עריכת הדף "מאמר היושבת בגנים תשי"א - מוגה"

=== פתח דבר ===
ב"ה

בזה הננו מוציאים לאור מאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א – ד"ה היושבת בגנים, שנאמר בעת ההתועדות, בק"ק פ' בשלח י"ג שבט, ה'תשי"א.

המאמר הוא בהמשך ובסיום להמאמר ד"ה [[מאמר באתי לגני תשי"א - מוגה|באתי לגני]] יו"ד שבט, ה'תשי"א.

ועד להפצת חסידות

ח' אייר ה'תשי"א, ברוקלין נ.י.

== בס״ד, י"ג שבט, ה'תשי״א ==
היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך, ומביא בזה כ"ק אדמו"ר (במאמרו המשך למאמר דהסתלקות) ב' פירושים דלכאורה הם הפכים. פי' א' דגנים היינו עוה"ז ויושבת בגנים קאי על כנסת ישראל הנפוצה בגולה רועה בגנים של אחרים, מ"מ כשיושבת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הנה חברים שהם מלאכי השרת, שנקראים חברים מפני שאין בהם לא קנאה לא שנאה ולא תחרות, מקשיבים לקולך ופי' הב' הוא דגנים קאי על ג"ע. ואף שיש בזה כמה מדריגות לאין קץ אך בכללות נחלקים לב' מדרי' ג"ע התחתון וג"ע העליון, וחברים מקשיבים היינו הנשמות שבג"ע שנק' חברים כמו שמבאר במאמר המוסגר דלפעמים נשמה <ref>בהתפלה אנא אדון העולמים (מענה לשון ע' 10): נשמה מנשמה נאצלת וכענף באילן דבוקה וכגדיל בשלשלת חבוקה - וי"ל ג' הלשונות, כי היחוד בהשתטחות צ"ל נר"ן בנר"ן (מ"ח מסכת היחודים. עייג"כ מאמרי ההשתטחות לר"ה מפאריטש), וזהו נשמה, וכענף באילן (צומח, מדות, רוח), וכגדיל בשלשלת (דומם, מל', נפש). 

- ג' הלשונות נאצלת דבוקה חבוקה, אולי יל"פ: דשייכות הנר"נ זל"ז אפשרית - מלמעלמ"ט: בדרך אצילות - גילוי ההעלם בלבד. דבקות - מהות אחד בפנימיות, וכענף באילן. חיבוק - התקשרות בדרך מקיף (עיין חילוק דדביקות והתקשרות בד"ה והי' עקב תרע"ג), - ויש לקשר זה ג"כ עם חילוקי דתפלה, תורה אתדבקות רוחא ברוחא, מצות - וימינו תחבקני. </ref> מנשמה נאצלת כו'. ויש לומר הדיוק בזה, דמשמיענו אשר שייכות הנשמות זל"ז אין זה סתם שייכות אלא נשמה מנשמה נאצלת, ופי' ענין אצי' נת"ל (בד"ה באתי לגני) שהוא גילוי ההעלם, היינו שהוא דבר אחד, הוא הוא אותו הדבר עצמו אלא שירד ונתגלה מהעלמו. וכמו כחות הענלמים שאח"כ ירדו ונתגלו מהעלמם, דלכן אי אפשר לומר שהכוונה בהבריאה הוא בשביל עולם האצילות, דמאחר שהוא גילוי ההעלם זהו ירידה, אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון. וכמו"כ הוא בשייכות הנשמות הנ"ל שהוא ענין אצי' וגילוי ההעלם. 

ב) ולהבין שייכות ב' הפירושים, הנה מקודם לזה מבאר בהמאמר אשר כשהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף, הנה אף שהגוף הוא מעלים ומסתיר, מ"מ ע"י עבודה מסיר ההעלם והסתר, ואדרבה ע"י ירידה והתלבשות זו הוא מתחזק ביתרון כח. והנה דיוק הלשון ואדרבה, הוא כמו שמבאר כ"ק רבינו הזקן (אגה"ק סכ"ה) דברי כ,ק הבעש"ט בענין הכעס, כגון שעומד לנגדו ערל<ref>כ"ה הגירסא האמיתית בתניא ספכ"ח, אלא שמפני הצענזור כתבו עו"ג. וא"כ בודאי גם באגה"ק צ"ל כך. </ref> ומדבר ומבלבלו, הנה לא זו בלבד שאינו מתפעל ממנו, ומתפלל כמו שלא הי' מבלבל הערל, אלא עוד יותר שפועל בו חיזוק ותוספות כח כשמתבונן ענין גלות השכינה שנתלבשה בבחי' גלות בתוך דבור זה המבלבל. נמצא שע"י בלבול זה מתעורר האדם יותר. וכן מבאר ג"כ כ"ק אדמו"ר האמצעי (בתורה אור הענין הוא בקצרה אבל בתורת חיים פרשה זו נת' באריכות) בענין ויהי בשלח פרעה את העם, דהכוונה בזה הוא דלא זו בלבד שלא העלים והסתיר קליפת פרעה, אדרבה עוד סייע, וכמ"ש ופרעה הקריב ואיתא במדרש הקריב את לבן של ישראל לאביהם שבשמים, ועוד זאת שגם פרעה את העם, פרעה איז מיטגעגאנגען מיט דעם עם, היינו שגם ניצונים שנפלו שמה עלו אתם. וזהו ג"כ דיוק השלון ואדרבה, היינו לא רק שהגוף אינו מעלים ומסתיר על הנשמה והיא נשארת במצבה כמו שאין העלם והתסר, אלא אדרבה שע"י ההעלם מתחלה, האדם מתחזק ביתרון כח. וזהו עיקר הכוונה בבריאת העולמות אתכפיא ואתהפכא דהשטות דלעו"ז און דעם קאך פון נה"ב און עניני עולם - לקדושה. ואף שמבואר בכ"מ דעשיית המצוות הוא כדי להוסיף אורות באצי', הנה כבר נת' לעיל דהעצמי שבזה הוא בעוה"ז. וכמ"ש כ"ק אדמו"ר הצ"צ וכ"ק אדמו"ר מוהר"ש שהאורות כמו שהם באצי' הם כמונחים בקופסא, ולא זו בלבד שעיקר הגילוי, עיקר שכינה, הוא בעוה"ז וכמשנת"ל מכ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בארוכה פי' ענין עיקר שכינה, הנה עוד יותר מזה, מבאר כ"ק רבינו הזקן וכ"ה מכ"ק הרב המגיד, בפי' מרז"ל דע מה למעלה ממך,   דע אשר מה למעלה, כל הענינים שלמעלה, ממך ובך הדבר תלוי. 

ג) וזהו ענין דהיושבת בגנים, הנשמות היושבות בג"ע התחתון ובג"ע העליון, באים להקשיב קולם דנשי"י למטה. דהכוונה בזה הוא, דגם הנשמות<ref>ראה לקו"ת שה"ש סד"ה צאינה וראינה.</ref> כמו שהם למעלה קודם ירידתן בגוף, וגם אותן הנשמות שכבר היו בגוף, שיש בהם המעלה שמצד עבודת הגוף, כי בזמן היותן בגוף הנה ימים יוצרו<ref>ראה לקו"ת שם. וס"פ שלח. ד"ה טוב לי וד"ה בידך אפקיד (בס' המאמרים - אידיש</ref> ולו אחד בהם שהמשיכו האחד בהם והשלימו כל עבודתם דעל שם זה נקראים ישראל צבאות היו' (כמבואר במאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר הנ"ל), דצבא יש בו ג' פירושים: א' לשון חיל, היינו קבלת עול. ב' זמן קבוע היינו שבזמן הקבוע להם משלימים כל עבודתם. ג' לשון צביון דפירושו יופי, לא רק רצון כ"א יופי, הבא מפנימיות הכתר וגורם תענוג<ref>ראה תו"ח ויצא ד"ה ורחל היתה פי"א. לקו"ת ואתחנן ביאור וידעת ספ"ג. ד"ה והחכמה תעוז תרס"ג. </ref>, שעש"ז נקראים צבאות הוי'. ובכ"ז הנה גם הם באים להקשיב לקולם של הנשמות המלובשים בגופים, ואפילו אם עבודתם אינה עדיין בשלימות, לא בפי' הא' דצבא חיל שענינו קבלת עול, לא בפי' הב' דצבא זמן יומין שלימין ולא חסרין<ref>זח"א רכד, א. ועייג"כ תו"א פ' חיי שרה ד"ה יפה שעה אחת. </ref> ולא בפי' הג' דצבא יופי, וכמו שמסיים בהמאמר דכאשר לומדים תורה ואינו מזכיר תנאים באופן לימוד התורה ומקיימים את המצוות, ואינו מזכיר תנאים באופן קיום המצוות, נתהפך מקשר ושקר, שקר העולם, לקרש, עצי שטים עומדים ומחברים אור א"ס ב"ה עם העולם, אתהפכא מן הקצה אל הקצה, דהנה אחד מצירופי קרש הוא קשר. קשר דקדושה דענינו התקשרות. משא"כ בלעו"ז הרי לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר<ref>ישעי' ח, יב. ועיין מנה' כו, א. </ref>, כי ענינם פירוד והתחלקות. אבל התקשרות דקדושה, הרי כולם נקראו חברים, חברים מקשיבים. שהנשמות כמו שהם למעלה, וגם הנשמות שכבר היו בגוף שיש בהם מעלת העבודה שמצד הגוף כי השלימו בעלמא דין כל עבודתם, בכל הג' פירושים של צבא הנ,ל, כולם באים להקשיב ולקבל קולם של הנשמות המלובשים בגופים ואף שעדיים לא השלימו עבודתם, כי אף שהם נפוצים בגולה ורועים בגנים של אחרים, בכ"ז רייסט מען זיך אפ פון וועלט און מען נעמט מיט דעם גוף ונה"ב ובאים בבתי כנסיות ובתי מדרשות וקוראין את השמע ועוסקין בתורה

שזהו"ע מסירת נפש ממש<ref>ראה תניא ספמ"א. </ref>, און דאס פארמאגטמען נאר אין עוה"ז, ולכן הנה חברים, גם הנשמות שבג"ע<ref>שייכות ב' הפי' בחברים: מלאכים, נשמות שבג"ע - מובנת ע"פ הידוע שבכדי שיעלו אותיות התורה והתפלה צ"ל הזדככותם ע"י המלאכים דגפיף להון ומנשק להון (ראה זח"א כג, ב. זח"ב רא, ב. תו"א ד"ה נ"ח כו' מזוזה מימין. רד"ה צאינה וראינה ה'תש"ח - קונטרס נח). ובשכר זה גם המלאכים הקשיבים (נתבאר בתורת שלום ס"ע ואילך).</ref> מקשיבים לקולם, וגם הקב"ה אומר אני ופמליא שלי באים לשמוע בקולך. וזהו ימים יוצרו ולא, ולא כתיב ולו קרי<ref>ראה תו"א ר"פ לך לך. </ref> שבעבודתם עבודת הנשמה בגוף, אין גוף און מיטן גוף, ממשיכים מלמעלה מן ההשתלשלות בלמטה מן ההשתלשלות, אחד בהם, שיהי' הוי' אחד ושמו אחד.