם משה אהיה עמך, חשש האל ית' אולי יחשוב יהושע שיהיה שוה אל רבו במעלת נבואתו ובכל יתר הדברים, ולכן נצטרך להודיעו שלא השוה מעלתו למעלת משה, כי אם בירושת הארץ ובנצחון האויבים, שיהיה האל ית' עמו כמו שהיה עם משה, אבל במדרגת הנבואה לא יהיה לו יחס עמו, ולכן יהיה שלמותו בשמירת המצות שצוה משה והגות בתורתו, לא בשיוסיף או יגרע מהם דבר קטן או גדול, ולזה אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל רצה לומר הנה בענין ירושת הארץ אין ספק שיתגדל מעלתך, ולזה חזק ואמץ בה עם היות שאין הירושה בזכותך כי אם בזכות אבותם, וזהו אשר נשבעתי לאבותם לתת להם, רצה לומר להם ולא לך לבדך: ואמנם בענין הנבואה הנה החוזק כלו אינו כי אם בשמירת מה שצוה משה, לא בחדש דבר מה, וזהו רק חזק ואמץ, רצה לומר רק מענין המצות לא יהיה החוזק לקנות מה שלא קנה משה (כמו שהיה בכבוש הארץ), אבל החוזק הרב הגדול אשר תגיע אליו הוא לבד לשמור ולעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, ירצה בימין התוספת וירצה בשמאל החסרון, וכבר הסכימו חז"ל (תמורה טז, א) לזה באמרם שלשת אלפי הלכות נשתכחו בימי אבלו, אמר ליהושע שאל, אמר לו הקב"ה משה עבדי מת, אין התורה נקראת אלא על שמו. ולפי שהזהירו על שמירת המצות ועשייתם, נתן לו עצה במה יזכה לשמירת המצות, ואמר שיהיה בהתמדת הקריאה בספר התורה, כי הוא הדרך האמתי לזה, כמו שאז"ל (קדושין מ, ב) תלמוד מביא לידי מעשה, ויהיה א"כ

(ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, לא לבד ספר אלה הדברים כדברי רש"י ז"ל, אבל הוא ספר התורה כלו, ויהיה א"כ האזהרה הראשונה לשמור ולעשות את כל המצות, ואמרו לא ימוש ספר התורה הוא עצה להגיע לשמירת המצות, ולכן אמר למען תשמור, רצה לומר למען אשר מההגיה והלמוד תבא לשמור בפעל המצות, והיה זה כמו שאמר הפלוסוף (אריסטו) בספר המדות, שאין תכלית החכמה המדינית לדעת המדות המשובחות, כי אם לעשותם. ואפשר עוד שנאמר שהיו חלקי התורה האלהית שנים, למוד הדברים האמוניים המדעיים, ומעשה המצות בפעל, והזהירו על שניהם, ראשונה על המצות המעשיות באמרו רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות וגו', ואחר כך על הידיעות האומניות, באמרו לא ימוש ספר התורה הזה מפיך וכו' והיותר נראה לי שצוהו ראשונה על שמירת התורה ועשיית מצותיה, ונתן הסבה בזה באמרו למען תשכיל בכל אשר תלך, רצה לומר שמצות התורה יתנו לו חן ושכל טוב וידיעה רבה להתנהג בדברים כפי הראוי ולהמנע מהחטא והאסור, וזהו אמרו למען תשכיל בכל אשר תלך: אחרי זה צוהו שלא לבד ישים עיונו בחלק במצות התורתיות, אבל גם בספורים שנכתבו בתורה יתמיד ויפליג העיון בהם, כי בהם מהחכמה המפוארה ומיושר הפעולות להתלמד מהם, ועל זה אמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, רצה לומר בספורי האבות ושאר דברים שנכתבו בה, ונתן הסבה למה יתמיד העיון באותם הספורים, באמרו כי אז תצליח את דרכיך, וזה בלמוד אותם הפעולות המשובחות אשר באו באותם הספורים לעשות אותם, ואז תשכיל, רצה לומר שאין השכל אמתי כי אם בתורת האלהים, לא ביתר החכמות המחקריות, ועם ההגיה הזאת תהיה חכם וגדול, או יאמר ואז תשכיל כי כאשר יהיה כרסו מלא לחם ויין (כמו שאמר הרמב"ם ז"ל, שהוא משל אל היות האדם חכם שלם בתורת האלהים, שלא ימוש ספר התורה מפיו שידע כלו ופירושיו ע"פ) אז יהיה רשאי להשכיל בעיון בחצוניות וזהו ואז תשכיל:

(ט) והנה אמר עוד הלא צויתיך חזק ואמץ וגו', כדי להסיר ספק א' אפשר שימשך ממה שאמר, והוא שאולי יחשוב במה שהזהירו על החוזק במלחמותיו, שבכחו עתיד לירש את הארץ וזרועו יושיע למו, אמר שאין הדבר כן, אבל החוזק אשר צוהו שלא יערוץ ולא יחת מהאויבים לפי שעמו האלוה ית' בכל אשר ילך, ובהיותו בוטח בישועתו יחזק לא בחרבו ובקשתו, ולזה אמר הלא צויתיך חזק ואמץ, ר"ל הלא מה שצויתיך חזק ואמץ הכוונה בו שאל תערוץ ולא תחת כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך, ומזה הצד תתחזק, לא בהיותך בוטח בגבורתך: הנה התבארו הפסוקים כלם, והותרו השאלות השלישית, רביעית, חמשית וששית:

(י) הפרשה השנית במה שצוה יהושע את העם ואת בני גד ובני ראובן על העברת הירדן ובואם לארץ. תחלתה ויצו יהושע וגו' עד וישלח יהושע. והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות: השאלה הראשונה באמרו הכינו לכם צידה וגו', כי אם היה שביום אחד נסעו מהשטים ועד הירדן ולנו שם ובבקר עברו את הירדן, לא היה א"כ צריך צידה הרבה ולא לשלשה ימים, כי אם ליום אחד להעברת הירדן? וגם ליום ההוא היה בלתי צריך המזון והצידה, כי המן היה עדיין עמהם, ושאר המאכלים לא היה צריך אליהם הכנה רבה? השאלה השנית איך אמר בעוד שלשת ימים אתם עוברים? והנה המרגלים נזכרה שליחותם אחר זה, והם הלכו ליריחו ובאו בהר וישבו שמה שלשת ימים, ואחר כך באו ליהושע, ואחר שדברו עמו נסע העם מהשטים אל שפת הירדן, ולא עברו גם באותו יום כי אם בבקר הנמשך אליו, ולפי זה עברו חמשה ימים קודם ההעברה לא שלשה? השאלה השלישית למה צוה יהושע להכין הצידה קודם שליחות המרגלים, ואולי יתמהמו שם ימים רבים, ויותר ראוי היה שאחרי בואם וישמע דבריהם, אז יצוה לשוטרים שיאמרו לעם הכינו לכם צידה וגו', ואם נאמר שהיה שליחות המרגלים קודם זה, יקשה א"כ מאד למה נזכר הליכת המרגלים בין אחרי זה הצווי, והפסיק בענין המרגלים בין צואת ההעברה וההעברה עצמה? והיה ראוי שיוקדם ספור שליחותם לכל עניני ההעברה: השאלה הרביעית איך כאשר ספר יהושע לבני גד ובני ראובן מה שהתנו עם משה בענין העברתם, אמר דברים שלא אמר משה אליהם ולא אמרו הם ג"כ למשה? והוא אומרו ה' אלהיכם מניח לכם ונתן לכם את הארץ, והדברים האלה אין ספק שלא נזכרו שמה בתורה? השאלה החמשית בתשובתם כל אשר צויתנו נעשה וכו', והנה ענין ההעברה לא היה מצווי יהושע, אבל היה ממה שהתנו עם משה, ולמה אמרו דברים שיורו שבעבור כבודו יעשו זה, לא להיותם מחוייבים בדבר? השאלה הששית למה אמרו רק יהיה ה' עמך וגו' רק חזק ואמץ? והנה ענין העברתם לא יצטרך לתנאים האלה, כי היו מחוייבים אליה מעצמה, אף שלא יהיה השם עם יהושע ואף שלא יתחזק? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם: ויצו יהושע את שוטרי העם וכו'. הסכימו המפרשים כי זה היה ביום שתמו ימי בכי אבל משה, אחרי שבאה לו הנבואה שעברה ופי' בעוד שלשת ימים כתרגומו בסוף תלתא יומין. ודעתי בזה הוא ששליחות המרגלים היה קודם הצווי הזה שני ימים, ולכן אמר

(יא) כי בעוד שלשת ימים יעברו וכן היה, כמו שאפרש בפסוק והיה מקצה שלשת ימים. ואמנם נזכר שליחותם אחר זה לענין שאומר והוא, שהאל ית' צוה ליהושע קום עבור את הירדן אתה והעם, והוא הסכים לשלוח מרגלים לסבות שאבאר אחרי זה, אבל שלחם באופן שישראל לא ירגישו בדבר ולא ידעו כלל מהם, והסכים שלא יחכה ביאתם אם היה שיתמהמהו הרבה, ומפני זה צוה לשוטרים שיצוו את העם להכין צידה לדרכם ולהגביל להם ענין ההעברה לשלשת ימים, ויהיה כל זה לא להיותו צריך מאד, ולא להיותם ענינים הכרחיים (רצה לומר הכנת הצידה) ולא הודיעו אותם שבעוד שלשת ימים יעברו, אבל היה כל זה כדי לזרזם ולהזמינם ולחזק לבם להעברת הירדן, וזהו אומרו כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם לרשתה, כי הבטיחם מאד בירושתה. וגם מפני זה הזהיר מיד לבני גד ולבני ראובן, עם היות זה קודם הזמן הראוי, כי היה זמנו הנאות ביום ההעברה לא קודם אליו. והנה היה התועלת בכל זה, שאם ישמעו ישראל ויבא לאזניהם דבר מהליכת המרגלים, או אם הם יבואו קודם ההעברה ויאמרו כמו שאמרו המרגלים בימי משה, שלא יהיה זה לעם לפוקה ולמכשול, ולא יחשבו שיהושע שלח מרגלים להיותו מסופק בכבוש הארץ, אבל בראותם שעם כל שליחותם הוא היה מזמן ומכין עניני ההעברה וכבוש הארץ בהזמנת העם ובהכינו בני גד ובני ראובן, ויאמינו שלבו שלם וחזק, ושלא שלח המרגלים כי אם לרגל את הארץ ולידע באיזה אופן תכבש יותר בנקל. ולזה הגביל להם שלשת ימים, הזמן אשר חשב שהמרגלים יבואו ויגידו לו ענין יריחו, לדעת אם ראוי לעבור נגדו או לעבור הירדן בצד ונכחיות אחר. ובעבור זה בא פר' וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים וגו' אחר זה, להגיד שכל מה שזכר מההזמנה עשה יהושע (כדי לזרזם) עם היות שכבר שלח מרגלים, והאל ית' הקים דבר עבדו, כי לשלשת הימים באו המרגלים, באופן שעברו ישראל את הירדן שהגביל להם באותו יום. והנה הותרו בזה השאלות ראשונה ושלישית. והרלב"ג השתדל לקיים שהיה השליחות אחר זה הצווי ולא עלה בידו:

(יב) ולראובני ולגדי עד ויענו את יהושע. שאלתי היכן מצינו שמשה אמר לשבטים האלה ה' אלהיכם מניח לכם מסביב שזכרו יהושע בשמו? והתשובה לזה שיהושע אמר לשבטים האלה

(יג) זכור את הדבר אשר צוה אתכם משה עבד ה' ובזה לבד הזכירם השבועה שעשו ומה שקיימו עמו וקבלו עליהם בהעברת הירדן, ומלבד שזכר מה שנדרו למשה, רצה עוד יהושע מפאת עצמו להביא להם טענות שיעשו זה מן הראוי, כמו שתמצא שאמר יהושע אליהם כאשר שלחם אחר כיבוש הארץ לארצם, אמר שם (בספ' סי' כ"ב ב') אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה עבד ה' ותשמעו בקולי לכל אשר צויתי אתכם, שהנה רמז לתנאי משה ולטענותיו, וזהו אמרו בכאן לאמר ה' אלהיכם מניח לכם, רצה לומר לאמר יהושע אליהם מעצמו, הביטו וראו אנשים אחים הנס הגדול שעושה האל ית' עמכם, כי עם שכבשתם ארץ סיחון ועוג, הנה לא באו האויבים עוד עליכם, ואין לכם מלחמה עם אדם שבעבור זה תמנעו מעבור את הירדן עם אחיכם, וזהו כי ה' אלהיכם הוא מניח אתכם מסביב, רצה לומר שמה' היתה זאת להיותם במנוחה והשקט עם האויבים אשר מסביבותם. ונתן עוד טענה שנית, והיא ונתן לכם את הארץ הזאת, רצה לומר פן תאמרו ידינו רמה ואנחנו לקחנו את ארצותינו מידי האויבים אינו כן, אבל ה' אלהיכם נתנה לכם, וא"כ אינו דין שתשבו בתוכה ושאחיכם יבאו למלחמה

(יד) אבל נשיכם וטפכם ומקניכם ישבו בארץ וגו' ואתם תעברו, ולכן ראוי שתעשו זה, כי על מנת כן נתן לכם השם את הארץ. ונתן טענה שלישית והיא עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וגו', רצה לומר לא תתמיד הליכתכם בארץ זמן הרבה לשתתעצלו בה ותיראו ממנה, ואיני מבקש מכם מה שלא נעשה עמכם אינו כן, כי אם

(טו) עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם, כי ה' הוא המניח לאחיכם ומי יקום כנגדו, ומן הראוי הוא שתעשו זה, כמו שעשו לכם בכבישת ארצכם, וזהו שאמר ככם, וירשו גם המה כלומר כמו שאתם זכיתם לירושת ארץ מושבותיכם ולמנוחה מהאויבים והיה זה בעזרת אחיכם כל בית ישראל, ככה ראוי שאתם גם כן תעזרו אותם לדברים ההם עצמם, למנוחה מהאויבים ולירושת ארצם, ומיד תשובו בלי עכוב. והנה אמר ראשונה יניח לאחיכם ככם, ואחר כך אמר וירשו גם המה, לומר שאחרי שהאל יחונם אז ירשו את הארץ, כי חסד ה' ורחמיו הם הקודמים. והנה הוסיף לומר עוד אשר נתן לכם משה, לחזק עוד שלא ירשו הם את ארצם בגבורתם, אבל משה נתנה להם על זה התנאי. הנה התבאר שמלבד תנאי משה עמהם, עוד הביא יהושע טענות להכריחם לקיום השבועה והתנאי שעשו עם משה, והותרה השאלה הרביעית:

(טז) ויענו את יהושע וגו' ככל אשר שמענו את משה וגו' כל איש אשר ימרה וגו'. נראה בתשובת השבטים האלה, שלפי שיהושע כלל בדבריו מה שהתנו עם משה ומה שטען עוד יהושע אליהם מעצמו, היתה תשובתם שכל זה יקיימו מה שיהושע טען ומה שצוה משה, וזהו אמרם כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך, רצה לומר מה שתצונו מעצמך נעשה, ואם תשלחנו לא לבד לעבור דרך הירדן אבל גם לסוף העולם כל זה נעשה, ואמרו זה כנגד טענותיו, ואמנם כנגד תנאי משה אמרו, לא תחשוב שלפי שמת משה נכחיש התנאים שהתנה עמנו ולא נעשם, אבל ככל אשר שמענו אל משה, רצה לומר באותם התנאים כן נשמע אליך:

ואמנם מה שאמרו עוד (יז) רק יהיה ה' אלהיך וגו', הוא לומר, שבענין מנויו נצטרכו שלשה סיועים, אחד מהאל שיעזרך, שני מהעם שיחלקו לך כבוד, שלישי מעצמך שתהיה ראוי והגון אליו, ולזה אחר שהשיבו שיקיימו מצותיו כלם, אמרו עוד רק יהיה ה' עמך כאשר היה עם משה, רצה לומר שיעשה הוא יתברך העזר הראוי לו, ואמנם עזר העם אמרו עליו

(יח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך וגו'. רצה לומר הממרה את פיך בעשותו הפך מה שתצוה, וגם אשר לא ישמע את דבריך בשלא יעשה מה שתצוה, כי המרי הוא בלא תעשה והבלתי שמיעה הוא במצות עשה, על כל אחד מהם יומת, רצה לומר עם היות שעל הלאוין בדברי האלהים לוקין ולא יחוייבו מיתה, הנה בענין מנויך על המעט שבדברים ועל כל אחד מהלאוין יומת, אבל עם כל העזר האלהי ועם כל שמיעת העם וכבישותם יצטרך עוד עזר שלישי והוא ממך, שתהיה חזק ואמיץ כמנהיג הגון, ואם אדם יעבור פיך שתענישנו מיד, כי (כמו שאמרו רבותינו ז"ל, קידושין לב, ב) מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, לכבוד המלכות וצורך העם, והותרה השאלה החמשית והששית: