נר מצוה ותורה אור/שער האמונה

א) הנה ארז"ל1 בא חבקוק2 והעמידן על אחת שנא' צדיק באמונתו יחיה3 כו' פי' שהאמונה היא שרש כל המצות: ולהבין זה הנה יש להקדים לזה בעיקר ענין מצות מצה בפסח. דמבואר בזהר הטעם לפי שהיא מיכלא דמהימנות'4 שע"י אכילת מצה לחם עני5 נמשך כח האמונ' האלקי' בכאו"א מישראל ואפי' כמו משה הי' חייב במצות אכילת מצה בליל הא' כדי להמשיך תוס' כח האמונה האלקי' בנפשו. וזה כפלא איך ע"י לחם גשמי יתוסף רוחניות האמונה האלקי' ולמה דוקא בלחם מצה שאין בה טעם כלל ולא נתחמץ כו' דהנה ידוע ההפרש שבין לחם חמץ למצה6 הוא שבלחם חמץ יש בה טעם לחם הנרגש ויש בו ההתנשאות וההגבהה כטבע שאור שבעיסה שמחמיץ ועושה נפוח והתפשטות העיסה כו' ולחם מצה הוא בהיפך שאין בו טעם נרגש כלל וגם אינו מתנשא ומתפשט כלל וכלל אלא כמו שהוא וע"כ נק' לחם עני כו' וע"כ נאסר החמץ בפסח לפי שמורה ענין ההגבהה והתנשאות ובטעם מורגש ובמצרים היו בשפלות והכנעה עצומה כלחם עני כו' והוא המצה שנשמר מחימוץ ואין בה טעם כלל וזהו עיקר טעם מצותה ע"ד הפשוט וצ"ל למה דוקא ע"י לחם מצה שאין בה טעם כלל יהי' נמשך האמונה כו'. והנה בכתבי האריז"ל נז' בעיקר טעם ענין מצה שהיא בבחי' קטנות דמוחין דאבא7 וזהו לחמא עניא די אכלו כו' ד' יו"ד8 נקודה תח"י כו' כידוע ולכאורה זה סותר לגמרי למ"ש בזוהר בענין מצה שנק' מיכלא דמהימנותא שהרי האמונה היא למעלה מן הדעת דוקא ואם שרש המצה היא בקטנות דאבא עכ"פ הרי זה בבחי' החכמ' שנק' אבא9 אלא שהוא בבחי' הקטנות שבה וכידוע דשרש הלחם בחכמה10 דוקא רק שהמצה בקטנות כו' וראי' ממאמ' דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן11 מזה מובן שהמצה עכ"פ בידיעה שבדעת ואיך נק' מיכלא דמהימנותא אחר שעיקר ענין האמונה היא דוקא למעל' מן הדעת כידוע. אך הנה ארז"ל לחד מ"ד דאילן דעה"ד שאכל אדה"ר חטה12 היתה כו' הרי החטה בבחי' הדעת דוקא וכמו שהתינוק יודע ומכיר אביו בטעמו טעם חטה דדגן דוקא שאז יש בו הדעת דטו"ר וטרם שטועם טעם דגן אינו יודע להבחין כ"כ בין טו"ר כמ"ש בטרם ידע13 כו' אך טעם דגן דוקא. ויש להקדים לזה שיש ב' מדריגות בחכמה הא' בחי' חכמה שבאה מאין ליש בטוב טעם ודעת והוא הגדל באדם לפי שניו שכלי מוחו מוכנים לקבל צורת השכל בבחי' טעם וסברא בהתחכמות ממש הגלוי' בכל א' לפי ערכו בכל דבר וענין מה אם בפרנסת טרף נפשו שימציא לו שכל טוב לפרנס א"ע עד שאמ' והחכמה תחי' בעלי'14 וכה"ג בדבר חכמה הלימודי' משכיל בטוב טעם כמו שאמ' טוב טעם ודעת למדני15 כו' וכן הוא גם בתינוק קטן יש בו טעם ודעת לקרות אבא כאשר יטעום טעם שבדגן דוקא ולא בימי יניקתו חלב ולא טעם טעם לחם דגן לפי שהטעם שבלחם שרשו בטעם שבחכמ' ע"כ יש בטעם הלחם להמשיך בחי' הטעם שבחכמ' להיות יודע היטב לאביו שלא הי' בו זה טרם טעמו טעם לחם כלל ודוקא ע"י טעם הלחם כמ"ש וחיך יטעום אוכל1 שממשיך טעימת השכל בחיך רוחני בטעמים שבחכמה כמו טעמו וראו2 כו' (דלחם גי' מזלא3 הוא מזל ונוצר) שהחכמ' מאין תמצא4 ליש בטעם דוקא כחיך יטעום אוכל שמרגיש החיות כו' כך החכמה תמצא מאין ליש דבינה בהסבר וטוב טעם כו' והוא אשר גדל באדם ברוב ימים וע"י מאכלו בטעם חטה כנ"ל וד"ל והמדרגה הב' בחכמה היינו בחי' כח מ"ה דחכמה5 שנק' בחי' אין דיש דחכמה כמ"ש והחכמה מאין ממש טרם שבאה בבחי' טעם וסברא נגלית והוא הנק' כח המשכיל כל שכל וטעם שנק' מקור השכל שגידולו בהעלם כח השכל דוקא וזהו אך בצלם יתהלך איש6 במקיפי' דחו"ב בלמ"ד מ"ם דצלם (והוא הנק' מזלא ממש טרם שבא לגלוי בכלי המוח בטעם ודעת) שבלתי נגלה עדיין אך הוא גדל והולך בכח השכל ברוב ימים ושנים כמ"ש ימים ידברו7 ורוב שנים יודיעו חכמה כו' וע"י הלחם דוקא שהלחם עצמו מגדיל כח השכל שלמעלה מן הטעם והיינו כמו בלחם מצה דלא מליח שאין בו טעם כלל ששרשו בכח מ"ה ואין דחכמ' שלמעלה מן הטעם דהיינו כמו שהחכמה בבחי' אין ממש. וזהו שרש ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא והיא בבחי' קטנות דאבא כנ"ל ואין זה תרתי דסתרי כלל דמה שהמצה בלא טעם הגם שזהו בבחי' קטנות דאבא כשכל שבלא טעם אבל שרשו בכח השכל עצמו שלמעלה מן הטעם והיינו ענין האמונה שעיקרה למעלה מן הטעם כנ"ל וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא דוקא שזהו ביטול דכח מ"ה דחכמה שלמעלה מן הטעם כידוע והיינו הך וד"ל: (ב) ולהבין זה בתוס' ביאור הנה כתיב וארשתיך לי באמונה8 כו' וקאי על יצ"מ דהנה ביצ"מ הי' בחי' אירוסין שהו' באמונ' וז"ש וארשתיך לי באמונה ובמ"ת הי' בחי' נשואין כמ"ש ביום חתונתו9 כו' כידוע וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך10 דוקא שהוא האמונה ולהבין ענין האמונה שזהו עיקר מצות מצה שנק' מיכלא דמהימנות' שהוא מאכל המחזק כח האמונה כנ"ל אע"פ שירושה היא מכבר מן האבות11 מ"מ ע"י מצה ניתוסף אורה שתאיר ממקורה יותר עד שכל היחודי' עליונים דתו"מ תלויי' בה וכמ"ש בא חבקוק והעמיד כל התרי"ג מצות על אחת שהיא האמונה וכמ"ש צדיק באמונתו יחי' כנ"ל והאמונ' עצמה לא נמנית12 ברמ"ח מ"ע כי ירושה היא וכמו טבע בנפשותינו שלא שייך לשון צווי ע"ז כידוע ואמנם עיקר מקור חיות הנשמה הוא באמונה כמ"ש באמונתו יחיה בעצם וכל אשר יחי' נשמת האדם ממצו' כמ"ש אלה המצות כו' וחי בהם13 הן רק בחי' הסתעפות ענפי' מן המקור כו' ולהבין זה הנה עיקר מהות האמונה הוא למעלה מן הדעת שבראיית השכל וכ"ש במה שרואה בעיניו ממש לא שייך לשון אמונה אלא במה שלא נתפס בראיי' השכל ולא בעין כלל ולפ"ז לא יגיע כל תוקף האמונה רק לבחי' הראי'לבד דודאי אין לך גדול במעלות השגות דבר האמת לאמיתתו רק בראי' כשרואה מהו' הדבר ממש כמו שהוא לאמיתתו ולא בשמיע' מרחוק וכמאמ' אינו דומה שמיעה לראי'14 ועיקר הראי' הוא במהות הדבר ודוקא בעין הרואה ולא בראי' השכל כחכם שרואה בשכלו את הנולד וכה"ג וז"ש הביטו אליו15 הביטו ממש לאסתכלא ביקרא דמלכא16 בראי' המהות כמו עין בעין יראו17 כו' וכן הוא או' לע"ל ואמ' ביום ההוא18 הנה אלקינו זה לנוכח כו' וכל תוקפה של כח האמונה שלמעלה מן השגות השכל לא יגיע רק שיהיה כמו הראי' בעין שא"צ להאמין מאחר שרואה בעיניו ממש וא"כ אין האמונה למעלה מן הראי' אלא למעלה מן השגת שכל מרחוק שנק' שמיעה שבבינה ואפשר גם למעלה מראיי' השכל שלא ישיג החכם לראות הנולד רק מה שיש ביכולתו לראו' בעין השכל ולא במופלא הימנו שעין שכלו לא ישיג וירא' כלל אבל האמונה מגיע בדבר שלא ישיגו עין השכל כלל וכמ"ש לית מח' תפיס'19 בך כלל פי' בך במהותו ועצמותו ממש לית מחשב' דראיי' החכמ' תפיסא כלל רק כח האמונה שיאמין במהו"ע ממש אע"פ שאינו רואה בעין השכל ולא בראי' העין תוקף האמונה חזקה כ"כ כאלו רואה בעיניו ממש למהו"ע דלית מח' ת"ב כו' וכמו במ"ת שכל העם רואים20 כו' ועל כל דבור פרחה נשמתן21 כו' או בקי"ס שאמרו זה אלי ואנוהו22 זה ממש וכן לע"ל הנה אלקינו זה קוינו לו ממש באמונתינו החזקה מאד שהיא כמו ראי' עד שאין כל חדש בראי' מהו"ע שהרי האמינו בו כאלו ראוהו ואעפ"כ אינו דומה האמונה לראי' ממש שהאמונה אם היא בתוקף גדול וראי' ממס"נ על קדה"ש מ"מ אינו רואה מהו"ע בנפשו מאומה ואמנם הראי' בעין ה"ז במהו"ע ממש עד שאמונ' שקדמה כטפל יחשב ובאמת הרי אמ' זכרתי לך חסד נעורייך דוק' שהיא האמונ' וכתי' למען תזכור23 יום צאתך מא"מ כל ימי חייך להביא לימוה"מ ולעוה"ב שיגלה מהו"ע ממש כידוע בפי' כימי צאתך מא"מ24 אראנו נפלאות סדכ"ס דלמת"ב כלל כו' דלכאורה אין לך גדול יותר מן הראי' בעין באמיתית מהו"ע לימוהמ"ש ועוה"ב ולמה יזכרו אז האמונה שביצ"מ כו' אך מזה מוכרח לומר שיש מעלה יתירה באמונה יותר גם מן הראי' בעין ממש וזה פלא גדול לכאורה: והנה גם במצות מעשיות שהן היחודי' העליונים דאו"א זו"נ כו' האמונה שרש עצמי להם כמ"ש באמונתו יחיה כנ"ל מזה גם כן מובן שיש יתרון מעלה לאמונה מכל המצות שהן בבחי' אדם דנרנח"י25 דאצי' שכולל כל רמ"ח אברים כו' ויש להקדי' לזה בענין תוקף הנפש שיש באמונ' שהיא למעלה הרבה מגופה של האמונה כי גופה של האמונה אע"פ שהיא למעלה מן הדעת מ"מ חסרה מכל פנימי' התפעלות השכל ומדות ורצון ותענוג כי הרי אין באמונה שום התפעלות תענוג ורצון ושכל ומדות בלב כלל רק אמונה פשוטה שמאמין בכל לבו ונפשו באמיתית אלקות במהותו ועצמותו ושברא והאציל הכל וכלא קמי' כלא כו' וכה"ג שזהו כמו טבע ממש גם בקל ופשוט שבפשוטים כו' עד שיוכל למסו"נ26 בפו"מ על קדה"ש וזה פלא גדול מאין יש לו כח גדול ותוקף הנפש כ"כ אם לא שיש טבע זו בנפש מהולדה בבטן כטבעיות ממש והוא הנק' נשמה כידוע והנה ידוע שזה הכח ועוז הוא נמצא בבחי' כח מ"ה שבנפש (כמ"ש בל"א1 ) ופי' כח מ"ה2 סובל ב' ענינים הפכיים א' מה לשון מהות כמו מהו כו' והב' לשון העדר השגת מהות כמו מה פשפשת3 כו' מה זה מה ראו על ככה4 כו' והוא לשון ביטול כמו ונחנו מה כי תלינו5 כו' וכך אמר ע"ס בלי מ"ה בלי מהות6 וכמו מה שמו7 כו' והענין הוא דשניהם אמת דמה ל' מהות דוקא וזהו הנק' כח מה שבנפש האלקי' והיינו מצד מה שנמצא הכח בעצם הנשמה האלקית ליכלל במהות ועצמות א"ס ממש דלמת"ב כלל כנ"ל אע"פ שאינו נתפס בראית השכל דחכמה שבנה"א כלל לפי שזהו כניצוץ הנמשך אחר מהות השלהבת כמ"ש משכני אחריך נרוצה8 שמרוצה זו אל המהו"ע דא"ס דוקא כמו הרואה את המלך שנמשך אחריו נמשך אחר מהו"ע שלו וכן הוא עיקר ענין הדביקות לדבקה בו יתברך בו דוקא כי זהו מטבעיות עצם הנשמה לידבק במהו"ע דוקא ולא בשום דבר מה זולתו כמ"ש מי לי בשמים9 ועמך לא חפצתי כו' וכמו שאנו רואים בכל מס"נ על קדה"ש בפשוטים וגדולים שוה ממש שמוסר גופו להריגה או באש רק למען שמו ית' שזהו בהתכללות במהו"ע ממש ואע"פ שלא נודע לו בשכל במהו"ע כלל דלית מחשבה ת"ב כלל אדרבה היא עיקר ענין האמונה והדביקות האמיתי רק במהו"ע שאינו נתפס בשום שכל כו' ואמנם מובן מזה עכ"פ שיש תוקף גדול כזה בעצם הנשמה ליכלל במהו"ע ה"ז בחינת מה ל' מהות שמהות ועצמות הנפש נמשכת כולה שלמעלה מראי' השכל והרצון והתענוג שבנפש כו' רק מהותה העצמי ודביקותה והתכללות' במהו"ע דא"ס ממש דוקא וזהו הנק' כח מ"ה שבנפש שבכאו"א מישראל למס"נ על קדה"ש והיא כח האמונה בכל איש מישראל כמו טבעיות במהו"ע האלקות כנ"ל (ומזה יבא להם הראי' במהותו ועצמותו לע"ל כי היינו הך כמ"ש קוינו לו וכמשי"ת) והפי' הב' מ"ה מה פשפשת כו' הוא בחי' הביטול העצמי שבנפש האלקית כמו ונחנו מה כנ"ל שהוא היפך המהות אדרבה בלא מהות כלל וכלל ובאמת היינו הך שהוא עצם כח המהות של הנשמה ליכלל במהו"ע כנ"ל שהרי בחי' הביטול עצמי הזה הוא לתכלית האמת בהפשטת כל עצמו ומהותו לגמרי מכל וכל עד שאינו מרגיש עצמו כלל וכלל וכאילו אינו במציאות כלל וכמו ונחנו מה דמשה שהי' משה בתכלית הביטול בעצם שלזה הי' אא"ס ממש נגלה בנשמתו כאשר ידבר איש אל רעהו10 כו' כידוע שאא"ס עצמו אינו שורה כ"א בבחי' תכלית הביטול לאין משום דעמ"ר אינו נמשך רק בעמ"ת11 כמו כי רם ה'12 ושפל יראה שפל דוקא שלפי ערך עצם הרוממות לא ישכון כ"א בעצם תכלית השפלות כו' כמו מרום וקדוש אשכון13 ואת דכא ושפל רוח כו' וכל שאינו בביטול עצמי כ"כ לא יקרב למהו"ע כלל וכלל כידוע ולפ"ז מובן דבחי' מ"ה בהעדר כל המהות הוא עצמו ענין מ"ה דכל המהות כו' דכל עיקר המהות דנשמה האלקית הרי הוא רק לדבקה במהו"ע כנ"ל וזהו עצמו ענין כח הביטול בעצם לתכליתו והיינו עיקר מהות כח האמונה כנ"ל שהרי עיקר ענין האמונה הוא כח יציאת והמשכת המהות והעצם שלמעלה מעין הראי' דשכל ורצון ועונג ע"כ התוקף של האמונה מגיע בכל עצמות ומהות דנפש למס"נ כו' כנ"ל והוא תכלית הביטול העצמי דבחי' מ"ה שהוא כח מ"ה העצמי ליכלל במהו"ע כנ"ל וזהו שאמר הנה אלקינו זה בראי' המהות מפני שקוינו לו בזמן הגלות באמונה חזקה דהיינו הך ממש בלי חילוק ביניהם כלל ואדרבה יש תוקף וכח יותר באמונה זו שאינו רואה יותר מכח התכללות בראי' ממש וז"ש למען תזכור כו' לימוהמ"ש ועוה"ב כנ"ל שהרי כח הראי' בעין הגם שזהו העושה התכללות העצם אינו רק בחי' חצוניות דמה שממשיך את הנפש בהיותו קרוב מאד אל המקור כניצוץ הנמשך אחר אור השלהב' יש בזה מכח המאו' שהוא המושך את הניצוץ וכענין משכני כו' וגם זה אמת דמצד שהניצוץ נלקח משם נמשך לשם בהיותו קרוב אבל בהיותו רחוק לא יומשך כי לא ישיגנו כח המושך מרחו' ביותר משא"כ ניצוץ האלקי שגם מרחוק יומשך כמו בגלות מצרים שכל גלות הוא עוצם הריחוק כידוע ויצאו משם באמונה פשוטה הרי כח אמונה זאת היא המושכת את הנפש בבחי' התכללות גם מרחוק ה' נראה להם14 כמ"ש לכתך אחרי15 ממש כו' זהו הוראה גמורה על תוקף התקשרות העצמית הפנימית דנשמה שאין כח גדול כזה גם בכח ראית העין במהות שהרי אין זה חידוש כלל בהיות הניצוץ קרוב ורואה בעין שיומשך שגם זה לא בא מכח עצמיות פנימיות שלו כמו באמונ' וד"ל אך הנה ביצ"מ היה גם בחי' ראיית המהות ועצמות א"ס שהרי אמר ובמורא גדול זו גלוי שכינה16 שנגלה עליהם מלך מה"מ בכבודו ובעצמו דוקא וזהו ענין קירוב המאור לגבי הניצוצות אמנם זה היה אחר חצות לילה דוקא שזכו לראות במהו"ע אחר תוקף האמונה שהיה בהם והוכנו כולם לצאת במס"נ ממש אז זכו באמונה זו לראיית המהו"ע שנגלה עליהם בכבודו ובעצמו כו' כי הא בהא תליא והיינו הך ממש כנ"ל וזהו ענין מצה שלפני חצות שנק' מיכלא דמהימנותא ונק' גם כן לחמא עניא כו' דהנה לחם עני הוא בתכלית השפלות שאין בלחם זה שום התפשטות חיות אור ושפע יתירה כלל רק לחיות עצם נפשו שיחיה בה (כמו הבע"ת שנק' אביוני אדם17 שאין לו רק חיות נפשו לבד שיחיה ולא ימות כו' כמ"ש במ"א) ורם ה' ושפל יראה שפל דוקא שהוא עמ"ת שבו יומשך מבחי' עמ"ר דוקא כנ"ל וע"כ נגלה עליהם מהו"ע אחר חצות לילה והיינו מצה הב' שאחר חצות18 שלא הספיק בצק' שלהם להחמיץ19 ויאפו את הבצק20 בדרך כידוע שזהו מה שאנו אומרים מצה זו שאנו אוכלים ע"ש מה בחי' מ"ה21 העצמי שזהו מחמת הארת מהו"ע שנגלה כו' והיינו עיקר ענין מצה זו שאנו אוכלים לפי שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ הגם שזה היה מחמת שנגלה עליהם כו' והיה בהם בחי' הביטול בעצם בתכלית שלא היה באפשר להחמיץ להיות בבחי' יש כו' מ"מ הרי הוא ממש ענין כח מ"ה דנשמה אלקית שבכל איש מישראל במצה זו שאנו אוכלים גם עתה קודם חצות שהוא בחי' האמונה שתוקף שלה היינו ממש בחי' ביטול העצמי שהיה במורא גדול בגלוי שכינה וע"כ נקרא מיכלא דמהימנותא עד שגם משה הוצרך לקיים מצות אכילת מצה בלילה ראשונה כדי להוסיף כח האמונה בנשמתו שלמעלה מכח עין השכל והראיה שלו במהו"ע שלפי ערכו ג"כ וראיה ממ"ש למען תזכור אפי' לעוה"ב כנ"ל וד"ל: (ג) ובזה יובן ג"כ ענין האמונה איך שהוא שרש עצמי לכל המצות ואינה נמנית עמהן כלל כנ"ל דבא חבקוק והעמידן על אחת פי' העמידן כמו הכל הולך אחר המעמיד1 שהמעמיד ומקיים הוא העיקר והיסוד ע"כ אינו נמנה עם הדבר המתקיים על ידו כך כל המצות הולכין אחר המעמיד והוא האמונה הפשוטה שבפשטות ועצמות מהות הנפש וזהו שהעמיד לכל תרי"ג מצות על אחת שהיא האמונה וכענין אמת ואמונה כל זאת2 דאמונה בה"א לשון נוק' שמקבלת מעצמות ומהות א"ס כמו שהוא ממש לאמיתת עצמותו שנק' אמת וכמ"ש וה' אלקים אמת3 ואמת ה' לעולם4 וכמאמר דאיהו אמת ואיהי אמונה5 כו' וכמ"ש דוד אמתך אלקי6 כו' דהאמונה הוא כל בחי' עצמיות ופנימיות כל תוקף וחוזק היותר גדול במהו"ע הנשמות דישראל שכולל כל מה שיסתעף מזה בקיום התו"מ ובמס"נ על קדה"ש שכולל רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וזהו שהכל הולך אחר המעמיד ומקיים שהאמונה נק' מעמיד ומקיים כל בחי' הסתעפות פרטיות דקיום תו"מ ותשובה מעומקא דליבא ומס"נ כו' וזהו וצדיק באמונתו יחיה יחיה חיות העצמי ומקורי כמו שהוא ממש שכולל כל הסתעפות צדקותיו בתו"מ ותשובה ותפלה ומס"נ כו' והרי אנו רואים בחוש שגם כל מצות מעשיות מושרשי' כמו טבע בנש"י בגדול וקטן נשים וטף אין זאת רק חוזק ותוקף האמונה הפשוטה שבעצמיות נפשם מגדול עד קטן בשוה ממש והיא שעמדה לאבותינו ולנו7 כו' שכבר היה כלה כל כח שארית אור הקדושה האלקי' שבנש"י באור ושפע רצון ותענוג מוחין ומדות אוי"ר שלהם כו' אלא שהאמונה היא המעמדת הכל והכל הולך אחר המעמיד וזהו שהעמידן על אחת שהיא האמונה ובה יוכלל הכל ויצא לגלוי מן ההעלם בכל דור ודור גם דלא אכשר דרי בתו"מ ותפלה וצדקה ותשובה כלל וכלל באמונתם יחיו חיי עולם בל תמוט לעמוד נגד כל צר ומסטין לא יעזבם לכלותם ולהפר בריתו אתם כמ"ש לא מאסתים8 כו' וזהו פי' הפשוט דהיא שעמדה לאבותינו וגם לנו בכל דור שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו מצד עונינו שתייסרך רעתך9 לקטרג ולהשחית הכל אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו דוקא מצילנו מיד המקטרגים ורק מצד האמונה שנק' מעמיד וזהו והיא שעמדה לאבותינו כו' שהאמונה נצחית בל תמוט כמו שהוא ית' אמת לאמיתתו חי לעד וקיים לנצח10 וזהו אמת ואמונה כל זאת כו' דאיהו אמת ואיהי אמונה וכמו דאיהו אמת נצחי חי וקיים לעד כך איהי אמונה שמקבלת אמיתת עצמותו קיימת כענין דוד מ"י חי וקיים11 כידוע וד"ל. ולזה אין מהתימה מה שלא נמנית האמונה בכלל רמ"ח מ"ע כי א"צ לציווי ולבד זה היא יסוד הכל והיסוד אינו נמנה בכלל בנין כי הרי עליו הבנין וקיומו ומעמדו ובנין הוא בא בציור קומה והוא רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת דאנכי ולא יהיה לך12 וזהו שאמר אנכי אשר הוצאתיך מא"מ ולא אמר אשר בראתי שמים וארץ13 מאין ליש ויצ"מ היו הנסים יש מיש ממים לדם וכה"ג אך באמת ענין יצ"מ גדול מכל שרש הראשון דאבי"ע שהרי ידוע בעיקר ענין חג הפסח שנבדל במעלה מכל המועדים במה שנק' פסח לשון דילוג14 והענין הוא שכל המועדים זולתו היה בהן טעם בהעלאת מ"ן15 מלמטה שיעורר אתדל"ע בהמשכות מ"ד דוגמתו ממש כשבועות במ"ת שאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה16 והיה הכנה לזה בז' שבועות הספי' דוקא וכן יו"ט דסכות בענני כבוד שבמדבר היו ראוים לזה מצד ההכנה דרבה שקדמ' לזה אך בפסח לא היה שום הכנה כלל מתחלה רק מעצמו ומאליו דילג בערך המדריגה כמ"ש קול דודי17 הנה זה בא מדלג על ההרים כו' וכן ענין ופסח ה' על הפתח18 כידוע שזהו הכל ענין א' שמה שנק' דילוג בשיר השירים נק' פסח בל' החומש כו' ופסח ודלוג זה היה מעצמו לבד ולכאורה גם במקור התעוררות חפץ חסד להשתלשלות דאבי"ע היה ג"כ מעצמו כי חפץ חסד הוא19 כידוע אך זה היה בחי' חיצוניות שלו להיות לו דירה בתחתונים כי סוף מעשה עבמ"ת20 כידוע אבל ביצ"מ היה הדילוג מבחי' פנימי' מהו"ע שלו ממש וע"כ לא היה שום העלאת מ"ן מגיע לזה כלל וכלל רק שנגלה עליהם במהו"ע בלי שום העלאת מ"ן כלל לפי שהיה הדילוג הזה מבחי' פנימית מהו"ע ממש שלא יגיע לשם מצוה כלל כמ"ש אם צדקת מה תתן לו21 כו' אך מ"מ היה לזה העלאת מ"ן והוא האמונה החזקה שהאמינו במשה למעלה מן הטעם כלל למס"נ כו' שזה בא ג"כ מבחי' פנימית מהות ועצמות דנש"י כנ"ל ע"כ נתעורר בעצמותו כב"י ג"כ מבחי' פנימית מהו"ע ממש רק שלא בא הגלוי הזה באור כלי השגתם כמו במ"ת ולע"ל וזהו כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות סדכ"ס דלית מח' ת"ב כלל ולכאורה זהו פלא גדול דכבר נגלה עליהם בכבודו ובעצמו כו' שנק' נפלאות סדכ"ס כו' אלא שבא הגלוי דסדכ"ס למטה מטה בהתלבשות שונות לפי ערך מהות נש"י כמו שהן למטה בגופי' חומריי' אבל לע"ל אראנו נפלאות האלה ממש כמו שהוא למעלה באמיתת עצמותו ממש וכמ"ש הנה אלקינו זה ממש וכן מ"ש יקימנו ונחיה לפניו22 ממש וד"ל וזהו שבא חבקוק והעמידן על אחת כו' דמאחר שמה שהיה חפץ חסד מעצמו להיות לו דירה בתחתונים ע"י תו"מ אינו רק בבחי' חיצוניות לגבי גלוי פנימית מהו"ע ע"י העלאת מ"ן דאמונה פשוטה דוקא כנ"ל א"כ ממילא יובן דכל המצות הגם שהם בחי' יח"ע למעלה הכל הוא בשרש דאבי"ע שאינו רק מבחי' חפץ חסד חיצוני ואין זה מגיע במהו"ע ממש רק ע"י האמונה שהיא דוקא במהו"ע ממש כנ"ל בענין הדביקות כו' וזהו שבמ"ת שקיימו וקבלו כל התורה בי' הדברות אמר אנכי אשר הוצאתיך מא"מ שזה עולה על כולנה לפי שהכל הולך אחר המעמיד שהוא היסוד לקיים התו"מ די' הדברות שממילא יש בכלל מאתים מנה1 כו' ונמצא שהאמונה שביצ"מ היה מקור ויסוד לבחי' הראיה בעין דמ"ת והא בהא תליא וכך הוא לע"ל דכתיב להנחיל אוהבי יש2 בעה"ב מחמת קיום המצות דוקא כידוע ה"ז בא מיסוד ושרש הראשון דאמונ' שביצ"מ וזהו זכרתי לך חסד נעורייך דוקא גם לעה"ב כנ"ל וזהו וארשתיך לי באמונה דוקא דהגם שהאמונה נק' אירוסין ומ"ת הי' בבחי' נשואין אבל זכרתי לך חסד נעורייך דבחי' אירוסין יותר מנישואין דמ"ת לפי שהאירוסין הגם שהוא בבחי' מקיף3 לבד כטבעת קדושין אבל הוא בא מכל כח העצמות כמו שהוא שהיא בבחי' עיגול מקיף מכל צד שכלול בתוכו כל פרטי היחודי' והתולדות שיהיו אחר החופה והוא עיקר המעמיד ומקיים כל הסתעפות תולדות ויחודים שאח"כ שלא יופר הברית כו' כנ"ל בפי' והיא שעמדה כו' וכמ"ש בד"ח ע"פ גפן ממצרים תסיע4 בכח אמונה ואח"כ כסו הרים צילה5 כו' וד"ל: (ד) ומעתה יש להבין בענין הנ"ל במ"ש בפע"ח דמצה הוא בחי' קטנות דאבא6 שזהו על כל פנים בבחי' החכמה והאמונה היא למעלה מן החכמה כנ"ל אך הנה תחלה יש להבין בפי' קטנות דאבא מהו דהנה ידוע שיש ב' מיני התבוננות א' בממכ"ע בבחי' השתלשלות דאבי"ע והב' בבחי' סובב כ"ע בכלל שהוא הארה מעצמותו ית' ממש כענין יחיד חי העולמים7 שתחלה הוא יחיד לבדו וכן המלך המרומם לבדו8 ואח"כ מתנשא מימ"ע בבחי' סוכ"ע כידוע. והנה בבחי' ממלא כ"ע אמר שאו מרום כו' וראו מי ברא אלה9 שיתכן בזה בחי' ראיה על כ"פ והוא ראית השכל שעין השכל יראה איך שברא אלה מאין ליש כמו בדבר ה' שמים נעשו10 ובעשרה מאמרות שנתחלקו לרבבות צירופי' הרי כמו שרואה בעין ממש התהוות העולמות בכל רגע מחדש בטובו מע"ב מדיבור העליון והדיבור נמשך ממדות דאצי' והמדות מחו"ב עד מל' דא"ס שנק' ממכ"ע בכללות דאבי"ע וידוע דאע"פ שאין כל זה רק בחי' הגלוי והתפשטות אור ממהו"ע ממש כמדת המלוכה שאינו רק התפשטות כו' מ"מ גם בזה יש בחי' א"ס כי א"ס להתפשטותו וכידוע דאא"ס למטה מטה עד אין תכלית11 גם במל' דאצי' עד מל' דעשי' שנק' כח הפועל אלקי בנפעל ממש מאחר שכח הפועל בעצם בבחי' א"ס גם פעולותיו מתפשטי' באין שיעור וכמ"ש בס"י מכאן ואילך12 צא וחשוב עד אין כו' וכמ"ש אני ראשון13 שהוא מל' דא"ס כך אני אחרון במל' דאצי' כמ"ש ראו עתה14 כי אני אני הוא כו' אך הרי יש בזה בחי' ראיה עכ"פ ראו מי ברא אלה משא"כ במהו"ע דא"ס כמו שהוא למעלה עד אין שיעור הרי אמר לית מת"ב כלל15 ונק' סדכ"ס16 דלא ידע ליה בר איהו17 ונק' נורא תהלות18 כו' והיינו בחי' סובב בכלל שהוא נמשך מיחיד לבדו וכמ"ש אתה ה' לבדך19 ממש וכמא' דקודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד20 ואנו אומרי' אתה הוא21 כו' באין שינוי כלל והרי אמר בזוהר דאיהו תפיס בכ"ע22 ולמדת"ב כי אין העולם מקומו23 אף על פי שהוא מקומו ש"ע מזה מוכרח לומר דגם בחי' ממכ"ע בכלל ובפרט דתפיס בכ"ע מ"מ אינו נתפס בראי' והשגה דלמחת"ב ומ"ש ראו מי ברא אלה היינו בחי' השגות המציאות שאנו רואים כח התפשטות אלקות בנבראים ואיך שהוא אדון על כולא24 כו' אבל לא השגת מהות אור האלקי שמלובש בתוך כ"ע כמו דלמת"ב במהו"ע ממש דהיינו הך וז"ש כי ה' הוא האלקי' כולא חד25 וע"ז נצטווינו באמרו אתה הראית לדעת26 כי ה' הוא האלקים ופי' דעת זה הוא בהשגה ובהכרה איך דה' אלקים כולא חד בלי הפרש כלל וזה פלא גדול דהרי למת"ב לא בסובב דהוי' ולא בממלא כ"ע אלא צריך לומר דדעת זה היינו להכיר ביטול היש לאין בממלא וסובב שכולא חד דכמו שאין ערוך הנברא לגבי הבורא בשם אלקים כך הוא מתנשא מימ"ע שאין ערוך כל גלוי אור דממלא בקו"ח לגבי מהו"ע ממש וז"ש כי ה' הוא האלקי' הכל א' דקמי' כולא כלא כו' ולזה יקרא דעת והוא שמכיר את בוראו ואיך יכירנו במהות דלמת"ב כלל אלא יכירנו בדעת זה שהוא קדוש ומובדל בערך מהכל וממנו הכל שזה עצמו בא ע"י הדעת והכרה שיכיר ויבחין בזה וכן וידעת היום27 והשבות כו' כי ה' כו' וכן דע את אלקי אביך28 כו' ואין זה כידיעה בשכל לבריאת שמים שאומר בזה לשון ראי' והכרה שזהו היפוך גמור שהרי רואה מהות הבריאה אלא שמשיג ויודע שזהו מציאות התפשטות אור האלקי שנמצא יש מאין אבל הכרה ודעת לבורא היינו שיודע במהותו איך שהוא נבדל בערך אע"פ שאינו רוא' המהות נתאמת האמת כמו שהוא באמיתת מהו"ע שהוא יחיד לבדו כו' ומתנשא בבחי' סובב כו' עד דגם בחי' ממלא דתפיס בכ"ע למת"ב כלל וכולא חד כנ"ל ונמצא ידיעה זאת קרובה לבחי' השגת המהות מאחר שמכוין לאמיתת ענינו כמו שהוא באמת וז"ש אמתך אלקי29 ע"י בחי' הדעת וכמו לע"ל דכתיב כולם ידעו אותי30 אותי ממש ואיך ידעו במהו"ע דלמת"ב אלא שיכירו וידעו באמתתו איך שהוא מלך מרומם לבדו והוא תפיס בכ"ע כו' זה יבא בדעת והכרה משא"כ עכשיו ידיעה זו מרחוק מאד והוא רק באמונה לבד שמאמין באחד ויחיד שהוא סוכ"ע וממכ"ע וגם באמרו שמע ישראל כו' אינו נתפס בידיעה והכרה גמורה רק באמונה פשוטה וחזקה מאד כנ"ל שמגיע למעלה גם מכח הראיה בעין מפני שהוא בא מתוקף הנפש בעצם וז"ש וארשתיך לי באמונה וידעת31 כו' שתחלה היא תוקף האמונה והיא שמביאה לבחי' הדעת והכרה אמיתית באמיתת מהו"ע כמו לע"ל דכתיב כולם ידעו אותי ממש כמים לים מכסים כך ומלאה הארץ32 דעה את הוי' ממש מה שעכשיו אינו נתפס בדעת רק באמונה ואמנם הא בהא תליא וזה גורם לזה דגם עתה האמונה גורמת הדעת שהוא עכ"פ בבחי' הודאה כענין מודים אנחנו לך33 וכה"ג וד"ל (ובזה יובן יותר לתרץ הקושיא דפלוסופי' למה לא אמר אנכי אשר בראתי שמים וארץ שהוא מאין ליש כו' כי זהו רק בחינת התפשטות אורו באבי"ע שאין ערוך למהות ועצמו' וגם בזה הגלוי למדת"ב כלל וזה לא נתייחד לאוה"ע רק לישראל לבד בהיותם במצרים דגם דקרו לי'34 אלקא דאלקייא וכתי' מי לא יראך1 מלך הגוים וכמו חסידי אוה"ע כו' אעפ"כ במהו"ע דסובב וממלא אין בהם בחי' הדעת הנ"ל ולא האמונה רק ישראל לבד שהוטבע זה כטבע בנפשם וכמ"ש אתה הראית אתה דוקא הראית בדעת זה להכיר לבוראם ביח"ע ויח"ת כנ"ל וכן שמע ישראל דוקא רק שנחלק לב' מדריגות בפסד"ז מדבר בשבחו2 של מקום בהתפשטו' כח הפועל בנפעל דנבדל ומרומם לבדו גם בהמשכה זאת דכל פסד"ז וברכת יוצר עיקר הכונה רק בזה כמו הללו את ה'3 מן השמים כו' שזהו ביטול היש לאין עד רום המעלות ואיך שבטל אליו הכל כמו לך ה' הגדולה4 כו' והוא מלך מרומם לבדו ונורא תהלות כו' ובק"ש הוא מדבר בהשגות מהו"ע ביחו"ע5 דאיהו וחיוהי חד6 ממש וביח"ת דבשכמל"ו7 שזהו יותר עליון מביטול היש לאין שאינו רק בהשגו' מציאותו והתפשטותו אבל יחו"ע דמהו"ע שזהו כמו שהוא לבדו גם אחר שנאצל ונברא באין שינוי כלל וד"ל וז"ש אשר הוצאתיך מא"מ ע"י האמונה שהיא רק בדביקות במהו"ע שלמעלה הרבה מבחי' גלוי אור דסובב וממלא דמע"ב בכלל ובפרט שלא יפול בזה ענין השג' כלל רק האמונ' שנתייחד' לכנ"י לבד ביצ"מ כנ"ל (אך באמ' יש יתרון מעל' ביחו"ת דבשכמל"ו אע"פ שאינו רק ביטול היש לאין כמו בפסד"ז במ' שהו' בבחי' ראי' מקרוב עכ"פ ולא בשמיעה מרחוק כשמע ישראל ביח"ע דאע"ג דלמדת"ב גם בממכ"ע מ"מ הרי כהפ"ב8 ממש והרי בא בגלוי השגה ממש רק שמוסתר שם מאד ובהגלות נגלות אור זה לע"ל הרי יראו במהות אור האלקי זה שבתוך כ"ע וכמו שאנו אומרי' וידע כל פעול9 כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כו' משא"כ ביח"ע דלמת"ב כלל רק לע"ל דכתיב הנה אלקינו זה10 כו' ולפ"ז ביחו"ת דבשכמל"ו יש בחי' ראי' במהות כמו לע"ל והיינו ידעו אותי ובאמונ' דעכשיו ביחו"ע במהו"ע יבאו לראי' המהות דזה בעצמותו ממש וזהו שמע שמיע' מרחוק ולא ראי' מקרוב וזהו לע"ל א"ח עט"ב11 כידוע וד"ל) וזהו פי' אנכי ה' אלקיך אנכי מי שאנכי12 דלמת"ב כלל הוא נעשה ה' אלקיך דוק' בבחי' דעת והכרה שה' הוא האלקי' כמ"ש אתה הראי' לדעת כו' כנ"ל אתה דוקא וע"י מה זכו להיות ה' אלקיך בדעת הוא ע"י האמונה שהיה בהם ביצ"מ שז"ש וארשתיך לי באמונה ואח"כ במ"ת וידעת כו' ופי' ידיעה זאת היינו דוקא בידיעת המהות דהוי' שהוא האלקי' כולא חד וכנ"ל שזה קרוב לראי' המהות כו' שז"ש אנכי דוקא שאין אנכי זה מתלבש בבריאת שמי' וארץ כלל רק בראשית בחכמה13 כו' וד"ל: (ונמצא מובן מכ"ז עכ"פ שהדעת והאמונה אע"פ שהן כמו ב' הפכים שהאמונ' עיקר מהותה למעלה מן הדעת דוקא מ"מ הדעת הנ"ל קרוב לבחי' האמונה מאחר שהידיעה היא בהשג' המהות כראי'14 במהות וכה"ג שזה תכלית מעלת האמונה שיחשב כאילו רואה בעיניו כנ"ל) ויובן זה ע"פ הנ"ל בב' מדרגות דמ"ה א' לשון מהות והב' העדר המהות ושניהם א' משום דביטול המציאות בעצם ה"ז בא במדרגה דראי' המהות והיינו הך כנ"ל וכך יובן כאן ויובן ג"כ ענין ב' מצות הנ"ל בפי' מצה זו שאנו אוכלי' ע"ש מ"ה כו' ויש להקדים לזה ענין א' המבואר במ"א בענין מילוי דה"א דמצה15 ה"ה16 שהוא מל' דא"ס שבהעלם במל' דאצי' וביאור זה יובן ע"פ הקדמה בענין יראה עילאה ויראה תתאה17 שזהו שאמ' בר"מ דו"ר רחימו ודחילו18 והענין הוא דיראה עילאה הוא במל' דא"ס19 שז"ש ובמורא גדול זו גלוי שכינה דפי' מורא גדול לשון זכר להיות שהוא שפע אימה ופחד מצד גלוי אור העצמו' כמו שהוא ממש שנק' שמו הגדול שקודם הצמצום דקו"ח כו' שהמקבל הגלוי זה נק' יראה לשון נוק'20 אבל העושה וממשיך ליראה זו נק' מורא לשון זכר והוא גדול בבחי' גדלות העצמות ונק' יראה זו ירא' עילאה ויראה אותיות ראיה21 שהוא עד"מ כרואה את המלך במהו"ע שתפול עליו אימתו בביטול עצמי בלתי הכנה כלל שמצד עצמו' רוממות המלך באה לו אימה זו אבל טרם שנכנס להיכל המלך פנימה הוא מתבונן בדעתו רוממות המלך שמתבטל מכח הכנת עצמו שנק' בטול היש לבד כידוע זהו יראה תתאה שום תשים עליך מלך22 שזהו הכנה לירא' עילאה בראי' המהות כו' שזהו מורא גדול שכולל כל מיני יראה שבמקבלים שכאשר אפס קצה גדולתו מתגלה אין היראה באה רק לפי המדה וזהו בבחי' ממכ"ע בכלל דצמצום דקו"ח אבל התגלות כל מהו"ע כמו שהוא קודם הצמצום בעצמו' גדולתו שאין חקר שנק' מל' דא"ס נק' מורא גדול וזו גלוי שכינה כמו שהוא בעצמותו כו' וזהו שנגלה עליהם מלך מלכי כו' בחי' מל' דא"ס עצמו שהאיר בכנ"י גם בהיותם משוקעים בנש"ט דמצרים23 משום דקמי' ממש כחשיכה כאורה24 וגם חשך הקליפות דנש"ט לא יחשיך כו' כמשל העיגול שאין בו מעלה ומטה25 ומתחת לארץ הוא כמו בשמים ממעל ממש בשוה כידוע וזהו ופסח ה' על הפתח26 בבחי' דילוג גדול כמ"ש במ"א וד"ל אבל יראה תתאה הוא במל' דאצי' בבי"ע שנברא העולם מאין ליש גמור רק שהיש בטל לאין בקבל' מ"ש שזהו כמו טרם שנכנס להיכל המלך כנ"ל שעושה בנפשו בחי' ביטול היש לבד שאין זה ביטול עצמי כעומד ורואה במהות המלך ומ"מ זה גורם לזה והא בהא תליא משום דנעוץ תחלתן בסופן27 כו' וכידוע דסוף מעשה בביטול היש עבמ"ת במל' דא"ס שז"ש אני ראשון כו' אני אני הוא כנ"ל והיינו ענין מילוי דה' דמצה שיש בה' זה ה' בהעלם והוא בחי' מורא גדול דמל' דא"ס בראי' המהות שיש בהעלם ביראה תתאה דביטול היש דה' אחרונה משום דנעוץ כו' וזהו מצה זו שאנו אוכלים קודם חצות שהיא בבחי' יראה תתאה קבלת מ"ש לבד היינו ע"ש שלא הספיק בצקת כו' שהוא בחי' ביטול העצמי דאחר חצות בירא' עילא' שבראי' המהות כשנגלה עליהם מלך מלכי כו' משום דהא בהא תליא ממש וד"ל ועד"ז יובן גם כאן בבחי' ומדריג' יותר עליון והיינו הך שהרי ענין האמונ' הוא רק ביטול והמשכת כל המהות שלמעלה מן הטעם (כקבלת מ"ש ביטול חיצוני שמבטל א"ע עכ"פ רק שהוא בחיצוניו' ובאמונ' הוא מגיע בפנימי' ועצמיו') וזהו בחי' מ"ה העדר המהות מכל וכל כו' וזהו עכ"פ מצד עצם הנפש גם בהיותה מרחוק כנ"ל והדעת הוא כמו בחי' ראי' בקירוב בהשג' המהות כמו לע"ל שכולם ידעו אותי כו' (והיינו כח מ"ה ל' מהות כו') שזהו כענין מורא גדול דיראה עילאה אותיות ראי' כו' שהוא מצד התגלו' העצמו' שרוא' במהו"ע ממש שמתבטל מצד זה ביטול עצמי כנ"ל וזה גורם לזה דהאמונ' גורמת הראי' מקרוב בדעת כמ"ת שראו כו' שבאו מכח האמונ' ביצ"מ כנ"ל): (ה) ובכ"ז יובן מה שהמצה נק' מיכלא דמהימנותא דוקא וגם היא בבחי' קטנות דאבא שהוא בבחי' מ"ה דחכמ' כידוע דהנה מבואר למעלה שיש שני מדריגות בשכל אחד למעלה מן הטעם והב' שבא בטע' דוקא ומה שהוא למעלה מן הטע' נק' בחי' קטנות דאבא דוקא ויובן זה עפ"י הנ"ל בענין הדע' והאמונ' שאע"פ שהן שני הפכי' זה גורם לזה משום דהיינו הך כנ"ל כך הוא במצה שנק' קטנות דאבא ושרש' באמונ' דוקא דהנה מה שאמר שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא1 עד שיטעום טעם דגן הנה ידיעה זו אינה ידיעה בהשגת שכל בטעם הענין ואיכותו איך שהולידו ע"כ הוא אביו ואשר אהבתו אליו טבעית מצד שהוא אביו וכרחם אב על בן כו' שזהו ידיעה בטוב טעם בבן הגדול דוקא אבל בתינוק הקטן כבן ב' וג' שנים אין לו ידיעה זו בכלי מוחו כלל שיכיל זה הדבר באיכותו כמו שהוא ועכ"ז הרי הוא קורא אבא ואימא כו' כאלו יודע הדבר ידיעה גמורה אלא מ"ש יודע לקרות אינה ידיעה בהשגה רק שיודע ומכיר את אביו כמו שיודע השור את קונהו שנמשך והולך אחריו ולא לזולתו כך התינוק מכיר הוא אביו ואמו ונמשך ונדבק תמיד אחריה' ולא לזר זולתם וזה בא מצד הטבע תולדה שנולד מפרי בטנם מושרש בו כח המושך שנמשך למקור המולידו מעצמו בלא טעם כלל וא"כ ה"ז בלא דעת והשג' כלל רק בחי' טבעי' כעגל לאמו ובאמת הרי יש בתינוק קטן דעת ממש לקרות בפה אבא כו' והוא דוקא משיטעום טעם דגן ולא בימי יניקתו חלב אמו אע"פ שמכיר או"א א"י לקרות כו' אך הענין הוא דזהו ידיע' שבבחי' הקטנו' עכ"פ דהיינו שאין הידיע' בהרחבת שכל וטע' אלא שהושפל וירד ונתצמ' בבחי' קטנו' המו' והוא בבחי' הכר' והבחנ' זאת שמכיר ויודע לקרות בדבור לומר אבא שבא עכ"פ בדעת והכרה (נוסף על המשכ' הטבעי' שמצד התולד' כי אב ואם שנתרחקו ממנו אינו נמשך אחריה' כלל) גם בקטנות גמור כידע שור קונהו2 כשזנו ומפרנסו כו' וישראל לא ידע עמי לא התבונן דמשמע מזה שאם יש דעת והכרה בישראל לאביהם שבשמי' כתינוק שקורא אבא בלא טעם והשגה ועכ"פ מכירים לאביהם בדעת וקורים אבא כמו שכל אחד מישראל אומר בדבור אבינו מלכנו כמ"ש כי אתה אבינו3 אבינו אב הרחמן4 וכה"ג אע"פ שאין זה בהרחב' טעם איך שהו' אבינו שהוא מקור כל תולדות הנשמות כו' מ"מ אומ' אבינו כתינוק שקורא אבא מפני הכרתו אותו בדעתו כו' הרי זה ידיעה בקטנות על כל פנים שהוא כמו ידיעת השור קונהו שזנו ומפרנסו כך ישראל ידע ומכיר לאביהם שבשמים שזנם ומפרנסם ואהבתו עצמי' כו' ונמשכים אחריו לבדו ולא לזולתו כלל כידוע וד"ל וזהו זכרתי לך חסד נעורייך5 כו' לכתך אחרי כו' כתינוק שהולך ונמשך אחר אביו בלא טעם ודעת בהשגה אבל נכלל בזה כל הרחבת הדעת שישיג את מהות אביו כשיגדיל בשנים ואין כל חדש בזה כלל וכך ביצ"מ כתיב מתבוססת בדמיך6 כו' כמ"ש ממצרים קראת לבני7 וכמו נער קטן בלכתו אחר אביו ומבקש לחם ומים אבא האכילני לחם כו' וכה"ג היה הילוכם במדבר מ' שנה וזהו חסד נעורייך שהיה ביצ"מ שהוא האמונה שהיא למעלה מן הטעם כנ"ל בפי' וארשתיך לי באמונה כו' וא"כ הרי בחי' קטנות דאבא שבלא טעם שהוא בידיעה שיודע לקרות אבא כנ"ל קרוב לענין האמונה שלמעלה מן הדעת לגמרי ואיך ישתווה למעלה מן הדעת עם הדעת הגם שהוא בבחי' הקטנות עכ"פ מ"מ בשם דעת יקרא כמ"ש יודע לקרות כו' אך הענין הוא שיש בידיעה זו דקטנות שיודע לקרות לבד מלמעלה מן הדעת דוקא אלא שהושפל וירד בקטנות ידיעה זו שהיא ג"כ בלא טעם ודעת מושג כלל והענין הוא דבאמת יש בידיעה זו שיודע לקרות אבא בהעלם כל אמיתות הענין איך שהוא אביו בעצם שלמעלה מן ההשגה בדעת שמשיגו בגידולו ויובן זה עד"מ הידוע כאשר ישנה לתלמידו דרך קצרה שכולל בדברים קצרים הללו כל עומק השכל והסברא והפלפול הארוך שיש לדבר בזה שעה ושתים ולא יכילנו שכל הגדול בחכמה והכל מלובש בתוך הדברים הקצרים שמשנה לתלמידו או מלמד הלכה אחת לתינוק קטן שהתינוק משכיל רק פסק ההלכה דשנים אוחזין וכה"ג וכל מה שיש במשנה זו טעמים וסברות ופלפולים שונים בגמרא שמבאר טעמי הלכה זו הכל יש בכללות דברי ההלכה שמשכיל גם התינוק או תלמידו הקטן והוא לפי שהרב צמצם והעלים והלביש כל דבר החכמה העמוקה ברוחב ההשכלה באותה ההלכה בדברים קצרים הללו שאם היה הרב משפיע ומגלה כל הפלפול העמוק שיש בזה לא היה משיגו שום חכם אך כאשר מעלימו ומלבישו בדברים קצרים כללים מספיקים להכיל הכל עד שאין כל חדש בפלפול הגמרא שהכל נמצא בדברי המשנה למי שבא על עומק הפלפול ונמצא התינוק אינו יודע כלל בהשגת שכלו כל מה שיש בהלכה זו רק הדברים כפשוטן הוא אומר אמנם הרי נתפס ומלובש בדברים אלה כל העומק חכמה שבפלפול כמו שהמים נתפשים בכלי ולוקח הכלי שנלקחו המים ממילא רק שנק' לקיחה ע"י ד"א שתופס המים ע"י הכלי כך נתפס כל העמקי חכמה בתוך לבוש וכלי מצומצם שהן הדברים קצרים הללו שבהלכה רק שהוא בהעלם ולא בגלוי שהרי איננו משיג רק לצמצום הדבר המושג מן דברי ההלכה בלבד ואם היה מדבר עומק החכמה בלי לבוש מצומצם הזה לא היה אדם משיג' לגודל עומקו (ואין זה כהתלבשות השכל וחכמה במשלים וחידות וכה"ג שהמשל מסתיר לגמרי שהרי המשל הוא ענין זר לגמרי שלא בדברי החכמה כלל אבל ההלכה מדברת בענין החכמה רק שמדבר בקצרה שהדין כך וכך בלא ביאור וטעם כלל ונק' דרך קצרה עכ"פ וד"ל) ולפ"ז לכאורה בחי' הלבשה זו שמלובש השכל העמוק בהעלם כשבא לידי גלוי כשעומד על טעם ההלכה בפלפול וסברות עמוקות זהו שלימותו של הדבר חכמה שבא לבחי' גדלות המוחין וכקטן שנתגדל כו' כך הלבשה זו בדברים קצרים נק' קטנות המוחין וכשיצא לגלוי באורך ורוחב בהשגה בטוב טעם נק' גדלות המוחין ובאמת יש יתרון מעלה בקטנות הלבשה זו יותר מגדלות ההשגה שאח"כ והטעם הוא לפי שיש בחכמה עצמה ב' מדריגות הא' מהו"ע שלה כמו שהיא בתמצית אמיתתה והב' בחי' התפשטותה בהגלות נגלית אורה בטוב טעם ההשכלה בסברות ופלפולים שונים וכידוע בענין והחכמה מאין1 כו' שבחי' עצמות החכמה היינו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל יש בטוב טעם ההשכלה כו' וזהו פי' כח מה דחכמה ל' מהות ול' מה פשפשת2 כו' דשניהם א' שהוא בחי' אין דחכמה כמו שהיא במקורה כו' והרי במה ששונה בדרך קצרה לתינוק וכה"ג מפני שאין בזה גלוי אור שכל וטעם והסבר סברות כלל רק עצם תמצית הדבר כמו שהוא לבד כמו משנה דשנים אוחזין3 כו' יחלוקו וכמו סוכה למעלה מכ' פסולה4 שזהו עצם הענין ה"ז עולה בעצם תמצית החכמה של הלכה זו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל התפשטות אור בפלפול סברות עמוקות שאינו רק גלוי ההעלם העצמי שבה שהחכמה מאין תמצא בבחי' יש כנ"ל ונמצא בהלבשה והעלם זה הגנוז בדברים הקצרים יש ממהו"ע החכמה שלמעלה מעומק השכל שיש בפלפול הארוך שהרי לא יוכל לגלות בפלפול וסברות כמו שהיא בעצם ותמצית אמיתת' ממש וד"ל וע"פ משל זה יובן שיש מעל' יתיר' בבחי' קטנו' דאב' יות' מבחי' גדלו' דאב' והיינו ענין מצה שנק' מיכל' דמהימנותא שהאמונה הרי היא במהו"ע א"ס ב"ה דוקא והוא בבחי' כח מ"ה בעצמות הנפש ה"ז ממש ענין קטנות דאבא כתינוק שיודע לקרות אבא לבד שיש בידיעה זו שבקטנות כל אמיתת העצמות כמו שהוא דהיינו כמו שהוא משיג בעצם ולא כמו שמושג גם בגדלות השכל וטוב טעם כמו במ"ת שהשיגו וראו בגדלות השכל בתכלית עדיין אין זה מגיע לאמיתת עצמותו רק דוקא בקריאה שקורא אבא אע"פ שאינו יודע בהשגת השכל כלל דאדרבה היא הנותנת משום שמלובש בזה מאמיתת הענין כמו שהוא בעצם שלא יוכל לבא לגלוי בראית השגת שכל גם בגדלות היותר עליון וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך דוקא שהוא בחי' המצה שנק' קטנות דמוחין דאבא ששרשה למעלה מן הטעם דגדלות אבא שבמ"ת וד"ל: (ו) ולהבין זה בתוס' ביאור. הנה יש לדקדק תחלה בגוף ענין המאמר דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן דלכאורה משמע פשט המאמר להיפך מכל הנ"ל שהרי אמר עד שיטעום טעם דגן דוקא וטעם דגן הוא לחם חמץ דוקא שיש בו טעם נרגש לחיך הטועם ולא בלחם מצה דלא מליח שאין בה טעם כלל וא"כ איך יהיה הדוגמא מזה לענין מצה שנק' לחם עני שהוא בחי' קטנות דאבא כמשל התינוק שיודע לקרות שמשמעו להיפך שיש בו טעם כו' אך הנה יש להקדים בענין מ"ש ורעה אמונה5 דמשמע שהאמונה יש לה רועה שזן ומפרנס אותה ומתגדלת עי"ז מעט מעט וזהו פלא לכאורה דאיך שייך לשון פרנסה באמונה הלא מבואר למעלה שהאמונה טבעית היא בנפשות ישראל ירושה מאבותיהם וא"צ לגדלה ולפרנס אותה כלל ואיך אמר ורעה אמונה ועוד האיך המצה דוקא הוא הלחם שבו ניזון כח האמונה ומפרנס אותה כלחם פשוט שזן ומפרנס לחיי הגוף עד שנק' מפני זה בשם מיכלא דמהימנותא6 שהוא המאכל שזן ומפרנס את האמונה שלזה גם משה היה צריך לזה לאכול מצה בליל א' לפרנס כח האמונה שלו כנ"ל וזה אינו מובן ע"ד הפשוט. והנה ידוע בפי' ולשון אמונה לשון נוק' שזהו להיותה בחי' מקבל כמ"ש איהו אמת ואיהי אמונה7 כאומן את היונק8 ממש וכמו ויהי אומן את הדסה9 כו' והענין הוא דאיהו אמת היינו כמו שהוא באמיתת אמיתתו נמשך ונקלט בנש"י ע"י מאכל המצה דוקא וזהו ורעה אמונה שזן ומפרנס לכנ"י שנק' אמונה כאומן את היונק שמגדלו וזנו ומפרנסו כו' והנה תחלה יש להבין בגוף ענין המצה ומהו ההפרש בין מצה לחמץ דהנה שרש הלחם הוא בחכמה10 דוקא וכידוע בענין ברכת המוציא לחם דלחם גי' מזלא11 מזל ונוצר מקור החכמה דהיינו כח מה שבעצם כנ"ל שלמעלה מן הדעת וההשג' והוא ההכרה במהו"ע א"ס דוקא דלמת"ב כלל כנ"ל ועכ"ז בא לכלל דעת והכר' שהוא כמו התינוק שיודע לקרות אבא כנ"ל כך יקראו כנ"י אבינו ממש כמו שהוא במהו"ע למעלה מבחי' אור ושפע דא"ס באבי"ע כו' וזה היה ע"י אכילת מצה בלילה הא' כשטעמו טעם מצה אע"פ שאין בה טעם נרגש עכ"ז לחם נק' וטעם מצה לא בעינן שהרי בלע מצה יצא בלע מרור12 לא יצא דבעינן טעם מרור כו' וד"ל ודוקא בלחם מצה שהיא בלא שאור ומחמצת שאז לא יתוסף בה עביות וגסות יותר מכמו שהיא בעצם קמח ומים לבד קודם האפייה וכשהיא עיסה נילושה כך היא במהותה העצמי אחר האפיה בלתי תוס' נפוח והתפשטות כלל מכמו שהיתה תחלה משא"כ ע"י שאור ומחמצת תנפח העיסה ותתפשט ואח"כ באפיה תעלה יותר ויהיה בה תוס' נראה לעין בריבוי הכמות הרבה בכפליים מכמו שהיתה קמח ומים לבד כו' וגם הנה אופן ההתפשטות בניפוח העיסה ע"י שאור ומחמצת בלישה ואפי' הנה הוא בא בדרך התנשאות והגבהה למעלה מפני שעולה השאור שמחמיצה בדרך רתיחה לעשות הניפוח מעט מעט בעלי' בגובה ולכל צד כו' אבל בלא שאור הנה תשאר העיסה בלתי התפשטות כלל לכל צד רק תשאר בגולמה כמו שהיא בעצם מהותה בלי שינוי כלל וכלל והנה עוד זאת ההפרש בין מצה לחמץ שבמצה בלתי שאור לא יבא הטעם שבה לגלוי כלל כי נשאר בהעלם שהרי אין במצה שום טעם מורגש כלל וידוע דכל עיקר המעלה שיש בלחם ששרשו בחכמה אינו רק בחי' ומדריגה המעולה שבו שהוא בחי' הפנימית והרוחניות שבו והוא הטעם שטועם כשלועס בשיניו וע"כ הכוסס את החיט' שאין בה טעם לחם בלתי אפי' מברך בפה"א13 שאינו נק' לחם רק כשהו' אפוי שמתגלה בו טעמו ואם הוא בלא שאור ומחמצת גם באפי' בלתי נגלה בו טעמו כלל וכלל רק הוא בהעלם גדול ולא נגלה בו רק מהות הלחם כמו שהוא בגולמתו שהוא הקמח כשנאפה ונעשה עיסת לחם והוא בחי' הקטנות שבו לבד דהיינו הגם שאינו נק' חטה כי יש בו תואר לחם מאכל הזן ומפרנס כלח' ממש אבל כל עיקר חיותו הפנימי שעל הלחם יחי' האדם שהוא הטעם נשאר בו בהעלם גדול ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם לבד ועכ"ז לענין ברכה מברך ברכת המוציא לחם וברהמ"ז כי לחם גמור הוא לכל דבר רק שאין בו טעם נרגש ונק' לחם מצה דלא מליח1 ואין בו טעם כלל ועיקר הענין הוא דע"י השאור להיות שיש בו כח חזק וחריף הוא פועל בחום רתיחתו להוציא ולעורר כח הטעם שבלחם בלישה ואפי' היטב מן כח ההעלם לגלוי גמור וכמו כל דבר חריף כתבלין ומלח דלטעמא עבידי ובפרט שאור ומחמצת שמחמיץ את העיסה הוא שנותן כח גדול לנפח העיסה ברתיחה בהגבהה שזהו עיקר כח המוציא כל טעמה בכי טוב וזהו כל עיקר ענין השאור כידוע אבל בלא שאור אין כח בלחם גם ע"י האפי' לעורר כח הטעם שבה שיבא לגלוי במורגש ונשאר בהעלם ועכ"ז לחם יקרא ואמנם לחם זה הוא נק' גולם הלחם כמו שהוא בלא התפשטו' כלל לא בכמותו ולא בטעם וד"ל והנמשל מזה יובן בשרש הלחם שהוא בחכמה כנ"ל דהנה ידוע שיש בחכמה ב' מדריגות הא' בחי' מהותה העצמי כמו שהיא והוא בטרם ההתפשטות שלה להשכיל כל שכל בטוב טעם ודעת ונק' גולם כמו חומר ההיולי והפשוט כו' ונק' כח המשכיל כל שכל שהוא אינו בכלל התחכמות שכל עדיין רק שממנו כח התפשטות ההתחכמות לכל דבר חכמה ועצה בכל דבר מה כו' ובחי' כח המשכיל הזה הוא בהעלם גדול מאד כידוע וסימן הראשון לתחלת גלוי שלו מן ההעלם הוא דוקא בדבור בפה שכאשר התינוק מתחיל לדבר זהו הוראה שכח המשכיל ההיולי שלמעלה מכלי המוח בא לגלוי שיהיה בכח שכלו להבין ולהשכיל על כל דבר מה כפי ערכו וקודם שיוכל לדבר עדיין כח המשכיל בהעלם לגמרי שהרי הדבור זהו בחי' סיום השפע מכח התחלה ומאחר שיוכל לסיים השפעות מחשבת השכל שבכלי המוח בדבור מזה מוכרח לומר שכח התחלה שבכח המשכיל התחיל לבא מן ההעלם שלו קצת כי נעוץ התחלה בסוף והסוף בתחלה והדבור הוא סוף ירידת והשפלת המח' הסתומה שבהעלם מהות כח השכל העצמי וז"ש לנפש חי' לרוח ממללא2 שנק' נפש המדברת שהוא עיקר בחי' מדבר וכל שאין לו עדיין הדבור הגם שיש לו מחשבה בהבחנה גמורה להכיר הטוב והרע ויבחור בטוב כזהב וכסף ויברח וירחיק הרע כדבר המזיק וכן במאכלים יבחר ויכיר בטוב וישנא וימאס במאכלים רעים וכ"ש שהוא מכיר אביו ואמו בטוב ולא יומשך אחר זולתם כלל אך שאינו יכול לקרותם בדבור בפה לומר אבא כו' הרי עדיין לא בא העלם כח השכל שלו לגלוי ולזה רמזו באמרם קטן אין לו מחשבה3 דגם שיש לו מחשבה אם לא תוכל לבא בדבור אינה מחשבה של דעת כלל אע"פ שמבין ומכיר במחשבתו הכל (ולפ"ע זה גם כשידבר לפי קוטן שניו יקטן מהות המחשבה שלא תשלם לשלימות' עד שיבא כח מהות השכל לגלוי ביותר אז מחשבתו מחשבה של קיימא ולא כדמיון שוא). ועיקר הענין הוא לפי שהמחשבה כלולה מב' מדריגות א' מבחי' בינה שבנפש וגם מקצת מאור החכמה אבל אין שם ממהות החכמה כמו שהיא במקורה באין והעלם שנק' מהות כח השכל שזהו בתינוק גם קודם שידבר שמבין ומבחין במחשבתו הכל ממש כמו אחר שידבר אבל משידבר כבר נכנס בו ממהות ועצמות כח החכ'4 שלפי ערכו ע"כ יכול להביא בדבור אותה המחשבה עצמה לדבר ולקרות אבא אף ע"פ שבהכרה מצד עצמה הכיר לאו"א בכי טוב קודם שיכול לדבר אבל אין זו הכרה לשלימותה כ"כ כי אין זה בא רק מגלוי אור המצומצם במוח הבינה שבמחשבה אבל בדבור כשיודע לקרות אבא זהו ההכרה עצמיות שמעצם ומהות כח השכל רק שירד והושפל בסוף גלוי הדבור משום דאבא יסד ברתא5 בחי' אבא דוקא שהוא בחי' מהות דכח מ"ה דחכמה שנק' נפש חי' כו' משם יורד להביא בדבור בצרופים שנעשים ממילא6 מבלי שיצטרך לחשוב איך לדבר כמ"ש במ"א והיא הנותנת דמשום שיכול להוריד ולהשפיל בדבור דבר מה שעולה במחשבתו היינו משום דממקום גבוה יותר הוא בא והוא בחי' מהות דכח מ"ה כו' משא"כ ממדריגת בחי' מוח הבינה שלמטה מן מהות החכמה לא יוכל לירד למטה להשפיל השפע בדבור אלא נשאר במח' ולפי שאין למח' זו שרש עצמי ע"כ לא נק' מח' בלא דבור (כאלם ששומע ואינו מדבר שיחשוב כשוטה7 וחרש שמדבר ואינו שומע אינו גרוע כ"כ8 כי השמיעה בבינה והדבור בחכמה ובאמת א' מהם מועיל או שומע או מדבר שיש אלמים וחרשים מחוכמים ביותר) ונמצא מובן דהדבור גם בדבר שאינו חכמה כלל הוא בחי' סיום וסוף השפלת וירידת מהות כח השכל (שלמעלה מהתחכמות שכל במח' כנ"ל): (ז) וזהו שאמ' שאין התינוק יודע לקרות בדבור או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא דהנה מבואר למעלה שיש בלחם ב' אופני' א' גולם הלחם גם כשנאפה עיסת הקמח ומים ולא נגלה בו טעם לחם והב' כאשר ע"י השאו' ומחמצת נגלה בו הטעם כו' והנה הלחם שרשו בחכמ' כנ"ל והיינו הטעם הפשוט שעל מאכל הלחם דוקא יחי' האדם וכתי' כי לא על הלחם9 לבדו יחי' האדם כו' דאד' היינו בחי' כח מ"ה דמהות כח החכמה שנק' נפש חיה רוח ממללא נפש המדברת כנ"ל ועל הלחם יחיה האדם לפי ששרשו בחכמה במהו"ע דחכמה ע"כ יחיה את האדם שהרי מחזק ומחיה להכח השכל העצמי במהו"ע שלה דוקא שזהו עיקר הנפש אדם כנ"ל ואע"פ שהלחם הוא קמח דגן גשמי ובחי' צומח דתבואת הארץ ואיך יחיה למהות נפש אדם בחי' מדבר הענין ידוע שזהו מ"ש כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם אלא מצד מוצא פי ה' שבלחם ששרשו למעלה יותר גבוה ממאמר דנעשה אדם כמ"ש במ"א10 אך מ"ש יחי' האדם אין חיות זה תלוי בטעם לחם דוקא שהרי יחיה האדם גם ממאכל לחם מצה וכה"ג שבלא טעם נרגש כלל כמו שיחיה מלחם חמץ בטעם מורגש אלא שבאכלו לחם חמץ הנה כחו של שאור ומחמצת שממנו מתעורר טעם הלחם לצאת לגלוי מורגש בטעם ללועס שלועס הרוחניות והטעם שבו הרי מחיה לאדם ג"כ בבחי' הטעם שבחכמה שהוא בחי' גלוי אור וחיות יותר בהתפשטות אורה במוחין דגדלות במוח הבינ' עד שידבר בהרחבה יותר כי טעימת טעם לחם מעורר לכח המשכיל הנעלם שיגלה בו טעמו שהו' טוב טעם ודעת שיור' למט' גם לסיים השפעתו בדבור ביות' שהוא בחי' עצם מהות דכח מ"ה כשבא בהתפשטות למטה בתכלית וזהו שאין התינוק יודע לקרות בדבור אבא כנ"ל עד שיטעום טעם דגן טעם לחם כלחם חמץ שיותר נגלה עצם מקורו הנעלם משא"כ ע"י מאכל לחם בלא טעם מורגש אע"פ שגם על ידו יחי' האדם היינו רק במהות עצם החכמ' כמו שהיא בבחי' גולם שלא תתגלה אורה בטוב טעם עדיין וחיות זה בעצם דוקא ולא בהתפשטות כ"כ ע"כ עיקר הסימן ליציא' מן הקטנו' אל הגדלו' בקטן כשיודע לקרות בדיבור אבא היינו כשיטעום טעם לחם אבל לא בגולם הלחם שהטעם שהוא הרוחניות נשאר בו בהעלם ולא נגלה ממנו רק הגולם וחומר העצמי שלו כמו שהוא במהותו העצמי קמח בלי תוס' כלל כנ"ל שהוא בחי' הקטנות שבו כמו החטה כמו שהיא בגולמה רק שיקרא לחם שמפרנס ויחי' את האדם וחייב לברך עליו המוציא לחם וברהמ"ז כלחם גמור כנ"ל אבל כל עיקר המעל' שבו שהוא הטעם הרוחני נשאר בהעלם ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם בלא התפשטו' כלל ושרשו במהות ועצם כח היולי דכח מ"ה דחכמה שנק' גולם החכמה כנ"ל ועכ"ז ה"ז סוף מהות ועצם החכמה עכ"פ שיש בה יתרון מעלה על בחי' התפשטותה בטוב טעם (רק לענין קריאה בדבור אבא הוא עד שיטעום טעם דגן דוקא) וזהו שרש ענין מצה שהוא בבחי' קטנות דאבא להיות שאין בה טעם דחכמה כלל רק בחי' הגולמה כמו שהוא אבל שרשה למעלה מן הטעם דחכמ' וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא עד שזן ומפרנס כח האמונה שהיא למעלה מן הטעם דחכמה כנ"ל וד"ל: והנה ע"פ כ"ז יובן עיקר ההפרש בין חמץ למצה דלא ראי זה כו' שיש מעלה בלחם חמץ מצד הטע' שבו ששרשו בטעמי' שבחכמה ובנשמ' האלקי' היינו בחי' טוב טעם דדעת1 האלקי כמו טעמו וראו כי טוב ה'2 טעמו וראו דוק' דראי' השכל שבחכ' בכח מ"ה שבה כמו שהיא בבחי' אין לא תשא' כגולם בהעל' לבד אלא יבא בה הטעם הרוחני שהו' עונג העצמי שבחכ' להתענג על ה' בעריבו' מתיקו' כו' ונק' נועם ה' כידוע (וזה היה במ"ת בשבועות בשתי הלחם דכתי' חמץ תאפינה3 חמץ דוקא כמשי"ת4 ) וטועמיה חיים זכו כעל טעם הלחם שיחי' האדם והן טנת"א טעמי' בחכמה5 כו' והדבור בתושבע"פ שהן שתי הלחם כו' כידוע) ויש מעלה בלחם מצה במה שהיא בלא טעם דוקא שהיא במהו' העצמי דכח מ"ה כמו שהיא טרם התפשטות' כו' כנ"ל6 וע"כ נק' לחם עני כעני זה שלחמו הוא חיותו העצמי בלא התפשטות כלל וזהו ענין ורעה אמונה שנאמר זה במצה שעל ידי המצה נתחזק כח וחיות האמונה דוקא גם במשה רבינו וכה"ג כנ"ל ולזה נק' בשם מיכלא דמהימנותא כנ"ל להיות שלחם מצה שאין בה טעם שרשה בעצם ומהות כח החכמ' כמו שהיא דוקא שלמעלה מהתפשטות אור כלל כדומם וחומר גולמי כו' והיא הנותנת שיש בה מעלה יתירה להכיל ולקבל אור העצמות דלמת"ב כלל שזהו הנק' אמונה ל' נוק' שמקבלת כל אמיתית העצמו' כמו שהוא דוקא כנ"ל דאיהו אמת ואיהי אמונה כו' וע"כ ע"י אכילת מצה דוקא ניתוסף כח האמונה שבנפש שהיא במהו"ע דוקא רק שבאה בהתלבשות בבחי' הקטנות מאד והוא בגולם הלחם דוקא שיחיה את האדם בעצם לבד כנ"ל (וזהו בחי' כח מה העצמי שבכל נשמה מישראל שביכולתה למס"נ7 על קדה"ש או בהתעוררות בתשובה שלימה עד שתצא נשמתו בבכי' כתשוב' דראב"ד8 וכה"ג והיא שעמ' לאבותינו ולנו כנ"ל בענין האמונ'): אך עדיין לא מתיישב הקושי' דלעיל במאמר זה דאין התינוק כו' שהוא להיפוך מן המצה שאין בה טעם ואיך יבא מזה דוגמא לענין ובחינת קטנות דאבא שבמצה כנ"ל ואמנם הנה באמת הרי מבואר למעלה בענין ידיעה זאת שיודע לקרות אבא כו' שאינה ידיעה בטוב טעם ודעת גמור רק בחי' הכרה בעלמא והמשכת נפשו בעצם בלתי טעם רק שמלובש בזה בהעלם מן הטעם דגדלות המוחין כו' ולפ"ז ודאי א"א לפרש בטעימת טעם דגן שכוונתו בטעם לחם דוקא ולתלות בו סיבת ידיעה זו שיודע לקרות כו' דא"כ היה לו דעת גמור בטוב טעם בקריאה זו מאחר דבטעמא תליא מילתא בטועם טעם לחם דוקא כו' אלא צריך לומר דאין הכונה בטעם לחם הנרגש בטעמו לחיך כלחם חמץ דוקא שהרי לא אמר טעם לחם אלא טעם דגן קאמר שהדגן הוא עצם התבואה קמח אע"פ שאין בו שאור ומחמצת כלל מ"מ לחם דגן נק' ועליו יחיה האדם כמו על לחם חמץ ממש והכונה אינו אלא כשיטעום בטעם דגן שהוא לחם תבואת הארץ ופסק מיניקתו חלב אמו אזי דוק' ידע לקרו' אבא כו' והו' שיש בקרי' זו בהעל' עכ"פ כל בחי' מהו"ע דכח מ"ה דאדם בחי' מדבר ע"כ יודע לקרות עכ"פ אבא אע"פ שאינו יודע זה בטוב טעם כלל ולקרות זה בדבור דוקא שהרי אנו רואים שהדבור יתחיל בתינוק מיד בפסיקתו מן החלב וגם בתוך ימי היניקה אם ירגיל במעט לחם יהיה איך שיהי' גם בלא טעם רק קמח תבואה ולא חלב אמו ונמצא עולה הכל לענין א' והוא מה שכל אחד מישראל יכול לקרות אבא בפה כמו אבינו כו' שזהו מגיע בעצם ומהות דכח מ"ה הנ"ל שיכול להכיל מהו"ע דלמת"ב כו' והוא שיכול להוריד בדבור לקרות אבא והוא סוף העצם והמהות דוקא (דלא כדלעיל וד"ל): ומעתה יש להבין ענין הפרש השני שבין חמץ למצה שהשאור טבעו להגביה העיסה ולהוציא בה הטע' הנעלם כו' משא"כ בלא שאור שאין בה הוספות ניפוח והתפשטו' כלל כנ"ל באורך דהנה בטעם איסור חמץ בפסח ומצות מצה יש ב' דברים הא' מצד שצריכי' בני ישראל לאכול לחמם בפסח לחם עני די אכלו אבהתנא9 כו' עוגות מצות כי לא הספיק להחמיץ כמ"ש מצה זו שאנו10 כו' שזהו דוקא שלא יהיה בה טעם כלל ולזה נאסר לחם חמץ לפי שיש בו טעם כו' והב' מצד עצם השאור והמחמצת שנאסר דוקא בפסח שנאמ' כל שאור11 וכל מחמצ'12 כו' ולזה נאסר כל לחם חמץ מפני השאור שבו וכן כל דבר חמץ ונצטווינו במצה לפי שאין בה השאור המחמיץ כלל וכלל כידוע והכל עולה לענין א' שהרי השאור הוא העושה טעם בלחם אבל נאסר מצד עצמו דוקא שאם מפני שעושה טעם בלח' היה כל טעם מאכל אסור בפסח ואינו כן שהרי מצה עשירה שנילושה בשמן ודבש מותר1 וכל תבלין ומלח דלטעמ' עבידי2 וכן בתבשיל בכל מיני מטעמי' הכל מותר אך עיקר טעם האיסור בשאור הוא לפי שיש בו הגבהה והתפשטות והתנשאו' למעל' והוא להיותו מבחי' גבורו'3 כרשפי אש שעול' למעל' כו' ע"כ מרתיח את העיסה שתתפח בדרך העלאה כנ"ל ובפסח צריך להיות מבחי' השפלות וההכנעה יתירה כדומם בלי התפשטות כלל וכלל רק בבחי' דומם וגולם שזהו במהות ועצם הדבר כמו שהוא לבד כנ"ל וד"ל וגם צ"ל ההמשכ' בז' ימי הפסח מבחי' החסדים דאבא דוקא ולא מבחי' הגבורות כלל ע"כ מב' טעמי' אלו נאסר השאור והמחמצת לגמרי עד שכל האוכל שאור4 כו' ונכרתה הנפש ההיא מיום הראשון עד יום הז'5 כו' וד"ל: (ח) ולהבין זה הנה תחלה יש להבין בטעם איסור החמץ והשאור עד שכל האוכל כו' ומהו שאמ' מיום הא' עד יום הז' כו' דהנה שרש ישראל למעלה הוא בבחי' ישראל דלעילא שהו' בחי' ז"א דאצי'6 שכלול מז' מדות חג"ת נהי"מ והיינו מ"ש מיום הא' עד יום הז' מבחי' חסד דז"א שהוא יום א' דפסח עד בחי' המל' שהוא יום הזש"פ7 כידוע לפי שעיקר שרש הראשון דנש"י בעלמ' דדכור' הוא מבחי' מדות דז"א שנק' ישראל דלעיל' וכל מספ' בנ"י לצבאות' על גולגלת' שרשם הוא בז' מדות דאצי' ובהיות שבחג הפס' מאיר למעלה רק מבחי' חסדים דאבא בז"א והשאור והמחמצת שרשם הוא מבחי' הגבורות שיש אחיזה לגבורות קשות מהם (וע"כ נאסר כל שאור ומחמצת בהקטרה ע"ג המזבח כמ"ש כל שאור ומחמצת לא תקטירו8 וכל המנחות באות מצה דוקא חוץ מתודה שיש בה י' חלות חמץ10 ושתי הלחם דשבועות וכמ"ש במ"א באריכות9 וד"ל) ע"כ נאסר החמץ לישראל בימי הפסח עד שכל האוכל שאור נכרתה נפשו האלקי' משרשה הראשון ביומין עילאין דז"א דאצילות מאיזה שרש שיהיה נשמתו הרי נכרת מכל הז' ימים מיום הא' עד יום הז' לפי שכלולים זע"ז בתכלית וד"ל: וביאור הענין מובן ע"פ הנ"ל במשל ודמיון דשאור ומחמצת למטה שהוא העושה ההגבהה והתנשאות והתפשטות יתירה כו' שיש בזה ב' ענינים א' שהגבה' זו היינו בחי' הגסות והיש שהוא היפך האין ומ"ה העליון שא"א שישכון בבחי' יש וגסות מעצמות ומהות אא"ס שהוא בחי' אין האמיתי וכמ"ש מרום וקדוש אשכון11 ואת דכא ושפל רוח דעמ"ר אינו נמשך אלא בעמ"ת12 כמ"ש כי רם ה'13 ושפל יראה כנ"ל ובפסח נגל' עליהם מבחי' מהו"ע דלמת"ב כלל ואפי' הגסות שיש בדרכי ה' כמו ויגבה לבו14 בדרכי ה' שזה מבחי' היש דקדושה ע"י שהוא עולה בהתפעלות רשפי אש התלהבות הלב כמו בעבודה שבלב בתפל' ותו"מ בחשק עד שמתנשא לבו בדרכי ה' ממש הרי מ"מ זהו מבחי' התנשאות והגבה' ביש ודבר מה ובפסח נמשך שרש החיות בנש"י תוך כל או"א מחסדים הראשונים שבמהו"ע כמו ישראל עלה במחשבה15 תחלה בפנימי' ועצמות ממש כמ"ש כי אתה אבינו16 בעצמות דמוח האב כו' שאינו שורה ונמשך רק במקום שפלות והכנע' יתיר' עד שהוא רק כמו בחי' דומם וגולם בעלמא והוא במצה זו שאנו אוכלים ע"ש מ"ה ע"ש שלא הספיק כו' בחי' גולמא בלי התפשטות והגבה' כלל רק כמו שהוא בעצם כנ"ל אז נגלה עליהם במהו"ע כו' ויכולים לקבל מז' ימים העליונים מקור שפע חיותם האלקי על כל השנה להיות תוס' כח חזק באמונתם שז"ש ורעה אמונה17 ע"י המצה דוקא כנ"ל והיינו רק מבחי' החסדים העליונים שבמהו"ע ממש שנמשכו לישראל דלעילא בז' הימים וז"ש מצות יאכל18 את ז' הימים כו' (וכמשי"ת) ומשם נמשך לכל ענף נשמ' פרטית בכל דור בז' ימי הפסח אבל כל נפש מישראל האוכל שאור וחמץ גם בהיות כדוגמת זה בעבודת הקדש שהוא בהתנשאות הלב מצד בינה לבא19 אע"פ שיש בו טעם ועונג כטעם לחם חמץ כו' שמגביה הלב וכמו ולחם לבב אנוש יסעד20 כו' מ"מ ה"ז בבחי' יש ודבר מה שהוא בחי' המנגד ממש לאור שפע החסדים העליונים דמ"ה דחכמ' כמו שהוא במהו"ע ממש עד שהכרת תכרת נפש זו האוכלת חמץ משרש' ביומין עילאין דז"א דאצי' שאינו מקבל שרש חיותו ממקורו בבחי' ישראל דלעילא להיותו בבחי' גבורות שהוא ההסתלקות למעלה בבחי' התנשאות ליש ודבר מה מורגש בטעם אלא דוקא יאכלו בנ"י מצות שהוא אפיי' העיס' קמח ומים כמו שהיא בגולמ' בלא טעם לחם ובלא התפשטות כלל שהוא תכלית השפלות והקטנות ונק' לחמא עניא כו' ונעש' ונמשך מזה מקור חיים העליונים לנש"י היפך השאור וחמץ שבאכילתו יוכרת משרשו גם מכל מדריג' פרטית שבז' ימים אלה מיום הא' עד יום הז' לפי שכלולי' זע"ז בחי' אור החסד כלול מכולם עד המל' וכן כל אחד כלול מכולם עד המל' וע"כ גם כנ"י ערבים זב"ז21 כו' בציור קומת אדם22 אחד ממש כידוע וד"ל. אך הנ' באמת יש להבין בענין טעם זה דאיסור חמץ ושאור מצד ההגבה' וגסות וכן מצד הטעם לחם משא"כ במצ' שאין בה טעם ואין בה תוס' והגבה' כו' שא"כ הי' ראוי שיצו' על העיקר והוא בגסות הלב והתנשאות ביש ודבר גם במילי דשמיא וכ"ש במילי דעלמא והיינו שיהי' דרכי העבוד' שבלב ומוח ותו"מ בפסח הכל בשפלות והכנע' כאיש עני שיחי' בלחמו כו' לבלי ירא' לבחי' יש ודבר כלל ולא תהי' דרך העבודה בלב בהתנשאות דרשפי אש ושמח' בטוב טעם ודעת כו' שלא יגב' לבו בדרכי ה' וכ"ש בעניני עצמו וזה הי' ראוי להיות עיקר האזהר' בל ירא' התנשאות וגסות בלב וכן הכעס שהוא בוער כאש אלא שפלות וענו' יתיר' כו' וזה לא מצינו שיהי' הפרש כלל בזה בין יו"ט של פסח לשאר המועדים דכתיב ושמחת בחגיך23 וכך מצוה ביו"ט של פסח בשמח' דוקא ושמח' זאת באה ודאי ברשפי אש התשוק' בבחי' התנשאות והגבהת הלב קצת ומצו' היא ולא איסור בפסח כמו בשבועות וסכות שהרי אומר הלל24 דכתיב אם הבנים שמח'25 כו' ואפי' עני שבישראל חייב לשתות יין ארבע כוסות26 וכה"ג ודאי צריך לעבוד את ה' בשמח' ואין הצווי רק על גשמיות האכיל' שלא יאכל חמץ ולא ירא' בכל גבולו27 והמצו' לאכול מצה ומה יש תועלת בביעור החמץ גשמי לענין הרוחני דאש גבו' דשאור וחמץ למעל' עד שהאוכל חמץ וכו' מאין יש חבור זה לגשמיות עם הרוחניות וכן באכילת מצה גשמיות יחזק אור שרש החיות דנשמ' בחסד עליון דחכמ' כו' ואם יש חבור בהם א"כ הי' לו לצוות על העיקר שהוא הרוחניות דבחי' גבורות וחסדים והוא במניעת מדת ההתנשאו' ובהשתדלות במדת השפלות להשפיל עצמו שנכלל בזה ענין הגשמי דחמץ ומצ' כי הרוחניות עיקר ולמה עשה מהטפל עיקר ואם כל המצות כולן נתנו בבחי' הגשמיות במעש' בפו"מ דוקא כתפילין וציצית וסוכה וכה"ג הרי לא נתבאר טעמם אבל בפסח ומצ' עיקר הטעם הרוחני שבהם מובן ומבואר כנ"ל אך הנה באמת זהו יתרון מעלת הגשמיות על הרוחניות שהרי אע"פ שכל עיקר טעם הרוחני בחמץ ומצ' הוא הגסות או השפלות ברוחניות הנפש אמנם ודאי אין עונשין כרת בב"ד של מעל' על הרוחניות אם תגב' הנה"א בהתנשאות הלב בעבודת ה' וגם אם יגב' לבו בגסות הרוח במילי דעלמא בימי הפסח לא תכרת הנפש בשרש' בחיים העליונים דז' ימים העליונים כלל רק דוקא כאשר תאכל כל חמץ גשמי אז תכרת הנפש משרשה העליון למעל' ובמצות אכילת מצה דוקא בגשמיות תדבק נפשו במקור' העצמי להוסיף לה חיים העליונים ביותר ולא ע"י שפלות הנפש ברוחניות כלל כי גם אם ישפיל עצמו בתכלית אם לא יאכל מצה הגשמית לא יקבל כח וחיות הנשמ' משרש' כו' וגם בעניני העבוד' אין מהחיוב כלל שתעבוד הנפש בימי הפסח בשפלות דוקא יותר משאר הימים אלא גם אם תפלתו ועבודתו בתו"מ בשמח' והגבה' הלב אם יאכל מצה יחי' את נשמתו ממקור עצמות החיים כנ"ל ואמנם גם זה אמת שבודאי יש הפרש גדול בכללות ענין העבוד' בנש"י בין ימי הפסח לשאר הזמנים והמועדים בהיות ידוע ומבואר למעל' שכל נקודת ענין החג הזה דפסח היינו מה שהי' בו רק ענין ההתחל' של נקודת יהדותם שהיא האמונ' שבה יצאו מאפיל' לאור גדול מן ההיפוך להיפוך ונק' חסד נעורייך כנ"ל (וכמ"ש באריכות בד"ח בענין גפן ממצרים תסיע1 כו') והוא מה שיצאו מנש"ט דמצרים2 וחפצו להדבק באלקים חיים בכלל ולא בפרט שזהו כמו הבע"ת או הגר שמתגייר שנק' התחלת יהדותו שהיא בחי' נקוד' העצמית שממנ' מסתעף כל מה שיקבלו אח"כ עול תו"מ ואוי"ר באה"ר בתענוגי' כל הימים דור אחר דור כו' וזהו תוקף האמונ' שהאמינו בה' ובמש' עבדו3 באמונ' פשוט' בתכלית באלקים חיים ומלך עולם4 איך שהוא מקורא דכולא5 וכולא קמי'6 כו' ואין עוד מלבדו7 בלי שום טעם ודעת בהשגת שכל כלל רק למעל' לגמרי מן הטעם ודעת ומתוך תוקף אמונ' זאת הלכו כולם אחרי ה' כאיש א' במס"נ ממש לקבל עליהם עומ"ש שלימ' בכל אשר יצו' ה' ויגזור אומר במצותיו כו' וזה הי' בלא התפעלות רשפי אש מתוך התענוג והשמח' בהשג' אלקית כלל כי לא השיגו מאומ' כי לא שמעו מקוצר רוחם8 האלקי כו' רק בדרך שפלות עצומ' היינו רק שלא רצו להיות בפירוד מאלקי' חיים להיות מושקעים באפילת נש"ט ורצו לידבק באור גדול אך לא ע"י השג' בדעת וטעם כי היו שפלי' בעצמם בתכלית השפלות מכל צד שמררו את חייהם9 בעבוד' קש' בגשמיות וברוחניות נשמתם בשרש חייהם דכנ"י כו' ולא הי' בהם כח להיות מעובדי ה' ע"י השג' וטעם אלא כמו מי שהוא שפל בעצם בתכלית שלא ימלא לבו לגשת אל העבוד' האלקית באהבת רשפי אש ע"י טוב טעם ודעת האלקי כו' באמרו לנפשו השפלה מי אנכי שאבא בגדלות להשיג בדעת שלי המוגבל לעצמות אא"ס שלמעלה מכל ההשתלשלות ולית מת"ב כלל ומי אנכי המתועב בחומריות וגסות הגוף כ"כ לעמוד לשרת בעבודה שבלב ברשפי אש התלהבות שמצד פחיתות ערכו בעצמו לא יגבה לבו לילך בדרכי ה' בהגבהה ומעלה כ"א בדרך שפלות והכנעה עצומה והיינו שיאמר לנפשו השפלה בעצם שאין עבודתו מגיע רק להיות כעבד פשוט לקבל עול בביטול גדול להיות מוכן ועומד לקיים כל אשר יצוה ה' ולילך במצותיו אחרי ה' שלא לסור ימין ושמאל כל היום להיות בטל וטפל למצותיו לבד בלא טעם והשגה כלל רק באמונה פשוטה להאמין בו בלא טעם כלל ובלא התלהבות אהבה ברשפי אש התענוג כלל וכלל שזהו מדריגת השפל באמת לאמיתו שאין זה רק בחי' ההתחלה שיתחיל לילך בדרכי ה' לבחור בחיים וטוב ולמאוס ברע ע"י קבלת עול מלכות שמים בעול פשוט ע"י שפלות עצמו ביותר שאינו תופס מקום כלל בעצמו לומר ללבו לעבוד בטעם ודעת ובשמחה והתפעלות אהבה בתענוגים וכה"ג רק להיות כעבד גשמי וזה היה עיקר ענין יציאת מצרים שיצאו רק באמונה פשוטה רק מצד עוצם השפלות ולא כעובד בטעם והשגה והתפעלות התענוג כו' ועל כן נצטוו לאכול מצה שנקרא לחם עני10 כעני ואביון שיחיה בלחמו בשפלות גדולה ונק' מיכלא דמהימנותא11 אמונה הפשוטה דוקא וזה היה התחלה הליכת' בקדש העליון דכתיב וארשתיך לי באמונה12 כו' כנ"ל ואחר שכבר הלכו והחזיקו בדרך בתוקף אמונה זאת לאחר ז' ימי הפסח הותר להם גם החמץ והשאור שהוא ברוחניות בחי' העבודה שבלב בהתנשאות רשפי אש שבאה מתוך השגה בטוב טעם ודעת האלקי דוקא והיינו בכל ז' שבועות דימי הספירה להיות עולין בקדש בעילוי אחר עילוי בתוקף התפעלות העונג ושמחה דבינה לבא בטוב טעם עריבות מתיקות ידידות13 כו' עד שבמ"ת קיבלו אור פני מלך חיים14 בהשגה אלקי' בנשמת' באה"ר בתענוגי' עד כלות נפשם שעל כל דיבור15 כו' כענין טעמו וראו16 שהרי ראו בראיות העין והשכל וכלתה נפשם בעונג נפלא בעריבות ידידות עוז כו' וד"ל ולפ"ז הרי מובן דמה שנאסר החמץ בפסח ונצטוו בחמץ בשבועות כמ"ש בשתי הלחם דשבועות חמץ דוקא תאפינה17 כו' דמפני שבפסח היה מדריגת עבודתם רק בבחי' השפלות בתכלית והוא בבחי' התחלת ההילוך באמונה לבד ובשבועות היו בתכלית העילוי שבעונג שבשכל להיות בבחי' יש מורגש כענין להנחיל אוהבי יש18 דעה"ב הרי במ"ת היה מעין עוה"ב ממש חירות ממ"ה19 כו' וא"כ היה צריך שיהיה הציוי בענין העבודה בפסח בשפלות ובשבועות בהגבה' ובאמ' אין בזה הפרש כלל רק בין איסור חמץ ואכיל' מצה לבד אך הענין הוא דמ"מ בכללות ענין עיקר המדריגה בעבודה שבלב הרי יש הפרש גדול מן הקצה לקצה בין חג הפסח לחג השבועות שזה בשפלות וזה בעילוי אך מ"מ בתפלה שהיא העבודה שבלב ותו"מ שניהן שוין כי מה שיש הפרש זה ביניהם הרי הוא אינו בא ומתלבש רק בדבר גשמי דוקא והוא בענין חמץ ומצה דוקא כי בזה יש יתרון גדול לבחי' הגשמיות על בחי' הרוחניות כנ"ל וד"ל: (ט) ויובן זה בהקדים תחלה ענין א' והוא בענין עצמו' אא"ס ב"ה שהוא בבחי' אח"פ בתכלית ונק' עילאה על כל עילאין1 סדכ"ס2 ולמת"ב כלל3 אפי' מחשבה דא"ק כו' והיינו בעצמו' א"ס ממש שלפני בחי' הצמצום הראשון דקו"ח כידוע שנקרא יחיד שלמעלה מאחד4 כמ"ש אנת הוא חד5 ולא בחושבן דהיינו ולא בחושבן י"ס כלל וכמו שמסיים ולאו מכל אינון מדות כלל6 וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה7 כו' עד שאין הפרש בין גדולה וגבורה שהגם שהמדות חו"ג הן ב' הפכים ובכלל היינו ב' קוין חח"ן מימין8 כו' שנחלק מאור הכת' אבל זהו חיצוניות האור דא"ס שבקו"ח שבא לכלל התחלקות קוין ימין ושמאל כו' אבל פנימיות אא"ס שבפנימית הכתר בכלל שאמר בתיקונים אא"ס מלגיו9 כתרא עילאה מלבר כו' הוא נבדל בערך מכל ההשתלשלות דקו"ח כו' וז"ש הנה אלהינו זה10 קוינו לו שהוא נמשך ע"י תו"מ בג' קוין כו' עד שגם בקו"ח שמפני שמאי' שם מפנימיו' אא"ס גם בו ימצ' בחי' אא"ס שלמעל' מן הצמצום ע"כ יש ביכולתו לאכללא שמאלא בימינא11 כו' שזהו בחי' התכללות הקוין בכל היחודים עליונים דע"ס והיינו ע"י שם מ"ה מלגיו דאיהו ארח כל האצי'12 כו' כידוע וזהו שיכול להיות חילוף האורות בכלים להיות אור החסד מאיר בכלי הגבו' ואור הגבו' בכלי החסד וכה"ג בהתכללות חו"ג עצמו דבר מהיפוכו וכ"ז רק מצד שיש בקו"ח הבוקע ועובר כל האצי' מהארת עצמו' א"ס שלמת"ב ואפי' אור צח13 כו' אוכם הוא כו' וכל נהורין14 עילאין מתחשכאן קמיה כו' ואפי' מקור החכמה הקדומה שנק' מחשבה דא"ק כו' א"כ גם בחי' הקוין דחו"ג מתכללי' להיותו נבדל מהכל ואין לשום מדה וספי' תפיסא ביה כלל דאפי' כאשר כבר נאצל האצי' אינו נתפס ומלובש בזה שהרי אמר דאיהו תפיס בכ"ע15 ולמדת"ב שזהו רבותא יותר מכמו שהוא למעלה בלתי התלבשות דגם שהוא תפוס ומלובש בכ"ע דאבי"ע למדת"ב א"כ אין זו תפיסא ממש שאם הי' נתפס ממש הי' לעלמין תפיסא ביה וכמא' הוא מקומו ש"ע17 ואין העולם מקומו וביאור דבר זה יובן ממשל התלבשות הנפש הרוחניות בכלי הגוף (אע"פ שאין זה משל אמיתי בדומה לנמשל כי הנפש הרי היא בע"ג ג"כ רק מהבדל הרחוק שבין רוחניות הנפש לגוף יובן כדוגמתו למעלה) דהנה אנו רואים בעצמות הנפש הרוחניות כמו שהיא הרי נבדלת היא בערך מכל תאר גשם הנראה ממנה אחר התלבשותה בגוף ונבדלת בערך גם מבחי' הרוחניות דמדות חו"ג שבלב ומוח חו"ב הגם שהוא רוחני נחשב גשם גמור לגבי כחות אלו כמו שהם בנפש עצמה כי א"א לדמות התפעלות הרצון שבלב ומוח באהבה גשמיות לגבי התפעלות הרצון באהבה שבנפש קודם בואה לחומר גופני כמו בנשמות שנהני' בג"ע בהתפעלות אה"ר כו' שאין לדמות לזה ערך גם התפעלות נשמות גבוהות שבגופי' בעוה"ז בעבודה שבלב בתפלה כו' ועכ"ז אנו רואים במילי דעלמא הרי הרצון שבעצם הנפש באהבה הרוחניות הוא שנמשך בלב וכן השכלה הרוחניות שבכח השכל שבנפש עצמה באה במוח בהתחכמות גשמיות כו' א"כ צ"ל שיש חיבור לזה באופן שבא בדרך התלבשות לבד והיינו שנמשך הרצון ואהבת הרצון ומתלב' במהו' אהב' ורצון בלב וכן עד"ז בשכל שבמוח גשמי ונק' התלבשות זו בשם תפיסא שנתפס שם ממש רק שאינו מוגבל שם אלא כלובש ופושט כו' וראיה לזה מענין הסתלקות כחות הנפש בשינה שאינו מותפס כ"כ במדות ושכל שבמוח ולב (אז גם המדות ושכל בהסתלקות כו') ועד"ז ממש יובן גם בעצם הנפש ממש שנבדלת היא בערך גם מכחותיה הרוחניי' בהיותה בלא גוף ע"ד דוגמא כשאנו מדמין לומר שיש רצון לנפש עצמו הרי הענין של רצון הוא מה שתרצה הנפש כו' וא"א לומר שיהיה חיבור לרצון עם עצם הרוחניות הפשוטה דנפש עצמה כמו שרחוק ערך רצון שבלב לרצון שבנפש וכן כל כחות שלה בנפש המדברת דבר שכל ויש בה מדות חו"ג כלולים בעצמותם כידוע הנה כל זה בא דרך התלבשות כנ"ל בכחות הנפש בגוף דהיינו שהנפש תומשך ותתלבש במהות רצון ובמהות שכל ונתפסת בהם וה"ז כפושט ולובש כנ"ל והעיקר הוא בחי' המשכת עצם הנפש מה שתומשך להתלבש בכח הרצון או תומשך להתלבש בכח החכמה שנבדלת משניהם רק שלפעמים תתלבש ברצון ולפעמים בשכל ופושט מזה לזה וכן במדות חו"ג דאע"פ שהן ב' הפכים פושט' עצמה מכח החסד לכח הדין או להיפך הגם שיש במהות ועצם הנפש לכ"א בפ"ע מ"מ לגבי עצם הנפש אינם ב' הפכים כלל מאחר שאין בה מתוארים אלו כלל רק שנתפסת ומתלבשת בהן אשר ע"כ יכולה לפשוט עצמה מלבוש חסד ללבוש דין וכן מלבוש רצון לחכמה כו' כי אין לכולם תפיסא בעצם מהותה כלל אע"פ שנתפסת בהן ממש וד"ל וע"ד דוגמא הנה אנו רואים בהתלבשות הרוחניות בגשמיות באברים שהרצון הרוחני שעולה במוח להניע ידו או רגלו הימנית מיד היד ינוע וילך הרגל בלי עיכוב כלל ויכול לפשוט ולהתלבש ביד ורגל השמאל להניעם ולהניח יד ורגל ימין כו' א"כ ודאי זהו כלבוש ממש וכן בחו"ג שבלב מתהפך בלבו מחסד לדין שזהו שינוי הרצון הרוחני מלבוש חסד ודין כו' ועד"ז יובן באותה התנועה דרגל עצמה שהיא מן הרצון שבגידי המוח הרי מי הכריח לרצון זה שבמוח ודאי זהו הכח רצון רוחני שבנפש עצמה הוא שבא בהתלבשות ברצון זה שבמוח ומשתנה מדבר להיפוכו א"כ ודאי שגם רצון הרוחני שבנפש אינו אלא לבוש ע"כ ישונה וממנו ישונה הרצון שבמוח לשנות התנועה שברגל וכה"ג לפי שעצם הנפש עצמה מובדלת מכל תוארים אלה ע"כ מושלת בהתלבשות בהם בשינוי דבר להיפוכו וכמ"כ בחו"ג שבלב כו' משום שאין לחו"ג שבנפש הרוחניות תפיסא בעצם כלל (ואע"פ שהנפש עצמה מתפעלת ממקרי הגוף בעונג וצער הגשמי זהו בא רק דרך התלבשות וא"כ איך יתכן הגיהנם והג"ע שזהו עונג וצער לנפש עצמה אך באמת אין המשל הזהרק לדמות מזה למעלה בהבדלת הערך ממה שיכול להיות ההבדל בין רוחניות לגשמיות ואמנם הנפש בע"ג וכחותי' מתייחסים אליה בעצם וגם בהיותם בגוף ע"כ תתפעל כו' וד"ל) אך הנה לפי כל הנ"ל יובן שיש יתרון מעלה בגוף יותר מכחות הנפש עצמה גם מכמו שהן ברוחניות הנפש עצמה והוא בפעולת האברים בגשמית דוקא אע"פ שאינם מקבלים רק מבחי' הרוחניות שבא בהתלבשות בגוף כנ"ל כמו אור הרצון הרוחני העולה במוח לילך ולהניע ברגלו דודאי תנועת הילוך הרגל אינו בא רק מן הרצון הרוחני שבמוח שמלובש בו כנ"ל אבל מי הכריח לרצון זה הרי הוא כח הרצון שבנפש שגם הוא אינו אלא לבוש כנ"ל אם כן ודאי שלא היה סיבת זה ההילוך ברגל רק מצד הרצון עצמו שהרי לא מצד עצמו הכריח לתנועה זו ברגל רק מכח הרצון הרוחני שמעוררו ע"י התלבשות וגם כח הרצון זה מקבל גם הוא דרך התלבשות מהמשכת עצם הנפש שנמשכה להתלבש במהות כח הרצון הזה כנ"ל ולפ"ז הרי יובן שגוף הילוך הרגל קדם להיות בעצם הנפש מאחר שמחמתו הנפש באה בכח הרצון לעורר הרצון שבגוף לתנועת הרגל א"כ ודאי הליכה זו ברגל הגשמי קדמה בעצם הנפש קודם שנמשכ' עדיין במהות רצון כו' ואנו רואין כן בחוש שכאשר ילך אדם ברגליו זהו בא מעצם נפשו שעושה רצון להילוך זה ואין הרצון רק כמו אמצעי כו' שהעיקר הוא ההילוך עצמו שבא מעצם הנפש ממש והרצון הרוחני הוא שמוציא מכאה"פ לבד ולא שהילוך זה מן הרצון מצד עצמו רק מה שקיבל ממהות הנפש כו' וזהו הוראה גמור' שיש אחיזה ותפיס' להילוך הגשמי במהו"ע דנפש קודם שנמשך בהתלבשות ברצון ומדות כו' ועד"ז גם בהתלבשו' הרצון במדו' חו"ג שבלב דודאי גם חו"ג הרוחני' יותר אינם רק בחי' לבוש כנ"ל א"כ גוף מעשה החסד שעושה בידו דוקא אע"פ שמקבל מרצון של אהבה הרוחניות שבלב והוא מקבל מרצון אהבה היותר רוחני שבנפש עצמה כנ"ל מ"מ יש לגוף מעשה החסד עצמו תפיסא ואחיזה במהות עצם הנפש ממש טרם המשכתה בהתלבשות ברצון ואהבה הרוחניות כנ"ל בתנועת הרגל וד"ל ונמצא מובן מכ"ז שבזאת יש יתרון גדול בסוף מעשה בפו"מ על כחות הנפש עצמן ומהותן היותר מעולי' במעלה עד שכולם אינם רק כמו אמצעי לחבר עצם הנפש עם סוף מעשה כו' וד"ל: (י) וע"פ כל זה יובן הדוגמא למעלה בבחי' התלבשות עצמות ומהות אא"ס בקו"ח עד התחלקות קוין דע"ס באו"כ דאצי' כנ"ל דגם דאיהו תפיס בהו למדת"ב כלל כנ"ל דהיינו ע"ד דוגמא מהמשכת עצם הנפש להתלבש בכח הרצון וכח השכל ופושט ולובש כו' כך גם בחי' ע"ס הגנוזות בעצמות המאציל אינם רק בבחי' לבוש ולמדת"ב אפי' חכמה הקדומה וכן הרצון הקדום כמו כשעלה ברצונו1 הפשוט להאציל כו' וכן בחי' המדות חו"ג שבו הגם שהן נעשי' ב' הפכים בהשתלשלות דקו"ח בקוין דאצי' אינם ב' הפכים כלל בעצמות המאציל עד דגם לאחר שהאצילן יכול לחלוף האור בכלי המנגדו וכן התכללות חו"ג כנ"ל עד בחי' מל' דא"סהוא ג"כ בבחי' לבוש וכמ"ש ה' מלך2 גאות לבש כו' וכמאמר בי' לבושים3 נתלבש הקב"ה שהוא עצמות המאציל בחכמה ובתבונה ובדעת4 כו' להיותו נבדל ומרומם מכל תואר ספי' ומדה גם בהעלם עצמותו דהרי אמר לאו מכל אינון מדות כלל רק שנק' בשם התלבשות לבד וזהו כללות ענין התלבשות הפרצופים שכולם אינם רק בבחי' לבוש וזה מלביש לזה כו' כמו שבגלוי הרצון העצמות שנק' כתר דאצי' ה"ז עד"מ כגלוי רצון שבמוח למטה שהוא לבוש שנמשך ומלובש בו רצון העליון שבהעלם העצמות וכן חכמה הגנוזה שבעצמות נמשך ומתלבש במהות חכמה דאצי' וגם חכמה ורצון דא"ק נק' לבוש ולמת"ב כלל עד רום המעלות רק שיורד בהשתלשלות בבחי' התלבשות ותפיסא לבד דהיינו שמהו"ע נמשך ומתלבש בלבוש אחר לבוש עד בחי' התלבשות האורות בכלים בז"א דאצי' שהן המדות חו"ג כחו"ג שבלב וז"ש לך ה' הגדולה כו' וראיה לזה שהרי אנו אומרים בכל בקשה י"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך5 שהן חו"ג שבלב אדם העליון דאצי' וה"ז שינוי שיהיה רצון באהבה וחסד שבלב ואיך נתהפך מרצון של דין ורוגז שיכבשו רחמיו ויגברו על מדה"ד אין זה אלא שפושט א"ע מכח הרצון שבעצמו' שנתלבש בבחי' אצי' במדה"ד ומתלבש מחדש ברצון היפוכו של חסד ואהבה והיינו ל' י"ר מלפניך דוקא שזהו מהו"ע דוקא שיומשך לרצון של רחמים לגבור על רצון של דין ויכבשו רחמיו כו' עד שיורד ונמשך למטה מטה מאצי' לבי"ע לפעול בפו"מ החסד והרחמים לרחם על עני מדוכא ועל חולה מסוכן להחיותם וכה"ג וכך הוא בכל חידוש מע"ב בכל יום שברצונו מחדש על כל הברואים להשפיל ולהרים משום דכמצביי' עביד6 בחיל שמיא ומסדר הכוכבים7 והמזלות כרצונו דוקא שזהו שרצון העצמות נשתנה כו' וע"ד דוגמ' מכל הנ"ל בכחות נפש האדם בגוף שגם שרשם בנפש אינם רק בבחי' המשכת הנפש להתלבש בהן כו' וד"ל (ובזה יובן בתו' ביאור כל המאמרים דלעיל כמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כו' ואין הפרש בין חו"ג כלל דלמד"ת בי' כלל גם לאחר שנתפס בהן משום דאין זה בבחי' תפיסא ממש וכמא' אין העולם מקומו כנ"ל וד"ל) ומעתה יובן ג"כ הנמשל מענין הנ"ל בסוף מעשה דפעולת האברים בגשמיות שהן למעלה גם מכחות הנפש כמו שהן ברוחניות הנפש עצמ' וראיה מתנועת הרגל ומעשה החסד בפ"מ כנ"ל באריכות דמזה יובן ג"כ למעלה בענין סוף מעשה שעלה במח' תחל' היינו תחלה להמשכות מהו"ע בהתלבשות דרצון וחכמה ומדות שבהעל' העצמות כו' והיינו במהו"ע ממש כנ"ל דהילוך הגשמי קדם להיות במהו"ע הנפש טרם שנמשכה לכח הרצון הרוחני שיעורר לרצון שבמוח עד שאין כ"ז רק בבחי' אמצעי לחבר כו' כך כל הצמצום המשכת מהו"ע בלבושים די"ס דעצמות לבוא בגלוי דאצי' באו"כ דבאמת הרי מצד עצמו לאו מכל מדות כלל כנ"ל דלמדת"ב כלל רק להיות סוף מעשה בגשמיות הבריאה יש מאין א"כ קדם הסוף מעשה במהו"ע טרם שנמשך להתלבש ברצון הפשוט העצמי להיות לו רצון להאציל כו' כנ"ל במשל ההילוך ברגל וד"ל וזהו טעם דמ"ד ארץ8 קדמה לשמים וכמו משל הנ"ל בהילוך הרגל שגוף מעשה דהילוך זה הוא בא בעצם הנפש שהוא שמעורר לרצון להניע הרגל והרצון לא מצד עצמו הכריח לרגל לילך כ"א ע"י הכרח שהכריחו מעצמו' הנפש הרי הי' הילוך זה בעצם הנפש תחלה קודם שנמשך עדיין לרצון כו' כך כתיב והארץ הדום רגלי1 שנק' רגל בבחי' סוף מעשה וכמו סוף מעשה החסד בפו"מ בידו דכתיב אף ידי יסדה ארץ2 כו' וכתי' עולם חסד יבנה3 הרי כל מה שעל' ברצונו הפשוט כו' משום שחפץ חסד הוא5 במוה"ע6 כמ"ש בע"ח4 מטעם זה שהוא מטבע הטוב להטיב7 מצד העצם ע"כ מתלבש ברצון לזה כו' הכל הוא בשביל החסד בפו"מ דוקא א"כ הסוף מעשה עבמ"ת והוא שהכריח לרצון הפשוט ואע"פ שאח"כ הוא בהיפוך שהרצון מקור לרצון של חסד שבלב וחס' שבלב מקו' להשתל' החסד הגשמי מ"מ בשרש זה החסד הרי החסד הגשמי בפ"מ קדם להתעוררו' הרצון גם בעצמו' ממש כו' וד"ל. ונמצא מובן מכל הנ"ל שיש יתרון גדול לסוף מעש' בגשמיו' גם על המעולה שברוחניו' כמו רצון וחכמה ומדות שהן בעצמו' כו' וגם מובן ממילא הטעם לפי שבחי' הרוחניו' דרצון וחכמה אין להם בעצמות תפיסא דלמת"ב כלל כנ"ל (ואינ' רק כמו אמצעי לחבר כו' כנ"ל) א"כ ודאי דלגבי מהו"ע א"ס ב"ה אין חילוק והפרש כלל במדריגות השתלשלות הרצון ושכל ומדו' מעילה לעיל' בין היותר עליון עד היותר תחתון שזהו כמו מרצון העצמות עד רצון שבמעשה בפו"מ שכל אשר חפץ עשה8 בפ"מ אע"פ שזה תכלית העילוי וזה תכלית הירידה מאחר דלית מאן דת"ב כלל וכל השתלשלות דע"ס באבי"ע אינו בא רק מצד בחי' המשכת מהו"ע בהתלבשות לבד ולא מצד עצמותו כלל שלזה אין הפרש לגבי מהו"ע בין ב' הפכים דחו"ג עד חו"ג שבעצמו' כו' כנ"ל א"כ בכל בחי' השתלשלו' הרוחני' מראש הכל לסוף הכל אין הפר' בין העליון שבה' לתחתון שבהם לגבי מהו"ע כלל וכמו שאמ' דקמי' כחשיכה כאו'9 וכה"ג כידוע אבל בבחי' המעשה בגשמיות דוקא שזה עבמ"ת טרם שבא בהתלבשות בע"ס כנ"ל בענין ארץ קדמה כו' כמשל ההילוך והמעשה בפ"מ כו' הנה זהו מגיע במהו"ע יותר מאחר שבשביל זה ירד' בהתלבשות כו' כנ"ל עד שבחי' חו"ג שבא בפ"מ דוקא הוא שעבמ"ת טרם לרצון דחו"ג שברוחניות וא"כ הרי יש יתרון גדול לגשמי' דגוף המעש' שבו תלוי הכל ולא על הרוחניו' שמריש כל דרגין עד הרוחניו' שבעשי' שלכולם אין תפיסא כלל במהו"ע ועליון ותחתון שבהן שוין וד"ל ואחר כ"ז יתורץ ענין הנ"ל בחמץ ומצה דהנה דוק' בסוף מעש' בפו"מ שהוא באכילת חמץ גשמי הכרת תכרת הנפש מן שרש' הראשון כנ"ל ולא ע"י התנשאות וגסות הרוחני שהוא רוחני עכ"פ ואינו גשמי כ"כ כמו החמץ ושאו' לפי שכל בחי' רוחניו' שאיננו גשם גמור כעשי' גשמיות הרי אין להם תפיסא בעצמו' כלל כמו שהעליון שברוחניות למת"ב כך התחתון והשפל במדרגת הרוחניו' שניהם שוין לגבי מהו"ע כנ"ל וא"כ בבחי' חו"ג דחמץ ומצה הרי בחי' גבורה דאצי' למעל' שבריבוי השתלשלות עד נוגה דעשי' שהגבו' שם הוא בחי' התנשאות וגסות הרוח שזהו תכלית הירידה הכל שוה וכמ"ש קמי' כחשיכ' כאור' כו' לפי שכמו דחו"ג דעצמו' אין להם תפיס' בי' ולא נק' בשם גבור' כלל וכמ"ש ולאו מכל אינון מדו' כלל כך גם גסות דנוגה בהתנשאות או מדה"ד ברוגז שלמטה אינו נק' גבורות קשות כלל לפי שכל השתלשלות הרוחניות כולם לית מאן דת"ב וכולן שוין עד שלא נק' הגסות דנוגה גבורות קשות כמו שגבו' עליונה עד רום המעלות לא נק' בשם גבורה כלל וכן במדת החסד אין חילוק בין היותר עליון עד החסד הרוחני דנוגה דעשי' כנ"ל אך ורק בחו"ג שבאים בגוף המעש' דוק' בזה יש יתרון גדול לגשמיות על הרוחניות כנ"ל וא"כ הרי הגסו' וההתנשאות לא יחייב כרת כלל וכן הכעס והרוגז רק האוכל שאור וחמץ בגשמיות דוקא שבזה מעורר לבחי' הגבורות במהו"ע שיומשך להתלבש ברצון של דין ולזה גורם שיכרת הנפש כו' דגם מצד טעם שזהו בחי' יש ודבר כנ"ל ג"כ דוקא ביש גשמי שמן החמץ גשמי ולא בישות וגסות הרוחני שבלב וכה"ג וד"ל וכמ"כ במצות אכילת מצה בגשמיו' דקמח ומים בלי שאור המחמיץ כו' תדבק הנפש במהו"ע ממש כנ"ל ולא ע"י השפלות והקטנו' בלב ומוח שהן רוחניות דבבחי' הרוחניו' אין להם אחיזה ותפיסא בעצמות אף להיותר עליון שבהם בשוה עם התחתון שבהם מטעם כל הנ"ל בענין איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מדת"ב וזהו יסוד כל התו"מ שבאו בפ"מ דוק' ולא נתנו בבחי' הרוחניו' כלל כי המעש' עיק' כמצו' תפילין וציצית בקלף וצמר גשמי לעשות' בפו"מ וכן מצו' צדק' בחסד גשמי דוקא וכה"ג כל המצות (רק מצות אוי"ר ויחוד אלקו' תלויי' בלב ומוח ברוחניות וגם זה העיקר שבהם הוא למעש' דוק' שהרי עיק' מצות אוי"ר הוא מה שמקב' עמ"ש באוי"ר לעשות בפ"מ וא"ל אינו כלום וכן ביח"ע ויח"ת בק"ש עיקר המצוה שיאמר פ' ק"ש לצאת י"ח דוקא כמ"ש בפע"ח וד"ל10 : (יא) והנה אחר כל הנ"ל יובן בתוס' ביאור ענין ורעה אמונ' הנ"ל שאין הפי' שהאמונה היא הרועה אלא בהיפוך שזן ומפרנס את האמונ' לפי שיש רועה שהוא הרועה שזן ומפרנס את האמונ' וביאור הדבר היינו שכנ"י נק' אמונה דאיהו אמת ואיהי אמונה11 וכמ"ש אמת ואמונה כל זאת וקיים עלינו12 כו' להיות שהן מקבלים במוחין ומדות שלהם מהארת עצמות א"ס ב"ה שנק' אמת וכמ"ש ואמת ה'13 כו' ע"י תו"מ ותפלה אך כל השנה נמשך לנשמות שלהם פרנסה ושפע זאת על ידי המדות עליונות דז"א שבתוכו רק מבחי' חיצוניות דבחי' מ"ה דאור אבא דאצילות שעל זה אמר כי אתה אבינו14 כידוע וזה בחי' השגות אלקו' בבינה לבא15 בכל חד וחד לפום שיעורא דילי'16 ובתו"מ שלו באוי"ר שנמשך שרשו מבחי' בינה דמל' דאצי' ה"א אחרונה דשם הוי'17 שמקבל מן המדות ששרשם בבינה דאצי' שמלובש בה חיצוניות דמוחין דאבא לבד אבל במצות אכילת מצה בליל הא' בא ונמשך פרנס' זו דכנ"י ממהו"ע דמוחין דאבא ששם גלוי פנימי' ועצמו' דאא"ס ב"ה והוא שנמשך כח וחיזוק האמונ' בנש"י שהיא מגעת במהו"ע ממש כנ"ל ולא שמשיגי' במהו"ע בהשגה ודעת שהרי אין במצה טעם רק שבא בהעלם והלבשה עכ"פ שנק' קטנות דאבא כנ"ל אבל בחי' קטנות זה יש בו יתרון מעלה מבחי' הגדלות כמו התינוק שיודע לקרות אבא כו' כנ"ל שהוא במהו"ע ממש והוא בעצם הדבר כמו שהוא בהוייתו ומהותו העצמי והוא בחי' עצם כח מ"ה דחכ' כמו שהוא ע"כ כל א' יוכל לומ' אבינו בתפלה דכל השנה שאין זה רק ע"י המצה שבליל א' דפסח שנק' מיכלא דמהימנות' שזן ומפרנס כח האמונה שבא ממהו"ע דוקא וזהו ורעה אמונ' וד"ל וזהו מצו' יאכל את ז' הימי'1 יאכל ל' ממילא פי' שהז' ימי' יאכלו מצות וזה פלא דהל"ל ז' ימים תאכלו כמ"ש בכל המקומות דמשמעו בז' הימים האלה תאכלו מצות ואיך יתכן שיאכלו הז' ימים מצות שהימים אינם בני אכילה כלל אך הענין הוא דז' ימים אלה הן ז' מדות שבמל' דאצי' שרש נש"י למעלה וצוה ה' שיומשך שפע פרנסה דאמונה שהיא באה ממקום גבוה ביותר והיינו ממהו"ע דמוחין דאבא לבחי' ז' הימים דמל' שכוללי' כל נש"י לגולגלותם וזהו מצות יאכל לז' הימים כו' כי כל השנה אין המל' מקבלת מוחין חדשי' רק מבחי' נה"י דז"א וגם זאת אינו רק מחיצוניות מוחין דאו"א שבז"א ואין במל' ממהו"ע דמוחין דאבא אפי' בהעלם והלבשה דקטנות הנ"ל אבל בליל א' דפסח נמשך ממהו"ע דאור אבא בהעלם והלבשה דקטנות במל' ולפי שזהו ממקו' גבוה מאד נעלה שאין ערוך לו גם גלוי אורות ומוחין דאו"א שבז"א ומל' כל השנה ע"כ אומר בהגד' חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים כו' ולכאור' אם חכם הוא איך אינו יודע מה העדות והחוקים האלה כו' ודאי למד וידע היטב אלא הכונה בבחי' מהו"ע דמוחין דאבא בבחי' ג"ר שבו שלא נמשך כל השנה ע"י בחי' חכמ' שמתלבשת בבינה כלל וכ"ש שלא נמשך במדות דז"א ע"כ גם החכם דחכמ' עילאה שואל מה העדות כו' אשר צוה ה' אתכם כלומר שמתמיה מאין צוה ה' אתכם לכנ"י שהוא בחי' המל' ואיך נעלם הימנו כל המוחין העצמיי' הללו כו' (כמ"ש בכונות2 ) וזהו שאמ' יאכל ממילא ממקום גבוה מפני שלא יוכל להתמשך שם רק בדרך דילוג גדול ובהעלם והלבשה דבחי' הקטנו' דוק' וכנ"ל בענין התינוק יודע לקרות אבא מפני שמזה דוקא יבא בחי' הגדלות דאבא במ"ת כנ"ל וד"ל. ומעתה יש להבין3 מ"ש בשבועות בשתי הלחם חמץ תאפינה4 דלכאורה הוא דבר פלא גדול איך יתכן שבחג השבועות שהוא זמן מ"ת הותר החמץ שהוא בשרשו בחי' גבורות בחי' יש ודבר ומסתעף הימנו בחי' גבורות קשות דק"נ5 שהוא ההתנשאות והגסות כנ"ל שהוא היפך גמור המנגד לחכמה שבתור' כח מ"ה בחי' ביטול בתכלית כידוע דאורייתא מח"ע נפקת6 ואא"ס אינו שורה כ"א בבחי' אין ומ"ה בתכלית שהוא בחי' חכמה7 הקדומה דאור תורה ובאור פניו נתן לנו את תורתו וכמאמ' מה להלן באימה וביראה8 כו' והחמץ הוא ההיפוך הגמור ממש כנ"ל ומלבד שהותר החמץ עוד נוסף ע"ז שנעשה למצוה וחובה כמ"ש חמץ תאפינה חמץ דוקא ולא מצה ושתי הלחם הן תושב"כ ותושבע"פ9 כידוע ובודאי יש כאן ק"ו גדול מחג הפסח שלא היה אז רק בחי' ההתחלה של ההילוך בדרכי ה' כמ"ש חסד נעורייך כו' לכתך אחרי10 כו' היינו שקיבלו עליהם רק לצאת מאפילה דנש"ט לאור גדול בהתדבקות במהו"ע באמונה פשוטה לבד כנ"ל שאין זה רק בחי' ההתעוררות לבד לילך אחר ה' כו' נאסר להם החמץ אז בתכלית הזהירות והבדלה באזהרות כמה פעמים כל מחמצת לא תאכלו11 כו' לפי שהחמץ הוא המנגד לגלוי אור ה' שנגלה עליהם בליל אחד כ"כ עד שאמר כי כל אוכל12 כו' ונכרתה הנפש ההיא מיום הא' כו' אם כן כ"ש וקל וחומר גדול שבמ"ת שנכנסו לפני ולפנים לקבלת התורה פב"פ שיאסר להם החמץ בתכלית הזהירות הרבה יותר ונהפוך הוא שמלבד שלא נאסר החמץ הרי הוא מצו' וחובה בשתי הלחם שחמץ תאפינה דוקא כו' אך הענין הוא דאדרבה היא הנותנת דמשום שביצ"מ היה רק בחי' ההתחלה בהילוך בקדש העליון כנ"ל ע"כ נאסר להם החמץ בתכלית ונצטוו באכילות מצה דוקא אבל במ"ת שכבר החזיקו בהילוך אחרי ה' ונכנסו לפני ולפנים לקבל אור פני מלך בבחי' פב"פ ע"כ נצטוו בשתי הלחם שיהי' של חמץ דוקא כמ"ש חמץ תאפינה והטעם לזה יובן עד"מ (המבואר בזהר13 ) כמו תינוק קטן מיד שגמלוהו משדי אמו שמרגילים אותו במאכלי לחם מעט מעט הנה ודאי א"א שיתחילו להאכילו לחם גמור בטעמי' שונים שראוים לגדול פן יזיק לנפשו ביותר כי לא הוכן כלי אצטומכא שלו רק לחלב ולא יכיל כלל לחם כידוע שתינוק בן שנה א"א להאכילו בלחם גס וגם לא מאכלים של לחם עם בשר וכה"ג אלא רק מאכלים קלים ביותר שלא יורגש בהם טעמים שונים כלל כתבשיל קל של חטים קליות ואח"כ של חטים ודגן גרוסו' באופן שיוכל להאכילו במשך הזמן לחם חטים אפי' ומבושל. וכ"ז צריך להתמשך זמן רב ולא בבת אחת. והעיקר הוא שירגילוהו במאכלים קלים שאין בהם טעמים חזקים כ"כ רק במיעוט הטעם המורגש לנפש כו' כדי שיוכל לקבל כפי מזג כלי אצטומכא שלו הדק ביותר ואח"כ מעט מעט ירגילוהו בטעמי מאכלי קלים שונים בטעם בלתי מורגש כ"כ עד שיוכל לאכול לחם גמור וכמ"כ החולה שקם מחוליו שא"א להכיל מאכלים של בריאים כי לא יוכל לקבל טעמי מאכלים שהבריאים אוכלים אלא מאכלים קלים בטעמן מאד ומעט מעט ירגילוהו עד שיוכל לקבל כל טעמי מאכלי לחם ובשר החזקים כו' והרי מובן שעיקר התועלת ברגילות המאכלים הקלים לא שיחי' בהם לעולם כי א"א להבריא שיזון ויחיה מהם אלא שעי"ז יבא לכלל בריאות שיוכל לקבל ולהכיל מטעמי מאכלים קשים דלחם גמור ובשר שמזה יחיה האדם הבריא כו' וד"ל (ובזה יובן יותר ענין הטעם שהתינוק יודע לקרות או"א בטעימ' טעם דגן דוקא אין הכונה בלחם גמור אלא בטעמי מאכלים קלים של דגן עד שירגיל כ"כ שיוכל לטעום טעם לחם גמור וטעם דגן דקאמר הוא הכנה בלבד וע"כ אינו יודע רק לקרות אבא לבד וכשירגיל בזמן רב לטעום בגסות טעם לחם מאכלים אלה יביאוהו שיבא לשלימות הבריאות שיוכל לאכול לחם גמור כתינוק בן ג' וד' שנים שאז אין הידיעה לקרות אבא לבד אלא היודע בדעת גמור כגדול) והנמשל מכ"ז יובן בכנ"י בטעם מצות אכילת מצות שאכלו ביצ"מ שנק' לחם עוני בבחי' הקטנות דוקא לפי שהיו אז בבחי' הקטנות ביותר בשרש נשמת' וגם בנשמות שבגופות שלהם ממש כילד קטן הנולד ומתבוסס בדם לידה כמ"ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך14 כו' (ואם כבר הגיעו לבחי' ימי הגדלות אחר תשלום ימי היניקה כמ"ש ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' זהו במ"ת דוקא אבל במצרים כצמח השדה1 נתתיך בבחי' הקטנות מאד) אך לאחר תשלום זמן עיקר הגלות שהוא רד"ו שנה2 אע"פ שהיו עדיין בבחי' נער קטן עכ"ז התחיל זמן של הרגילות ללחם קל דוקא והוא שא"א שיכילו נשמתם מזון העליון במטעמי' דבחי' התענוג העליון שבחכמ' כלל וכלל אשר ע"כ נצטוו בלחם מצה שאין בו טעם שהוא כמו שמרגילים לתינוק שיאכל מאכלים קלים בטעמו כו' והוא המצה שנק' מיכל' דמהימנותא שאין בה טעם כלל כי לא יוכלו לקבל החכמה שיש בה טעם שראוי לגדול בשנים כו' ואמנם עיקר המכוון לא היה שישארו במזון דמצה זו שהרי לא צוה רק ז' ימים לבד3 אלא הכוונה שיהיה עי"ז כח לקבל טעם לחם גמור שזהו בחי' לחם חמץ דשתי הלחם דשבועות שהוא קבלת חכמת התורה בטוב טעם דוקא כמו טוב טעם ודעת למדני כו'4 כי באור פניך5 נתת לנו תורת חיים שחכמת אדם העליון דהיינו כח מ"ה דאור פנימית אבא דאצי' תאיר פניו לכנ"י לקבל פב"פ ג"כ בטוב טעם כו' וע"כ נצטוו אז בשתי הלחם בטעם חמץ דוקא ולא מצה ואמנם אם לא המצה שאכלו ביצ"מ לא היו יכולים להכיל ולקבל טוב טעם לחמה של תורה זו שקיבלו בסיני כפי המובן ממשל הנ"ל והענין הוא דיש כח במצה זו שאנו אוכלים שזהו בחי' האמונה הפשוטה שיבא לכלל טוב טעם לקבל ולהכיל כל טוב טעם ועונג העליון שבח"ע שבתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהן שתי הלחם דכתיב בהו לכו לחמו בלחמי6 ודוקא משום דהמצה נקרא לחמא עניא הוא שגורם שיקבלו ב' לחמים דתושב"כ ושבע"פ בתכלית הגדלות כנ"ל באריכות בענין ורעה אמונה דגם משה ע"ה נצטווה לאכילת מצה לחזק כח האמונה שבנפשו שצדיק באמונתו יחיה7 בעצם שמזה יסתעף ממילא כל בחי' חיים עליונים דאור פנימית ח"ע שבתורה וזהו יש גם בכל א' מישראל בכח מ"ה שבנפשו בעצם שהוא ביטול עצמי בכל עיקר נקודת יהדותו העצמי שלמעלה מן הטעם שהוא יסוד כל אשר יומשך מנפשו בהשגות והתפעלות ומעשה הטוב כל הימים והוא עיקר ענין הטעם שבמצות מצה בכל ליל א' דפסח כנ"ל וד"ל. ובכ"ז יתורץ הקושיא דלעיל במה שמצוה בשתי הלחם בחמץ ובפסח נאסר החמץ אע"פ שלכאורה ק"ו גדול הוא כנ"ל דאדרבא היא הנותנת דמשום דיצ"מ היה ההתחלה באמונה פשוטה הרי זהו הכח העצמי שלמעלה מן השכל והטעם ע"כ נאסר להם לחם חמץ שיש בו טעם בתכלית הזהירות וההבדלה אבל במ"ת שהגיעו לבחי' כלי בית קיבול להכיל כל מיני טעם לחמה של תורה נצטוו דוקא בשתי הלחם בחמץ שיש בו טעם מורגש כענין טוב טעם ודעת כו' כנ"ל ואמנם מצה זו שנצטוו בליל א' דפסח הוא שעושה בכנ"י בחי' כלי בית קיבול במוח ולב ומעשה להכיל בנפש' ולקבל כל טוב טעם ועונג העליון שבחכמ' דתורה לקבל פב"פ מח"ע דאור פני מלך כו' מטעם הנ"ל דהאמונה היא שרש ויסוד כל מה שמסתעף מן הנפש גם באה"ר ושכל בעונג נפלא וכנ"ל באריכות בענין מה שאמר שבא חבקוק והעמיד כל התרי"ג מצות על אחת שהיא האמונה שז"ש וצדיק באמונתו יחיה וזהו ורעה אמונה כנ"ל וד"ל: (יב) וזהו שאומרים בהגדה הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא כו' פי' הא היינו ה"א תתאה דבחי' המל' כאשר היא בבחי' נקוד' תחת היסוד כו' נק' לחמא עניא די ד' י' (כמ"ש בכונות8 ) וביאור הענין הנה ידוע שבחי' המל' עומדת תחת היסוד9 בקו האמצעי שהוא דתי"ם ולפעמים אינה רק כמו נקודה תח"י וזהו כמו חירק10 שתחת האו' כאשר היא בתכלית הקטנות וכמ"ש בזהר ע"פ שחורה אני11 דאזעירת גרמה ואתעבידת נקודה חדא עד שגבורי כח בהעלאות מ"ן אהדרו לה להיות בציור ה"א כמלקדמין שזהו בנין המל' בע"ס12 בבחי' הדיבור דהיינו ה"א תתאה דשם הוי' כידוע ולפעמים מלבשת לד' בחי' דז"א שהוא תנהי"ם וזהו ד' רבתי דאחד13 כו' ולפעמים עולה ומתייחדת בפב"פ עד שהן שוין בקומתן14 כו' ועוד תעלה המל'15 יותר לעלות בראש הכל והוא בבחי' הכתר שע"ג ג' הקוין חח"ן ובג"ה ודתי"ם כו' לפי שהמל' מעמדה תחת קו האמצעי דת"י ונק' בריח התיכון שמבריח מן קצה העליון דכתר לקצה התחתון דמל' וידוע דנעוץ סופן בתחלתן16 ותחלתן בסופן דהרי אמר כתר מלכות דאיהו כ"ע17 וראייה לזה מעליית המל' בנעילה דיו"כ בפנימית ע"י18 כידוע וזהו כמו החולם19 שע"ג האות (והיינו בבחי' או"ח שהמל' נק' כתר20 כו' כמ"ש במ"א) אך כאשר המל' בתכלית הקטנות אינה רק בבחי' נקודה א' תח"י וזהו כמ"ש ותבך ותפול לפני רגליו21 כידוע וגם כאן במ"ש הא לחמא עניא הכוונה על היות המל' שהוא שרש כנ"י בתכלית הקטנות להיות רק בבחי' נקודה תח"י שזהו מ"ש ד' יו"ד ולא יו"ד במילוי אלא י' שהוא נקודה תח"י (והד' הוא בבחי' ד' בחי' דז"א או שהד' הוא במל' והי' עטרת יסוד ז"א) ואמנם דוקא בחי' קטנות זאת היא המביאה לבחי' גדלות ועלי' גדולה דמל' בכתר דרך בריח התיכון דת"י להיות בנקודה דחולם ע"ג האות (וכמו בתשר"י שאמר ע"ז ותנח התבה22 בחדש השביעי כו' על הרי אררט מדו' שבכתר23 כו') וזהו ותרם כראם קרני24 שישראל נמשלים כראם שכאשר קם משכיבתו בארץ הגבהתו בלתי הדרגה שנגבה מאד נעלה וז"ש אל מוציאו ממצרים25 דוקא כתועפות ראם לו שמעומק השפלות באו לתכלית העילוי במ"ת ובמסעות שבמדבר עם הארון וגלוי שכינה בעמוד אש וענן כו' כראם זה שבשכיבתו מושפל ביותר ובקומו יגבה מאד וכך אמרז"ל בישראל כשהן עולין26 עולין עד למרום וכשיורדין יורדין עד לעפר ורמזו בזה על בחי' נקודה דמל' כאשר היא בשפלות כנקודה תח"י כמו בגלות מצרים וכל גלות היינו שיורדים עד לעפר וכמ"ש רישא שכיבת לעפרא27 כו' ומקים מעפר דל שהוא המל'28 היא בלתי הדרגה שעולה עד פנימיות הכתר וזהו כתועפות ראם לו והוא הנק' מרום כמ"ש שאו מרום עיניכם29 וכמו יעקב משמש במרום30 כו' וזהו שגזרו אומר דכל31 שאינו בהסתר פנים בגלות אינו מהם דהסתר זה בשפלות עצומה מעלה לתכלית העילוי וראייה מן הלבנה בפגימתה ובמילוא' שתמיד עולה ויורדת וחוזרת ועולה כך ישראל יורדין ועולין כנ"ל בבחי' המל' וד"ל: ולהבין ביאור הדברים מהו בחי' הנקוד' שתח"י שעי"ז דוקא תעלה לבחי' הכתר וכמ"ש גפן ממצרים תסיע1 כזמורה קטנה והגדילה למעלה עד שכיסו הרים צילה2 שזהו למעלה מן האבות שנק' הרים3 שהן שרש ג' קוין היינו חג"ת דכתר4 בכלל ובאמת יש להפלא בזה איך יש ביכולת המל' שעומדת תח"י בקו האמצעי לעלות למעלה מהקוין אחר שמקבלת מג' הקוין דוקא כידוע שכל התכללות הג' קוין הכל הולכים ונמשכים ביסוד למל' כמ"ש יקוו המים5 אל מקום אחד כו' וכמו כל הנחלים הולכים אל הים שהוא המל'6 ואיך יעלה המקבל למעלה מן המשפיע וכמ"כ בענין כנ"י שמקבלים מן האבות שהן השרשים שלהם באצילות בחג"ת דז"א עד חג"ת דע"י וא"א איך יעלו למעלה מהם שהרי אמר כסו הרים צילה כו' ואם מצד שהיה בהם האמונה החזקה שהוא הביטול שלמעלה מן הטעם בזה נתעלו במ"ת למעלה מן האבות בקבלת תו"מ הרי האמונה עצמה אינה אלא ירושה מאבות7 דוקא אך הנה יש להבין תחלה עיקר ענין הג' קוין ואשר יש יתרון בקו האמצעי דת"י שעל ידו תעלה המל' בכתר כנ"ל דהנה ידוע ע"פ אלקי אבי אברהם8 ופחד יצחק היה לי שזהו ענין ג' הקוין האצילות למעל' כו' דהיינו חח"ן מימין הוא מ"ש אלקי אבי אברהם דאב הוא בבחי' החכמה9 שנקרא ראשית הקו הימין ומקור החכמה כמו שהיא מאין כו' נקרא א"ב ר"ם שרם ונבדל מבחי' גלוי יש ונקרא שכל הנעלם מכל רעיון11 שכל מופלא12 כו' (כמ"ש במ"א בענין ויאמר אל אברם לך לך10 כו') וחסד ענף החכמה13 הוא אה"ר שנקרא אברהם אוהבי רחימא דמלכא14 ושרשו במ"ה דאבא נקרא אבר מ"ה15 וכן בהברא"ם אותיות אברהם16 כי נוסף הה"א שהוא מקור החסדים דאבא ע"כ זה הי' אחר שנעשה אב המון גוים17 כו' וזהו אלקי אבי אברהם דהיינו שרש הקו הימין חח"ן כו' ופחד יצחק הוא קו השמאל בג"ה כמ"ש אני בינה לי גבורה דמשמעו מגבורה העליונה דכתר18 ומשמעו לי גבורה דלמטה הימנה דבינה מינה דינין מתערין19 וזהו פחד יצחק ביראה שנמשך מבינה ושניהם היו לו שנכללו בקו האמצעי דיעקב שנקרא בריח התיכון20 והוא בחי' הרחמים21 שכלול משניהם יחד וכתיב יעקב אשר פדה את אברהם22 וג' אלה נמשכו לכנ"י שהוא המל'23 ע"י קו אמצעי זה דת"י שהדעת והרחמים מתאחדים שכל מי שיש בו דעה24 יותר יותר ירחם וזהו משה שהוא הדעת25 מלגיו יעקב שהוא הרחמים מלבר26 כו' כמ"ש במ"א וע"כ אמר דאברהם אבי חח"ן ופחד יצחק בג"ה היה לי שנכללו במדת הרחמים ובנש"י היינו שנמשך בהם כמו טבע בנפשם באה"ר המוסתרת דאברהם אוהבי בעצם ירושה ממנו ממש ונטבע בנפשם פחד יצחק שהוא יראת אלקים ויראת חטא בכאו"א בטבעיות תולדתו רק שע"י הבחירה יוכל לשנות מהיפוך להיפוך כו' ומדת הרחמים שהוטבע בנפש ישראלי שיעורר ר"ר ע"ע לבלתי ידח שזהו מצד הדעת והאמונה שיעלה מעלה מעלה והוא למעלה מהתחלקות הקוין דאוי"ר וזהו בריח התיכון דת"י שמבריח לקצה העליון דפנימית הכתר כנ"ל והיינו כמו בזמן גלות מצרים שמררו את חייהם ותעל שועתם27 כו' שנתעוררו ר"ר העליונים שבפנימי' הכתר כו' ולא הי' זה רק ע"י האמונה שבנפשם שעולה למעלה מן הדעת דקו אמצעי כו' והוא בחי' נקודה תח"י שהאמונה אינה רק ביטול העצמות מכל וכל לדבק במהו"ע28 שלמעלה מהתפעלות רצון ושכל כנ"ל כנקודה שאין לה התפשטות וזהו הא לחמא עניא הנ"ל שמזה באו למעלה מן האבות שהן ג' קוין דאצילות כמ"ש כסו הרים צילה ואע"פ שזה אמת שהמל' מקבלת מהכל כנ"ל כמו דאיהו אמת שהוא המשפיע ואיהי אמונה בחי' מקבל וכמ"ש ואנכי נטעתיך שורק29 כולו זרע אמת וידוע דאמת הוא רת"ס30 שזהו קו האמצעי דת"י וחותמו אמת להשפיע במל' ע"כ נקרא כנ"י זרע אמת וגם זה אמת שמקבלים בנשמתם מאמיתת מהו"ע שלמעלה מג' הקוין שהוא אור עצמות א"ס שבפנימי' הכתר כנ"ל והיינו דוקא כאשר מתוך שפלות וביטול עצמם באמונה הפשוט' עלו למעלה ברצון העליון בפנימית ועצמיות שלמעלה מן הקוין כו'. וזהו ישראל לסגולתו31 סגול העליון שנעשה מסגול התחתון32 דאמת דקו האמצעי בעליי' המל' בכתר כנ"ל וכמ"ש במ"א באורך על ענין שור"ק וסגול דנטעתיך שור"ק ג' נקודות33 זו למטה מזו שמזה דוקא נעשה זרע אמת במ"ת כו' וד"ל: ולהבין זה בתוס' ביאור הנה יש להקדים ענין א' והוא מה שאמר על ג' דברים34 העולם עומד על התורה ועבודה וגמ"ח שהן ג"כ בחי' ג' קוין הנ"ל באבות תורה הוא קו האמצעי דת"י שכלולה מחו"ג כמ"ש מימינו אש35 כו' וקו ימין הוא גמ"ח וקו שמאל הוא הקרבנות שנק' עבודה (והקדים עבודה לגמ"ח שזהו עכשיו תפלה במקום קרבן36 שזהו כסדרן תורה ותפלה וצדקה והל"ל גמילות חסדים ועבודה דקו ימין קודם אך זהו מלמעלה למטה מן המשפיע אל המקבל ואשר הקדים תורה שהיא קו האמצעי מפני שכולל שניהם בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה שכל העליות וירידות ע"י דוקא) אבל מלמטה למעלה שהוא בעליית המל' שז"ש העולם עומד הקדים עבודה שהוא התפלה קודם לגמ"ח אע"פ שנא' אני בצדק אחזה פניך37 ורבא יהיב פרוטה לעני והדר מצלי38 היינו שיהי' הכנה להעלאת מ"ן דתפלה כו' אבל מ"ש העולם עומד היינו שעומד ומתקיים כמו על ג' עמודים או משמעו שמעמידים אותו מלמעלה ע"י ג' אלה דוקא וז"ש אל יתהלל39 חכם בחכמתו שהוא קו ימין חח"ן וגבור בגבורתו קו שמאל בג"ה ועשיר בעשרו קו אמצעי דת"י40 כידוע שהעושר הוא בדעת41 והיינו ג"כ תורה ועבודה וגמ"ח כ"א בזאת יתהלל כו' השכל כו' לעשות חסד ומשפט וצדקה בארץ42 דוקא שהוא ג"כ ג' קוין חסד קו ימין ומשפט קו השמאל וצדקה הוא הרחמים קו אמצעי ובארץ דוקא שע"ז העול' העליון ועול' התחתון עומ' לפי שהכל הולך אחר המעמי'43 והן חסד ומשפט וצדקה בארץ דוקא כו' וד"ל ויש להבין דמזה משמע דג' דברים הן שהעול' עומד וכוללי' כל המצו' בגמ"ח נכלל כל רמ"ח מ"ע שהן בחי' ה"ח44 ובעבוד' דקרבנו' שהוא (התפלה עכשיו) נכלל כל שס"ה ל"ת בחי' ה"ג ותורה כולל שניהם דמ"ע ול"ת הן חו"ג דתורה והיינו דת"ת כנגד כולם1 כו' והרי אמרו דתרי"ג מצות העמידן חבקוק על אחת2 שהיא האמונה (והוא עמוד א' וצדיק שמו שהוא יסוד עולם3 ) והוא מ"ש וצדיק באמונתו יחי'4 כנ"ל הרי נכללו ג' אלה דתור' ועבודה וגמ"ח באמונה ולמה אמ' על ג' דברים דוקא אך הנה בזה יובן ההפרש שבין יצ"מ למ"ת דביצ"מ באמונה לבד שכוללת ומעמדת כל התרי"ג מצות ובמ"ת קיבלו בדרך ג' קוין כי מימינו אש דת למו שנתנה בימין ובאש ובממוצע שהוא הקול שמורכב מאמ"ר5 והן מ"ע ה"ח הכלולים באנכי ושס"ה ל"ת הכלולים בלא יהיה לך6 ומפי הגבורה7 עצמו שמעו שהוא קול מורכב מחו"ג כו' ועל כל דבור8 כו' הרי נמשך בהן מג' הקוין העליונים שלמטה הוא ג' דברי' שהעול' עומד תורה ועבוד' וגמ"ח כנ"ל והכל א' ממש והא בהא תליא דמשום שיצ"מ היה באמונה דוקא מזה באו לכלל בית קיבול לקבל ג' קוין דתורה כו' ולעלות למעלה מהקוין והוא בבחי' אנכי מי שאנכי9 דלמת"ב כלל שלמעלה גם מן התו"מ כמ"ש אם צדקת10 כו' וד"ל: (יג) ויובן זה בהקדים תחלה ענין א' והוא במה שאנו מוצאי' בכלל המצו' שיש בהן ב' מיני מצו'11 הא' מצות התלויי' באיזה טעם ודעת כמו כיבוד אב ושבת וכה"ג וגם מצות שאין טעמן במפורש מ"מ מובן בהם איזה טעם וכונה ע"ד הסוד עכ"פ שמובן לכל יודעים בסוד ה' כו' כמו טעם מצות הקרבנות שהוא להעלות12 לה' לריח ניחוח מבחי' בירורים דרפ"ח כו' בעלות הקרבן ע"ג המזבח באש של מעל' ובכלל זה יש כמה מצות שעיקר הטעם והסוד בהם הוא14 רק בחינת העלאה ובירור דרפ"ח כו' וכמ"כ יש הרבה מצות שעיקר הטעם והסוד בהם הוא רק בחי' החסדים שהוא גלוי אור המשכות13 אלקות מלמעלה למטה כמו במצות תפילין וציצית וכה"ג בצדקה15 ות"ת16 וכן מצות סוכה ולולב (והשופר הוא העלאה17 ) וכן בכל המצות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות וכה"ג כלולים במדריגות דאו"י ואו"ח שהוא העלאה או המשכה יש מהן רבים שהן בבחי' העלאות והרבה מהן שהן בבחי' המשכות וכמ"כ במל"ת הכל יש בהן סוד וטעם למעלה בב' אופנים אלו דרך כלל וכמה מצות יש שאין בזה מב' אלה כלל רק סוד וטעם אחר שלא מענין העלאה והמשכ' כלל כמובן בכמה מצות אך לכולן או רובם יש בהם טעם וסוד למעלה יהיה מה שיהיה ונק' טעם כמוס לרצון העליון שבמצות כו' וע"ז אמ' במדרש ע"פ ישקני18 מנשיקות פיהו דלע"ל יתגלו טעמי מצות שהן טעמים העליונים שנק' נסתרות לה' אלקינו19 ויבאו בגלוי לע"ל ואפס קצתו נגלה במ"ת לנש"י וע"כ על כל דיבור כו' וקצת מזה מלובש בטעמים ונגינות כו' אך הנה יש כמה מצות רבות שאין בהם טעם כלל גם לא טעם כמוס בסוד ה' למעלה והן הנק' חוקים כמו מצות פרה אדומה שאמ' עליה זאת חקת התורה20 כחוקה זו שאין בה טעם כלל רק גזירת מלך לבד ועליה אמר שלמה אחכמה והיא רחוקה21 כו' שהיא למעלה מכל טעם ורצון אלא הוא בבחי' רצון פשוט ועצמי שנבדל ומרומם מלבא בבחי' טעם וסוד לגמרי לא בענין הבירורים דרפ"ח ולא ענין טעם וסוד אחר אלא הוא באמת בלא22 טעם כלל עד"מ מלך שגוזר דבר שאין לו בו טעם כלל גם לעצמו רק חפץ שיקיימו רצונו יהיה איך שיהיה שנק' חוקה ונק' רצון הפשוט שבלתי מוגבל כלל בטעמי' והוא אשר כולל כמה מצות רבות שלא נמצא בהם טעם וסוד כלל וכלל שנק' חוקים כמ"ש העדות והחוקים23 כו' ואמ' בכמה דוכתי מצותי וחוקותי24 אם בחקתי תלכו25 ומצותי תשמרו כו' וכידוע וד"ל: והנה בשעת מ"ת שקבלו עליהם לשמור ולעשות כל אשר יצוה ה' עליהם ואמ' כל אשר דבר ה' נעשה26 כו' ודאי היה בזה קבלת הלב גם לאותן המצות שהן למעלה מן הטעם ודעת רק חוקה וגזירו' מלך לבד מאחר שאמרו הכל נעשה גם שלא שמעו עדיין מה שיצוה א"כ ה"ז בחי' ביטול רצון לגמרי מכל וכל לבטל עצמם מפני רצונו שבלא טעם שזה א"א כ"א שהיה בהם בחי' ביטול רצון ג"כ בזה האופן שהוא למעלה מן הטעם ודעת לגמרי לפי שזה הרצון הפשוט העליון שבמצות שנק' חוקים שלמעלה מן הטעם וסוד לגמרי כנ"ל א"א שיקבלוהו בנפשם כ"א בהעלאת וביטול עצמי ג"כ באותו אופן שהוא רצון פשוט עצמי דהיינו ביטול דכל מוה"ע27 שלמעלה מן הטעם ודעת לגמרי וזהו שהקדימו נעשה לנשמע28 כמ"ש במ"א בארוכה וד"ל אך מאין היה בהם כח הביטול העצמי כזה לקבל בעצמם מבחי' רצון הפשוט העליון שלמעלה לגמרי מכל טעם וסוד ע"י שאמרו נעשה אין זה רק מאשר הכינו בנפשם ביצ"מ ע"י האמונה החזקה שבנפשם ע"י אכילת מצה בליל א' דפסח שהאמונה ניתוסף בהם ע"י אכילה זו עד שיצאו במס"נ שלמעלה מן הטעם ודעת והי' שעמד' לאבותינו כו' כנ"ל והוא בחי' רצון פשוט ועצמי שעי"ז יכלו לומר כל אשר דיבר ה' נעשה בביטול רצון פשוט למעלה מן הטעם כדי שיומשך להם החוקים דהיינו רצון העליון הפשוט שלמעלה מטעם וסוד העליון לגמרי כי כל העלא' גורם המשכה29 באותו אופן ומדריגה שהיא כו' ובהיות שיש בכלל מאתי' מנה30 אז ממילא נמשך להן אותן המצות שבאו בטע' וסוד העליון שזהו בהתחלקות קוין דימין ושמאל באנכי ולא יהיה לך (שמתחלק מח"ס3132 שבכתר שנק' טעם כמוס לרצון33 הפשוט כידוע) והן טעמי המצות שיתגלו לע"ל כמ"ש ע"פ ישקני כו' כנ"ל וזהו ענין הנ"ל דבאמונה זו דוקא שיצאו ממצרים זכו לקבלת התור' שיבא להם מלמעל' מן הטעם כמוס (דהוא בחי' ח"ס34 שנחלק לקוין) כי עלו למעלה בעצמו' ומהות אא"ס ב"ה שבפנימית הרצון הפשוט שלמעלה מן הטעם כמוס לרצון כו' דזהו מ"ש אם צדקת מה תתן לו כו' וממילא נמשך אח"כ בג' קוין שהן תור' ועבודה וגמ"ח שהן מצות שיש בהן סוד וטעם העליון בהעלאת מ"ן שזהו בקו השמאל והמשכות חסדי' בקו הימין והממוצע דקול תורה כו' ובכולן יש בהם טעמי' וסודות העליונים שנק' טעמי מצות וד"ל וזהו ההפרש בין יצ"מ דפסח לחג השבועות ובאמת הן א' ממש והא בהא תליא דמשום שיצאו באמונ' באו לכלל טעמי מצות כנ"ל ונמצא דשניהם אמת דצדיק באמונתו יחי' הוא רק עמוד א' שהיא האמונה ועל ידה דוקא נמשך ג' דברים שהן תור' ועבודה וגמ"ח שיומשך בבחי' טעם עכ"פ למעלה ויש מהן שנגלה למטה כמ"ש הנסתרות נסתרות לגמרי והנגלות לנו מן הנסתרות למטה אך אין עלינו רק לשמור ולעשות כמ"ד מצות א"צ כוונה35 אלא רצון פשוט שהוא האמונה וד"ל. ובכל הנ"ל יובן מ"ש בשתי הלחם דשבועות חמץ תאפינה1 כו' חמץ דוקא דהנה שתי הלחם הן תושב"כ ותושבע"פ2 שהוא לחם שיש בו טעם דוק' והן טעמי תור' בטוב טו"ד כו' וזהו שציוה לאפותם בחמץ דוק' וזה נמשך דוק' מן המצה שאין בה טעם אע"פ שהי' בקטנו' אבל שרשה מעצמו' ומהו' החכ' שלמעל' מן הטעם דהיינו שלא יוכל לבא בגלוי טעם ודע' כלל ובמ"ת הוא שיצאו הטעמי תורה לידי גלוי מן ההעל' ויובן עד"מ אב רחמן שחפץ בבנו יחידו שיגיע לאמיתי' המעלה במדריגת עבודת ה' אמנם אם יגלה לו טעמי הדברים עפ"י שכל וטעם לא יכילנו הבן וגם לא יכוין במעשה רק כפי הוראו' הטעם והדעת שילמדנו ויוכל לנטו' מן הדרך לימין או שמאל ולא יכוין לאמיתת הדבר מצד שהמע' עצמ' יש בה עומק שלא יושג ע"פ שכל וטע' וראי' שאם לא יעש' רק כפי אופן הטע' לא יכוין אמיתי' המע' כמו שהיא באמ' ע"כ אין עיקר שלימו' הדב' רק שיצונו בציווי על אופן המע' בלא טעם ושכל כלל רק ע"פ הציווי שיצונו אז יעש' ודאי כפי הצריך באמת ולא יטה ימין ושמאל מאחר שאין בו טעם שיטעה אותו (דוגמא לדבר בטעמי דינין זה אוסר וזה מתיר כב"ש וב"ה שא' מהן אינו הלכה למעשה אמיתית וזה בא מצד שבא הדבר בטעמי' וסברות זה נוטה שכלו כך וזה להיפך כי גם באותו הדבר שקבלו הטעם מרבם זה יטהו לחסד וזה יטהו לדין3 משא"כ הלכות פסוקות בלא טעם כלל שא"א לנטות ולטעות כלל ואין בזה מחלוקת כלל ועד"מ גזירת מלך בלא טעם ופירוש אין לנטות בזה רק כפי המבואר באופן הציווי אבל כאשר בא עם פירוש וטעם זה יפרש כך וזה יפרש כך כו') כמו שיצוה אדם לבנו בגזרת כיבוד אב לטובתו כל הימים שזה תאכל וזה לא תאכל ובדברים אלו דוקא תדבק תמיד ובדברים אחרים פרטי' תרחק ביותר שאלו הדברים יהיו לטובתך וזולתם יהיו לרעתך מאד או שאם תעשה כך וכך ייטיב לך ואם תעשה דבר שאני מזהירך לרחק תרע לך ואע"פ שאינו אומר לו טעם כלל בכ"ז וגם הבן אינו רואה בשכלו שזה טוב לו וזה רע לו יאמין באמונה שלימה ולא יטה ימין ושמאל מכל אשר ציוהו אביו שבודאי אמיתית הדבר כן הוא בלי ספק מצד אמונתו זהו יותר טוב משהי' אומר לו אביו שכל וטעם לכל ציווי שזה האופן יהיה לטובתך מטעם זה וזה האופן יהיה לרעתך מטעם זה אע"פ שלכאורה היה הבן מקבל יותר בכי טוב את הציווי שלו להזהר מכל אשר רע לו כי יודע היט' בטוב טעם למה יהי' לרע לו וכן במעשה הטוב היה שומר בכל לב לעשותו מצד הטעם בטוב זה מ"מ היה נוטה מן הדרך לימין או שמאל וגם שקיבל בכי טוב אבל לא ישמור יפה אופן המעשה כמו שהיא באמת רק ע"פ תוקף האמונה שיאמין שבודאי דבר זה אמת לאמיתו בלי ספק וא"צ רק לשמור אופן הציווי על המעשה לבד שלא יטה מן הדרך לעולם (וכמו עד"מ הסגולות שיעשו שאינו יודע טעמם כלל רק מאמין שפועל לטוב כשיעשה כך וכך א"צ רק לשמור אופן מעשה הסגולה וכן הרפואה בסממנים שאינו יודע טעם וחכמת הרפואה כלל א"צ רק לשמור אופן מעשה הרפואה אבל אם יודע בטעם של הסגולה ורפואה יכול לנטות כי יטה מן האמת ע"פ טעות השכל כי יש ברפואה כח מה שלא ישיגנו הטעם ונעלם מכל חכם וכה"ג ועיקר הענין

קטע זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דטקסט והשלימו אותו