לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בהעלותך

בהעלותך, א׳

 בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הנה ענין המנורה נאמר בזכריה ראיתי והנה מנרת זהב כו׳ ואומר מה אלה אדוני ויאמר אלי זה דבר ה׳ אל זרובבל פי׳ כי ענין המנורה הוא בחי׳ דבר ה׳ שהוא מקור נש״י וכמאמר ואתה נפחתה בי וכמ״ש ויפח באפיו נשמת וגו׳ (עמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י) וישראל נקראו בשם זרובבל על שם וזרעתיה לי בארץ והם היו אז בגלות בבל גם הנשיא נק׳ זרובבל על שם זה. וזהו דבר ה׳ אל זרובבל והוא ענין המנורה כי הנשמה קרויה נר כמ״ש נר ה׳ נשמת אדם וכללות נש״י נקרא מנורה ויש בה בחי׳ ז׳ נרות שהם ז׳ מדרגות בעבודת ה׳ יש עובד מאהבה משוך כמים. ויש מאהבה כרשפי אש (ע׳ בד״ה כי תבאו כו׳ ושבתה הארץ ומענין אהבה משוך כמים בד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר) ויש ע״י התורה קו הממוצע (ע׳ בד״ה לסוסתי ברכבי ובד״ה נאוו לחייך ובד״ה למען תהיה תורת). ויש ע״י נצחון לנצח ולהתגבר בעבודת ה׳ בסור מרע ועשה טוב (עמ״ש בד״ה והנצח זו ירושלים ובד״ה למנצח על השמינית ובד״ה אלה מסעי) ויש ע״י הודיה (עמ״ש בד״ה אתה הצבת כל גבולות ארץ ובד״ה יהודה אתה) וכן יש עבודה ע״י התנשאות כמארז״ל במשנה ס״פ י״ד דשבת כל ישראל בני מלכים הם וכמ״ש ויגבה לבו בדרכי ה׳ ויש ע״י שפלות כו׳:

ב והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו לפי שהוא משבעה רועים הממשיכים חיות ואלהות לכללות נש״י והוא ממשיך להעלות אהבה עזה לה׳, ולהגדיל מדורת אש האהבה כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק.

ויובן בהקדים ההפרש ויתרון מעלת בחינת אהרן על מעלת ומדרגת אברהם אבינו ע״ה שנקרא אברהם אוהבי. כי באברהם אבינו ע״ה הוא אומר הלוך ונסוע הנגבה פי׳ שהלך ממדרגה למדרגה ממטה למעלה עד שנתדבק בבחי׳ הנגבה שהוא בחי׳ אהבת ה׳ לדבקה בו בדביקה וחשיקה וצמאון כו׳.

ועד״ז תקנו לומר ברוך שאמר תחלה ואח״כ פסוקי דזמרה עד שאח״כ מגיע למדרגת ואהבת שבק״ש וגו׳ כי ואהבת אינו ציווי על מדת האהבה טבעית שבלב כי הרי מדת אהבה זו הטבעית ודאי מוסתרת בלב כל  אחד ואחד מישראל אלא ואהבת מלשון אבה שהוא פי׳ הרצון לפי שהרצון הוא פנימית המדות כמו שאנו רואים בחוש שהרצון מנהיג המדות של אדם שאפי׳ אם יש לפניו דבר שיש בו תענוג לפי טבע המדות אם מסלק רצונו ממנו מפני איזה טעם ודעת אינו מקבל נחת ותענוג ממנו. וכן להיפך אם יש לפניו ח״ו דבר של צער ויסורים והוא עושה רצונו לכך אינו מרגיש היסורים כ״כ והרי המדות תלוים ברצון והיינו שהוא פנימיותם וחיותם (כי הרצון הוא בחי׳ כתר ואית רצון ואית רצון עמ״ש מזה בד״ה ויקהל משה. עכ״פ גם רצון התחתון הנמשך מהשכל הוא למעלה מהמדות הנמשכים מהשכל. והוא ענין פני המנורה והוא כלי לבחי׳ רצון העליון שלמעלה מהשכל שזהו ענין העלאת הנרות שע״י אהרן). ועל זה מצוה הכתוב להפך רצונו ותשוקתו וחפצו לאהבה את ה׳ שלא יהיה לו חפץ ורצון אחר זולתו וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי וגו׳.

והאיך יהיה הדרך לאהבה זו ורצון זה הקדים הכתוב פסוק שמע ישראל ה׳ אלקינו וגו׳ להתבונן היטב ולשום על לבו איך שהוא ית׳ אחד בשמים ובארץ דהיינו אפי׳ בהשתלשלות שמים וארץ רוחניים וגשמיים בחי׳ ו״ק עולמות נפרדים הם מתאחדים ביחודו ית׳ מפני שהם בטלים אליו ית׳ דכולא קמיה כלא חשיב כי למעלה מבחי׳ השתלשלות בחי׳ שמים וארץ לא שייך לומר עליו ית׳ לשון אחד כמ״ש במ״א ע״פ וארא אל אברהם כו׳, ואפי׳ במקור ההשתלשלות בחי׳ המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית נקרא הוי׳ אלקינו בחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין כי תמיד מחדש כו׳ ואין נופל לשון אחד כ״א בהשתלשלות בחי׳ שמים וארץ וכו׳ שהן בחי׳ ששה קצוות רוחניים וגשמיים שהם מעלמא דפרודא כו׳.

והוא ית׳ אחד בהם לפי שהם מתייחדים ביחודו ובטלים אליו דקמיה כולא כלא חשיב. ששה קצוות ר וחניים דכתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ וגם ששה קצוות גשמיים שהם הכולל דבחי׳ מקום וכדכתיב הנה מקום אתי שהמקום בטל אליו לפי שהוא ית׳ סובב כל עלמין ואינו נקרא לפניו ית׳ בשם מקום כלל שהרי לפניו ית׳ לא שייך שום מקום וזמן שהם הם נבראים מאין ליש ולכן אומרים אח״כ בשכמל״ו פי׳ כי מבחי׳  מלכותו נמשך בחי׳ מקום וזמן כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור רק שאינו אלא מבחי׳ שם לבד שאינה אלא התפשטות זיו והארה כדי להאיר ממנו לזולתו שיהי׳ נקרא שמו עליו בלבד וע׳ מזה בסש״ב ח״ב פ״ז, וכאשר יתבונן היטב בדברים האלה ויהיו נקבעים בלבו באמת אזי לא יחפוץ חפץ אחר ורצון זולתו ית׳.

וכמ״ש מי לי בשמים שהם תענוגים רוחניים ועמך לא חפצתי בארץ שהם תענוגים גשמיים, לפי שהכל הוא בחי׳ מקום וזמן, אפי׳ כל השגות שמשיגים בעוה״ז הם נופלים תחת מקום וזמן ואי לזאת כלה שארי ולבבי להיות צור לבבי וכו׳ להיו׳ בטל אליו ית׳ לדבקה בו לבדו ית׳, (ולכן היה הלוך ונסוע הנגבה כי החסד הוא תחלת הו״ק וע״ז נאמר אתה כהן לעולם והוא ג״כ בחי׳ יומם דאזיל עם כולהו יומין ע״כ ביטול הו״ק רוחניים וגשמיים במקורם הוא ע״י בחי׳ החסד בחי׳ כהן דמשמש תחותוי בפ׳ יתרו דס״ז ע״ב, וכמו שהעלאת הקרבנות בהמות ששרשם מפני שור הוא ג״כ דוקא ע״י אריה דאכיל קרבנין, גם הנגבה נק׳ ימין ועיקר הכח בימין וצ״ל לאכללא שמאלא בימינא, ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש כו׳):

ג והנה כ״ז מעלת ומדרגת בחי׳ אברהם אבינו ע״ה שאהבה זו נקרא אהבת עולם כי נלקחה מבחי׳ עולם מקום וזמן, איך שהם בטלים אליו ית׳ ונק׳ ממטה למעלה לפי שהוא עבודת האדם פולחנא דרחימותא ממדרגה למדרגה כנ״ל אבל בחי׳ אהרן הוא בחי׳ אחרת שהוא שושבינא דמטרוניתא בבחי׳ מלמעלה למטה דהיינו שכל חפצו ותשוקתו להיות נגלה כבוד ה׳ לעיני בשר שיהיה גילוי אלהותו ית׳ למטה כמו למעלה (וזהו כענין ההפרש בין רננה לשמחה המבואר במ״א בד״ה רני ושמחי) (וע׳ בפ׳ קרח דקע״ז ב׳ ובפ׳ שמיני דף ל״ח ע״ב ודף ל״ט ע״א ובלק״ת בפ׳ בהעלותך סד״ה מצות הדלקת נרות). וזהו איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה כו׳ ולא כדי לדבקה בו ית׳ לרוות צמאונו לבד כו׳ כמ״ש בסש״ב פ׳ עשירי ופ׳ מ״א וע״ש פ״י דלכך נקראים בני עלייה מפני שעבודתם הוא לצורך גבוה כו׳, ועפ״ז י״ל פי׳ לשון בהעלותך.

ואהבה זו באה ע״י אותה ההתבוננות עצמה שבק״ש באחד כאשר ישים מרירות בנפשו על החשך המסתיר אלהותו שלא נראה לעיני בשר כ״א בחי׳ מקום וזמן והם רחוקים מאור פניו ית׳ דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל ולא שייך בחי׳ מקום וזמן אלא בבחי׳ מלכותו ית׳ שאז שייך לומר מֶלֶך מָלַך ימלוך כו׳ וכדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דור ודור שהעולמי׳ שהם בחי׳ מקום דור ודור שהם בחי׳ זמן נמשכו מבחי׳ מלכותו ית׳ וממשלתו ית׳ אבל ממהותו ועצמותו כבי׳ רחוקים הם מאד בתכלית ואי לזאת יתמרמר נפשו מאד כאשר ישים אל לבו ירידה זו וריחוק זה אשר ירדה נפשו מאד מאד בשפל המדרגות רחוק מה׳ בתכלית ויצעק אל ה׳ בצר לו להאיר לו אור ה׳ בתוך החשך ומסך המבדיל (וכמ״ש במ״א בד״ה להבין פי׳ יג״מ מי אל כמוך כו׳ בפי׳ וענין תשובה קדמה לעולם) וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם (עמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת) דהיינו שיהיה התגלות אלהותו לעולם כנ״ל. והנה ע״י אתעדל״ת במרירות וצעקה זו גורם אתעדל״ע עד שיערה רוח ממרום להיות נגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר עין בעין וגו׳ (וכמ״ש במ״א בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע וע׳ באדרא דקל״ז א׳) כשם שמלמעלה למטה כולא קמיה כלא חשיב כך ממטה למעלה יראה לעיני כל בשר כמו למעלה, וזהו בחי׳ אהרן אותיות נראה (כמ״ש בזהר פ׳ אמור דק״ג תחלת ע״א ובמק״מ ובהרמ״ז שם) וכמ״ש אשר עין בעין נראה אתה ה׳ ועננך עומד עליהם פי׳ עין בעין יראו גילוי אלהותו דכולא קמיה כלא חשיב והענן והחשך שמסתיר יראו שהוא עננך שממך הכל א״כ אין שום הסתר והעלם לפניו ית׳ ח״ו שלפניו כחשיכה כאורה ואהבה  זו שבבחי׳ ראיה זו נקרא אהבה רבה שהיא למעלה מבחי׳ אהבת עולם בחי׳ מקום וזמן כו׳ והיא קרבת ה׳ ממש במהותו ועצמותו כביכול ונק׳ מלמעלה למטה וכו׳ והמשכיל יבין (ועמ״ש בפ׳ תצוה ע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳). וזאת יהיה חפצו ותשוקתו של אדם ואחר זה ימשוך להיות עזה כמות אהבה ורשפיה רשפי אש שלהבת יה רק לזאת שיהיה גילוי אלהותו ית׳ וכאשר החשך מכסה ומסתיר ומעלים קדושתו יתמרמר מאד (ועמ״ש סד״ה שימני כחותם מענין כי עזה כמות אהבה):([הוספה: והטעם שע״י הדמעה והמרירות זוכה לאתעדל״ע בבחי׳ עין בעין נראה כנ״ל היינו כמ״ש הרח״ו ע״פ מארז״ל) (פ״ה דברכות דל״ב ע״ב ופ״ד דב״מ דנ״ט ע״א) ואע״פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר אל דמעתי אל תחרש (תלים סי׳ ל״ט י״ג). ופי׳ הרח״ו משום דבדמעה מעורר עינים העליונים שהם נו״ה דחכמה כו׳. וביאור הדברים היינו כמבואר לקמן פ׳ ראה סד״ה כי תשמע בקול ענין לעשות הישר בעיני ה׳ היינו בחי׳ עיני הוי׳ אל צדיקים כשם שמלמעלה למטה כולא קמיה כלא חשיב כך מלמטה למעלה יראה לעיני בשר כמו למעלה. והמשכה זו זהו  ע״י הדמעות שמוריד מעיניו במרירות על ריחוקו מה׳ כו׳ וע׳ במא״א אות דלת (סי״ז) מענין דמעה ובי״נ שם ובאות מם (סצ״ב). שעי״ז מעורר כביכול בחי׳ עינים העליונים להיות עיני ה׳ אל צדיקים פקח עיניך וראה כו׳ ועיין עוד מענין היתה לי דמעתי לחם בספר עשרה מאמרות (מאמר חקור דין ח״א ר״פ כ״ד) פי׳ שהלחם הוא בשומו ללבו שבחי׳ איה שהוא ג״ר כח״ב הוא אלקיך כו׳ ע״ש ועמ״ש בפ׳ שמות ע״פ איה סופר כו׳ ובד״ה כי על כל כבוד בענין איה מקום כבודו כו׳ ועיין עוד מזה ברבות ס״פ מצורע פי״ט ובאיכה ר״פ בכה תבכה.]

ד ובזה יובן מה שתקנו בתפלת ש״ע סלח לנו כי חטאנו אחר ק״ש שמקבל עליו עול מלכות שמים ומצות ואהבת כי הנה כתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו פי׳ על עונותיהם הם מתענים ועושים תשובה ופשעם שגדלה מעונותיהם. כי פשעים אלו המרדים (ועמ״ש בד״ה כנשר יעיר מענין כי פשענו וזהו והם פשעו בי. פי׳ בי היינו ע״ד מ״ש בפ׳ אחרי דס״ו ע״ב בפי׳ בי נשבעתי ובפ׳ נשא דק״ל ע״א ועכ״ז הם אוילים מדרך פשעם) אעפ״כ הם אוילים מהם כי לא ידעו דרך פשעם ולא מפשעם ממש אלא מדרך פשעם כי הדרך הגורם לפשע ומרד הוא פריקת עול מלכות שמים והיינו לפי שאינו נראה לעיני בשר כמו מלך בשר ודם, ולפיכך בק״ש שמקבל עול מלכות שמים ומאריך באחד ועי״ז מגיע לואהבת להיות חפץ בגילוי אלהותו ית׳ ושלא יחשיך החשך ממנו. ואזי יתמרמר הוא מאד ויבין שיש חטא ופשע שע״י זה החשך מחשיך שהוא רחוק מאור פניו ית׳ בתכלית ואזי אומר בש״ע סלח לנו וכו׳ (ועמ״ש בד״ה מה טובו גבי והתשובה השלישית). אך לא די במרירות זו מהתבוננות שבשעת ק״ש ותפלה לבד רק שצריך לקבוע עתים ולכן תקנו עת קבוע בתיקון חצות לקבוע מרירות זו בנפשו. וזהו בזכרנו את ציון שהיא נקודת מלכות שמים כמ״ש במ״א וע״י המרירות זוכה לבחי׳ גילוי אלהותו ית׳ כנ״ל, ועמ״ש הטע׳ בזה בד״ה והנה מנור׳ זהב כי מרירות זו הוא ע״י בחי׳ בחכמה אתברירו הפך מבחי׳ אוילים מדרך פשעם כו׳ ובחכמה הוא גילוי אור א״ס הוי׳ בחכמה. (ועמ״ש לקמן עוד טעם בזה שע״י המרירות זוכה לגילוי אלקות. וע׳ עוד מזה בד״ה והנה מנורת זהב). והנה הגורם לשכר מצוה היא המצוה בעצמה שהתורה והמצות הן הם המשכת גילוי אלהותו ית׳ למטה. וזהו היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אלי כל היום איה אלהיך. פי׳ שע״י הדמעה והמרירות הנ״ל זוכה ללחם שהיא התורה שנאמר בה והגית בו יומם ולילה. לפי שהמרירות שאדם קובע בשעה זו בנפשו גורם להמשכת גילוי אלהותו על כל היום, משא״כ אם ישים אליו לבו רק בשעת תפלה לבד הנה אז הוא שעת הכושר למעלה שמתעורר למעלה מוחין דגדלות אבל אחר התפלה כל היום אינו אלא ע״י התורה, וזהו באמרם אלי כל היום איה אלהיך כלומר איה כל היום אלהיך שלא די בשעת תפלה לבד אלא צריך להיות לחם יומם ולילה ע״י התורה שהיא גילוי אלקותו ית׳ ואין גילוי זה אלא אחר המרירות בנפשו מריחוקה מה׳ כי בלא״ה הרי נשארת למטה כו׳ וע״כ צריך להקדים דמעתי שעה קבוע (ועמ״ש בד״ה ושבתה הארץ בענין כי נכמרו רחמיו כו׳ שימו לחם כו׳ ויבך שמה כו׳ ע״ש, וזהו ממש ענין היתה לי דמעתי לחם, גם כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן נמשכים מי״ג מדה״ר וכמ״ש סד״ה אני לדודי גבי הרועה בשושנים ששונים בהלכות ולעורר י״ג מדה״ר זהו ע״י בכיה ומרירות. וענין להקדים המרירות בשעה קבוע י״ל שיהיה ע״ד מים תחתונים בוכים עמ״ש סד״ה במדבר סיני וסד״ה ענין הנסכים):

ה והנה עד״ז בענין היתה לי דמעתי לחם כו׳ ובענין איך שע״י המרירות דוקא נמשך בחי׳ אה״ר דאהרן להיות עין בעין נראה כו׳ הנה כל זה הוא הקדמה לבאר ולהשכיל עד״ז ממש ענין הדלקת הנרות בשמן. כי כמו שהשמן כותתין תחלה כתית למאור וגם עשוי  מזיתים והזיתים הם מרים. כך הנה הדלקת והמשכת האהבה כרשפי אש שלהבת הבא׳ מבחי׳ ראיה הנ״ל להיות חפץ בגילוי אלהותו ית׳ הוא ע״י בחינת שמן כתית דהיינו ע״י השפלות להיות שפל רוח וכמאמר ונפשי כעפר לכל תהיה והיינו ע״י התבוננות השפלות של הנפש איך ירדה ממקום כבודה ואיך המקום והזמן הם רחוקים מאור פניו ית׳ וגם שעי״ז יתמרמר על ההפך כנ״ל, והענין דהנה כתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד ע״פ מדותיו. פי׳ זקן אהרן הוא דיקנא דכהנא רבא (והן דרך פרט י״ג ת״ד בחי׳ י״ג מדה״ר י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן כנ״ל) בחי׳ שערות שהן הן הלכות התורה שנקרא קווצותיו תלתלים שהן הן המשכת גילוי אלהותו מלמעלה למטה בריבוי התחלקות לאין קץ ויש על זה בחי׳ שמן הטוב שהוא בחי׳ חכמה עילאה שנמשך עליהם. (והענין י״ל דהשערות הם דז״א קווצותיו תלתלים שחורות כעורב והשמן שעליהם זהו חכמה עילאה דאצילות. אך עוד י״ל דהכוונה ג״כ על שערות די״ג ת״ד דא״א וכמ״ש הזקן זקן אהרן נזכר ב״פ זקן והענין דהשערה יש בה חלל מבפנים שבו נמשך ומתלבש איזה חיות מהמוחין. והנה השערות עצמן הם ממותרי מוחין ולכן יכולים לחתוך את השערות ואין זה נוגע להמוח כלל. והנמשל יובן ברוחניות דבחי׳ שערות נקרא לבושים כענין המשל שבו וע״י משיגים הנמשל אשר המשל זהו בחי׳ השערה עצמה ובחי׳ הנמשל המלובש בו זהו ענין החיות המלובש בתוך חלל השערה וכמ״ש כ״ז במ״א בפי׳ האל אב הרחמן המהולל בפה עמו. ועד״ז יובן בענין התורה שהיא בחי׳ שערות כי התורה נק׳ משל הקדמוני פי׳ שהיא בחי׳ משל ולבוש לבחי׳ קדמונו של עולם שכמו שע״י המשל יושג הנמשל כך ע״י התורה יהיה השגה באור א״ס ב״ה שהוא קדמונו של עולם וכמ״ש במ״א. וזהו שהלכות התורה הן בחי׳ השערות עצמן ר״ל שהם הנק׳ משל הקדמוני ויש עליהם בחי׳ כשמן הטוב שהוא בחי׳ חכמה דאור א״ס ב״ה ממש מבחי׳ קדמונו של עולם היינו חכמה דא״ק או חכמה דעתיק יומין הנמשך ומלובש בהם וזהו ענין השערות עצמן ובחי׳ כשמן הטוב היורד ונמשך עליהם והנה השערות עצמן הנק׳ י״ג ת״ד דא״א הם בחי׳ חיצוניות לגבי פנימיותן שהוא בחי׳ כשמן הטוב שהפנימיות נמשך מבחי׳ פנימית הכתר שהוא עתיק יומין. אך אי אפשר להמשיך הפנימי ת כ״א ע״י החיצוניות וזהו ג״כ ענין הנ״ל שהשמן נמשך מן הזיתים והזיתים הם מרים. כי הזיתים הוא בחי׳ צומח והוא ענין השערות עצמן די״ג ת״ד שהם בחי׳ צומח. ולכן הזיתים הם ג״כ מרים כי כן השערות עצמן נק׳ דינים לגבי הפנימיות המלובש בהן וכמו שערות הדיקנא שהם תקיפין וקשים, וכן בהלכות התורה יש בחי׳ דינים וגבורות וכמ״ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כמ״ש במ״א, ואף דבא״א השערות הם כתלג חיוור עכ״ז קשישין אינון כו׳. וכדי להמשיך בחי׳ זו זהו דוקא ע״י שהאדם טועם מרירות בנפשו מן החשך המסתיר ושורש דשרש ההעלמים נמשך מן הלבושים המסתירים שהן בחי׳ שערות כנ״ל ואזי עי״ז אח״כ זוכה לגילוי בחינת הפנימית בחי׳ כשמן הטוב חכמה עילאה והחכמה תחיה שלמעלה מבחי׳ צומח. וכמ״ש במ״א ומכ״ז יובן ענין מ״ש ע״פ כי תשמע בקול. בבחי׳ הפנימית המלובש בתוך הקול התורה כו׳:)

קיצור. (ענין שמן כתית ומרירות הזיתים. כשמן הטוב יורד):ו והנה בחי׳ שמן זה נק׳ שמן משחת קדש משיחותא דקדש עילאה דאית קדש בלא וי״ו ואית קדוש בוי״ו ועמ״ש מזה בד״ה צאינה וראינה גבי שאו ידיכם קודש. והנה בסדר ההשתלשלות א״א כלל שיומשך מבחי׳ זו דקדש ממש ע״י השתלשלות שאפי׳ כל המשכות בעולמות עליונים הוא מבחי׳ קדוש בוי״ו וגם קדוש הוא מובדל כו׳.  אך אמנם ע״י התורה היא בחי׳ שמן משחת קדש משיחותא דקדש עילאה ממש כי התורה היא ממש המשכת חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא בחי׳ קדש ממש.

והוא היורד ונמשך על בחי׳ השערות דוקא שהן הן הלכות התורה ולכן מברכין אשר קדשנו במצותיו קדשנו ממש למדרגת קדש העליון ואנשי קדש תהיון לי. ולכן עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שהקדוש הוא מה שממשיכים מבחי׳ קודש כו׳. כך ימשיכו המלאכים בחי׳ קדוש בוי״ו מהנשמות שנק׳ אנשי קדש ממש.

והנה ההמשכה זו דבחי׳ קדש ממש נמשך דוקא ע״י הלכות התורה המלובשות בגשמיות ממש משא״כ בעולמות עליונים וכמ״ש במ״א משל לזה ממה שהשכל המאיר ע״י הדבור שהוא רוחני אין זה רק הארת השכל אכן בהטפה הגשמיות מלובש עצמיות החכמה ממש, ועמ״ש מזה באג״ה סד״ה להבין מ״ש בפע״ח גבי ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ ע״ש. ועד״ז יובן איך שע״י הלכות התורה שבגשמיות נמשך משיחותא דקדש העליון ממש מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות כנ״ל.

והנה סיפיה דקרא שיורד ע״פ מדותיו ר״ל שיתגלו מדותיו של הקב״ה ואהבתו כו׳ מלמעלה למטה ולא כמדת בשר ודם ממטה למעלה בצמאון כו׳ כנ״ל רק שיהיה גילוי אלקות למטה כמו למעלה ממש ע״י התורה ומצות שהן הן המשכת מדותיו של הקב״ה י״ג מדות הרחמים כו׳, וכמ״ש ושמן ימינו יקרא (במשלי סי׳ כ״ז י״ו) פי׳ שע״י בחי׳ שמן נמשך ונקרא בחי׳ ימין זו הוא בחי׳ אהבה רבה וימינו זו הוא אהבתו של הקב״ה ורצונו (והיינו כי אבא שהוא חכמה עילאה בחי׳ שמן מלביש חסד דא״א שהוא ימינו של הקב״ה דהיינו בחי׳ סוכ״ע כמ״ש במ״א ע״פ וימיני טפחה שמים ולכן שמן ימינו יקרא, והגם כי לפי מה שנת׳ השמן הוא חכמה דא״ס שלמעלה מחסד דא״א מ״מ גם חכמה עילאה דאצי׳ נק׳ שמן לפי ששרש מוחין דאבא נמשכים מלמעלה מעלה כו׳, ועמ״ש מזה בד״ה מצה זו. והנה חסד דז״א נק׳ חסד עולם וממנו שרש בחי׳ אהבת עולם אבל חסד דא״א נק׳ רב חסד כי חפץ חסד הוא ומשם נמשך בחי׳ אהבה רבה כו׳ ונק׳ חסד דקשוט פי׳ חסד של אמת היינו להיות אמת הוי׳ לעולם והיינו שיהי׳ הגילוי למטה כמו למעלה ממש. וזהו ענין היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים עמ״ש מזה בד״ה פ׳ נסכים). דהיינו ע״י התורה והמצות שהן רצונ ו וחכמתו ית׳. אך גם בבחי׳ זו לא יחפוץ מדותיו של הקב״ה לבד בבחי׳ חיצוניותיו כמארז״ל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו אלא ישים אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף מקרב איש ולב עמוק לבקש את פניו פנימיות רצונו ית׳ מקור וחיות המדות. (וכמארז״ל אליו ולא למדותיו הוא אור א״ס ב״ה המלובש בהמדות ולא המדות עצמן. ואף גם בי״ג מדה״ר כבר נת׳ שיש בהן חיצוניות ופנימיות כנ״ל). וזהו אל מול פני המנורה דהיינו פנימית רצון העליון שהוא בחי׳ מול פני המנורה היינו כי פני המנורה הוא הרצון דכנס״י כנזכר לעיל אות א׳, אך מול פני המנורה היינו בחי׳ הפנים עליונים המאירים בבחי׳ זו באור פני מלך חיים כמ״ש במדרש רבה כאן, והיינו ע״ד כמים הפנים לפנים והוא ענין יאר ה׳ פניו אליך ישא ה׳ פניו אליך התגלות פנימית רצון העליון הנמשך ומאיר מול פני המנורה וכמ״ש במ״א בד״ה כי תצא בענין לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי״ה אבקש. ואהרן כה״ג היה מעלה הנרות נש״י שיהיה לבם מכוון לא״ס ב״ה ממש שהוא בחי׳ מול פני המנורה (וע׳ בחולין די״ט סע״ב בענין מול ערפו כו׳) יאירו בחי׳ שבעת הנרות שהן ז׳ מדרגות שבנשמות עובדי ה׳ כנ״ל:

קיצור. (השמן נק׳ משחת קדש שלמעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו ולכן אינו נמשך רק על הזקן שהן הלכות התורה. יורד ע״פ מדותיו. ומכל מקום צ״ל אם ישים אליו לבו מול פני המנורה):

בהעלותך,  ב׳

 ביאור על הנ״ל הנה השמן נמשך מכתיתת הזיתים כמ״ש שמן זית זך כתית. והיינו כי השמן הוא חכמה סתימאה וכמ״ש שמן משחת קדש. פי׳ קדש הוא חכמה דאצילות והשמן מושח את הקדש והיינו לפי שהוא בחינת מו״ס שהוא מקור ושרש להתהוות החכמה. ומה שנמשך מכתיתת הזיתים הוא בחינת הבירורים כמו שע״י כתיתת הזית נפרד הפסולת ונבדל בפני עצמו והטוב נמשך ממנו לעצמו והוא השמן. כן למעלה הוא ענין בחכמה אתברירו. ועיקר הבירורים הוא במו״ס דהיינו בירור עולם התיקון מעולם התהו ושבירת הכלים שנפלו לבי״ע כו׳ כמ״ש באגה״ק סי׳ כ״ח. וכן בעבודת ה׳ ענין הבירור ע״י כתיתת הזית עיין במדרש רבה ר״פ תצוה והיינו שישפיל עצמו לעפר ויתמרמר על ריחוקו מה׳ וע״י כתיתה זו ממשיך בחינת שמן שהוא מו״ס דא״א ומזה נמשך העלאת הנרות שהוא גילוי בחי׳ אהבה רבה דאהרן. (ובד״ה כי אתה נרי נתבאר דמבחינת השמן נמשך ג״כ יראה עילאה והיינו כי שורש יראה עילאה הוא ממו״ס) וזהו ענין כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כי הנה ממותרי מוחין הנמשך ממו״ס יוצאין ובוקעין השערות והתהוות השערות הוא מאור החוזר מן הבירורים הנ״ל שאין הכלי יכולה לסבול את האור החוזר מן הבירור ומזה יוצאין השערות (ועמ״ש בענין פי׳ מ״ש בזח״ג קכ״ח ב׳ כחמר טב על דורדייה). והנה ענין השערות הוא צירופי אותיות התורה. כמארז״ל ע״פ קווצותיו תלתלים תלי תלים של הלכות. וזהו ונפשי כעפר לכל תהי׳ בחי׳ כתיתת הזיתים ואח״כ פתח לבי בתורתך בחי׳ השערות והלכות התורה. שעליהם נמשך בחי׳ כשמן הטוב בחי׳ משחת קודש שהוא מושח את הקדש בחי׳ חכמה. ואח״כ שיורד ע״פ מדותיו. והוא ענין העלאת שבע נרות המנורה. פי׳ כמ״ש בלק״ת שעיקר ענין העלאת הנרות אל מול פני המנורה להמשיך מלמעלה לבחי׳ כתר שבמל׳ והוא להגדיל בנינה כו׳ והענין הוא שהקב״ה בעצמו הוא רם ומתנשא. וא״צ כלל להעולמות שיתגלה בפניהם כי הם כלא ממש חשיבי. וכמשל שיתגלה האדם להתנשא על הזבוב שכלא חשיב נגדו כן יותר מכן אין ערוך. וצריכין להמשיך באתעדל״ת שיתעורר לעילא בחינת רצון שירצה להיות מלך על עם. וממשיכים זה ע״י אהבה רבה שהמשיך והדליק אהרן כה״ג לכנס״י וכנ״ל שאהבה רבה הוא אהבה ותשוקה נפלאה. שיתגלה אור א״ס ב״ה למטה. כי זהו בחי׳ אהרן כה״ג להיות נראה אור. וע״י אהבה רבה זו מעוררים למעלה שיומשך ויתגלה מן הרצון העליון שהוא כתר רעוא דכל רעוין אל בחי׳ כתר שבמל׳ דהיינו שיהיה הרצון להיות מלך וזהו אל מול פני המנורה. וזהו שיורד ע״פ מדותיו. וכן בעבודה כשעובד בבחי׳ זו נמשך בחי׳ שיורד ע״פ מדותיו של הקב״ה פי׳ שממשיך עי״ז גילוי אלקות בנפשו שמתהפכים עי״ז מדותיו ונעשה בריה חדשה ממש שנשמר מאד מן הרע כו׳. והנה המנורה היה בדרום. היינו שא״א לבא לבחי׳ אהבה רבה זו אא״כ יקדים תחלה בחינת ומדרגת אהבת עולם שהוא בחי׳ אברהם שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה ועיין מ״ש לעיל מענין הנגבה ועיין ברבות סדר לך לך (פל״ט) ובזח״א שם (ד״פ ע״א ודפ״ג ב׳ פ״ד א׳) ועיין בפ׳ ויגש (דר״ו ע״א) גבי להנחיל אוהבי והיינו כמ״ש בזח״ב ר״פ יתרו (דס״ז ב׳) שיש בחי׳ מיכאל כהנא רבא. ועוד בחי׳ עליונה יותר (מעלת) [במעלת] כהן גדול. והנה בחי׳ מיכאל הוא בחי׳ אהבת עולם הנמשך מבחי׳ חסד לאברהם וזהו ענין הנגבה וכן מיכאל הוא מימין כנז׳ ברבות במדבר פרשה ב׳ ואח״כ בחינת אהרן כהן גדול מדליק המנורה בבחי׳ אהבה רבה בחינת שיורד ע״פ מדותיו כו׳. והנה משנ״ת לעיל שאה״ר זו דאהרן באה ג״כ ע״י אותה ההתבוננות עצמה רק כאשר ישים  מרירות בנפשו על החשך המסתיר כו׳ היינו לפי שמקור המשכה זו הוא מבחי׳ ח״ס כנ״ל ובחכמה אתברירו והבירור היינו ענין כתיתת הזיתים דוקא. שזהו ענין שישים מרירות בנפשו ויצעק אל ה׳ בצר לו כו׳ ואזי עי״ז דוקא נמשך מזה השמן הטוב שמבחי׳ מו״ס שרש האה״ר דאהרן גם כמ״ש בד״ה שוש אשיש בענין גנוחי גנוח שע״י הבכיה מעורר יג״מ הרחמים כו׳ ע״ש והרי משם שרש אה״ר דאהרן שנמשך מבחינת ורב חסד. ובפי׳ בהעלותך י״ל עפמ״ש בזח״ג פ׳ במדבר (דקי״ח ע״ב) ע״פ ששם עלו שבטים אלין י״ב שבטין י״ב תחומין דלתתא. ופי׳ ששם קאי על ירושלים הבנויה כעיר כו׳ היא בחינת מל׳ ולשם הוא עליית השבטים י״ב תחומין דלתתא שבבריאה. ופי׳ כעיר שחברה לה יחדו איתא בזהר וישב (דקפ״ג סע״ב) דאתחברת אמא בברתא והוו כחדא ועמ״ש מזה בד״ה אלה פקודי המשכן משכן העדות: וזהו כענין ולקשרא שביעאה בשביעאה המבואר בזהר פקודי (דף ר״ס סע״ב) ובפע״ח סוף שער הק״ש בהגה״ה מהחברים. ממל׳ עד בינה כו׳ והנה עליי׳ זו דששם עלו שבטים היינו ע״ד מ״ש בפע״ח שם בפי׳ כתפלה אריכתא דמיא שהוא עליי׳ היכל ק״ק דבריאה באצילות עד שנעשה בחי׳ אצילות ממש וכן הוא ג״כ בעליות דקבלת שבת. ועיין מענין י״ב שבטין בזהר ויחי (דרמ״א ע״א) ומענין ששם עלו שבטים כו׳ (שם דרמ״ב א׳) ובפ׳ ויצא דקנ״ח א׳ ובפ׳ פקודי (דרכ״א ב׳ דרכ״ט ב׳) ובפ׳ אחרי (דע״ח א׳). והנה ענין בהעלותך דאהרן י״ל שמעלה אותן למעלה מבחי׳ ששם עלו שבטים מצד עצמן. שעלייתם הוא בבחי׳ מל׳ כנ״ל. אבל אהרן שמעלה הנרות הוא עליות המל׳. והיינו ע״י שממשיך בה מבחי׳ חכמה וכענין מ״ש בזהר פ׳ אמור (ד״ק ע״ב) בזמנא דנהרא מאבא עילאה כו׳ שזהו למעלה מבחי׳ ומדרגת בזמנא דנטלא מבי אימא כו׳ ע״ש ובבה״ז. וזהו ההפרש בין קרבנות הנשיאים להדלקת והטבת הנרות ועיין מ״ש במ״א ההפרש בין מוחין דאימא למוחין דאבא בד״ה להבין מ״ש בהגדה מצה זו כו׳ ועיין מ״ש במ״א ע״פ מארז״ל פתח במזבח וסיים בשולחן כו׳ ובענין ויין ישמח כו׳ להצהיל פנים משמן כו׳. ובכ״ז יובן מ״ש בהעלותך. ועיין בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ה א) במ״ה ע״פ משקה הרים מעליותיו איזו היא עלייה זהו עדן והרמ״ז שם האריך בזה והנה עדן הוא ח״ע וזהו ג״כ פי׳ בהעלותך דאהרן כו׳: ובכ״ז י״ל עוד דהנה בקרבנות הנשיאים הי׳ לכל נשיא קרבן בפ״ע ועי״ז העלה שבטו. ובהעלאת אהרן את הנרות שהן נש״י הנה מתעלים כולם ע״י שבעת הנרות. ועיין מזה בזהר פ׳ בהעלותך (דקנ״א סע״א וע״ב). והענין דכה״ג מצינו גבי קי״ס שנקרע הים לי״ב גזרים לכל שבט מסילה בפ״ע. ולעתיד גבי והניף ידו על הנהר כו׳ כתיב והכהו לשבעה נחלים, ומבואר במ״א על פסוק זה דלפי שקריעת ים סוף הוא בבחי׳ מל׳ והוא להיות עליות והתחברות י״ב שבטים שבבריאה בשרשן שבאצי׳ י״ב גבולי אלכסון דז״א, ולכן נקרע לי״ב גזרים. אכן והניף ידו על הנהר היינו בחי׳ בינה. שהבינה מעלמת אור החכמה. וצ״ל גילוי אור החכמה שאור א״ס מלובש בחכמה. ולפי שגילוי זה שבחכמה נמשך מבחי׳ ז״ת דעתיק ע״כ נאמר והכהו לשבעה נחלים כו׳ כנגד ג׳ אבות וארבעה אמהות כי בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו׳. וכעין זה הוא ג״כ ההפרש בין קרבנות הנשיאים שהוא בחי׳ ששם עלו שבטים מבריאה לאצילות ע״כ לכל שבט הי׳ העלאה בפ״ע שמקבל משרשו שבאצילות כו׳ ועיין מ״ש בביאור ע״פ יהודה אתה יודוך אחיך, אבל העלאת הנרות המנורה שעיקר ההעלאה ע״י אור החכמה דייקא שלמעלה מהבינה כנ״ל שמשם הוא בחי׳ השמן כו׳ ע״כ נמשך בבחי׳ ז׳ נרות דייקא מעין בחי׳ והכהו לשבעה נחלים דייקא. וכנודע ג״כ דשרש השמן שבחכמה נמשך  מבחי׳ ע״ק כמ״ש במ״א בשם הזהר הרקיע בפ׳ ויקרא ע״פ כשמן הטוב כו׳. והרמ״ז בפ׳ אמור (בדף פ״ט ע״א) בד״ה ההוא שמן. כ׳ שיש ב׳ מיני שמנים. הא׳ שמן למאור. והמין השני הוא שמן המשחה. הא׳ הוא מכתרא עילאה. והב׳ ממו״ס כו׳ ע״ש:

בהעלותך, ג׳

בהעלתך את הנרות וגו׳. ופרש״י כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה. אמר לו הקב״ה חייך שלך גדול משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ועיין במדרש. ולהבין זה גם מ״ש להלן הצאן ובקר ישחט להם כו׳ מהו התמיה הלא יש בעולם ע׳ אומות והם ריבוא רבבות יותר מת״ר אלף ואוכלים בשר ונמצא להם.

וגם מ״ש אם את כל דגי הים וגו׳ הלא הם שאלו בשר ולא שאלו דגים כלל. והענין יובן בהקדים ענין מעשה הקרבנות של הנשיאים שכל נשיא העלה שבטו על ידי קרבנו.

והענין דצ״ל דארז״ל ע״ה אסור לאכול בשר. דהיינו מפני שאינו יכול להעלות את הבשר כו׳ וא״כ מובן מזה שהאדם מעלה ומגביה את המאכל והיינו מפני שהאדם גבוה יותר שהוא מדבר והוא הראש לכל בחי׳ הדצ״ח וכמשנ״ת לעיל בפ׳ נשא ע״פ כה תברכו כו׳.

ובמ״א משמע להפך דארז״ל רפ״ו דברכות אילן שאכל אדם הראשון חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אביו ואמו עד שיטעום טעם דגן. הרי שאדם מקבל הדעת מהחטה וכן אמר ר״נ עד דלא אכילנא בישרא דתורא כו׳. אך הענין הוא ששניהם אמת שהם למטה מנפש האדם ולמעלה הימנו.

והיינו כי כל הטעמים של כל מיני צמחים ופירות וכן הבשר של חיות ובהמות שרשם הוא מעולם התהו שהוא בחי׳ עולם הנקודים שלמעלה מאצילות שהוא ברודים והיינו כי שורש כל החי הוא מחיות המרכבה פני אריה הוא מקור נפשות החיות ופני שור הוא מקור נפשות הבהמות ופני נשר הוא מקור נפשות העופות.

והנה החיות נושאות את הכסא ועל הכסא כו׳ כמראה אדם הוא בחי׳ ע״ס דאצילות דעולם התיקון שנתקנו בבחי׳ פרצוף אדם והיינו עד״מ סדר והדרגת השתלשלות אברי האדם שהוא רמ״ח אברים ושס״ה גידים וכציור הגוף כמ״כ מתלבשת הנפש שהרי התלבשות הארת הנפש בגוף הוא מתחלק לפי ציור הגוף שבמוח שורה המחשבה ובפה הדבור ובידים כח המעשה וזהו שנקרא אדם האלף הוא בחי׳ מחשבה וד׳ דיבור מ׳ מעשה וכמ״כ הוא למעלה בע״ס דאצילות משתלשלים בזה הסדר דבחי׳ אדם והשראת האור בתוכם הוא ממש כפי השראת הנפש בגוף האדם (ועמ״ש מזה בפ׳ אמור בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י). ויש בחי׳ מוחין דקטנות ומוחין דגדלות, משא״כ שארי הברואים כמו בהמות וחיות אין ציור הגוף שלהם שוה לאדם כלל וראשם כפוף ושוה עם הגוף, וכמ״כ סדר המשכתם ממקורם ושרשם שם הוא ג״כ ההשתלשלות והמזיגה באופן אחר ממש (וע׳ בזהר בראשית די״ט ע״א ודף כ׳ ע״ב). והנה החיות שבמרכבה הם נושאות את הכסא דהיינו כמו שהבהמות מגביהי׳ את האדם הרוכב עליהן כך הם מעלים ונושאים את בחי׳ אדם שעל הכסא למעלה ממנו והיינו לשרשם שהוא מעולם התהו שלמעלה מאצילות. אכן הם ג״כ נשואות עם הכסא דהיינו שהם נגבהים ומתעלים עם האדם שעל הכסא. שהוא המגביה ומעלה אותן כמו אדם בעוה״ז מעלה את בשר הבהמה שהבשר מתעלה באכילת אדם שנהפך לדם הנפש ונכלל בבחי׳ ומדרגת מדבר (ועמ״ש בד״ה אני ישנה ולבי ער גבי פי׳ רעייתי). אך מה שעי״ז נעשה התקשרות נפש האדם בגופו ותוספת השכל זהו בחי׳ נושאות כו׳ (ועמ״ש מענין זה בד״ה ששת ימים תאכל מצות כו׳):

ב והנה הבשר הוא מבחי׳ גבורות שלכך הוא סומקא ולכך גם אחר הבירור וההעלאה הוא נכלל בגבורות דקדושה והיינו שעי״ז נמשך התלהבות ורשפי אש והיינו לפי ששרש כל הבהמות וחיות הוא  מאריה ושור שבמרכבה והם הם בחי׳ גבורות וכמ״ש במרכבת יחזקאל בוערות כמראה הלפידים וכן השרפים לשון רשפי אש ולכך גם הבהמות והחיות שנשתלשלו מהם הם ג״כ בחי׳ גבורות ולכך בשרא היא סומקא כו׳.

ועיין בבחיי פ׳ בשלח ע״פ ויאמר משה בתת ה׳ לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד מדת הדין ומדת הרחמים כו׳. וזהו שארז״ל ע״ה אסור לאכול בשר שאינו יכול להעלו׳ את הבשר כי מהגבורו׳ יש יותר יניקת החיצוני׳ וכמ״ש לקמן ע״פ זאת חקת התורה ויקחו אליך פרה כו׳ וכמ״ש בזהר פ׳ נח (דס״ה ע״א) כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר וע״ש במק״מ בשם הרח״ו, וכיון שאינו יכול להעלותו הבשר מורידו ומשפילו וכמ״ש במ״א ע״פ וגלחה את ראשה. אבל התלמיד חכם שמקבל מבחי׳ חכמה ובחכמה אתברירו ע״כ מברר את הבשר ואז הבשר מוסיף בו התלהבות. אך מרע״ה אמר מאין לי בשר, פי׳ שהיה נעלה מאד מבחי׳ גבורות של הבשר אף כמו שהם לאחר הבירור. שההתלהבות ורשפי אש האהבה הוא עדיין בחי׳ יש מי שאוהב, ובמשה כתיב ונחנו מה שהוא בחי׳ אין תכליתהביטול.

ואף שבו יש ג״כ בחי׳ התלהבות בבחי׳ גבורות אך ההתלהבות כלולה בבחי׳ ביטול ואין והוא נק׳ בחי׳ גבורות דאבא, משא״כ הגבורות הנולדים מבירור הבשר הוא בחינת גבורות דאימא או גבורות דז״א שהוא בחי׳ יש ודבר שנרגש ההתלהבות כו׳ והוא מילתא זוטרתא ולמטה מבחי׳ מרע״ה שהוא בחי׳ מ״ה תכלית הביטול בחי׳ אין כנ״ל (ועמ״ש סד״ה והיה מדי חדש בחדשו גבי יבוא כל בשר להשתחוות):

וזהו ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. פי׳ שש מאות אלף רגלי דור המדבר היו תלמידיו שהיו ג״כ מבחי׳ יסוד אבא שהוא בחי׳ ביטול וזהו אשר אנכי בקרבו שמשה הוא בחי׳ מה ואין כנ״ל. ואתה אמרת בשר אתן להם פי׳ משה מדבר עם בחי׳ אור א״ס המלובש בחכמה שהוא בחי׳ משה וזהו ואתה כי חכמה נק׳ אתה כו׳ (ועיין בזהר פ׳ בלק דף קצ״ג ע״ב) דמשמע שאתה הוא אור א״ס המלובש בחכמה תתן בשר וזה א״א שיושפל כ״כ ממדרגה גבוה ונעלה שהוא בחי׳ חכמה ואין שהוא בחי׳ משה וא״כ איך המזון הנמשך על ידו יהיה הבשר שהבשר מדרגה תחתונה מאד לגבי משה שהוא בחי׳ יש ובחי׳ גבורות כו׳. וזהו הצאן ובקר ישחט להם. פי׳ מאחר שהם מבחי׳ גבורות ולכן צריכין שחיטה (ע׳ בלק״ת פ׳ ראה ופ׳ שמיני) וא״כ איך אפשר להיות למאכל להם שהם מיסוד אבא תכלית הביטול כנ״ל. אם את כל דגי הים כו׳ פי׳ דגים הם בחי׳ נעלה מצאן ובקר שהם א״צ שחיטה. ואעפ״כ הם נמוכים לנגד מדרגתם וא״א שימצא להם כו׳ ועיין מזה לקמן:

ג ויאמר ה׳ אל משה היד ה׳ תקצר. פי׳ עם היות שהאמת שאתה נעלה מאד מבחי׳ היש דבשר כי אתה בחי׳ מ״ה וביטול אעפ״כ היד ה׳ תקצר. בתמיה. והיינו שיוכל להמשיך ולישפל אף מהאין דחכמה שהוא נעלה מאד להתלבש ולהתגלות למטה מטה בגבורות והיש של הבשר שגם בבחי׳ היש של הבשר יתגלה הביטול דחכמה. כי יד ה׳ יוכל לישפל מאד למטה מטה (וכמ״ש במ״א בענין המגביהי לשבת שלכך המשפילי לראות בשמים ובארץ בהשוואה אחת וכענין היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים כו׳ וכה״ג נת׳ בפי׳ לבי ובשרי ירננו אל אל חי. שלהיות נמשך הביטול בלבי ובשרי שהם גשמיים הוא דייקא כאשר ירננו אל אל חי מהותו ועצמותו ית׳ כמ״ש בד״ה וארשתיך לי כו׳ ובמתן תורה ההרים רקדו דהיינו אף הרים גבנונים בפ׳ בת׳ דפסחים) (דקי״ח ע״ב) ועמש״ל בד״ה ענין שניתנה תורה על הר סיני כש״כ שבנקל יותר שיומשך הביטול בבחינת בשר כו׳, וז״ש לע״ל והיה מדי חדש כו׳ יבא כל בשר להשתחוות לפני. שהרבותא היא שאפילו בבחי׳ כל בשר שהוא בחי׳ גבורות ויש יומשך בחי׳ ההשתחוואה וביטול עליון וכמ״ש במ״א.

וזה היה ענין  השליו שהיו עופות שמנים מאד כדאיתא בגמ׳ דיומא דע״ה ב׳ ומסקינן לה אתליסר ריפתי ואחרונה אינה נאכלת אלא ע״י תערובות מרוב השומן הנבלע בה וכ״ש העליונות.

והענין כי שמן הוא בחי׳ חכמה שהוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳, ובעוה״ז הגשמי ג״כ השמן הוא בחי׳ חכמה שנשתלשל מבחי׳ חכמה שלמעלה, והתורה שהיא בחי׳ חכמה עילאה נק׳ שמן כו׳.

וזהו ענין השליו ששמן שהוא בחי׳ חכמה נמשך ונתפשט בבשר. שבשר השליו הוא בחי׳ גבורות והשמן שבה הוא בחי׳ חכמה בחינת מ״ה ואין. והיינו שנמשך הביטול גם בבחי׳ היש דבשר. וזהו היד ה׳ תקצר. שיוכל להמשיך מבחי׳ אין דח״ע גם לתוך הבשר עם היותו מצד עצם בחי׳ יש וגבורות, וכמ״ש בע״ח בענין כי יסוד אבא ארוך היינו השפעת כח הביטול.

והיינו כי השליו הוא נמשך ג״כ מבחי׳ פני נשר שבמרכבה שהוא שרש נשמת כל העופות אך שמבחי׳ נשר מתהוים כל העופות שאינן מעורבים בשומן כ״כ שהם רק בחי׳ בשר וגבורות ויש בלבד. אמנם זה השליו הוא מעורב בשומן כ״כ והיינו שנמשך לתוכו מבחי׳ שמן ח״ע בחי׳ אין שהוא בחי׳ הרכבה והתכללות חו״ג ביחד שלתוך גבורות דיש דבשר השליו נמשך בחי׳ חסד דחכמה להמתיק הגבורות והוא השמן כו׳.

וכמו העלאת נרות המנורה שהשמן נבלע ונמשך בפתילה ועי״ז דולקת הפתילה באור. שהוא ג״כ התכללות חו״ג חסד דחכמה הוא השמן ואור דפתילה הוא בחינת הגבורות והתלהבות, שהפתילה היא בחי׳ יש ונכל לת באור והוא ענין העלאת נפש האדם בבחי׳ רצוא והתלהבות. אך הנה העלאה זו הוא ע״י השמן שהוא בחי׳ ח״ע דהיינו שנמשך ג״כ בחי׳ ביטול דח״ע בההתלהבות כו׳ (ועמ״ש מענין השמן והפתילה ע״פ כי אתה נרי הוי׳. ובד״ה ת״ר מצות נר חנוכה) וזהו כענין השליו שהשמן נתפשט בהגבורות דבשר כנ״ל:

ד וזהו ענין שלך גדול משלהם דהיינו מקרבנות הנשיאים כי הנה הקרבן נק׳ אכילת מזבח שכמו ע״י אכילה נתברר הבשר ונולד מזה התלהבות ורשפי אש כך עד״ז הוא ג״כ אכילת מזבח רק שהוא בבחינה גבוה הרבה יותר וכמ״ש במ״א ולכן ארז״ל משחרב בהמ״ק שולחנו של אדם מכפר עליו.

וזה היה ענין הקרבנות של הנשיאים שכל נשיא העלה שבטו ע״י קרבנו דהיינו שעי״ז נמשך בשבטו בחי׳ הרצוא וההתלהבות ע״י הקרבן שהקריב שנק׳ אכילת מזבח כו׳, אכן בחי׳ אהרן שמדליק ומטיב את נרות המנורה הוא גדול מקרבנות הנ״ל, כי הנה המנורה היא בחי׳ מל׳ דאצילות, והי״ב שבטים הם מרכבה דבחי׳ מל׳ שהם הנק׳ י״ב בקר שלשה פונים צפונה כו׳ והים עליהם מלמעלה, הים היינו המל׳ דאצי׳ שהוא עליהם מלמעלה (ולכן הנשיאים הקריבו י״ב בקר לעולה דהיינו כמ״ש ששם עלו שבטים כו׳ ועלי׳ זו הוא ע״ד והחיות נושאות את הכסא), ואהרן שהעלה נרות המנורה היינו ג״כ לכללות י״ב שבטים הנכללים בבחי׳ מל׳ שהשפיע בהם ג״כ ההעלאה שיהיה לכל או״א מישראל בחי׳ העלאה זו. והעלאה זו הוא ג״כ בחי׳ גבורות ורשפי אש.

ואהרן בעצמו הוא חסד אך לכנס״י השפיע בחי׳ גבורות והיינו לפי שהוא שושבינא דמטרוניתא שמגביה ומעלה כנס״י לגבי מלכא קדישא והוא ע״י הגבורות שהם בחי׳ העלאה. וזהו ענין העלאת הנרות, אך גבורות אלו אינן בבחי׳ יש כמו ההעלאה שמבירור הבשר שהוא בחי׳ יש. אלא הם בבחי׳ אין וביטול שהרי מעורבים בשמן ופתילה ואור אשר עם היות בירור והעלאת הפתילה היא בחי׳ גבורות דיש אכן ע״י השמן הנבלע בה שהוא בחי׳ ח״ע ביטול ואין עי״ז נעשה ההעלאה והגבורות בבחי׳ אין וביטול כו׳.

ולכן הוא גדול מקרבנות הנשיאים שנק׳ אכילת מזבח שההעלאה נמשך מבירור הבשר שהגבורות הוא עדיין בחי׳ יש מי שאוהב והיינו כי הי״ב בקר הם בעולם הבריאה ואימא מקננא בכורסייא והגבורות הנמשכי׳ מבחי׳  בינה כשמקננא בבריאה הוא בחי׳ יש כו׳. אבל אהרן בהדלקת המנורה המשיך במל׳ שהיא המנורה גם מבחי׳ אבא להיות אבא יסד ברתא שהחכמה היא בחי׳ אין וביטול.

ולכן עם היות שהשפיע בה בחי׳ גבורות דאימא ג״כ להיות עי״ז העלאה וזהו ענין שושבינא דמטרוניתא, אך אין הגבורות בבחי׳ יש כמו ההעלאה שע״י הבינה לבד דמקננא בכורסייא שבקרבנות הנשיאים, כ״א הם בבחי׳ אין וביטול ע״י גילוי הח״ע אבא דמקנן באצילות כו׳ והיינו שמשפיע בה מבחי׳ או״א יחד וזהו ענין השמן והאור. (ע׳ בלק״ת פ׳ בהעלותך סד״ה מצות הדלקת נרות ועיין עוד בלק״ת פ׳ וירא בענין כי ארנון גבול מואב כו׳ ע ד בחכמה יסד ארץ) ונמצא שאהרן הוא ממוצע בין הנשיאים ומרע״ה. שמשה הוא בחי׳ מה ואין תכלית הביטול ונק׳ שושבינא דמלכא פי׳ שנעלה מבחי׳ ז״א הנק׳ מלכא מאחר שהוא שושבינא דילי׳ והוא הממשיך מלמעלה למטה.

והנשיאים הן בחי׳ העלאה ממטה למעלה מעולם הבריאה בגבורות ורשפי אש שמבחי׳ בינה דמקננא בבריאה שהוא בחי׳ יש. ואהרן נקרא שושבינא דמטרוניתא שהוא המעלה כללות נשמות ישראל ומאחר שהוא המעלה אותם מוכרח שהוא למעלה מהם כו׳ והיינו שמשפיע בהם מבחי׳ או״א שעי״ז ההעלאה הוא בבחי׳ אין וביטול כו׳ וזהו שהוא בחי׳ ממוצע בין הנשיאים ומרע״ה כי בצד א׳ הוא כמו בחי׳ הנשיאים שהוא המעלה כנ״י ממטה למעלה. משא״כ בחי׳ משה שהוא להמשיך גילוי אור א״ס מלמעלה למטה. אך עכ״ז בצד א׳ הוא כמו בחי׳ משה בהיות העלאה זו היא ע״י המשכת החכמה שהוא בחי׳ ביטול ואין כו׳. ועל ידי המשכה זו דייקא הוא ההעלאה. וזהו ענין שלך גדול משלהם (ועיין מ״ש כה״ג ע״פ להקריב לי במועדו שתפלת כל ימות החול נמשך משבת ע״י אמצעית המועדים שהם בחי׳ ממוצע כו׳ בחי׳ מוחין דאימא המחברים וממשיכים הארת מוחין דאבא בהמדות ועיין בבה״ז ר״פ ויצא ע״פ ויצא יעקב מבאר שבע כו׳. והנה ענין זה קרוב ג״כ למשנ״ת לעיל בדיבור הראשון שע״פ בהעלותך כו׳ שענין ההפרש בין אה״ר שמשפיע אהרן לבחי׳ אה״ע. שבחי׳ אה״ר היא הנמשך מבחי׳ ראיה והיינו כי ראיה היא בחי׳ חכמה. ומזה נמשך האה״ר שהגבורות ורשפי אש אינן בשביל לרוות נפשו הצמאה לבד שזהו בחי׳ יש מי שאוהב רק האהבה הוא להיות נגלה כבוד ה׳ שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה והנה מיתוק גבורות אלו ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה זהו בחינת משה שושבינא דמלכא וכמ״ש במ״א ע״פ משה ידבר כו׳ ע״ש):

ה והנה להבין בתוספת ביאור מעט בענין השליו הנה לקמן מבואר שהעופות הן נמשכים מבחי׳ כרובים ועמ״ש ע״פ שמן תורק שמך ע״כ עלמות אהבוך ג״כ כענין משנ״ת בדרוש זה והוא שלפי שבחי׳ התורה שהיא בחי׳ שמן הוא גבוה מאד ע״כ יכול לימשך מטה מטה עד גם בבחי׳ עלמות שהוא בחי׳ מי שלבו אטום והיינו שעי״ז לבי ובשרי ירננו כו׳ כנ״ל, וגם שליו מלשון שלוה כמ״ש בגמרא דיומא (דע״ה ב׳) צדיקים אוכלין אותו בשלוה. ופי׳ שלוה י״ל ע״ד מ״ש באגה״ק בענין ועבודת הצדקה השקט ובטח ע״ש היטב והיינו בחי׳ אהל בל יצען בל יסע יתידותיו לנצח כמ״ש מזה סד״ה שובה ישראל עד, והיינו לפי שהשמן והביטול נמשך ממקום עליון מבחי׳ חכמה עילאה דכולא דשקיט ואשתכיך כו׳ ועיין בזהר פ׳ נשא דקכ״ח ע״ב וזהו מ״ש ויהי בערב ותעל השליו כו׳ ובבקר היתה שכבת הטל כו׳, הרי שיש יחוס ושייכות קצת זה לזה וכן בתהלים סי׳ ק״ה שאל ויבא שליו ולחם שמים ישביעם ועיין בזהר פ׳ לך לך (דפ״ח ע״א) ע״פ כשמן הטוב כו׳ כטל חרמון כו׳ איהו שמן ואיהו טל כו׳. ובמא״א אות ש׳ סעי׳ נ׳ פי׳ שהבשר שרשו משם אלקים והשליו שרשו משני השמות הוי׳ אלקים ע״ש ויש לבאר ע״פ משנ״ת. ובזה יובן המעשה דרבב״ח בב״ב  (דע״ג ב׳) בענין הנהו אווזי דשמטי גדפייהו משמנייהו וקא נגדי נחלי דמשחא מתותייהו אמינא אית לן בגווייכו חולקא לעלמא דאתי כו׳. והיינו שלעתיד יומשך ויתגלה ח״ע גם למטה מטה בבחי׳ היש שהוא ענין יבא כל בשר להשתחוות כנ״ל.

ובתרגום שני דמגלת אסתר בפסוק ישנו עם א׳ במלשינות המן שבערב יוהכ״פ נכסין חיוון ואווזין ואכלין ושתין כו׳. ומה שאמר אווזי דייקא לפי שבה יש הרמז להתפשטות וגילוי ח״ע גם למטה וכמארז״ל בברכות דנ״ז א׳ הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה.

והיינו חכמות דייקא תרי היינו שע״י התגלות ח״ע בח״ת. נמשך ג״כ בחוץ. ועמ״ש בענין חכמות בחוץ בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת לקדשו, וזהו ג״כ מ״ש בפרק שירה אווז הבר המשוטטת במדבר כשרואה את ישראל עוסקים בתורה אומרת שיר קול קורא במדבר פנו דרך הוי׳ פי׳ קול היינו המשכה הקל קול יעקב שנמשך בבחי׳ מדבר ושממה הוא העוה״ז פנו דרך הוי׳ להיות בו המשכת דרך הוי׳ וכמ״ש מזה בד״ה וידעת היום ובד״ה ולא אבה.

וזהו עצמו ענין חכמות בחוץ דהיינו שיהיה נמשך אפילו בבחי׳ מדבר ושממה והיינו ע״י שההמשכה באה ונמשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות והוא מבחי׳ שמן משחת קדש. וע״ז בא הרמז בסיפור דרבב״ח שהאווזות הם שמנים במאד שהיה בהם תערובות והתכללו ת השמן. אך עיקר הגילוי פנימי׳ החכמה עילאה זהו ע״י תערובות והתכללות השמן בהם ביותר וכנ״ל והיינו כמ״ש בזהר פ׳ צו (דל״ד א׳) דשמן שריא בגו חכמה עילאה דכולא ולכן נמשך ומתפשט גם למטה יותר שגם היש הגשמי יתבטל שלפי ערך רבוי הגילוי מח״ע כך נמשך יותר הביטול כו׳ וכמ״ש בזהר באדרא דנשא (דקל״א ע״ב) בפי׳ הפסוק חכמות בחוץ תרונה כד נגיד ממוחא סתימאה דא״א כו׳ ועיין מזה עוד שם (דק״מ ע״א) ובפ׳ ואתחנן (דרס״ב א׳) ובפ׳ תולדות (דקמ״א ב׳) ובפ׳ אחרי (דע״ח א׳). ועמ״ש במ״א בענין ומעין מבית ה׳ יצא והשקה את נחל השטים. ועמ״ש ע״פ הרע״מ פ׳ נשא אבנא למשקל בה דא יו״ד כו׳, וגם אווזי יש להם דמיון קצת לשליו שבשליו כתיב ויגז שלוים מן הים ובאווזות ג״כ ארז״ל (פא״ט דנ״ז) הני אווזי דידן כעוף של מים דמיין כו׳ והוא רמז ג״כ למ״ש ומלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים. וגם שהאווזות הם לבנים אשר מורה על שרש החכמה ולכן קרא רבא לרב פפא ורב הונא בדר״י קאקי חיורי (בכתובות דפ״ה א׳ גיטין דף ע״ג סע״א) אך מה שאמר זה עליהם לגריעותא שלא כיוונו אל האמת היינו לפי שאף שהאווזות רמז לחכמות בחוץ עכ״ז האווזות הגשמיות הרי הן עדיין לא נתקנו שהרי הם ממה שנפל בשה״כ כשאר כל העופות והבהמה כו׳. והנה בפי׳ וענין עד דשמטי גדפייהו פרש״י נופלות נוצה שלהם מרוב שומן. ועיין בפרש״י (בחולין פא״ט דנ״ו ע״ב) בענין הנוצה ובתה״ד סי׳ קס״א. ויש לפרש כי עכשיו ההמשכה מחכמה עילאה באה ע״י צמצומים בבחי׳ שערות אבל לע״ל יהיה גילוי עצמיות חכמה עילאה בלי צמצומים וזהו דשמטי גדפייהו. ועיין בספר או״ת מהה״מ נ״ע ע״פ ומחץ פאתי מואב כו׳.

ועוי״ל ע״פ מ״ש במ״א ע״פ ויהי קול מעל לרקיע כו׳ בעמדם תרפינה כנפיהן פי׳ לפי שהקול שהוא ההמשכה נמשך ממקום גבוה מאד היינו למעלה מבחי׳ פרסא שהוא נק׳ רקיע כמ״ש יהי רקיע כו׳ ויהי מבדיל כו׳ וע״י המשכה זו מלמעלה מהרקיע נמשך בהם בחי׳ הביטול וזהו בעמדם בחי׳ תפלה בלחש ואזי תרפינה כנפיהן דהיינו יראה ואהבה שהם בחי׳ גדפין כו׳ שהאוי״ר ורצוא ושוב הם עדיין בחי׳ יש מי שאוהב כו׳ אבל הביטול הוא למעלה מזה וכנ״ל בענין ונחנו מה דמשה שלמעלה מבחי׳ רשפי אש וכשנמשך בהם הביטול ע״י קול והמשכה הנ״ל אזי תרפינה כנפיהן ונכללו האהוי״ר בביטול זה כו׳ ועמ״ש מענין זה בפ׳ יתרו בד״ה וכל העם רואים את הקולות, ועד״ז יובן כאן בהיות שענין האווזות הנ״ל רומז לבחי׳ חכמות בחוץ תרונה  כו׳ תתן קולה אשר קול והמשכה זו הוא מבחי׳ מו״ס מעל לרקיע וכמ״ש בזהר תולדות שם ועי״ז גם כל בשר יבוא לבחי׳ השתחוואה וביטול ומזה נמשך ג״כ דשמטי גדפייהו בחי׳ אהוי״ר הנק׳ גדפין והיינו משמנייהו שהשמן הוא המשכת חכמה עילאה דכולא גילוי הביטול העליון כו׳.

ועיין מענין אגדה זו בספר עבודת הקדש ח״ב פמ״ג והוא ז״ל פי׳ דהנך תרי אווזי היינו חדא דליא לי אטמא וחדא כו׳ הן חכמה עילאה וחכמה תתאה הנק׳ חכמת שלמה וזהו ענין חכמות בחוץ חכמות תרי משמע וכנ״ל ועיין במהרש״א הובא בעין יעקב שם שהעיר ג״כ לענין אווזי הנ״ל מענין השליו.

בהעלותך,  ד׳

וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה. הנה מנורה נקראת כנס״י שהיא קדושת כלל נש״י כמבואר במנורת זכרי׳ הלא ידעת מה המה וגו׳ ויען כו׳ זה דבר ה׳ המנורה היא דבר ה׳ הוא אשר בדבר ה׳ שמים נעשו המחיה כל העולמות שהיא כנס״י על שם שמכנסת בתוכה בחי׳ אלהות הנק׳ ישראל סובב כל עלמין כמ״ש ויקרא לו אל אלהי ישראל והיא כוללת כל הנשמות מגדולי הצדיקים ועד פחותי ערך וע״כ כתיב אל זרובבל אדם המבולבל טוב עם רע זרע אדם וזרע בהמה שמשים עצמו כבהמה שמהלך אחר שיחה נאה, ועל זה אמר הכתוב וזה מעשה המנורה מי שרוצה לצאת מבחי׳ רע ולעשות עצמו מנורה יעשה כסדר הזה מקשה שמתחלה היה ככר עגול ופרש״י עשת של ככר זהב היתה ומקיש בקורנס וכו׳ לפשט אבריה וע״י הכאת הקורנס יורד זהב עליון למטה ותחתון עולה למעלה עד שנתערב כל הזהב ומתבטל מצורתה הראשון, כן יעשה האדם בעצמו לשבר המדות שיתבטלו מצורתם כמאמר בטל רצונך מפני רצונו ומה שלמעלה יהיה למטה ויתערב וד״ל. ואח״ז אמר הכתוב זהב. יבוא לבחינת זהב שהוא יראה כי כסף הוא אהבה מלשון נכספה שכוסף לדבק בשרשו לאור באור החיים וזהו נק׳ אהבה מסותרת שיש תמיד בלב כל איש ישראל כמ״ש במ״א. וזהב נק׳ יראה מצפון זהב יאתה ולזה צריך התבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך הוא ממלא כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב יירא ויתבושש מגדולת א״ס ב״ה, וע״כ תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה התפלה עם פסוקי דזמרה ומדאורייתא אין צריך כ״א ק״ש ומעט תפלה, כמו במקדש ראשון שלא היו מתפללין לפי שהיה שכלם בהיר בשחקים כל היום לראות ולהבין פלאות א״ס ב״ה. אבל אנשי כנסת הגדולה בתחלת בית שני ראו שנתמעט השכליים ונתקרבו הלבבות אל החומר לראות הגשם לבד ע״כ תקנו להם התפלה וברכותיה שכולה ספורי שבחי אלהים פעמים הרבה שיגיע למדת יראה. וזהו רפידתו זהב כמו המסדר המטה מסדר ומניח כל דבר ודבר בפ״ע על מקומו. כן המסדר שבחי אלהים נותן מקום לכל דבר ה׳ שברא לכבודו למצוא גדולתו, ויש שבעה מיני דהבא בדיקנא דהנה דוד הוא רגל רביעי למרכבה בחי׳ אלהות הנק׳ מלכותך מלכות כל עולמים ודיקנא נק׳ המשכה מהשכל ויש שבעה מיני שכליים בבחינת דוד הנ״ל שיכול לבא לבחי׳ זהב שהיא יראה. וזהו שבעה קנים היוצאים מן המנורה והם ז׳ ימי הבנין וכל אחד כלול מיו״ד הם שבעים נפש של יעקב ויש שבעים שרשים בנשמות ישראל וכל אחד מישראל אחוז באחד מהע׳ שרשים הכלולים מז׳ ויכול לבוא לבחי׳ זהב ע״י אחד מז׳ בחי׳ להיות רפידתו זהב ויתלהב בהתגלות לבו רשפי אש שהוא חם ויבש אבל אהבה הנ״ל אינו מושג בלי בחי׳ מים קר ולח: עד ירכה עד פרחה. ירכה היא רגל התחתון ופרחה הם הפרחי׳ עליונים כולה כאחת נק׳ מנורה בין גדולי צדיקים הנק׳ פרחה על שם שתורת׳ ותפלתם פרחה לעילא ע״י דחילו ורחימו שהם גדפין לפרחה כמבואר  בזה״ק, ואפילו הירך הוא באמת מנורה רק שיהיו זהב טהור בלי סיג כמ״ש בפסוק אחר מקשה אחת זהב טהור כי הזהב אם יש בו סיג ממין אחר נשתנה מראיתה לירקון, כן ע״י הרע נשתנה וסימן לעבירה הדרוקן וצריך להיות סור מרע לגמרי והיינו להאמין בבוקר חדשים לבקרים שהיום נתחדש העולם מחדש כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית שממש נברא מאין ליש והוא ג״כ היום נוצר כמו אדם הראשון בוודאי יירא ויבוש מלמרות עיני כבודו ולא ירצה בעולם האין. גם בחוש הראות אנו רואים בכל יום מעשה בראשית בתחלה חשך הלילה ואח״כ יהי אור השמש ליום. וזהו בכל יום אברכך במה שאני רואה שגולל אור וכו׳ וחשך מפני אור היום בזה אני מכיר לברכך. ואל יאמר האדם שנמנע אצלו לפרד מהרע והתאוות שנשתרש באיסור. ע״ז אנו אומרים בתפלה אמת ממצרים גאלתנו ה׳ אלהינו מצרים נק׳ ערות הארץ היינו הדיבוק בתאוות במחשבתו והרע מקיפו שאינו יכול לצאת ולהסיח דעתו מהם זהו בחינת מצרים שאינו יכול לברוח משם כי אם ברצון ה׳. וזהו נשים משלו בנו נשים לשון רבים בין בהיתר בין באיסור אז הקב״ה מוציאו ממצרים כי מאין יבוא איש הישראלי לבחי׳ מצרים שנקראו בנים למקום שטבעם לעשות רצון אביהם שבשמים אבל הוא מאתו ית׳ שנתן היצה״ר (כמאמר אשר הרעותי וגו׳) כמו שהיה גלות מצרים ע״י גלגל שגלגל הקב״ה עם אבותינו עד שהביאם וכו׳, וע״כ כתיב ואנכי נטעתיך שורק כולה זרע אמת אפילו כשהאדם נופל למטה ח״ו לתאוות בחי׳ שור״ק בעקמימות אעפ״כ כולה זרע אמת ויכול להשתנות ויכול לעשות מזה סגו״ל סגולה מכל העמים וכן היה במצרים שאמר הקב״ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה אנכי מי שאנכי ארד וגו׳ ואנכי אעלך שהקב״ה עוזרו גם עלה שבחי׳ גם יהיה לו ג״כ עלייה (ועמ״ש בד״ה ויעש משה נחש נחשת בענין פי׳ גם זו לטובה). וזהו אמת ממצרים גאלתנו כי כולה זרע אמת כנ״ל ע״כ ממצרים גאלתנו ה׳ אלהינו שהגאולה שיהי׳ הוי׳ לאלהינו מבית עבדים המשועבד לתאות פדיתנו ואיך היתה הגאולה כל בכוריהם הרגת כי בעולם נק׳ פטר כל רחם הראשון וכן בנפש הוא השכל ראשית חכמה. וזהו כל בכוריהם הם שכליים של מצרים שכל אחד רוצה להעמיד רצונו ע״י שכלו הרגת שיפול ממדרגתו ורצונו שנק׳ מיתה ובכורך ישראל שכלו אלהות להתבונן גדולת א״ס ב״ה בתפ לה הנק׳ מטה בזהר הקדוש, שיש בתפלה מטה כסא מנורה ושולחן (בזח״ב מ״ד א׳ קל״ג א׳) רפידתו זהב גאלת שלא יהיה דרך מקרה מחמת מניעת שזהו גלות עדיין אבל תהיה הגאולה וחירות משעבוד הפרנסה שלא יהיה דבר מונע מתפלה, כי בלא תפלה א״א להיות סור מרע, ולכן תיקנו וידויים בכל יום בתפלה שקודם התפלה כשיתבונן שפלתו שהוא במצרים ויתבונן בגדולת א״ס ב״ה יתחרט בודאי מן הרע ובתפלה יהיה וידוי דברים ואז יהיה מנורה אחת זהב טהור שיהי׳ ירכה ופרחה מנורה אחת. אך העיקר שצריך להיות אחדות גמור זה עם זה שלא יביט ברעת חבירו וכו׳. והיינו שידע שיש למעלה מנורה מקשה שהעליון ירד למטה והתחתון עולה למעלה שהרע יורד לפעמים למטה ונכנס באדם רע ולהיפך עשיית איזה מצוה מאדם רע לפעמים עולה למעלה ונוטל אחר, וכל אדם צריך לתלות החסרון בו והטוב שלו שמא הוא מאחר שעלה למעלה ורעת אחרים שמא הוא שלו שירד למטה ואז יהיה באמת אחד הירך עם הפרחים שכל אחד יחזיק עצמו לבחי׳ ירך ולחבירו בחי׳ פרח וחבירו להיפך ואז יכול אהרן הכהן להדליק אש בכל הז׳ נרות שהוא כהן גדול רב חסד שכל החסדים בו יוכל להמשיך מאהבה רבה לאהבת עולם ואז ממילא יהיה תוכו רצוף אהבה בהתגלות לבו כרשפי אש וכו׳. וזהו בהעלותך את הנרות שאהרן יעלה אותם:

בהעלותך,  ה׳

 אם את כל דגי הים כו׳. להבין הא לא שאלו דגים כלל אלא בשר. הענין כי משה אמר מאין לי בשר. פי׳ שהוא במדרגה מאד נעלה עד שא״א לירד למטה לקבל חיות מן הבשר כי הבשר מגשם ולכן ע״ה אסור לאכול בשר רק ת״ח יכול להעלות כו׳ אבל לגבי מדרגת משה שהוא הגבה מאד נעלה אפילו עלי׳ זו ירידה תחשב. וזהו שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם כו׳ פי׳ כי מאחר שאנכי היינו בחי׳ משה בקרב העם איך תאמר בשר אתן להם כו׳ וזהו הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם פי׳ ומצא להם שהצאן ובקר ימצאם וישיגם ברדוף אחריהם להמשיכם למטה ויפלו ממדרגת משה כו׳. ולזה אמר אם את כל דגי הים כו׳ כי הנה כל מה שיש ביבשה יש בים. והבשר שבים היינו דגים אלא שהים הוא מעלמא דאתכסיא ויבשה מאתגליא. והנה הירידה הגדולה לבחי׳ עלמא דאתגליא לאכול בשר שביבשה להעלות כו׳ ולא יפול למטה בגשמיות יש עצה ע״י ירידה תחלה לעלמא דאתכסיא דגים שבים שבהם ועל ידם יוכל אח״כ לירד יותר כו׳ ולכן מנהג ישראל לאכול דגים קודם בשר. אך לגבי מדרגת משה אפי׳ אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם ג״כ שגם בחי׳ זו דדגים ימשיך ויוריד למטה ממדרגת משה (והענין י״ל כמ״ש במ״א דמשה הוא מבחי׳ אדם בארח אצילות דלעילא דעליה אתמר ורדו בדגת הים כו׳ דהיינו שהוא למעלה גם מבחי׳ נשמות עליונות הנק׳ נוני ימא ועוף השמים כו׳ ולכן גם בענין המזון ירידה היא לו אכילת דגים ובשר הגשמיים כיון שהוא למעלה גם מבחי׳ נוני ימא שבעולמות העליונים כו׳ ואע״ג שהלחם הוא למטה מהבשר הרי שרשו גבוה יותר כמ״ש במ״א בענין שתי הלחם ע״ג שני הכבשים ותדע שבהמ״ז אינו אלא על לחם כו׳ ועוד דהא המן ירד בזכות משה מזונא דחכמתא ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳) אך הקב״ה הגיז שליו שהם עופות והם למעלה מבחי׳ בשר בהמה כי הוא מבחי׳ פני שור כו׳ בחיות שבמרכבה ועופות הם מבחי׳ כרובים כו׳ וגם היו שמנים מאד כדאיתא בגמרא תליסר רפתא כו׳ כי בשרא סומקא בחי׳ גבורה ושמנונית בחי׳ חסד כו׳:

בהעלותך,  ו׳

ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה כו׳. הנה נרות נק׳ נשמות כמ״ש נר ה׳ נשמת אדם, ושבעה נרותיה הם נשמות השבעה רועים שהם המשפיעים אלקות לכללות נשמות ישראל כי הנה לית מחשבה תפיסא ביה אלא ע״י השבעה רועים כמ״ש במ״א. (ועיין מענין שבעה רועים ברבות נשא) (ר״פ י״ד) שהביאו מפסוק והקמנו עליו שבעה רועים (במיכה סי׳ ה׳ ד׳) ובשה״ש רבה ס״פ אם חומה היא ובמדרש (איכה ס״ו ג׳) בפסוק פרש רשת לרגלי ושם משמע דקאי על לע״ל. וכ״ה פ״ה דסוכה (דנ״ב ע״ב) וע״ש בפרש״י מ״ש כמדומה לי כו׳ והוא מפורש בשה״ש רבה שם. ויש להעיר לזה מענין מ״ש ע״פ והניף ידו על הנהר כו׳ והכהו לשבעה נחלים שהוא ענין התגלות ז״ת דע״י והיינו כי בנהר היוצא מעדן נאמר ומשם יפרד כו׳ אבל ע״י והניף ידו על הנהר כו׳ יהיה גם למטה גילוי הביטול כמו למעלה וזהו ענין והכהו לשבעה נחלים ע״ד מ״ש ונחל עדניך תשקם (בתלים סי׳ ל״ו) דהיינו נחל הנמשך מבחי׳ עדן עצמו שהיא למעלה ממדרגת נהר כו׳ וע״ד נחל איתן שנת׳ במ״א נחל הנמשך מבחי׳ איתן כו׳. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ בהעלותך כו׳ וזהו ע״ד בעבר הנהר ישבו אבותיכם כמ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו. וכללות נש״י נק׳ בשם מנורה מנורת זהב כולה ע״ש כולך יפה רעיתי. והנה במ״א אמרו במדרש דקאי על לע״ל והוא ברבות אמור ס״פ ל״ב לפי שבעוה״ז יש בהן פסולת אבל לע״ל אמר  זכריה כו׳ מנורת זהב כולה. וכ״ה בשה״ש רבה ע״פ כולך יפה רעיתי. ובמ״א אמרו (ברבות נשא פ׳ י״ג) לפי שירמיה אומר כסף נמאס קראו להם ויחזקאל קורא אותם סיגים בן אדם היו לי בית ישראל לסיג וגו׳ בא זכריה ואמר ראיתי והנה מנורת זהב כולה. של זהב היא כולה לקיים מ״ש כולך יפה רעיתי. מזה משמע דקאי ג״כ על זמן עכשיו דהא ודאי ירמיה ויחזקאל לא כיוונו כ״א על זמן דעכשיו ולא אלע״ל וא״כ ע״ז בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו׳. וצריך להבין באמת מדוע ירמיה ויחזקאל אמרו כן. וזכריה אמר מנורת זהב כולה. דהיינו כולך יפה. ויש להקדים תחלה ענין מה שנקראו כנ״י מנורה כי כמו שהמנורה היא מקשה א׳ תעשה המנורה שע״י המקשה שמקישים אותה נעשה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה ונתערב הכל עליון בתחתון ותחתון בעליון, כך כל ישראל ערבים זה בזה כלומר מעורבים זה בזה כי אתם קרוים אדם, כמו האדם שיש לו ראש ורגל והראש מקבל חיות גם מהרגל שצריך לו. כך כל ישראל ביחד הם נק׳ אדם אחד קומה אחת. וכמ״ש מזה ע״פ והארץ הדום רגלי בד״ה השמים כסאי. ובד״ה אתם נצבים היום כולכם. וזהו ע ד ירכה עד פרחה מקשה היא ירכה אלו הם מדרגות התחתונות ופרחה הם בחי׳ עליונות (ע״ד יציץ ופרח ישראל. הרי הפרח זהו בחי׳ ישראל כי שרית עם אלקים ועיין ברבות ס״פ וישב ע״פ והיא כפורחת כו׳ גם ע״ד שע״י אהוי״ר פרחה לעילא כו׳ משא״כ בחי׳ ירכה ועכ״ז כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים, ועמ״ש סד״ה מה יפו פעמיך בנעלים לפי שיש מעלה ברגל ובירך מה שאינו בראש וכענין זבולן קודם ליששכר וזהו ענין מקשה א׳) כולם מקשה א׳, וכולם מקבלים משבעה הנרות העליונות הם ז׳ רועים הנ״ל כל חד וחד לפום מדרגתו ולפום שעורא דיליה (מענין מקשה תעשה נז׳ בזח״א דף ע״ד א׳ ח״ב קנ״ח א׳): קיצור. נרות נק׳ נשמות ענין שזכריה אמר מנורת זהב כולה ולא כירמיה ויחזקאל לפי׳ א׳ קאי גם אזמן דעכשיו. ענין מקשה תעשה ירכה ופרחה. ופרח ישראל חמוקי ירכיך זבולן ויששכר. ראש ורגל. וכולם מקבלים משבעה נרותיה שהם שבעה רועים ששרשם גבוה מאד מבחי׳ בעבר הנהר כו׳ והכהו לשבעה נחלים כו׳ נחל עדניך ואזי לא יהיה ומשם יפרד כו׳ כמ״ש במ״א: ב והנה המצות קרויים ג״כ נרות כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור וגם כי רמ״ח מ״ע שהם רמ״ח אברים דמלכא עם תרין דרועין הם גימטריא נר וכמ״ש מזה בד״ה והיה לכם לציצית. והענין כי בלשון תורה נק׳ נר הכלי שבתוכה השמן והפתילה כמ״ש נרות המערכה ואת כל כליה, וגם השמן ופתילה עצמן קרוים נר כמ״ש בהיטיבו את הנרות והיינו הטבת השמן והפתילה. והנה נש״י נק׳ ע״ש כלי הנר שהוא בית קיבול לקבל בו את השמן והפתילה, כך הנשמות הם כלי קיבול לקבל המצות שהם בחי׳ השמן והפתילה שקרוים נר מצוה. אבל ותורה אור שהאור אינו עולה בשם אור אלא ע״י שנאחז בשמן ופתילה, ולפי ריבוי השמן והפתילה כך מאיר האור שאם הפתילה מן המובחר יהיה האור רב, וכן אם יהיה הרבה שמן יהיה האור נמשך משך זמן יותר, וכן אם יהיה ריבוי פתילות יהיה תוספת ריבוי האור, והרי עיקר גילוי האור הוא ע״י השמן והפתילה, כך התורה היא פי׳ וביאור המצות כמו למשל על מצות שבת יש מסכת שבת ועל מצות פסח יש מסכת פסחים כך עד״מ כל התורה הוא אור וגילוי המצוה כיצד נעשית. והנה כמו שהוא בגשמיות כך הוא ברוחניות. כי המצות הם רצון העליון ב״ה ומלובש בהם עונג העליון כמ״ש ריח ניחוח להוי׳. וארז״ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, שהתענוג נמשך לפי הרצון שבמה שאדם רוצה נמשך בו התענוג ולהיפך במה שהוא נגד רצונו מקבל ממנו צער שהוא היפך התענוג,  ועמ״ש מזה בד״ה בהעלותך את הנרות. ונמצא שבחי׳ הרצון יש בו בחי׳ התלבשות התענוג (עמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון ובד״ה ובבואה לפני המלך). ולכך צריך האדם לעשות המצוה בשמחה כמ״ש תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, כי השמחה היא התגלות התענוג שהעונג כשבא לידי גילוי אז נולדה ונתהוה השמחה בהתגלות הלב וכל מה שיש גילוי תענוג יותר הוא שש ושמח יותר כמ״ש מזה בד״ה שוש אשיש בהוי׳. ופי׳ מרוב כל אינו פי׳ מכל תענוגי עוה״ז בלבד, כי זהו פשיטא שהרי כל תענוגי עוה״ז אינן אלא פסולת ממה שנפלו בשבירת הכלים. ולכן ארז״ל על ר״ע כשהיה ק״ך מילין מכרך גדול של רומי ושמע קול הקריה הומה בחדוה ושמחה רבה ר״א ור״י בכו אבל ר״ע שחק ואמר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה שאם זה התענוג נמשך אפי׳ לעוברי רצונו כו׳. כמארז״ל שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו׳ והמזל מקבל מע׳ שרים כו׳ שהם מקבלים משמרי אופנים בחי׳ שמרים ופסולת ומזה משפיעים כל תענוגי עוה״ז, ואין ערוך לפנימיות החיות שהוא זיו השכינה המתגלה בג״ע שצדיקים יוש בים ונהנים מזיו השכינה עד שאמרו מוטב לידייניה וליתי לעלמא דאתי, לפי שכל יסורי גיהנם כדאי לו בשביל שיקבל אח״כ עונג העליון הנמשך מזיו השכינה ולכן ארז״ל אם לעוברי רצונו כך שנמשך כ״כ תענוג גדול בשפע השמרים והפסולת כש״כ שיומשך תענוג גדול בהגלות נגלות ענג העליון מזיו השכינה לע״ל. והנה כמה גדול השמחה והתענוג המתגלה מזיו השכינה אפילו בג״ע התחתון עד שאמרו מוטב דלידייני׳ כו׳ כ״ש בג״ע העליון שהוא למעלה מעלה מג״ע התחתון עד שצריך לטבול בנהר דינור לג״ע העליון ויש כמה מיני ג״ע במדרגות גדולות עד רום המעלות ובכולם יש בחי׳ נהר דינור בין זה לזה עד רום המעלות. וז״ש רז״ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה״ז ולא בעוה״ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל כו׳. וזהו וקדושים בכל יום יהללוך סלה וקדושים הם הנשמות שיש להם עליות סלה בלי גבול ותכלית ומתענגים עונג למעלה מענג עד אין קץ, ולכן ארז״ל (סנהדרין דף ק׳ סע״א ובמשנה סוף עוקצין) עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש״י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש (במשלי סי׳ ח׳ כ״א), כי כדי שיקבל תענוג ההוא שהוא עד אין קץ שאין כח בנשמה שהיא בחי׳ נברא יש מאין לקבל התענוג ההוא להיות נתפס ומתלבש עד שנהנין כו׳ לכן הוצרך להיות ש״י עולמות שהם מעלימים בהעלם אחר העלם העונג העליון ההוא עד ש״י עולמות להיות נתפס ומתלבש בכח הנשמה. (והיינו בחי׳ קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימטריא ש״י שמבחי׳ חו״ב נמשכו עולמות אלו כו׳ שהם למעלה מבחי׳ עוה״ז ששרשו מתחיל מבחי׳ המדות שראשיתם החסד כמ״ש עולם חסד יבנה. משא״כ בחי׳ חו״ב הם ענין אלפים שנה שקדמה התורה לעולם שהוא למעלה מחיות העולמות ועז״נ מאד עמקו מחשבותיך כו׳ שהם בבחי׳ עומק שלא בא לגילוי בסדר השתלשלות העולמות וכמ״ש מזה באריכות בד״ה באתי לגני ומשם נמשך לעוה״ב בחי׳ ש״י עולמות וזהו ענין עלמין דכסופין שנמשכו מבחי׳ עובר לסוחר כו׳ כסופין ל׳ כוסף ע״ד נכספה וגם כלתה נפשי כו׳ גם ע״ד היכל קדה״ק שכנגד ג״ר הוא למעלה משאר היכלות שכנגד ז״ת היכל האהבה כו׳ וזהו ענין להנחיל אוהבי יש מה שבאמת למעלה היש ולמטה כלא חשיב משא״כ מבחי׳ המדות נמשך יש מאין שלמטה היש כו׳. ועיין מענין ש״י עולמות אלו בזח״א ויצא דקנ״ו סע״ב ע״פ לכן ישכב עמך ישכב י״ש כ״ב פי׳ י״ש היינו קנה חכמה קנה בינה הנמשך ע״י כ״ב אתוון דאורייתא.) (ודקנ״ח רע״א ע״פ כי יש שכר לפעולתך ויגש דר״ו ע״א ויחי רמ״ב ב׳ תרומה קס״ו ב׳ ובע״ח שט״ז פ״א בהג״ה ובלק״ת בחבקוק ובהרמ״ז פ׳ בשלח דמ״ה ע״א ובעמה״מ שי״א ספ״א שי״ג פ״ד): קיצור. שנש״י נקראו נר ע״ש הכלי שבו השמן והמצות נק׳ נר מצוה ע״ש  השמן והפתילה. ותורה היא אור הנתלה בשמן ופתילה. כך ברוחניות כי המצות הם רצון העליון ומלובש בהם ענג העליון ולכך צריך האדם לעשות המצות בשמחה שהשמחה גילוי העונג. וצ״ל השמחה מרוב כל. ר״ע שחק. מוטב דלידייניה. ויש ג״ע זה למעלה מזה יהללוך סלה ילכו מחיל. לכן צ״ל ש״י עולמות להיות כלי לקבל העונג. כי העולמות נמשכו מז״ת עולם חסד יבנה. אבל ש״י עולמות נמשכו מקנה חכמה קנה בינה עמקו מחשבותיך וע״ד היכל קדה״ק: ג והנה על זה אמרה תורה מרוב כל פי׳ מכל מיני עונג עד רום המעלות שנתפס ומתלבש בכח הנשמה בבחי׳ ש״י עולמות. אבל שמחת המצוה עצמה היא למעלה מבחי׳ ש״י עולמות הללו שאינה מתלבשת בהם, כי המצות הם רצון העליון ב״ה שבהם מלובש עונג העליון ב״ה שהוא למעלה מעלה מגדר התלבשות והוא בחי׳ עין לא ראתה אלקים זולתך כו׳ (כי הנה ידוע דתרי״ג מצות דאורייתא עם ז׳ מצות דרבנן הם תר״ך עמודי אור הנמשכים מכתר עליון שהוא בחי׳ סוכ״ע והוא המחבר א״ס ב״ה לנאצלים ויש בו ב׳ בחי׳. הא׳ הבחי׳ העליונה שבו מה שמאיר בו אור א״ס ב״ה. והב׳ הבחי׳ תחתונה שבו מה שהוא מאיר בחו״ב. וזהו ענין ש״י עולמות היינו מחצית התחתון מבחי׳ תר״ך. משא״כ הבחינה עליונה שבו הוא למעלה מבחי׳ ההתלבשות בחו״ב כי חו״ג דא״א מתלבשים בחו״ב משא״כ ג״ר כו׳. ועמ״ש במ״א ע״פ שראשי נמלא טל. וזהו ענין ומעולם לא שמעו לא האזינו עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו ופי׳ ברבות משפטים) (ס״פ למ״ד) שאין העולם יכול לשמוע מהו מתן שכרן של מצות. והיינו דלא מיבעי׳ בעוה״ז שהוא בעל גבול מן הארץ לרקיע ת״ק שנה ששרש התהוותו מספירות הבנין שאין יכול לקבל עכשיו הגילוי מבחי׳ סכ״ע ועיין באגה״ק ע״פ וילבש צדקה כשריון מ״ש מזה. אלא אפילו בבחי׳ ש״י עולמות שעתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ששרשן מבחי׳ חו״ב וזהו ענין ביו״ד נברא העוה״ב כו׳ אינו יכול לקבל גילוי עצמות המצוה ממש שהוא בחי׳ תר״ך עמודי אור כנ״ל וזהו ענין מרב כל. כי בחי׳ כל היינו נש״ב וכ״ז הוא רק בבחי׳ ש״י עולמות כו׳. עי״ל בפי׳ מרב כל ולכן נאמר תחת אשר כו׳ מרב כל. פי׳ כל נק׳ יסוד כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא ובארעא כו׳ ונק׳ כל לשון כללות שכולל בתוכו כל הו״ק וכמ״ש יקוו המים אל מקום אחד דקאי על המשכת השפע מהע״ס לבחי׳ יסוד כמו הטפה הנמשכת מהמוח וכל האברים וע׳ זח״א י״ח א׳ ב׳ מענין יקוו כו׳ דפי׳ כנ״ל וד״ט ע״א ע״פ ואין נסתר כו׳ והמל׳ המקבלת נק׳ כלה וע׳ פע״ח שער הסוכות פ״ב ע״פ מכל מלמדי ולכן בהאבות נאמר בכל מכל כל. ורב כל היינו ריבוי היסודות שבהפרצופים עליונים אך ע״י קיום המצות שיומשך מבחי׳ עין לא ראתה היינו גילוי פנימית יסוד דע״י כמ״ש בזח״א (דף ד׳ סע״ב) בפ׳ הרמ״ז לשם שהוא ההמשכה מלמעלה לגמרי מכל סדר ההשתלשלות הרי זהו למעלה מעלה מבחי׳ רב כל הנ״ל שהוא ההמשכה שבסדר ההשתלשלות ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו גבי וברית שלומי לא תמוט ולכן נאמר יבוא כל בשר להשתחות לפני כו׳ פי׳ כל בשר. היינו בחי׳ כל המאיר לבחי׳ בשר. כדכתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי. ויבוא להשתחוות ולהבטל נגד הגילוי שיהי׳ לע״ל מבחי׳ פנימית יסוד דעתיק כו׳ ועיין מענין מרב כל בד״ה ואתה תצוה (זח״א קי״ו א׳ קע״ז א׳). וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב שחיי העוה״ב ש״י עולמות שרשם מחצה התחתון דתר״ך אבל בקיום המעשה בעוה״ז ממשיך גילוי רצון העליון ממש מה שאין העולמות יכולים לשמוע ולקבל כו׳ כנ״ל. והנה בטעם מה שע״י קיום המצות ממשיכים גם מבחי׳ יש אורות העליונים דכתר מה שלמעלה מההתלבשות בחו״ב אפ״ל דהנה ענין תר״ך עמודי אור שהם ב׳ פעמים יש. יש לומר שזהו כענין אל  דעות שמלמעלה למטה הנה למעלה היש ולמטה כלא ואין כו׳ ואף כי ב׳ בחי׳ אלו הם באצילות יחו״ע ויחו״ת אך יש להן שרש ומקור גם למעלה בא״א ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול ולכן ע״י המצות שתכליתם ביטול היש לאין כמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו ועי״ז שעושה מיש אין מעורר וממשיך כן מלמעלה שיומשך מבחי׳ יש האמתי בבחי׳ אין הם העולמות שהם בחי׳ אין אצלו ית׳ יומשך בהם גילוי אור א״ס ב״ה בחי׳ יש האמיתי אשר אין עוד מלבדו וכמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון גבי אני תורתך שעשעתי ואינה מתלבשת בשום גדר השגה רק כאשר נתפס ונתלבש בבחי׳ המצות עצמן שהם רצונו ית׳ ורצון זה הוא כלי לתענוג עליון ההוא: קיצור. דענין ש״י עולמות הנ״ל זהו רוב כל כי כל שער החמשים המחבר חו״ב. אבל המצות נמשכים מבחי׳ רצון העליון כתר שלמעלה מחו״ב. וזהו עין לא ראתה. ודרך פרט בכתר יש תר״ך עמודי אור הנמשכים ע״י תרי״ג מצות דאורייתא ושבע מצות דרבנן ובחי׳ ש״י עולמות הן בחי׳ תחתונה שבו המתלבשים בחו״ב ולכן יפה שעה אחת בתומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. מכל דוקא מרב כל. כל ימי חייך להביא לימוה״מ כי ע״י בטול היש לאין מעורר וממשיך יש אמיתי כו׳: ד וזהו ענין ברכות המצות, אשר קדשנו במצותיו, אשר מלשון אשרי יושבי ביתך שהוא לשון שבח והילול על דבר המשובח ומהולל דהיינו עונג העליון המשובח וקדשנו בעונג זה שהוא בבחי׳ קדוש ומובדל כי קדוש הוא לשון הבדלה, ולכן המלאכים אומרים ג״פ קדוש. וזהו שאומרים הוי׳ צבאות. כלומר שהוא למעלה מגדר התלבשות. וזהו קדשנו ונמשך לנו במצותיו. כי ע״י קיום המצות שהם רצונו ית׳ שבו מתלבש עונג העליון ההוא הגם שלא נמשך גילוי עונג זה למטה הלא קיי״ל לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה, וכמו מי שמוצא אוצר כסף וזהב סגור ומסוגר בתיבה הנה כאשר שלח ידו לקחת התיבה הרי גם האוצר כסף וזהב בידו. והנה כח זה להיות התלבשות עונג העליון בקיום המצות שהם רצונו ית׳ ניתן לישראל דוקא משא״כ המלאכים שבקשו תנה הודך על השמים ולא ניתן להם מפני כי ישראל עלו במחשבה שהם בחי׳ פנימיות העולמות אבל המלאכים הם מבחי׳ חיצוניות ולכן אין כח בהם להמשיך עונג העליון בעשיית המצות כ״א ישראל דוקא (ועמ״ש מענין זה בד״ה זכור את יום השבת בתו״א פ׳ יתרו ועמ״ש בד״ה הבאים ישרש), ולכן הנשמות דוקא קרויים נר בחי׳ כלי קיבול לקבל בו את השמן ואת הפתילה בחי׳ נר מצוה שיומשך בהם ועל ידם עונג העליון ההוא. וזהו שמברכים אשר קדשנו במצותיו פי׳ קדשנו כמו הרי את מקודשת לי שהברכה היא ההודאה על שנתן כח זה לישראל דוקא להמשיך עונג העליון ההוא בקיום מצותיו ית׳ וקדש והבדיל אותנו אליו ית׳ יותר מהמלאכים בזה, והיינו ע״י המשכת ז׳ רועים ואהרן בכללם שעליו נאמר בהעלותך את הנרות שהוא המעלה את הנשמות אל מול פני המנורה כו׳. (ענין פני המנורה י״ל פרצוף הפנימי דמל׳ הנק׳ כנס״י פנימית הדבור ונק׳ מחשבה ישראל עלו במחשבה ופרצוף החיצון בחי׳ דבור שמשם שרש המלאכים ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אחת היא יונתי. וע״כ היא בחי׳ מנורה כלי לקבל השמן והפתילה לתוכה שהוא היחוד העליון והמשכת אור א״ס ב״ה הסכ״ע בממכ״ע כמ״ש במק״מ פ׳ פנחס) (דף רי״ט ע״א) גבי דאתאחדא פתילה כו׳ וזהו אשר קדשנו כו׳ כמו מקודשת לי ממש והשמן נמשך ממוחין דאבא ושרשו מבחי׳ כשמן הטוב על הראש גלגלתא דא״א שמשם שרש המצות ועיין בזח״ג אמור (דפ״ח ע״ב). וביאור הענין כי פי׳ ראש היינו כמ״ש והוי״ה בראשם (במיכה סס״י ב׳). והנה כתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳ שממשיכים ברכה בשם הוי׳ והיינו מעצמות אור א״ס ב״ה שהוא בחינת קדש  העליון שלמעלה מבחי׳ קדוש בוא״ו. וזהו פי׳ הקב״ה שבחי׳ קדוש בוא״ו הוא ברוך מבחי׳ קדש העליון והיינו עי ״י קיום המצות. שזהו ענין נר מצוה רמ״ח אברין. ותרין דרועין זהו שאו ידיכם והיינו קבלת עומ״ש שבשני פסוקים הראשונים דשמע ישראל ובשכמל״ו. וכמ״ש במ״א בד״ה צאינה וראינה וברכה והמשכה זו זהו בחי׳ כשמן הטוב על הראש כי השמן נק׳ שמן משחת קדש ומשם נמשך הברכה בשם הוי׳ הנקרא ראש. וזהו בשעה שישראל עונין איש״ר מברך הקב״ה מנענע בראשו. ואח״כ יורד על הזקן זהו הלכות התורה. כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הן י״ג ת״ד. גם פי׳ זקן שקנה חכמה וכענין הנ״ל בפי׳ קנה חכמה קנה בינה וב׳ פעמים הזקן זקן זהו תשב״כ ותשבע״פ שיורד ע״פ מדותיו. להאיר בבחי׳ ממכ״ע כו׳. וכ״ז הוא ענין השמן והפתילה הנמשך בהנר. וכ״ז הוא ביאור נר הנשמה ונר המצות. ולהבין ביאור ותורה אור. הוא כי הנה אורייתא מחכמה נפקת וחכמה יש בה גילוי התענוג כנודע שכשנופל איזה דבר חכמה באדם מתמלא שמחה ותענוג וכך התורה שהיא בחי׳ חכמה יש בה בחי׳ גילוי עונג העליון ב״ה ובה וע״י מתגלה עונג העליון המלובש במצות שהם בחי׳ רצון ששם מלובש העונג בהעלם וע״י התורה מתגלה העונג ההוא, ולכן נמשלה התורה לאור שמאיר את השמן והפתילה ועולה בשם אור ע״י אחיזתה בשמן ופתילה. וכך התורה שהיא פי׳ וביאור המצוה הוא גילוי ההארה הצפונה וגנוזה במצות ובה וע״י נמשך עונג העליון מהעלם לגילוי. וזהו ע״ד ענין ש״י עולמות הנמשכים מחו״ב שבהם גילוי התענוג העליון כו׳ גם כי עיקר התגלות אור א״ס בבחינת אור פנימי הוא רק בחכמה כמ״ש הוי״ה בחכמה כמ״ש במ״א וע׳ בהרמ״ז פ׳ פקודי (דף ר״כ ע״ב) פי׳ אור הוא חכמה שבחכמה כו ובענין הפתילה לפמ״ש במא״א אות פ׳ ס״ל שהוא בבחי׳ שם ב״ן וכ״כ בתו״א בביאור ע״פ כי אתה נרי. אפ״ל דזה שייך ג״כ לנש״י כי הנה הגם שמה שנק׳ נר זהו מצד שהנשמות עלו במחשבה ע״כ הם כלי לקבל את השמן והאור כנ״ל עכ״ז הרי לא נתנה להם התורה רק ע״י התלבשותה בגוף ונה״ב לברר שם ב״ן כו׳ וזהו ענין הפתילה שבה דוקא נתלה האור של התורה כו׳, אך לפמש״ל בשם המק״מ פ׳ פנחס דף רי״ט הפתילה היא יסוד כו׳ הממשיך השמן. וזהו ע״ד מ״ש כשמן הטוב כו׳ כטל חרמון שיורד על הררי ציון כו׳ שבחי׳ ציון זהו מדת צדיק יסוד עולם כו׳ ובו ועל ידו נמשך השמן הטוב כו׳: קיצור. וזהו אשר קדשנו. תענוג אשריך ישראל קדשנו קדש הבדלה. והיינו במצותיו לקיחה ע״י ד״א כי המלאכים בקשו אשר תנה הודך בחי׳ אשר הנ״ל ולא נתנה להם לפי ששרשם מהדבור אינן נר וכלי להמשכה הנ״ל רק הנשמות לפי שעלו במחשבה הם נר. ופי׳ כשמן הטוב על הראש. ע״ד וה׳ בראשם. וכתיב שאו ידיכם קדש וברכו את ה׳. ידיכם תרין דרועין שהם קעומ״ש עם רמ״ח מ״ע הם נר. וברכו זהו פי׳ הקב״ה וזהו כשמן הטוב על הראש שמן משחת קודש. ואח״כ על הזקן שקנה חכמה קנה בינה תשב״כ ותשבע״פ והתורה היא אור שהיא חכמה שבה גילוי התענוג: ה אך הנה כ״ז היא בחי׳ התורה ומצות כאשר הן למעלה במקורן העליון שהמצות הן הן רצונו ית׳ שלמעלה מהחכמה והתורה היא בחי׳ חכמה שהיא פי׳ וביאור המצוה ומדרגתה למטה ממדרגת המצוה. אבל כדי להמשיך האדם על נפשו מלמעלה למטה להיות נמשך גילוי בחי׳ התורה ומצוה בנפש האדם הנה כתיב והחכמה תחי׳ בעליה (בקהלת סי׳ ז׳ י״ב) החכמה היא התורה תחיה בעליה פי׳ בעליה הן המצות שהן בעלים של תורה. וכמארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. וביאור ענין זה ע״פ מארז״ל למה קדמה שמע לוהי׳ אם שמוע שבתחלה יקבל  עליו עול מלכות שמים ואח״כ יקבל עליו עול מצות (עמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל ביאור ג״פ קדוש דמשם מובן שבחי׳ קדוש הראשון זהו ענין קבלת עומ״ש וב״פ קדוש שאחר זה הם תומ״צ ועיין בסידור שער הק״ש בד״ה להבין ההפרש בין ק״ש לשמו״ע דלשם מבואר ג״כ דע״י ק״ש שהיא קבלת עול מלכות שמים ממשיכים בחי׳ יחוד י״ה דשם הוי׳ שממשיכים יחוד זה ממקור הראשון מאור א״ס ממש ע״י בכל מאדך כו׳ וע״י תומ״צ ממשיכים יחוד ו״ה. ועמ״ש ע״פ אלה פקודי המשכן משכן העדות. עוי״ל בענין הקדמת עומ״ש לעול מצות ע״ד שנת׳ בד״ה צאינה וראינה בפי׳ שקשרו להם שני כתרים א׳ כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. כיהנה ביאור מלת נשמע הוא להיות בטל לדבר תורה המדברת בפיו שהיא רצונו ית׳ כאילו שומע שהשכינה מדברת מתוך גרונו וכמ״ש תען לשוני אמרתך כו׳ והקדימו לזה בחי׳ נעשה להיות בטל לבעל הרצון הוא אור א״ס ב״ה לבדו בעצמו שע״י ביטול זה נמשך בחינת נשמע המשכה מלמעלה למטה כי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח. עכ״ד המבוארים שם. ועד״ז י״ל ההפרש בין קבלת עומ״ש שהוא להיות בטל לבעל הרצון ועול מצות הוא להיות בטל לרצונו ית׳ המלובש בתומ״צ וכנגד זה נמשך שני כתרים. שהם בחי׳ סכ״ע ומה שלמעלה מסכ״ע אדון הנפלאות גאה גאה כו׳ ונק׳ ע״פ לשון הקבלה ע״י וא״א. והנה בבחי׳ כתר שע״י נשמע הם ג״כ תר״ך עמודי אור הנמשכים ע״י המצות. שמהם נמשך ש״י עולמות לצדיקים. אכן ע״י קבלת עומ״ש נמשך ע״ד הכתר שכנגד נעשה כי כתר זה נמשך ממלכות דא״ס ממש שנמשך להיות כתר ועטרה על הראש ולכן הוא נמשך ע״י קבלת עול מלכות שמים דוקא כו׳ ונמשך אח״כ בבחי׳ ונשמע. ולקשר זה עם מ״ש תחלה דע״י קבלת עומ״ש נמשך יחוד י״ה וע״י עול מצות נמשך יחוד ו״ה. י״ל כמ״ש בעטרה שעטרה לו אמו זו כנסת ישראל ביום חתונתו זו מתן תורה הרי הכתר והעטרה הוא מקור היחוד שע״י תומ״צ וכמ״כ מקור יחוד י״ה. וא״כ ב׳ בחי׳ הנ״ל דיחוד י״ה ויחו ד ו״ה שרשן נמשך ע״י גילוי ב׳ בחי׳ כתרים הנ״ל ועמ״ש בת״א בד״ה כי עמך מקור חיים ובד״ה לכן אמור לבני ישראל, ובהביאור בסופו). והענין כי הנה קבלת עומ״ש הוא הפרשה ראשונה שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד. פי׳ שמע לשון הבנה כמ״ש בברכת אהבת עולם ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל להבין דבר מתוך דבר ולהשכיל בעיני ראיה דבר הנולד מאין ליש כו׳. והתבוננות זו הוא ענין וגולה על ראשה. כי המנורה שבעה נרותי׳ עלי׳ בחי׳ ז׳ מדות לך הוי׳ הגדולה והגבור׳ כו׳ בחי׳ אהוי״ר כו׳. והנה קיום ואהבת הוא ע״י התבוננות באחד בחי׳ יחו״ע איך דכולא קמי׳ כלא ובטלים במציאות ממש רק שבטובו מחדש בכל יום יש מאין ממש ואי לזאת הוא אחד ממש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ועי״כ נמשך להיות ואהבת וזהו בחי׳ קבלת עומ״ש שיהיה הוי׳ בבחי׳ אלקיך ממש כו׳ כמ״ש במ״א וכל המאריך באחד בבחי׳ זו ממשיך גילוי אהבה זו ביתר שאת וזהו הענין וגולה על ראשה שמזה נמשך ז׳ נרותי׳ (כי ראשה זהו כמ״ש וה׳ בראשם כנ״ל. והוא כמ״ש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם וזהו ג״כ ענין ישראל לי ראש. ובהגולה היה השמן בחי׳ כשמן הטוב על הראש כו׳ כנ״ל ולעיל נתבאר בחינה זו בענין ההמשכה שע״י המצות. וכמ״כ בענין ההמשכה שע״י קבלת עול מלכות שמים. דהיינו ענין שאו ידיכם שהם שמע ישראל ובשכמל״ו ועי״ז ממשיכים מבחי׳ קדש העליון בחי׳ שמן משחת קדש להיות וברכו את הוי׳. ובזח״ב תרומה קנ״ח א׳ רישא דמנרתא בינה כו׳, והיינו ההתבוננות בשמע ישראל) והנה מואהבת עד ובשעריך הם מ״ב תיבין כנגד שם מ״ב דאנא בכח גדולת שהוא ענין ההעלאה כו׳ ויש בו ז׳ פסוקים ובכל א׳ ששה תיבות ע״ד בשתים יכסה כו׳ ובשתים יעופף. וזהו ענין עד פרחה וזהו ענין שבעה נרותיה ז׳ מדות הנ״ל שהן ז׳ פסוקים  דאנא בכח כו׳ ורש״י פי׳ וגולה כמו גולות עיליות (ביהושע ט״ו) לשון מעיין הנובע כי בינה נק׳ נהר היוצא מעדן כמ״ש בד״ה אם בחקותי ועמ״ש בת״א פ׳ בראשית בד״ה להבין ענין הברכות פי׳ יום ליום יביע אומר ויש בחי׳ נחלי שמן (מיכה סי׳ ו׳ ז׳). ובגמרא תליסר נהרא דאפרסמונא דכיא. גם י״ל וגולה מענין גלגלתא ע״ד מ״ש במדרש רבה סוף קהלת ע״פ ותרוץ גולת הזהב זה גולגולת והיא בחי׳ אהבה רבה והרצון שלמעלה מהשכל כמ״ש בד״ה שאו את ראש כו׳ לגלגלתם ועוד יש פירושים בענין וגולה ויתבאר לקמן אי״ה: קיצור. וכ״ז הוא ענין המצות כמו שהן למעלה שאזי הן למעלה מהתורה שהם בחי׳ שמן למאור ותורה אור. אך כדי להמשיך הגילוי בנה״א הוא ע״י התורה כי החכמה תחיה בעליה. שעל ידה יבא לקבלת עומ״ש שקדם לעול מצות וקבלת עומ״ש ממשיך ממקור הראשון להיות נמשך בבחי׳ י״ה דשם הוי׳ וע״י תומ״צ ממשיכים משם בבחי׳ ו״ה להיות השם שלם גם בענין הקדמת נעשה לנשמע שעי״ז נמשך שני כתרים. וקעומ״ש זהו ענין שמע ישראל וזהו וגולה על ראשה ומואהבת עד ובשעריך הן שבעה נרותיה פי׳ וגולה על ראשה ע״ד כשמן הטוב על הראש שאו ידיכם קדש וברכו כו׳ כנ״ל: ו אך כדי להיות גילוי האהבה זו תקועה בלבו ונפשו של אדם להיות ובכל נפשך הנה הוא ע״י בחי׳ ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה, והענין כי הנה זיתים הם שמובלעים בתוכם השמן רק שאינו יוצא אלא ע״י כתישה בבית הבד. וכן עד״מ צ״ל בחי׳ כתישה בנפש האדם והוא משארז״ל אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. פי׳ ראש היינו בחי׳ ישראל לי ראש ובחינת כובד ראש זהו כמ״ש עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני (בתלים ל״ח ה׳). ומזה נמשך ג״כ מ״ש ובפשעכם שולחה אמכם בחי׳ גלות שהשכינה יורדת למטה בהיכלות דנוגה כו׳ וזהו ג״כ ענין כובד ראש שהשכינה מקור כל נש״י נק׳ ראש כנ״ל מפסוק וה׳ בראשם. וזהו ענין שכינה מה הלשון אומרת קלני מראשי כו׳ וזהו כי עונותינו רבו למעלה ראש [בעזרא סי׳ ט׳] ועיין ברבות ר״פ בא ע״פ כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כו׳ שבאמת אין שייך שום כובד ח״ו למעלה שהרי כל העולמות נבראו שלא בעמל ולא ביגיעה כ״א במאמר וארז״ל במאמר אחד יכול להבראות כו׳ כ״א רק כעס אויל הוא נחשב בחי׳ כובד למעלה כמ״ש הוגעתם את ה׳ בדבריכם כו׳ וזהו הנקרא כובד ראש. וזהו ג״כ פי׳ וגולה על ראשה שמבואר ברבות ס״פ אמור ס״פ ל״ב חד אמר וגולה לשון גלות כו׳ דהיינו מה שהאלקות הוא מוסתר והעולם נראה יש ודבר נפרד כו׳ וצריך להרגיש הצער ומרירות מזה. ולהשפיל ולהכניע גשמיות וחומריות הגוף שלא יהיה בבחי׳ יש ודבר נפרד (ועמ״ש מענין זה בד״ה בהעלתך את הנרות. ובד״ה ואתה תצוה גבי כתית למאור. ועיין בסש״ב פכ״ט. ועמ״ש בד״ה אוסרי לגפן. וע׳ זח״ג שלח קס״ח א׳ קרח קע״ח א׳ גבי ועבד הלוי הוא) ולכן תקנו בברכת ק״ש אבינו אב הרחמן וכן בברכה ראשונה ברחמיך הרבים רחם עלינו לעורר רחמים רבים על גשמיות הגוף ובזה יכנע לבבו ויבא לקרות ק״ש ואהבת בכל נפשך ע״י התבוננות באחד בבחי׳ יחודו ית׳ שמבלעדי בחי׳ כתישה וביטוש הגוף לא יפעול התבוננות בנפש לבא מההעלם אל הגילוי להיות ואהבת בכל נפשך ממש. וכיצד תהיה התעוררות רחמים רבים על גשמיות הגוף מקדימים לומר המלך המרומם לבדו מאז פי׳ המלך שמבחי׳ מלך היינו מדת מלכותו ית׳ חיים וקיימים כל הנבראים וכל העולמות כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים ואין זה אלא בבחי׳ זיו והארה כו׳, אבל הוא לבדו ית׳ הוא המרומם שאינו בגדר התלבשות להיות ממכ״ע והוא המתנשא מימות עולם היינו ו״ק מעלה ומטה מזרח ומערב כו׳ והוא מתנשא מהם שאינו בגדר מקום  כי אין ערוך לך אלא הוא ית׳ סכ״ע מעלה ומטה שוין לפניו ית׳ ואציעה שאול הנך גם חשך לא יחשיך ממך כחשכה כאורה ואי לזאת ברחמיך הרבים רחם עלינו גם על בחי׳ הגשמיות שלא תהיה נראה יש ודבר בפ״ע ונפרד מחמת שירדה בסתר המדרגה ובהסתר פנים והעלם אחר העלם כי לא שייך זה אלא בבחי׳ השתלשלות וסתר המדרגות שיש רוחניות וגשמיות, אבל בבחי׳ סוכ״ע רוחניות וגשמיות שוין וכמשל העיגול שסובב מעלה ומטה שחלק העליון ממנו הוא עליון מאד וחלק התחתון הוא תחתון מאד ומקיף ג״כ בחי׳ מטה וכך כתיב ומתחת זרועות עולם וכתיב וימינו תחבקני כאדם החובק את חבירו שמחבק ומקיף גם בחי׳ אחוריים וחיצוניות שלו ולכך לפי שהוא המתנשא מימות עולם יכול להיות ברחמיך הרבים רחם עלינו, ולכן נק׳ רחמים גדולים שנמשכים ומתפשטים גם למטה מטה אפילו בעוה״ז הגשמי, ועמ״ש סד״ה ואתה יגדל נא כח אד׳ כו׳, ובברכה שניה אומרים ג״כ אבינו אב הרחמן כו׳ ולא נבוש כו׳ לעולם ועד. דהנה עד״מ כשאדם עושה איזה דבר שטות ואח״כ בפתע פתאום רואה בן אדם שרואה אותו הרי תפול עליו בושה גדולה אפילו אם היה עושה דבר זה כשהוא לבדו בביתו לא היה בזה כדי בזיון מ״מ כשרואה שאחרים רואים אותו מתבייש מאד. וכך עד״מ הנה כעת השמים והארץ הגשמיים מעלימים ומסתירים אור ה׳ עד שנראה העולם ליש ודבר בפ״ע, אבל לע״ל כתיב ונגלו כספר השמים ולא יהיה עוד השמים והארץ בבחי׳ העלם והסתר פנים רק השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה ואזי יהיה גדול כח הבושה בהגלות נגלות אור הוי׳ וכן בהפרד הנפש מהגוף בג״ע שתזכה לחזות בנועם ה׳ בגילוי זיו השכינה אזי יבוש ויכלם. ואותה אנו מבקשים שלא נבוש לעולם ועד, (והנה הטעם שצ״ל התעוררות רחמים שעי״ז דוקא נמשך ומתגלה בחי׳ כשמן הטוב. היינו כי יג״מ הרחמים יש בהם חיצוניות ופנימיות החיצוניות נמשל לשערות ונק׳ י״ג ת״ד והפנימיות הוא בחי׳ כשמן הטוב כו׳. יורד על הזקן כמ״ש באד״ר) (קל״א א׳) ולכן ע״י התעוררות רחמים דוקא נמשך בחי׳ כשמן הטוב שע״י התעוררות רחמים נמשך שיתגלו פנימית רחמים גדולים. ומה שנק׳ התעוררות רחמים בשם כתישה וביטוש הגוף כמשל כתישת הזיתים, הענין יובן ע״פ מ״ש במ״א בד״ה קול דודי בענין הטעם שהמרור הוא בקו האמצעי מפני שבחי׳ רחמים לא שייך אלא במקום שחסר ומר לו ע״כ נמשך עליו מדת הרחמים וכמ״כ כאן שכדי שיעורר וימשיך גילוי י״ג מדה״ר זהו דוקא ע״י כובד ראש ושיטעום מרירות בנפשו על ריחוקו מה׳ שירגיש היטב איך שחסר לו ורע ומר עזבו את ה׳ וזהו ענין הכתישה והביטוש להיות נשבר לבו בקרבו ולכן ארז״ל כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו וע׳ בסש״ב פכ״ט שעי״ז יועיל לנפשו כו׳ בראיה חושיית כי בחי׳ ראיה נמשך מגילוי ח״ע שהוא בחי׳ שמן הנמשך ע״י הכתישה דייקא כנ״ל ועמ״ש בד״ה בהעלותך בענין כי עין בעין נראה כו׳: קיצור. אך כדי להיות האהוי״ר בלבו הוא ע״י כתישה וביטוש הגוף והתעוררות רחמים בשתים לפניה. שיהיה בחי׳ כלי תיקון. וזהו כובד ראש. עונותי עברו ראשי. וכן למעלה קלני מראשי. וגולה ל׳ גלות כו׳ וכיצד התעוררות רחמים מקדימים לומר המלך המרומם לבדו. ואי לזאת ברחמיך הרבים רחם גם על הגשמיות. ולכן נק׳ רחמים גדולים. ובאהבת עולם אומר ג״כ אבינו אב הרחמן כו׳ ופי׳ ולא נבוש לעולם ועד וע״י ממשיכים בחי׳ כשמן הטוב כו׳. והטעם שהתעוררות רחמים נק׳ כתישה ע״ד מרור בקו האמצעי כו׳: ז והנה בחי׳ כתישה וביטוש חומריות הגוף שהיא מבחי׳ הזיתים, יש שני זיתים אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה, ימין ושמאל תפרוצי ימין מקרבת היא בחי׳ אהבה ושמאל דוחה היא בחי׳ יראה כי יש  בחי׳ זית המוציא שמן הוא הביטול זה והכנעה זו כדי לבא לבחי׳ ואהבת בכל לבבך והוא בחי׳ רצוא. ויש בחי׳ זית לבא לבחי׳ יראה והוא בחי׳ שוב, ועמ״ש בביאור ע״פ כה תברכו בענין והם מדקדקים על עצמם עד כזית (ובמדרש שמות רבה פט״ו שני בני היצהר הם משה ואהרן וע׳ בבראשית רבה ס״פ א׳ בחוקותי פל״ו וע׳ בזח״ב וארא דכ״ז א׳ בפסוק הוא אהרן ומשה ובמק״מ שם בשם האוצ״ח ובהרמ״ז פ׳ אמור דק״ב סע״ב איתא באוצ״ח כו׳ ועמ״ש בד״ה קול דודי גבי מדלג ומקפץ), והוא בחי׳ ודברת בם בם דייקא דהיינו כמ״ש למעלה הדברים האלה אשר אנכי מצוך אנכי ממש דהיינו להיות הדבור בד״ת הוא בחי׳ ביטול ודברי אשר שמתי בפיך ודברי ממש התקשרות מחשבה במחשבה דבור בדבור כו׳. והנה ברבות ס״פ אמור שם פי׳ ג״כ וגולה על ראשה לשון גאולה היינו מבחי׳ כובד ראש הנ״ל שקודם התפלה יומשך בחי׳ וגאולה על ראשה וזהו ענין סמיכת גאולה לתפלה. ותוספת האלף שעל ידו נעשה מבחי׳ גולה בחי׳ גאולה זהו ע״ד מארז״ל אל תקרי מה אלא מאה הוא המשכת סוכ״ע בחי׳ אלף שהוא פלא שנמשך במלכות ארוממך אלקי המלך. והיינו ע״י מאה ברכות. וכך בחי׳ זו זהו ענין גאולה. וכמו ביצ״מ ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה שעי״ז וגאלם ועמ״ש בד״ה נאוו לחייך בתורים בפי׳ הפסוק כה אמר ה׳ צבאות כו׳ אני ראשון ואני אחרון ע״ש. וענין בחי׳ זו בנפש בעבודה. היינו צאת פנימיות נקודת הלב שהיתה בבחי׳ גלות ושביה תוך תאוות נפש הבהמית ועתה יוצאה ועולה למעלה לדבקה בו בתשוקה עזה כמ״ש באג״ה סי׳ ד׳: קיצור. שיש ב׳ בחי׳ זיתים. א׳ המוציא שמן לבא לבחי׳ אהבה ורצוא ויש זית הממשיך בחי׳ יראה ושוב בחי׳ ודברת בם וענין שמבחי׳ וגולה נמשך סמיכת גאולה לתפלה: ח וכ״ז היא פרשה ראשונה שבק״ש שהוא בחי׳ קבלת עול מלכות שמים כדי שאח״כ יקבל עליו עול מצות פי׳ עול מצות שהמצות הן עול על האדם לקיים מצות המלך כי הגם שהמצות הן רצון העליון ב״ה ונמשך מהם תענוג עליון, מ״מ צריך לקיים אותם מצד גזירות המלך בבחי׳ ביטול ג״כ כמ״ש בד״ה ועתה יגדל נא כח והיינו שכמו שבקבלת עול מלכות שמים יש ב׳ בחינות כך יש בקבלת עול מצות ב׳ בחי׳ וזהו ענין דחילו ורחימו רחימו ודחילו. והנה כתיב שבעה ושבעה מוצקות ב״פ שבעה כי לכל נר יש ב׳ מוצקות שמציקות וממשיכות בנרות, מוצק א׳ הוא שמן מבחי׳ השני זיתים, ומוצק הב׳ הוא מ״ש המריקים מעליהם הזהב והוא בחי׳ שמחה של מצוה כי זהב הוא בחי׳ שמחה וחדוה כמ״ש מצפון זהב יאתה ועל שמחה של מצוה הוא מ״ש ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה כו׳ להיות קבלת המצות בגילה בחדוה בנועם ה׳ והוא מ״ש באמת ויציב ונכון ונעים וטוב ויפה, ולכן בפ׳ שניה של ק״ש לא כתיב בכל מאדך כמו בפ׳ ראשונה כי בפ׳ ראשונה הוא ממטה למעלה ולכן נאמר בכל מאדך אבל בפ׳ שניה הוא להיות דוקא גילוי התענוג והשמחה של מצוה בקיום המצות מבלי גבול הנפש להיות שש ועלז בה׳ מחמת שנעים וטוב כו׳. וזהו והחכמה תחיה כו׳ שהתורה שהיא בחי׳ חכמה בחי׳ ביטול שבפ׳ ראשונה שבק״ש ודברת בם מביאים לידי גילוי השמחה והתענוג שבפ׳ שניה היא שמחה של מצוה כו׳. ולכן אע״ג שהמצות הן בשרשן למעלה מהתורה ונק׳ בעליה שהרצון עליון הוא למעלה מהחכמה אעפ״כ למטה החכמה תחיה את המצות להיות בחי׳ שמחה של מצוה וגילוי התענוג עליון בקיום המצוה. (לפ״ז פי׳ תחי׳ כמו להחיות בהן נפש כל חי דהפי׳ פקוח נפש ותענוג וכמ״ש בד״ה וידעת היום גבי פי׳ וצדיק באמונתו יחיה. ועוי״ל בענין והחכמה תחיה את המצות הנק׳ בעליה דהא בגמרא רפ״ו דברכות משמע שפ׳ והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי עדיין לא נק׳ עושים רצונו של מקום כדבעי ומבואר הטעם במ״א לפי שלא  נאמר בה בכל מאודך. א״כ הרי ע״י בחי׳ בכל מאדך שבפ׳ ראשונה דק״ש שהיא קבלת עול מלכות שמים נמשך מעלה יתירה בקיום המצות להיות נק׳ עושים רצונו של מקום וזהו ענין החכמה שבה ועל ידה נמשך בחי׳ בכל מאדך כנ״ל בענין וגולה על ראשה היא תחי׳ בעליה שהם המצות. וביאור הענין היינו כמ״ש במ״א שבמצות יש ב׳ בחי׳ הא׳ מה שנמשך בבחי׳ אור מקיף ונק׳ לבושים. הב׳ מה שנמשך ומאיר מבחי׳ מקיף זה לתוך הא״פ בבחי׳ פנימיות ועל המשכה זו שבפנימית נק׳ עושין רצונו של מקום שממשיכים הגילוי בפנימית בבחי׳ ממכ״ע הנק׳ מקום מקומו של עולם כו׳ וזהו ע״י והחכמה תחיה החיות הוא שיומשך בגילוי להאיר בבחי׳ פנימיות כמו כי הדם הוא הנפש כו׳. גם י״ל ע״ד מ״ש כי נר מצוה כו׳ ודרך חיים. הרי דרך חיים הוא למעלה מהמצוה עצמה וע״ז נאמר והחכמה תחיה בעליה. ומכ״ז יובן מ״ש ברבות נשא פי״ג) (ד׳ רנ״ב ד׳) ע״פ כלך יפה רעיתי לפי שירמיה אומר כסף נמאס כו׳ בא זכריה ואמר מנורת זהב כולה כו׳ וי״ל עפמ״ש ברבות פ׳ תרומה וזאת התרומה זהב זו בבל שנאמר רישא דדהבא. ולכאורה תמוה דרישא דדהבא זהו כתר דקליפה שהרי קאי על נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש ומה ענין לזהב דתרומה אך כמ״ש ברבות ס״פ מצורע בירושלים לא קיימתם מצות זיבה כו׳ עד על אותה שעה אומר כולך יפה רעיתי כו׳ וזהו ע״ד מ״ש במ״א ע״פ כי נער ישראל כו׳ וממצרים קראתי לבני כמשל בן נער שכל זמן שמראה לו אביו אהבתו כו׳ מתרהב בנפשו כו׳ אכן אם אביו גוער בו ודוחהו חוץ לביתו כו׳ אזי מתעורר ומתגלה אהבת הבן אל אביו. וצועק במר נפשו כו׳ וזהו שלפי שנער ישראל ע״כ ע״י מצרים קראתי לבני ופרעה הקריב כו׳. וזהו שדוקא ע״י גלות בבל נעשה מנורת זהב וכמ״ש צמאה לך נפשי כו׳ בארץ ציה דוקא כמ״ש במ״א בד״ה להבין ענין יו״ט שני. וגם כמ״ש ע״פ בשלח פרעה כו׳ לכן עי״ז ביררו רישא דדהבא. ונעשו מנורת זהב. אמנם מ״מ עיקר בחי׳ זו קא אלע״ל שיאמרו ליצחק כי אתה אבינו כמעלת הזהב כו׳: קיצור. וכ״ז קבלת עול מלכות שמים ואח״כ צ״ל עול מצות עול דוקא. שבעה ושבעה מוצקות לכל נר שני מוצקות אחד ממשיך השמן מבחי׳ השני זיתים לבוא לבחי׳ רצוא ושוב ומוצק ב׳ ממשיך הזהב והוא שמחה של מצוה. וזהו והחכמה המביאה לקבלת עול מלכות שמים היא תחיה בעליה שהם המצות:

בהעלותך, ז׳

לבאר הדברים הנ״ל

ענין החכמה תחיה את בעליה הוא ע״פ מארז״ל למה קדמה פ׳ שמע כו׳ שמתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים ואח״כ עול מצות. והנה קבלת עול מלכות שהמצות הן עול וגזירת המלך ואעפ״כ צריך לקבל עליו ברצון עול זה ועיקר עשיית המצות מצד העול כי כן צוה המלך ולא להמשיך ענג שבהם כי אין זו עבודה וכתיב תחת אשר לא עבדת בשמחה שהשמחה תהיה מצד העבודה שעובד ומקיים גזירות המלך (וע׳ מזה בד״ה כי עמך מקור חיים בפ׳ מקץ ובפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא) והנה כתיב הנסתרות להוי׳ אלקינו והנגלות לנו הנסתרות הן דחילו ורחימו והנגלות ו״ה נגלות הן תורה ומצות שהתורה רמיזא בוי״ו של שם לפי שיש בה בחי׳ ו״ק ששה סדרי משנה זרעים בחסד כו׳ והמצות בה׳ של שם בחי׳ מל׳ והמשכת ה׳ אחרונה הוא ע״י בחי׳ וא״ו (עמ״ש מזה בד״ה אלה פקודי ועמ״ש בד״ה ושבתי בשלום וע׳ זח״ג ד״י ע״ב ס״ו סע״ב ע״ז ב׳). ולהבין זה צ״ל ענין העבודה איך שייך לפניו ית׳ לשון עבודה וכי כלום הוא צריך ואם צדקת כו׳. ומהו זה שנאמר ולעבדו כו׳  (ועמ״ש מזה סד״ה ואלה המשפטים גבי שש שנים יעבוד. ובד״ה לא תהיה משכלה גבי ועבדתם את ה׳ אלקיכם. ובד״ה לא הביט און ביעקב ובסש״ב פט״ו) והענין כי העבודה הוא להמשיך גילויאלקות מההעלם מלמעלה מן ההשתלשלות כי כמו שנמשך כבר בסדר ההשתלשלות הוא מתלבש בריבוי המדרגות עד שנעשה שמים וארץ גשמיים המעלימים ומסתירים עד שנראה ליש ודבר ויכול לומר כחי ועוצם ידי כו׳.

וצ״ל גילוי אלקות כמו שיהי׳ לעתיד ונגולו כספר השמים. ובתחיית המתים גם גוף האדם מן הקבר ירגיש כו׳ ואין זה כ״א ע״י הערת רוח קדשו ממרום מלמעלה מן ההשתלשלות כי ההשתלשלות של הקו נמשך מבחי׳ אחרונה הארה מצומצמת מאד והיינו כמו עד״מ אדם גדול שהוא חכם ויש בו כמה מיני חכמות ומצמצם א״ע בבחי׳ אחרונה שבחכמה חכמה שבדבור או שבמעשה כך ההשתלשלות של הקו נמשך מבחי׳ עשי׳ הגם ששם לא שייך שום התחלקות כי אבי״ע שוין שם וגם אצילות הוא בחי׳ עשי׳ דכולא קמיה כו׳ היינו קמיה אבל בערכינו לפי שנמשך אלינו נוכל להעריך שנמשך מבחי׳ אחרונה הכלולה שם. וכענין טורא חשוכא חג״ת שבהעלם כו׳ (עיין בפרדס שער י״א וכעין זה איתא בע״ח שער מ״א פ״ג הבחינה היותר תחתונה כו׳ ועיין בשער שבה״כ פ״ה דוגמת עתיק דאצילות כו׳ והרי גם שם י״ל ע״ד מ״ש בשמ״א פ״ג וכ״ה בביאור האדרא) (דקכ״ח סע״ב) גבי תי״ו רשים רשימו ע״ש בשם מ״כ מהרב ז״ל ובמ״א נתבאר שבחי׳ ע״ס הגנוזות הנז׳ בפרדס הם ע״פ קבלת האר״י ז״ל בחי׳ שמותיו הקדושים ב״ה היינו כמו עד״מ שמו של האדם שאינו נוגע לעצמותו כו׳, ובחי׳ אחרונה כזו כאשר הוא משתלשל ומתלבש הנה היא מתעלמת לכך צריך להמשיך מבחי׳ יותר עליונה מלמעלה מן הקו:

ב והנה בנוהג שבעולם שמכתירין את המלך בכתר מלכות ומסתמא יש לזה שרש למעלה. והענין כי יש ע״ס מלמעלה למטה מכתר עד מל׳ וע״ס ממטה למעלה. ובבחי׳ זו נק׳ מל׳ כתר כמ״ש בפרדס.

ואין הכוונה מצד המנין בלבד אלא שיש בחי׳ במל׳ שמצד בחי׳ זו ראויה להקרא בשם כתר. ולכן נמשך בחי׳ כתר בבחי׳ המצות דייקא שהן במל׳ והיינו בחי׳ רצון שבו עונג העליון כי רצון היינו בחי׳ מצחא דגלגלתא כמ״ש באדרא האי מצחא רצון אקרי, והוא עד״מ כמו שהמצח הוא עצם המכסה על מה שבתוכו, כך הרצון הוא מכסה על התענוג ומלביש אותו לבלתי הגלות, וכנודע שיש ב׳ בחי׳ בכתר בחי׳ אחרונה שבמאציל הוא בחי׳ עתיק ובחי׳ ראשונה לנאצלי׳ הוא בחי׳ א״א ועתיק הוא בחי׳ פנימי׳ וא״א בחי׳ חיצוניות המכסה וחופף על בחי׳ פנימית שבו והוא בחי׳ רצון העליון שבו מלובש עונג א״ס שכשמו כן הוא אין לו סוף והיינו בחי׳ טעמי המצות שנאמר על התורה ארוכה מארץ מדה כו׳ (וזהו שהמל׳ שהיא עשייה שבאצילות אשר בה הוא מעשה המצות היא נק׳ כתר דהיינו ששם דייקא מתגלה רצון העליון עם העונג המלובש בו וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ מי מנה כו׳ בסופו בפי׳ אף עשיתיו ובפי׳ רובע ישראל ע״ש), והנה המצות הן בסוף המעשה אבל התורה היא בחי׳ חכמה חכמת המצוה איך תהי׳ הכשר מצוה כדי שיומשך בה עונג העליון והרי היא קרובה יותר לא״ס. ולכן בחכמה אתברירו כי הנה גוף המצות הן מנוגה כמו ציצית של צמר מכבשים שאוכלים אותן ויש בהם תאוה מק״נ לאכול אכילה גסה משא״כ החכמה תחיה בעליה להיות השראות והמשכות עונג העליון במצות גדול תלמוד כו׳ וכמו שבאדם יתלבש תחלה השכל במחשבה ודיבור ואח״כ במעשה כו׳.

וז״ש בזהר מכאן ואילך בעלה חייב במזונותיה שהשפעת המל׳ הוא ע״י ז״א שהמל׳ הוא בחינת סיהרא ומקבלת משמשא היא ז״א בחי׳ התורה והנה כ״ז הוא כשנמשך למטה במל׳ מכאן ואילך אחר נשואין וכמ״ש בזהר בראשית דמ״ט א׳ ע״פ  ויבן ה׳ אלקים את הצלע דהא או״א אתקינו לה כו׳ ויביאה אל האדם מכאן ואילך כו׳ אבל שרש מציאותה הוא מרצון העליון (ועמ״ש סד״ה ראה אנכי נותן בענין מראש מקדם נסוכה כו׳) ולכן גם אח״כ נעשה אשת חיל עט״ב כי ב׳ בחי׳ יש במל׳ פרצוף החיצוני ופרצוף פנימי במקור בחי׳ המנורה כמ״ש בלק״ת (וע׳ בע״ח שער תיקון הנוק׳ פ״ז ופ״ב אות י״ט, ועמ״ש מענין פרצוף הפנימי דמל׳ בביאור ע״פ אחת היא יונתי. וע׳ זח״ב דף י״ד ע״ב) ושם מל׳ שהיא בחי׳ המצות קודמין לתורה. ובחי׳ גולה על ראשה היא בחי׳ התבוננות אם הבנים ושבעה נרותיה הם הבנים שבעה רועים ז׳ מדות לך ה׳ הגדולה כו׳:

ג אך ושני זיתים עליה זית יש בו מרירות והוא מכסה על השמן שבתוכו וצריך לטחון ברחיים ולכתוש עד שיצא השמן. והענין כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא פי׳ אסתלק שנמשך ממקום גבוה יותר ולכן לא נתנה התורה למלאכי השרת מלבד הטעם שנש״י הם מפנימי׳ כו׳ עוד זאת כי באדם למטה צ״ל אתכפייא נגד טבעו בכל דרכיו ובאתעדל״ת אתעדל״ע ממקום עליון יותר כנודע ממ״ש בארץ לא זרועה לא דייקא כי י״ה עם שמי הוא שס״ה וזכרי עם ו״ה הוא רמ״ח לפי שבעשיית המצות שהן בחי׳ הן נמשך דבר שיהי׳ בהתלבשות השגה משא״כ בבחי׳ לא נמשך דבר שאינו מתלבש בבחי׳ הן כלל רק בבחי׳ לא כלומר שבזה לעומת זה א״א להמשיך כלל.

וממילא מובן שהוא ההיפוך מזה לעומת זה והוא עליון מאד נעלה וזה לא שייך רק כ״א בבנ״י כו׳ משא״כ המלאכים עם היות שיש להם גוף אין הגוף מסתיר כלל והרי גם הגוף בטל לומר קדוש כו׳. ולכן לא נתנה התורה עד אחר יצ״מ שעבדו בחומר ובלבנים כו׳. וזהו ענין ברחמיך הרבים שע״י ביטוש מעורר י״ג מדות רחמים שהן אורות עליונים למעלה מן ההשתלשלות, (וזהו כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ י״ג ת״ד הם י״ג מדה״ר והשמן הטוב שהוא פנימית י״ג ת״ד הוא נמשך ומתגלה ע״י ביטוש הוא בחי׳ כתישת הזית עד״מ ועיין במדרש רבה ר״פ ואתה תצוה), ולהבין ענין הזיתים למעלה הנה שמן הוא בחינת חכמה כמ״ש שמן וקטרת כו׳ והשמן הוא שמאיר כנודע שגוון האור הוא לפי זכות השמן שע״י השמן נמשך נהורא חיורא משא״כ ע״י הפתילה הוא בחי׳ נהורא אוכמא וגילוי האור הוא מבחי׳ זית והוא ע״י כתישה בחי׳ ביטוש הכלי וע״י כמה גבורות מבחי׳ בוצינא דקרדוניתא קו המדה להיות התהוות בחי׳ חכמה כו׳ (וכמ״ש בביאור ע״פ ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳) שהגבורות הן מרירות כזית כו׳ ויש ב׳ זיתים גבורות דאבא וגבורות דאימא להיותה אם הבנים להמשיך השמן מוחין דאו״א שבז״א להאיר ז׳ נרות (ועמ״ש מזה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסליו. וע׳ עוד מענין זית בלק״ת פ׳ עקב ובזח״ג דרמ״ד ב׳ דער״ב א׳ דרמ״ז סע״א ובהרמ״ז בפ׳ בהעלותך בדף קמ״ט ע״א. ובפרדס ערך כתית, והוא באופן אחר קצת ממש״כ):

ד שבעה ושבעה מוצקות. פי׳ ב׳ פעמים שבעה הם י״ד כדפי׳ בזהר ס״פ מקץ דף ר״ד ע״ב ודלא כפרש״י ורד״ק שפירשו ז׳ פעמים ז׳ הם מ״ט. מוצק א׳ לשמן מוצק הב׳ לזהב ב׳ צנתרות זהב אשר מריקים מעליהם הזהב זהב הוא בחי׳ בינה מצפון זהב יאתה והוא מבחי׳ חדוה ועבד הלוי הוא התלהבות רשפי אש שמבינה כי גבורות דאבא הם חסדים דאימא והוא מוצק הב׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ רני ושמחי והפרדס בערך צנתרות פי׳ ששני הצנתרות הם חכמה ובינה. ולפ״ז צ״ל ששני הזיתים הם מקורות דחו״ב והיינו שני המזלות ונוצר ונקה כו׳ ובמדרש שמות רבה פט״ו שתי שבלי הזיתים הם משה ואהרן ועמ״ש מענין בחי׳ ומדרגת משה ואהרן בד״ה ואתה תצוה, ובד״ה וידבר כו׳ תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בהעלות ובהטיבו,  וענין שייכות בחי׳ אלו בקבלת עול מלכות שמים בפ׳ ראשונה דק״ש. היינו כי מואהבת עד ובשעריך הם מ״ב תיבין שהוא כנגד שם מ״ב דאנא בכח כמ״ש בפע״ח שער הק״ש פכ״ה והוא ג״כ בחי׳ מ״ב מסעות דיצ״מ כי בכל יום צ״ל בחי׳ יצ״מ היינו ממיצר תאוות נפש הבהמית והגוף כו׳. והיינו בק״ש כמו שמסיים בק״ש אשר הוצאתיך מארץ מצרים כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה אלה מסעי, ושם נתבאר הענין דאנא בכח הם שבעה פסוקים שבכל אחד ו׳ תיבות וזהו ענין שבעה נרות המנורה. כי שם מ״ב הוא בחי׳ העלאה ובשתים יעופף כו׳ והיינו בחי׳ בהעלותך את הנרות כו׳ להיות ואהבת בכל מאדך, ולכן ואהבת ב״פ אור בחי׳ ההעלאה וההטבה. וענין וגולה על ראשה שהוא ענין התבוננות היינו פסוק ראשון דק״ש שמע ישראל כי שמע פירושו התבוננות ישראל לי ראש כו׳ ובחי׳ שמן היינו חכמה וביטול הנמשך בהבינה ודעת. וזהו כשמן הטוב על הראש וזהו ענין והחכמה תחיה, וכדכתיב כי עמך מקור חיים ועיין זח״ג דל״ד סע״א קפ״ז א׳):

ה ועוי״ל פי׳ והחכמה תחיה ע״ד המבואר במ״א דפנימיות אבא דוקא הוא פנימיות עתיק אשר בחי׳ זו הוא פנימי׳ התענוג עליון שהרצון נק׳ אחוריים לגבי בחי׳ זו כמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון והנה ש״י עולמות נמשכים מן ל״א נתיבות חכמה משא״כ הנתיב הראשון הוא למעלה מבחי׳ ש״י עולמות כמ״ש במק״מ פ׳ מצורע והיינו כי י״ל שהוא בחי׳ פנימי׳ אבא כי ל״ב נתיבות פי׳ בס״י ע״ס וכ״ב אותיות א״כ הנתיב הראשון הוא הבחי׳ היותר עליונה שבע״ס דחכמה כו׳.

וזהו עין לא ראתה אלקים זולתך כי ל״ב נתיבות דחכמה הם ל״ב אלקים שבמע״ב ולכן נקרא ותורה אור ומחמת הכח הזה שבפנימיות אבא לכן והחכמה תחיה בעליה שהוא הרצון עליון ע״י  גילוי התענוג עליון (ע׳ עוד מענין והחכמה תחיה בזח״ג חקת) (קפ״ב א׳) ובהרמ״ז שם המשכת בחי׳ חיה ובעמה״מ שער או״א ס״פ מ״ד (דע״ח ג׳ וד׳ קל״ט א׳) פי׳ תחיה השפעת חיה ועיין עוד זח״ג פנחס דרנ״ה ב׳:

ו וכל זה נמשך אח״כ לבחי׳ מל׳ ע״י ז״א בפ׳ והיה אם שמוע כו׳ קבלת עול המצות רמ״ח אברין כו׳ כמו שבאבר נמשך אור וחיות עד״מ כשהיד כותבת גם השכל מלובש בה כך ברמ״ח אברין נמשך רמ״ח המשכות ושרשם ה״ח והוא בחי׳ שם ע״ב ע״ב גשרים לעבור מימי החסד כו׳ כמ״ש ולכן בפרשה א׳ כתיב ובכל מאדך ולא בפ׳ שניה כי פ׳ א׳ הוא שם מ״ב שהוא להעלאה בשתים יכסה כו׳, ולכן בק״ש שעל המטה אומרים אנא בכח גדולת לעלות נשמתו בשינה וכן קודם קבלת שבת.

והעלאה צ״ל בבחי׳ א״ס, ולכן כל א׳ צריך למצוא בעצמו ברצונו בחי׳ א״ס כדי שיעורר למעלה שאל״כ אין שייכות למצות גשמיים לעורר למעלה ע״י לבישת טלית כו׳, וכן ע״י הצדקה להחיות רוח שפלים למטה גורם למעלה להמשיך חיות ואיך יהי׳ שייכות למטה עם למעלה אלא ע״י בחי׳ בכל מאדך יותר משהכלי שלו מגביל וזהו ג״כ ענין ממעמקים כו׳, ולכן ביוסף כתיב וילקט יוסף את כל הכסף שעי״כ ליקט החסד ואיך שייכות החסד להכסף וכן ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר כו׳. אלא היינו ע״י שהיה במצרים וממעמקים קראתיך כו׳ ואח״כ מזה יכול להמשיך בפ׳ שניה ה״ח שם ע״ב ע״ב גשרים לעבור מימי החסד ועי״ז ונתתי מטר ארצכם ארצכם הוא בחי׳ מל׳ שרגליה יורדות ויש בה מטר מלשון מטרוניתא ומלכותו בכל משלה והכח הזה להיות מטר ארצכם הוא ע״י המשכת ה״ח ברמ״ח מצות ששם מלובש עונג העליון ועי״ז ואספת דגנך שיש בה כח לברר בירורין מנוגה כו׳.