עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/בלק"


 בלק,  א׳
 מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. (בגמרא ספ״ג דנדה) (ל״א א׳). רבות ויגש פצ״ד גבי כל הנפש באה. ויקרא פ״א במדבר פ״ב פ׳ בלק בשה״ש רבה ס״פ כתפוח בעצי ובפסוק אחת היא יונתי. ובפסוק אל גנת. בקהלת רבה בפסוק כל הנחלים רבע יש בו ב׳ פירושים פי׳ אחד חלק רביעית, והב׳ מלשון ארבעה. כי הנה בבחי׳ ישראל יש ד׳ בחינות. 
והענין דכתיב ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והם בחי׳ מחשבה דיבור ומעשה בראתיו הוא בחי׳ מחשבה שהוא יש מאין יצרתיו הוא בחי׳ הדיבור שהוא בחי׳ צורה שמצייר האותיות שבמחשבה. אף עשיתיו בחי׳ המעשה כתיב בלשון אף לפי שהמעשה דבר נפרד בפני עצמו שאינו כערך הדיבור נגד המחשבה שמצייר האותיות המחשבה ממש כי מה שחושב הוא מדבר משא״כ ענין עשייה גשמיות הוא ענין בפני עצמו [וע׳ מזה בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא במש״ש. וצורת  הה׳ הוא ג׳ קוין כו׳ עד וכמ״ש אף עשיתיו]. 
והנה יש עוד בחינה רביעית שלמעלה מהשלשה בחינות הנ״ל מחשבה דיבור ומעשה ונרמז במלת אף כי אף הוא לשון ריבוי לרבות עוד דבר שאינו מפורש כאן והוא הדבר שלמעלה מהשלשה בחינות הללו וגבוה ונעלה מהם. 
וביאור הדבר הנה צריך להבין תכלית ירידת הנשמות לעוה״ז שירידתן צורך עליה היא כנודע, וצריך להבין עליה זו מה היא מאחר שטרם ירידתה היתה נהנית מזיו השכינה ומה עילוי גדול מזה. 
וגם להשכיל היטב ענין מחשבה דבור ומעשה למעלה שהוא בחי׳ בראתיו יצרתיו כו׳ שהרי כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב ואין לו דמות הגוף כו׳. אלא הענין הוא שבחינת יציאת העולמות מהעלם אל הגילוי נקרא בשם דבר ה׳. כמו ע״ד משל באדם הדיבור הוא מגלה לזולתו מצפוני מחשבתו. כך עד״מ בעשרה מאמרות נברא העולם הם בחי׳ מאמרות  וצירופי אותיות היוצאים מהעלם אל הגילוי ולהוות מאין ליש. 
והנה במאמר אחד יכול להבראות וכדכתיב וברוח פיו כל צבאם פי׳ רוח פיו הוא בחי׳ הבל העליון [ע׳ בזהר ח״ג מ״ז ב׳ ובאגה״ק ד״ה ויעש דוד] והוא מאמר אחד הכולל וכמאמר ברוך אומר ועושה במאמר אחד כו׳. אלא שהדיבור הוא מחלק ומפריד ההבל לכמה מיני צירופי אותיות שהם הם ריבוי התחלקות העולמות אלף אלפין וכו׳ היש מספר לגדודיו כו׳. 
וזהו ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו דברו דייקא. מפני שהם חיים וקיימים מבחי׳ דבר ה׳ שהוא בחי׳ גילוי מוצא פי ה׳ להיות ריבוי התחלקות הנבראים וצירופי אותיות שמהם חיים הנבראים הם הם בחינת השמות והם בחינת שמות כל הנבראים כל אחד על שמו כמו מחנה מיכאל כו׳ וכן שמות כל הנבראים למיניהם וכמ״ש ויקרא האדם שמות והם בחי׳ שמות ממש צירופי אותיות מוצא פי ה׳ וגו׳ והנה כל זה הוא בחי׳ עלמין דאתגליין. 
ויש עלמין סתימין דלא אתגליין שהם בחינת מקורים לעלמין דאתגליין. וכל מה שיש בעלמין דאתגליין מוכרח להיות לו מקור בעלמין סתימין כנזכר בדרשת רז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה וכן הוא למעלה מעלה עד רום המעלות וכדכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. 
והנה ישראל עלו במחשבה. פי׳ בבחי׳ עלמין סתימין והיינו כמו למשל המחשבה הוא בחי׳ ההעלם של הדבור שהדבור הוא מגלה ופורש מה שבמחשבה ומה שבמחשבה הוא בסקירה אחת צריך לפרש הרבה בדיבורו כי בחי׳ כח המחשבה הוא מאד נעלה מכח הדבור שהמחשבה הוא לבוש הפנימי שמתאחדת עם הנפש ממש. שהוא בבחי׳ יש מאין ממש וע״כ כתיב ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים וגו׳ [ועמ״ש פי׳ זה בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא] שהם בחי׳ מלאכים פני אריה פני שור פני נשר וכו׳ והם השמות מיכאל וגבריאל כו׳ שהם הם הצירופי אותיות שמהם נמשכו ונתהוו מאין ליש בבחי׳ דבר ה׳. אבל ולאדם לא מצא עזר כנגדו. פי׳ עזר הוא בחי׳ שם (עיין בהרמב״ן בפי׳ החומש בפסוק זה) והיינו שהנשמה קודם בואה לעולם ולגוף אינה נקראת בשם כלל לפי שמקור חוצבה הוא בבחי׳ מחשבה עלמין סתימין דלא אתגליין. ומה שנקרא אברהם יצחק כו׳ הוא אחרי התלבשות הנשמה בגוף. 
וזהו אחד היה אברהם [יחזקאל ל״ג כ״ד] פי׳ היה שקודם ביאת הנשמה לגופו היה בבחי׳ אחד דהיינו בבחינת המחשבה שמתאחדת עם הנפש והם הם בחי׳ עלמין סתימין שהם מתייחדים באור א״ס ב״ה ממש בבחינה שקודם בואה לידי גילוי העולמות להיות התחלקות הנבראים מעלמא דפרודא כו׳ לכן באדם הראשון היו כלולים ששים רבוא נשמות בבחינה אח׳ והיינו לפי שמקור הנשמה היא למעלה מעלה מבחי׳ התחלקות הנבראים כנ״ל [וע׳ בזהר ח״א פ״ה ב׳ ק״ב ב׳]: 
ב ואחרי הדברים והאמת האלה יש להבין מהו תוספת העילוי להנשמה בעוה״ז בהתלבשותה בגוף הגשמי מאחר שבמקור חוצבה היתה כלולה ומתאחדת באור א״ס ב״ה בבחינת מחשבה בחי׳ עלמין סתימין למעלה מעלה מבחינת שם ובחי׳ דבר ה׳ בעלמין דאתגליין כנ״ל. אך הנה כתיב יחד לבבי ליראה שמך וכן אנו מתפללין בברכת אהבת עולם אהבתנו כו׳ ויחד לבבנו כו׳. 
והענין כי יש בחי׳ רעותא דליבא שהוא רצון הלב ויש בזה ב׳ בחינות פנימיות וחיצוניות פנימית נקודת הלב היא בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מהטעם והדעת ובאה מלמעלה בבחי׳ מתנה כמ״ש עבודת מתנה אתן את כהונתכם [ע׳ מ״ש פ׳ במדבר סד״ה וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני. והיא היא בחי׳ עבודת מתנה כו׳. וזהו לגלגלותם ע״ש וע׳ באגה״ק ד״ה כתיב מה יפית]. וחיצוניות הלב הוא הנלקח מן הדעת והתבוננות בגדולת ה׳ כל חד לפום שיעורא דיליה. ולפי שכלו והשגתו באור א״ס ב״ה כך מעורר את האהבה בלב. 
והנה מודעת זאת כי את זה לעומת זה עשה אלהים שכמו שיש דעת בקדושה לדעת את ה׳  ולאהבה אותו. כך יש דעת מצד הקליפה וסט״א והוא דעת הרע ולאהוב דברים זרים ולתאוה יבקש נפרד מחמת שערב לחכו מתיקות עוה״ז ותענוגיו. 
והנה זו היא מדת בינוני׳ זה וזה שופטן כו׳ ולאום מלאום יאמץ כו׳ כשזה קם זה נופל, אך האהבה שבפנימית הלב שלמעלה מהטעם ודעת רק באה מלמעלה בבחי׳ מתנה אין בחינת זה לעומת זה כנגדה שבחי׳ פנימי׳ נקודת הלב היא בחי׳ יחידה שאין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמים והיא המעלה והמדרגה שאין דוגמתה ולא בערכה נמצא בגשמיות כלל רק לה׳ לבדו נמצא בבנ״י עם קרובו כמ״ש כי עם קשה עורף הוא וסלחת וגו׳. פי׳ קשה עורף בחי׳ רצון שלמעלה מהטעם ודעת כו׳ כמ״ש במ״א (וע׳ ברבות כי תשא ס״פ מ״ב ואינו אלא לשבחו כו׳). ובהתעוררות אהבה רבה זו בקל הוא יכול לנצח ולהגביר הטוב על הרע לגמרי מפני שאין לחיצונים בה אחיזה כלל וזהו יחד לבבי וכו׳ ויחד לבבנו כו׳. שיהיה נכלל בחי׳ חיצוניות הרצון בבחינת פנימית הרצון (ועמ״ש מזה סד״ה להבין ענין הברכות ועמ״ש סד״ה והקרבתם עולה אשה). וזהו אף עשיתיו שאף מרבה עוד בחינה א׳ והוא בחי׳ רצון העליון שלמעלה מעלה מבחי׳ מחשבה דבור ומעשה וסמך לעשיתיו לפי שעיקר גילוי רצון זה הוא בבחי׳ עשייה גשמיות דוקא דהיינו במעשה המצות להיות בטל רצונך מפני רצונו בסור מרע ועשה טוב. 
ורמ״ח מצות עשה הם רמ״ח המשכות רצון העליון ונעוץ תחלתן בסופן דייקא [וזהו ענין א׳ עם המבואר לעיל פ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כו׳ שבעוה״ז דוקא נעשו ה נשמות בחי׳ מהלכים שהוא בחי׳ אהבה דמאדך בלי גבול הכלי. 
והיינו ע״י המצות כמ״ש אם בחקתי תלכו לפי שהם המשכת מקיפים מבחי׳ סוכ״ע על נר״נ להעלותם כו׳ ועמ״ש ע״פ כי תצא בפי׳ בקשו פני והיינו ע״י את פניך הוי׳ אבקש ע״ש]. 
וז״ש בק״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וגו׳. והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו׳ אחר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך כו׳ פי׳ ב׳ בחינות לב פנימיות וחיצוניות רק שא״א לבא לבחי׳ פנימיות עד שיגיע וישיג תחלה בחי׳ החיצוניות הנולדה מהדעת כי צריך לילך ממטה למעלה [עיין במ״ש בד״ה כי תשמע בקול שצ״ל כסדר המדרגות תחלה מפתחות החיצוניות כו׳ ע״ש וסד״ה וספרתם לכם ממחרת השבת כו׳ ובד״ה אתם נצבים כי הנה יש בבחי׳ צעקת הלב ב׳ בחי׳ כו׳] וזהו ענין כל האריכות שלפני ק״ש בפסוקי דזמרה וברכות שלפני ק״ש וכו׳ כנודע. 
ובזה יובן העילוי שיש להנשמה בעבודת ה׳ בהיותה מלובשת בתוך הגוף כי הגם שטרם ירידתה היתה מתאחדת במקורה בבחינת מחשבה דלעילא מ״מ המחשבה אינה נקראת אלא בחי׳ לבוש אלא שהוא לבוש פנימי אבל אינה מתייחדת בשרשה במאצילה לגמרי להיות נכללת באור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל פי׳ שאינו נוגע אל עצמותו ומהותו כלל כביכול אלא שמתלבש בו משא״כ בחי׳ רעותא דליבא כד אתכפיא סט״א להיות בטל רצונך מפני רצונו כו׳ בסור מרע ועשה טוב בבחי׳ עשי׳ גשמיות במעשה המצות וסור מרע כנ״ל הרי רצון העליון שהוא אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שורה ומתגלה בו ורמ״ח פקודין הם רמ״ח אברים דמלכא ממש. 
וזהו שאמרו רז״ל יפה שעה אחת כו׳ [ועמ״ש מזה בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת בענין איהו וחיוהי חד כו׳ ועמ״ש ע״פ וישב יעקב בפי׳ טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. וממ״ש כאן יובן יותר מש״ש]: 
ג וזהו ומספר את רובע ישראל. כי הנה כתיב והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר ובגמ׳ (יומא כ״ב א׳) רמי אהדדי כתיב והיה מספר וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ומשני כאן כשעושין רצונו של מקום כו׳. ולבאר הענין צריך להבין מהו כחול הים. כי הנה סביב הימים והנהרות הקרקע הוא חול שהוא יבש ומפורד לחלקים משא״כ שאר עפר הארץ הם רגבי אדמה לחים ומדובקי׳ קצת. 
והיינו לפי שהמי׳ אשר בימים  ונהרות הם שואבים הלחלוחית מכל הקרקע שסביבם לכך נשארו ביבשות ופירוד והנמשל הוא בכללות חיות העולמות בדבר ה׳ ורוח פיו המהווה כל הנבראים מאין ליש. הנה כתיב ויעש את הים כו׳ עומד על שני עשר בקר כו׳ והים עליהם מלמעלה (במלכים א׳ סי׳ ז׳) פי׳ לפי שבחי׳ הים עומד מלמעלה בריחוק מקום לכך נעשו י״ב בקר בחי׳ פירוד והתחלקות במספר י״ב והוא כי התהוות מאין ליש במדת מלכותו ית׳ המתנשא מימות עולם ומלכותך מלכות כל עולמים וגו׳. 
ולפי שהוא רם ומתנשא מהם נעשו בחי׳ עם מלשון עוממות דברים זרים ונפרדים כי אין מלך בלא עם והתהוותם בבחי׳ עם הוא מבחי׳ התנשאות המלך עצמו ממילא יורדים להיות בבחי׳ עם וכמשל המלך היושב על כסאו שמחמת זה זעים ונרתעים הכל מלפניו ונעשים שפלים לפניו. 
ולכן מבחי׳ מלכותו ית׳ שהוא בחי׳ א״ס ותכלית נעשו ונתהוו עולמות בעלי גבול בבריאה יצירה עשייה ג״כ בבחי׳ א״ס ותכלית כמ״ש היש מספר לגדודיו אלא מפני שהם חיים וקיימים מבחינת התנשאות מלכותו ית׳ המתנשא מימות עולם. לכן יורדים בבחי׳ פירוד והתחלקות לכמה מינים ממינים שונים. אך איך הם מקבלים חיותם ממדת מלכותו ית׳ והוא מתנשא מהם הנה באמת על זה כתיב כי שמש ומגן ה׳ אלקים והוא כח אלהי שהוא כל יכול והן הן גבורותיו כו׳. 
וכמ״ש בסש״ב חלק ב׳ אך דרך כלל ההתנשאות הוא בחי׳ הסתלקות שלא ירד החיות אליהם כל כך. והוא כמשל המים ששואבין אליהם הלחלוחית ונעשה על שפתו חול בחי׳ פירוד כנ״ל והנה בחי׳ מספר הזה אינו מספר ממש כדכתיב היש מספר וגו׳ אלא שהוא נק׳ בגדר מספר מפני שהוא מפוזר ומפורד לחלקים ויכול לחול עליו שם מספר אבל אינו מספר ממש כי לא יספר מרוב כמשל חול הים אשר לא יספר מרוב רק הוא בגדר ובחי׳ מספר מפני שמפורד לחלקים וכיון שכל חלק נפרד ונבדל לעצמו יחול עליו שם מספר: 
והנה כתיב והיה מספר בני ישראל שבני ישראל הם הם העושים בחינת מספר שהם הם הממשיכין בחי׳ מלכותו ית׳ להיות מלכותו מלכות כל עולמים. והיינו ע״י מצות מעשיות שנקראים מצות המלך [ועמ״ש מזה ג״כ לעיל פ׳ במדבר סד״ה והיה מספר בני ישראל מספר היינו בחי׳ המצות כו׳ ע״ש]. 
ולכן אומרים לפני כל מצוה בא״י אלהינו מלך העולם שהוא המשכת אור א״ס ב״ה להיות מלך העולם כנ״ל. כמ״ש במ״א. ולפי שהיא המשכת אור א״ס ב״ה ממש לכן אינו רק בגדר מספר ואינו מספר ממש. 
וזהו אשר לא ימד ולא יספר כשעושין רצונו של מקום כנ״ל. דהיינו כשממשיכין רצון העליון במעשה המצות שהוא אור א״ס ב״ה והיינו על ידי שמחה של מצוה מנקודת פנימית הלב. וכדכתיב פקודי ה׳ ישרים משמחי לב וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה וטוב לבב מרוב כל פי׳ מרוב כל היינו בלי גבול למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית בבחי׳ א״ס כנ״ל (ועמ״ש מזה בד״ה מנורת זהב ובד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי גבי הקטר חלב התמיד. ועמ״ש מענין פי׳ עושין רצונו של מקום בפ׳ שלח ע״פ מקושש עצים. ועמ״ש מענין שמחה של מצוה בביאור ע״פ צאינה וראינה כו׳ בעטרה שעטרה לו אמו. ומזה יובן איך ע״י שמחה של מצוה ממשיכים כתר דמל׳ הנק׳ רצונו של מקום מבחי׳ ומדרגה היותר עליונה וזהו עושין רצונו כו׳ ע״ד ועשיתם אתם כאלו עשאוני) וזהו את רבע ישראל חלק הד׳ בחי׳ אף עשיתיו שם הוא גלוי רצון העליון דייקא כנ״ל. וגם רבע מלשון ארבעה כי בזה נכלל כל ד׳ בחינות מחשבה דבור ומעשה ורצון. ובזה יובן דכתיב מי מנה עפר יעקב ומספר וגו׳ דמה שכתב ומספר קאי על מי מנה כלומר שאין מספר ואעפ״כ ומספר כתיב דמשמע שיש מספר אלא הענין כנ״ל שהוא בגדר מספר ואינו מספר ממש  לפי שהוא המשכת רצון העליון את רבע ישראל כנ״ל בחי׳ עשיתיו כנ״ל: 
ד והנה כ״ז הוא בחינת יחודא תתאה במעשה המצות להמשיך רצון העליון בבחינת מספר בחי׳ עשיתיו כנ״ל אך תלמוד תורה כנגד כולם שהוא בחינת יחודא עילאה וזהו מי מנה עפר יעקב כי עפר אינו בגדר מספר כלל והוא בחי׳ תלמוד תורה לפי שהוא רצונו ית׳ ממש ולכך הוא בחי׳ יחו״ע בחי׳ ביטול לאור א״ס ב״ה ממש ויחוד חב״ד בחב״ד כו׳. ומתניתא מלכתא כנ״ל. ואינו בגדר מספר כלל (ועמש״ל בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע בפי׳ עת לכל חפץ תחת השמים יעו״ש. ומזה יובן יותר מש״כ דהתורה נק׳ עפר שאינו בגדר מספר כלל שהוא גוש אחד שלכך כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה אף שעוסק בעידנא דלאו זמן הקרבה הוא כלל משא״כ במצות עצמן שהם בחי׳ התחלקות בזמן פלוני עת לכל חפץ כו׳ והיינו לפי שהתורה היא בחי׳ רעוא דכל רעוין ועמ״ש עוד מזה בד״ה כי ביום הזה יכפר. וזהו קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך שע״י המצות הוא עדיין בחי׳ קדושין ואירוסין וארשתיך לי כו׳ אך ע״י התורה הוא בחי׳ ההמשכה בבחי׳ פנימית וידעת את ה׳ והענין אפשר לומר כי עם היות שע״י המצות נמשך בחי׳ גילוי רצון העליון בנפש ובחי׳ אהבה רבה אך כי גם ברצון עליון יש ג״כ בחי׳ חיצוניות ופנימיות כמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים כו׳ וכך ג״כ בגילוי האה״ר בנפש יש ג״כ ב׳ בחי׳ הא׳ כמ״ש כי עם קשה עורף הוא כדלעיל וזהו הנמשך ע״י המצות והב׳ כמ״ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים והמשכת בחי׳ אהבה בתענוגים שרשו מבחינת פנימית הרצון עליון ונמשך ע״י התורה. כדכתיב ושעשועי את בני אדם וזהו חכמת אדם תאיר פניו פניו היינו בחינת פנימית וכמ״ש ע״פ חכלילי עינים מיין שיש בחינת אהבה רבה ולמעלה ממנה הוא אהבה בתענוגים ועמ״ש בד״ה מה טובו בענין מצות ותורה ומ״ש בד״ה לא הביט און ביעקב) אך הדרך שיזכה האדם לאור התורה בבחינת יחודא עילאה הוא ע״י בחי׳ יעקב מדת הרחמים דהיינו לעורר רחמים רבים על נפשו בקביעת עתים כנודע שעת רצון הוא בחצות וכן בשעת התפלה. כי הנה יש בסדר התפלה ופסוקי דזמרה פסוקי דרחמי ואזי הוא עת רצון לעורר רחמים על נפשו. וזהו מדתו של יעקב י׳ עקב שהוא ענין הרחמנות על בחי׳ יו״ד חכמה עילאה שנפלה וירדה לבחי׳ עקב כנ״ל. והנה מדתו של יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה להקים מעפר דל. ולהעלות בבחי׳ יחודא עילאה כמ״ש במ״א (וגם פי׳ עפר כמ״ש ונפשי כעפר לכל תהיה ועי״ז פתח לבי בתורתך ועמ״ש מזה בפ׳ ויקהל ע״פ קחו מאתכם תרומה כו׳ וגם כמארז״ל כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל כו׳ ועל הארץ תישן). אך אמרו רז״ל כל העוסק בתורה לבד כו׳ אלא צריך להיות תורה עם גמילות חסדים ולכן כתיב ומספר את רבע ישראל בחי׳ עשיתיו במעשה המצות ומעשה הצדקה הנק׳ בשם מצוה סתם ששקולה כנגד כל המצות והוא ענין גמילות חסדים. ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו. (וע׳ בזהר משפטים דק״ה בפי׳ מי מנה כו׳ ומספר כו׳ והיינו ג״כ ענין יחודא עילאה ויחו״ת כי מי היינו יחוד חו״ב אאלפך חכמה אאלפך בינה כו׳ מספר היינו יחוד המדות והדבור והוא ענין יעשה שלום לי שלום יעשה לי ועמ״ש ע״פ אלה פקודי המשכן. משכן העדות כו׳. ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל. ולפמש״כ בפרדס ערך מי י״ל שזהו ענין שער החמשים מנש״ב שבו ניתנה תורה בחג השבועות וא״ש דמי מנה עפר יעקב קאי על התורה כו׳ ועמ״ש בביאור מארז״ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה כו׳ מי גילה כו׳ ועיין מה שכתוב בביאור ע״פ וספרתם לכם כו׳ תספרו חמשים יום. וע׳ עוד מענין רובע ישראל בזהר פ׳ בלק) (דף ר״י  סע״ב ודף ר״ד ע״א) ועמש״ל פ׳ שלח בענין ונסכו רביעית ההין: 
 בלק,  ב׳
ביאור על פסוק מי מנה כו׳. הנה שרש הענין המבואר לעיל בפי׳ ומספר את רובע ישראל שהוא ע״ד והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. והענין שאף שהוא בגדר בחי׳ מספר עכ״ז הוא אין מספר. 
וזהו כחול הים שהחול הוא חלקים דקים שכל חלק הוא פרטי בפ״ע ולכך הוא בגדר מספר שיכולים להתחיל ולספור כל חלק בפ״ע ואעפ״כ הוא בלי מספר שלא יספר מרוב. משא״כ עפר שהוא גוש אחד ממש אין שייך בו לשון מספר כלל כמו בחול. 
וכן למעלה יש בחי׳ חול הים אשר הוא בגדר מספר ושמ״מ אין לו מספר ממש ויש עוד בחי׳ שלמעלה מגדר מספר וכמשי״ת. דהנה בים שעשה שלמה כתיב עומד על י״ב בקר כו׳ והים עליהם מלמעלה. 
ופי׳ שהים הוא בחי׳ מל׳ דאצי׳ והי״ב בקר הם ד׳ מחנות שכינה ג׳ פונים צפונה הוא בחי׳ מחנה גבריאל. וג׳ פונים נגבה הוא בחי׳ מחנה מיכאל. ולכך הים עומד עליהם מלמעלה שמדת מלכות הוא מדת ההתנשאות וההגבהה שמתנשא למלוך כו׳. 
וה״ז בחי׳ רוממות והסתלקות מהנבראים משא״כ שאר המדות הוא בחי׳ קירוב כי החסד ואהבה שייך ג״כ עם מי שמקורב עמו משא״כ בחי׳ מלוכה הנה אין מלך בלא עם מלשון עוממות דהיינו זרים ונפרדים דוקא משא״כ על בנים לא שייך לשון מלוכה. כמו שאין שייך לשון מלוכה בנפש האדם לומר שמולכת על אברי הגוף כמו כשעולה במחשבתו להניע בידו אזי תיכף תעשה היד רצונה. 
ומ״מ מפני שהיד הוא עצם אחד עמו. ומש״ה בטילה ע״כ אין נופל ע״ז כלל לשון מלוכה אלא מלוכה הוא דוקא על מי שהוא דבר נפרד ממנו ושאעפ״כ נכנע לו ובטל אליו וכמ״כ למעלה בחי׳ ומדת מלכותו ית׳. ע״ז אמרו אין מלך בלא עם שהם העולמות בי״ע שהם נבראים בעלי גבול ותכלית ובבחי׳ יש ודבר נפרד וע״ז שייך מלכותו ית׳ כשהם מקבלים עול מלכות שמים. 
ומבטלים א״ע. וזהו ענין ביטול היש דוקא. וזהו והים עומד עליהם מלמעלה בבחי׳ רוממות והסתלקות ועי״ז נעשו בחי׳ עם ונפרדים ואז שייך עליהן בחי׳ מלוכה וגם מבחי׳ התנשאות זו נמשך להם החיות וההתהוות שיתהוו מאין ליש כנודע. 
וזהו מ״ש בע״ח שיש פרגוד ומסך בין אצילות לבי״ע שהוא הגורם שלא להיות גילוי האצי׳ ממש בבי״ע דהיינו שיהיה אור האצילות מהם בבחי׳ רוממות והתנשאות ועי״ז נעשו בי״ע בעלי גבול ומדה ויש דבר נפרד ומ״מ מבחי׳ התנשאות זו עיקר חיותם וזהו בחי׳ חול הים הם הנבראים מבחי׳ מל׳ הנק׳ ים ולכן החול הוא בגדר מספר שכל נברא הוא יש ונפרד בפ״ע בבחי׳ גבול וכמו מחנה מיכאל כאו״א בחי׳ בפ״ע וכמו החול גשמי שמתחלק ומתפרד לחלקים. רק אעפ״כ כתיב היש מספר שהם ברואים לאין קץ ותכלית בלי מספר כלל. 
ונמצא הוא רק בחי׳ דבר שבגדר מספר אבל אין לו מספר וכמשל חול הים שלא יספר מרוב אע״פ שהוא מחלקים נפרדים שהם בגדר מספר רק למעלה הוא באמת בלי מספר כלל והיינו כי עד מלכות דאצי׳ נמשך הקו וחוט של אור א״ס ב״ה ומשם ואילך הוא נפסק. 
ולכן מתהווים הנבראים יש מאין מבחי׳ התנשאות ומדת מלכותו שאין זה אלא לפי שהקו מאור א״ס ב״ה מלובש בבחי׳ מל׳ כמ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי והואיל שמלובש בה אור א״ס ע״כ נמשך הכח להיות אין מספר ממש גם בנבראים שהם בגדר מספר שזה נמשך מבחי׳ א״ס המלובש במדת מלכות דלפי שהנבראים מקבלים חיותם ממל׳ דאצי׳ שהיא בחי׳ א״ס לכך הם ג״כ בחי׳ אין מספר אף שהם בגדר מספר. 
והנה כמו עד״מ בגשמיות סיבת שחול הים מתפרד לחלקים דקים ומשתנה משאר עפר הארץ שהיא גוש אחד הוא מפני שהים שואב אליו הלחלוחית שבעפר שבשפת הים ועי״ז שיוצא הלחלוחית מהעפר מתפרד לחלקים רבים דקים וזהו החול.  וכמ״כ למעלה דהנה איתא במאמר דפתח אליהו מלגאו איהו שם מ״ה כו׳ ואיהו שקיו דאילנא כמיא דאשקי לאילנא כו׳ שפי׳ מלגאו היינו בפנימי׳ האצילות הוא שם מ״ה שהוא הארת אור א״ס ב״ה שנמשך ממצחא דא״ק כנודע נמצא שהשפעת אור א״ס ב״ה נמשל למים והיינו כי מים יורדים מגבוה לנמוך ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י בענין ארץ לא שבעה מים. 
וגילוי זה הוא באצילות משא״כ מאצי׳ לבי״ע יש מסך כנ״ל. ולכן הד׳ מחנות שכינה שהם בבריאה שהם י״ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה כנ״ל הנה הם נק׳ בחי׳ חול הים שמתחלקים לחלקים בבחי׳ גבול כל א׳ בפ״ע כנ״ל וסיבת זה הוא מפני שהים שהוא מל׳ דאצילות שואב מהם אליו הלחלוחית ובחי׳ יסוד המים הנ״ל שהרי הקו מסתיים במל׳ דאצי׳ ומרומם ומתנשא בבחי׳ הגבהה והסתלקות מבי״ע לכן נעשו הם הנבראים בחי׳ חול חלקים נפרדים כל א׳ בבחי׳ גבול ומספר כו׳. רק שאין ההסתלקות לגמרי שא״כ היו נשארים בבחינת פירוד לגמרי והרי תכלית הבריאה להיות ביטול היש. 
וזהו ענין שהמסך מפסיק בין אצילות לבי״ע רק מ״מ ההארה בוקעת המסך ועי״ז נמשך בהם בחי׳ הביטול וגם נמשך שבחי׳ הדבר שבגדר מספר להיות אין מספר ממש אבל עפר הוא גוש א׳ והיינו מפני שלחלוחית המים מעורב בו והוא המחברו להיות גוש אחד ואין שייך בו אף גדר מספר כלל והיינו בחי׳ אצי׳ שלחלוחית המים שהוא הקו של אור א״ס ב״ה מעורב בו והוא המחברו להיות אחד ומיוחד בתכלית היחוד שלא יתכן לומר בהם גדר מספר והתחלקות וכדכתיב לך ה׳ הגדולה והגבורה שכל המדות דאצי׳ הם בטלים אליו בתכלית הביטול לאור א״ס ב״ה המלובש בהם שמיוחדים עמו בתכלית היחוד וענין התלבשותו בע״ס דאצי׳ נק׳ רזא דמהימנות׳ שהוא למעלה מההשגה ואין דרך להשיג יחודו. 
ולכן נמשלו לעפר ולא לבחי׳ חול הים. ובזה יובן מה שצ״ל דמאחר שבחי׳ אלקות דאצילות אינו בגדר מספר כלל איך מהווה מאין ליש בחי׳ דבר שבמספר שהן ב׳ הפכיים כנ״ל. אך הענין הוא מפני שעל בחי׳ א״ס אין שייך ענין הכרח כלל אלא הוא ית׳ כל יכול ויכול להתהוות מבחי׳ א״ס בעלי גבול והיינו ע״י שמחיה ומהוה מאין ליש ע״י בחינת מלכותו ית׳ שהוא בחי׳ רוממות והתנשאות והסתלקות בחי׳ א״ס מלהיות מתגלה לנבראים וע״י רוממות זו מהוה מאין ליש כנ״ל ולכן נק׳ מדותיו ית׳ רזא דמהימנותא שהן למעלה מהשכל והדעת שכמו שאין מושג מדת חסדו וגדולתו שמשפיע החיות בלי גבול ולהוות מאין ואפס המוחלט ליש כמ״כ אין מושג מדת גבורתו שיוכל להסתיר האור א״ס המהוה ושלכך יהי׳ הנברא בעל גבול ויש ודבר נפרד וזהו כי שמש ומגן ה׳ אלקים שכמו שבחי׳ הוי׳ אינו מושג כך הוא בחי׳ אלקים המסתיר ואלו לא היה מוסתר מהם אור א״ס ב״ה היו בטלים לגמרי לאור א״ס ב״ה כביטול הנר באבוקה. 
ואילו היה מוסתר מהם לגמרי לא היו חיים וקימים. אלא שזהו שהוא ית׳ כל יכול שאינו מושג זה שהוא מתנשא מהם בהגבהה והסתלקות. ומ״מ אין זה העלם לגמרי שהרי מזה ההתנשאות עצמו הוא חיותם וקיומם. וזהו וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני הוי׳ וכמ״ש במ״א. ולכן יוכל להיות ג״כ התהוות בחי׳ מספר מבחינת שלמעלה מגדר מספר (ועמ״ש בביאור ע״פ ע״כ יאמרו המושלים בואו חשבון מענין שמל׳ דאצי׳ נק׳ חשבון מטעם הנ״ל וע״ש) והיינו ע״י מסך ופרגוד הנ״ל שהוא בחי׳ המגן המעלים ומסתיר לשם הוי׳ ועי״ז נעשה התהוות המספר [ובאמת שרש המסך והפרגוד נמשך ממקום גבוה מאד כמ״ש במ״א שזהו פי׳ השמים כסאי. שבחי׳ מסך הנ״ל נק׳ ג״כ כסא כס לבחי׳ א׳ אלופו של עולם ושרשו מבחי׳ מקיפים עליונים אורות חיה יחידה שלמעלה מהכלים סובב ומקיף ולכן למטה נעשה ונמשך מזה בחי׳ פרסא. 
ולכן מאיר בו בחי׳ כל יכול להיות התהוות הגבול מבלי גבול. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ יונתי ועיין בע״ח שער כסה״כ ועמ״ש בפ׳ לך לך ע״פ אנכי מגן לך. ובד״ה והבדילה הפרכת  ופי׳ ענין החשמל כו׳ ע״ש ועיין מענין חול היש בזח״ב (דרכ״ה סע״ב) ובתקוני ז״ח דט״ו ע״ב] וזהו שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם. פי׳ מי אלה הוא שם אלקים שעי״ז נמשך להיות המוציא במספר צבאם אך הנה ע״י שהא רת הקו בוקע המסך עי״ז יוכל להיות נעשה שיהיה מספר זה בבחי׳ אין מספר ממש בלי גבול [והגם שבגשמיות לא ימצא זה רק שחול הים לא יספר מרוב אבל לא שיהיה אין מספר ממש אבל למעלה יהי׳ בחי׳ אין מספר ממש]: 
ב והנה כל המשכות בחי׳ א״ס בין בבחי׳ יחו״ת דהיינו שיהיה בחי׳ אין מספר כו׳. ובין בבחי׳ יחו״ע שנק׳ עפר יעקב שלמעלה מגדר מספר הוא נמשך הכל ע״י ירידת הנשמה בגוף וזהו ענין הירידה צורך עלייה. 
וביאור זה צ״ל תחלה שרש ענין ויחד לבבנו ב׳ לבבות חיצוניות הלב ופנימיות הלב כנזכר לעיל והענין הוא כי הנה זאת ידוע שתכלית הכוונה של ירידת הנשמות למטה הוא בכדי לברר בירורים וענין הבירורים הוא לברר הרפ״ח ניצוצים שנפלו בשבירה לשם ב״ן ושרשם הוא מעולם התהו שלפני האצילות כדכתיב ואלה המלכים אשר מלכו כו׳ לפני מלך כו׳ אך הם נפלו למטה לשם ב״ן ולזה צריכים לבררם ולהעלותם לשרשם. 
והנה עיקר המברר אותם הוא שם מ״ה שהוא התיקון כי בחכמה אתברירו. והענין כי המברר צריך להיות נתברר תחלה שמתחלה יתברר הוא מכל רע ופסולת ואז אח״כ כאשר הוא נתברר מכל רע והוא רק טוב וקדושה האלקית אז דוקא יכול הוא לברר את מי שלא נתברר עדיין [וכענין קשוט עצמך תחלה ואח״כ קשוט אחרים וכענין סמוך לפלטין שלך לא כבשת כו׳] ולכך המברר את שם ב״ן הוא שם מ״ה מפני ששם מ״ה הוא התיקון שנתברר מכל לכך אז יכול הוא לברר את שם ב״ן שלא נתברר עדיין וכנזכר בע״ח שתחלה מתברר הכתר ואח״כ כשהוא בעצמו מתברר היטב מכל אז הוא מברר את החכמה שלא נבררה עדיין שבחי׳ כתר הוא מלשון כותרת שהוא בחי׳ אור מקיף שנמשך ממל׳ דא״ס ונק׳ שנתברר בחי׳ הכתר היינו כשהוא אינו רק בחי׳ כלי קבלה לקבל אור א״ס ב״ה בלבד וכלי שלו היא רק כלי ביטול להשראת אור א״ס ב״ה זוהי נק׳ שנתברר אור הכתר ומורי המגיד נ״ע פי׳ מ״ש כתר עליון אע״ג דאיהו אור צח כו׳ אוכם הוא קדם עילת העילות שהוא מפני שהכתר הוא למעלה מכל הע״ס לכך הוא משיג יותר הביטול איך שאין ערוך אל המאציל א״ס ב״ה לכך הוא אוכם ובחי׳ חושך היינו כמו המראה השחור שאינה נגבהת לעולם נגד המראה הלבן כן הכתר הוא אוכם שהוא בבחי׳ ביטול ואין בו הגבהה נגד נהורא חיורא אור א״ס ב״ה שלמעלה מהכתר כו׳ ועמ״ש ע״פ שחורה אני ונאוה וזהו שרש ענין יראה בושת כו׳. 
ובמ״א נת׳ דכתר הוא לשון שתיקה כתר לי זעיר וזהו סייג לחכמה שתיקה סייג היינו המקיף לחכמה שהוא כתר הוא בחינת שתיקה וביטול אוכם הוא כו׳ ועמ״ש בד״ה קטנתי מכל. וסד״ה מים רבים גבי אחות לנו קטנה. 
וזהו נק׳ בחי׳ מ״ה שהוא התיקון שנתתקן כלי שלו שאינה רק כ״א כלי הביטול להשראת אור א״ס ב״ה. וע׳ בביאור האדר״ז מהאריז״ל בתחלתה. משא״כ בחי׳ ב״ן הוא אינו נתברר עדיין להיות בבחי׳ ביטול ממש לאור א״ס ב״ה כ״א הוא מעורב טו״ר שיש בו בחי׳ הביטול להבטל להשראת אור א״ס ב״ה ויש בו ג״כ בחי׳ שכנגד הביטול שהוא בחי׳ יש. 
ויובן זה ע״ד מה שבהשתלשלות רבות נתהווה משם ב״ן בחי׳ דקרו לי׳ אלהא דאלהא שהוא בחי׳ ביטול קצת וגם בחי׳ יש גמור שכנגד הביטול וזוהי התערובות שלא נתברר עדיין שמעורב בו בחי׳ ביטול ונגד הביטול (כי שם ב״ן הוא בחינת הגילוי כמו בחכמה עיקר מהותה הוא החכמה אבל הגילוי כשעושין ממנה בחינת יש ע״ז נאמר ראיתי איש חכם בעיניו כו׳ כמ״ש במ״א. והנה מ״ש כאן דבשם ב״ן הוא תערובות טו״ר אין ר״ל רע  ממש ח״ו רק שנק׳ כן ע״ש שמבחי׳ זו נשתלשל למטה בחי׳ רע וזהו ע״ד מ״ש בלק״ת פ׳ בראשית) (ד״ח ע״ב) ובע״ח שהחסדים המגולים דז״א דאצי׳ דהיינו מן החזה ולמטה נק׳ עה״ד טו״ר משום שיכולים החיצונים ליקח מהם ולהתאחז בהם משא״כ בבחי׳ עץ החיים. ועד״ז יובן גם כאן בענין מ״ה וב״ן (וכמשל״ק אי״ה) דבחי׳ ב״ן נק׳ עץ הדעת טוב ורע דהיינו כשהאהבה מצד הדעת לבד שבבחי׳ זו יש לעומת זה דעת הרע כי השבירה התחילה מבחי׳ דעת משא״כ בחי׳ מ״ה הוא הביטול שלמעלה מהדעת וההשגה. ולכך תחלה מתברר אור הכתר (דהיינו שבחי׳ מ״ה שבו מברר בחינות מב״ן השייך לכתר ור״ל בחי׳ עליונות שיוכלו להיות בביטול גדול ע״ד מדרגת הביטול דכתר כו׳ ונעשה מזה הכתר דתיקון כלול ממ״ה וגם מב״ן שכבר נתברר ונכלל בבחי׳ מ״ה ממש ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות) ואח״כ הוא מברר בחי׳ חכמה ע״ד הנ״ל ואח״כ בחכמה אתברירו הבחי׳ ב״ן שלמטה: 
והנה כמו כן הוא בעבודת ה׳ למטה באדם דהנה הנשמות הם נמשכים משם ב״ן (עמ״ש בביאור ע״פ כי עמך מק״ח גבי לברר הנר״נ שלהם ועמ״ש ע״פ מי יתנך בענין נשמות דבנימין ובד״ה ואלה המשפטים גבי וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה ובביאור ע״פ אדם כי יקריב מכם כו׳ מן הבהמה וע״פ ביום השמיני שלח ומ״ש ע״פ ואכלתם אכול) וא״כ יש בהם ג״כ בחי׳ תערובות טו״ר וירדו לעוה״ז בכדי לברר הטוב מהרע וענין התערובות של טו״ר שבנשמות הוא ע״ד מ״ש ועץ הדעת טו״ר פי׳ שבבחי׳ הבחירה הנמשך מהדעת שייך טו״ר שכשבוחר בדעתו הטוב דקדושה כשמכיר את בוראו כי הוא חייך ועי״ז ממילא נתעורר אצלו האהבה ותשוקה לה׳ כפי הדעת זהו בחי׳ הטוב והמטיב וכנגד זה יש בסט״א כשבוחר בדעתו את הרע ונמשך אחר פיתוי היצר להתענג בתענוגים גשמיים ותאוות כו׳ וצ״ל הבירור לברר הטוב מהרע שיהיה הדעת והבחירה רק בטוב ולאהבת ה׳. 
והנה כמו שנת׳ לעיל בענין הבירור למעלה שאי אפשר להיות כ״א ע״י בחינה שכבר נתברר לגמרי אז הוא מברר את הבחינה שלמטה ממנה שצריכה בירור כמ״כ בהנשמה זה הבירור לברר בחי׳ עה״ד טו״ר א״א שיהיה ע״י הדעת לבד שאף שאמת שע״י הדעת וההתבוננות יוליד אהבה לה׳ מ״מ א״א שע״י בחי׳ זו יברר וידחה כל הרע שהרי עיקר בחי׳ זו שבדעת הוא הצריך בירור שלכך נק׳ עץ הדעת טו״ר לפי שיש בו זה לעמת זה היינו דכמו שיש טוב בנשמה שהיא הבחירה של הדעת בטוב שמזה נולדה האהבה לה׳. כמ״כ יש ממש בחי׳ רע שהיא הבחירה של הדעת ברע שמזה נולדו אהבה זרה ותאוות רעות ומאחר שיש בו זה לעומת זה אין כח בהטוב לברר הרע שבו. 
וזהו שארז״ל בינונים זה וזה שופטן שפעם מתגבר כח הרע ומושל על הטוב ופעם מתגבר כח הטוב ומושל על הרע כמ״ש ולאום מלאום יאמץ וכיון שכן אין זה בחי׳ בירור כלל שהבירור היינו שיהי׳ הטוב מושל על הרע בתמידות ולא על דרך ולאום מלאום יאמץ ח״ו וזה א״א להיות ע״י בחי׳ הדעת לבד שבנשמה שבחי׳ זו עצמה לא נתבררה עדיין בשלימות בהנשמה שלכך נק׳ בחינה זו עץ הדעת טוב ורע (ועמ״ש לעיל) שלפעמים יוכל להיות יניקת החיצונים מבחי׳ הדעת כו׳. לכן צ״ל הבירור ע״י בחינה הנעלה מהדעת שהוא נתברר כבר ואין שום תערובות רע ח״ו. לכך הוא דוקא יכול לברר הטוב מן הרע (ועמ״ש במ״א ע״פ הן האדם היה כאחד ממנו שעה״ד טו״ר הוא הדעת שבבחי׳ פנימי׳ משא״כ הדעת שבבחי׳ מקיף הוא אדרבה דוחה יניקת החיצונים כו׳. ולפ״ז י״ל גם כאן דדוקא בבחי׳ דעת תחתון שהוא דעת המושג בנפש שייך לקרותו עה״ד טו״ר וממנו נמשך המדות הנמשכים מהשכל ויש להן לעומת זה בנפש הבהמית משא״כ בחי׳ דעת עליון  שממשיך המדות שלמעלה מהשכל מבחי׳ כתר והוא אור מקיף זהו בחי׳ עץ החיים וע׳ בענין דעת תחתון ודעת עליון לקמן בפ׳ פינחס) (הוא לקמן בשה״ש) בביאור ע״פ לבבתני ובפ׳ מטות בביאור ע״פ החלצו ובביאור ע״פ מים רבים ובד״ה ויקהל משה ועמ״ש בד״ה וספרתם לכם גבי שעורה וחטה בענין דעת המושג ודעת הנעלם כו׳ ע״ש ועמ״ש פ׳ שלח ע״פ מקושש עצים. 
וענין בחי׳ זו היינו שהגם שהנשמה היא משם ב״ן. מ״מ היא כלולה ג״כ משם מ״ה דהיינו שבעת ירידת הנשמה משם ב״ן שנק׳ שמעורב טו״ר מערבים בה ג״כ הארה משם מ״ה שהוא התיקון שנתברר כבר ששרשו ממצחא דא״ק והוא בחי׳ כתר עליון שנתברר כבר בתחלה שמערבין אותו בהנשמה בכדי שיהי׳ בה כח לברר כל בחינותיה והנה״ב (ועמ״ש בביאור ע״פ צו את בני ישראל כו׳ את קרבני לחמי. איך שבעוה״ז דוקא שהוא עולם הבירור שם דייקא מאיר שם מ״ה המברר כו׳ והוא הנמשך מבחי׳ רצון העליון רעוא דכל רעוין כו׳ והוא התגלות סכ״ע שלמעלה מעלה מגילוי ההשגה שבג״ע שהוא רק זיו השכינה מבחי׳ ממכ״ע כו׳ וע״ש באריכות. וזהו כענין המבואר כאן. דדוקא בעת ירידת הנשמה למטה בעוה״ז מערבין בה הארת שם מ״ה שממצחא כו׳ שהוא מבחי׳ רעוא דכל רעוין) והוא בחי׳ רצה״ע שלמעלה מן הדעת שיש בנפש האדם שהוא בחי׳ יחידה שהיא בחי׳ ביטול אליו ית׳ שלמעלה מדעת והשכלה המושג ונק׳ משכיל לאיתן ונק׳ עם קשה עורף. כמ״ש במ״א. שהוא רצון פשוט בלי שום טעם ושכל מושג שהוא נמשך מבחי׳ כתר עליון שנתברר כבר פי׳ שאין בחי׳ זו רק בקדושה בחי׳ ביטול לאור א״ס ב״ה. 
והיינו למעלה מבחי׳ הבחירה שבדעת ע״כ יש בו כח לברר הטוב מן הרע שבבחי׳ עה״ד טו״ר להפך כל רצונות הרע הנמשכים מבחי׳ הדעת שבלעומת זה כו׳ ממרירו למיתקא. ולכך אין די לאדם במה שיתבונן בדעתו ושכלו ולהוליד אהבה ע״פ הדעת כו׳ לבד כ״א לעורר הביטול אליו ית׳ ולדבקה בו במס״נ ממש שלמעלה מטעם ודעת המושג שאם לא יהיה לו בחינת ביטול הנ״ל אזי אפילו אם יתבונן בגדולת ה׳ בהרחבה כפי כחו ויוליד מזה אהוי״ר לא יהיה לו קיום אמיתי ויפול ממדרגתו ח״ו כי עיקר הבירור צ״ל ע״י כתר עליון (וחכמה עילאה שהוא למעלה ג״כ מההשגה וכמ״ש בסש״ב פי״ח וכמ״ש במ״א ע״פ ראה אנכי נותן כו׳ ומקור הבירורים הוא ע״י מו״ס דא״א וכמ״ש באג״ה בד״ה למה נסמכה פ׳ מרים) שנתברר כבר שהוא הרצון שלמעלה מהשכל המושג שבחינה זו אינה בלעומת זה: 
ג וזהו הירידה שצורך עלייה כי תחלה קודם ירידתן היו בבחי׳ מחשבה עילאה ישראל עלו במחשבה וכנזכר בזהר דכמה מחשבתין אינון שבינה נק׳ לגבי חכמה בחי׳ מחשבה שהוא בחי׳ לבוש נגד החכמה וכן חכמה לגבי כתר ומבחי׳ זו דחו״ב הוא שרש הנשמות וע״י ירידתן בעוה״ז שמבררים שם הבירורים ממשיך עי״ז בחי׳ כתר שלמעלה מהדעת שמהפך כל רצונותיו שבעוה״ז שיהיה רק לה׳ לבדו ומקיים כל רמ״ח מ״ע ואזהרות של שס״ה ל״ת ודרבנן שעי״ז ממשיך בחי׳ כתר עליון ששורה בו אור א״ס ב״ה כנ״ל שהוא בחי׳ מל׳ דא״ס ב״ה אל בחי׳ מל׳ דאצילות וזוהי העליי׳ שאחר הירידה שמגיע לבחי׳ עצמותו ית׳ שהוא בחי׳ כ״ע ששורה בו אור א״ס ב״ה משא״כ קודם ירידתן היו עלו רק במחשבה שהיא חו״ב. 
וזהו ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהכל ברא לכבודו שהוא בחי׳ מל׳ דאצילות להמשיך אליה בחי׳ כתר שהוא בחי׳ מל׳ דא״ס וזהו אף עשיתיו שהוא מרבה את בחי׳ הרביעית וריבוי זה נסמך לעשיתיו דוקא כידוע שגם בעולם האצילות עצמו יש ג״כ ד׳ מדרגות אבי״ע ומל׳ דאצילות הוא בחי׳ עשיה שבאצי׳ שלשם דוקא נמשך בחי׳ כתר עליון ע״י קיום מצות המלך רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת וענפיהן שמדרבנן (והבחי׳ הרביעית היינו בחי׳ כתר עליון שהיא אצילות שבאצילות וכמ״ש בביאור האדר״ז  מהאריז״ל בתחלתה כי הכתר המלביש הראשון של א״ס נק׳ אצילות וממקום שמתחיל להתעבות הכלי והוא או״א נקרא בריאה וממקום שיתעבה יותר נקרא יצירה והוא ז״א וממקום שיתעבה עוד יותר נקרא עשיה והוא מל׳. והנה בי״ע הם ג׳ בחי׳ מחודומ״ע והמחשבה נק׳ יש מאין לגבי הרצון כמבואר לעיל בפנים וזהו והחכמה מאין תמצא כי החכמה נק׳ בריאה מחשבה כו׳ וישראל עלו במחשבה וע״י ירידת הנשמה בגוף ממשיך בחי׳ כתר והוא בחי׳ אצילות העליון ממש כנ״ל) אך תיבת אף בעצמו הוא לא טוב שהוא בחי׳ סט״א ג׳ פתחו באף כו׳. ועכ״ז הוא המרבה בחי׳ הרביעית היותר נעלה. והיינו ע״י שמבררים את בחינת האף שבעשיה שזהו בירורי נוגה ע״י קיום התומ״צ שעי״ז ממשיכים את בחי׳ כתר עליון לעשיה שבאצילות שהיא המל׳ כנ״ל. (וע׳ במא״א ערך אף באות א׳ סעיף ק״ז ובמק״מ בחקתי קט״ו ב׳ ע״פ ואף גם זאת ובמדרש איכה בפסוק תבא כל רעתם לקו באף ומתנחמים באף כו׳ ע״ש וע׳ עוד מזה בזח״א וירא) (דקי״ו ע״א) פ׳ אחרי (ס״ו א׳) ר״פ בחקתי (קי״ב סע״א) שמות (י״ד א׳) ועיין ברבות בקהלת ע״פ אף חכמתי כו׳ אמר שלמה תורה שלמדתי באף נתקיימה בי. וכמ״ש בפי׳ המשניות להרמב״ם ספ״ה דאבות ועמ״ש ע״פ אריתי מורי והיינו כי עי״ז הע ול שמייגע א״ע מברר נה״ב שמק״נ ושרש הניצוצים שנפלו בק״נ הוא מעולם התהו כו׳. ועוי״ל הטעם עפמ״ש הרמ״ז בפ׳ אמור (בדף צ״ה ע״ב) גבי וכתרין תתאין שנוגה היא בבחי׳ הכתר לקליפות שהכתר הוא הממוצע בין פרצוף העליון לתחתון. וכן נוגה בין הקדושה והטומאה ולכן ע״י בירורי נוגה לאהפכא חשוכא לנהורא מעוררים וממשיכים גילוי כתר עליון דקדושה כו׳ ולכן בא הריבוי דהתגלות הכתר בתיבת אף עשיתיו שהוא ענין בירור נוגה ולכן נאמר כמראה הקשת כו׳ כן מראה הנוגה כו׳ ואראה ואפול על פני ואפ״ל דהיינו מראה הנוגה כשמתברר מחשוכא לנהורא ועולה בבחי׳ א״ח כמו מראה הקשת שעי״ז נמשך התגלות הכתר עליון ולכן ואפול על פני כו׳ וכמ״ש במ״א. ועיין מענין כמראה הקשת כו׳ בגמרא פ״ט דברכות (נ״ט א׳) פ״ב דחגיגה (י״ו א׳) זח״א בראשית (י״ח א׳ ב׳) פ׳ נח (ע״א ב׳) ויחי (רל״ב א׳) פקודי (רמ״ז א׳) פינחס (ר״ל סע״א רל״א א׳) והנה בפ׳ בראשית שם פי׳ המק״מ מראה הנוגה היינו גוונין עילאין חג״ת דאצי׳ (ועמ״ש בד״ה הנך יפה רעיתי הנך יפה ובד״ה כי תצא בפי׳ יפת תואר) ובת״ז בהקדמה (ד״ו סע״א) פי׳ מראה הנוגה היינו בחי׳ מלכות וכ״כ בפרדס ערך נוגה וע׳ במא״א אות נו״ן סי״א מ״מ בספר אשל אברהם פ׳ בראשית שם פי׳ מראה הנוגה על ק״נ ממש ונמשך לו זה ממ״ש בת״ז תיקון י״ח (דל״ב א״ב) והמכוון כמש״כ דהיינו מראה הבירורי׳ שנתבררו מקליפת נוגה ונכללו במלכות דאצילות הנק׳ ג״כ נוגה דקדושה ועבמ״ש סד״ה ויאבק איש בפי׳ שהעלו אבק עד כסה״כ וברבות בראשית פי״א ובפי״ב ע״פ וארח צדיקים כאור נוגה (במשלי סי׳ ד׳) מבואר דהוא אור שנברא ביום ראשון שהוא בחי׳ גבוה מאד ועיין זח״ג נשא (קכ״ט א׳) האזינו (רפ״ח ב׳). ואפ״ל שבחי׳ אור זה נמשך לצדיקים ע״י שמבררים קליפת נוגה ומהפכים חשוכא לנהורא. ולכך נתגלה להם אור נוגה העליון דהיינו אור שנברא ביום ראשון וע׳ במא״א אות א׳ (סעיף קכ״ב קכ״ג) ובזח״ג בהעלותך (קנ״ד א׳) עקב ער״ב א׳ והנה לכך נמשך הכ״ע לעשי׳ דוקא מכמה טעמים הא׳ הוא מפני שא״א שיתקיימו כל רמ״ח מ״ע ושס״ה ל״ת כ״א בעשי׳ כמו אזהרות חלב ודם וכן רבים כיוצא באלו ועוד מפני שעיקר גילוי רצה״ע הוא בעשיה דוקא כמו כשהוא אינו רוצה ללמוד ולומד מחמת שרצה״ע ב״ה הוא שילמוד אזי מתגלה רצה״ע ב״ה בבחינת גילוי שניכר ונרגש הוא שכופה א״ע בע״כ ועוסק בתורה מחמת שכך הוא רצונו העליון ב״ה. ה״ז גילוי רצון העליון בפו״מ. 
וכן להיפך כשרוצה באיזה תאוה  ח״ו ואינו עושה מחמת שלא לעבור על רצון ה עליון ב״ה אזי מתגלה הרצון העליון בבחי׳ גילוי משא״כ למעלה מעשיה אינו שייך כ״ז ואינו מתגלה רצה״ע בבחי׳ גילוי וז״ש בס״י נעוץ תחלתן בסופן שבעשי׳ דוקא נעוץ תחלתן הוא גילוי רצה״ע ב״ה. 
ובזה יובן מארז״ל ע״פ והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא יספר כו׳. כאן כשישראל עושין רצונו של מקום פי׳ שכאשר ישראל עושים רצונו בקיום המצות שעי״ז ממשיכים את הרצה״ע שהוא בחי׳ כ״ע שהוא בחי׳ מל׳ דא״ס כנ״ל למלכות דאצי׳ הנק׳ מקום וזהו שנקרא עושין רצונו של מקום כי המל׳ דאצילות הוא בחי׳ עשיה שבאצילות ע״כ נק׳ מקום והיא ג״כ מקור דבי״ע שהוא מקור מקום וזמן ע״כ ע״י המשכת א״ס למלכות דאצילות לכך אז הוא בחי׳ החול דבי״ע ג״כ בבחי׳ א״ס שלא יספר מרוב שאע״פ שהחול הוא בגדר מספר אעפ״כ יהיה בלי מספר והיינו לפי שעושים רצונו של מקום וממשיכים את כ״ע במל׳ דאצילות שע״י הארה זו נעשה החול בבחי׳ אשר לא יספר כו׳ משא״כ כשאין עושין וממשיכין רצונו של מקום אזי החול הוא בגבול ומספר ממש (וכענין מארז״ל בחגיגה לחד תירוצא) (די״ג סע״ב) ע״פ אלף אלפים ישמשוני׳ כאן בזמן שאין בהמ״ק קיים ע״ש וזהו פי׳ הפסוק מי מנה כו׳ ומספר את רובע ישראל שיש בו שני פירושים. הא׳ שיש מספר לרובע ישראל שהוא מלתא באפיה נפשיה ואינו שייך למי מנה כו׳. והב׳ דקאי אדסמיך ליה מי מנה שמי מנה עפר ומי יספור רובע ישראל שאין לו מספר והיינו כשעושין רצונו של מקום אזי הוא בלי מספר וכנ״ל. (ומזה יובן עוד תוספת ביאור לענין המבואר לעיל פ׳ חקת ע״פ על כן יאמרו המושלים בואו חשבון כו׳ דהיינו שע״י מעשה המצות ממשיכים גילוי אור א״ס בבחי׳ מל׳ הנק׳ חשבון וזהו שארז״ל אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. שהוא בחי׳ ולגדולתו אין חקר. שמזה נמשך להיות והיה מספר כו׳ אשר לא יספר וע״כ נקרא חשבון גדול. שעם היותו בגדר מספר וחשבון הוא באמת אשר לא יספר כנ״ל). והנה בחי׳ זו דבלי מספר זהו ענין המשכות הכ״ע למל׳ בבחי׳ יחו״ת ע״י קיום המצות אך על ההמשכה ביחו״ע באצילות ע״י התורה נאמר מי מנה עפר יעקב שהתורה היא אחדות בתכלית שהוא הפנימי׳ הכוונה של כל המצות והוא הנק׳ עפר יעקב שהוא גוש אחד בלי גדר מספר כלל בחי׳ ז״א דאצילות. 
והוא ע״ד מ״ש בס״י שאדון יחיד ואין שני לו ולפני אחד מה אתה סופר. פי׳ שבאמת אף בחי׳ אחד הוא בגדר מספר. ולכן לפני אחד דייקא מה אתה סופר דהיינו בחי׳ אדון יחיד כו׳ שהוא לבדו אינו בגדר מספר. והענין הוא כנז׳ בזהר דפלגא גופא לא איקרי אחד הרי אחד נק׳ כשהרבה בחי׳ מתחברים יחד ומתאחדים ובדכר ונוק׳ כתיב והיו לבשר אחד. וע״ד מ״ש ביחזקאל (ל״ז י״ז) והיו לאחדים בידך ועד״מ באדם כמו כח המחשבה עם בעל המחשבה שהוא עצמיות הנפש נקרא אחד שהם מתאחדים בתכלית. וכן גוף האדם הכלול מרמ״ח אברים ושס״ה גידים נקרא אדם אחד שכל האברים מתאחדים יחד וזהו שאחד הוא עדיין בגדר מספר שכשהרבה כחות מחוברין ביחד נק׳ אחד. אבל עצמיות הנפש שלמעלה מהתפשטות כחות הנפש באברי הגוף אינה נק׳ כלל בשם אחד כ״א נק׳ בחי׳ יחידה שבנפש. כי בחי׳ יחידה שבנפש הוא בחי׳ שלמעלה מהשכל והוא הרצון הפשוט וכנ״ל בענין פנימיות הלב ואין בה בחי׳ מספר. 
וכמ״כ יובן הנמשל למעלה שאחד נקרא כשהרבה כחות וחלקים מחוברים ביחד בתכלית. דהיינו בבחי׳ כלים דאצי׳ אבל יחיד הוא בחי׳ עצמותו ית׳ שאין עוד מלבדו שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ואינו בגדר מספר. וזה לפני אחד דייקא מה אתה סופר (ועמ״ש בפ׳ וארא בד״ה וארא אל אברהם מענין פי׳ אחד ופי׳ יחיד ושע״י עסק התורה נמשך גילוי אור א״ס ב״ה עצמו בחי׳ יחיד. ועמ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי אתה נרי) וזהו הירידה של הנשמות  צורך עליה שקודם ירידתן היו בבחי׳ אחד שעלו במחשבה וכענין אחד היה אברהם שהיו כלולים בו כללות נשמות ישראל והיו בבחי׳ אחד שעלו במחשבה. ובחינת מחשבה עם בעל המחשבה נק׳ אחד שמיוחדים בתכלית. אבל לאחר ירידתם למטה לברר ע״י עסקם בתומ״צ שתורה היא עפר יעקב ז״א דאצילות ומצות הם במל׳ שנק׳ מצות המלך והיינו שממשיכים גילוי אור א״ס ב״ה הנק׳ יחיד המלובש בכ״ע (שיומשך ויתגלה בז״א ונוק׳ באצי׳ ולכן נק׳ הז״א אז עפר יעקב שאינו בגדר מספר כלל ע״י המשכת אור הכתר שממשיכים בו ע״י עסק התורה ועיין בהרמ״ז בפ׳ אמור) (בדף צ״ו ע״ב) גבי ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטרוי כו׳ יעקב שלימא הוא פנימית ז״א ואתעטר בעטרוי המשכת עתיק כו׳ ע״ש ובמא״א אות ע׳ סכ״ד פי׳ עפר נקרא הבינה עפרות זהב ועיין רבות בראשית (פי״ב ופרשה ט״ז) וז״ש לעתיד והי׳ אור הלבנה כו׳ ואור החמה כו׳ שהוא עליות זו״נ למעלה מעלה וכמ״ש במ״א והיינו ע״י ההמשכות שע״י התומ״צ וזהו ענין העליה שלהם מבחי׳ אחד לגילוי בחי׳ יחיד. אך מה שנק׳ העפר שהיא בחינת תורה דאצי׳ ע״ש יעקב ובחינת מספר רובע נק׳ ע״ש ישראל והרי בחי׳ ישראל למעלה מבחי׳ יעקב. הענין הוא כי שרשו של בחינת יעקב גבוה מז״א הנק׳ ישראל כי הוא נמשך מיסוד אבא ממש שלמעלה מהז״א רק שנשפל ונמשך למטה מהז״א. 
וזהו פי׳ יו״ד עקב שהיו״ד יסוד אבא נמשך למט ה בבחי׳ עקב משא״כ ישראל ז״א הוא למטה מבחי׳ יסוד אבא וכן למטה בעבודה בחינת יעקב הוא מבריח מן הקצה כו׳ שע״י התעוררות רחמים רבים יגיע לבחינת עבודת מתנה בחי׳ גילוי פנימית הלב כנ״ל ולכך כתיב מי מנה עפר יעקב דייקא שע״י בחינת יעקב יגיע להתגלות בחי׳ תורה וזהו ואשא אתכם על כנפי נשרים הוא מדתו של יעקב ועי״ז דייקא ואביא אתכם אלי ממש. והנה בפי׳ רובע ישראל יש ב׳ פירושים. הא׳ חלק רביעית והוא גמ״ח וכן כל המצות מעשיות שהם בבחי׳ עשיה דאצילות שהוא בחי׳ רביעית. הב׳ לשון ארבעה (וע״ד מ״ש הרמ״ז בפ׳ אמור) (דק״ב ע״ב) גבי בעשור לחדש דעשור ענינו שכולל כל העשרה ע״ש והוא ג״כ אמת שגם בעשיה דאצילות שהיא מל׳ דאצילות גופא ישנם כל הד׳ בחינות הנ״ל שהוא בחינת הכ״ע שממשיכים אותו בעשיה דוקא כנ״ל בפי׳ אף עשיתיו וממילא נמשכו ג״כ בחי׳ מחשבה ודבור שלמטה מבחי׳ הכתר. נמצא כל הד׳ בחי׳ ישנם בעשיה גופא שהוא חלק רביעית לכן הוא ג״כ לשון ארבעה (וע׳ בלק״ת פ׳ בלק כ׳ בפי׳ רובע ישראל ד׳ יודין דשם ע״ב וביאר זה בשער היחודים פרק ח׳ שהם נשמה לנשמה ונר״נ כו׳. נמצא מזה מובן שענין ירידת הנשמות צורך עליה הוא שע״י ירידה זו ובירור נה״ב מתעלים וזוכים לגילוי בחי׳ נשמה לנשמה שהיא בחי׳ הרביעית הגבוה מאד נעלה מג׳ בחינות נר״נ והוא ג״כ העלייה מבחי׳ היחוד דאיהו וגרמוהי חד לבחינת היחוד העליון דאיהו וחיוהי חד וע׳ בע״ח שמ״א פ״ז וגם זהו ע״ד מ״ש בזהר בהעלותך) (דקנ״ב סע״א) ונשמתא לנשמתא כו׳ ע״ש. ועי״ל פי׳ רובע ישראל כמ״ש בע״ח הובא בהרמ״ז פ׳ ויצא (בדף ק״נ ע״א) בפסוק והנה ה׳ נצב עליו. שתכלית גדלות זעיר הוא בהיות לו ארבעה כו׳ וז״ש רז״ל שהסולם היו לו ד׳ מדרגות כו׳ עכ״ל ע״ש. והנה אפשר לומר ג״כ ששני בחינות אלו דמי מנה ומספר הנ״ל נמשכים מב׳ הבחינות שבכתר היינו שלהיות בחינת מספר אשר לא יספר זהו ע״י התגלות בחי׳ א״א שרש הנאצלים. אמנם בחי׳ מי מנה שהוא מה שאינו בגדר מספר כלל זהו ע״י ההמשכה מבחי׳ עתיק שהוא בחי׳ שלמעלה גם משרש הנאצלים וזהו לפני אחד מה אתה סופר. וקרוב לזה נתבאר במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א) ע״פ ויהיו חיי שרה מאה שנה כו׳: 
 בלק,  ג׳
 לא הביט און ביעקב כו׳. הנה יש ב׳ בחי׳ ומדרגות למעלה בחינת יעקב ובחינת ישראל [וע׳ בזהר בלק דר״י ע״ב ובפ׳ וישלח דקע״ד א׳] שהם ג״כ ב׳ בחינות שונות בעבודת ה׳ באדם בחי׳ עבד ובחינת בן. היינו בחי׳ יעקב הוא בחי׳ עבד כמ״ש שמע אלי יעקב עבדי [וע׳ בזהר קדושים דפ״ו ע״א] ובחי׳ ישראל הוא בחי׳ בן כמ״ש בני בכורי ישראל. 
ולהבין זה צ״ל תחלה פי׳ וענין עבד דהיינו מה שמצינו לשון עבודה שאנחנו עובדים לו ית׳ כמ״ש ועבדתם את ה׳ אלקיכם תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך. וכתיב ולעבדו בכל לבבכם. עבדו את ה׳. 
והנה לשון עבודה הוא ענין תיקון ושירות שהעבד משרת לרבו ומתקן לו דבר שהרי הרב צריך לתיקון ושירות זה ואיך שייך לומר כן לגבי הקב״ה שהוא ית׳ שלימו דכולהו וא״צ לזולתו ח״ו. כי ממך הכל כתיב ומקרא מלא כתיב אם צדקת מה תתן לו כו׳. אך הענין דהנה ידוע המאמר נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים. כי הנה באמת אני הוי׳ לא שניתי שאין שום שינוי אצלו ית׳ בין קודם שנברא העולם שהיה הוא ושמו בלבד כמה אלפים ורבבות שנה קודם בריאת העולם. (וכמ״כ קודם התהוות בחי׳ הזמן שהזמן ג״כ נברא ומחודש רק שהיה סדר זמנים קודם בריאת עוה״ז והיינו מעת אצילות והתהוות עולמות הרוחניים כמ״ש בע״ח שער עגולים ויושר. אבל קודם לזה לא היה שייך שום סדר זמנים שהוא ית׳ למעלה מהזמן לגמרי) וכן יהיה אחר שיחרב העולם. וגם עתה בזמן בריאת העולם וקיומו הנה קמיה ית׳ כולא ממש כלא חשיב כמו קודם שנברא העולם ממש רק זהו קמיה דוקא. אבל אצלנו העולם נחשב ליש ודבר בפ״ע ומסתיר אלקות שלכך נקרא בשם עולם ע״ש ההעלם שמעלים אלקות ומסתירו. 
ותכלית בריאת העולם הוא שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים פי׳ כי העוה״ז הוא העולם היותר תחתון שההעלם בו יותר והחשך כפול ומכופל [ועמש״ל פ׳ חקת בד״ה על כן יאמרו המושלים. מענין זה. 
וע״ל ר״פ שלח] וזהו פי׳ בתחתונים כי אין שייך מעלה ומטה לגבי הקב״ה שאינו בגדר מקום ח״ו אלא תחתונים ר״ל עוצם ריבוי ההעלם והסתר ע״י צמצוצים רבים כו׳ והוא העולם השפל. 
ושם דוקא יהיה בחי׳ דירה והתגלות אלקותו ית׳ בידיעה שלנו ג״כ כמו שהוא למעלה בידיעה עליונה דכולא קמיה כלא חשיב ולזה היה תכלית המכוון בבריאת העולם הגם שאין מושג לנו הטעם שנתאוה לזה רק שכך עלה ברצונו. אך עכ״ז לזאת היה הכונה בודאי ואיך ממשיכים גילוי זה ודירה זו בתחתונים הוא ע״י בחי׳ אתכפיא ואתהפכא כמשל המלך ב״ו שרוצים לעשות לו דירה נאה שצריכים לפנות ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו׳ ואח״כ לסדר שם כלים נאים מטה ושולחן כסא ומנורה כן עבודת האדם כמ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. 
וארז״ל לעבדה זו רמ״ח מ״ע ולשמרה זו שס״ה ל״ת דהיינו הל״ת הם לבער הרע ובערת הרע מקרבך שלא יהיה שום לכלוך וטינוף ח״ו והמ״ע הם עד״מ תיקון וסידור כלים נאים שעי״ז יהיה הדירה בתחתונים שהוא ענין גילוי והמשכת אור א״ס ב״ה למטה (לע״ל ועתה ההמשכה בהעלם). וזהו שנק׳ עבודה לשון תיקון היינו שע״י עבודתנו אנו ממשיכים שיהיה הגילוי למטה שאנו מתקנים תיקון זה ע״י עבודתנו [ועמ״ש מענין עבודה בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב שכדי להמשיך הגילוי גם למטה מוכרח להיות ההמשכה מלמעל׳ מסדר ההשתלשלות ומלמעלה משרש האור והחיות הנמשך בהעולמות כו׳ ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בפי׳ שש שנים יעבוד וע״פ לא תהיה משכלה בפי׳ ועבדתם את ה׳ אלקיכם כו׳ ובפ׳ שלח ע״פ וימצאו איש מקושש עצים בענין פי׳ פולחנא דרחימותא כו׳ ובפ׳ שמות בד״ה קול דודי בענין עבודה קשה כו׳ ובכל עבודה בשדה] וזהו ענין רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דמלכא שהם כלים להשראת אור א״ס ב״ה כמו שהאברים הם כלים לאור וחיות הנפש וזהו שאנו מברכים אשר קדשנו במצותיו כו׳: 
ב והנה עבודה שבלב זהו תפלה והיא דרבנן ואינה ממנין המצות  דאורייתא כדמשמע בגמ׳ בפ״ג דברכות (ד״כ ע״ב) [ועיין במ״א סי׳ ק״ו] וצ״ל זה דהלא רז״ל במשנה וגמרא פ״ב דברכות די״ו החמירו הרבה יותר בכוונת התפלה אפילו מכוונת ק״ש הנמנית ראשונה בתרי״ג מצות דאוריית׳ והיינו מפני שהיא דברים העומדים ברומו של עולם בפ״ק דברכות (ד״ו ע״ב) [ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ יהודה אתה ועמ״ש ג״כ מענין התפלה בד״ה שימני כחותם ובפ׳ בראשית סד״ה השמים כסאי ובפ׳ בהר ע״פ את שבתותי תשמרו ובפ׳ חקת בענין תבנה ותכונן עיר סיחון כו׳] וא״כ מהו שאינה ממנין המצות. והענין יובן בהקדים כי הנה י״ח ברכות דשמ״ע הן כנגד ח״י חוליות השדרה שבתוכן נמשך החוה״ש כנודע מהזהר ובגמ׳ ברכות (דכ״ח ע״ב). והנה עד״מ באדם יש בגופו רמ״ח אברים הנמנין במשנה ספ״ק דאהלות שלשים בפיסת הרגל כו׳ ח״י חוליות השדרה כו׳. אך החוט השדרה עצמו הנמשך בתוך החוליות אינו ממנין האברים ועכ״ז הוא המעמיד ומקיים את כל האברים שמבריח מן הראש עד הירכיים ועל ידו נמשך החיות מהמוחין לכל האברים שהאברים מחוברים בצלעות והצלעות בחוליות והחוליות בחוט השדרה והחוט אינו בכלל האברים רק שהוא המקשר כו׳ ומתחיל מהמוח ומתפשט עד הרגלים ולכן אם נפסק חוט השדרה כו׳. כמ״כ הנמשל בבחי׳ המצות שהם רמ״ח אברים דמלכא הנה ארז״ל מצות צריכות כוונה. 
והכוונה היינו בחי׳ התפלה שהיא בחי׳ כוונה ופנימית להמצות והיא עיקר המעמיד ומקיים את הרמ״ח מ״ע והיא כמשל החוט השדרה שהוא המעמיד ומקיים את האברים אע״פ שהוא בעצמו אינו ממנין רמ״ח אברים. 
והענין שעיקר המכוון בתפלה הוא שמבקשים שיהיה אור א״ס ב״ה שלמעלה מהשתלשלות ברוך ונמשך למטה בבחי׳ ההשתלשלות. וזהו ברוך אתה הוי׳ היינו שמבקשים שיהיה התהוות והמשכת שם הוי׳ מבחי׳ אתה שהוא אור א״ס שלמעלה מעלה משם הוי׳ כי שם הוי׳ מורה על השתלשלות המדרגות יו״ד צמצום ה׳ התפשטות וי״ו המשכה כו׳ ובחי׳ ההארה הנמשך בהשתלשלות מדרגות אלו הוא הארה מצומצמת לבד לגבי האור א״ס שלמעלה מהשתלשלות [ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני הוי׳ אלקיכם בענין שמו הגדול כו׳ ובענין והיה הוי׳ לי לאלקים] וזהו ענין הבקשות בשמו״ע היינו שיהיה ברכה והמשכה הארה רבה ועצומה מלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו ברוך אתה והיינו בבחי׳ שם הוי׳ [ועמ״ש במ״א בפי׳ ממעמקים קראתיך הוי׳ וע׳ בע״ח שכ״ב ספ״ה בענין ד׳ כריעות וד׳ זקיפות שבשמו״ע ובפע״ח] ורופא חולי עמו ישראל ומברך השנים עד״מ הוא הכלי שבו מתגלה אלקות ו ית׳ למטה בגשמיות כשנותן חיים ובריאות לחולים וברכה ע״פ האדמה כו׳ ועמ״ש באגה״ק קרוב לסופו בד״ה להבין מ״ש בפע״ח שהתפלה היא המשכת אור א״ס ב״ה לבי״ע דווקא לא בדרך התלבשות בלבד רק האור ממש לשנות הנבראים מכמות שהם שיתרפא החולה וירד הגשם משמים לארץ ויולידה ויצמיחה משא״כ בתורה ומצות שאין שינוי בקלף התפילין כו׳ ע״ש נמצא שכל בקשות שבשמו״ע הם כלים לגילוי אלקותו ית׳ ממש למטה. 
ועוד כידוע ומבואר בזהר דלית ברכתא שריא באתר ריקניא דהיינו שא״א להיות המשכת האור אלא אם כן יש כלים שישרה בהן לכן אנו מבקשים ענינים רפואות החולי וברכת השנים וכן כל הברכות דשמו״ע שהם כלים שבהם יהיה השראת אור א״ס. אבל עיקר המכוון הוא בא״י שיהיה המשכת אור א״ס וע׳ בת״ז תיקון ו׳ וזהו שארז״ל שח״י ברכות דצלותא הם כנגד ח״י חוליות שבשדרה ר״ל שהם כלים להמשכת וגילוי האור א״ס הנמשך ע״י התפלה כמו שהחוליות הם כלים לחוט השדרה הנמשך ממוח שבראש לתוכן ונקרא ע״פ הקבלה המשכת המוחין וכמו בחוט השדרה נמשך מוח וע״פ חסידות נקרא המשכת הדעת התגלות אלהות למטה כמו למעלה. [והשתא אתי שפיר דלכאורה מהגמרא יש סתירה למשנ״ת דהטעם שהתפלה  אינה ממנין רמ״ח מ״ע לפי שהיא בחי׳ חוה״ש שאינוממנין רמ״ח אברים והרי הגמרא אמרה שח״י ברכות דשמו״ע הם כנגד ח״י חוליות השדרה והחוליות הם ממנין רמ״ח אברים כנזכר לעיל בשם המשנה דאהלות. אך הענין מובן ממשנ״ת דבתפלה יש ב׳ דברים היינו א׳ הוא עיקר המכוון בהתפלה והוא מה שמבקשים בא״י שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה. 
והב׳ הן הבקשות עצמן להיות רופא חולים ומברך השנים שהן רק כלים לאור ההמשכה והכלים הן בחי׳ ח״י ברכות כמו שחוליות השדרה הן י״ח והן כלים לחוט השדרה שהיא עיקר החיות כמ״ש בפא״ט שבו תלוי הטריפות משא״כ נשבר השדרה ולא נפסק החוט שלה כשרה לפי שעיקר החיות הוא בהחוט עצמו. 
וע׳ בפרדס בסופו שער ל״א פ״ח בענין ח״י חוליות שהם נגד ג׳ ווי״ן דויסע ויבא ויט ג׳ אבות חג״ת שהם כלים לבחי׳ הדעת הנמשך לתוכן ממוח הדעת ע״י חוט השדרה כו׳ ועמש״ל בפ׳ יתרו בד״ה אלפי שנאן שהן בחי׳ ב׳ טיתין דמט״ט ט״ס מלמעלה למטה וט״ס מלמטה למעלה והט״ס הן ג״כ רק בחי׳ כלים להמשכת האור מא״ס ב״ה שהוא בחי׳ נשמה להן כמאמר הת״ז וההיא נביעו איהו כנשמתא לגופא כו׳. 
וא״כ מ״ש בגמרא דח״י ברכות הם כנגד ח״י חוליות כוונתם שלכך תקנו ח״י ברכות שהם ח״י כלים דייקא כנגד ח״י חוליות כו׳ אבל עיקר המכוון שבמצות התפלה שיהיה המשכת אור א״ס ב״ה בכ לים הנ״ל הוא עד״מ בחי׳ החוה״ש עצמו שנמשך מן המוח שבראש למטה. 
וכך הוא ענין המשכת אור א״ס מבחי׳ שלמעלה מהשתלשלות להתלבש בבחי׳ השתלשלות כו׳. ולכן א״ש דאינה ממנין רמ״ח מ״ע. דהיינו שהח״י חוליות הם רק כלים אבל היא עצמה בחי׳ חוה״ש. תדע דאל״כ הנאמר שהתפלה נמנית בח״י מצות מתרי״ג שהרי ח״י חוליות הם ח״י אברים במנין רמ״ח. א״ו התפלה עצמה היא בחי׳ חוה״ש רק שנמשך בח״י כלים הנ״ל ומאן דלא כרע במודים נעשה שדרתו נחש לפי שעל ידי הכריעות וההשתחואות שהוא בחי׳ הביטול וזהו ענין מודים הודאה וביטול עי״ז דוקא ממשיכים האור בהכלים ח״י חוליות השדרה ולכן איתא בזהר (משפטים ד״ק ע״א ובפ׳ שלח דקס״ד ע״א) דמאן דלא כרע במודים אינו חי לעתיד כמו שהביא הפר״ח בא״ח סי׳ קי״ג והיינו לפי שאינו ממשיך חיות ונשמה בבחי׳ ח״י שהם ח״י חוליות כו׳]: 
ג והנה ח״י חוליות הנ״ל הם כלים פנימיים ומהם מתפשט אח״כ האור בחיצוניות הכלים ומספר כולם רמ״ח שהם רמ״ח מ״ע שנק׳ רמ״ח אברים דמלכא שהם בחי׳ אברים וכלים להמשכת האור [ועיין מה שכתוב מענין רמ״ח אברים וכלים בביאור על פ׳ משה ידבר בפרשה יתרו] וזהו ענין הנזכר לעיל שהמצות צריכות כוונה והתפלה היא בחינת הכוונה בכלל. 
והענין כי אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו שעל ידי המצות ממשיכים גילוי בחינת קדושה עליונה דאור א״ס למטה לכן צריכים כוונה כי המצוה היא האבר והכלי והכוונה הוא המשכת האור בתוך הכלי וכמ״ש בסש״ב פל״ח בהג״ה בשם הע״ח וזהו שבדרך כלל התפלה היא הכוונה לפי שבה ועל ידה נמשך כללות גילוי האור שזהו ענין ברכאן דצלותא בא״י שממשיכים להיות ברוך ונמשך אתה אור א״ס ממש והיינו ע״י שם הוי׳ ואח״כ ע״י קיום המצות כל היום ממשיכים האור בפרט להתלבש במצוה פרטית שהיא אבר א׳ מרמ״ח אברים דמלכא (ועמ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו) והוא ממש כנ״ל במשל החוה״ש שבו נמשך החיות מן המוחין אשר במוחין היא עיקר משכן והשראת הנשמה ומשם נמשך החיות בחוט השדרה הנמשך ממוח הדעת ואח״כ נמשך ממנו בכל רמ״ח אברים וזהו ענין ברכת המצות שהיא בחי׳ הכוונה בפרט לכל מצוה בא״י אמ״ה אשקב״ו כו׳ שיהי׳ נמשך המשכה זו באותו אבר וכלי מרמ״ח אברים דמלכא שהוא המצוה ההיא. 
ועמ״ש מענין  גודל מעלת הכלים בביאור ע״פ וקבל היהודים. אך כללות הכוונה והמשכת האור זהו בחי׳ התפלה שהיא בחי׳ נשמה וחיות למעשה המצות ולכן ההולדה להוליד בדומה לו ממש שהיא המשכה ממהות הנפש ועצמותה המלובשת במוחין הוא נמשך ע״י חוט השדרה דייקא. 
וזהו ובדעת חדרים ימלאו חדרים הן הכלים שכללותן ג׳ בחי׳ חסד דין רחמים ר״ת חדר וזהו ענין ג׳ קוין שהם כללות מעשה המצות על שלשה דברים העולם עומד כו׳ אך הן בחי׳ כלים וחדרים וכדי להיות חדרים ימלאו דהיינו המשכת האור בהכלים זהו ע״י הדעת שהוא התפלה ולכן התחלת י״ב ברכות אמצעיות דתפלה הוא חונן הדעת כו׳ ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים. 
ולכן התפלה אינה במנין המצות דאורייתא כי המנין שאנו מונין היינו הכלים והאברים אכן התפלה שהיא הכוונה אינה שייך למנותה בפ״ע כי היא נשמת הכלים וע״ד שכתב בע״ח שכ״ב פ״א אות ד׳ בענין הדעת שאינו במנין ע״ס כי אין אנו מונין אלא מה שיש בו כלי אבל הדעת בחי׳ נשמה בלי כלי כו׳ ע״ש ועמ״ש בפי׳ לשון כוונה ע״פ צוארך בחרוזים. אך הנה ענין מעלת תלמוד תורה שכנגד כולן היינו שהיא בחינת פנימית הכלים והמצות הם חיצוניות הכלים צדקה וגמ״ח חסד דרועא ימינא כו׳ (ועמ״ש עוד מענין תפלה ותורה ע״פ כי תבאו אל הארץ ושבתה הארץ בפי׳ מארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. ובמ״א נת׳ איך שהתורה היא למעלה מהתפלה אף שהתפלה הוא המשכת הדעת כי יש פנים ואחור פנים הוא בחי׳ עסק התורה כי אורייתא מחכמה נפקת וחכמת אדם תאיר פניו ועמ״ש ע״פ צאינה וראינה בענין להצהיל פנים משמן. אך מקודם לזה צ״ל בחי׳ אחור וכמ״ש ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק בחי׳ לכתך אחרי כו׳ ואחור היינו בחי׳ תפלה כי ח״י ברכאן דצלותא שהם כנגד ח״י חוליות שבשדרה שבהם נמשך חוט השדרה כ״ז הוא בבחי׳ עורף ואחוריים וכמארז״ל כמין שני פולין מונחין ע״פ הקדרה דהיינו מקום חבור הצואר והגלגלת בעורף ושם נמשך החוט השדרה ממוח הדעת כי תלת מוחין חב״ד שבתלת חללין דגלגלתא ב׳ מוחין חו״ב הם מלפנים ומוח הדעת באחוריים באמצע ב׳ המוחין חו״ב ומבחי׳ הדעת נמשך בחי׳ האהוי״ר שבתפלה כי ואהבת לשון אבה שהוא רצון ונמשך מהדעת שממשיך בחי׳ רצון העליון כי דעת הוא לשון רצון שדעת ורצון הכל ענין אחד כמ״ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות כו׳ שהפי׳ שבחר ורצה בנו. כי דעת לשון התקשרות והתחברות כו׳ ולכן בחינת ואהבת לשון רצון נמשך מבחי׳ הדעת וההתבוננות בתפלה. אך הרצון הוא עדיין בחי׳ אחוריים לגבי התענוג עליון שהוא בחי׳ פנים ועל מעלת הרצון נאמר כי עם קשה עורף אתה. וזהו ענין בעבודה קשה שעבודה שבלב זו תפלה לצעוק אל ה׳ צריכה להיות קשה לעמוד נגד כל מונע מבית ומבחוץ כו׳ כמ״ש במ״א. וזהו ענין קשה עורף הוא ועל כן וסלחת המשכת י״ג מדה״ר שאחר שמו״ע. אך ע״י התורה נמשך בחי׳ תאיר פניו התגלות תענוג עליון כמ״ש ואהיה שעשועים כו׳ ושעשועי את בני אדם כו׳ והיינו ע״י התעוררות הרצון בתחלה ע״י התפלה דייקא וכמ״ש במ״א ע״פ חכלילי עינים כי התענוג הוא שייך אחר מילוי הרצון שכשנתמלא רצונו כו׳ משא״כ אם לא היה לו תשוקה כו׳ כ״ז נתבאר במ״א וצ״ע לקשר זה עם מש״כ. וי״ל כי יש תורה ויש תורה היינו כשעוסק רק פ״א שחרית ופ״א ערבית בהלכות פסוקות לקיים מצות והגית בו כו׳ א״כ היא מצוה ע״ד כל המצו׳ שהן בחי׳ אברים וכלים רק שמ״מ היא בחי׳ אברים הפנימים שהחיות תלוי בהן ממש ולכן לא ויתר על ביטול תורה כו׳ ומ״מ התפלה שהיא המשכת הדעת נק׳ אור לגבי אברים הפנימים ג״כ. אבל כשעוסק רוב היום בתורה להגיע למצות ידיעת התורה בעיון התלמוד אז תורתו היא בחינת חכמה מוחא ממש שלמעלה מבחי׳ אברים ולכן התפלה אע״פ שהיא  הדעת נקרא אחור לגבי חכמה עילאה ממש כו׳ וכן כתוב בהלכות תלמוד תורה שהידיעה היא מצוה בפ״ע והדבור וההגיון בה מצוה בפ״ע. וגם כמ״ש במ״א ע״פ סלסלה ותרוממך שהתורה נקרא לבושים עוטה אור כשלמה לבושי׳ כתלג חיור. אכן ע״י עיון התלמוד שזהו פי׳ סלסלה על ידי זה מתרוממת נפש האדם לבחינת מקור התורה שהוא בחי׳ שער רישי׳ כעמר נקא למעלה מבחינת לבוש שהיא נוגעת לעצמיות אור א״ס ב״ה ממש. ומ״מ התפלה אף שנקרא אחור לגבי בחינה זו אעפ״כ א״א לבא ולהמשיך מבחינת פנים כי אם ע״י שיהיה תחלה הרצון בתפלה כו׳ כמו עד״מ באדם אף שהטפה נמשכת מהמוח מבחינת חכמה מ״מ אי אפשר שיהיה המשכה זו מהחכמה כ״א ע״י הדעת והאדם ידע בחינת התקשרות כו׳ כך התפלה בתקיעת הדעת בהתבוננות גדולת ה׳ וההתקשרות בבחינת ביטול עי״ז כשעוסק אח״כ בתורה ממשיך מבחינת חכמה עילאה וע״ז נאמר יעשה שלום לי כו׳ המשכת הח״ע בכנס״י כו׳. ועוד זאת כי יש תפלה ויש תפלה היינו יש בחינת אהבה שמוגבלת בכלי והיא בחינת מדות הנמשכים מהשכל על ידי הדעת. אכן בחי׳ בכל מאדך ורעותא דליבא הוא בחינת מדות שלמעלה מהשכל הנמשכים ע״י דעת עליון כו׳ כמ״ש במ״א פ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים ועי״ז מעורר וממשיך מבחינת כתר שלמעלה מהחכמה שהיא התורה וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ ששים המה מלכות כו׳ אחת היא יונתי כו׳ גבי ענין חסידים הראשונים שהיו שוהין בתפלתן ט׳ שעות ביום כו׳ ע״ש): 
ד והנה כל סדר התפלה שעד שמו״ע היא הכנה לשמו״ע דהיינו כדי שיוכל להתפלל שמו״ע בכוונה מרעותא דליבא שבאמרו בא״י יהיה הבקשה באמת שיחפוץ מרעותא דליבא שיהי׳ גילוי שם הוי׳ לכן כדי שיגיע האדם למדרגה זו תיקנו חז״ל מתחלה לומר פסוד״ז וברכות ק״ש כמארז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח״כ יתפלל. 
והענין כי הנה פסוד״ז וברכת יוצר מזכירים אנו מן השירה והשבח שהמלאכים משבחים ואומרים ביראה ג״פ קדוש כו׳. דהיינו איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל ואינו מושג דלית מחשבה תפיסא ביה ואין ערוך אליו כלל. והאופנים ברעש גדול מזה שמשיגים קצת איך שהוא קדוש כו׳. והנה המלאכים נק׳ עומדים כמ״ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה וכנודע בפי׳ ענין עצי שטים עומדים והיינו שהם רק במדרגת ובחי׳ רגלים בלבד (וכמ״ש ג״כ ע״פ ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו כו׳ והוא מבואר בזהר) (פ׳ לך לך דפ״ו ע״א) מאן רגליו אלין מלאכין כו׳ וישראל שלמטה הם בבחי׳ ומדרגת הראש כי ישראל היינו לי ראש ישראל עלו במחשבה ולכך כאשר ישים האדם אל לבו איך שבחי׳ המלאכים ואופנים כו׳ אשר הם בחי׳ רגלים לבד עומדים באהוי״ר גדולה וברעש גדול אומרים קדוש וברוך כו׳ מהתפעלות בהשגתם בגדולת א״ס ב״ה. 
וישראל שהם בחי׳ הראש הם בבחי׳ שינה וכמ״ש היינו כחולמים שאחר התפלה חולפת ועוברת האהבה רק כל ישעו וכל חפצו למלאות צרכי הגוף ועושים מצרכי הגוף עיקר כו׳ עי״ז יתמרמר לבו מאד בקרבו מירידה זו שירדה הנשמה מאיגרא רמה כו׳ עליונים למטה כו׳ ויתעורר מזה לצעוק אל ה׳ בצר לו מנקודת לבו ברעותא דליבא אליו ית׳. 
וז״ש רז״ל אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. היינו בהתבוננו בירידה גדולה זו שהראש נשפל מאד למטה שכיבת לעפרא וזהו כובד ראש ומזה יבא לידי הכנעה ושפלות גדולה והיינו פי׳ כובד ראש כפשוטו ועי״ז יבא לבחי׳ ויצעקו אל ה׳ בצר להם להתעורר בתשובה מרעותא דליבא לשוב אל ה׳ ממש וזהו בחי׳ ואהבת בכל לבבך שבק״ש וע״י כ״ז יוכל לבקש אח״כ באמת לאמתו בשמו״ע בא״י שיהיה גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מהשתלשלות למטה. וכ״ז הוא ענין עבודה שבלב זו תפלה ואח״כ צ״ל כלים לגילוי האור וזהו ענין לעבדה זו רמ״ח מ״ע להמשיך האור בכלים להיות דירה בתחתונים. 
והנה ארז״ל יפה שעה א׳ בתשובה ומעשים  טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי עוה״ב הוא רק בחי׳ זיו השכינה היינו זיו והארה בעלמא שמזה נהנין הנשמות ומתענגין. אבל ע״י התשובה ממשיכים גילוי א״ס ב״ה ממש שהוא מקור האור והזיו שאינה אלא הארה לבד וזה ענין משארז״ל ע״פ ויניחהו בג״ע לעבדה זו רמ״ח מ״ע שע״י המצות ממשיכי׳ תוספת אור רב בג״ע מא״ס ב״ה שהוא מקור הזיו וזהו העבודה של הג״ע שמוסיפים בו אור רב ע״י המצות כו׳. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות). והנה מכ״ז נתבאר פי׳ וענין לשון עבודה מה ענינה שהוא להמשיך גילוי אור א״ס למטה דירה בתחתונים וכן תוספת אור בג״ע כו׳. והיינו ע״י קיום המצות עשין ול״ת. אך מצות צריכות כוונה והיא בחי׳ התפלה בא״י להמשיך האור ע״י עבודה שבלב וכמ״ש אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וכדי שיהיה הבקשה בשמו״ע בא״י באמת לאמתו צ״ל תחלה פסוד״ז וברכות ק״ש וק״ש עצמה וכנ״ל. 
והנה כ״ז הוא בחי׳ ומדרגת יעקב עבדי. שהוא הממשיך להיות בחי׳ דירה בתחתונים ע״י תפלה ומצות. לכן נק׳ יעקב שהוא בחי׳ י׳ עקב. והיינו עד״מ חוט השדרה הנמשך מהמוח ומתפשט עד הרגלים לפי שהחוט מגיע עד גיד הנשה ושם הוא מתפצל ויורד בירכים ורגלים. וזהו ענין היו״ד שנמשך עד בחי׳ עקב. 
והנה היו״ד הוא נקודה אוכמא דלית ביה חיוורא כלל והוא נמשך מבחי׳ ישת חשך סתרו שמורה על בחי׳ סתימו שאינו מושג כלל. והעבודה הוא להמשיך בחי׳ זו למטה דהיינו להתלבש גם בעוה״ז ממש שהוא בחי׳ עקביים. והיינו ע״י המצות מעשיות שנעשו מדברים גשמיים ממש דבחי׳ עקביים ואור א״ס ב״ה שורה ונמשך ומתלבש בהן וזהו י׳ עקב שהיו״ד מתלבש בבחי׳ עקביים (ועמ״ש סד״ה וישב יעקב בארץ כו׳ ובד״ה הבאים ישרש יעקב). אך כדי להמשיך זה ע״י המצות צ״ל בתחלה התפלה שהיא בחי׳ התעוררות רעותא דליבא כי יש ד׳ מדרגות רצון ומחשבה דבור ומעשה וכדי להמשיך מבחי׳ היו״ד למטה שהוא בחי׳ גילוי והמשכת רצון העליון המלובש בחכמה עילאה היא דוקא ע״י רעותא דליבא בחי׳ ועמך לא חפצתי ועי״ז ממשיכים אח״כ גילוי בחי׳ רצון העליון ע״י המצות להיות אשר קדשנו במצותיו וצונו שיומשך בחי׳ קדש העליון שהוא בחי׳ יו״ד הנ״ל למטה ולכן ארז״ל על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כו׳. (עוי״ל כמ״ש בפ׳ אחרי בד״ה כי ביום הזה יכפר. כי תפלה ותורה וצדקה הם נגד ג׳ בחי׳ מחשבה ודיבור ומעשה וזהו ענין בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולכן ההמשכה צ״ל כסדר שמתחלה ממשיכים היו״ד והרצון עליון במחשבה שהוא ע״י התפלה שעיקרה עבודה שבלב כו׳). והנה על בחי׳ ומדרגה זו דיעקב עבדי נאמר לא הביט און ביעקב פי׳ און הוא המרמה והרמאות כמו ואיש און מחשבותיו שהוא מחשבות והרהורין בישין שלעומת בחי׳ מחשבה טובה דתפלה שהיא עבודה שבלב ובחי׳ מחשבה דקדושה . 
וזהו און אם ראיתי בלבי וכן בדבור שלעומת זה כמ״ש דברי פיו און ומרמה. וכן במעשה כמ״ש פועלי און. וכשהאדם מתבונן בתפלה בחב״ד שבנפשו בגדולת ה׳ עומדים כנגדו מחשבות זרות דסט״א שהם מחשבות איש און הנ״ל והרהורין הרעים [ועיין בזהר פ׳ בלק דרי״א ע״א ובמק״מ שם] אמנם גדול כח בחי׳ יעקב גם מצד עצמו כי יש יתרון להקדושה על סט״א כיתרון האור כו׳ והעיקר כי ה׳ אלקיו עמו והוא העזר מלמעלה. 
וזהו לא הביט און ביעקב שלא יוכל האון להביט בבחי׳ יעקב ולבלבלו כי לא יוכל לו אלא נפל יפול לפניו [וע׳ לעיל בפ׳ וישלח ע״פ ויאבק איש. גבי כי לא יכול לו מפני שיעקב הוא י׳ עקב יסוד אבא כו׳ וזהו ענין התפלה שהוא המשכת הדעת שמבחי׳ יסוד אבא כו׳ ועיין שם]: 
ה ולא ראה עמל בישראל. פי׳ דזה מעלה יתירה בבחי׳ ישראל מה שאינו בבחי׳ יעקב דאילו בבחי׳ יעקב לא הביט האון כנ״ל אבל  יגיעה ימצא בו שיעקב הוא בחי׳ עבדי והעבודה הוא ענין עמל ויגיעה לאכפייא לסט״א ולאהפכא חשוכא כו׳ ע״י התפלה והמצות כנ״ל. 
והיינו בכל ששת ימי המעשה כמ״ש ששת ימים תעבוד דהיינו כמו עד״מ המלאכות גשמיים החורש והזורע והקוצר כו׳ כך הוא בעבודת ה׳ בתפלה בכל ששת ימי המעשה צ״ל בחי׳ עבודה זו ביגיעת הנפש ויגיעת בשר להתבונן בגדולת ה׳ ולהוליד אהוי״ר לה׳ ולהוציא מלבו הרצונות זרות דנה״ב עד שיהיה לו רק רצון א׳ לאביו שבשמים שכל זה הוא ע״י מלחמה גדולה עם היצר וכמ״ש בזהר שעת צלותא שעת קרבא ועל דרך שאמרו בספרי פרשת עקב סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש כו׳ וכך אם לא פעל להפך מדותיו הרעות ולהמשיך גילוי אלקות בקרבו ע״י התפלה איך יוכל להמשיך גילוי אלקות בעולם ע״כ צריך תחלה לכבוש גופו ונפשו הבהמית ע״י התפלה וכמארז״ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מיעיו שנאמר בקרבך קדוש ולכן צריך עמל ויגיעות נפש כדי שיוכל להיות גילוי אלקות בנפש ואח״כ ימשיך גילוי אלקות בעולם. 
ומזה הטעם אסור לאכול קודם התפלה שאז עדיין הנשמה באפו ואיך יוכל לברר המאכל ולהעלותו עד אחר התפלה שאז מתפשטת הנשמה בכל הגוף ועי״ז יוכל אח״כ להעלות המאכל ולברר הטוב מן הרע ונק׳ האכילה ג״כ מלחמה כמ״ש בזהר על פום חרבא ייכל נהמא והיינו להלחם עם היצר שלא יהיה האכילה בתאוה רק לש״ש ועי״ז מברר הטוב כו׳ [ועמ״ש מזה בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא]. 
וכ״ז הוא העבודה בששת ימי המעשה וזהו בחי׳ יעקב עבדי שהעבודה זו הוא עמל ויגיעה כנ״ל והוא בחי׳ אתכפייא וזהו בחי׳ עובד אלקים כמ״ש בבינונים ח״א פט״ו. אבל בשבת הוא בחי׳ בשנותו את טעמו ויגרשהו וילך דאתהפכא חשוכא לנהורא עד שהוא בחי׳ מנוחה ואין נמצא בו עמל כלל כמ״ש כי בו שבת. 
וזהו בחי׳ ישראל שיר אל שהוא השירה של בחי׳ אל דכתיב חסד אל כל היום. והיינו שתפלה דשבת הוא התענוג מגדולת ה׳ שמתענגים ישראל בתפלה ע״י ההתבוננות וההשגה בגדולת ה׳ וכמ״ש טעמו וראו כי טוב ה׳ וכתיב ישמח ישראל בעושיו וגו׳. [ועמ״ש בפ׳ חקת בפ׳ אז ישיר ישראל כו׳ ישראל דלעילא וגילוי זה בשבת ועמ״ש ע״פ לסוסתי בענין טלא דנטיף מעתיקא ועמ״ש ע״פ שיר השירים]: 
ולכן לא ראה עמל בישראל. כי אין העבודה בבחי׳ עמל כלל רק להתענג על ה׳ וקראת לשבת ענג. והטעם לזה שא״צ בשבת לבחי׳ עמל ויגיעה הנ״ל שבחול הוא כי הנה שבת אותיות תשב. 
והיינו שבחול הוא בחי׳ ירידת החיות רגליה יורדות כו׳. והיינו ששם אלקים הוא המסתיר כו׳ וכנודע בענין שמש ומגן כו׳. לכן צ״ל הצעקה בתפלה לצאת מן ההסתר כו׳ וזהו פי׳ עובד אלקים לתקן ההסתר וההעלם הנמשך משם אלקים שלא יהיה מסתיר ומעלים. אבל בשבת כתיב ויכל אלקים פי׳ שכלתה בחי׳ ומדרגת מדת הצמצום וההסתר דשם אלקים ונמשך התגלות שם הוי׳ שבת להוי׳ וכמ״ש במ״א בד״ה באתי לגני כו׳. 
וזהו שבת אותיות תשב עליות העולמות לכך נק׳ שיר אל ולא שיר אלקים כי יוצאים מבחי׳ ההסתר כו׳ ולכן אין שייך צעקה רק אדרבה ההתענגות בה׳ מן הגילוי שמתגלה בשבת וזהו ג״כ ממש ההפרש בין בחי׳ יעקב לבחי׳ ישראל [ועיין בזהר וישלח דקע״ד א׳] וכמ״ש לא יקרא שמך עוד יעקב כ״א ישראל כו׳ כי שרית עם אלקים כו׳. היינו שמשתרר על שם אלקים המסתיר שלא יהיה מסתיר עוד ויהיה גילוי שם הוי׳ והיינו ע״י שכבר נצח את הסתר הנה״ב כו׳ וז״ש הוי׳ אלקיו עמו. עמו ממש שבשבת מתגלה בנפשו בחי׳ אלקות בבחי׳ גילוי ממש משא״כ בחול אין מתגלה אלקות בנפשו בבחי׳ גילוי כ״א הוא צועק מנקודת לבבו לה׳ ורוצה שיתגלה בו בבחי׳ גילוי אבל בשבת הוא הגילוי ממש וז״ש הוי׳ אלקיו עמו [ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק  בדרך כו׳ ענין ב׳ המדרגות בחי׳ פנים ובחי׳ אחור שיש בקדושה וזהו ענין ב׳ הבחי׳ דישראל ויעקב. ובחי׳ אחור דקדושה עומד לנגדו בחי׳ עמלק משא״כ בבחי׳ פנים כו׳ ע״ש. 
והנה עמלק ראשיתו הוא בחי׳ עמל ולכן בישראל דייקא נאמר ולא ראה עמל בישראל כו׳ משא״כ בבחי׳ יעקב כיון שיעקב הוא עדיין בחי׳ עבודה ויגיעה דקדושה ע״כ עומד לנגדו העמל דלעומת זה שמבחי׳ עמלק אלא שלא יוכל לו כי מלחמה לה׳ בעמלק כו׳ ע״ש. אך א״א להגיע לבחי׳ ישראל שהוא בחי׳ שבת אם לא ע״י קדימת בחי׳ יעקב שהוא עבודה דחול על דרך מי שטרח בע״ש דוקא אז יאכל בשבת. 
ולכן הקורא לישראל יעקב אינו עובר בעשה כמו הקורא לאברהם אברם משום דלא נעקר שם יעקב לגמרי מישראל דהא אהדרי׳ קרא וקראו יעקב והיינו מטעם הנ״ל שא״א להגיע לבחי׳ ישראל אלא ע״י קדימת בחי׳ יעקב כי מתחלה צ״ל עסק הבירורים שבחול לתקן ההסתר כו׳ שזהו עבודת בחי׳ יעקב ואח״כ יאכל בשבת להעלותם מעלה מעלה ולהתענג על ה׳ וכמ״ש במ״א. 
וזהו מה שאומרים במוצאי שבת אל תירא עבדי יעקבכו׳. כ בשבת אנו בבחינת ישראל שא״צ לבחי׳ עבודה ויגיעה לברר בירורים כי בורר אסור רק אנו אז בבחי׳ בן בנים למקום ועיין זהר (ח״ג דצ״ד) ואח״כ במוצאי שבת שמסתלקת הנשמה יתירה וצריך לחזור ולירד להיות בבחי׳ יעקב עבדי בכל ששת ימי המעשה לברר בירורים בבי״ע כו׳ לכך אומר אל תירא עבדי יעקב כו׳ מלירד שם ובזה נותנים כח ועוז כו׳ והיא ירידה צורך עלייה בשבת שאח״כ וכן בכל יום יש מעין שבת בק״ש ותפלה שאו׳ שמע ישראל כו׳ עמ״ש ע״פ יונתי]: 
ותרועת מלך בו. הנה בפי׳ תרועת יש שני פירושים. הא׳ לשון שבירה ופירור כמו תרועם בשבט ברזל והב׳ לשון חיבה וריעות וכדפרש״י בחומש כאן ושניהם אמת. דהנה יש להבין דפעם מצינו דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ודינא דמלכותא דינא שהוא מבחי׳ גבורות ופעם כתיב באור פני מלך חיים אנפוי דמלכא נהירין בבחי׳ חסדים. אך הענין הוא דיש ב׳ בחי׳ במדת מלך וכמ״ש בזהר בפ׳ ויחי (דרל״ט ע״א) כד מלכא יתיב על כורסייא איקרי מלך עילאה וכד נחית לעבדוי מלך זוטא איקרי שבימות החול כשמתלבש בבי״ע מלך זוטא איקרי וירידה זו הוא ע״י גבורות וצמצומים כמ״ש כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו וכמ״ש במ״א ואזי במשפט יעמיד כו׳ דינא דמלכותא כו׳. משא״כ בשבת הוא בחי׳ כד יתיב על כורסייא וכמ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקל״ה סע״א וע״ב) והיינו שבשבת הוא עליות העולמות ובחי׳ מדת מלכותו עולה ומתייחדת בשרשה בבחי׳ אצילות וע״ז נאמר באור פני מלך כו׳ ואנפהא נהירין בנהירא עילאה ע״י התגלות עונג העליון מבחי׳ רעוא דכל רעוין שמתגלה בשבת במדת מלכותו ית׳ וזהו תרועת מלך בו ל׳ ריעות וחיבה דקאי אבחי׳ ישראל שהוא בחי׳ שבת שאז ה׳ אלקיו עמו ממש שמתענג על ה׳ כנ״ל. 
ונמשך בחי׳ תרועת מלך בו היינו גילוי בחי׳ ריעות וחיבה מבחי׳ רעוא דכל רעוין שנמשך במדת מל׳ שהיא כנס״י [ועמ״ש מזה ג״כ בד״ה והיה מדי חדש וע׳ בזהר ח״א דקנ״א א׳ ודף ר״ו ע״ב] וגם עי״ז נמתקים כל הדינין וגבורות הנמשכים מבחי׳ דינא דמלכותא בששת ימי המעשה מחמת התגלות רעוא דכל רעוין וכמ״ש בזהר תרומה שם וכל דינין מתעברין מינה כו׳. 
וזהו תרועת מלך בו כפי׳ הראשון לשון שבירה ופירור דהיינו שמתפררים הגבורות וזהו מיתוקן וכמ״ש אתה פוררת בעזך ים, וכידוע ג״כ בענין כוונת התרועה בתקיעת שופר דר״ה שהיא לפרר גבורות עליונות דיצחק כמ״ש בזהר אמור. ותרועה ופירור זה הוא ע״י התגלות בחי׳ רעדכ״ר שהוא ענין ריעות וחיבה נמצא ב׳ הפירושים עולים בקנה א׳: 
 בלק,  ד׳
 ביאור ע״פ לא הביט הנה יעקב הוא נמשך מיסוד אבא [המלובש בז״א ובוקע ויוצא חוץ לז״א ומזה נתהוה בחי׳ יעקב] והוא נמשך ויורד בבי״ע לברר בירורי נוגה בכל ששת ימי המעשה וזהו פי׳ יעקב י׳ עקב שנמשך היו״ד שהוא בחי׳ יסוד אבא לבחי׳ עקב דהיינו בי״ע לברר שם בירורי נוגה. [כי בחכמה אתברירו וע׳ בפ׳ וישלח ע״פ ויאבק איש בענין כי לא יכול לו מפני שיעקב היינו הארת יסוד אבא כו׳ ע״ש. 
ועוד מבואר במ״א ע״פ ויברך יעקב כי יעקב לא מת דהיינו שלא היה בבחי׳ שבירה כלל ומשם יורד הכח הזה להעלות הניצוצים כו׳. וענין זה כמ״ש בע״ח ובאוצ״ח שיעקב נתקן מאחוריים דאבא שלא נפלו בבריאה ולכן לא נז׳ בהם מיתה כו׳ ובזה יתרון מעלתו אפילו על בחי׳ ז״א שהוא כללות ו״ק דאצי׳ שבהן הי׳ שבה״כ. והשתא א״ש דהבירור הוא ע״י יעקב כו׳] והנה זלע״ז עשה האלקים דכמו שיש חכמה בקדושה והם בחי׳ או״א דמשם נלקח יעקב כך נתהוה בסט״א ג״כ חכמה דקליפה ע״ד חרטומי מצרים או כמ״ש חכמים המה להרע. 
והנה כשזה קם זה נופל דהיינו ע״י גילוי חכמה דקדושה שהוא בחי׳ י׳ עקב אזי ממילא מתבטלים החכמה חיצוניות דסט״א וזהו לא הביט און ביעקב פי׳ און הוא חכמה דקליפה מלשון ואיש און מחשבותיו. שהם המחשבות רעות מחכמה הנ״ל. לא יוכל להביט כלל בבחינת יעקב שהוא בהתגלות החכמה דקדושה שהאור דוחה את החשך כו׳ וכן הוא למטה בעבודת ה׳ בכל ימות החול צ״ל בבחי׳ יעקב לברר בירורים ע״י התפלה שממשיך גילוי היו״ד בחי׳ חכמה ורעו״ד בבחי׳ עקביים וע״י סור מרע ועשה טוב [ועמש״ל ע״פ וישב יעקב]. 
ואזי לא הביט און ביעקב כנ״ל. אמנם בשבת כתיב ולא ראה עמל בישראל. כי בבחי׳ יעקב נמצא בחינת עמל אדם לעמל יולד שהוא העבודה והיגיעה לברר בירורי נוגה והרי יורד ממקומו בבחי׳ עקביים לברר שם וזהו ענין ששת ימים תעבוד וכמו עד״מ עיבוד העורות שנק׳ עבודה שצריך עבודה ויגיעה עד שישתנו ממהותן הראשון למהות אחר שיהיו ראויים לעשות מהם מנעלים וכה״ג וכמ״כ ג״כ ענין בירורי נוגה לאהפכא מחשוכא לנהורא ע״י שאוכל ומתפלל בכח האכילה ה״ז עבודה לשנותן ממהותן. 
ולעשות מיש אין. שהוא משנה סדר ההשתלשלות. ולכן זהו בחי׳ עבודה ועמל. ולכן נאמר בשבת כי בו שבת מכלל שבששת ימי המעשה הוא בחי׳ עמל. וזה נמצא ושייך דוקא בבחי׳ יעקב. אבל בישראל לא יש בחי׳ עמל. פי׳ כמ״ש בפע״ח שבחול הוא זיווג יעקב ורחל ואז נמצא עבודת הבירורים שיורדים בבי״ע לברר ואח״כ מתעלים באצי׳ בשעת התפלה כו׳ אבל בשבת הוא זיווג ישראל ורחל. ישראל היינו ז״א. 
והיינו שבשבת אין יורדים הכלים דאצי׳ לברר בבי״ע שזהו בחי׳ יעקב יוד עקב. כ״א אדרבה מתעלים הבירורים שהובררו בחול ליכלל באצי׳ כי בשבת הוא עליות העולמות וזהו בחי׳ ישראל שיר אל. שהוא בחי׳ השיר וההעלאה. שכל עליות הוא ע״י שיר והיינו ההעלאה של בחי׳ אל שנעשה מאו״ח של הבירורים ועי״ז ממשיכים מ״ד ממקום גבוה היינו גילוי התענוג עליון שיתענגו על ה׳. [ואפשר לומר דפי׳ שיר אל היינו כדפי׳ ע״פ שירו לה׳ שיר חדש. דהנה כשמתבררים מ״ן דבי״ע ועולי׳ להתכלל במ״ד דתיקון אזי נק׳ שירה חדשה שירה ל׳ נקבה. כי בי״ע נק׳ דרך כלל עלמא דנוק׳ לגבי אצי׳. 
ונק׳ שירה חדשה כי זהו דבר חדש שיתכלל דבר שנפל בשבירה בנוגה ויעלה למעלה בקדושה עליונה דאצי׳ וכן עליית המל׳ כשהיא עולה מבי״ע לאצילות נק׳ שירה ל׳ נקבה. אבל שיר ל׳ זכר הוא ענין עליית הדכר עצמו דהיינו התעלות בחי׳ ז״א שיקבלו כלים דז״א מאורות דאבא עצמם דהיינו אור א״ס השורה בחכמה והוא עליי׳ שלא ע״י בירורים כלל רק עליי׳ ותוספות אור דקדושה עצמה  וכמו שיהי׳ לע״ל כשיושלם הבירור ואת רוח הטומאה אעביר כו׳ ולא יהיה רע כלל ואעפ״כ יהי׳ עליות בקדושה עצמה וכמו שהוא מעין ודוגמא זו גם בזמן הזה בשבת שהעליי׳ דשבת היא שלא ע״י בירורים כבחול כי בשבת בורר אסור אלא שמ״מ עליי׳ שבת הוא ע״י בירורים דחול וכמאמר מי שטרח בע״ש כו׳. אבל לע״ל ליום שכולו שבת תהיה העלייה שלא ע״י בירורים כלל ונק׳ עלייה זו בשם שיר לשון זכר בחינת דכר כו׳. 
ועפ״ז י״ל שנק׳ עלייה דשבת שיר אל שהוא עלייה דקדושה עצמה שלא ע״י בירורים כמו בחול כו׳ והיינו כמ״ש בע״ח סוף ש״ל והז״א נק׳ אל כו׳ ע״ש. אמנם י״ל ג״כ בפי׳ שיר אל ע״ש עליית המל׳ עיין בזהר פ׳ בראשית [(די״ט ע״א) ובמק״מ שם]. וזהו שבבחינת ישראל נאמר כי שרית עם אלקים. והענין כי הנה נודע שיש ק״כ צירופי אלקים בעולמות בי״ע בסוד מלך אלקים על גוים [דהיינו מז״א דבריאה עד סיום מלכות דעשיה הם ק״ך צירופים של אלקים כמ״ש בסוף ספר מבוא שערים וע׳ בע״ח שער השמות] ונמשכים מבחי׳ מל׳ דאצי׳ שנק׳ שם אלקים שהוא בחי׳ יחודא תתאה שמסתיר להיות העולם נראה ליש. אבל בחי׳ ישראל שהוא בחי׳ ז״א דאצילות הוא משתרר ומושל על שם אלקים שלא יסתיר על אור א״ס ב״ה [וע׳ במ״א בביאור דמזוזה מימין ונר חנוכה משמאל בפי׳ כי אני ידעתי כי גדול הוי׳ ואדונינו מכל אלקים כו׳]. 
והנה ע״י השתלשלות ק״ך צירופי אלקים יש יניקה ג״כ לחיצונים וע׳ שרים וע״ז נאמר ויאבק איש עמו כו׳ והיינו עם בחי׳ יעקב שיורד בבי״ע לברר כו׳ וזהו בחי׳ מלחמה. ואעפ״כ לא יכול לו. אך כ״ז לא שייך רק בבחי׳ יעקב אבל בבחי׳ ישראל אין שייך בחי׳ מלחמה כי בז״א דאצי׳ אין שום יניקה להע׳ שרים והחיצונים כו׳ וזהו לא ראה עמל בישראל. [וכן באדם בגילוי בחי׳ זו בשבת שהוא בחי׳ שיר אל אהבה בתענוגים שזהו בחי׳ כנסת ישראל שמקבל מישראל דלעילא כו׳. 
וכמבואר במ״א ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק אזי ממילא תמחה את כל המדות רעות שאין להם שום יניקה כו׳]. ה׳ אלקיו עמו פי׳ ה׳ אלקי׳ הוא בחי׳ או״א דאצילות הם עמו דז״א ממש שנתלבשו בו בבחי׳ א״פ ממש משא״כ בחול הם עליו בבחי׳ אור מקיף והענין הוא שמבחי׳ המקיפים שבחול נעשה בשבת בחי׳ א״פ ונמשכים מקיפים יותר עליונים (וע׳ בפע״ח שער השבת פרק ז׳. אמנם יש אח״כ עוד עליות לזו״נ בשבת עד שמתעלים למקום או״א ממש ועוד כו׳ כי) זהו תכלית עליות העולמות שמהמקיפים יהי׳ פנימים ויומשכו מקיפים עליונים יותר [ע׳ מזה בביאור ע״פ הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל. לעיל ס״פ שמות] וכנודע שבחול הוא יחוד הוי׳ ואלקים ובשבת הוא יחוד הוי׳ ואהיה שהוא מבחי׳ הכתר ע׳ בפע״ח שער י״ט פ״ד. ותרועת מלך בו ל׳ תרועם בשבט הוא המתקת הדינין ול׳ ריעות וחיבה היינו כמ״ש באור פני מלך חיים היינו שאז נמשך במל׳ שע״ה נהורין שזהו אור פני מלך בחי׳ הארת פנים כו׳: 
אך הנה צ״ל דמבואר למעלה שעם היות דיעקב הוא למטה מבחי׳ ישראל שהוא ז״א מ״מ יש בו מעלה יתירה ג״כ כו׳ וכנזכר לעיל בביאור דמי מנה עפר יעקב כו׳. וא״כ איך יתכן להסכים זה עם מ״ש כאן דבחול הוא בחי׳ יעקב ושבת הוא בחי׳ ישראל. 
והרי חלילה לומר שיש בחי׳ בחול מה שאינו בשבת ח״ו. אמנם באמת לק״מ דמלבד דמ״מ בחי׳ ז״א הוא למעלה מבחי׳ יעקב בכלל וע׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח ע״פ ויקם עדות ביעקב כו׳ וגם אי׳ דז״א שרשו גבוה אפילו מאו״א כנודע מענין ז״א בעתיקא אחיד ותליא כו׳. אך עוד זאת כי הנה יתרון מעלה זו שבבחי׳ יעקב היותו מיסוד אבא. הרי גם בחי׳ זו ממש נמצאת בשבת בז״א ביתר שאת. שהרי בשבת עולה ז״א ומלביש לעצמיות האורות דאבא ממש עד שנמצא אז ז״א במדרגת אבא ממש וכמ״ש בפע״ח גבי מוסף  דשבת בפי׳ זכר למע״ב. נמצא בשבת יש ב׳ המעלות היינו בחי׳ ז״א כשמלביש לעצמיות אבא ממש. 
וביאור בחי׳ אלו בעבודת ה׳ הנה נודע דיש ב׳ בחינות היינו בחי׳ עבד ובחי׳ בן ועם היות דבכלל בחי׳ בן גבוה יותר שהוא העובד מאהבה אעפ״כ בבחי׳ א׳ יש מעלה יתירה ג״כ בבחי׳ עבד שהוא בחי׳ הביטול למעלה מן הטעם והדעת המושג [וע׳ ע״פ כי עמך מק״ח ובפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל] כו׳. 
וכנודע ג״כ מענין בחכמה יסד ארץ דיראה תתאה שרשה מח״ע ולכן בזאת דוקא יבא אהרן כו׳ וזהו היתרון שיש בבחי׳ יעקב שנק׳ עבדי על בחי׳ ישראל שנק׳ בן. ולכן צ״ל בב׳ הבחי׳. אך הנה איתא בזהר פ׳ בלק (דקצ״ה ע״ב) שיש ב׳ בחי׳ עבד. הא׳ בפסוד״ז הב׳ בשמו״ע ובינתיים הוא ק״ש כו׳ והענין כמ״ש במ״א בענין ד׳ אותיות הוי׳ היו״ד דחילו וה״א רחימו כו׳ ואיתא בכהאריז״ל בשעת פסוד״ז צריך לקיים מצות יראת ה׳ והוא ענין יראה תתאה שמבחי׳ ה׳ אחרונה דשם הוי׳ וזהו בחי׳ עבד הראשון שבזהר. 
וזהו בחי׳ יעקב עבדי ואח״כ בברכות ק״ש ובק״ש ואהבת ב״פ אור זהו ב׳ בחי׳ רחימו והוא בחי׳ בן וכמ״ש בסש״ב פמ״ד בשם הרע״מ כברא כו׳ דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה וזהו ענין למס״נ באחד [וע׳ בד״ה ש״ה ממעמקים דאף שהבן למטה אינו חייב למס״נ בשביל אביו כו׳ אבל בנמשל למעלה כו׳ ע״ש]. 
ואח״כ שמו״ע זהו בחי׳ יראה עילאה שלמעלה גם מבחי׳ אה״ר דבחי׳ בן כי בינה הוא בחי׳ אה״ר ונק׳ בן י״ה אך יראה עילאה זו הוא בחי׳ חכמה עילאה והוא יו״ד דשם הוי׳ דביה שריא דחילו וזהו בחי׳ עבד הב׳. 
וזהו משה עבדי ויעקב י׳ עקב היינו הארה מבחי׳ יו״ד זה שנמשך לבחי׳ עקב כענין בחכמה יסד ארץ אכן עצם בחי׳ היו״ד זהו בחי׳ משה עבדי כו׳ וע׳ במ״א ע״פ ורב ש לום בניך א״ת בניך שהוא בחי׳ בן אלא בוניך כו׳ שהוא בחי׳ עבד הב׳ שהן תלמידי חכמים שמקבלים מבחי׳ חכמה וזהו עסק התורה בבחי׳ ביטול כו׳. 
ובזה יובן ענין שבת שהוא בחי׳ ישראל שנק׳ בן אך שהוא ג״כ בבחי׳ עבד דהיינו בחי׳ ומדרגת משה עבדי וזהו שאנו אומרים בשחרית דשבת ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. 
והוא שבחי׳ בן מתעלה להיות ג״כ בבחי׳ ומדרגת עבד הב׳ וזהו בחי׳ עבד נאמן כו׳ והוא ענין שז״א נק׳ בן י״ה מלביש עצמיות אורות אבא כו׳ שהוא יראה עילאה. ויראה עילאה זו כלולה ג״כ עם השמחה וכמ״ש וכל הלבבות ייראוך ואעפ״כ וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כו׳ וזהו ישמח משה כו׳ כי עבד נאמן כו׳ ועיין בד״ה וידעת היום ועמ״ש סד״ה ואלה שמות בנ״י כו׳: