עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן) הוספות/ויחי"


== ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי. ==
ותרגומו בצלותי ובבעותי. יש לדקדק הרבה מהו לשון שכם אחד כו' וגם מהו אשר לקחתי כו' והלא לא מצינו שנלחם יעקב מלחמות כו'. כתיב ששם עלו שבטים שבטי י"ה להודות לשם הוי'. יש להבין מהו לשון עלו כו'. והנה ביוסף כתיב ויוסף הורד מצרימה כו'. אך הענין הוא עד"מ כשקוראין לאיש נדיב לב. נדיב וחסדן בכדי לעורר מדת הנדבנות שבלבו. הנה אין בזה התחדשות אמיתי. כ"א שהוציאו מן ההעלם שבלבו לגילוי. והרי גם כשהוא בכעס ורוגז יכולים לעורר מדת החסד ורחמים. שיש בהעלם בלבבו. ואעפ"י שהכעס הוא על המבקש החסד. מ"מ כשיקראהו בהכנעה שהוא רחמן וחסדן כו'. יפול הכעס ויתעורר ברחמים עליו. והטעם הוא לפי שאם לא היה גילוי החסד בהעלם בתחלה בלבבו. לא היה מועלת הקריאה וההתעוררות. בפרט כשהוא בהיפכו בכעס ורוגז כו'. אך להיות כי בלבבו יש בהעלם כח טבע רחמנות וחסדים גם כשלא יבקשוהו כו'. לכך ע"י הבקשה וההתעוררות שיעוררו אותו. יעוררו את העלם הכח לבא לידי גילוי בלב. עד שיהפוך גם הכעס כו' וד"ל. כמ"כ יובן ע"ד דוגמא במדות עליונות שכולם בשם יקראו. כמ"ש להודות לשם הוי'. פי' כי עצמות אור א"ס ב"ה לאו מכל אלין מדות איהו כלל. והוא ג"כ למעלה משם הוי' רק ע"י בחי' העלאת מ"ן וקריאת שם מלמטה למעלה. באמרינו ברוך אתה הוי'. וכדומה בכל ההודאות ושבחים שהוא ית' רחמן וחסדן כו'. בזאת נעשה אתעדל"ע. שיהיה אור מדת חסד דאצי' נמשך ומתצמצם בשם הוי' של חסד להאיר בכלי החסד שיקרא חסיד. בגילוי האור בכלי. להחיות רוח שפלים דבי"ע כו'. ובלתי הקריאה והעלאת מ"ן מלמטה. הרי אין העולמות תופסים מקום כלל לגבי עצמות האצילות. וכידוע שהוא מגביהי לשבת משפילי לראות כו'. דמצד עצמות האורות אין שום שינוי כלל בין קודם שנברא העולם כו'. וכמ"ש אני הוי' לא שניתי כו'. ועד"מ אפי' באדם החסד הגנוז בעצם בלב האדם. שהוא הגבה למעלה מבחי' השפעה מועטת שמתעורר בלבבו ע"י הקריאה ובקשה כו'. כש"כ שיובן למעלה דשם ההעלם הוא בחי' ולאו מכל אלין מדות איהו כלל. וזהו ששם עלו שבטים להודות כו'. פי' השבטים היו בחי' מרכבה להיות מעוררים בהעלאת מ"ן את הפנימיות של המדות דאצילות. וזהו לשון עלו. ע"י העלייה שלהם מלמטה למעלה. גרמו אתעדל"ע להיות האור נשפל בכלי כו'. אך לאחר שנעשה אתעדל"ע. שפלות וירידה גדולה היא כמאמרז"ל במקום גדולתו כו'. כי אין ערוך כלל בין גדולתו העצמי. עם מה שהוא נק' גדול כשמתפשט בשם הוי' דחסד כו'. וזהו ויוסף הורד. יוסף הוא בחי' צדיק ח"י עלמין דכניש כל נהורין עילאין. כי יוסף זהו בחי' יוסיף ה' שנית ידו. כמ"ש במד"ר ר"פ שמות. והיינו שיהי' ההתעוררות של המדות נמשך למטה בכלים דאצי'. המגבילים האור. ונק' מצרימה ע"ש שמהכלים של המדות נמשך למטה שיהיה מצרים וגבולים. כמו שכתוב במ"א ע"פ זכור את יום השבת לקדשו. בפירוש אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ולכן הוא ירידה גדולה מאד. ונמצא מה שהיה עליי' לגבי השבטים כשקראום בשם הוי'. היא היתה ירידת יוסף. להקרות בשם סובב וממלא כו' וד"ל:

ב. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד כו'. פי' כי שכם הוא הכתף. שהוא בחי' אחוריים. וההשפעה להשרים. הוא בבחי' אחוריים כמאן דשדי בתר כתפי' כו'. ולכך נקראים אלקי' אחרים. ע"ש שמקבלים יניקתם מאחוריים דשם אלקים. וע"י תורה ומע"ט. נעשה היחוד עליון דה' אלקים כו'. ה' אחד ושמו אחד. דהיינו כידוע בענין יחו"ע ותתאה. שנגלה פנימית מקור כל החיים. וכמ"ש כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. שהאור והוד שעל הארץ ושמים בבחי' מקיף וסובב מתגלה ונראה להשגת שכל כו'. ואז הוא בהיפוך שהאין הוא העיקר. והיש הוא הטפל. משא"כ עתה. וזהו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין כו'. פי' לא כמו שנראה לעין. היש עיקר כו'. והוא מפני שיתגלה מה שלמעלה מעין השגה. הנק' סתימו דכל סתימין כו'. ואז כתיב אהפוך אל עמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד. שפה ברורה היינו בירור הרע מהטוב. ממה שנפל בשבירה בבחי' אחוריים להשרים כו'. ויעבדו שכם אחד. פי' שבחי' השכם והכתפיים. יהפך לאחד שהחיצוניות יבוטל אל הפנימית כו'. וד"ל. והנה כתיב בשם ויפת ויקחו את השמלה על שכם שניהם כו'. וילכו אחורנית כו'. דהנה מ"ש אהפוך אל עמים שפה ברורה. אותן העמים. הם בני שם ויפת. דוקא. ולא חם אבי כנען. וכנזכר במדרש. דבאלף השביעי יהיה שליש בנ"א כלין ושני שלישי' ישארו כו'. וביאור הדבר הוא מטעם הנ"ל לפי שבחי' אחוריים יבורר מהרע בתכלית. ויהי' שכם אחד כו'. וחם להיותו נשרש בעומק הרע שאין לו בירור בתכלית עד שיתעלה לאחד כו'. אי אפשר לתיקונו. כ"א בכלייה כמ"ש באבוד רשעים כו'. וכמ"ש במ"א שיש גסות בקליפות שאין העלייה שלהם כ"א האיבוד וכליון שלהם זהו תיקונם ועילויים. כמ"ש להשמדם עדי עד כו'. אבל שם ויפת יבוררו מבחי' אחוריים שלהם. וכמ"ש וראו כל בשר. ויבואו במערות צורים מפני פחד ה' וכו' וזהו שכתוב עליהם. שלקחו השמלה על שכם שניהם והלכו אחורנית כו' וד"ל. וזהו אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי כו' ותחלה יש להבין ענין חרבי מהו הלא לא נלחם מעולם כו'. הנה כתיב רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם כו'. יש להבין מהו ענין חרב שיש לו שני פיות כו'. להיות כי סבת יניקת החיצונים באה משני דברים. הא' מצד התאוות רעות. שכנ"י משפילים עצמם בחלק הרע שבגופם. לימשך אחר האהבות רעות כו'. בזה מעוררים למעלה ג"כ מים הרעים של יניקת החיצונים. שיקבלו תוספת יניקה מהקדושה עליונה דאצי' כו'. הגם שהוא ית' מתנשא מימות עולם ורם על כל גוים כו'. מפני שיניקתם מבחי' אחוריים כמאן דשדי כו' אך באתעדל"ת. בהשפלת כנ"י לאהבות רעות כו'. גורמים למעלה ענין השפלות והירידה הגדולה להשפיע מותרות הנק' מים רעים לגבי אמיתי' השפע מחסד עליון. הנק' מיין צלולים. וע"ד שארז"ל בשבת ספ"ה. בשעה שנשא שלמה את בת פרעה. ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון. וכמ"ש מזה בזח"ג פ' פנחס דרנ"א סע"ב. ובפרדס ערך קנה: והב' מהיפוך השפלות. אלא מן ההתנשאות וגסות שבזה גורמים בחי' אם תגביה כנשר. כמ"ש במ"א ע"פ ויאבק איש עמו דהיינו שמקבלים תוספת יניקה. ע"י חוצפא והתנשאות לבד. בלא טעם ודעת כו'. והנה סבת ההתנשאות. באה להם מהתנשאות וגסות הרוח הגשמי דישראל מצד חומר גופם כאשר יגבה לבבו ע"י העושר וכבוד והגם שיודע היטב הפחיתות שלו מתנשא בלא טעם ודעת כו'. ורוח אייתי רוח כו'. גורם להתעורר למעלה התנשאות החיצונים. לומר לי יאורי כו' וכדומה וחוצפא אפי' כלפי שמיא מהני כו'. ומקבלים תוספת יניקה עי"ז כו' וכמ"ש אם תגביה כנשר כו'. ולזאת אמר וחרב פיפיות כו'. לעשות נקמה בגוים עובדי כוכבים. כי החרב שיש לו פיות חדים מב' צדדיו. הא' מלמעלה רומז על חיתוכו מה שלמעלה ממנו והפה השני שלמטה חותך מה שלמטה הימנו כו'. וזה רמז לב' מיני שפע החיצונים הנ"ל. דהיינו מה שמקבלים בבחי'הגבהה והתנשאות. שהוא בחי' כתר כו'. נפלה עטרת ראשינו כו'. חותך הפה העליון של החרב כו'. בלתי יוגבהו עוד כו'. וכמ"ש משם אורידך כו'. ומה שמקבלים מבחי' השפלות של החסד באהבות רעות כנ"ל חותך הפה התחתון ומפרידם מהקדושה כו' וד"ל:

ג. אמנם מהיכן נעשה חרב של ב' פיות. לחתוך יניקת החיצוני' ולהפרידם. לזה הוא אומר רוממות אל בגרונם. שמזה נעשה החרב פיפיות כו'. להיות כי עיקר תועלת החרב לחתוך הראש מן הגוף הוא. והיינו להפריד יניקת הלב והגוף מן המוח שבראש. וממילא ימות הגוף כו'. לפי שיש שלשה שלוחי השפע מן המוח ללב. והמה הקנה והוושט והוורידין. הקנה מביא לחלוחית המוח ללב ע"י הריאה. וגם גידי המוח מתפשטים ללב להחיות כו'. והוושט מביא המאכל לגוף להחיותו כו'. והוורידים מביאים תמצית חיות הדם מן הלב למוח מלמטה למעלה. ונמצא הוושט בחי' ממוצע בין הקנה והוורידין. להיות כי יש בו משניהם שהמאכל נעשה דם. שהוא שמעורב במים. ולחיזוק המוח נברר הדם והולך למוח מן הלב ולחיזוק הלב חוזר מהמוח חלק המים והולך ללב. ונמצא הכל מן המאכל בין מלמעלה למטה. בין מלמטה למעלה כו'. וידוע דכל אבר לפי פעולתו כן הוא מזגו ותכונתו. וא"כ הוושט יש בו מהרכבת המוח והלב. משא"כ הקנה והוורידים. המה חלוקים בהרכבתם כו' וד"ל. וכ"ז משל להבין איך שיש למעלה ג"כ ג' שלוחי השפע. לחיצונים לפרעה עורף העליון כו'. ונקראים שר המשקים ושר הטבחים ושר האופים. דהיינו הקנה הוא שר המשקים. להביא שפע החסדים מלמעלה למטה כו' והוורידי' הם חמימות התאוות רעות שמעלין מ"ן לעורר להם תוספת שפע בעורף כו'. וכן עד"ז שר האופים כלול משניהם. היינו האמורי לשון אמירה ודבור. שהדבור הוא מאותיות המחשבה והבל הלב. והרי הקול יוצא מן הקנה. מעורב מן הבל הלב. ומאותיות המחשבה שבמוח כו'. וזהו שאמר אשר לקחתי מיד האמורי דוקא כו'. ולכך שר האופים תלה יוסף בפתרונו כו'. להיותו כולל כולם וד"ל. ולזה הטעם נמשל עיקר מקור החיצונים בשם כסיל. כי סימן לשטות מילין. וכמ"ש קול כסיל כו'. וברוב דברים לא יחדל פשע. פי' לא יפסוק שפע החיצונים הנק' פשע היפך שפע כו'. מפני רוב דברי הכסיל הנק' אמורי שמרבה דברים כו'. וזה בא להם מסיבת מחשבות זרות דישראל בתפלה. שעושים צירופי אותיות רעים במחשבתם. מזה יונק הרע להיות לו דיבור של שטותים הרבה כו'. וכן בהיפוך אנו רואים שמסבת ריבוי דברים בטלים כל היום. יתהוו מחשבות הזרות בתפלה כו'. והטעם הוא כנ"ל שהאמורי כלול מן המחשבה והבל הלב והכל א' כו' וד"ל. וזהו ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים כו'. וכמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי כל שפע יניקתם הוא ע"י חרב פיפיות. שחותך הראש מן הגוף. ולא נמשך להם אותיות וצירופים כלל מאחר שנחתך הקנה כו'. אך במה נעשה החרב הזה מרוממות אל בגרונם. כי הנה את זה לעו"ז עשה האלקים. וכל מה שיש בקליפה כבר הוקדם להיות כדוגמת זה ממש בקדושה העליונה. והיינו שיש ג' שרים הנ"ל בקדושה. הקנה הוא קנה חכמה דהיינו מה שניצוץ (האלקי) מעיין ושואב מים דאורייתא שהיא מחכמה עילאה נפקת. נק' בשם קנה רוחני להיות כי מחבר הוא הדבר הלכה להיות קבועה בלבבו היטב. וה"ז הקנה הגשמי שמביא המחשבה ללב. כן מביא הוא אותיות התורה ללבו כו'. וכן עד"ז יש בתפלה כשנתפס בלבבו ענין סוכ"ע בחי' אלקות שלמעלה מהשתלשלות הנק' רוממות אל. נק' ג"כ בשם קנה. שהרי הביא התבוננות שבמוח השגתו בהוי' סוכ"ע. בתוך לבבו. וכמ"ש והשבות אל לבבך כו'. השבה זו מלמעלה למטה היא. וכמ"ש בזהר נודע בשערים כו'. כל חד לפום דמשער בלביה כו'. והיינו כשהלב ירגיש בהתפעלות מהדבר התבוננות כו'. וכ"ז נק' שר המשקים דקדושה. והוורידי' הוא בחי' רב טבחים. ותרגומו רב קטולייא כו'. דהיינו מבחי' הסתלקות מלמטה למעלה כטבע האש היפך טבע המים כו'. והוא ההתלהבות בלב ברשפי אש התשוקה בתפלה שבא מרתיחת הדמים שבגוף. ואז ע"י התלהבות זו הולכת השפע מלמטה למעלה להשגת הנשמה אלקי'. שתתחזק עי"ז ביתר שאת כו'. כמו הוורידים גשמיים כנ"ל. ולכך נק' רבקטולייא להיות שהוא העיקר בהריגת תאוות חומר הגוף שהרי הדמים שבגוף מסכימים ג"כ בתשוקה והתלהבות זו לאלקות כו'. משא"כ בשר המשקים שאין לגוף החומרי חלק בהרגשת לבבו ברוחניות התבוננות כו' וד"ל. ושר האופים הוא הדיבור דוקא בד"ת. שהתורה נק' לחם ומאכל נעשה דם וכו'. וע"ז נאמר אכלתי יערי כו'. וישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו'. והנה התפלה שבלב הוא שורש למעשה העבודה כל היום כידוע וא"כ בבחי' שר המשקים שנתפס בלבבו כו'. הוא שורש לבחי' המשכו' אלקות מלמעלה למטה ברמ"ח מ"ע. וע"י שר הטבחים בהתלהבות כו' הוא סור מרע כל היום משס"ה ל"ת כו'. והמה הב' פיות של החרב לעשות נקמה בגוים כו'. כי כאשר נתגברו בקדושה ג' שרים אלו מפנימי' חכ"ע דאצי'. ע"י שר המשקים מחכמה כו'. בזאת לא נמשך כ"כ מותרות לעורף דכתר זה ע"י ג' שרי פרעה. אדרבה נתברר מהם הרע ונהפך לטוב ויתפרדו כל פועלי כו'. כי רוממות אל שבגרון דקדושה חרב פיפיות הוא לג' שרי פרעה להפרידם בפה העליון ע"י מ"ע ובפה התחתון ע"י ל"ת וכנ"ל:

ד. וזהו ויוסף הורד מצרימה יוסף העליון הנ"ל והוא הנק' רוממו' אל הורד בגרון ומצר דקדושה בכדי לברר ולהפריד יניקת פרעה שיונק ע"י ג' שריו כנ"ל ובתחלה נמכר לעבד כו' לשר הטבחי' כו' ולהיות כי מרכבה דיוסף הי' הגבה מאד נעלה באצי' עצמו כנ"ל א"כ בירר בחי' האחוריי' דעורף העליון באצי' ולכך אמר ואני נתתי לך דוקא שכם אחד על אחיך פי' שהשכם בחי' אחוריי' שבירר יוסף הי' שורש ומקור לבירור השבטים למטה בבי"ע וזהו על אחיך וד"ל. והוא מפני אשר כבר לקחתי בצלותי שהוא חרבי חרב לה' בב' פיות ע"י רוממות אל בגרונם כנ"ל וידוע דגופא וברית חשיב חד כו' לכך בתפלה דיעקב הי' ממילא כח ועוז ליוסף לעשות כל אלה וד"ל. ועתה יש להבין ענין בקשתי בבעותי כי בקשתי הוא ג"כ לשון בקשה מלבד שהוא ענין קשת כפשוטו והוא ענין הבקשות שבשמו"ע. ופי' בחרבי היינו ק"ש כי רמ"ח תיבין דק"ש הוא רומחא וחרבא כו' ליקח מיד האמורי וכן הדבור עליון בד"ת הוא המנגד קליפת אמורי דבור דקליפה וע"ז נאמר רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום כו' כי הוא אמר ויהי כו' ויש להבין מה זו נתינת טעם לביטול ריבוי המחשבות כי הוא אמר ויהי כו'. אך הנה אומרו לשון רבות מחשבות משמע שעיקר החסרון הוא לפי שהם בריבוי צירופים ולא מחשבה אחת לבד כו' וביאור הדבר הנה נודע דריבוי ההשתלשלות דבי"ע באה מסבת ריבוי הצירופים שונים דאותיות עליונים הנק' כלים כו' וקודם שירדו כל כך בצירופים הרבה היה רק מחשבה א' לבד בצירוף אחד וכמשל אדם התופס במחשבתו דבר א' שהוא מקיפו במחשבה א' לבד כו' וכשבא לחשוב באיכות פרטיי' יתהוו צירופים רבים במחשבתו כו' וכמ"ש במ"א בארוכה ומסבת ריבוי הצירופים באותיות עליונים נשתלשל עוד למטה מטה עד שיש אחיזה ויניקה גם לחיצונים כו' כידוע. ואמנם במה שאמר ויהי במחשבה אחת כמו קודם שירד להתצמצם כו' בזאת הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים כו' וזהו עצת ה' היא תקום המה כנ"י פנימי' האותיות כו' ומחשבות עכו"ם יפלו כו' וד"ל. וזהו ברמ"ח תיבין דק"ש שישראל מייחדים בכל יום ובד"ת שלהם מקיימים דבר ה' לעולם הפנימי' ובחי' האחוריים דאמורי יבוטלו ויתפרדו כו'. וזהו בחרבי דק"ש וד"ת שהוא המנגד לאמורי אך להשפיל קליפות שבהעלם גדול שלא נמשכו בדיבור בגילוי כו' אין החרב מועיל לזה כי החרב לא יהרג כ"א הקרוב ולא את הרחוק ונעלם כו' לזה הוא תועלת הקשת שיזרוק חץ על הרחוק ויהרגנו כו'. וענין המשיכה בקשת הוא כדי שיהיה נזרק החץ יותר למרחוק כו' וכ"ז משל להפרש התפלה בצלותי לבקשה הנק' בעותי כי צלותא הוא ענין הדביקות וההתקרבות לה' במס"נ בק"ש ושמו"ע. אך הבקשות שבשמו"ע הם יותר נעלים הרבה לפי שע"י הבקשה ותחנונים הוא בא מתחלה לשפלות עצום וכל שמראה יותר שפלות והכנעה דהיינו ענין גודל הרחמים אשר עליו בזאת יעורר ביותר ר"ר העליונים מקור כל המקיפים עליונים כידוע שנדחה מפניהם כל חושך וכחשיכה כאורה כו'. כי גם המקיפים דקליפות מתבטלים כו' וד"ל. וסיבת עוצם התעוררות רחמים הרבים אינו אלא לפי ערך הקטנות וההכנעה שהראה בבקשתו כו' וה"ז כמשל משיכת היתר שבקשת כל שימשכנו להלאה יותר יותר תהי' כח הזריקה הרחק מאד עד אבוד גם הנעלמים והנסתרים שבקליפה הנק' חשך ענן וערפל ואופל. וד"ל:

== להבין שורש כל הדברים הנ"ל ==
הנה תחלה יש להבין שרש ענין יוסף והשבטים מה הם. מבואר בכתבי האריז"ל דהשבטים מבחי' האצי' שמאיר בבריאה בהיכל ק"ק ונקראים מרכבה תתאה והוא מ"ש בזהר בענין י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה כו'. דהיינו שמל' דאצי' הנק' ימא עילאה רוכב עליהם והם הד' דגלים כידוע אך יוסף הי' מבחי' האצי' עצמו מגופא דאילנא בחי' יסוד והי' מרכבה עילאה לפנימיות המדות ולכך אמר התחת אלקים כו'. ויש להבין למה לא הכירוהו במעלתו הגבוה. מאחר שהי' בחי' מרכבה ואיך חשבוהו לשפל מהם הרבה כו'. אך ביאור הדבר להיות כי ענין השבטים הוא מלשון המשכה כמו כוכבא דשביט כו' דהיינו דבר הנמשך מגבוה לנמוך וכמו הענפים מן האילן שאין הענף נחשב מגופו של אילן ממש אך הוא חלק קטן הנמשך להלאה במרחק מגופו של אילן למטה לארץ וראשם יונקים מן הגופא דאילנא וסופם יורד מטה מטה עד לארץ. וכדוגמת הכוכבא דשביט שיורד ומתרחק כו'. כמ"כ עד"מ יובן דשרש נשמות השבטים הוא באצי' עצמו הנק' בשם אילנא כידוע. אך הם כדוגמת הענפים הנמשכים ויורדים מטה מטה דהיינו להאיר בבריא' כו' וזהו ענין י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעל' כו' פי' הארות האצי' בחיבורם עם הבריאה נק' בשם מרכבה תתאה שמל' דאצי' עצמה עומד כו'. וזהו ענין שילוב אד' בהוי"ה פי' כאשר מתבטלת הבריאה מעצמותה המוגבלת והיתה בחי' מרכבה כדוגמת הענפים לגבי גופא דאילנא כנ"ל. אזי הוא ענין שילוב אד' בהוי"ה והיינו הארת האצי' בהיכל ק"ק כידוע וד"ל. וזהו ששם עלו שבטים שהשבטים היינו הענפים הנ"ל עולין למעלה לגבי גופא דאילנא להיות מעוררים שם הוי"ה כו'. כי זהו עלייה גדולה להם כי אין ערוך בין גופא דאילנא לענפים קטנים כו'. אבל ביוסף כתיב ויוסף הורד כו' להיות כי בחי' יוסף שרשו יסוד דא"ק כמשי"ת והוא מאור המאציל שבאצילות עצמו הנק' גופא דאילנא כי יוסף ע"ש יוסיף ה' שנית ידו ע"כ לגבי המאציל ירידה גדולה אליו להקרות בשם הוי"ה כמשי"ת בע"ה. וזהו שלא הכירוהו כלל מאחר שאין ערוך ביניהם כלל שמה שהוא עליי' להם הוא ירידה אצלו כו':

ב. והנה הפרש הנ"ל בין יוסף והשבטים יש עד רום המעלות דהיינו בחי' מ"ה וב"ן שיש בכל פרצוף כו'. כי הנה ידוע דממל' דא"ק הי' שרש השבירה בז' מלכים כו' כי הרי נקראים בשם מלכים כמ"ש וימלוך בלע כו' א"כ שורשם מבחי' מלכות כו' והמלך השמיני הוא הדר לא מת כי הי' למעלה מז' המלכים דתהו כו' דהיינו מבחי' יסוד דא"ק הנק' הדורא דגופא שלמעלה משורש השבירה. על כן ממנו התיקון והבירור כו' והוא משם מ"ה החדש דממצחא דא"ק כידוע. והנה מדרגת יוסף הוא בחי' הדר הנ"ל. כי היה יפ"ת כידוע. ומדרגת השבטים מהז' מלכים דב"ן דא"ק כו'. וכדי להבין מהו ענין המלכים דב"ן דא"ק וגם ענין הדר שהוא המברר כו' צריך להקדים ענין הידוע שבאור א"ס ב"ה העצמי לא יתכן לקרותו בשם כלל. אפי' לקרותו חכם או חסדן בעצם כמו שאנו רואים באדם התחתון וגם שיהי' לו רצון בעצם כו'. מאחר שהוא פשוט בתכלית הפשיטות. והרצון והחכמה באדם המה מורכבים כו'. וא"כ א"א לומר כמשל השלהבת הקשורה בגחלת כו' כן יהי' ערך הרצון והחכמה דאצילות לגבי עצמות אור א"ס ב"ה שהרי השלהבת ישנה במציאות בהעלם בגחלת כו'. ובעצמות אור א"ס ב"ה לא יורכב הרצון גם בהעלם. מאחר שהוא פשוט תכלית הפשיטות. וכן אין לו דמיון לרצון האדם מזה הטעם כו' וזהו שאמר אנת חכים ולא בחכ' ידיעא. ולא בבינה ידיעה כו'. פי' ידיע' הוא גם כאשר ימצא בהעלם ידיע' הוא כו' וד"ל. אך באמת מה שאנו מוצאי' בפרדס ענין י"ס הגנוזות בעצמות אינם עד"ז כלל כ"א עד"מ קריאת שם לבד וזהו שאמר בזהר דכל אורות הנאצלי' מן העצמות הן רזא דשמיה לבד כו'. וכן בע"ח מבואר דכל התהוות נאצל אינו אלא בבחי' שמות דע"ב ס"ג כו' לבד. וביאור הדברים איך יקראו לאור א"ס העצמי בשם חכם כו'. הנה יובן עד"מ מקריאת שם חכם באדם התחתון שהגם שבזה אין המשל דומה לנמשל שהאדם חכם בהעלם כו' וכנ"ל אבל בזה הוא דומה במה שיכולים לעורר את כח העלם חכמה שבו אל הגילוי. בקריאה זו שקוראי' אותו חכם. ונמצא שקודם שקראוהו חכם לא הי' יודע בעצמו מחכמתו אך שעוררו את מה שהי' בהעלם בו וכאלו עתה נעשה חכם בקריאה והתעוררות זו וכו' כמו"כ למעלה באמת כן הוא שע"י קריאת שם לבד הוא נעשה חכם להקרות מאציל אור החכמה. וע"י קריאת שם חסיד עוררו העצמות להיות לאור ומקור לאור חסד הנאצל כו'. ועד"ז כל פרטי הנאצלים המה שמותיו של העצמות. באופן שקודם הקריאה הי' פשוט בתכלית שגם בהעלם לא ימצא מציאות מקור אורות הנאצלים וכנ"ל. והגם שגנוזות הם בהעלם אינו ענין אמיתי מצד עצמו כמו שיש באדם בהעלם כו' אלא שזהו נעשה ע"י הקריאה והעלאת מ"ן. וכמו שהגילוי מן ההעלם נעשה ע"י העלאת מ"ן. כמ"כ גם ההעלם נעשה באותו הפעם מן עצמות הפשוט כו' וד"ל. וה"ז דומה ממש לשמו של אדם שאינו כל כך בהעלם בו קודם שיקראוהו. משא"כ הרצון וחכמה כו'. וכשיקראוהו יפנה לקוראו כו' כן עד"מ יפנה העצמות להקרות רב חסד בחסד דע"י וכדומה. וגם בהעלם העצמות יקרא כן כו'. ונמצא מובן שדוגמת התעוררות ההעלם למטה באדם ה"ז למעלה ענין י"ס הגנוזות כו' וד"ל. ובזה יובן ענין מל' דא"ק שהוא שורש הז' מלכים כו' פי' כי הנה בחי' הקריאת שם להיות שהוא תחתית כל המדרגו' של העצמות יקרא בשם מלכות. כי המדה של המלכות הוא ההתפשטות וההתגלות לבד כידוע. וזהו ענין מל' דא"ק כו'. כי א"ק בעצמותו הוא קדמות המאציל בעצמות אור א"ס ב"ה. ושיהי' נק' בשם לגבי הנאצלים חכם וחסדן בחכ' ידיע' כו' היינו מבחי' מל' דא"ק לבד. שהוא בחי' שמו ולא מעצמותו כנ"ל. ומכללות ענין שמו נתהוו פרטי השמות דז' מלכים שהן ז' מדות הגנוזות במאציל כו'. והוא בחי' שם ב"ן דא"ק שהוא שור' דשורש השבטים למטה במל' דאצי' כשמאירה למטה בהיכל ק"ק כנ"ל. ואמנם הדר הוא הארת עצמות דא"ק מבחי' יסוד שבו שלמעלה מבחי' שם. ע"כ הוא למעלה מענין השבירה כי השבירה לא היה רק באותיות דוקא כמשי"ת בע"ה. ולכך הוא המברר אותם על ידי שם מ"ה החדש שממצחא דא"ק כמבואר ענינו במ"א בארוכה:

ג. ועתה יש להבין ענין הפסוק ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו' ושורש דברים אלו הוא כי בירור דשבטים מאלמים אלומים כו' הוא משם ב"ן דבבי"ע להפוך הרע לטוב והוא שכם בחי' אחוריים כו'. ואמנם יוסף היה מברר למעלה באצי' עצמו מבחי' כתפיי' דא"א שהוא בחי' אחוריים דא"א הנק' פרעה. להיות השפע הולך מפנימית א"א לחו"ב הוא שר המשקים קנה חכמה כו' ולא לבחי' אחוריים דא"א כו' וזהו שכם אחד כו'. וביאור דברים אלו הנה תחלה יש להבין מהו ענין אחוריים דא"א. להיות כי ידוע ומבואר במ"א בענין שממית בידים תתפש כו'. שבעת השינה הוא הסתלקות המוחין לגמרי ע"כ גם שהזבוב הולך על פניו לא ירגיש כו'. ובאור הדבר כי כאשר יטרד האדם בעצמותו לא יתפס מקום בעיניו כל מה שמנגדו. כמו שאנו רואים כאשר יטרד האדם בעומק המושג לא ירגיש במה שזולתו ידבר היפכו. והנה כשיורד הרצון ומתצמצם בשכל אע"פ שהיא צמצום גדול כידוע אבל בזאת יתרון המעלה שיהיה היפך הנ"ל דהיינו שירגיש את המנגד אפי' בכל שהיא כי מפני צמצום החכמה והטעם לרצונו הנה לא יוכל לסבול היפך הרצון וירחיקנו בתכלית כו' ולזה הטעם כאשר יקץ משינתו ירגיש בזבוב כו' וד"ל. וכ"ז משל להבין למעלה ענין אחוריים דא"א. להיות כי ענין א"א ידוע שהוא הרצון בעצמו הכולל כל גילוי רצונות פרטיות כו' ובחי' אחוריים שבו. נז' בסידור בד"ה עבדים היינו. ולהיות כי ברצון הגלוי הרי מאיר בו מפנימית א"א כנראה בחוש שכל פנימית הנפש מתקשרת בהרצון וחפץ שיחפוץ האדם כידוע. אבל במה שאין רצונו בו. אין בו כלל מפנימית א"א כ"א מבחי' אחוריים שלו לבד יאיר בו קצת כו'. וכמאן דשדי בתר כתפוהי כו'. וזה נק' אחוריים דא"א ואמנם להיות כי כל מהות הרצון הוא הגבה מאד נעלה הרבה מן השכל דהיינו שאינו מצומצם כל כך כמו השכל כנזכר לעיל. אלא הוא בהתפשטות והתרחבות לאין קץ כידוע. לכך גם המנגד לרצון יקבל הרבה שפע חיות. כל זמן שלא נתצמצם הרצון בשכל. וזהו מאריך אף לרשעים. וכענין מאמרז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו כו'. פי' מפני עוצם כח הרצון בהתרחבות גדול מאד עד דשדי בתר כתפוהי ג"כ הרבה שפע. מה שלא היו מקבלים עפ"י החכמה כו'. והוא ענין פרעה עורף העליון שמקבל יניקה מאחוריים דא"א. ובפרט כשהוא מוגבה ומרומם בעצמותו. ר"ל שמסתלק מלהאיר למטה. כמ"ש בפרדס בערך אוי. לכן נמשל בחי' זו לשינה שהוא עד"מ למטה באדם הטרדא הגדולה בעצמות כח הרצון דכלא חשיב ולא ירגיש במנגדים לגילוי רצונו כנ"ל. עד שיוכלו לקבל הרבה שפע ג"כ. וזה היה גלות מצרים דיוסף הורד מצרימה. פי' יוסף הוא יסוד דא"ק שמאיר בגלגלתא דא"א הנק' בעל הרצון. ובבחי' שינה וכדומה. מקבל העורף הנק' מצרים. מבחי' יסוד דא"ק שהורד כ"כ הרבה הוא מפני עוצם ההתנשאות בעצמותו דוקא כנ"ל בענין שממית בידים תתפש כו' שגם סיבת יניקת השרים של עובדי כוכבים הוא ג"כ מפני עוצם ההתנשאות בעצמותו דוקא כמ"ש במ"א וד"ל. וזהו ענין עבדים היינו לפרעה כו' דהיינו שבחי' ז"א היה בבחי' עיבור בהבינה. שזהו ענין מצרים מצר מי וכל עיקר יצ"מ היה לפי שנתפשטו בחי' זרועות דא"א כו'. כמבואר בכוונת פסח. וביאור הדבר. היינו עד"מ באדם כאשר נתפשט וירד מן טרדת העצמות של בעל הרצון להיות נמצאים ברצון זרועות. דהיינו חסדים וגבורות ימין ושמאל. ע"פ חו"ב. וכמ"כ הנמשל למעלה הירידה להיות מתלבש בחו"ב ומפני זה יהיה הרצון תופס קצת מקום עד שלא יסבול היפכו ומנגדו כו'. וזה הי' יצ"מ פי' בירור השפע מאחוריים דא"א. וכמ"ש וינצלו כו' ולא תלך השפע עוד לבתר כתפוהי דא"א. כ"א לבחי' פנימי' והיינו התורה והמצות שהן גילוי רצונותיו ית' כידוע. ואמנם לולי יצ"מ לא הי' מ"ת כלל כי אורייתא מחכמה נפקת ומאחר שלא נתפשטו הזרועות כו' היה עדיין מוגבה למעלה בעצמות עד שלא יוכל להתצמצם עדיין בתורה וכדוגמא עד"מ באדם למטה השינה שהוא הסתלקות המוחין עד בחי' יחידה שבנפש ממש כו' ולזה הי' סבת יניקת פרעה כנ"ל. ואמנם לאחר היציאה מן המצר והעורף הנ"ל אז יש מקום למתן תורה ומצות כו' וד"ל: והנה מלבד היציאה מן המצר והעורף שנחזרה השפע שהיתה בבחי' אחוריים כו' עוד זאת היתה פעולת יציאה זו שגם כשתלך השפע לחכמה הגם שהוא בדרך צמצום יותר משהיה למעלה מן השכל בתחלה כו'. אבל בחכמה תאיר עתה בחי' הפנימי' דא"א ביותר. מכמו שהיה בתחלה אע"פ שהי' אז מוגבה יותר בעצמותו כו'. וכמ"ש יאר ה' פניו אליך וזה היה במ"ת דוקא כידוע. וטעם הדברים כי אע"פ שהשכל מצמצם הרצון מצד צמצום מהות השכל כידוע. אבל מצד מהות הרצון שבו. הנה בזאת יתרון המעלה של גילוי הרצון שהוא פנימי' מהות כח הרצון ממש אלא שירד ונתגלה ונעוץ סופן בתחלתן כו'. וה"ז בשרשו מאד נעלה בהעצמות יותר הרבה מכשהוא מוגבה בעצמות ואינו רוצה כלום עדיין כו' וד"ל. וכמ"כ יובן עד"מ המצות הן גילוי רצונות שבא"א אמנם מאחר שהן בשורשן מפנימי' גלגלתא דא"א כידוע בענין הארחין בי"ג חוורתי שבו כו'. אע"פ שמתצמצמים ע"פ חו"ב ומהם נמשך בתורה שלפנינו. עכ"ז הארה פנימי' הוא יותר נעלה הרבה מבחי' אחוריים דא"א כו'. וזהו יאר ה' פניו שהוא פנימית דא"א כידוע. שיאיר בתוס' הארה מעצמות דא"ק כשיורד ונתצמצם בתומ"צ כנ"ל וד"ל. ונמצא סבת היריד' מן טרדת העצמות עשה ב' דברים. הא' שנחזרה מותרי השפע מבחי' אחוריים דא"א כנ"ל. והב' שבא הארה יותר פנימי' לפנימי' דא"א וסבת שניהם באים כאחד כנ"ל:

ד. וזהו ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך כו'. כי השבטים בירורם מרפ"ח ניצוצים הי' בשכם וכתפוהי דא"א דבריאה כנ"ל. שהי' שרשם מבחי' מל' דאצי' לבד כו'. וכמ"כ עד רום המעלות אין בירורם אלא בבחי' ב"ן דא"ק לבד שממנו שרש אחוריים דא"א כו'. ואיך יכול לברר את עצמו כו'. אבל מי שגבוה משניהם יכול לבררם כו'. והנה ידוע דבירור הרע מהטוב מאחר שהרע מקבל מהטוב איך יפרד ע"י מדת מל' שמחיה את הכל כו'. וכמ"כ בב"ן דא"ק שהוא בחי' שם ומלכות כנ"ל ומסתעף ממנו בחי' אחוריים ג"כ ע"ד פרעה בא"א כו'. איך יברר א"ע כו'. וזהו שהיו מאלמים אלומים בתוך השדה דחקל תפוחים בהיפוך הרע לטוב כו' עד שורש שורשם גם בז' מלכים דב"ן דא"ק כו'. ואמנם בירור דיוסף היה הגבה מאד נעלה מהם. להיות כי הגבוה מאד נעלה בבחי' העצמות. הוא עיקר המברר בשרש האמיתי עד שבתחלה לא תרד השפע למי שאינו ראוי. ולא יצטרך אח"כ לבירור כו'. וכמ"כ הנה בחי' יסוד דא"ק הוא בחי' עצמו' דא"ק למעלה מבחי' שם כנ"ל. ביכולתו להאיר מן העצמות בפנימי' א"א באופן שבתחלה לא תרד השפע לפרעה כלל. ומכ"ש להפריד אשר כבר קיבל וכו'. וגם הדבר השני הנ"ל שיהי' תוספת הארה פנימי' בא"א שיוכל להיות תורה ומצות וכנ"ל. הרי מבחי' הדר שהוא יוסף יסוד דא"ק הוא עיקר הארה זו והיינו משם מ"ה החדש שממצחא דא"ק שממנו עיקר ההארת פנים דא"א כמ"ש במ"א וד"ל. וזהו קמה אלומתי וכו' שהבירור שלו הי' בבחי' העצמות לכך ישתחוו אלומים שלהם אל אלומתי כמו הבירור שאחר הבירור. כמ"ש במ"א וזהו שכם אחד. שמבחי' שכם ואחוריים יוכלל באחדות האמיתי מצד העצמות:

ועתה יש להבין ענין רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות כו'. שורש הדברים הוא דשרי פרעה עורף דא"א הם שר המשקים ושר הטבחים ושר האופים והוא הקנה והוושט והוורידין כו'. ולעבד נמכר יוסף בבחי' גלות לברר בירורים מפרעה וכאשר פתר בחלום להם כן היה. ששר האופים ציוה יוסף בפתרונו לתלות ותלוהו כו'. ואת שר המשקים הגביה יוסף בפתרונו כו'. עד שנתעלה יוסף למלך ובירר ממצרים ושרי פרעה כל הטוב הגנוז בהם. והכל היה רק הכנה כדי שיהיה סבת תורה ומצות אח"כ. ולכך ספר בראשית הוקדם למתן תורה שבספר שמות כו' וד"ל. והנה ביאור הדברים וגם להבין ענין חרב של ב' פיות שהוא תרין ההין חו"ג דרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. שגורמים לחתוך יניקת ג' שרי פרעה הנ"ל כו'. צריך תחלה להבין ענין ג' שרים הנ"ל בקדושה. להיות כי אנו רואים שהקנה הוא המחבר המוח ללב שהרי מיד ירגיש הלב מה שיחשוב במוחו אין זה כ"א מחמת שיש התחברות לגידי המוח עם הלב. והיינו ע"י הקנה המחברם. ועוד זאת פעולתו שבו יעבור שפע לחלוחית המוח ללב להיות הריאה מקררת רשפי אש הלב כמבואר בספרי הרפואה. וגם אנו רואים ענין הבל הלב שממנו הקול בקנה מלמטה למעלה. וגם מלמעלה למטה יומשך קול הפנימי ללב מן המוח ע"י הקנה. ונמצא מובן שהקנה הוא המחבר המוח עם הלב. אך כל מיני שפע שיעברו בו אינו אלא מבחי' החסדים כמו לחלוחית שבמוח וכן השגת מחשבת שכל שיתפס בלב וירגישנו הוא ממשיך זאת כו'. וכן הקול כו'. ונק' שר המשקים השופע חסדים וכו'. והנה הוורידים נמשכים מלמטה למעלה מן הלב למוח. דהיינו תמצית החיות שנעשה מן הדם המובחר שבלב. שולח הלב דרך הוורידים אל המוח למעלה להחיותו ולחזקו כו'. והוא שפע של בחי' גבורות. להיות כי ידוע דהלב מלא גבורות והתלהבות רשפי אש התשוקה וכדומה כו'. והנה ב' מוחין יש. מוח חכמה ומוח בינה. חכמה מחסדים. ובינה מגבורות כידוע. והיינו הקנה מקבל שפע חסדים מלחלוחית שבמוח חכמה ומביא ללב לקררו כנ"ל. והגבורות שבנקודת הלב מביאים הוורידי' למעלה אל מוח בינה כו' ומסבת זה תבא ההתלהבות בלב מחמת ההתבוננות דוקא כי קרובים ושייכים זה לזה ע"י חבור הוורידי' כנ"ל. ונק' שר הטבחים להיות שורשו מן הדמים שבגוף. וכשמתבררים במוח והיו לחיות למוח נקרא שר הטבחים כו' וד"ל. והוושט הוא בחי' ממוצע ביניהם. כי הלא פעולת הוושט הוא להביא המאכל בגוף. וכלול מחו"ג. שהרי יתהפך לדם אח"כ בוורידי' כו' וידוע דהלחם הוא בחכמה שאין התינוק יודע לקרות אבא כו'. ונמצא שהוושט יש לו התחברות בשני מוחין חו"ב כו'. ונק' שר האופים שאופה הלחם פי' החכמה תאפה באש הגבורות ותכלל משניהם כו' וד"ל. וכ"ז משל לג' שרים אלו בקדושה האלקית. ונוכל להבין ממה שאנו רואים אותם בעבודת ה' בניצוץ האלקי. דהיינו קול הקנה בתורה. הנה ע"ז נאמר קנה חכמה. פי' מה שמשיג במוח חכמה. בחכמה שבתורה והוא מעיין בה בכח העיון שבמוחו. אע"פ שלא הביאה עדיין בדבור. הרי המשכה ושפע לחלוחית מוח חכמה שבתורה. יורדת ונמשכת באותה שעה במוחו ונקרא שקנה חכמה. ע"ד דוגמא הקנה הגשמי שמוליך המשקה והלחלוחית הגשמיו' שבמוח כנ"ל. כמ"כ כאשר הוא מביא וממשיך מחכמה שבתורה במוחו הוא בחי' קנה רוחני כו'. וכן עוד פעולת הקנה הרוחני שמביא ההשגה בלב כנ"ל. היינו בתפלה שמתבונן בחכמה האלקית איך דכולא קמיה כו' והוא סובב וממלא כו'. השגה זו האלקית כשנתפסת בלב דהיינו שהלב מרגיש את ההשגה כמו שהיא באמת הרי זה ג"כ מבחי' קנה הרוחני שממשיך הלחלוחית כו' וד"ל. והקול מהבל הלב אל הקנה בדיבור אותיות. הרי אותיות הדיבור. הן של דבר ההלכה עצמו הנק' לחם כמ"ש לכו לחמו בלחמי כו' שהחטה היא כ"ב אותיות כידוע. והקול של הדבור הוא האופה הלחם לחמה של תורה. להיותו כלול מחו"ג מהקנה והוושט שר המשקיםושר הטבחים. כי הנה ההתלהבות בתפלה מצד בינה לבא כו' זהו קנה בינה שהוא הוורידי' כנ"ל. והבל הקול מן הלב כלול משניהם כנ"ל והוא שר האופים כו'. והנה מצד ההתלהבות שהוא בחי' העלאת מ"ן יבא תוספת חיזוק למוחין והיינו ע"י שר הטבחים שהן הוורידי' כו' וד"ל. ועד"ז יובן ג"כ בקדושה האלקית ענין ג' שרים אלו שר המשקים היינו ענין אורייתא דמחכמה עילאה נפקת והוא בחי' המשכות החסדים דרמ"ח מ"ע כו'. להיות כי כמו טבע המים שיורדים ממקום גבוה לנמוך כו'. כן הוא ענין ירידת חכמה עילאה דא"א להיות מסתעף ממנה חכמת התורה ברמ"ח מ"ע. שהן בחי' המשכות אלקית מלמעלמ"ט והוורידי' הן שס"ה ל"ת שהן מניעת השפע לחיצוני'. ע"י אכילת חלב ודם וכדומה כידוע. והן שס"ה גידים כו' נמשכו וירדו מצד מוח בינה דא"א כו'. ושר האופים היינו אותיות חכמה דאצי' הנק' לחם שבדיבור עליון הם נאפים כו'. וג' מיני פעולות אלו צריכים דהיינו ע"י שר המשקי' דקדושה נמשכים מוח החסדים כו'. וע"י הטבחים הוא בחי' העלאת מ"ן כטבע האש להסתלק. להיות בחי' אור חוזר מלמטלמ"ע להחזיק המוח כו'. ומחמת זה יורדים הגידים בלב בבחי' גבורות להחיותו. כי עיקר החיות הוא מבחי' גבורות דוקא כמ"ש במ"א. וע"י האפייה נעשה כל זהכי הוא בחי' ממוצע כנ"ל. וד"ל: וזהו רוממות אל בגרונם כו' בגרון הם הקנה והוושט והוורידי' ג' שרים דקדושה הנ"ל. ורוממות אל היינו בחי' הארה פנימית דיאר ה' פניו בתרי מוחין דא"א הנק' אל כו'. והיינו ע"י ב' מזלות דא"א נוצר ונקה שבגרון דא"א כו'. וכמו שבקנה ממשיך הלחלוחית כו' כן במזל ונוצר הוא בחי' קנה חכמה שברוממות אל גבי חכמה דא"ק כו' וכנ"ל וד"ל. וזהו ענין ויוסף הורד מצרימה פי' יוסף הוא בחי' יסוד דא"ק כו' ירד עד בחי' גרון דא"א דקליפה הוא פרעה עורף העליון. והן ג' שרי פרעה שר המשקים כו' אך כשנתעלה בירר וחתך יניקת ג' שרי פרעה מן העורף. לבלתי יוכלו למשוך שפע לעורף עוד. כי רוממות אל המשיך בגרון בג' שרים דקדושה. ועי"ז היה חרב פיפיות להפריד יניקת ג' שרי פרעה. דהיינו לברר בחי' אחוריים דא"א כנ"ל. וזהו פיפיות ב' פיות דתרין ההי"ן חו"ג. פי' כי הלא מבואר למעלה דב' דברים הי' א' ביציאה מן המיצר בהחזרת השפע שקיבלו כבר כו' והב' בתוספת הארה פנימית יאר ה' פניו כו'. ומתחלה ה"א עילאה דשס"ה ל"ת מפריד מה שכבר קיבלו. והיינו להסיר החוצפה וההתנשאות אם תגביה כנשר. לעמוד בעורף דקדושה לקבל כו'. וזה ע"י שר הטבחים דקדושה כו' ופה השני של חסדים הוא להביא תוספת הארה פנימית ע"י מ"ע. וממילא יתפרדו כהמס דונג מפני אש כו'. ולשניהם צריך. דע"י מ"ע לבד הרי יכול עדיין לקבל מצד החוצפא שהוא בחי' הגיאות דכתר דקליפה כו'. וזהו ענין תרין ההי"ן דחרב פיפיות וד"ל. וכל זאת עשה יוסף כשהורד מצרימה ובירר הרע ועשה הכנה להתגברות ג' שרים דקדושה ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת. ולדורות הבאים הנה בכל ניצוץ האלקי יש בכח לעשות כזה ע"י תורה ומצות בסו"מ וע"ט. דהיינו שלא לימשך אחר הרע בבחי' חסדים והן התאוות שר המשקים דקליפה. ולסור מרע העיקרי והוא גסות הרוח כו' וד"ל. אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי כו' הנה קליפת האמורי הי' מבחינת שר האופים דקליפה. שהוא הדבור באותיות ואמירה בלב. ובמוח הוא אותיות מחשבה. והטעם הוא לפי שעיקר השבירה דז' מלכים כו' הי' באותיות דוקא. שהן הכלים כי האורות לא נשברו כידוע. וכמבואר במ"א ענין פירור ופיזור האותיות הוא משל לשבירת הכלים כו'. וע"כ עיקר הקליפה הכלולה מכל. הוא האותיות דאמורי. סימן לשטות מילין כו' ורבות מחשבו' דקדושה באותיו' דבור ומחשבה בדבר ההלכה נק' לחם כנ"ל עצת ה' היא תקום ותפר מחשבות עמים כו'. כי שם מ"ה הוא המברר. והיינו בחכמה דאורייתא כי בחכמה שבדבור דוקא אתברירו. לפסוק בדבור. זה כשר וזה פסול כו' וכמ"ש במ"א וד"ל:

והנה במה לקח מיד האמורי הנ"ל בחרבי ובקשתי ותרגומו בצלותי ובבעותי. ובקשתי היינו בקשה כמו אם תבעיון בעיו כו'. וביאור ענין החרב מבואר למעלה בענין חרב פיפיות בידם ב' ההי"ן כו'. וענין הקשת הנה מבואר בזהר דיש כמה מיני כלי זיין ברומחא ובקשתא ובאבנא דקירטא כו'. וידוע ענין התועלת בקשת הוא להרוג את הרחוק ממנו דוקא. כי הקרוב אליו יוכל להרוג אותו בחרב וחנית. אך הרחוק ממנו מאד שלא ישיגנו בחרב יזרוק עליו חצים ע"י הקשת כו'. וזהו משל להיות כי הנה כתיב ושלחתי את הצרעה כו' עד אבוד גם הנסתרים מפניך כו' כי ה' אלקיך בקרבך אל גדול ונורא. וי"ל מה זה נתינת טעם לאיבוד הנסתרי' מפני שהוא גדול ונורא כו'. אך הענין דיש ב' מיני קליפות הא' מה שהאדם מרגישו בנפשו כו'. והב' מה שלא יוכל להרגישו לעולם מפני שהוא בבחי' מקיף עליו ונסתר ונעלם בו מאד וכמ"ש במ"א ע"פ כי ברע הוא כו'. והנה לרע זה הנרגש יועיל חרב פיפיות הנ"ל להורגו בתורה ותפלה כנ"ל. אך להרע המקיף ונסתר מאד לא יועיל החרב כי לא ישיגנו מפני גודל עוצם העלמו וריחוקו כו'. לזאת הוא תועלת הקשת לזרוק חיצים להשיג את הרע המקיף ג"כ ולהורגו. וזהו עד אבוד הנסתרים מפניך כו'. אך יש להבין מהיכן יהי' כח הקשת כ"כ במה שאין בחרב כו' אמנם הענין הוא שאנו רואים שעיקר סיבת זריקת החץ של הקשת למרחוק הוא בא מצד משיכת היתר שע"ג הקשת. לגבי עצמותו. וכל שימשוך יותר בכל כחו אליו את היתר. יותר יהי' תגבורת כח הזריקה להלאה במרחק כו'. והוא כמו שהאבן שיכוהו בכותל יחזור לאחוריו כפי ערך ההכאה כו'. וכמ"ש במ"א שהוא משל לבחי' אור חוזר שנעשה ע"י הכאה כו'. כמ"כ ע"י המשיכה למטה יותר. יהי' הזריקה למרחוק ביותר כו'. הוא משל להרוג הנסתרים בבחי' מקיף. שבהיות כי ההעלם לא יתגלה כ"א כשיהיה אור גדול דוקא. כמו שאנו רואים שלפני אור נר קטן יתגלה מעט משטח הארץ. וכל שאור הנר והשלהבת מבהקת יתגלה הרבה משטח הארץ. עד שלפני אור מדורה הגדולה יתגלה המרחק הרב כו'. וכן הדברים הדקים והנעלמים שבחלל הארץ יתגלו לפי ערך הבהקת המאור כו'. ונמצא הנמשל מובן שלהיות כי יתגלו העלם המקיפים דקליפות שהם דקים מאד כו' צריך לזה אור גדול דוקא. כי לפני אור הקטן דקדושה יתעלמו כו'. וזהו שאמר עד אבוד הנסתרים ונעלמים כו' הוא לפי שה' הוא אל גדול ונורא דוקא. פי' אור גדול מאד מהארת הקדושה הנק' גדול ונורא. ואז יאבדו גם הנסתרים ממך. כי הרי יתגלו מן ההעלם מפני האור הגדול כו' וד"ל. ואמנם מהיכן יהי' האור הגדול דאל גדול כו'. היינו מבחי' הקשת שמושך בכל כחו היתר אליו שהוא ההכנעה וההשפלה בתכלית כו' במרירות עצום מזה נעשה בחי' אור חוזר למעלה להאיר באור גדול די"ג מדות הרחמים מקור כל המקיפים כו' כי כל ר"ר לא נמשכו אלא ע"י המרירות מלמטלמ"ע כאשר אנו אומרים ברחמיך הרבים כו' במרירות ושפלות עצום כנ"ל וד"ל. וזהו בקשתי בקשתי לקחתי מיד האמורי הנ"ל גם המקיפים שלו. מה שלא הי' זאת ביכולת החרב פיפיות הנ"ל. וכתרגומו בבעותי דהיינו הבקשה במרירות ושפלות עצום שהוא משל למשיכת היתר שגורם בחי' אור חוזר כנ"ל וד"ל:

== בן פורת יוסף בן פורת עלי עין כו'. ==
יש להבין הכפל שכפל בן פורת כו' וגם מהו ענין עלי עין כו'. הנה יש להקדים תחלה להבין ענין ויוסף הורד מצרימה כו'. עפ"י המבואר בכוונת דפסח עבדים היינו אנו בני ז"א היינו עבדים לפרעה שיונק מעורף דא"א במצרים במצר ים. ויוציאנו ה' אלקינו חו"ב שהלבישו זרועות דא"א כו' ואילו לא הוציאנו הרי אנו כו' ע"ש. וגם מ"ש שם על כמה מעלות טובות למקום עלינו כו' שהן ט"ו מעלות דט"ו יסודות כו'. ולהבין כ"ז הנה ענין א"א ידוע שהוא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים כו'. כי בס' מגן דוד להרדב"ז הביא דיעה. שהכתר הוא אור אין סוף והוא חלק עליו. ובע"ח היכל הז' מבואר שדעת שניהם אמת. שהכתר יש בו מסוף מדרגת אור הא"ס וגם יש בו משורש הנאצלים כו'. וביאור הדבר להיות כי הלא ידוע דאין ערוך כלל בין אור א"ס לנאצלים. שהרי הנאצל הוא ענין פרטי לבד כמו אור החכמה הנאצל שאין בו מאור החסד כו' וכדומה לזה. הרי זה בבחי' ההתחלקות כו'. משא"כ באא"ס עצמו לא שייך כלל ענין ההתחלקות לחכמה בפ"ע ולחסד בפ"ע כו'. כי הרי הוא פשוט בתכלית הפשיטות בלתי גדר ההשפעה עדיין לשום ענין פרטי כו'. ומה שנק' בשם הוי' דיודין בשם ע"ב כשמהווה אור החכמה כו'. זה הכלל שאין קורין אלקות לספי' פרטי' כמו אור החכמה אע"פ שאור א"ס הוא המהווה אותה מאחר שהחכמה חלק פרטי כו'. רק מה שקוראים אלקות לשם הוי' הוא מצד אור א"ס עצמו שבחכמה שהוא פשוט בתכלית כו' ושם ההוי' של אור החכמה הוא בחי' אור הא"ס שנתצמצם להוות החכמה. והגם שנתצמצם הוא אור א"ס כמו קודם הצמצום כו'. ולזה קוראים אלוה ולא לאור החכמה כו'. ועד"ז בכל מקום שכתוב במקרא הזכרת שם אלוה. קאי על אור א"ס שבמדה זו. כמו ויאמר ה' אל משה הגם שהוי' זו בספי' כתר או חכמה אין הכוונה על הספירה עצמה. כ"א על מקור שם זה שמצמצם ספירה זו כו'. כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומאחר שקוראי' לשם הוי' אלוה לא קאי על ספירה זו. כ"א על אור א"ס ב"ה עצמו כו'. ועד"ז הנה ידוע דאל הוא ספי' חסד. ובאמת אין המקרא יוצא מידי פשוטו שאל הוא האלקים ממש כמו שקוראים בנ"א כו'. אך מה שהכוונה של אל הוא ספי' חסד. הכוונה תתפרש לפי הפשוט דהיינו אור א"ס שבספי' חסד כו'. ועד"ז בכל הספירות. זה הכלל גדול אליו ולא למדותיו וכמ"ש במ"א וד"ל. והנה מאחר שאין ערוך בין אור הא"ס שהוא פשוט בתכלית. להתפשטות אורות פרטיים כו'. מוכרח שיהי' בחי' ממוצעת ביניהם שיהי' כלול משניהם כידוע. שבכל ב' הפכים לא יהיה השיתוף וההתחברות ביניהם כ"א ע"י ממוצע כו'. והוא בחי' א"א שיש בו מהארת אא"ס עצמו וגם מבחי' ההתפשטות לאצי' אורות פרטיים כו' וד"ל. ולהיות כן הנה יובן שמחמת בחי' של העצמות שבא"א לא הי' עדיין סיבה למציאות חכמה ובינה שיאצלו כו'. וזהו מחמת צמצום הכתר שלא יתפשט והוא מצד בחי' אחוריים דא"א פרעה כידוע ויוציאנו חו"ב שהלבישו לא"א כו'. ענינו הוא שנתפשט אור הכתר לירד ולהתצמצם בחו"ב כו'. וזה היה מצד בחי' יסוד דא"א כו'. שמטבע הטוב להטיב לירד ולהשפיל עצמו כו'. ולכך אנו אומרים כמה מעלות טובות כו'. להורות על בחי' היסודות שנקראים טובים. ובכל פרצוף ג' יסודות כו'. ויסוד דא"א הוא הראשון וכו'. והן ענין ט"ו ווין שבאמת ויציב כו'. וזהו עיקר ענין ויוסף הורד כו'. וגם למטה בעולם השפל מסיבת פרעה העומד במיצר דא"א דבריאה. הנה נסתלקה הארת העצמות דאצי' מן העולמות ונסתר מאד בעצמותו. עד שכל עולם הנהגתו בבחי' חיצוניות ואחוריים. ולכך גם בעוה"ז ישראל שהם הפנימי' נשתעבדו בפרך מפני אותיות צירופי ההטבעה שהיו מצרים הרוב והכבידו עולם עליהם כו'. והניח הענין לפי הטבע כו'. ועד"מ אדם הטרוד בעניני עצמו מניח הנהגות עבדיו כפי המושכל הראשון מבלתי ישיםלב לפנימית התועלת (בהנמשל אינו עד"ז) כי כלא חשיבי לגבי עצמותו כו' וד"ל. וע"ד הנז' במדרש בענין ויבדל אלקים בין האור ובין החשך כו'. איני יודע באיזו מהם חפץ כו' עד שהבדיל כו' דהיינו מפני ההתנשאות בעצמות אין החפץ בזה יותר מבזה. כי שניהם כלא חשוב כו'. ושורש ענין זה בא"א דאצי' הוא בחי' העדר התפשטות הרצון לחו"ב כו'. וכמ"ש במ"א. אבל כשנתפשט בחו"ב יש מקום לרצות מעשה הטוב ולמאוס ברע. וממילא יהי' ישראל נזכרים שלא ישתעבדו וכמ"ש וידע אלקים כו'. כי החו"ב הוא צמצום לרצון שלא ירצה מה שלא יסכים השכל כו'. אבל בבחי' עצמות הרצון איני יודע באיזה חפץ כו'. ומסיבת זה מאריך אף גם לרשעים. וכמאמרז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו כו' וד"ל:

והנה באמת בכדי שיהי' התעוררות ירידת אור העצמות בחו"ב שהוא צמצום גדול שאינו אלא לפי בחי' יסוד כנ"ל. צריך שיהי' מתחלה העלאת מ"נ לעורר מדת היסוד כו'. וגם מדת היסוד יעלה מ"ן בעצמותו עד שימשיך אח"כ מטובו להטיב לרוח שפלים כו'. וב' מיני העלאת מ"ן אלו רומזים בפסוק ראשון שבק"ש שמע ישראל. שמע הוא העלאת מ"ן דנוק' שם ב"ן שם ע' כו'. וישראל הוא העלאת מ"ן דיסוד כו'. ואח"כ ה' אלקינו חו"ב תרין ריעין כו'. ממשיכים מוחין לז"א וזהו הוי' אחד מלמעלה למטה בירידת השפע כו'. וביאור כל זה הנה תחלה יש לפרש תיבת שמע ענין הע' רבתי שבו כו'. כי הנה שמע שם ע' פי' ע' רבתי הוא בחי' ז"ת דאימא שמהם הי' השבירה בז' מלכים קדמאי' כו'. ומה שהע' רבתי הוא בא לרמז על ז' מלכים דנקודים דס"ג כו'. שלמעלה הרבה מז"א דאצי' כמו שכתוב לפני מלך מלך כו'. והמלכים הם מבחי' ב"ן כמ"ש וימת פ' וימלוך כו'. ע"כ מזכירי' בבחי' העלאת מ"ן שרש דשרש המל'. שממנה העולמות דבי"ע. כי כולם מצד השבירה נתהוו כידוע. ושם הוא מל' כידוע. ובכוונה זו שמתבונן איך שהתפשטות מדת מל' לגבי שורשה בחי' ב"ן דנקודים קודם האצי' כו' כלא חשיבא. כי בחי' המל' כו' שלפני האצי' מאד נעלה מן הצמצומים כו'. ושיהי' ראש ומקור לנבראים בעלי גבול כו' הוא בחי' ירידה עצומה ומש"נ וימלוך קאי על התפשטות גילוי הרצון האצי' כו' בזה הוא מעלה את מדת מל' הראש לשועלים דבי"ע משפלותה וצמצומה כו'. כי ענין ההעלאה ידוע עד"מ כשמשבחים התלמיד לפני רבו שטוב ויפה קיבל הסברא והשכל מהרב אע"פ שאין זה שבח התלמיד עצמו שהרי סברת ושכל הרב הוא. עכ"ז בזה מחברים אותו בשורשו. ומעלין אותו לפני רבו שיוכל לקבל ממנו עי"ז תוספת שפע כנ"ל כמ"כ יובן למשכיל בהזכרת תיבה זו שם ע' רבתי מעלין מדת מל' לגבי שורשה שהיא נלקחה משם. דהיינו איך שהיתה מדת המלכות קודם השבירה. בעולם הנקודים בעילוי רב בבחי' האצי' כידוע וד"ל. ואח"כ מזכירים ענין העלאת מ"ן של המשפיע דשם מ"ה הנק' ישראל ישר א"ל מוחין דז"א כו' בעצמותו כמו שהי' לפני האצי' כו'. והרי בחי' מה בשרשו בנקודים הוא למעלה מהשבירה שלא מת אלא בחי' המלכות כו' וא"כ ההעלאה שלו מלמטה למעלה הוא יותר הגבה מאד נעלה מעליית המלכות בשורשה כו'. והיינו שעלה המשפיע דאצי' אל עצמות המאציל קודם שירד להאציל כו' וזהו ישראל עלה במחשבה דא"ק כו' לי ראש כו'. וכדי להבין היטיב ענין העלאה זו בעצמות המשפיע. יש להקדים ענין הפסוק (שנא') ביוסף. שהוא בחי' יסוד סיומא דגופא. וגופא וברית חשוב חד כו' ומזה נוכל להבין עליית ישראל ג"כ כו'. כי הנה כתיב הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה. ויש להבין מה זו סמיכת ענין חיזוק ישראל לישב כו' מפני שיוסף בנו בא אליו כו' אך הענין הוא כמו עד"מ בברית הגשמי הנה ידוע דאין קישוי אלא לדעת ומיד שיעזוב הדעת לידע ולהעמיק בתאוותו וינוח מלחשוב כו' יהי' האבר מת. והרי יש שייכות והתחברות להאבר עם המוח שבראש. משא"כ בכל האיברים שאם יחשוב בתאוה לא יתפעל ידו או רגלו וכיוצא. והטעם ידוע שיש גידים דקים שנמשכים מן המוח לחוט השדרה. ומתחברים מאד עמו עד שיתחבר החוט שבאבר עם המוח והיו לאחדים כו'. ומזה סיבת הקישוי בפתע פתאום כרגע בלתי שהיי' כלל כו'. וגם הזרע שיוצאת מן המוח נמשכת לחוט השדרה ולאבר ומוליד כו'. ואם יש רפיון במוח לא יוליד וכן בהיפוך הרפיון באבר ירגיש המוח כי כאבר א' ממש נחשבו כו'. ונמצא שבין בהעלאה שהוא הקישוי לעורר הטפה רוחניות וגשמיות כו' כא' נחשבו. ובין בהמשכת הטפה כו' כא' נחשבו כו' ומכ"ז יובן ברוחניות עד"ז ממש. בהיות כי יוסף הוא בחי' יסוד סיומא דגופא צדיק ח"י עלמין. והוא בחי' ההתקשרות כידוע. ויש בו ב' מדרגות בענין ההתקשרות. הא' מלמטה למעלה שהוא מתקשר עצמו לגבי למעלה הימנו כו' כמשל הקישוי כנ"ל והב' בירידת השפע בו מלמעלה הוא מתקשר במקבל להשפיע לו כו' וכמשל יציאת הטפה גשמי' וד"ל. וזה הנה יוסף בא אליך פי' שעלה בבחי' ההעלאה וענין ההתקשרות מלמטה למעלה כו' מיד ויתחזק ישראל. שגם הראש ומוחין דגופא הנק' ישראל. נתחזקו בהתעוררות השפע רוחנית במושכל שבמדות דאצי' שהם מאורות דאו"א הנק' טפת אבא כמ"ש במ"א שהוא כמשל טפה רוחניות שבמוח מבחי' המשכיל כו'. וסיבת התחזקות ישראל הוא לפי שגופא וברית חשיב חד כנ"ל במשל וד"ל וכענין זה הוא (כוונת ה)פסוק ויאסור יוסף מרכבתו לקראת ישראל אביו כו' וכמ"ש במ"א. מזה נוכל להבין גם עליית ישראל למעלה מעלה הימנו בעצמות בחי' יחידה שבנפש שמשם המשכיל מוציא העונג רוחני שבטפת אבא וכדומה כו' וכנזכר בפרט בכוונות ב' תיבות אלו שמע ישראל כו' וד"ל: וזהו בן פורת יוסף בן פורת כו'. כפל הענין בא לרמז ב' מיני ההתקשרות הנ"ל. כי הנה פורת לשון פרי' ורביה כו'. ובא לפרש הטעם למה יוסף הוא בן פורת בריבוי שפע טפה גשמיית המוליד מאין ליש. נשמות ומלאכים כידוע. שהוא ענין בחי' התקשרות מלמעלה למטה כנ"ל. הוא לפי שהוא בן פורת עלי עין. פי' על אשר הוא מרבה עומק ההתקשרות מלמטה למעלה מעלה מאד נעלה בעצמות. וזהו עלי עין למעלה מע' רבתי הנ"ל. מגיע בחי' העלאת מ"ן שלו כו'. וכל שהוא מעלה למקום היותר נעלה יוכל להוריד השפע ג"כ מלמעלה למטה עד אין קץ ותכלית. כי לפי ערך ההעלאת מ"ן כן הוא ערך המשכת מ"ד כידוע. וביאור דבר זה הנה יובן מנשמות הצדיקים למטה. כי הנה אנו רואים ריבוי מיני מדריגות בדביקות הנשמות באלקים חיים. שיש צדיקים שהדביקות שלהם הוא בתכלית הפשטות הגשמיות במס"נ האמיתית מכל וכל כו'. ויש צדיקים שאין להם מס"נ אמיתי כאלו. ועכ"ז הם גבוהים מאוד נעלים מאלו ואין ערוך ביניהם כלל. עד שמסיבת העלאת ומס"נ של אלו יגרמו הארה בעלמא. ומסיבת מס"נ של אלו יגרמו הארה גדולה מאד באצי'. וכענין ריב"ז עם רחב"ד שזה כעבד וזה כשר כו' וכדומה. אמנם הענין הוא דאע"פ שמס"נ של זה אמיתי יותר. אבל שורש נשמתו והשגתו אינה מגעת במקום גבוה כ"כ. כמו נשמת פ'. שזה מבחי' חסד דמל' דאצי'. וזה מבחי' חכמה וכדומה. וא"כ המעט חכמה שיעורר זה לא יתעורר ע"י המס"נ של זה חלק העשירי ממנו. מאחר שאין ערוך בין ג"ר דמל' למדות שבמל' וכדומה וד"ל. ואמנם אם גם המס"נ של מדרג' החכמה. אמיתי יותר למטה. ממס"נ של מדרגת החסד. אז אין לשער ולערוך כלל זה לזה. כי הנה ההתעוררות למעלה אם בתוספת או במגרעת. תלוי באופן המס"נ למטה. אם בעמקות יותר כו'. והרי אם גם זה לא יחסר. יהי' ההתעוררות למעלה בב' מעלות. הא' במקום הנעלה ביותר. והב' בתוספת ההארה כו'. וה"ז כמשל העומק והרום כשאין קץ (ורוממות) [לרוממות] ואין תכלית לעומק כו' וד"ל. ומכ"ז יובן ג"כ ההפרש בין יוסף והשבטים למטה ולמעלה היינו בב' דברים הנ"ל שהשגה האלקית דנשמת יוסף הגיע לעילוי המופלג בבחי' האצי' כו'. וגם המס"נ שלו בעומק הלב הי' בהתקשרות ודביקות נפלא בעומקא דלבא. ולכך ההתעוררות שהגיע למעלה הי' ג"כ ברוממות המדרגות כו' מה שלא הי' כן לשבטים בין בעומק בין ברום. לפי שהם היו מעלמא דאתגלייא ויוסף היה מעלמא דדכורא כנ"ל: וזהו בן פורת עלי עין שהגיע העומקא דלבא בהעלאת מ"ן שלו למקום הנעלה ביותר. למעלה מע' רבתי. לכך בן פורת בגילוי תוספת ההארה כו'. כי תוספת ההארה אינה באה כ"א מחמת ההעלאת מ"ן בתחלה למקום הנעלה ביותר בדביקות הנפלא כו'. אך השבטים העלאת מ"ן שלהם אינו אלא עד ע' רבתי כו' וד"ל. וה"ז כמשל הזורק חץ למעלה כל שמושך למטה יותר. יותר יוגבה למעלה. דהיינו כל שיעמיק למטה יותר. יותר יתרומם. וכל שיתרומם ביותר. יהיה נפילתו בעומק יותר כו' וד"ל. וכמ"כ סיבת ירידת השפע למטה עד אין תכלית. כמ"ש בן פורת כו'. הוא לפי שהיה בן פורת עלי עין כנ"ל וד"ל: