עריכת הדף "דבר מלכות דברים"

== משיחות ש"פ דברים, שבת חזון, תשעה באב (נדחה),  יום א', עשירי באב (לפני תפלת ערבית)* ויום ב', י"א באב (לאחרי תפלת ערבית) ה'תנש"א ==
{{דבר מלכות}}

==== – תרגום מאידית – ====
א. ימים אלו – ובפרט בבואנו משבת תשעה באב (נדחה) – הם ימים מסוגלים ביותר לביאת משיח צדקנו:

נוסף ע"כ שזה עיקר באמונת ישראל ("אני מאמין") ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>עיקר הי"ב מהי"ג עיקרים – בנוסח "אני מאמין" שנדפס בכמה סידורים. וראה פיה"מ להרמב"ם פרק חלק.</ref>, בפירושו "שיבוא בכל יום" – ובפרט בעת הזאת בכלל, כמדובר לאחרונה כו"כ פעמים, שלפי כל סימני הגאולה הרי "הנה זה (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח. ובשהש"ר עה"פ.</ref> תיכף ומיד ממש (וזה שמשיח עדיין לא בא אינו מובן כלל) – ה"ז מודגש יותר בימי חודש אב, כדאיתא במדרש<ref>יל"ש ירמי' רמז רנט.</ref>: "עלה ארי' במזל ארי' (חודש החמישי) והחריב את אריאל (בית המקדש) כו' על מנת שיבוא ארי' (זה הקב"ה) במזל ארי' (והפכתי אבלם לששון<ref>ירמי' לא, יב.</ref>) ויבנה אריאל". כלומר, שבחודש אב יהי' בנין בית המקדש השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>. ויתירה מזה: זוהי הכוונה והתנאי, ש"'''על מנת'''" זה הי' חורבן בית המקדש בחודש זה<ref>ראה לקו"ש חכ"ט ע' 10 ואילך.</ref>.

וכמודגש גם בשמו של החודש (כפי שנקרא ע"פ "מנהג ישראל (אשר) תורה היא"<ref>תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. ובכ"מ – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2.</ref>) – "'''מנחם''' אב"<ref>ראה לקו"ש חכ"ג ע' 214. וש"נ.</ref>, שלפני "אב" (לפני שם החודש בתורה<ref>משנה תענית פ"ד מ"ה־ו. תרגום שני למג"א ג, ז. תיב"ע שלח יג, כה. ועוד.</ref>) מקדימים "מנחם"<ref>שזהו גם שמו של משיח, כדלקמן בפנים.</ref> – נחמת הגאולה, המורה שבחודש זה תבוא נחמת הגאולה ("מנחם"), הנחמה על כל עניני אב, על ידי שמהפכים את הענינים הבלתי־רצויים דהירידה בחודש אב להעלי' הכי גדולה ("מנחם") – "שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל" (אשר "על מנת" כן היתה הירידה), כנ"ל.

ב. בחודש מנחם־אב עצמו ה"ז בתוקף יותר ביום תשעה באב, הן מצד כללות היום, והן מצד קביעותו בשנה זו ביום השבת:

אמרו חז"ל<ref>ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא. וראה במדב"ר פי"ג, ה (בסופו).</ref> שביום תשעה באב (יום שחרב הבית) "יליד מלכא משיחא". וענין זה חוזר על עצמו מחדש בכל<ref>כידוע בנוגע לכל עניני קדושה, שביום השנה חוזרים וניעורים הענינים כפי שהיו בפעם הראשונה ביום זה, ואדרבה: בכל שנה – באופן נעלה יותר. וכידוע פירוש האריז"ל ב"הימים האלו נזכרים ונעשים" (רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם, הובא ונת' בס' לב דוד להחיד"א פכ"ט. וראה משנה גיטין ספ"ג. וראה גם מחצית השקל לשו"ע או"ח סתס"ח ס"י).</ref> תשעה באב<ref>ראה סד"ה אל תצר את מואב לאדמו"ר האמצעי (מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' קב). וראה יפה ענף (השלם) לאיכ"ר שם.</ref>. והיות שביום הולדתו של אדם "מזלו גובר"<ref>ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע ופני משה שם.</ref>, נמצא, שבתשעה באב מתגבר מזלו של משיח צדקנו והוא יום מסוגל עבור הגאולה האמיתית והשלימה.

וענין זה נוגע גם להלכה למעשה, כדאיתא בכתבי האריז"ל<ref>שער הכוונות ענין ט"ב בסופו, הובא בברכ"י או"ח סתקנ"ט אות ז.</ref>, שאומרים תפלת נחם ("פסוקי נחמה") ביום תשעה באב במנחה – "כי אז במנחת ט"ב נולד המשיח הנקרא<ref>ירושלמי ברכות ואיכ"ר שם. וכ"ה בסנהדרין צח, ב.</ref> מנחם"<ref>וזהו גם הטעם שאומרים ברכת הלבנה במוצאי ת"ב "כי בט' באב נולד משיח" (פע"ח שכ"ג – כוונת ט"ב ובין המצרים בסופו. משנת חסידים סוף מס' תמוז ואב).</ref>.

ויש לומר, שכאשר תשעה באב חל בשבת (כבקביעות שנה זו), והתענית (ואמירת נחם) נדחית ליום א', אזי נדחים רק הענינים הבלתי־רצויים – ענין הצום ודיני עינוי ואבילות כו', אבל הענינים החיוביים והרצויים – שביום זה נולד מושיען של ישראל – אינם נדחים, ואפילו לא נחלשים ח"ו ע"י השבת. ואדרבה: הענינים הטובים ישנם יותר בגלוי ובתוקף ביום השבת<ref>ראה גם לקו"ש שבת חזון תנש"א ס"א.</ref>.

והטעם לזה – יש לומר: כיון '''שכל''' עניני העולם – כולל גם הענינים הכי נעלים בסדר השתלשלות (כמו המלאכים ואפילו עשר ספירות וכו') – נבראו "בשביל ישראל" (ו"בשביל התורה")<ref>פרש"י בראשית א, א.</ref>, [ו"מחשבתן של ישראל" "קדמה לתורה"<ref>ב"ר פ"א, ד.</ref> (התורה ניתנה בשביל בני ישראל, שנאמר צו את בני ישראל, דבר אל בני ישראל)<ref>ראה תדבא"ר פי"ד.</ref>] – הרי לא תתכן מציאות בעולם, כולל קביעות בזמן (התלוי במהלך השמש והלבנה והמזלות<ref>השייכים להנהגת העולם ואוה"ע, ולא לישראל, כמ"ש (ירמי' י, ב) "אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגוים מהמה", ואמחז"ל "אין מזל לישראל" (שבת קנו, א. נדרים לב, א).</ref>) שנברא בשביל ישראל, אשר תפריע או תחליש ח"ו המשכת וגילוי הקדושה אצל בנ"י, כולל ועאכו"כ ענין כה עיקרי בבנ"י כמו לידת והתגברות מזלו של משיח (בתשעה באב).

ועאכו"כ כאשר מדובר בנוגע ליום השבת (קביעת תשעה באב בשבת): כיון שבנ"י הם "בן זוגך"<ref>ב"ר פי"א, ח.</ref> של שבת [הן שבת והן בנ"י ה"ה למעלה ונבדלים מעניני העולם<ref>כמאחז"ל ששבת "מיקדשא וקיימא" (ביצה יז, א), "קדש מלה בגרמי'" (זח"ג צד, ב).</ref> (שאר ימי השבוע, שלכל אחד מהם ישנו "בן זוג")], ושבת קשורה עם הגילוי דהגאולה (כמודגש בשירו של יום, "מזמור שיר ליום השבת, מזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref> וכל שבת הוא מעין זה<ref>ראה המשך תרס"ו ע' תקמב. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז. ועוד.</ref>) – הרי אי אפשר לומר, '''ששבת''' תדחה ח"ו ענין נעלה זה אצל בנ"י, הענין דלידת משיח צדקנו בתשעה באב. אלא '''אדרבה''': שבת דוחה את כל הענינים ה'''בלתי־רצויים''' דבנ"י (צום ועינוי) וענינים של היפך הגאולה, והיא מגלה יותר ומחזקת ביתר שאת וביתר עוז את עניני הגאולה בתשעה באב, הענין דלידת המשיח ביום זה.

ובפרט ששבת זו (תשעה באב) היא שבת '''חזון''', חזון מלשון מחזה: בשבת זו "מראין לכאו"א מישראל המקדש דלעתיד מרחוק" (כידוע התורה בזה<ref>מהרה"ח ר' הלל מפרריטש בשם הרב מבררדיטשוב נבג"ם – נעתקה באוה"ת נ"ך ע' א'צז בשוה"ג – על רשימת הצ"צ שם "ומחזון תחזינה עינינו". נתבאר בלקו"ש ח"ט ע' 24 ואילך. חכ"ט ע' 18 ואילך. סה"ש תשמ"ז ח"ב – שיחת ש"פ דברים. לקו"ש שבת חזון תנש"א.</ref>), ובפרט שמבארים זאת '''במשל''' מלבוש ובגד ("מאב שיש לו בן יקר ועשה לו מלבוש יקר וכו'", אע"פ שבנמשל מדובר אודות '''בית''' המקדש), המורה שגילוי המקדש נמשך יותר בגלוי בבחי' לבוש<ref>ולהעיר מהנהגת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בתשעה באב, ש"הי' לובש הטלית – בבוקר – ופושטו כו'" (שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר – ספר המנהגים חב"ד ע' 47), והרי הטלית הוא לבוש שמעוטף בו ראשו ורובו. ואולי יש לקשר זה עם הגילוי דמשיח (וביהמ"ק השלישי) בתשעה באב גם בבחי' לבוש (מקיף הקרוב), ע"ד בגדי כהונה, כבפנים.</ref> (מקיף הקרוב), שקרוב יותר לאדם (ממקיף הרחוק דבית)<ref>ראה בארוכה לקו"ש חכ"ט שם.</ref>, ע"ד הענין דבגדי כהונה (במקדש) – מובן איפוא (במכ"ש מכל שבת), שהגילוי דמושיען של ישראל ביום זה הוא ביתר שאת וביתר עוז. וכמודגש גם בסיום הפטרת שבת חזון: "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"<ref name=":0">ישעי' א, כז.</ref>.

ג. העילוי הנ"ל דשבת תשעה באב מודגש יותר בענין האכילה ושתי' שביום זה, כאשר ישנה המצוה דעונג שבת, "לענגו בעונג אכילה ושתי'"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"א.</ref>, "דגים גדולים . . בשר ויין"<ref>שו"ע אדה"ז שם ס"ב.</ref>, עד שאפילו בנוגע לסעודה השלישית (בתשעה באב שחל בשבת), סעודה המפסקת – הדין הוא<ref>שו"ע או"ח סתקנ"ב ס"י.</ref> ש"אוכל בשר ושותה יין בסעודה המפסקת ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו".

רואים מכאן, שביום התענית שחל בשבת ישנה לא רק שלילת העינוי ע"י העדר אכילה ושתי', אלא גם ובעיקר – '''השמחה והתענוג''' שישנם באכילת בשר שמן ושתיית יין ישן [ויש לומר, שביום התענית שחל בשבת צריכים להוסיף בזה יותר מבשאר שבתות השנה, כדי לשלול את הקס"ד דיום התענית<ref>ראה לקו"ש ח"ד ע' 1091.</ref>].

והביאור בזה הוא – כמדובר כמה פעמים<ref>ראה לקו"ש חל"ג ע' 158 ואילך. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה) תשמ"ח (סה"ש ח"ב ע' 526 ואילך). שנה זו (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 683 (לעיל ע' 285) ואילך). ועוד.</ref> – שתענית בפנימיותה היא ענין טוב – "יום רצון לה'"<ref>ישעי' נח, ה. וראה אגה"ת ספ"ב.

36*. ל' הרמב"ם סוף הל' תעניות.</ref>. והכוונה הפנימית שבתעניות היא – שיתגלה ענינם הטוב, יהפכו ימים אלו "להיות יום טוב וימי ששון ושמחה"<sup>[*36]</sup>, כפי שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה. והענין הפנימי דהתענית נמצא '''בגלוי''' כאשר התענית חלה ביום השבת – שאז נדחה רק ענין הצום, אך לא הענין הטוב ("יום רצון לה'"), ואדרבה: היות שכל שבת הוא יום רצון<ref>וכמ"ש במנחת שבת "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט, יד. וראה זח"ג קכט, א).</ref>, "חמדת ימים אותו קראת"<ref>נוסח תפלת עמידה דש"ק.</ref>, ומצוה לענגו כו', וזהו יום הקשור עם הגאולה (כנ"ל) – הרי אז ה"עת רצון" דהתענית הוא ביתר שאת וביתר עוז, ואזי התענית היא כ"יום טוב ויום ששון ושמחה"<sup>[*36]</sup>, מעין ודוגמת כפי שיהי' בימות המשיח. ועד שדחיית התענית ע"י שבת נותנת כח לדחותה לגמרי (בימות המשיח), כפי שמודגש במיוחד בתשעה באב שחל להיות בשבת "ודחינהו לאחר השבת ואמר רבי הואיל ונדחה ידחה"<ref>מגילה ה, ריש ע"ב. וראה שיחות שבהערה 35.</ref>.

ויש לומר, שענין זה נמצא בהדגשה יתירה בסעודת תשעה באב שחל בשבת – שכן בתשעה באב ישנו הגילוי דלידת המשיח (כנ"ל), ובפרט לאחרי חצות היום, בזמן תפלת מנחה (כש"נולד המשיח"), ובפרט בסעודה המפסקת – הסעודה השלישית של השבת, כי סעודה שלישית בכל שבת ה"ה קשורה<ref>ראה ב"ח או"ח סרצ"א ס"ה.</ref> עם הסעודה דלעתיד לבוא, סעודת לויתן ושור הבר ושתיית יין המשומר<ref>ראה ברכות לד, ב. פסחים קיט, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.</ref> (סעודה גשמית<ref>ראה לקו"ת ר"פ שמיני. תו"ח תולדות יב, ד ואילך. ספר הליקוטים־דא"ח צ"צ ערך לע"ל ע' תרמו ואילך. וש"נ. ועוד.</ref>), ועאכו"כ סעודה שלישית (הסעודה המפסקת) של שבת '''תשעה באב''', כאשר "נולד המשיח"<ref>ועפ"ז יש לומר בדיוק הלשון (דלעיל בפנים) בנוגע אכילת סעודה המפסקת "אפילו כסעודת שלמה בעת מלכותו", "'''כ'''סעודת" (בכ"ף הדמיון) דייקא, כי סעודה דלע"ל היא שלא בערך לסעודת שלמה בעת מלכותו.</ref>.

ד. ויש לומר יתירה מזו, שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית נדחית לעשירי, ישנו מעין המעלה דתשיעי ועשירי בתשרי (ערב יום הכפורים ויום הכפורים) – כדברי חז"ל<ref>יומא פא, ב. וש"נ.</ref> "כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי".

ובהקדים השייכות דתשעה באב עם יום הכפורים:

ימי<ref>בהבא להלן, ראה בארוכה שיחת צום גדלי' (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 829 ואילך. שם ע' 17 ואילך).</ref> הצומות – שכולם מדברי קבלה ומדרבנן – יש להם שייכות, הם מעין ונמשכים מהצום דיום הכפורים שהוא מן התורה. כידוע שכל המצוות דרבנן הם "כעין דאורייתא"<ref>פסחים ל, ב. וש"נ.</ref>, עד שהן "יוצאות ונמשכות ממצות התורה" (דוגמתן)<ref>אגה"ק סכ"ט: "ז' מצוות דרבנן אינן נחשבות מצות בפני עצמן שהרי כבר נאמר לא תוסף (ראה יג, א)*, אלא הן יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן במספר תרי"ג".

'''*) וראה לקו"ש חט"ו ע' 138 הערה 8, וש"נ.'''</ref>.

מבין ד' הצומות גופא, הרי תשעה באב הכי דומה ליוהכ"פ – "אין בין תשעה באב ליום הכפורים כו'"<ref>פסחים נד, ב.</ref>, "תשעה באב לילו כיומו לכל דבר כו' ובין השמשות שלו אסור כיוהכ"פ"<ref>רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ז. וראה טושו"ע או"ח סתק"נ.</ref>.

ובפרט ע"פ דברי חז"ל<ref>תענית כו, ב במשנה.</ref>, שמשווים את היום טוב דט"ו באב – שבא כתיקון על הדברים שאירעו בתשעה באב ("יום<ref>שם ל, ב בגמרא.</ref> שכלו בו מתי מדבר"<ref>וכן שאר הטעמים בגמרא שם שייכים לתיקון המאורעות דתשעה באב – ראה לקו"ש חכ"ד ע' 51 ואילך. סה"ש תשמ"ז – שיחת ט"ו באב ס"ג. ועוד.</ref>, כאשר תמה הגזירה של מתי מדבר שאירעה בתשעה באב<ref>פרש"י ותוס' תענית שם, סע"ב – מאיכ"ר פתיחתא לג.</ref>) – עם '''יום הכפורים''' – "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים כו'".

ובפנימיות הענינים<ref>ראה אוה"ת ואתחנן ע' ב'קצז ואילך. נ"ך ע' א'צו־ז. ד"ה נחמו עת"ר (ע' רכא ואילך).</ref>: גודל העילוי דתשעה באב, הזמן דלידת המשיח (שבזמן הגלות ה"ז בהעלם) מתבטא בגלוי בחמשה עשר באב, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא<ref>שמו"ר פט"ו, כו. זח"א קנ, רע"א. ועוד.</ref>, ונעשית עלי' ושלימות בלבנה (ספירת המלכות), בחי' דוד מלכא משיחא (כמו שאומרים בקידוש לבנה), לאחרי גודל הירידה וההעלם שבזה בתשעה באב (בזמן הגלות), שהוא "על מנת שיבוא ארי' במזל ארי' ויבנה אריאל". ומעין גילוי זה ישנו '''בשבת''' תשעה באב – כאשר נמצא בגלוי רק הטוב הפנימי (לידת המשיח) בתשעה באב. ולכן (גם) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב" – בגלל גודל העלי' דט"ו באב, "שאז מאיר מעין גילוי דלעתיד שאין בו הפסק"<ref>ד"ה נחמו עת"ר (ע' רל). וראה אוה"ת ואתחנן ונ"ך שם.</ref>, הקשור עם בנין בית המקדש<ref>ראה חדא"ג מהרש"א משנה תענית שם, ש"טעמי שמחתו (דחמשה עשר באב) . . תלויים '''בבנין המקדש'''".</ref>.

ולכן משווים את גודל היו"ט דחמשה עשר באב עם יוהכ"פ – כי ב"אחת בשנה"<ref>ס"פ תצוה. אחרי טז, ל.</ref> דיוהכ"פ – הקשור עם גילוי היחידה<ref>ראה תוד"ה עד אחת – מנחות יח, א. וראה עטרת ראש שער יוהכ"פ פ"ב ואילך. ובארוכה – סה"ש תשמ"ז – ברכת עיוהכ"פ (ע' 2 ואילך). וש"נ.</ref> (משיח, בחי' יחידה הכללית<ref>רמ"ז לזח"ב מ, ב. ולזח"ג רס, ב. ועוד. וראה סה"מ תרצ"ט ע' 207. ובכ"מ.</ref>) – נפעלת גם עליית המלכות בפנימיות עתיק, "שהוא ג"כ מעין דלעתיד"<ref>ד"ה נחמו שם (ע' רלא). וראה אוה"ת שם. המשך תרס"ו בסופו (ע' תקמו).</ref> (וקשור גם עם בית המקדש<ref>ראה מפרשי המשנה תענית שם (רע"ב. רש"י על הרי"ף) ש"יום שמחת לבו זה בנין ביהמ"ק" קאי על יוהכ"פ שבו נתחנך המקדש.</ref>).

ולהוסיף, שהסיום דה"שבעה דנחמתא" (שבא אחרי תשעה באב) הוא בראש השנה<ref>ולהעיר מהיש נוהגין שמחמשה עשר באב ואילך מברכים ומאחלים "כתיבה וחתימה טובה" (שהיא גם הגימטריא ד"חמשה עשר באב") – שער ישכר ענין יום תבר מגל דרוש ב. דרכי חיים ושלום סתרפ"ד.</ref> ("מאחר תשעה באב עד ראש השנה"<ref>רמב"ם סדר תפלות כל השנה בסופו.</ref>), דהשלימות של ר"ה הוא – ביוהכ"פ<ref>ולהעיר גם, ש"ארי'" (המזל '''דחודש אב''') ר"ת "אלול, ראש השנה, '''יוהכ"פ''', הושענא רבה" (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). הובא באוה"ת נ"ך ע' תסז, ס"ע א'נז). וראה סה"ש תשמ"ז ח"ב – שיחת ט"ו באב בסופה.</ref> (ר"ה בבחי' פנימיות<ref>לקו"ת ר"ה (נח, א).</ref>). ויוהכ"פ הוא "יום חתונתו זה מתן־תורה" (דלוחות האחרונות)<ref>משנה תענית שם (כו, ב) ובפרש"י.</ref> – הסיום דארבעים יום האחרונים של משה בהר, שהתחילו בר"ח אלול, לאחרי מ' הימים האמצעיים מי"ז תמוז עד ר"ח אלול (כולל תשעה באב וט"ו באב)<ref>וראה שיחת ט"ו באב שם ס"ו ובהערה 83, שי"ל שבט"ו באב מתחילה ההכנה ד"יום חתונתו זה מתן תורה".</ref>.

וע"פ המדובר לעיל, שבשבת תשעה באב מתגלה הטוב הפנימי וגודל העילוי דתשעה באב (מעין דיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים בגאולה האמיתית והשלימה) – נמצא, שבתשעה באב עצמו ישנו ע"ד הגילוי דיוהכ"פ (רק שבזמן הגלות הוא נמצא בהעלם באותם השנים שתשעה באב חל להיות בימי החול).

ה. ע"פ השייכות הנ"ל של תשעה באב עם יוהכ"פ – יש לומר, דמש"כ בנוגע ליוהכ"פ ש"כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי", הנה ע"ד ומעין זה ישנו בקביעות שנה זו כשתשעה באב חל בשבת, שאז קיים הענין ד"האוכל ושותה בתשיעי" (בתשיעי באב) בגלל מצות עונג שבת [ואדרבה, בהוספה (כנ"ל), וי"ל שהוא ע"ד האכו"ש בתשיעי בתשרי שצ"ל "כפי שיעור ב' ימים ערב יוהכ"פ ויוהכ"פ"<ref>פע"ח שער יוהכ"פ פ"א. סידור אדה"ז לאחרי סדר כפרות. אשל אברהם (להרה"צ כו' מבוטשאטש) או"ח ר"ס תרד.</ref>], שעי"ז "מעלה עליו הכתוב" – הכתוב (תורה) עצמו פועל בו (בהאוכל) עלי' (מעלה עליו הכתוב), ועלי' "כאילו התענה תשיעי ועשירי", יש לו את המעלה (ע"י האכילה ושתי' בתשיעי) ד"התענה" – מעין עוה"ב ש"אין<ref>ברכות יז, א.</ref> בו לא אכילה ולא שתי'"<ref>ראה המשך תרס"ו שם.</ref> – "תשיעי ועשירי", '''שני''' ימים.

יתירה מזו: כיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", כולל גם "שיבוא בכל יום", ביום זה ממש (שבת תשעה באב ה'תנש"א), ואז התענית תדחה לגמרי, ותשעה באב יהי' יום טוב גדול – מובן איפוא שה"מעלה עליו הכתוב" (העלי') שנעשה על ידי "האוכל ושותה בתשיעי" (מעשינו ועבודתינו בתשעה באב זה) לא מתבטא ב"'''התענה''' (תשיעי ועשירי)", שכן יהי' אז אכילה ושתי' גם בעשירי באב<ref>ורק "'''כאילו''' התענה", שתהי' ה'''מעלה''' ד"עוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי'", ביחד עם המעלה דסעודה לע"ל (ראה תשובות וביאורים סי"א בסופו בהערה).</ref>, ובהאכילה ושתי' תהי' מעלה גדולה ביותר, ובפרט שבפשטות יהי' זה קשור גם עם חנוכת ביהמ"ק השלישי, שירד למטה תיכף ומיד ממש<ref>ראה רש"י ותוס' סוכה מא, סע"א.</ref>, '''ע"ד''' – ויתירה מזה – כמו המעלה והזכות דהאכילה ושתי' ביוהכ"פ (עשירי בתשרי) בחנוכת בית ראשון<ref>מו"ק ט, א.</ref>. [ובמכ"ש וק"ו, שכן בימות המשיח תתבטל לגמרי התענית דתשעה באב (משא"כ דחיית התענית ביוהכ"פ בחנוכת בית ראשון היתה רק הוראת שעה)].

ולהוסיף, שבקביעות שנה זו (כשישנו "האוכל ושותה בתשיעי") הרי עשירי באב חל ביום '''אחד''' בשבוע – שהוא בדוגמת יום אחד הראשון (של מעשה בראשית) – כאשר "הקב"ה הי' יחיד בעולמו"<ref>פרש"י בראשית א, ה.</ref>; ואם משיח בא תיכף ומיד ממש, הרי למחרת, יום אחד עשירי באב, תאיר בתכלית הגילוי אחדותו ית' – ע"ד הגילוי ד"אחת בשנה" דעשירי בתשרי (יחידה הקשורה עם יחיד שלמעלה<ref>ע"ח שער דרושי אבי"ע פ"א. הובא בלקו"ת ראה כה, א.</ref>) – "והי' ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' ה' '''אחד''' ושמו '''אחד'''"<ref>זכרי' יד, ט.</ref>. וי"ל שהנ"ל גם מתאים לזה שיום עשירי בחודש קשור עם "העשירי יהי' קודש"<ref>בחוקותי כז, לב.</ref>, קדש מלה בגרמי'.

ו. ויש להוסיף, שבקביעות שנה זו, כשתשעה באב חל בשבת, וגם התחלת "בין המצרים" (תענית שבעה עשר בתמוז) חלה בשבת (והתענית נדחית) – נמצא שההתחלה והסיום ד"תלתא דפורענותא" הוא לא בענין של פורעניות ח"ו, אלא אדרבה – ביום השבת, "חמדת ימים", ומצוה לענגו כו', וכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא" הרי גם מחר לא תהי' תענית (ואפילו אם משיח יתעכב ח"ו, ה"ז תענית מחוץ לה"תלתא דפורענותא" שכבר נסתיימו בשבת).

ויש לומר, שזה מגלה גם את התוכן הפנימי של "תלתא דפורענותא" – כפי שהם כנגד ג' מוחין<ref>דרוש הרה"ח ר' הלל מפאריטש ד"ה איתא בפסיקתא כו' (י"ל בקופיר). וכנראה מיוסד על דרוש כ"ק אדמו"ר הצ"צ.</ref> [אלא שבזמן הגלות נמצאים ג' המוחין בהעלם ובהסתלקות<ref>והטעם ל'''תלתא''' דפורענותא – אף שתלתא מורה על חזקה וקיום (ב"מ קו, ב. וש"נ) ששייך דוקא בקדושה, ולא בענין הפורעניות – יש לומר א' מהביאורים בזה: כדי שתהי' שלימות ענין הבחירה, שהרי "זה לעומת זה עשה אלקים" (קהלת ז, יד), שבכל דבר שבקדושה (כולל ענין של חזקה בשלשה) יש לעומת זה; והכוונה היא (על מנת) להפוך ה"זה" (דלעומת זה) לקדושה – זדונות נעשו לו כזכיות, ועד זכיות ממש. וראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 584 ואילך.</ref>], כמו שיתגלה בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי' הכיבוש דכל עשר הארצות – נוסף לשבע ארצות, כנגד בירור ז' המדות, גם ג' הארצות דקיני קניזי וקדמוני, כנגד ג' המוחין<ref>רד"ה אל תצר את מואב – מאמרי אדהאמ"צ דברים בתחלתו.</ref>. ואדרבה: כיון שהגילוי דג' המוחין נעשה לאחרי ההעלם, ה"ז ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך<ref>קהלת ב, יג.</ref>.

ויש לקשר זה גם עם פרשיות השבוע ד"ג' השבועות" – פינחס, מטות־מסעי, דברים<ref>בהבא להלן – ראה גם סה"ש תש"נ ח"ב ע' 9־568.</ref>: הצד השוה של ג' הפרשיות הוא, שבהם מדובר אודות חלוקת הארץ: בפ' פינחס – "לאלה תחלק הארץ בנחלה גו' אך בגורל יחלק את הארץ"<ref>כו, נג. נה.</ref>; בפ' מטות – בקשת בני גד וראובן "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה . . מעבר הירדן מזרחה"<ref>לב, ה. יט.</ref>, ובפ' מסעי – "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה גו' אשר תתנחלו אותה בגורל גו'"<ref>לד, ב. טו.</ref>; ובפ' דברים – בהתחלת הפרשה, "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת", "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם גו'"<ref>א, ז־ח.</ref>, ובסיום הפרשה, כיבוש ארץ סיחון ועוג ונתינתה לבני גד ובני ראובן<ref>ב, כד ואילך.</ref>.

ובפרטיות יותר – בג' הפרשיות מדובר אודות חלוקת הארץ '''כולה''', לא רק בעבר הירדן מערבה, אלא גם בעבר הירדן מזרחה (נחלת בני גד ובני ראובן), שזה הי' ההתחלה דכיבוש וחלוקת ארץ ג' אומות קיני קניזי וקדמוני, "אדום ומואב ועמון<ref>עי"ז ש"עמון ומואב טיהרו בסיחון" (גיטין לח, א. וש"נ) – ראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 6־545.</ref> . . (ש)עתידים להיות ירושה לעתיד"<ref>פרש"י לך לך טו, יט.</ref>. ויש לומר, שבזה מרומז ג' המוחין שבאים יחד עם ז' המדות (כיבוש ז' ארצות מעבר הירדן מערבה) בג' השבתות ד"ג' השבועות" (כאשר קורין ג' פרשיות אלו בשנה זו) שמהם באים לה"שבע דנחמתא" שלאחרי זה.

ובעבודת האדם ה"ז מרמז על העבודה ד"עשה כאן ארץ ישראל"<ref>אגרות קודש כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה ואילך.</ref> – כיבוש וחלוקת חלקו בעולם, ועשייתו "ארץ ישראל", דירה לו יתברך בתחתונים<ref>ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פל"ו. ובכ"מ.</ref>, ובתכלית השלימות – במחשבה דיבור ומעשה, כהכנה לעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות<ref>ראה פסיקתא רבתי פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. ועוד.</ref>, כמדובר לעיל<ref>שיחת ש"פ פינחס (סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 (לעיל ע' 298) ואילך).</ref>.

ז. ויש לומר, שהענין דגילוי המשיח בתשעה באב (במנחה), וכפי שהוא קשור עם העבודה בארץ ישראל – מודגש יותר בפרשה שקורין בתפלת '''מנחה''' של שבת תשעה באב (שבת חזון), פ' ואתחנן:

ע"פ הכלל שהתורה היא נצחית<ref>תניא רפי"ז. ובכ"מ.</ref> ותורה מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ועוד.</ref>, כל הענינים בתורה הם נצחיים לעולם ועד, ונותנים הוראות נצחיות לבנ"י בכל זמן ובכל מקום – מתעוררת השאלה: מהי ההוראה הנצחית מ"ואתחנן אל ה'", תפלת משה להקב"ה להיכנס לארץ ישראל, תפלה ובקשה שלא נתקיימה אז, ובמילא ה"ז לכאורה בגדר ד"מאי דהוה הוה"<ref>ל' חז"ל – פסחים קח, א. ובכ"מ.</ref>?

והביאור בזה: מובן ופשוט שתפלתו של משה נשארת תמיד בתוקף ובודאי אף תקויים, במכ"ש מתפלתו של כל צדיק [ובמכ"ש מזה ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"<ref>תנחומא וירא יט. וראה שבת נט, ב.</ref>], עאכו"כ תפלתו של משה רבינו (שאפילו '''מעשה ידיו''' הם נצחיים<ref>סוטה ט, סע"א.</ref>, עאכו"כ תפלתו לה'), ובפרט שמשה התפלל על זה '''תקט"ו''' (כמנין "ואתחנן") תפלות<ref>דב"ר פי"א, י.</ref>.

אילו זכו היתה תפלת משה מתקיימת בשעתו, והוא הי' מכניס את בנ"י לארץ ישראל, ובונה את בית המקדש, ואזי הי' זה בית נצחי, בגאולה הנצחית – הגאולה השלימה, כמבואר בספרים<ref>מגלה עמוקות אופן קפה (הובא בילקוט ראובני פ' ואתחנן). אלשיך, אוה"ח ועוד ריש פ' ואתחנן. שערי תשובה לאדהאמ"צ ח"ב חינוך בתחלתו. אוה"ת ואתחנן ע' סה. צג. ב'רא. ועוד.</ref>.

מפני סיבות שונות הרי תפלת משה '''בשעתה''' לא נתקיימה אז בפועל בעוה"ז הגשמי (בגלל הגזירה שהיתה אז שמשה צריך להישאר עם בני דורו במדבר, כדלקמן), אבל להיותה תפלה של משה (ועוד תקט"ו תפלות) היא בודאי תתקיים, אלא שזה יהי' מאוחר יותר – בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון"<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. ועוד.</ref>, והוא יכניס את כל בנ"י לארץ ישראל, בגאולה שאין אחרי' גלות<ref>ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.</ref>, ובבנין ביהמ"ק השלישי, בית נצחי<ref>זח"א כח, א. ח"ג רכא, א.</ref>.

יוצא מזה, שתפלתו של משה קיימת לעולם ופועלת פעולתה, רק לא בזמן ההוא, אלא לאחרי זמן – כשתבוא הגאולה הנצחית, ומשה – גואל ראשון הוא גואל אחרון – מכניס את כל בנ"י לארץ ישראל.

ח. עפ"ז תובן גם ההוראה הנצחית מזה בכל הדורות:

משה התחיל תפלתו באמרו<ref>ואתחנן ג, כד.</ref> "אתה החילות להראות את עבדך – פתח להיות עומד ומתפלל"<ref name=":1">פרש"י שם.</ref>, כלומר, ש"אע"פ שנגזרה גזירה [שמשה לא יכנס לארץ ישראל], אמר לו, ממך למדתי שאמרת לי ועתה הניחה לי וכי תופס הייתי בך אלא לפתוח פתח שבי הי' תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו"<ref name=":1" />, "אתה אין מי שימחה בידך אם תמחול לי ותבטל גזירתך"<ref name=":1" />.

שכן, היות שמדובר אודות הכניסה לארץ ישראל והבאת הגאולה השלימה לכל בנ"י – הנה הגם שידע על הגזירה, עשה משה כל התלוי בו: להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ושוב פעם להתפלל, עד – להתפלל '''תקט"ו''' תפלות [או תפלה שחודרת את כל ט"ו הפעמים ת"ק דרגות דסדר השתלשלות, בין רקיע לרקיע מהשבעה רקיעים ובין רקיע לארץ<ref>אוה"ת ואתחנן ס"ע קיג, ע"פ תוד"ה ורגלי – חגיגה יג, א.</ref>] – ואולי הוא יפעל שהקב"ה יבטל גזירתו ויתן לו להכניס את בנ"י לארץ ישראל.

יתירה מזה: אפילו לאחרי שאמר לו הקב"ה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"<ref>ואתחנן ג, כו.</ref> – הרי ספק גדול האם גם לזה ציית משה כביכול, שכן, הכלל הוא ש"כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא"<ref>פסחים פו, ב. ועוד.</ref>, וא"כ אפילו כשהבעה"ב האמיתי (הקב"ה) מצוה על משה "צא", "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – מסתבר לומר, שמשה מסר את נפשו והמשיך לבקש ולהתפלל להכנס לארץ ישראל [וביחד עם זה כפשוט, שהדבר לא יזיק ח"ו ליהודי אחר, יהושע בן נון, שהקב"ה כבר קבע לפנ"ז שהוא יכניס את בנ"י לארץ ישראל];

ואפילו אם הי' בידי משה לפעול ע"י תפלתו שיכנס לארץ ישראל (ובודאי הי' יכול לפעול זאת, במכ"ש מתפלת כל צדיק כנ"ל) – הרי להיותו רועה ישראל אמיתי, ורבי אמיתי, מלמד תורה לישראל אמיתי – אינו יוצא מהגלות בהשאירו שם את תלמידיו (כהדין, ש"תלמיד שגלה כו' מגלין רבו עמו"<ref name=":2">רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ז ה"א.

*110. וראה דב"ר פ"ב, ט.</ref>), אלא שלימות הגאולה '''שלו''' מתבטאת בכך שיחד איתו נגאלים כל תלמידיו<sup>[*110]</sup> (במכ"ש מהקצה ההפכי, ש"הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו"<ref name=":2" />). ובמילא מובן, שתפלת משה להיכנס לארץ ישראל כללה בתוכה, שגם בנ"י שבדורו (דור דיעה), דור המדבר, יכנסו איתו לארץ ישראל בגאולה השלימה.

ומזה ישנו גם הלימוד לדורות – בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דור ודור<ref>זח"ג רעג, א.</ref>, עד למשה שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ועד"ז בנוגע לבחי' משה שישנה בכאו"א מישראל<ref>תניא רפמ"ב.</ref> – שמבלי הבט על התפלות והבקשות שהיו עד עתה, צריכים עוד פעם ושוב פעם להתפלל ולבקש מהקב"ה "עד מתי"<ref>ראה לקו"ש ח"ל ע' 182 ואילך. וש"נ.</ref>...

וברור הדבר שהתפלה והבקשה מתקיימים, ותיכף ומיד ממש – ובאופן ד"מתנת חנם" ("ואתחנן", "אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם"<ref>פרש"י ר"פ ואתחנן.</ref>), שלא בערך לעבודה – באה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, "גואל ראשון הוא גואל אחרון", וכל בנ"י הולכים לארץ ישראל, בגאולה הנצחית, ויורד למטה ביהמ"ק השלישי הנצחי שעומד מוכן ובנוי למעלה<sup>73</sup>.

ט. ענין זה מתחזק יותר כאשר נמצאים כעת בבית משולש, ביהכנ"ס, ביהמ"ד ובית מעשים טובים וגמילות חסדים, ובמיוחד – של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, משה שבדורנו – שהוא מעין והכנה לבית המקדש השלישי, שאף הוא בית משולש<ref>נוסף על זה שביהמ"ק השלישי כולל בתוכו גם בית ראשון ובית שני, "אלה פקודי המשכן משכן", הב' מקדשות שנתמשכנו בשני חורבנין (פרש"י ר"פ פקודי) ויוחזרו לע"ל (כפשטות ענין המשכון).</ref>: ביתי בית תפלה<ref>ישעי' נו, ז.</ref>, בית תורה (מקום סנהדרין ליד לשכת הגזית<ref>ירושלמי מכות פ"ב ה"ו. מכילתא ס"פ יתרו. פרש"י ר"פ משפטים. מדות פ"ה מ"ד. סנהדרין פו, ב (במשנה). רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב.</ref>), ובית גמילות חסדים (שנמשכת ע"י) הקרבת הקרבנות<ref>ראה בארוכה מכתב בין עשירי בשבט וט"ו בשבט תשמ"ז (סה"ש תשמ"ז ח"ב – בהוספות). שיחת ש"פ תרומה תשמ"ז. (סה"ש שם ח"א ע' 340 ואילך). וש"נ.</ref>.

ובבית המשולש גופא נמצאים כעת בהתוועדות יחד עם כמה עשיריות מישראל, "ברוב עם הדרת מלך"<ref>משלי יד, כח.</ref>, אשר נוסף לכך שכאו"א מישראל הוא בעה"ב על כל המציאות, ועאכו"כ על מציאותו הפרטית ועבודתו הפרטית ד"אדם כי יקריב – מכם קרבן לה'"<ref>ויקרא א, ב.</ref>, "מכם" דוקא<ref>ראה לקו"ת ויקרא ב, ב ואילך. "היום יום" כ' אד"ש.</ref>, ועי"ז ה"ה מקריב גם את כל עניני העולם (דצח"ם)<ref>ראה תניא פל"ד (מג, ב).</ref> שכלולים בו<ref>ראה תניא פל"ח.</ref> (ובקרבן<ref>ראה טעמי המצוות (להאריז"ל) ר"פ ויקרא. ובכ"מ.</ref>) – ה"ז ביתר שאת וביתר עוז כאשר מתבטא הדבר באמצעות כו"כ עשיריות מישראל, שנמצאים באחדות, אשר האהבה והאחדות בין בנ"י מבטלת את סיבת הגלות<ref>יומא ט, ב.</ref>, ובמילא – מתבטל המסובב (גלות), ותיכף ומיד ממש באה הגאולה.

ובפרט שנוסף לכך ה"ז גם זמן זכאי – שבת תשעה באב בזמן תפלת מנחה, כשנעשית התגברות חדשה ד(לידת ו)מזל משיח צדקנו, ונוסף לזה עוד – בשנת ה'תשנ"א, ר"ת '''ה'''י' '''ת'''הי' '''ש'''נת '''נ'''פלאות '''א'''ראנו, עד להנפלאות דהגאולה האמיתית והשלימה (עליהם נאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו.</ref>).

ומכל זה מובן – שזמן זה ומקום זה ה"ה זמן ומקום הכי מסוגלים לביאת משיח צדקנו.

ובפשטות – שיהודי מאמין באמונה שלימה, שמשיח צדקנו, "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כו'"<ref>רמב"ם הל' מלכים פי"א ה"ד.</ref>, ובתור "משיח ודאי" (עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל")<ref>רמב"ם שם.</ref> – נכנס כעת ממש לבית הכנסת, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו, הוא מוליך את כל בנ"י בתוך כלל ישראל לארץ הקודש, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי,

וכאמור – תיכף ומיד ממש, ברגע זה ממש בשבת תשעה באב ה'תנש"א, כך שעשירי במנחם אב – עשירי יהי' קודש – נעשה כבר קודש, נהפך ליום טוב ולששון ולשמחה,

ועאכו"כ אחד עשר במנחם אב, שקשור עם "אחד עשר יום מחורב" (שבפרשתנו<ref>א, ב.</ref>), בחי' אחד עשר דמתן־תורה בהר סיני (חורב), הגילוי דבחי' כתר (עד פנימיות הכתר)<ref>ראה יהל אור ע' מח. אוה"ת פרשתנו ע' יט. סה"מ עטר"ת ע' תקפז. ועוד.</ref>, כפי שהתורה היא בשרשה למעלה מעלה, למעלה מהעשר ספירות, וביחד עם זה נמשך מזה בכל העשר ספירות (כך שישנו "מהלך" ד"אחד עשר יום"), ובעבודת האדם – הענין דברכת התורה ("אשר נתן לנו את '''תורתו'''", תורתו של '''הקב"ה''', "חמדה גנוזה"<ref>שבת פח, ב.</ref>, עד כפי שאורייתא וקוב"ה כולא חד<ref>זהר הובא בתניא פ"ד, רפכ"ג. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. תקו"ז ת"ו (כא, ב). תכ"ד (סד, א). ועוד.</ref>), שבאה ונמשכת אח"כ בפרטי עניני תורה שיהודי לומד (עם עשר כחות נפשו). ועד"ז ישנו הגילוי ביום אחד עשר בכל חודש<ref>ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 389 ואילך.</ref>, ועאכו"כ בחודש מנחם אב – שקשור עם הגאולה (כנ"ל), ועם הגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> – שלימות הגילוי ד"אחד עשר יום מחורב", בחי' אחד עשר שבתורה חדשה "מאתי", עצמותו ית', ובאופן ד"תצא", המשכה בכל הדרגות שלמטה מזה.

ועאכו"כ שישנה הגאולה בהימים שלאחרי זה, יום שני – כפליים דויהי ערב ויהי בוקר, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב<ref>פרש"י בראשית א, ז.</ref>, כפליים לתושי'<ref>איוב יא, ו. שמו"ר רפמ"ו.</ref> (שתורה נקראת תושי'<ref>סנהדרין כו, ב. וראה אגה"ק סכ"ב.</ref>), שכפל קשור עם גאולה<ref>ראה יל"ש ר"פ לך. אוה"ת לך תערד, א. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד.</ref>, ויום רביעי (בן זוגו דיום ראשון), ויום חמישי (בן זוגו דיום שני), ויום ששי (בן זוגו דיום שלישי),

ועאכו"כ יום ששי זה – חמשה עשר באב, כשקיימא סיהרא באשלמותא דכל חודש אב, וישראל דומין ומונין ללבנה<ref>סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. ועוד.</ref>, והם עתידים להתחדש כמותה<ref>נוסח ברכת קידוש לבנה.</ref>.

י. הגם ש"אני מאמין" ש"הנה זה (משיח) בא" ביום זה ממש (כנ"ל) – התורה מורה ליהודי, שעליו תמיד לעשות את עבודתו כדבעי ובשלימות לפי מצבו בהוה, כולל – עשיית הכנות מתאימות, והכנה רבתי<ref>ראה ביצה ב, ב. ובכ"מ. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך הכנה (א) ס"ג. וש"נ.</ref>, לעניני הקדושה שעליו לעשות מחר ומחרתיים ולאחר זמן.

וכרגיל בהתוועדויות אלו וכיו"ב, לקבל החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות, ובהפצת התורה והיהדות והפצת המעינות חוצה, ונהוג להקדים ולהוסיף (לפני קבלת ההחלטות) – "אם ח"ו משיח יתעכב", כי "אחכה לו" שיבוא ביום זה ממש (כנ"ל), במילא מבהירים שההחלטות הטובות (הקשורות עם העבודה בזמן הגלות) הן "אם ח"ו משיח יתעכב".

ובאמת, גם לאחר ביאת המשיח, ישאר ויהי' המשך מהתורה והעבודה (וההחלטות טובות) בזמן הגלות, כידוע הביאור<ref>ראה לקו"ת ואתחנן ו, ג. שה"ש כב, ד. ובכ"מ.</ref> במאחז"ל<ref>פסחים נ, א. קה"ר פ"ט, ח.</ref> "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שההכנה והכלי להגילויים והעבודה בגן־עדן ועד"ז בגאולה<ref>ראה לקו"ש חכ"ד ע' 570 בהערה.</ref>, ה"ז על ידי "תלמודו בידו" בזמן הזה, שרובו קשור עם זמן ומקום הגלות, ועי"ז "לוקחים" את התורה לגן־עדן ולע"ל (אע"פ שגן־עדן ועאכו"כ גאולה – ה"ה היפך הגלות). ועד"ז בנוגע לכללות העבודה בזמן הזה, אשר "תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים כו' תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<ref>תניא רפל"ז.</ref>, עד ש"גאולה" נעשית דוקא ע"י העבודה לגלות את האל"ף דאלופו של עולם ב"גולה" (גלות), גאולה<ref>ראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.</ref>.

ובנוגע לפועל – החלטות טובות בקשר עם ימים אלו:

בהתאם להסיום דהפטורת שבת חזון "ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה"<ref name=":0" /> – ש"משפט" קאי על תורה<ref>לקו"ת ר"פ דברים.</ref> ו"צדקה" קאי על כללות כל המצוות הנכללים במצות צדקה<ref>ראה ב"ב י, ב. תניא פל"ז (מח, ב).</ref> – שיוסיפו בימים אלו בלימוד התורה וקיום המצוות, ובמיוחד מצות צדקה, החל ביום שבת זה (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי שבת וביום ראשון<ref>להעיר שכ"ק אדמו"ר שליט"א נתן שטרות של דולר על מנת לחלקן לצדקה – במוצאי שבת, ליל עשירי באב, לאחרי אמירת איכה. וכן בעשירי באב לאחרי תפלת מנחה, ופעם שלישית – לאחרי השיחה לפני תפלת ערבית. המו"ל.</ref> ובמוצאי יום ראשון, ובימים שלאחרי זה.

וב"משפט" (תורה) עצמו – הרי בהמשך להמדובר בהתוועדויות שלפני זה, כאן המקום לעורר עוה"פ מחדש, שאם ח"ו משיח יתעכב, ימשיכו, ובחיות והתחזקות חדשה (בכל יום יהיו בעיניך חדשים<ref>פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.</ref>), לערוך "סיומים" במסכתות הש"ס ("משפט") ב"תשעת הימים", כולל – ביום שבת קודש זה (ולקשר הסיום בשבת עם סעודה), ולאח"ז – גם במוצאי שבת וביום ראשון עשירי באב (באופן המותר), ועאכו"כ במוצאי יום ראשון,

והיות שהימים שלאחרי זה – עד חמשה עשר באב – הם המשך לתשעה באב – הרי אם משיח יתעכב ח"ו בימים הבאים – מציעים, שימשיכו בעריכת "סיומים" גם בימים שלאחרי זה, עד חמשה עשר באב, ועד בכלל. ולקשר ה"סיום" (ב"משפט") גם עם נתינה לצדקה. ובמקום המתאים – גם לקשר את ה"סיום" – "יומא טבא לרבנן"<ref>שבת קיח, סע"ב ואילך. רמ"א יו"ד סרמ"ו סכ"ו.</ref> – עם סעודה והתוועדות.

ויש לפרסם זה בכל מקום האפשרי, הן במקומות שכבר קיימו זאת בימים שלפני זה – שימשיכו בזה, ובתוספת חיות וחיזוק, ועאכו"כ במקומות שאליהם ענין זה עדיין לא הגיע – שיגיעו לשם ויפעלו שגם שם יעשו "סיומים", ויוסיפו ב"משפט" וב"צדקה" בכלל.

יא. בקשר עם חמשה עשר באב – יום הששי הבע"ל – כדאי שיעשו בכל מקום ומקום התוועדות גדולה בשמחה גדולה, לקבץ יהודים, אנשים נשים וטף, ולדבר דברי תורה, ומה טוב – לעשות "סיום" מסכת, ולתת נתינה לצדקה, ולקבל החלטות טובות להוסיף בכל עניני תורה ומצוות ובכל הענינים הטובים.

והיות שחמשה עשר באב חל בשנה זו ביום הששי (שאז יכולה להתעורר שאלה בנוגע לעשיית התוועדות), שיעשו את ההתוועדות בליל אור לששי, והתוועדות גדולה בשמחה גדולה, וזה יוריד את כל השאלות.

ובהדגשה – התוועדות מתוך שמחה וטוב לבב, בהתאם לכך ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", עד לשמחה הכי גדולה, בדוגמת שמחת נישואין, שבה קשורה השמחה והיו"ט הגדול דט"ו באב ("שבהן<ref>משנה תענית שם (כו, ב).</ref> בנות ירושלים (וי"ג<ref>ראה שינויי נוסחאות למשניות. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ט ע' 80 הערה 2.</ref>: בנות ישראל) יוצאות כו' וחולות בכרמים כו'"). ובפרט ע"פ מנהג ישראל שבימים אלו (לאחרי תשעה באב), מרבים בשידוכין וחתונות בישראל (ובפרט שזה בא לאחרי ההפסק בזה ב"ג' השבועות").

יב. ולהוסיף, שהקביעות דחמשה עשר באב בשנה זו ביום '''הששי''' מרמזת על סיום עבודת בנ"י (אתם קרויים אדם<ref>יבמות סא, רע"א. ובכ"מ.</ref>, שנברא ביום הששי כנגד) אלף הששי<ref>ראה רמב"ן ובחיי בראשית ב, ג.</ref>, ערב והכנה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", עד באופן ד"מתנת חנם" (גילוי שלא בערך), ע"ד כפי שזה נפעל ע"י "ואתחנן אל ה'".

ובפרט בעמדנו באלף הששי עצמו, לאחרי "חצות" האלף, לאחרי שנת ה'ת"ק<ref>ראה ס' השיחות תש"נ ח"א ע' 254. וש"נ.</ref>, ולאחרי הקיצים השונים שכבר חלפו, בשנת תר"ח<ref>ראה ס' השיחות תורת שלום ע' 237. אגרות קודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפה.</ref> ושנת תרס"ו<ref>ראה שיחת אחש"פ תש"ל (נדפסה בהמשך תרס"ו בהוספות. לקו"ש ח"ז ע' 209).</ref>, עד – ההכרזה של נשיא דורנו "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה" (בשנות תש"א־תש"ג)<ref>"קול קורא" ב"הקריאה והקדושה" תש"א־תש"ג (אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך).</ref>, אשר בשנים אלו ניתוסף יותר ויותר בגילוי פנימיות התורה. ובהמשך השנים ניתוסף בזה עוד ועוד, עד – הפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל, אפילו בפינה נידחת בעולם, ולא רק שהגיעו לשם התוצאות דהפצת המעינות חוצה, אלא גם המעינות דפנימיות התורה בעצמם.

יג. ויהי רצון, שעוד קודם חמשה עשר באב, ועוד לפני הימים שלפניו, עד תיכף ומיד ממש – תבוא כבר הגאולה, ואזי נחגוג את השמחה הכי גדולה, שמחה שלמעלה מכל מדידה והגבלה – השמחה על זה שבאה הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו,

ויביאו ע"ז קרבן תודה על היציאה מ"בית האסורים" הכללי דהגלות (במכ"ש מזה שיחיד מחוייב בקרבן תודה ע"ז שהוא – יחיד – יוצא מבית האסורים הפרטי שלו), "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם"<ref>תהלים קז, ח.</ref> (כפי שאומרים לפני מנחה ביום הששי, בערב שבת), ההודאה על כל ארבעת הענינים שכולם קשורים עם גלות – כמבואר בדרושי הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר<ref>סה"מ תרפ"ז ד"ה ברוך הגומל הב' (ע' ריא ואילך).</ref> [וי"ל שבזה התחיל ה"לאלתר לגאולה"].

וממשיכים את השמחה בימים שלאחרי זה, עד שחוגגים את היום טוב הגדול דחמשה עשר – ולפני זה, היו"ט הגדול דעשירי באב שיהפך לשמחה כו' וימים שלאחרי זה – בשמחה גדולה שלמעלה מכל מדידה והגבלה, בהתאם להוראת חז"ל ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב", גדולה יותר מהשמחה ד"מועדים לשמחה" בשלש רגלים (אע"פ שאז מקריבים שלמי שמחה מן התורה), וגדולה יותר אפילו מהשמחה ד"עד דלא ידע" דפורים<ref>מגילה ז, ב.</ref> והשמחה דשמחת תורה בשנים שעברו.

ועד"ז ימשיכו אז לחגוג את כל ההתוועדויות והשמחות, ואדרבה – בשמחה שלמעלה ממדידה והגבלה (כיון שדוקא "'''אז''' – '''ימלא''' שחוק פינו"<ref>תהלים קכו, ב. ברכות לא, א.</ref>), כולל גם השלימות בשמחת נישואין – כמ"ש<ref>ברכה אחרונה דנוסח ברכות נישואין.</ref> "מהרה ה"א ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה כו'",

עד להשמחה הכי גדולה – על הנישואין דכנסת ישראל והקב"ה, בגאולה האמיתית והשלימה<ref>שמו"ר ספט"ו. נתבאר בלקו"ת שה"ש מח, א־ב.</ref>.

וכאמור, תיכף ומיד ממש, ביום זה ממש. שכן, כמדובר כו"כ פעמים, שסיימו כבר את כל הענינים, וביהמ"ק עומד ומוכן למעלה, ועד"ז בנוגע לכל הענינים – כבר "הכל מוכן לסעודה", ישנם כל הענינים מוכנים כבתיבה סגורה ונתנו את התיבה והמפתח שלה לכאו"א מישראל<ref>ראה לקו"ש חכ"ח ע' 289. וש"נ.</ref>,

הדבר היחידי שעליו מחכים הוא – שיהודי יצעק עוד צעקה, עם עוד בקשה ותביעה ועוד תזכורת: "'''עד מתי'''"?!...

ועל ידי זה הוא פועל שמשיח צדקנו נכנס עכשיו לבית הכנסת זה, ולוקח את כל בנ"י כאן בתוך כלל ישראל לארצנו הקדושה, ירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, ועוד בשבת חזון זה – זוכים ל"ותחזינה<ref>ראה לשון הצ"צ הנ"ל הערה 27.</ref> עינינו בשובך לציון ברחמים", ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}
<nowiki>*</nowiki>) בשעה 8:35 בערב נכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א לבית הכנסת ואמר שיחה. ואח"כ נתן לכאו"א שטר של דולר ע"מ לתת אותו (או חילופו) לצדקה ובהוספה מדילי'. ואח"כ התפללו תפלת ערבית. ולאחרי התפלה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגון הקפות דאביו ז"ל. '''המו"ל.'''

[[קטגוריה:דבר מלכות|ה]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים|א]]