עריכת הדף "דבר מלכות ויצא"

== משיחות ש"פ ויצא, ט' כסלו ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}
====– תרגום מאידית –====

א. בנוגע לאדמו"ר האמצעי – בעל יום ההולדת<ref>בשנת תקל"ד.</ref> ובעל ההילולא<ref>בשנת תקפ"ח. – ע"ד הסתלקותו, ראה הקדמה לתו"ח בראשית. "בית רבי" ח"ב פ"ו.</ref> של יום זה, ט' כסלו – מוצאים אנו חידוש, שיום ההולדת שלו ויום ההילולא שלו חלים באותו יום (ט' כסלו). ועוד חידוש אצלו – שמיד למחרת יום ההולדת (ויום ההילולא) שלו – ביום יו"ד כסלו – חל חג הגאולה שלו<ref>בשנת תקפ"ז. – ע"ד גאולתו, ראה בארוכה "התמים" חוברת ב ע' עז [פו, א]. שם ע' פא [פח, א] ואילך. מבוא לקונטרס "בד קודש". "בית רבי" ח"ב פרקים ד־ה (נעתקו גם בקיצור לשון בהוספה לקונטרס הנ"ל ע' 20 ואילך).</ref>, שבו נשתחרר מבית האסורים.

וע"פ הידוע<ref>ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).</ref>, שלמועדי השנה יש שייכות לפרשיות התורה שבהן חלים המועדים הללו, מובן, שבפרשה של שבת זו – פרשת ויצא, ובפרשת וישלח (שמתחילים לקרוא בתפלת המנחה, ושחג הגאולה בשנה זו חל ביום ראשון של פ' וישלח<ref>כבשנת הגאולה עצמה. ולהעיר שלפי המסורת בבית הרב (הובאה בהוספה לקונטרס הנ"ל ע' 22 בהערה), באה בשורת הגאולה בש"פ ויצא, ט' כסלו.</ref>), יכולים למצוא לימודים הקשורים עם בעל יום ההולדת ויום ההילולא ובעל הגאולה.

כולל ובעיקר – להוציא מזה לימוד בענין שהזמן גרמא בדורנו זה ובזמננו זה – הגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו, כפי שדובר פעמים רבות לאחרונה, שעתה כבר סיימו את כל הענינים וצריך רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

ב. החידוש בכך שיום ההולדת ויום ההילולא של צדיק חלים באותו היום – מובא בחז"ל: על דברי משה רבינו<ref>וילך לא, ב.</ref> "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", אומרת הגמרא<ref>ר"ה יא, א. סוטה יג, ב. קידושין לח, א.</ref> "מה ת"ל היום, היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב"ה יושב וממלא<ref>בסוטה שם: הקב"ה משלים.</ref> שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש שנאמר<ref>משפטים כג, כו.</ref> את מספר ימיך אמלא".

הפירוש בזה בפשטות הוא, שאצל צדיק ישנה השלימות, שהקב"ה "ממלא" את ימי חייו – "את מספר ימיך אמלא" – שיחי' מספר שנים "עגול" ומלא, מיום הולדתו עד יום הסתלקותו, עד לדיוק של יום אחד<ref>ראה יפה תואר לב"ר רפנ"ח.</ref>.

אבל צריך ביאור – במה מתבטאת המעלה והשלימות בזה? שלימות עבודת הצדיק היא הרי שלימות '''ברוחניות''' – דבר שלכאורה אינו קשור ואינו תלוי בשלימות ימיו הגשמיים, כידוע<ref>תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך (קמו, ב).</ref> ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה כו'", וממילא מובן, שאצל צדיק יכולה לכאורה להיות שלימות העבודה (ברוחניות), אפילו כאשר שנותיו (הגשמיים) אינם ממולאים "מיום ליום" – וכפי שרואים זאת אצל רוב הצדיקים, שהסתלקותם לא היתה ביום הולדתם.

ג. ויש לומר: שלימות עבודת הצדיק היא כאשר השלימות הרוחנית משתקפת גם בשלימות '''גשמית''' – שלימות בזמן עבודתו, בשנים ובימים הגשמיים שלו. ובלשון חז"ל<ref>ב"ר רפנ"ח וביפה תואר שם.</ref>: "יודע ה' ימי תמימים<ref>תהלים לז, יח.</ref> . . כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים".

והטעם לזה הוא, כיון שתכלית ושלימות העבודה דתורה ומצוות של יהודי (שזוהי הרי עבודת הצדיק – תכלית ושלימות העבודה<ref>ראה ספר הערכים־חב"ד מערכת אותיות – אות צדי"ק ס"ח. וש"נ.</ref>) מתבטאת בזה, שיברר ויזכך את גופו הגשמי, באופן שאין שום חלקים נפרדים בחייו שאליהם אין עבודת השם שלו מגעת ח"ו (אין שום "הפסק" ו"פירוד", שום הפרדה בין נשמתו לגופו, בין רוחניותו לגשמיותו), אלא כל הפרטים בחייו חדורים ברוחה של נשמתו ורוחניותו. עד אשר הגשמיות נעשית טפלה ובטלה לנשמה ולרוחניות (עושים נפשם עיקר וגופם טפל<ref>ראה תניא פל"ב.</ref>), באופן שכל הגשמיות היא כמו "כלי" ו"לבוש" – ועד כמו מרכבה<ref>ראה תניא פכ"ג. ועוד.</ref> – שמשקפת ומבטאת את שלימות עבודתו הרוחנית.

כלומר, שאע"פ ש"חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים", הרי שלימות עבודתו היא, כאשר החיים הרוחניים חודרים ומאירים גם בתוך חייו הבשריים, עד שחייו הבשריים הם כמו "כלי", ויתירה מזה – המשך והתפשטות של החיים הרוחניים, הם מתאחדים עם החיים הרוחניים, באופן שהם נעשים דבר אחד ממש – אדם אחד (צדיק), ששלימותו הרוחנית בחיים רוחניים, מתבטאת ומשתקפת במלואה בשלימות גשמית בחיים בשריים, באופן שבחיים הבשריים אין שום דבר מיותר וגם לא חסר דבר (לא פחות ולא יותר) לגבי השלימות בחיים הרוחניים. החיים הבשריים שלו (כולל ימיו ושנותיו הגשמיים) הם המשך והשתקפות של חייו הרוחניים.

ואדרבה: דוקא על־ידי זה שהשלימות מתבטאת גם בגשמיות, נפעל עילוי אפילו לגבי השלימות הרוחנית מצד עצמה (כדלקמן).

ולכן "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" – כיון ששלימות העבודה של צדיק חודרת ומשתקפת (גם) בשלימות בגשמיותם (בהתאם לשלימותם ברוחניות), שהרי '''גדר''' העולם הזה הגשמי מורכב מזמן (ומקום)<ref>שעהיוה"א פ"ז (פב, א).</ref>, המתחלק לימים<ref>ועיקר התחלקות הזמן הוא לימים, כמרז"ל (נזיר ז, א) "יומי מפסקי מהדדי". וראה אוה"ת בלק ס"ע תתקמח ואילך.</ref>, ימי השנה – כמאמר חז"ל<ref>שמו"ר פט"ו, יא.</ref> "משבחר הקב"ה '''בעולמו''' קבע בו ראשי חדשים '''ושנים''' וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש־חודש של גאולה". דהיינו, שקביעות ה"שנים" קשורה ב"עולמו"<ref>ויש לומר ש"בחר הקב"ה בעולמו" קאי על בחירת ה' (נתאוה הקב"ה) לעשות לו ית' דירה בתחתונים (ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא רפל"ו. ובכ"מ), "בעולמו".</ref> (גשמיות העולם), בניגוד לקביעת "ראש־חודש של '''גאולה'''", שקשורה עם "בחר ביעקב ובניו" (הכוונה הרוחנית בבריאת העולם); '''ושנה''' (מלשון שינוי<ref>רמ"ז לזח"ג רעז, ב. שרש ישע ערך שנה. עבוה"ק ח"ד פי"ט. וראה אוה"ת מקץ שלח, סע"א. (כרך ה') תתקעו, א.</ref> ומלשון משנה<ref>ראב"ע בא יב, ב. ס' השרשים לר' יונה בן ג'נאח ולהרד"ק ערך שנה. רמ"ז שם. וראה אוה"ת מקץ שם.</ref>) מקיפה וכוללת בתוכה את כל שינויי הזמן – ולכן מתבטאת שלימות העבודה (הרוחנית) של צדיק ("כשם שהן תמימים") בזה שגם שנותיו תמימות ("כך שנותם תמימים"), ש"הקב"ה יושב וממלא שנותיהם . . מיום ליום", וכל יום הוא ניצל בשלימותו (ע"י בירור ה"לבוש" שכנגד אותו יום, כידוע<ref>ראה בכ"ז אוה"ת משפטים ע' א'קכב. שבועות ע' צא. בלק שם. פינחס ע' א'קצט. ד"ה ואברהם זקן תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"א ע' רפט ואילך). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1194.</ref> ש"אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא", וימי האדם קצובים לו בהתאם לשיעור הלבושים שהוא צריך להשלים ולתקן)<ref>ויש לומר, שכיון שבשנה (מלשון שינוי) נכללים כל השינויים, לכן, השלימות של הלבושים (ימים) היא בסיום השנה (מזמן הולדת האדם). ועפ"ז "ממלא שנותיהם מיום ליום" (שגמר עבודת הצדיק ביום הסתלקותו הוא ביום הולדתו) מורה על שלימות עבודתו בבירור הימים (הלבושים) שניתנו לצדיק זה.</ref>, כך שהשלימות והתמימות של הצדיק היא ברוחניותו ובגשמיותו (ימים ושנים גשמיים) '''בשווה'''. התמימות שלו בשני חייו הגשמיים היא המשך אחד לתמימות בעבודתו הרוחנית – "כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים".

[ויש לומר, שכיון שלשון הגמרא הוא, "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום", ואינה אומרת בזה שום תנאים והגבלות בצדיקים – צריך לומר, ששלימות זו קיימת אצל כל צדיק '''ברוחניות''' הענינים<ref>כמובן שגם בענין השלימות גופא – כמה דרגות. [וכפי שהוא גם בצדיק שנתמלאו שנותיו בגשמיות, שאפ"ל השלימות בזה שהסתלקותו היא באותו יום בחודש דלידתו*, או גם שהיא באותו יום בשבוע דיום הולדתו (שזוהי שלימות נעלית יותר. וראה חדא"ג מהרש"א קידושין לח, א)]. וע"ד ההפרש בין "שבע שבתות תמימות" (אמור כג, טו) סתם לגבי התמימות כשהתחלת ספירת העומר היא "ממחרת השבת" גם כפשוטו [כבקביעות שנה זו], ש"אז השבתות הן תמימות כששת ימי בראשית" (קה"ר פ"א, ג ומת"כ שם. ועוד).

'''*) ולהעיר שבר"ה יא, א נקט בנוגע להאבות רק''' חודש '''לידתם והסתלקותם (ניסן או תשרי).'''</ref> (אפילו אצל כזה שנסתלק ביום אחר מיום הולדתו)<ref>ויש לומר בב' אופנים: (א) אף שבסיבוב שנותיו הגשמיים חסרים ימים משנה שלימה, הרי במספר ימים מועטים נגמרה עבודת הצדיק של שנה שלימה, באופן שהמועט (בזמן) מחזיק את המרובה (ברוחניות). ע"ד שמצינו בנוגע לר' בון (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח. שהש"ר פ"ו, ג), ורבי אלעזר בן עזרי' (משנה ברכות יב, סע"ב, ובגמ' שם כח, רע"א). (ב) נוסף לעבודת הצדיק במילוי שנותיו מיום ליום, ניתוספו לו ימים '''יתרים''' על שנה שלימה.</ref>; אבל מובן ע"פ הנ"ל (שהשלימות היא כאשר זה מתבטא בגשמיות הימים), שנוספת שלימות – ואדרבה השלימות בזה בגלוי היא דוקא – כאשר זה מתבטא גם ב"ממלא שנותיהם מיום ליום" '''בגשמיות''' הימים, אצל הצדיקים שיום הסתלקותם הוא באותו יום בגשמיות כמו יום הולדתם].

ושלימות זו היתה בגלוי אצל האבות (ש"מ"ד בניסן נולדו בניסן מתו כו'"<ref>ר"ה שם.</ref>), ואצל משה רבינו ("היום מלאו ימי ושנותי"), ש"בשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"<ref>קידושין שם.</ref> (נוסף לזה ששנותיו היו מלאים – מאה ועשרים שנה<ref>כמ"ש (בראשית ו, ג) "והיו ימיו מאה ועשרים שנה".</ref>) – כיון שבהיותם רועי ישראל הראשונים, ובפרט משה – ה"רעיא מהימנא" של בני ישראל<ref>ומשה הוא "כללות כולם" של כל ה"שבעה רועים הממשיכים חיות ואלקות לכללות נשמות ישראל" (תניא פמ"ב).</ref>, התבטאה אצלם התבטאה השלימות של עבודת הצדיק, כפי שהיא משתקפת ב"מלאו ימי ושנותי".

ועד"ז התבטא הדבר בגלוי אצל אדמו"ר האמצעי, משה רבינו שבדורו<ref>להעיר מהשייכות דמשה לאדמו"ר האמצעי – כמודגש גם בהאושפיזין דחג הסוכות, ששניהם באים ביחד ביום ד' דחג.</ref>, וכדלקמן.

ד. הביאור בזה יובן בהקדים השייכות עם פרשיות השבוע – ויצא ווישלח (שמתחילים במנחה), שבהן מוצאים דבר פלא:

עיקר הסיפור בתורה על עבודתו של יעקב אבינו, הוא לא בפרשת תולדות, שבה מדובר איך יעקב הי' בבית אביו בארץ ישראל (בבאר שבע), אלא בפרשת ויצא, שבה מדובר על "'''ויצא''' יעקב מבאר שבע וילך חרנה"<ref>ריש פרשתנו (כח, יו"ד).</ref> – על יציאת יעקב מבאר שבע אל חרן, "חרון<ref>פרש"י ס"פ נח. וראה לקו"ש חט"ו ע' 63 ואילך.</ref> אף של מקום (בעולם<ref>כ"ה בכמה דפוסי רש"י. וראה לקו"ש שם הערה 7.</ref>)", אל לבן '''הארמי''', עם כל הענינים הבלתי רצויים הקשורים בזה – ירידה הכי גדולה – שלכן פחד יעקב (ונזקק להבטחתו של הקב"ה "ושמרתיך גו'"<ref>פרשתנו שם, טו.</ref>)!

יתר על כן: דוקא '''בחרן''' נישא יעקב והקים את ביתו (רובם ככולם של השבטים<ref>מלבד בנימין שנולד בארץ ישראל.</ref>) – היסוד של עם ישראל!

אפילו לאחרי שיעקב סיים את עבודתו אצל לבן בחרן והתכונן לשוב אל בית אביו – כפי שביקש "ושבתי בשלום אל בית אבי"<ref>פרשתנו שם, כא.</ref>, ואחר־כך נצטווה על־ידי הקב"ה "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך"<ref>שם לא, ג.</ref> – הרי במקום שיעקב יקיים את הציווי, ותיכף ומיד ישוב לארץ ישראל, מתחיל רק אז הסיפור של יעקב עם עשו, "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום"<ref>ר"פ וישלח (לב, ד).</ref>, עם כל הפרטים שבפ' וישלח (ורק לאחר פ' וישלח, חוזרת התורה לספר ש"וישב יעקב בארץ מגורי אביו"<ref>ר"פ וישב (לז, א).</ref>)!

שהרי לכאורה, עיקר הסיפור על עבודת יעקב אבינו – בתור אחד מ"האבות הן הן המרכבה"<ref>ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.</ref>, ואדרבה – "בחור שבאבות"<ref>שם רפע"ו. וראה גם זח"א קיט, ב. שער הפסוקים תולדות כז, כה.</ref> – הי' צריך להיות על עבודתו בקדושה בארץ ישראל (ורק בקיצור – אם בכלל – על עניניו ו"עסקיו" עם לבן הארמי ועשו הרשע), כפי שזה בנוגע לסיפור בתורה אודות עבודת אברהם ויצחק (שעיקר הסיפור הוא על עבודתם בארץ ישראל)?!

ה. והביאור בזה:

ע"פ הידוע ש"מעשה אבות סימן לבנים"<ref>ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. וראה לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.</ref>, מובן שהסיפור בתורה על "מעשה" יעקב אבינו עם לבן ועם עשו (בפרשיות ויצא, ווישלח), הוא "סימן" והוראה לבנים, לבני ישראל בעבודתם.

באמצעות הסיפור בתורה על יעקב אבינו ("ויצא יעקב" ו"וישלח יעקב") – שזוהי הפעם הראשונה בתורה שבה מדובר באריכות הפרטים על העבודה (של האבות) '''בעולם''' – מלמדת התורה – תורה מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ועוד.</ref>, הוראה לדורות – שתכלית העבודה של יהודי היא לפעול בעולם, ומלמדת אותו גם את סדר העבודה בזה בפרטיות:

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" מרמז בכללות את ירידת הנשמה בגוף<ref>אוה"ח פרשתנו כח, יד. הובא ונת' בקיצורים והערות לתניא ע' נז. ד"ה ויצא תר"ל (ע' כט ואילך).</ref>. נשמתו של כאו"א מישראל – "נשמה שנתת בי טהורה היא"<ref name=":0">נוסח ברכות השחר.</ref> – יוצאת מ"באר שבע", ספירת הבינה (מקור (באר) של שבע מדות דאצילות), והיא יורדת למלכות<ref>כפירוש הא' בפסוק ויצא יעקב גו' – ראה בארוכה ד"ה ושבתי בשלום תשל"ח (סה"מ מלוקט ח"ב ע' קנח ואילך). '''וש"נ'''.</ref>, "חרנה", עד לירידה (של המלכות) לעולמות בי"ע<ref>כפי' הב' בפסוק זה – שם.</ref> – "אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי"<ref name=":0" />, עד לעולם הזה הגשמי והחומרי, "חרון אף של מקום", שהוא "מלא קליפות וסט"א"<ref name=":1">תניא פל"ו.</ref>, המעלימים ומסתירים על אלקות, ועל קדושתה ורוחניותה של הנשמה, ועד יתירה מזה – ביכולתם ר"ל להזיק ליהודי (כפי שיעקב פחד<ref>ב"ר פרשתנו פס"ח, יא. הובא בפרש"י שם כח, יא.</ref>).

אבל הכוונה בירידה הגדולה היא, שאדרבה, שיהודי (יעקב) יתגבר על כל ההעלמות וההסתרים של חומריות וגשמיות העולם ("חרנה"), ואדרבה – (דוקא) שם יבנה בית בישראל, עד לאופן של "מטתו שלימה"<ref name=":2">תנחומא (באבער) פרשתנו ד. ויק"ר פל"ו, ה. פרש"י ויחי מז, לא. וראה פסחים נו, א. תו"כ בחוקותי כו, מב. ספרי ואתחנן ו, ד. האזינו לב, ט. ברכה לג, ב. ב"ר פרשתנו שם.</ref>.

והוא עי"ז שבהיותו נשמה בגוף, הוא מגלה – על־ידי קיום התורה והמצוות – את אור נשמתו, ועל־ידי זה הוא מהפך את החומריות לגשמיות, ופועל בהגשמיות שתהי' בטלה וטפלה ועד לכלי לרוחניות (הנשמה שלו), עד שגופו הגשמי מתאחד עם נשמתו.

כפי שזה מרומז מיד בתחילת יציאת וירידת יעקב – "ויצא יעקב מבאר שבע '''וילך''' '''חרנה'''": דוקא על־ידי "חרנה" – ירידת הנשמה למטה – נעשה ונפעל "וילך" בנשמה עצמה, כמו שכתוב<ref>זכרי' ג, ז. וראה תו"א וישב ל, סע"א ואילך. לקו"ת שה"ש כ, ב. ובכ"מ.</ref> "ונתתי לך מהלכים בין העומדים". ויתירה מזה – נאמר "וילך חרנה" ולא "לחרן" – כיון שהעבודה למטה פועלת את ענין ההליכה ("וילך") גם במציאות של "חרנה" ("חרון אף של מקום") עצמה. ולכן לא נאמר "וילך לחרן", שאז היתה הכוונה רק שיעקב הלך אל חרן (אבל ההליכה וחרן נשארים שני דברים נפרדים), אלא – "וילך חרנה", שמרמז שההליכה (רוחנית) נמשכת גם אל מציאותה ובתוך מציאותה של חרן עצמה.

ויש להוסיף, שדבר זה מרומז גם בתוספת ה"א של חרנה (ולא "לחרן") – כמאמר חז"ל<ref>מנחות כט, ב.</ref> "נברא העולם הזה בה"י". כלומר, על־ידי היציאה מבאר שבע לחרן, מגלים '''בחרן''' – את '''הה"א''' (של שם הוי') שבה נברא העולם הזה, דהיינו, הכח והחיות האלוקי שמחי' את הבריאה, ובלשון הידוע – את "כח הפועל בנפעל", שמבחינים ומכירים ב"נפעל" (גשמיות העולם) את "כח הפועל" (חיות האלקי) ועד שה"נפעל" הוא רק ביטוי של "כח הפועל" (אשר מתבטא בציור הנפעל)<ref>להעיר מהידוע (ראה ע"ח ש"נ פ"א־ב. מאו"א מערכת א סכ"ד) שד' עולמות אבי"ע הם כנגד דצח"מ. ועפ"ז מובן, שגילוי כח הפועל בנפעל דעולם העשי' (שיש בו כל הד' ענינים דדצח"מ), כולל, נוסף על כח הפועל (דעולם העשי'), גם כח הנוצר וכח הבורא וכח האצילות.ועפ"ז נמצא, שע"י בירור וזיכוך הגשמיות, מתגלה בו נוסף על כח העצמות (שהוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין – אגה"ק ס"כ), כדלקמן, גם (במילא) כל הגילויים דעולמות אבי"ע.</ref>.

ו. "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא<ref>פרשתנו כח, יא.</ref>:

כאשר נשמתו של יהודי יורדת למטה להתלבש בגוף גשמי בעולם הזה הגשמי, "עולם" מלשון "העלם"<ref>לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.</ref> – מיד יש את ה"כי בא השמש", העלם על הגילוי של "שמש ומגן הוי' אלקים"<ref>תהלים פד, יב.</ref>, שכתוצאה מזה נעשה "וישכב במקום ההוא" – שענין השכיבה מורה<ref>ראה גם מכתב כ"ה מנ"א תש"ח*. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קסג.

'''*) אגרות־קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב ע' שעא.''' המו"ל'''.'''</ref>, ש"ראש" האדם (המעלה שבו) משתווה אל "רגל" האדם (המטה שבו) [כדלקמן סעיף ז], על־ידי ההעלם וההסתר של "עולם הזה הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחושך כפול ומכופל"<ref name=":1" /> [ובפרט בחושך וליל הגלות<ref>כידוע ש"ויצא יעקב גו'" מרמז על גלות עם ישראל (ראה ב"ר פרשתנו פס"ח, יג. זהר פרשתנו קמט, ב. של"ה רצב, ב). וראה לקו"ש חכ"ה ס"ע 153 ואילך. וש"נ.</ref>, כאשר "אותותינו לא ראינו"<ref>תהלים עד, ט.</ref>, ובמיוחד '''בעקבתא''' דמשיחא, כאשר נמצאים במצב של שינה ושכיבה, כשהכוחות הגלויים נמצאים בהעלם, וממילא הראש והרגל הם בשווה].

ויתירה מזה<ref>ראה לקו"ש שם ע' 429 הערה 52.</ref> – עוה"ז התחתון הוא "מלא קליפות וסט"א שהן נגד ה' ממש"<ref name=":1" /> (מורדים), שלכן צריך להיות "ויקח מאבני המקום" – "שירא מפני '''חיות''' '''רעות'''"<ref>פרש"י עה"פ (ד"ה וישם מראשותיו).</ref>.

אבל דוקא על־ידי הירידה, נפעל גילוי והתגברות הרוחניות (הנשמה) גם בגשמיות הגוף, שגם במצב ירוד של "וילן שם כי בא השמש גו' וישכב", שראשו בהשוואה עם גופו, הוא ממשיך את קדושת הנשמה גם בתוך גופו; ויתירה מזה, שנעשה "וישכב" למעליותא, שהגוף הגשמי מתאחד עם הנשמה, ועל־ידי זה נפעלת שלימות נעלית יותר באין־ערוך גם בנשמה, כדלקמן.

ז. ויובן זה בהקדים השאלה (כפי ששואלים המפרשים<ref>דברי דוד להט"ז שם.</ref>) על מה שמסופר בפסוק אשר "ויפגע במקום גו' '''וישכב במקום ההוא'''":

לכאורה, כיצד יתכן שדוקא "במקום ההוא" – '''מקום המקדש''' – שכב יעקב<ref>אף שיעקב עצמו לא ידע ע"ד קדושת המקום, כמ"ש לקמן (כח, טז) "ואנכי לא ידעתי", ובפרש"י "שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". והשאלה שבפנים היא על זה שהקב"ה הזמין שכן תהי' הנהגת יעקב בפועל.</ref> לישון<ref>בדברי דוד שם מתרץ, דעי"ז ששקעה חמה שלא בעונתה הרגיש יעקב שזהו סימן שרצון הקב"ה הוא שישכב שם. אבל להעיר מפרש"י שבהערה הקודמת.</ref>? דאף־על־פי ש"שקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילין שם"<ref>פרש"י עה"פ ד"ה כי בא השמש.</ref>, הרי אומרים חז"ל<ref>ב"ר פרשתינו שבהערה 50.</ref> על המילים "וישכב במקום ההוא" גופא – "כאן שכב אבל כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר '''לא שכב'''<ref>"פי' שלא הי' '''ישן מושכב''' אלא מתנמנם שינת עראי . . ראשו בין ברכיו" (נחלת יעקב לפרש"י כאן. וראה גם משכיל לדוד שם. דברי מהרי"א עה"פ).</ref> ("שהי' עוסק בתורה"<ref>פרש"י עה"פ ד"ה וישכב במקום ההוא.</ref>) . . כאן שכב אבל כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן '''לא שכב'''", ודוקא כשלן במקום בית המקדש, שכב יעקב לישון<ref>שינת קבע, שהיא באופן דשכיבה דוקא (ראה דברי מהרי"א שם).</ref>!

מזה גופא מובן, שהשכיבה היא (גם) ענין למעליותא, ואדרבה – ענין הכי נעלה, וענין זה מתגלה דוקא במקום המקדש<ref>ומה שאמר יעקב "שאם ידעתי לא ישנתי כו'" (כנ"ל הערה 64) – מובן ע"פ המבואר לקמן ס"ח.</ref>.

ויש לומר הביאור בזה:

ההבדל בגשמיות בין עמידה וישיבה לשכיבה, הוא: בעת עמידה וכן (אפילו) ישיבה, ניכר בגלוי החילוק בין החלק העליון (הראש והאמצע) של האדם לחלקו התחתון (הרגל); שזהו ה"עליון" שמנהיג את ה"תחתון". משא"כ כאשר האדם ישן, אזי החלק העליון והחלק התחתון שלו הם '''בהשוואה'''<ref>ואף שע"ד הרגיל משימים כר תחת הראש (וראה תוד"ה כל – תענית ל, ריש ע"ב. ועוד), הרי אין זה מוכרח ע"פ הלכה. ונמצא, שענין השינה ע"פ תורה הוא – בהשוואה בין הראש והרגל.</ref>.

וברוחניות הענינים: החלק העליון של האדם מסמל את תוכנו ומהותו הרוחניים. החלק התחתון שלו מסמל בעיקר את גשמיותו.

מזה מובן, שאע"פ שבפשטות ובגלוי, ענין השכיבה – כשה"מעלה" (רוחניות) משתווה עם ה"מטה" (גשמיות) – הוא ירידה גדולה ביותר (בבחינת הגילויים), מ"מ, הרי בשורש ובפנימיות הענין, יש בזה עילוי גדול ביותר, שדוקא במצב זה נמצא ה"מעלה" יחד עם ה"מטה" בהשוואה גמורה, שזה בא מצד גילוי עצמותו ומהותו ית', שבהיותו "למעלה" לגמרי מכל הגדרים של מעלה ומטה, הרי שניהם בהשוואה גמורה ממש לגביו. ועל דרך הידוע<ref>ראה שיחת י"ב תמוז תש"ז – לקו"ד ח"ג תצא, ב. וראה גם סה"מ תש"ז ע' 256 ואילך.</ref>, שהפשיטות של איש פשוט (שאצלו לא מאיר השכל שבראש) קשורה עם פשיטות העצמות.

ודבר זה נמשך אחר־כך גם כאשר הוא קם ממצב השכיבה, שגם שם, במקום שמורגשים הגדרים והחילוקים שבין מעלה ומטה (שזהו "מעלה" וזהו "מטה") – נמשך ומתגלה עצמותו ית'; ואז מתבטא החילוק שבין מעלה ומטה רק ב"ציור" שלהם, אבל ב"מהותם" הרי הם ענין אחד ויחיד – גילוי עצמותו ית'.

כלומר, שבעבודתו של יהודי, ביציאתו מבאר שבע והליכתו "חרנה", ישנם שני ענינים: (א) נוסף על ההתגברות של גילוי הרוחניות על העלם הגשמיות, באופן שהגשמיות אינה מעלימה, אלא היא "כלי" לרוחניות [שאז הגשמיות, כפי שהיא נמצאת '''בגדרי''' '''מציאותה''', היא למרות הכל העלם והסתר על רוחניות], נפעלת גם (ב) ההשתוות וההתאחדות בין גשמיות ורוחניות (גם בגדרי מציאותם) על־ידי גילוי העצמות שלמעלה משניהם.

ח. עפ"ז תובן הנהגת יעקב ד"וישכב במקום ההוא" – שכן אדרבה: דוקא מצד זה שזהו מקום המקדש, אשר שם (היתה אחר כך) תכלית ושלימות המשכת וגילוי אלקות, עד לגילוי העצמות (בבית המקדש, ובפרט בקודש הקדשים, שבו הי' הארון שמקומו אינו מן המדה<ref>יומא כא, א. וש"נ.</ref>) – הביא הדבר ל"וישכב" למעליותא, ההתאחדות הגמורה של מטה ומעלה<ref>שהרי גם אופן שכיבתו של יעקב היתה בהשוואה בין הראש והרגל, מכיון שלא שם אבן '''תחת''' ראשו, כדיוק לשון רש"י עה"פ "עשאן כמין מרזב '''סביב''' לראשו"* (אף שממשיך "עלי '''יניח''' צדיק את ראשו כו'") – כמבואר במפרשי רש"י (ראה רא"ם (בפי' הב'), משכיל לדוד, גו"א, דברי מהרי"א ועוד, לפרש"י שם. אבל בחדא"ג מהרש"א חולין צא, ב. בנחלת יעקב, ובבאר בשדה לפרש"י שם פירשו שיעקב שם אבן גם תחת ראשו. וכ"ה בכ"מ).

'''*) ובפרט''' שמשנה '''מלשון המדרש (ב"ר פרשתנו שבהערה 50) "נתן''' תחת '''ראשו". – ולהעיר שגם בפרש"י לב"ר שם משמע שהפירוש במדרש הוא סביב ראשו (אבל ראה חדא"ג שבפנים ההערה). וכן מפורש ביפ"ת לב"ר שם.'''</ref> על־ידי גילוי העצמות.

וזהו מה שהפסוק ממשיך תיכף<ref>פרשתנו כח, יב־יג.</ref> – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו וגו'", החיבור והאיחוד בין "ארצה" ו"השמימה" על־ידי עצמותו ומהותו, '''ובדרך ממילא''' נמצאים שם גם כל המלאכים.

ויש לומר, שזהו גם הביאור בפנימיות הענינים, שכאשר "ויקץ יעקב משנתו" אזי "ויאמר אכן יש הוי' במקום הזה '''ואנכי''' '''לא''' '''ידעתי'''"<ref>שם, טז.</ref> – שהגילוי ד"הוי'" (שם העצם<ref>כס"מ הל' ע"ז פ"ב ה"ז. פרדס שי"ט. מו"נ ח"א פס"א ואילך. עיקרים מאמר ב' פכ"ח.</ref>) הוא למעלה מבחינת ה"ידיעה"<ref>ראה פנים יפות כאן.</ref>, כיון שידיעה הוא גדר של "מעלה" (ידיעה הרי קשורה עם מוחין שבראש, שניכרים ומתגלים בשעת עמידה וישיבה), משא"כ מצד עצמות ומהות, מעלה ומטה שווים ממש (כנ"ל).

ובהמשך לזה – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם '''בית''' '''אלקים'''"<ref>פרשתנו שם, יז.</ref>, בית ודירה לו ית', שהדר בדירה מתגלה שם '''בכל''' '''עצמותו'''<ref>ראה המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>.

וכל זה הביא אחר־כך [לאחר הקמת המצבה כדלקמן ס"י] את יעקב לנדור את נדרו, עד סיומו – "'''כל''' אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"<ref name=":3">פרשתנו שם, כב.</ref> על־ידי גילוי העצמות, נתגלה ש"כל אשר תתן לי" – גשמיות ורוחניות גם יחד – הרי הם בבחינת "עשר אעשרנו", ספירת הכתר<ref>ראה תו"א פרשתנו כב, ד. ובכ"מ.</ref>, ויתירה מזה – "לך" '''לעצמותך''', כיון שכל המציאות של "כל אשר תתן לי" היא רק "לך", גילוי עצמותו ית'<ref>עפ"ז י"ל עוד פירוש ב"ויצא יעקב מבאר שבע וילך גו'" (נוסף לב' האופנים בהפירוש שזה קאי על ירידה מלמעלמ"ט: מבינה למלכות, ממלכות לבי"ע) – הליכה ועלי' מלמטה למעלה: מבחי' המלכות או בחי' הבינה (באר שבע) לבחי' הכתר ועד לעצומ"ה (שלמעלה מבאר שבע ומחרנה), שמגיעים לזה דוקא ע"י "וילך חרנה".ויש לומר שב' פירושים אלו הם בהתאם לב' הענינים שבפנים: בתחלה העבודה למטה (חרנה) היא בדרך מלמעלה למטה, גילוי הנשמה בהגוף, שעושה נשמתו עיקר וגופו טפל, ואח"כ מגלים המעלה דכח העצמות שבהגוף, שעי"ז נעשית עלי' גם בהנשמה, וזהו ע"ד "ויצא גו'" מלמטלמ"ע.</ref>.

ט. ע"פ הנ"ל יובן גם הענין של "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא":

על "וישם מראשותיו" מפרש רש"י: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות<ref name=":4">מב"ר שבהערה 50.</ref>, התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח, מיד עשאן הקב"ה אבן אחת כו'"<ref>מחולין צא, ב.</ref>.

אע"פ שלכאורה "מה מועיל המרזב סביב לראשו הלא יוכלו חיות רעות לשלוט בשאר גופו"<ref>ל' הדברי דוד (להט"ז) לפרש"י כאן (הובא באוה"ת פרשתנו קעג, סע"א. ש"ח כאן). וכן הקשה במשכיל לדוד שם. יפ"ת לב"ר שם. דברי מהרי"א עה"ת שם. וראה גם באר בשדה לפרש"י כאן.</ref> – מסבירים המפרשים<ref>דברי דוד, משכיל לדוד, ודברי מהרי"א עה"ת שם.</ref>, שאמנם כוונת רש"י שיעקב הקיף את כל גופו באבנים, ולכן גם דייק בלשונו<ref name=":4" /> "מרזב", שזהו<ref>ראה משנה ב"ב נח, ב ובפרש"י.</ref> "שם<ref>ל' המשכיל לדוד שם.</ref> צינור קטן שיצא מן המזחילה . . לא שייך מרזב אלא כשיש שם מזחילה"<ref>ובבאר בשדה שם, ש"גופו אפשר שכסהו במידי אחרינא . . אבל ראשו הוצרך להניח תוך המרזב כדי שיוכל להנשים". וביפ"ת שם, ש"לא חשש פן תקרבנה החיות לשאר גופו כי אז ירגיש בהן ויקום כנגדן כו'". ולכאורה דוחק הוא. ואכ"מ.</ref>.

אבל עדיין צריך להבין: א לפי הנ"ל, מדוע מדגיש הפסוק (וכן בפירוש רש"י) "וישם '''מראשותיו'''"<ref>וראה מ"ש בדברי דוד שם. ואכ"מ.</ref>? ב בגוף הענין: במה מתבטאת ההצלה מחיות על־ידי עשיית מרזב, הרי חיות רעות יכולות לקפוץ מעל המרזב<ref>כמו שהקשה בס' מאור ושמש עה"ת כאן.</ref>, כנראה במוחש?

יו"ד.  ויש לומר הביאור בזה – על דרך החסידות<ref>ראה גם הביאור באוה"ת שם (אלא שאינו מבאר בפירוש השייכות לראשו דוקא). וראה (באו"א) לקו"ש ח"א ע' 61 ואילך.</ref>:

פעולת יעקב ב"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" היתה עבודה רוחנית – הוא המשיך וגילה במציאותו הגשמית את אור הנשמה בתוקף גדול, שזהו ענין האבנים (תוקף). וכאשר מתגלית במציאות הגשמיות מציאותה האמיתית (הנשמה), אזי אין להעלם והסתר של הגשמיות שום תפיסת מקום, ממילא לא יכולות חיות רעות להזיק ליעקב<ref>וע"ד משאחז"ל דכשניכר צלם האלקים על האדם אין החיות יכולין להזיקו (ראה זח"א קצא, א. וראה אוה"ת מטות ע' א'רסב ואילך. וש"נ).</ref>.

והיות ש"מקום משכן נפש האלקית הוא '''במוחין שבראש, ומשם''' מתפשטת לכל האיברים"<ref>תניא פ"ט.</ref> – לכן עיקר גילוי '''תוקף''' הנשמה והרוחניות – "אבנים" – הוא דוקא ב"מוחין שבראש", "מראשותיו".

וזהו שרש"י ממשיך – "התחילו מריבות זו את זו זאת אומרת עלי יניח צדיק ראשו וזאת אומרת עלי יניח":

המריבה היתה (כפי שמסבירים המפרשים<ref>משכיל לדוד שם (וראה במפרשי רש"י הנ"ל עוד ביאורים בזה).</ref>) בין האבנים שבמרזב, אשר היו "סביב ראשו", עם האבנים שבמזחילה, שהיו סביב גופו. ותוכן המריבה הי' – ש"עלי יניח צדיק את ראשו כו'". כלומר, שתוקף (ענין האבנים) גילוי הקדושה בחלק הגוף של יעקב יהי' כמו תוקף (אבנים) הגילוי בחלק הראש של יעקב, "מקום משכן נפש האלקית".

"מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" – גילוי תוקף הקדושה (אבנים) נעשה שווה בחלק הראש של יעקב ובחלק הגוף של יעקב, תכלית ושלימות החיבור וההתאחדות של "מעלה" ו"מטה" בתור "אבן '''אחת'''", על־ידי גילוי העצמות, שאז נעשה "וישכב במקום ההוא", השתוות הראש והרגל. [ופשיטא שאז אין נתינת מקום כלל להיזק החיות, ואדרבא<ref>ולהעיר מהיעוד דלע"ל "וגר זאב עם כבש גו' לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' גו'" (ישעי' יא, ו ואילך).</ref>].

ומכיון שגילוי העצמות נעשה דוקא על־ידי ה(ירידה ל)"מטה" [כיון שהגילוי אלקות ב"מעלה" הרי הוא גם מצד בחינת הגילויים, ודוקא ה"מטה" – היות שגדרו הוא "העלם" – מעורר המשכת וגילוי העצמות שאינו מוגדר בגדרים של העלם וגילוי], לכן נפעל תוקף הקדושה האמיתי (גילוי העצמות) על־ידי אבנים, בחינת "דומם". וזה נעשה אחר כך "מצבה" – "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' '''בית''' '''אלקים'''"<ref name=":3" />, בית ודירה לו ית', לעצמותו.

יא. ע"פ כל הנ"ל מובן הכח המיוחד שהי' ליעקב בבואו לחרן, שעל־ידו הי' ביכולתו להתגבר על ההעלם של חרן, ויתירה מזה – לחבר ולאחד מעלה ומטה, נשמה וגוף, על־ידי גילוי העצמות.

והיות שחידוש זה נפעל על־ידי הירידה לחרן, לכן העמיד יעקב את י"ב שבטי י"ה דוקא בחרן, ועד לאופן ש"מטתו שלימה".

ולהוסיף, שע"פ הנ"ל מובן דיוק לשון חז"ל<ref name=":2" /> "'''מטתו''' שלימה" (ולא "תולדותיו" וכיו"ב) – גם מלשון וענין "מטה" (תחתון), שגם ה"מטה" (תחתון) הוא בשלימות, ועד יתירה מזה – שגם במצב השכיבה (על המטה), שאז הרי ראשו וגופו ורגלו בהשוואה, הוא מגלה כיצד זהו "(מטתו) '''שלימה'''" – שלימות גילוי העצמות, המשווה קטן וגדול. ודבר זה נפעל דוקא בחרן (מטה)<ref>ויש להמתיק זה – עפמשנ"ת לעיל ס"ט שזהו"ע התאחדות האבנים יחד – כדאיתא במדרש (תנחומא עה"פ) "כיון שהשכים בבוקר מצא (יעקב) את האבנים כולם אבן אחת, נתבשר '''שמטתו שלימה''' . . כשם שהאבנים האלו נעשו כולן אחת כך בניך כולם צדיקים". וראה גם ב"ר שבהערה 50. פדר"א פל"ה (הובא ברמב"ן פרשתנו כח, יז).</ref>.

ו"מעשה אבות סימן לבנים" – ההשתוות בין חלקו העליון וחלקו התחתון, באופן שגם ה"מטה" הוא – (בלשון הכתוב<ref>שמות ד, כ.</ref> בנוגע למשה) "מטה '''האלקים''' בידו", שעל־ידו הוא פועל את כל האותות ומופתים בארץ מצרים – מלשון מיצר וגבול<ref>ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א־ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.</ref>, ש"מן המיצר קראתי י"ה"<ref name=":5">תהלים קיח, ה.</ref>, נעשה "ענני במרחב י"ה"<ref name=":5" /> – גילוי מרחב העצמי דעצמות ומהות, כיון ששלימות הבירור של המטה נפעלת דוקא על־ידי גילוי העצמות שלמעלה ממעלה ומטה; פשיטות העצמות הקשורה ומאוחדת עם פשיטותו של יהודי, ובלשון הידוע<ref name=":6">ראה זח"ג עג, א.</ref> – "ישראל וקוב"ה כולא חד" (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה<ref>שיחת ש"פ תולדות (סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 116 (לעיל ע' 69) ואילך).</ref>).

יב. כיון '''שעיקר''' עבודת יעקב בחרן המסופרת בפרשת ויצא הי' בנוגע לעצמו – גילוי והתאחדות הנשמה והגוף, "מטתו שלימה" – והרי הפעולה האמורה צריכה להיות בשלימות גם בנוגע '''לעולם'''<ref>ראה אוה"ת ר"פ וישלח (רלא, א), שבירור לבן (בפ' ויצא) הוא ק"נ, ובירור עשו (בפ' וישלח) – גקה"ט. וראה סד"ה וישלח תרס"ו. תרע"ג. ד"ה עם לבן גרתי תשמ"ב.</ref> – באים לאחרי זה לפרשת "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום", המדברת בעיקר על בירור העולם (עשו) ע"י יעקב:

מבואר בחסידות<ref>תו"א ר"פ וישלח. ובארוכה – תו"ח שם. ובכ"מ.</ref>, שיעקב הוא בחינת תיקון ועשו בחינת תהו, ויעקב שלח מלאכים לעשו כיון שחשב שעשו נתברר כבר, ובמילא יכול להיות החיבור וההתאחדות של אורות מרובים (וכלים) דתהו (עשו), עם (אורות ו)כלים מרובים דתיקון, שזהו שלימות הבירור של גשמיות העולם, שנעשה "כלי", ויתירה מזה – שמתאחד באחדות גמורה עם הרוחניות, על־ידי גילוי העצמות שלמעלה מתהו ותיקון, אשר מתגלה אח"כ גם בגדרים של תוהו ותיקון שכל ענינם הוא גילוי עצמותו ית', שמצד זה הרי הם דבר אחד ממש.

[אלא שבפועל עשו לא הי' מוכן אז; שזהו דוקא בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כמו שכתוב<ref>וישלח לג, יד.</ref>: "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" – "ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר<ref>עובדי' א, כא.</ref> ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו"<ref>פרש"י וישלח שם.</ref> וכדלקמן סעיף יח].

יג. שתי פרשיות הנ"ל (ויצא ווישלח) בעבודת יעקב אבינו – שהם המקומות הראשונים בתורה בהם נתבאר סדר העבודה למטה – מגלות את תוכן ותכלית כללות העבודה בתורה ומצוות (ובפרט לאחרי מתן תורה): לברר ולזכך את גשמיות הגוף והעולם, ולעשותה "כלי" לרוחניות הנשמה, עד שהגשמיות עצמה מגלה את כח הפועל בנפעל ונעשית דבר אחד והמשך אחד של הרוחניות, ועד – דירה לו יתברך בתחתונים, לו לעצמותו.

כפי שיהי' בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה, "שאז יזדכך גשמיות הגוף והעולם ויוכלו לקבל גילוי אור ה'"<ref name=":1" />, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר"<ref>ישעי' מ, ה.</ref>, הבשר עצמו יראה אלקות<ref>ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 63. ובכ"מ.</ref>, מכיון שתהי' שלימות גילוי כח הפועל בנפעל, עד אשר אדרבה – "אבן מקיר תזעק גו'"<ref>חבקוק ב, יא. וראה תענית יא, א. חגיגה טז, א.</ref>, הנפעל הגשמי (דומם (אבן), צומח<ref>ראה מדרש תהלים עג בסופו. יל"ש ירמי' רמז שטו בסופו. – ואף שבמקומות אלו ושבהערה הקודמת התוכן הוא בענין בלתי רצוי, הרי מובן במכ"ש וק"ו שמרובה מדה טובה (ראה סוטה יא, א. ועוד) – בגילוי כח הפועל בנפעל ורצון ה' לטוב.</ref> וחי, ועאכו"כ גוף האדם<ref>וראה מדרש תהלים שם שלפני דרשה זו מבאר הענין ד"נקבה תסובב גבר".</ref>), הגשמיות עצמה (שעל־ידה מתגלה כח העצמות) תגלה בקול צעקה את כח הפועל (הרוחני) ורצון העליון<ref>ועד שמ"אבן" נעשית "בית אלקים" (כנ"ל בפנים), ומ"קיר" נעשה קיר דקדושה (ראה ספר הליקוטים־דא"ח צ"צ ערך קיר, וש"נ), ע"ד "ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'" (ישעי' לח, ב. ועד"ז במלכים־ב' כ, ב), הקשור עם גילוי המשיח (ש"ביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח"* (סנהדרין צד, א), ותפלת חזקי' היתה ג' ימים לפני מפלת סנחריב (רש"י ומצו"ד מלכים וישעי' שם)), ו"קיר" הוא בגימטריא ש"י – שע"י קיר הגשמי (יש הגשמי שמתאחד עם יש האמיתי) נמשכות כל ההמשכות הרוחניים בהש"י עולמות, "שי" גם מלשון מתנה, היינו ההמשכות הכי נעלות שבאים מלמעלה בדרך מתנה.

'''*) ובקשתו ורצונו של הקב"ה (שמחשבתו חשיבא מעשה) בודאי מתקיימת בפועל, עי"ז שחזקי' מתחבר ומתאחד עם דוד מלכא משיחא (שהוא הי' מזרעו). – ולהעיר ממה שאמר חזקי' "אני ישן על מטתי" (איכ"ר פתיחתא ל. שם פ"ד, טו. וראה גם זח"א קצח, ב).'''</ref> בכל העולם, ע"ד "נקבה<ref>ירמי' לא, כא.</ref> תסובב גבר"<ref>ראה תענית וחגיגה שם ש"אבריו של אדם" מעידים על האדם. וע"פ המבואר בפנים (ובהערה 113) שלע"ל תגלה גשמיות בכלל רצון העליון, יש לתווך זה עם הפירוש ש"אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם מעידים בו". – ולהעיר, שהובאו שם עוד ב' דיעות: "מלאכי השרת המלוין לו לאדם", "נשמתו של האדם".</ref>, נשמה ניזונית מן הגוף<ref>המשך וככה תרל"ז פצ"א־ב. וראה גם ס' השיחות תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג, ב. ובכ"מ.</ref>.

יד. תכלית זו של תורה ומצוות בכלל – לפעול את החיבור בין רוחניות וגשמיות – התחזקה עוד יותר על־ידי גילוי תורת החסידות, שענינה הוא – לפעול ולגלות את החיבור והיחוד של אלקות עם העולם: ע"י גילוי פנימיות התורה – סתים דאורייתא<ref name=":6" /> – כפי שנתגלה בתורת החסידות, נעשה החיבור של סתים דקוב"ה עם סתים דישראל<ref name=":6" />, וזה גם נותן את הכח להפוך את המטה של גשמיות העולם, שיהי' כלי לגילוי אלקות, לגליא דקוב"ה, וגם לסתים דקוב"ה.

ובמיוחד – על־ידי גילוי תורת חסידות חב"ד [שהיא מגלה את עצם פנימיות התורה<ref>דברי כ"ק אדנ"ע י"ט כסלו עטר"ת. הובא ונת' בד"ה פדה בשלום תרפ"ה (ע' עט).</ref>], שמביאה אלקות בהתלבשות בהבנה והשגה של חכמה, בינה ודעת, באופן של "יתפרנסון מיני'"<ref>ל' התקו"ז ת"ו בסופו. וראה הקדמת המק"מ לספרו. כסא מלך לתקו"ז שם. ועוד.</ref>, שיובן גם בשכל האדם (הנברא הנוצר והנפעל), ועד גם בשכל של נפש הבהמית ("חרנה"), ועד גם בשכל של אומות העולם ("עשו"). ובלשון הידוע<ref>משלי ה, ט"ז. אגה"ק דהבעש"ט – נדפסה בכתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.</ref> – "יפוצו מעינותיך חוצה", שמעינות החסידות (של הבעש"ט) עצמם יתפשטו (עד לאופן של "יפוצו") '''בחוצה'''<ref>ראה לקו"ש ח"ה ע' 432. ח"י ע' 106 ואילך. חט"ו ע' 283. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1119 ואילך. ועוד.</ref>, עד לחוצה שאין חוצה ממנו, שגם טבע העולם וגם "חוצה" יהיו כלי, ועד אשר יתאחדו עם אלקות.

ויש לומר, שלכן עיקר גילוי תורת החסידות הוא בחודש '''כסלו''', כידוע<ref>ראה שיחת י"ט כסלו (ליל ב') תרפ"ט. לקוטי לוי"צ אג"ק ע' רה. ע' ריז. ועוד.</ref> שכסלו, החודש השלישי של חודשי החורף, הוא כנגד וקשור עם חודש סיון, החודש השלישי של חודשי הקיץ, ששלישי קשור עם מתן־תורה: חודש סיון (ירחא תליתאי<ref>שבת פח, א.</ref>) הוא הזמן של מתן תורה, גילוי תורת הנגלה, וחודש כסלו (השלישי בחורף) הוא הזמן של גילוי פנימיות התורה.

בחודש הזה ישנם כמה ימים מיוחדים בדברי ימי החסידות: י"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד (נוסף על זה שהוא יום ההילולא של המגיד), הוא "ראש השנה לחסידות"<ref>מכתב כ"ק אדנ"ע (אגרות קודש שלו ח"א ע' רנט, וש"נ. "היום יום" בתחלתו). וראה לקו"ד ח"ד תשנט, ב ואילך.</ref>, וכידוע<ref>ס' השיחות תורת שלום ס"ע 112 ואילך.</ref> שאז ("לאחרי פטרבורג") התחיל עיקר הענין של "יפוצו מעינותיך חוצה". ט' כסלו – יום ההולדת ויום ההילולא של הנשיא השני של חב"ד, אדמו"ר האמצעי. יו"ד כסלו – חג הגאולה שלו. וגם לחנוכה בסוף חודש כסלו יש שייכות עם גילוי פנימיות התורה בחוצה, כיון שעיקר נס חנוכה הוא נס פך השמן, ששמן שבתורה הוא רזין דרזין דאורייתא<ref>ראה בארוכה אמרי בינה שער הק"ש פנ"ד ואילך. ועוד.</ref>, וצריך להדליקו "על פתח ביתו מבחוץ"<ref name=":7">שבת כא, ב.</ref>, באופן שהגילוי של הרזין דרזין ב"ביתו", יאיר (דרך פתח ביתו) גם ב"חוץ".

והביאור בזה (בשייכות של כסלו עם גילוי פנימיות התורה):

החילוק בין חודש כסלו (השלישי בחודשי החורף) וסיון (השלישי בחודשי הקיץ), הוא<ref>ראה סה"מ עזר"ת ע' לח. תרע"ח ס"ע לז ואילך.</ref>: חודשי החורף הם ימי הגשמים (בהם אומרים "משיב הרוח ומוריד הגשם"), שגשמים קשורים<ref>ראה גם לקו"ת האזינו עג, א ואילך. ובכ"מ.</ref> עם עבודת האדם למטה, וכמו שכתוב<ref>בראשית ב, ה־ו (וראה פרש"י שם).</ref> "כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה, ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", משא"כ חודשי הקיץ (אשר באים לאחר ימי הגשמים), קשורים בעיקר עם ענין הטל, אשר יורד מלמעלה, טל<ref>תענית ג, א.</ref> לא מיעצר<ref>וזהו בהתאם לזה שחודש סיון הוא חודש השלישי מניסן, שענינו – עבודה מלמעלה למטה (ע"ד עבודת הצדיקים). וכסלו הוא חודש השלישי מתשרי, שענינו – עבודה בדרך מלמטה למעלה (ע"ד עבודת התשובה) – לקוטי לוי"צ שם.</ref>.

דוקא בענין הגשמים – שבא על־ידי עבודת '''המטה''', ב(גשמים גם מלשון) גשמיות העולם – מודגשת שלימות החיבור של מעלה ומטה: "ואד יעלה מן '''הארץ'''" – מן הארץ עולה מלמטה למעלה "אד" (יסוד דק), דבר המורה שזה קשור ובערך לגדרי התחתון, "והשקה את כל פני האדמה", מלמעלה למטה, הגשמים יורדים מענני שמיא (למעלה), אבל באופן ד"והשקה את כל פני האדמה", את כל הגשמיות (וגם את "פני האדמה" – את הפנימיות של הארץ הגשמית), וכפי שטבע המשקה (מים) הוא, שהמציאות אשר הוא נוגע בה, נעשית ספוגה ורוויה לגמרי במשקה.

ובזה מתבטא החידוש של (אין מים אלא תורה<ref>ב"ק יז, א. וש"נ.</ref> בכלל, ובמיוחד) גילוי תורת החסידות (בחודש כסלו) – ששכל האדם (הנברא) ומציאות גשמיות העולם יהיו חדורים באלקות, "מי הדעת הטהור"<ref>רמב"ם סוף הל' מקואות.</ref>, "דע את אלקי אביך"<ref>דה"א כח, ט. תניא קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח (קנו, ב).</ref>, עד לאופן של "כולה משקה"<ref>תורת אדה"ז – המשך וככה תרל"ז פמ"ו.</ref>, שכל העולם (גשמיות) יהי' חדור וספוג לגמרי באלקות (רוחניות), "מלאה הארץ דעה את ה' '''כמים לים מכסים'''"<ref>ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref>, כפי שיהי' בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה (שבאה על־ידי "יפוצו מעינותיך חוצה").

ויש להוסיף, שדבר זה מרומז גם בתיבת "כסלו", אותיות "כס לו"<ref>לקוטי לוי"צ שם ע' רה. ע' רכב. וראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 5־123 (לעיל ע' 8־76).</ref> – שהדרגות באלקות שהן בבחינת "כס" (מלשון מכוסה), מכוסות מצד עצמן (בהיותן מסתים דקוב"ה), יתגלו למטה ב"לו" (בגימטריא "אלה", המורה על שלימות הגילוי) – במדות האדם המתחלקות לשש פעמים שש, שלימות גילוי המדות בפרטיות (שש פעמים שש = לו).

טו. בגילוי תורת החסידות בחודש כסלו עצמו – נפעל החיבור של רוחניות וגשמיות במיוחד על־ידי אופן גילוי החסידות של '''אדמו"ר האמצעי'''<ref>בהבא להלן, ראה לקו"ש חכ"ה ע' 349. וש"נ.</ref>:

ידוע שגילוי תורת חסידות חב"ד הי' באופן מסודר, וכל אחד מרבותינו נשיאינו גילה ופעל עוד שלב ודרך בגילוי, בהתאם לסדר ההתגלות של שכל חדש [אע"פ שמיהו זה ואיזהו להיכנס ולחלק בין מאורות החסידות, אבל רבותינו נשיאינו עצמם גילו את הדרגות]: אדמו"ר הזקן הוא דרגת החכמה של תורת החסידות – הוא גילה את ענייני החסידות באופן של נקודה. אחריו אדמו"ר האמצעי – דרגת הבינה – הביא את הנקודה (נקודת החכמה) בביאור רחב בהבנה והשגה, ועד בהתפשטות והתרחבות, "רחובות הנהר" של בינה<ref>ראה זח"ג קמב, א. ועוד.</ref>, בדוגמת מי הנהר (בינה) הנמשכים ממעין (חכמה), אלא שבנהר הם מתרחבים ומתפשטים. וכפי שרואים בדרושי החסידות שלו, שעניני החסידות של אדמו"ר הזקן, באים אצלו בגילוי רב, בהתפשטות ובהתרחבות<ref>גם אצל הצמח־צדק מצינו הרחבה גדולה בתורת החסידות, אבל עיקר חידושו הוא (בספירת הדעת –) החיבור דנגלה וחסידות, ההשואה ותיווך של עניני חסידות בדרושי אדה"ז וכו' עם תורת הנגלה כו', ואילו החידוש של אדמו"ר האמצעי הוא, התרחבות גדולה וביאור רחב בהנקודות המובאות בדרושי אדה"ז, כנראה בפועל.</ref>.

בכדי לפעול בשלימות את יחוד השכל עם המושכל, ובנידון דידן – את יחוד שכל האדם עם "דיעה את ה'" על־ידי לימוד תורת החסידות – נדרש שבנוסף להשגה בנקודת החכמה, תהי' גם ההבנה של בינה, באופן של התרחבות.

ועד"ז מובן גם בנוגע ליחוד של רוחניות וגשמיות (אלקות והעולם) שנעשה על־ידי חסידות, שהשלימות בזה נפעלת עי"ז שבנוסף לחכמה יש גם בינה [כפי שהדבר מתבטא גם בחייו הבשריים של אדמו"ר האמצעי – כידוע<ref>ס' השיחות תש"ד ע' 79. הביאור בזה ע"ד הקבלה – לקוטי לוי"צ שם ע' שלט.</ref> דברי הצ"צ עליו: "באם היו חותכים לחותני אצבע, לא הי' פורץ דם כי אם חסידות", דהיינו, שחייו הגשמיים – הדם שלו, "הדם הוא הנפש"<ref>פ' ראה יב, כג.</ref> עצמו – הי' חסידות (רוחניות)]<ref>וכן מודגש בפעולתו על החסידים, כידוע פתגמו, כי רצונו שכאשר שני אברכים נפגשים יחדיו בשוק, ידברו חסידות (ס' השיחות תש"א ע' 52), בענין אריך ועתיק (בית רבי ח"ב פ"א הערה ה' (השני')). ובס' השיחות תש"ג (ע' 13): "זאלן יונגע לייט פארשטעהן אין כתר '''ווי די 5 פינגער''', וועט ער זיין צופרידן". ["שאברכים יבינו בכתר '''כמו בחמשת האצבעות''', יהי' לו מכך סיפוק"]. היינו, נוסף על זה שילמדו חסידות (בשכל), ידברו בזה גם בשוק, ויבינו בזה כמו בהה' אצבעות '''הגשמיות''' שביד – כי בכח הבינה לחבר בשלימות חסידות (אלקות) ועולם, רוחניות וגשמיות.</ref>.

יש לומר, שהטעם לזה הוא משום ש"רחובות הנהר" של בינה (אינם רק התפשטות ולמטה מנקודת החכמה, אלא משום שהם) נמשכים משורש הבינה (שלמעלה מחכמה), במרחב העצמי, לכן יש בכוחם לחבר רוחניות וגשמיות, בהיותם למעלה משניהם. [ואדרבה: הגילוי של המרחב העצמי בא דוקא על־ידי העבודה למטה, "מן המיצר קראתי י־ה ענני במרחב י־ה", כנ"ל].

ויש לומר, שזהו גם הרמז בשם התואר שלו – "האדמו"ר '''האמצעי'''": אמצעי מציין שהוא בא בין הראשון לשלישי, והוא מחבר אותם. האדמו"ר האמצעי – בהיותו בדרגת הבינה – מחבר את הנשיא שלפניו עם הנשיא שלאחריו, אדמו"ר הזקן (חכמה), והצמח־צדק (דעת), באופן שבו כלולים ג' ראשי ואבות החסידות (כנגד חב"ד), כיון שבו מתבטאת כללות הפעולה של גילוי חסידות חב"ד, לחבר אלקות עם העולם.

טז. ע"פ הנ"ל מובן מדוע דוקא אצל אדמו"ר האמצעי מוצאים את החידוש והשלימות, שימי חייו הגשמיים היו "מיום ליום" (שנסתלק ביום שנולד – ט' כסלו)<ref>משא"כ הבעש"ט שנולד בח"י אלול ונסתלק ביום א' דחגה"ש [ובנוגע להרב המגיד לא ידוע יום הולדתו, ויום ההילולא שלו הוא בי"ט כסלו], ואדה"ז שנולד בח"י אלול ונסתלק בכ"ד טבת. וכן ברבותינו נשיאינו ממלאי מקומו של אדהאמ"צ: אדמו"ר הצ"צ – ערב ר"ה־י"ג ניסן, אדמו"ר מהר"ש – ב' אייר־י"ג תשרי, אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע – כ' חשון־ב' ניסן, וכ"ק מו"ח אדמו"ר – י"ב תמוז־יו"ד שבט.

ויש לומר, שכיון שרבותינו נשיאינו הם המשך ושלשלת אחת, ועד שהם בבחי' "מאור" (שבזה לא שייך שלשלת – ראה שיחת ש"פ ויצא, ט' כסלו תשי"א), היינו שהם מציאות אחת (ובפרט שכל נשיא נקרא "ממלא מקומו" של הנשיא שלפניו, היינו שהוא ממלא '''כל''' המקום והמעלה שלו, נוסף על ההוספה משלו מצד "מעלין בקודש", וגם ההוספה של עבודת כל נשיא המיוחדת לו ולדורו) – הרי השלימות באחד מהנשיאים נמשכת בכולם, אלא שבגלוי ה"ז בנשיא ההוא וממנו נמשך לכולם. ע"ד הידוע בנוגע לענין ד"מצוה דהוי זהיר בי' טפי", שמצוה זו היא ה"שער" שע"י עולים שאר המצוות.</ref>, כיון שאצלו נמצא בהדגשה החיבור של רוחניות וגשמיות (הבא בכח העצמות, מרחב העצמי), שהשלימות בעבודה הרוחנית מתבטאת ו"משקה" ("והשקה את פני האדמה") גם את ימיו ושנותיו הגשמיים, שגם הם תמימים ושלמים ("ממלא שנותיהם . . מיום ליום").

ועפ"ז יש לומר גם הטעם לכך שיום זה (ט' כסלו) הוא גם הערב וההכנה ליו"ד כסלו, חג הגאולה שלו (שנקבע לחג בשנה הראשונה (תקפ"ח), יום לאחרי ההסתלקות<ref>אלא שבגלל ההסתלקות לא חגגו הגאולה בשנה הראשונה ב"שטורעם" (רעש), כידוע. אבל בשנים שלאחרי זה, חגיגת הגאולה (ביו"ד כסלו) היא בכל השטורעם, ובפרט שהיא באה למחרת ט' כסלו, יום ההולדת ויום ההילולא שלו.</ref>) – כיון ששלימות החיבור של שלימות עבודת הצדיק ברוחניות עם שלימות בגשמיות (בימיו ושנותיו) היא הכנה מתאימה הנותנת מיד את הכח לפעול את ענין "הגאולה" בענין "יפוצו מעינותיך חוצה" (כידוע שגאולתו של אדמו"ר האמצעי, ע"ד גאולת אדמו"ר הזקן, היא בעיקר גאולה בענין הפצת מעיינות החסידות חוצה, שעליו הי' קטרוג קודם לכן), שאפילו בערך לאופן גילוי החסידות של אדמו"ר האמצעי (באופן של "רחובות הנהר") עד למאסר והגאולה, מתוספת בזה גופא "גאולה" – גאולה ופריצת דרך שלמעלה ממדידה והגבלה, המוסיפה כוחות חדשים, עד שלא בערך, לחבר עליון ותחתון ('''ע"ד''' החידוש של ביטול הגזירה בין עליונים לתחתונים במתן תורה<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג. ועוד.</ref> (של נגלה דתורה בגלוי)).

ועד יתירה מזה – שהגאולה של יו"ד כסלו נעשית ההתחלה וההקדמה לגאולה של י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות"<ref>כידוע הפתגם, שיו"ד כסלו הוא יום ההולדת של חסיד*, וי"ט כסלו הוא יום הברית (לקו"ד ח"ג תפח, ב. וראה לקו"ש ח"ג ע' 799 ואילך). וראה שיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 49), שיו"ד כסלו הוא ע"ד יום א' דחג הסוכות וי"ט כסלו הוא ע"ד שמחת תורה.

'''*) ולהעיר מהשייכות לט' כסלו (ערב יו"ד כסלו), יום ההולדת של אדמו"ר האמצעי.'''</ref>.

יז. ולהוסיף, שבזה מתוספת הדגשה יתירה בקביעות שנה זו, כאשר ט' כסלו חל ביום השבת:

ביום השבת נמשכת הקדושה הרוחנית של עונג שבת (שלמעלה מעולם) בגשמיותו של יהודי – באכילתו, שתייתו ושינתו, על־ידי המצווה לענגו בעונג אכילה ושתי'<ref>שו"ע אדה"ז או"ח ריש הל' שבת.</ref>, ושינה בשבת תענוג<ref>סידור קול יעקב במקומו. ועוד. וראה לקו"ש חי"ב ע' 254 הערה 50.</ref>. עד אשר הנשמה יתירה שנמשכת בשבת<ref>תענית כז, ב. ועוד.</ref> פועלת שינוי גם בטבע הנפש הבהמית<ref>ולכן ע"ה אינו משקר בשבת (ירושלמי דמאי רפ"ד. וראה לקו"ש ח"ד ע' 1038 הערה 24).</ref>, ועד בטבע הגוף<ref>וכמחז"ל שאינו דומה אור פניו של אדם בשבת כו' (ב"ר פי"א, ב. מכילתא יתרו כ, ט. וראה נ"כ שו"ע אה"ע סס"ב ס"ח).</ref> הגשמי<ref>"כמו שהעיד ע"ז אחד מן גדולי חכמי הרופאים, שבליל שבת ויומו יש שינוי גודל בדפק שביד הישראל, מחמת הארת אור העונג העצמי' דיחידה כו'" (תורת חיים – לבעל היום ההולדת וההילולא והגאולה – ויקהל תרלב, א).</ref>, וגם בגשמיות העולם<ref>כמובן מהא ש"סמבטיון יוכיח" (סנהדרין סה, ב. ב"ר פי"א, ה), ועוד – ראה קה"י ע' שבת בתחלתו.</ref>.

יח. כל האמור לעיל שייך ונוגע לבנ"י בכל הדורות. על אחת כמה וכמה בדורנו זה ובזמננו זה – שע"פ סימני חז"ל (במסכת סנהדרין, במדרשים ובכ"מ) נמצאים כבר בשלב הגאולה ממש,

וכמדובר כמה פעמים לאחרונה, שלאחר הריבוי המופלג של מעשינו ועבודתינו במשך כל הדורות, ובפרט לאחר עבודתם של רבותינו נשיאינו, החל מאבות החסידות וימי גאולתם (בי"ט כסלו ויו"ד כסלו) וימי הולדתם וההילולא שלהם (בט' כסלו, בכ"ד טבת וכו'), ומאז כבר עברו כמה דורות ושנים, עד לעבודתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כבר סיימו את כל הבירורים,

כולל גם הבירור של "עשו הוא אדום"<ref>וישלח לו, א.</ref>, ומכ"ש וק"ו, שהרי אפילו בזמן יעקב, סבר יעקב וחשב שעשו נתברר כבר (ומצד דרגת יעקב אמנם כך הי'), כנ"ל, עאכו"כ לאחרי ריבוי העבודה מאז, הרי עשו כבר נתברר לגמרי, כפי שרואים זאת גם בהנהגה בזמן הזה (בגלות אדום) של אוה"ע המתייחסות ל"עשו הוא אדום", בדרך מלכות של חסד (כמו"כ מתפשטת הנהגה זו בעוד מדינות, כפי שראו ורואים בפרט לאחרונה) –

הרי מובן, שעתה נמצאים כבר במצב בו הגוף הגשמי ואפילו גשמיות העולם כבר נתבררו ונזדככו לגמרי, והרי הם "כלי" מוכן לכל האורות והענינים הרוחניים, כולל ובעיקר – אורו<ref>זח"ג לד, ב. הובא ונת' בלקוטי לוי"צ לזח"ג ע' ריט ואילך.</ref> של משיח צדקנו, אור הגאולה האמיתית והשלימה, ועד גם לגילוי פשיטות העצמות של עצמות ומהות ית', כפי שזה מתגלה בפשיטות העצמות של משיח צדקנו (שלמעלה מבחינת יחידה ומכל השמות והדרגות והשפעות כו'), ועל־ידי זה – מתגלה הדבר בפשיטותו של כאו"א מישראל,

'''והדבר היחיד שחסר הוא – שיהודי יפתח את עיניו כדבעי, ויראה איך הכל כבר מוכן לגאולה!''' יש כבר את ה"שולחן ערוך", יש כבר את הלויתן ושור הבר ויין המשומר<ref>ראה ברכות לד, ב. ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.</ref>, ובנ"י כבר יושבים סביב השולחן – "שולחן אביהם"<ref>ברכות ג, סע"א.</ref> (מלך מלכי המלכים הקב"ה), יחד עם משיח צדקנו (כדאיתא בספרים<ref>פי' הברטנורא למגילת רות. וראה גם שו"ת חת"ס חו"מ (ח"ו) בסופו (סצ"ח). וראה שד"ח פאת השדה מע' האל"ף כלל ע'. ועוד.</ref> שבכל דור ישנו "א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח"), ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר; ולאחרי ארבעים שנה מהסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר יש כבר גם "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע"<ref>תבוא כט, ג.</ref>,

כעת צריך רק להיות, כאמור, שיפתחו את ה"לב לדעת", ויפתחו את ה"עינים לראות", ויפתחו את ה"אזנים לשמוע", ועד"ז – שינצלו את כל רמ"ח האברים ושס"ה הגידים הגשמיים – נוסף על לימוד התורה וקיום המצוות בכלל (רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברים<ref>מכות כג, סע"ב.</ref> ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים<ref>זח"א קע, ב.</ref>) – ללימוד פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות וקיום הוראות רבותינו נשיאינו, כולל – ללמוד בעניני הגאולה, באופן שזה יפתח את הלב והעינים והאזנים – שיבינו, יראו וישמעו בפשטות ממש בגשמיות העולם – את הגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש, וללמוד תורתו של משיח (פנימיות התורה) באופן של ראי', שכל זה כבר ישנו מן המוכן, צריך רק לפתוח את העינים ואז יראו זאת!

יט. ובאותיות פשוטות בנוגע למעשה בפועל:

כיון שחיבור הנשמה וגוף, והרוחניות והגשמיות, כבר ישנו בשלימות (כנ"ל), והכל כבר מוכן לגאולה – צריך לעשות דברים שיגלו זאת בפועל ממש.

ולכל לראש בענין שהזמן גרמא – ביום ההולדת (כאשר מזלו גובר<ref>ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע.</ref>) ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי, להוסיף בלימוד תורתו, דוקא באופן של "רחובות הנהר" דבינה (שמחברת רוחניות וגשמיות כנ"ל בארוכה).

והלימוד בזה שייך לכל בנ"י, אנשים ונשים (כמדובר כמה פעמים שלימוד החסידות והפצת המעינות חוצה שייכים בפשטות גם לנשי ובנות ישראל, ובפרט שעל־ידי זה אתי מר דא מלכא משיחא).

ו"תלמוד גדול שמביא לידי מעשה"<ref>מגילה כו, א.</ref> – להביא זאת למעשה ועבודה בפועל, וללמוד מאדמו"ר האמצעי, אשר אצלו התגלתה שלימות עבודתו בתורת החסידות בגשמיות הגוף והעולם (בזמן ומקום), "ממלא שנותיהם מיום ליום" – שאצל כאו"א תהי' השתדלות מיוחדת לבטא את הרוחניות וה"חסידישקייט" שלו בגשמיות שלו, שבעניניו הגשמיים, ובזמן ובמקום הגשמיים שלו, יורגשו החמימות והחיות של ה"אידישקייט" שלו וה"חסידישקייט" שלו, עד לאופן שלא יהי' ביניהם כל פירוד כלל, אלא יהיו דבר אחד ממש.

נוסף לזה – שיראו לארגן בכל מקום ומקום התוועדויות חסידותיות, מתחיל בחג הגאולה של יו"ד כסלו, ולדבר וללמוד שם בתורתו של בעל הגאולה, ולקבל החלטות טובות בענינים הנ"ל,

כולל גם – החלטות לעשות את ההכנות המתאימות לארגן התוועדויות חסידותיות, והתוועדויות גדולות, בי"ט כסלו, חג הגאולה של אדמו"ר הזקן, ולראות לעשותן בכל מקום ומקום בכל קצווי תבל, עד אפילו בפינה נידחת – באופן שכל פינה בעולם (גשמיות העולם) בה מצויים יהודים, תהי' חדורה באור ובחום החסידותיים של י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות".

וכמו"כ להמשיך את ההתוועדויות החסידותיות במשך חודש כסלו, ובפרט בימים המיוחדים הקשורים עם תורת החסידות ודרכי החסידות,

ועד גם – בסיום חודש כסלו – לערוך התוועדויות במשך ימי החנוכה, וברוח זו של הארת עצמו והסביבה בנרות החנוכה "על פתח ביתו מבחוץ", ובאופן דמוסיף והולך ואור מיום ליום<ref name=":7" />,

כולל – כמנהג רבותינו נשיאינו<ref>"היום יום" כח כסלו.</ref> – לקיים מסיבות לבני הבית בימי חנוכה, ולחלק "דמי חנוכה" לבני הבית<ref>ראה סה"ש תשמ"ח ח"א ע' 163. וש"נ.</ref>, ובפרט לילדים, לבנים ובנות. כי כאשר כל אחד מקיים מנהג זה – בפרסום המתאים – ועוד בהוספה והרחבה על־ידי הוספה בנתינת "דמי החנוכה" בריבוי (שעל־ידי זה מתוסף בהשמחה אצל הילדים) – מתקשרים עוד יותר (על־ידי קיום מנהג זה) עם רבותינו נשיאינו, שזה נותן תוספת כח להחדיר את תורתם, הוראותיהם, ומנהגיהם אל חיי היום־יום הפרטיים.

כולל ובמיוחד – גם מנהג ישראל אשר הולך ומתפשט בזמננו זה ללמוד עניני גאולה ועניני משיח, כדי להתכונן ולהכין אחרים ביתר שאת לגילוי של הגאולה האמיתית והשלימה, כנ"ל.

כ. ויהי רצון, שמהדיבור וקבלת החלטות טובות בענינים אלו עתה – יביא הדבר תיכף ומיד בגלוי את הגאולה האמיתית והשלימה על־ידי משיח צדקנו, לעיני בשר של כאו"א מישראל ושל כלל ישראל,

ותיכף ומיד ממש הולכים כל ישראל – "ארו עם ענני שמיא"<ref>דניאל ז, יג. סנהדרין צח, א.</ref> – יחד עם כל מעשינו ועבודתינו, יחד עם כל הרכושים הגשמיים ("כספם וזהבם אתם"<ref>ישעי' ס, ט.</ref>), ביחד עם הבתי "מקדש מעט"<ref>ראה מגילה כט, א.</ref>, וכן הבתים הפרטיים (במילא ילכו כולם בודאי ברצונם הטוב...) – אשר נעשו חדורים לגמרי באור החסידות וקדושת הנשמה (כנ"ל), "ושכנתי בתוכם"<ref>תרומה כה, ח.</ref> – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש השלישי [ויש לומר שהבתי מקדש מעט והבתים פרטיים שמעין מקדש מעט – מתחברים ומתדבקים<ref>ראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 467 (לקמן ע' 401) ואילך. וש"נ.</ref> ל"מקדש אד' כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>], בקודש הקדשים, ששם נמצאת אבן השתי', שממנה<ref>יומא נד, ב.</ref> הושתת העולם,

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|א]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית|ח]]