עריכת הדף "לקוטי שיחות חלק ל/לך לך א"

{{עריכה}}{{לקוטי שיחות חלק ל}}א. בפרשתנו מסופר ע"ד שלש מזבחות שבנה אברהם אבינו: (א) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו<ref name=":0">יב, ז.</ref>, (ב) ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה'<ref>יב, ח.</ref>, (ג) ויבן שם מזבח לה'<ref name=":1">יג, יח.</ref>. וביארו חז"ל<ref>ב"ר (פרשתנו) ספל"ט.</ref>: ג' מזבחות בנה אחד לבשורת א"י וא' לקנינה וא' שלא יפלו בניו. כלומר, שכל אחד מג' מזבחות אלו בנה אברהם לשם ענין בפ"ע<ref>כמ"ש במפרשי המדרש (פירוש המיוחס לרש"י. מת"כ. פי' מהרז"ו. ועוד).</ref>: הראשון, שנבנה לאחר דיבור השם אל אברם "לזרעך אתן את הארץ הזאת"<sup>1</sup><ref name=":0" />, הי' "לבשורת א"י"; המזבח שבנה סמוך לעי הי' לשם תפלה<ref>כמ"ש בת"א יב, ח "(ויקרא) וצלי". וכ"ה לכמה גי' בהמשך דברי המדרש (ראה ב"ר הוצאת תיאודור). וביל"ש עה"פ (הובא במהרז"ו. ע"ש).</ref> "שלא יפלו בניו בעי"<ref>המשך הלשון בב"ר שם.</ref>; והמזבח השלישי, שבנה לאחר קיום ציווי ה' "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה"<ref>יג, יז.</ref>, שעי"ז "זכה בה"<ref>לשון המת"כ לב"ר שם (ע"פ ב"ר עה"פ — ראה לקמן הערות 12, 13).</ref>, הי' "לקנינה" (של א"י)<ref>ובב"ר לא נקט כסדרם של הפסוקים, כי "איידי דבעי לפרש מעשה דיהושע (שבעי) קודם נקט ועשאו אחרון" (פי' המיוחס לרש"י לב"ר שם. וראה גם יפ"ת השלם, פי' מהרז"ו ועוד).</ref>. רש"י בפירושו על התורה מביא תוכן דברי המדרש בנוגע לשני המזבחות הראשונים — על הפסוק "ויבן שם מזבח" (שנאמר בפעם הראשונה) מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", ועל "ויבן שם מזבח" השני כותב "נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" — אבל בנוגע למזבח השלישי (לאחר ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'") סתם רש"י ולא פירש כלום. הטעם שלא פירש רש"י כהמדרש<ref>ומה ששינה רש"י במזבח הא' והוסיף (והקדים*) "על בשורת הזרע" — ראה מפרשי רש"י (גו"א. הואיל משה (באר היטב). שפ"ח. משכיל לדוד. ועוד).

*[כ"ה בדפוסי רש"י שלפנינו, דפוס שני דרש"י וכמה כת"י רש"י (שתח"י). ובדפוס ראשון וכמה כת"י רש"י (שתח"י) נאמר "על בשורת א"י" לפני "על בשורת הזרע".]</ref> שהמזבח השלישי הי' "לקנינה" — יש לומר: דברי המדרש הם להשיטה<ref>בב"ר ספמ"א (וכן בב"ב ק, א) דעת ר' אליעזר. ולהעיר שבעל המאמר בב"ר פל"ט הוא ג"כ ר"א [ואת"ל דר"א בן שמוע (בב"ר שם) הוא המשך ללפני זה — לכאורה בעל המאמר הוא ר"א התנא].</ref> שע"י הליכת אברהם לארכה ולרחבה "זכה בה" (שעל ידי הילוך קנה)<ref>כ"ה לפי' המת"כ לב"ר. ועד"ז בפי' מהרז"ו. וראה יפ"ת (השלם) לב"ר שם (ועוד), דאתי גם לדעת חכמים שם. וראה תו"ח ב"ב שם ד"ה משום חביבותא. כוס ישועות ויפה עינים שם. ואכ"מ.</ref>, ולכן מתאים לומר שמזבח זה הי' "לקנינה"<ref>וראה גם תיב"ע עה"פ (ובלקו"ש חט"ו ע' 101 והערה 16 שם). רמב"ן יג, טו (ע"ד הדרש כו', וכהמשכו: וע"ד הפשט כו'). ובש"ך עה"ת מפרש, דויבן שם מזבח הי' "כדי להחזיק בה". ע"ש.</ref>; ואולם, לפי פרש"י על התורה, בפשוטו של מקרא — לא הי' בהילוכו של אברהם לארכה ולרחבה משום קנין הארץ, וכסיום הכתוב עצמו "קום התהלך גו' כי לך אתננה" — לשון עתיד, היינו שההליכה היא רק לסמן את אורך ורוחב הארץ שהקב"ה עתיד ליתנה לו<ref>וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 204 ואילך, שמוכח בכ"מ בפרש"י שלדעת רש"י בפירושו עה"ת לא נקנתה א"י לאברהם (ולא — בכלל — להאבות), משא"כ לדעת המדרש וע"ד ההלכה. וראה גם לקו"ש ח"כ ע' 131 ואילך.</ref>.

וא"כ אין לפרש שמזבח זה בנה "לקנינה" אבל טעמא בעי: מאחר שנחית רש"י לבאר הטעם של כל אחד משני המזבחות הראשונים שבנה אברהם — מדוע לא ביאר טעם על בנין מזבח השלישי? ב. לפי פשוטו יש לומר: לאחרי שפירש רש"י כי אברהם בנה מזבח עבור הבשורות טובות — "בשורת הזרע" "בשורת א"י" — שוב אין צורך לחפש טעם אחר על בנין המזבח השלישי, כי כמפורש בקרא בנה אותו אברהם לאחרי שנתבשר בשו"ט<ref>יג, טו-טז.</ref> "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ גו'" — היינו כו"כ ברכות וענינים טובים, הן בבשורת א"י והן בבשורת הזרע<ref>ולכן אף את"ל שאין מקום לבנות מזבח על חזרת בשורה עוה"פ (ראה יפ"ת השלם לב"ר שם, כב) — בנדו"ד שנתוספו כאן פרטים, ופרטים עיקריים, ה"ז כמו בשורה חדשה. ובדפוס ראשון וכת"י רש"י (שתח"י), ישנה אריכות בפרש"י עה"פ (יג, טז) ע"ד בני ישראל, שאינה בפרש"י לפנינו, וז"ל: ושמתי את זרעך כעפר הארץ שיהו מפוזרין בכל העולם* כעפר המפוזר ועוד שאם אין עפר אין בעולם אילנות ותבואה כך אם אין ישראל אין העולם מתקיים שנאמר והתברכו בזרעך אבל לימות המשיח משולין כחול שמקהה שיני הכל כך יפלו ויקהו כל העולם שנאמר ולו יקהת עמים. וראה גם פרש"י שבהערה 25.

* ובכת"י הנ"ל: מפוזרין מסוף העולם ועד סופו. . כך יקהו ויפלו כל כו'.</ref>, ששמע אברהם בבשורה זו דוקא, שלא נאמרו בבשורה הראשונה<ref>ולכמה מפרשים (ריב"א וחי' ופי' מהרי"ק על פרש"י — יג, יד), מש"כ רש"י (שם) ש"הי' הדבור פורש ממנו" (מאברהם) ורק כאן נאמר "וה' אמר אל אברם" — כי לפנ"ז (בפסוק יב, ז) "לא הי' מאריך עמו כ"כ בדברים".</ref> — ומובן מאליו שבגלל בשורות נוספות אלו בנה אברהם מזבח מיוחד לה'. אמנם ביאור זה דחוק הוא מפני לשון הכתובים: "ויבן שם מזבח" משמע, שבנין המזבח הי' שייך להמקום שנבנה בו. וע"ד שמצינו בשני מזבחות הראשונים — ש(גם) בהם נאמר "ויבן שם מזבח" — שהיו "שייכים" וקשורים עם מקום בנייתם<ref>ועד"ז הוא בשאר המקומות בתורה שנאמר "ויבן שם מזבח" וכיו"ב (ראה וירא כב, ט. תולדות כו, כה. וישלח לג, כ. לה, ז), שבכולם בא הכתוב להדגיש שהי' ענין מיוחד במקום ההוא, שלכן בנה המזבח שם דוקא.</ref>: המזבח הראשון, שהי' "לה' הנראה אליו", בנאו אברהם "שם" דוקא, כי במקום זה נראה ה' אליו<ref>אלא שרש"י מפרש "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", לשלול הפירוש שבניית המזבח היתה ע"ז שנראה אליו ה'* (רמב"ן, צידה לדרך ואוה"ח יב, ז). אבל גם לפרש"י ה"ז שייך לבשורת הזרע ובשורת א"י שנתבשר כאן ("לזרעך אתן את הארץ הזאת"), ולא למש"נ בתחילת הסדרה "ואעשך לגוי גדול". וראה מפרשי רש"י שבהערה 11. באר מים חיים (לאחי המהר"ל) שם, ח. מלאכת הקודש על פרש"י. יפ"ת שבהערה 17. ואכ"מ.

*והטעם י"ל, כי לא מצינו שבכל פעם שנגלה ה' לאברהם בנה מזבח — ראה לדוגמא ריש (וסוף) פרשתנו. וראה מפרשי רש"י שבפנים ההערה (בסופה).</ref>; ומזבח השני נבנה "שם", בסמיכות לעי, כי נבנה (כפרש"י) מטעם ש"נתנבא שעתידין בניו להכשל שם כו' ו(לכן) התפלל שם עליהם"<ref>ובזה מתורץ ג"כ — מנ"ל לרש"י (בפשש"מ) שמזבח זה הי' שייך וקשור עם נבואה זו (שלכאורה פירוש זה רחוק מדרך הפשט) — כי דוקא עפ"ז מובן דיוק הלשון "ויבן שם מזבח", שבניית המזבח היא בשייכות למאורע שאירע שם דוקא (ראה גו"א (וראה גם רע"ב) על פרש"י כאן).</ref>;

ואת"ל שבנין מזבח זה (השלישי) הי' בגלל הבשורות טובות שנתבשר קודם בואו לחברון [ומה שבנה המזבח בחברון דוקא, הוא רק משום שזהו המקום שאליו בא לאחרי קיום ציווי הקב"ה<ref>אבל ראה אברבנאל כאן: שעם היות שאמר ית' לאברם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה הנה הוא בענותנותו לא עשה כן כו'. וראה גם לקו"ש ח"ז (ע' 81, 86) שכ"ה לפרש"י (יב, ד) ש"וישב" כאן הוא ל' עכבה.</ref> (בבשורת הארץ) "קום התהלך בארץ גו'"<ref>להעיר מש"ך עה"ת הנ"ל הערה 14.</ref>] — אין שום שייכות, לכאורה, בין טעם בניית המזבח למקום זה דוקא; והכתוב הרי מדייק "ויבן שם מזבח"? ע"ד הפשט יש לבאר הקשר דמזבח זה למקומו, כי זה הי' המקום הראשון בארץ ישראל שבו נתיישב אברהם אבינו בקביעות. שהרי עד אז הי' אברהם במצב של "הלוך ונסוע"<ref>יב, ט.</ref>, "וילך למסעיו"<ref>יג, ג.</ref>, ורק בבואו לחברון התיישב בארץ, כמ"ש<ref name=":1" /> "וישב באלוני ממרא אשר בחברון" (וכמסופר לאח"ז, שאברהם ישב שם כ"ה שנה<ref>פרש"י וירא כא, לד.</ref>). ובמילא מובן, שזהו המקום המתאים להודות להקב"ה על "בשורת (התיישבותו — קבע ב)א"י".

אמנם עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו (בדרך הדרש). כי את"ל שמזבח זה (השלישי) בא (רק) על הבשורות "כי גו' לך אתננה גו' ושמתי גו'", הו"ל להדגיש (עכ"פ — לרמז) בהכתובים שבנינו הי' בסמיכות ובהמשך לשמיעת הבשורות; אבל בלשון הפסוק מודגש ההיפך, ההפסק והשהיי' שבין בשורות אלו לבנין המזבח — "ויאהל אברם ויבא וישב גו' (ורק אח"כ) ויבן שם מזבח לה'"<ref>דאם בא להדגיש שזה הי' אחר קיום ציווי ה' "קום התהלך בארץ גו'", הו"ל להכתוב להדגיש העיקר "וילך אברם גו'", ולא (רק) "ויאהל אברם" (וראה ש"ך עה"ת שם). ולהעיר שבדפוס ראשון דפרש"י שם יג, יח איתא "ויאהל אברם, שחזר לאשתו כשראה שאינו מוליד פירש ממנה כיון שאמר לו הב"ה ושמתי את זרעך חזר לה". — אבל ליתא בשאר הדפוסים וכת"י (שתח"י).</ref>. ולכן מסתבר, שבנין המזבח הי' (גם) ענין בפ"ע, בשייכות להתיישבותו בעיר חברון<ref>להעיר ממדרש הגדול פרשתנו יג, יח — הובא לקמן בפנים סעיף ח.</ref>. ג. ויש לומר הביאור בזה: אמרו חז"ל<ref>תנחומא פרשתנו ט. ועד"ז בב"ר פ"מ, ו.</ref> "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", מעשה אבות סימן לבנים, וכמ"ש הרמב"ן<ref>פרשתנו יב, ו. וראה שם יב, יו"ד. יד, א. תולדות כו, א. וישלח לב, ד. וראה גם בהנסמן בהערה 63.</ref> ד"כולם (כל מעשי האבות) באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבוא לזרעו", ואולי י"ל, שמעשה האבות הוא סימן, גרם<ref>וע"ד שמצינו בנוגע לסימני טהרה וטומאה דבהמה, ד"הסימנים הם הגורמים הטהרה והטומאה (אבל בסימני עופות וסימני חי' לגבי חלבה זה רק הוה סימן (המברר) איזהו הטהור ואיזה היא החי')" — צפע"נ על הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א ה"א. וראה לקמן ע' 117 הערה 17.</ref> למאורעות הבנים. ועפ"ז בעניננו, מזבחות אלו שבנה אברהם הם הם ההכנה ונתינת כח לעבודת הקרבנות<ref>ואף שגם יצחק ויעקב בנו מזבחות, כנסמן לעיל הערה 18 (וראה פרש"י בלק כג, ד "אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות כו'"), יש בהם "סימן לבנים" משלהם. ולהעיר שבמדרשים הנ"ל (הערה 27) מפורש הענין דמעשה אבות סימן לבנים רק בנוגע לאברהם — "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו", ומפרט כו"כ דברים שאירעו לאברהם ואירעו עד"ז לבניו.</ref> (של בני ישראל) ע"ג המזבח במשכן ומקדש.

וזוהי נקודת הטעם שבנה אברהם שלשה מזבחות — כי ב"מזבח" של ה"בנים" מצינו ג' פעולות וענינים, ש(ה"סימן" ו)נתינת הכח להם הם שלשה מזבחות אלו שבנה אברהם. וההסברה: בנוגע לענינו של מזבח אמרו חז"ל<ref>כתובות י, ב.</ref> — "מזבח, מזיח ומזין מחבב מכפר", כלומר: מזיח גזירות<ref name=":2">ל' הגמ' שם.</ref> (רעות מעל ישראל<ref name=":3">פרש"י שם.</ref>); מזין, בזכות הקרבנות העולם נזון שהקרבנות באין מן המזון וגורמין לו ברכה<ref name=":3" />; מחבב את ישראל אל אביהם<ref name=":3" />; ומכפר עונות<ref name=":2" />. ארבעה דברים אלו מתחלקים, בכללות, לשלשה סוגים: א) "מזין" — השפעת מזון לעולם, ב) "מזיח ומכפר" — ביטול ענינים בלתי רצויים מעל ישראל (גזירות ועונות). ג) "מחבב את ישראל אל אביהם".

והנה, חלוקה כזו של "ארבעה שהן שלשה" אנו מוצאים גם בחלוקת הקרבנות (על המזבח) למיניהם — שהרמב"ם<ref>הל' מעשה הקרבנות פ"א ה"ב.</ref> מחלק את הקרבנות ל"ארבעה מינין, עולה וחטאת ואשם ושלמים", ואילו במדרש<ref>מדרש תדשא (הנק' ג"כ ברייתא דר"פ בן יאיר) פי"ב*. ס' רזיאל המלאך (בשינויים קלים). 

*הובאו קטעים מפרק זה בס' הרוקח בתחלתו. הגהמ"י הל' יסוה"ת פ"ב.</ref> מצינו שמחלקם לשלשה — "עולה שלמים וחטאת". ומובן שאין כאן סתירה, כי חטאת ואשם תוכנם אחד<ref>ראה גם רמב"ן פרשתנו טו, ט.</ref>, שניהם באים לכפרה.

ועפ"ז יש לומר, ששלש פעולות הנ"ל שבקרבנות מכוונות כנגד שלשה סוגים אלו שבקרבנות<ref>ראה באופן אחר קצת — חדא"ג מהרש"א כתובות שם. והמבואר בפנים הוא ע"פ המדרש תדשא.</ref>: שלמים, שיש בהם אכילת בעלים, הם כנגד זה שהמזבח (קרבנות) "מזין" את העולם, דכשם שהבעלים זוכים באכילתם זו (שהיא אכילה גשמית, מזון הגוף) על ידי הקרבת קרבן לה', כך "בזכות הקרבנות העולם נזון"; חטאת (ואשם) שבאו לכפרה — היינו "מזיח. . מכפר"; והעולה, שהיא כליל לה', ענינה ל"חבב ישראל אל אביהם"<ref>להעיר שעולה דורון הוא — זבחים ז, ב.</ref>, ובלשון המדרש<ref>מדרש תדשא וס' רזיאל המלאך שם. ע"ש.</ref>, ש"העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד אבל השלמים והחטאת בעד (כנגד) עצמנו", כלומר, השלמים והחטאת באים (בעיקר?, גם?) לתועלת המקריב (או בשביל קבלת מזון, או כדי לבטל ענינים בלתי רצויים), משא"כ העולה באה רק "לכבוד הקב"ה בלבד", ועל ידה מתחבבים ישראל אל אביהם שבשמים<ref>וראה גם אדר"נ רפ"ד.</ref>.

ד. ויש לומר, ששלש פעולות הנ"ל ישנן, בכללות, בכל קרבן, כי בכולם יש שלשה ענינים: א) זריקת הדם ע"ג המזבח; ב) אכילת כהנים ובעלים (וגם בקרבן עולה — עורה לכהנים<ref>צו ז, ח.</ref>); ג) גילוי שכינה — האש שירדה מן השמים ו"אכלה" את הקרבנות<ref>יומא כא, ב.</ref> (ובכללות יותר — מה שמקום המזבח הוא בביהמ"ק, בלשון הרמב"ם<ref>ריש הל' ביהב"ח.</ref> "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"): חלק הקרבן הנאכל (ושייך) לכהנים ולבעלים — מרמז על פעולת "הזנת העולם", כנ"ל; זריקת הדם ע"ג המזבח היא היא הפועלת כפרת<ref>ראה יומא שם דרק בבית ראשון הי' אש יורד מן השמים (רבוצה כארי) ואוכל הקרבנות (משא"כ בבית שני ד"סיועי לא מסייעא", אבל ירדה מלמעלה). ולהעיר מגמ' שם לפנ"ז בנוגע להנס בלחם הפנים "אומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום שסילוקו כסידורו".</ref> העונות וריצויין (ש זה כולל ריצוי על כל ענינים בלתי רצויים); וגילוי השכינה שבקרבנות (האש שיורדת מן השמים, ובכללות, זה שהמזבח הוא בבית המקדש, "בית לה'") מורה על חביבותם של ישראל<ref>חגיגה ב, א (וש"נ). וראה אוה"ת בראשית וירא קג, ב ואילך.</ref>, ועד "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"<ref>ראה מפרשים לאבות פ"א מ"ב.</ref>, שכל התגלות זו היא בשביל ישראל עם קרובו.

ה. ידוע שעבודת הקרבנות נקראת בשם "עבודה" סתם<ref>אחרי יח, ה.</ref>, משום שבה מתבטא כללות הענין דעבודת השם. ומזה מובן, דכשם שבקרבנות ישנם ג' הענינים הנ"ל — כמו"כ הוא בנוגע לכללות הענין דעבודת השם, שג' חלוקות בה: ראשיתה היא העבודה דתורה ומצות, מזון הנפש ("מזין"), כי התורה היא "חיינו", ונאמר (גבי מצות) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"<ref>מכות כג, סע"ב. הובא בהקדמת הרמב"ם לספר היד בסופה. ובכ"מ.</ref>, וכידוע שרמ"ח מ"ע הם כנגד רמ"ח אברים<ref>וראה לקו"ת נצבים מה, ג.</ref>, ועל ידי קיום התומ"צ ממשיכים חיות (הנשמה) תוך אברי האדם<ref>וראה לקו"ת נצבים מה, ג.</ref>. למעלה מזה היא עבודת התשובה, דגם כאשר חטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, מתקן זה ע"י התשובה ("מכפר" ו"מזיח"). אמנם שלימות ענין הדביקות בו יתברך היא העבודה דמסירת נפש, זה שהאדם מוסר את עצמו מכל וכל להקב"ה (כמו עולה שהיא כליל לה'). שזוהי אמיתית ענין המסירת נפש, שמוסר נפשו לא בשביל שכר או בשביל איזוהי תועלת (גשמית, או) רוחנית (שתגיע לנשמתו)<ref>וכלשון הרמב"ם הל' תשובה פ"י ה"ב: לא מפני דבר בעולם כו' לא כדי לירש הטובה (חיי עוה"ב — שביאר בריש הפרק ובפ"חט שם) אלא עושה האמת מפני שהוא אמת.</ref>, כ"א רק לכבודו ית', בלי שום חשבון כלל וכלל<ref>ראה תניא פי"ח ופי"ט. וראה בארוכה לקו"ש ח"כ ע' 75 ואילך.</ref>. ובזה שהאדם מקריב (ומבטל) את עצמו כליל להקב"ה, ואינו מחפש לעצמו כלום, הרי הוא "מחבב את ישראל אל אביהם".

ו. עפ"ז יובן תוכנם של שלשת המזבחות שבנה אברהם — בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים" — שבהם הניח אברהם את היסודות ("סימן") לשלשה ענינים כלליים בעבודת עם ישראל במשך כל הדורות: המזבח הראשון הי' "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י", שזהו ענין של צרכי האדם, הן הגשמיים והן הרוחניים (בדוגמת "מזין"<ref name=":4">להעיר מהגירסא בש"ס כת"י מינכן (ראה מס' כתובות עם דקדוקי סופרים השלם — אה"ק, תשל"ב) "מזין (ואח"כ) ומזיח".</ref>); המזבח השני — שהתפלל שם עליהם (לכפר על מעשה עכן)<ref>להעיר ממלאכת הקודש על פרש"י פרשתנו (יב, ח) דבפעולת אברהם בעי "דהי' בשביל עון, הוצרך לשניהם, לתפלה, ולמזבח להקריב עליו קרבן לכפרת עון".</ref> — היינו הענין ד"מזיח<ref name=":4" />. . מכפר"; ואילו המזבח השלישי לא פרש"י מהו ענינו — כי תכליתו של מזבח זה אינה בשביל איזו תועלת צדדית, כ"א רק כדי לבנות מזבח לה' (כמו קרבן עולה שהיא כליל לה', ובאה רק לכבודו יתברך כנ"ל). וה"סימן לבנים" שב"מעשה אבות" זה<ref>משא"כ המזבח שבפ' וירא — עקידת יצחק — שזה הי' מצד הציווי, ואין זה בגדר מעשה אבות שהם רק סימן לבנים, אלא שהוא כעין תחילת מעשה הבנים. שלכן: א) הי' מצד הציווי, ב) הי' במקום המקדש והמזבח בהר המורי'. וראה רמב"ם הל' ביהב"ח רפ"ב.</ref> הוא לענין ד"מחבב" שבקרבנות<ref>ולהעיר מרמב"ם שבהערה 50, שממשיך שם: והיא מעלת אברהם אבינו כו'.</ref>, כי הקרבה באופן כזה פועלת חביבותם של ישראל אצל הקב"ה, כנ"ל.

ונמצא, ששלשת המזבחות שבנה אברהם הם בסדר דמן הקל אל הכבד: הראשון — "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י" (דוגמת "מזין"); השני — תפלתו על מעשה עכן ("מזיח. . מכפר"); והשלישי — "ויבן שם מזבח לה'" (סתם), מבלי שום כוונה נוספת, רק לכבודו יתברך. [ובזה יומתק זה שבהמזבח הראשון לא העתיק רש"י את התיבות "לה' הנראה אליו" — דלכאורה, פשטות משמעות הכתוב היא, דלאחרי שנראה אליו ה' — "וירא ה' אל אברם" — בנה מזבח "לה' הנראה אליו", וא"כ הו"ל לרש"י להעתיק הנ"ל ולפרש שבניית המזבח היתה להודות על התגלות זו<ref>כפי' המפרשים הנ"ל הערה 19.</ref> (או שהתגלות זו עוררה אצלו הרצון לעבוד ה' על ידי מזבח), ורש"י מפרש שהמזבח בא (רק) "על בשורת הזרע ועל בשורת א"י"? וע"פ הנ"ל מובן, כי סדר העבודה הוא בהדרגה (מלמטה למעלה), מן הקל אל הכבד, ותוכן זה שבמזבח (לבנות מזבח "לה' הנראה אליו") שייך למזבח השלישי<ref>וכנ"ל סוס"ד דבחי' זו הג' שייכת לגילוי שכינה (שבקרבנות). וראה אברבנאל שם בפי' "ויבן שם מזבח" (הא').</ref>; ולכן פרש"י דמש"נ "לה' הנראה אליו" (גבי מזבח הא') לא בא לתאר תוכנו ומטרתו של המזבח, אלא רק כסימן (הזמן) לחוד — ש(בנייתו שהיא בגלל הבשורות —) הבשורות נודעו לו כאשר "ה' נראה אליו"<ref>וראה באר יצחק לפרש"י שם, ז.</ref>]. ז. ועפ"ז יש לבאר גם זה שהכתוב מדגיש גם במזבח הג' "ויבן שם מזבח לה'", שבנה את המזבח בחברון דוקא, כי תוכן ענינו של מזבח זה שייך לעיר חברון דוקא.

וכידוע<ref>זח"א קכב, ב (מהנ"ע). קכה, א.</ref> ש"חברון" הוא לשון חיבור<ref>להעיר שבדפוס ראשון ובא' מכת"י רש"י (שתח"י) איתא בפרש"י עה"פ (יג, יח) ד"ה אשר בחברון, "שחבר את עצמו להב"ה".</ref> [וכמשנ"ת במק"א<ref>לקו"ש חכ"ה ע' 98.</ref> שזה שייך (גם) לעיר חברון כפשוטה, ששם נקברו האבות והאמהות של כל ישראל ואין קורין אבות (ואמהות) אלא לאלה<ref>ברכות טז, ב.</ref>, וכל התפלות עולות על ידי חברון<ref>ילקוט ראובני ח"ש כג, ט (ממגלה עמוקות). וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ה שם.</ref>], ואמיתית הקשר והחיבור של בנ"י עם הקב"ה הוא כאשר עבודתנו היא לא "בעד עצמנו", בשביל איזו תועלת המגיעה להאדם (גם לא תועלת נעלית ביותר של כפרת האדם), כ"א כאשר ה"מזבח" (ההקרבה) שלו הוא רק לכבודו ית', כולו כליל לה'.

ח. ידוע שעיקרו של ביהמ"ק — "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות"<ref>רמב"ם ריש הל' בית הבחירה.</ref> — הוא המזבח, וע"פ הנ"ל יש לומר, שג' מזבחות אלו דאברהם, הם כנגד ג' בתי מקדשות<ref>להעיר מרמב"ן תולדות (כו, כ. וראה גם כלי יקר שם, יט) שג' הבארות שחפר יצחק הם לנגד ג' בתי מקדשות. ע"ש. — נת' בארוכה לקמן ע' 116 ואילך.</ref>: נת' במ"א בארוכה<ref>לקו"ש ח"ט ע' 27 ואילך. 67 ואילך.</ref>, שההפרש בין מקדש ראשון ומקדש שני בעבודה רוחנית הוא בזה, שענינו של מקדש הראשון הוא עבודת הצדיקים, ועבודה דמקדש שני, שבא (לאחרי חורבן בית ראשון ו)לתיקונו של החורבן — היא עבודת התשובה. ונמצא, שמזבח הראשון דאברהם — שכנגד העבודה דתומ"צ — הוא ה"סימן" למקדש הראשון, עבודת הצדיקים (שנקראים כן על שם עבודתם בקיום התומ"צ); ומזבח השני שלו — כנגד עבודת התשובה — הוא ה"סימן" להעבודה דמקדש שני<ref>שאף שחסרו שם ה' דברים (ראה יומא שם), הרי נאמר (חגי ב, ט) "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שקאי על בית שני (ב"ב ג, סע"א ואילך). וראה בארוכה לקו"ש ח"ט (שם) ענינו ברוחניות.</ref>.

אמנם תכלית השלימות היא בית המקדש השלישי — תכלית השלימות בעבודת השם, שאז יקויים היעוד "עין בעין יראו וגו'"<ref>ישעי' נב, ח.</ref>, היינו התגלות אלקות בתכלית השלימות<ref>ראה תניא פל"ו.</ref>, ובמילא גם דביקות בנ"י בה' תהי' בתכלית השלימות ובביטול מוחלט אליו ית'. וב"מעשה אבות" הוא המזבח השלישי שבנה אברהם בחברון, שכל ענינו הי' רק — "ויבן שם מזבח לה'", כנ"ל באורך. ויש למצוא סמוכין לזה בדברי המדרש<ref>מדרש הגדול פרשתנו יג, יח.</ref>, שאברהם בנה מזבח בחברון מפני שהוא "מקום שהמליכו בו את דוד ושם כרתו ברית שנאמר<ref>ש"ב ה, ג.</ref> ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה'": ידוע שמלכותו של דוד המלך (ובפרט כאשר נעשה מלך בפועל על כל ישראל) היא מלכות נצחית<ref>כמ"ש הרמב"ם הל' מלכים פ"א ה"ז ואילך. וראה ר"ה (כה, א. זח"א קצב, ריש ע"ב. נוסח קידוש לבנה) "דוד מלך ישראל חי וקיים".</ref>, אשר שלימותה היא מלכותו של המלך המשיח.

וכפסק דין הרמב"ם<ref>שם רפי"א.</ref> ש"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה"; ולא עוד אלא שמצינו במדרשי חז"ל<ref>ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד (ובפני משה שם).</ref>, שמלך המשיח הוא הוא דוד המלך — "דוד שמי'", ובלשון הידוע<ref>"סדר הושענות" להושענא רבא (פיוט אומץ ישעך).</ref> "איש צמח שמו הוא דוד בעצמו"<ref>ולהעיר מסנהדרין (צח, סע"ב): עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר כו'. וראה לקו"ש חל"ה ע' 206 ואילך.</ref>. ונמצא, שמזבח זה שבנה אברהם שייך למלכותו של דוד, שהיא היא מלכותו של מלך המשיח, שאז תהי' תכלית השלימות הנ"ל בעבודת השם. ט. ההוראה מכל זה במעשינו ועבודתינו עתה: מאחר שמעשה אבות הוא סימן לבנים, מובן, שענינם של כל שלשת המזבחות שבנה אברהם צ"ל בעבודת כאו"א מישראל, וגם עתה. וע"פ משנ"ת שהמזבח השלישי הוא כנגד השלימות שתושג בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, נמצינו למדים, שכל עניני העבודה (כללות ענין המזבח והקרבנות בעבודת השם), גם בזמן הגלות, צריכים להיות קשורים בתוכן הענין דמלכות דוד, דוד מלכא משיחא. היינו שגם העבודה דתומ"צ ותשובה צ"ל חדורה בההכרה הברורה, ששלימות ענין עבודת השם תהי' רק לעת"ל<ref>ראה בארוכה לקו"ש חכ"ב ע' 77 ואילך.</ref> (שאז יהי' קיום המצות "כמצות רצונך"<ref>ראה תו"ח ר"פ ויחי. מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא ח"ב ע' תרפו. וש"נ. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך.</ref>), וכדברי הרמב"ן הידועים<ref>אחרי יח, כה (ע"פ ספרי עקב יא, יז — הובא בפרש"י שם, יח).</ref> שהמצות שאנו מקיימים בזמן הזה (בחו"ל) הן רק "ציונים", "כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'" — שזה גופא מעורר עוד יותר התשוקה והגעגועים לגאולה האמיתית והשלימה, ועי"ז מקרבים וממהרים את הזמן שבו רואים במוחש, בפועל ובגלוי, את קיומה של הכריתת ברית דכל בנ"י עם דוד המלך, דוד מלכא משיחא — "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהי' לכולם. . ודוד עבדי נשיא להם לעולם"<ref>יחזקאל לז, כדכה.</ref>, ובמהרה בימינו ממש.

<small>''[משיחת ז' מרחשון תשמ"ו]''</small>
== הערות שוליים ==
[[קטגוריה:לקוטי שיחות]]
[[קטגוריה:לקוטי שיחות חלק ל]]
[[קטגוריה:ספרי אדמו"ר שליט"א]]