עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/שלח" (פסקה)


 שלח,  א׳
 שלח לך אנשים כו׳. ענין המרגלים שהיו נשיאי העדה אנשי שם כו׳ ומה טעם שלא רצו ליכנס לארץ ישראל. וגם להבין מהות מדרגת א״י. הנה כתיב הארץ אשר נתתי להם ארץ זבת חלב ודבש ומה שבח הוא זה. אך צריך להבין דהנה כל המצות מעשיות רובם ככולם תלוים דוקא בא״י ובפרט ענייני זרעים וקדשים (ובמדבר היו הקרבנות לפי שעה). הנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ וצריך להבין היתרון שבלחם והלא האדם ג״כ במאמר נברא כמ״ש נעשה אדם כו׳ ולמה צריך האדם לקבל חיותו מהלחם דוקא. אך הענין הוא כי מוצא פי ה׳ שבדצ״ח הוא ענין הרפ״ח ניצוצי׳ שנפלו בשבירת הכלים והאדם הוא מהתיקון ולכן צריך האדם לקבל חיותו מדצ״ח דוקא. לפי ששרה הרפ״ח ניצוצין הוא מאד נעלה כמבואר במ״א. 
וכמו כן ענין ירידת הנשמה לעוה״ז השפל דוקא הוא כדי לאכפייא לסטרא אחרא בכדי שעי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה כיתרון אור הבא מן החשך דוקא. וכמו עד״מ מגרעין הנזרע בארץ שע״י הרקבון שנרקב ונפסד בארץ הוא צומח אח״כ בתוספת רב וכיתרון האורכו׳. 
וביאור הענין דהנה אליהו אמר בתיקונים אנת הוא דאפיקת עשר תקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגלין כו׳. עלמין הוא מלשון העלם ונק׳ בזוהר היכלות היכל החסד היכל הגבורה היכל הזכות כו׳ ובתוכם נשמות שנהנין מזיו השכינה ומלאכים שעומדים באהבה ויראה ופחד כו׳ כמו מחנה מיכאל בחי׳ אהבה ומחנה גבריאל בחי׳ יראה ופחד כמארז״ל נהר דינור יוצא מזיעתן של חיות כו׳ ואומרים שירה כל אחד ואחד לפי השגתו וההיכל הוא בחינת כולל שכולל כל הפרטיות שבתוכו כמו היכל החסד כללותו הוא חסד והפרטיות שבתוכו הוא חכמה שבחסד חסד שבחסד כו׳ וכל הע״ס וכמשל העיגול ובית שכוללים כל הפרטיות שבתוכם. 
וזהו  פי׳ לאנהגא בהון עלמין עלמין הם בחי׳ ההיכלות בחי׳ הכוללת ולאנהגא הוא בחינת הפרטיות שבתוכם וההיכל הוא מעלים ומסתיר אור א״ס ב״ה שלא יתגלה להם כ״א לפי השגתם שלא יהיו בטלים בא״ס ב״ה לפי שהם בעלי גבול מאין ליש ואינם מערך ומהות א״ס ב״ה שאין לו תחלה ואין לו תכלה ולכן צריך ההיכל להעלים ולהסתיר כו׳ (ובבחי׳ אצילות הוא בחי׳ אורות וכלים) עד שבהשתלשלות רבות נעשה שמים וארץ גשמיי׳ שאין נראה בתוכם אלקות כלל כ״א בבחי׳ יש ודבר נפרד בפ״ע בחי׳ סט״א וזהו ענין ירידת הנשמה לעוה״ז השפל דוקא ירידה לצורך עלי׳ כדי לאכפיא לס״א ע״י סור מרע ועל ידי זה אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין שלא יהיו הכלים וההיכלות בבחינת מסתירים אור א״ס ב״ה רק שיהי׳ בחי׳ כלים לקבל גילוי אור א״ס ב״ה ע״י בחי׳ ועשה טוב מצות מעשיות רמ״ח פקודין רמ״ח אברין דמלכא רק שמתחלה צריך להיות בחי׳ סור מרע בחי׳ אתכפייא סט״א כמ״ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו׳ ועי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה ואז יכולים לקבל ע״י בחי׳ ועשה טוב גילוי אור א״ס ב״ה למטה ע״י רמ״ח מ״ע דאורייתא מחכמה נפקת והמצות הם רמ״ח המשכות מחכמה עילאה ולכן נקראים אברין דמלכא כמשל האברים שנמשך בתוכם חיות מהמוח כנראה בחוש שבמוח מרגיש כאב של כל האברים כו׳ כמו כן ע״י המצות נמשך א״ס ב״ה מבחי׳ חכמה עילאה לעלמין סתימין ועלמין דאתגליין. 
וחלב ודבש הם בחי׳ תרין דרועין חו״ג ימינא ושמאלא ובינייהו כלה כו׳ וכמ״ש ומתחת זרועות עולם כו׳. שהוא בחי׳ המשכת אלקות ע״י מצות מעשיות רמ״ח אברין דמלכא וארץ ישראל מכוונת כנגד א״י שלמעלה (עיין בשה״ש רבה ס״פ כמגדל דוד בפי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה) ולכן עיקר המצות הוא בא״י דוקא והמרגלים היו במדרגה גבוה מאד  ולא רצו להשפיל א״ע למצות מעשיות שהוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה למטה ואמרו על א״י שהיא אוכלת יושביה שהיה בדעתם שאם יהיה גילוי אור א״ס ב״ה למטה כמו למעלה יתבטלו ממציאותם לגמרי. וזהו אוכלת יושביה ורצו להיו׳ במדבר דוקא ומדברך נאוה שהוא המשכת אור א״ס ב״ה לבחי׳ הדבור בחי׳ מלכות בחי׳ א״י שלמעלה ונקראת בשם בחי׳ ארץ לפי שהיא בחי׳ התחתונה שבאלקות כמ״ש והארץ הדום רגלי כו׳. (ועמ״ש בד״ה והיה מספר בני ישראל) וכתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא בחי׳ הדבור דבר ה׳ ששרשו מחכמה וכנראה ממשל התינוק שכל זמן שאין לו מוחין דיניקה בשלימות אע״פ שיש לו קול אותיות פשוטים אעפ״כ אינו יכול לדבר ולצרף את האותיות והוא מחמת שאין החכמה בשלימות לחלק הקול ולצרף האותיות כרצונו כו׳. ורצו המרגלים שיהיו כל ההמשכות מחכמה עילאה לבחי׳ דבור א״י שלמעלה ששם יש ג״כ בהמ״ק וירושלים וכל הבחי׳ (כמ״ש בגמרא בפ״ק דתענית דף ה׳ ע״א ובזח״ג פ׳ שלח דקס״א ע״ב) אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאד מאד שע״י א״י שלמטה דוקא בחי׳ מצות מעשיות דוקא יומשך בחי׳ אור א״ס בחי׳ מאד בלי גבול בבחי׳ עלמין סתימין ועלמין דאתגלין וזהו מאד מאד. ב׳ פעמי׳ מאד. עלמין סתימין ועלמין דאתגלין כי באמת עיקר כוונתו ית׳ שיהי׳ דירה בתחתונים דוקא כמארז״ל נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים כו׳ ושיהיה נגלה לעין כל בשר ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה ואדרבה ביתר שאת ויתרון א ור הבא מן החשך דוקא כו׳. כי באמת כל שהוא מדרגה היותר גבוה מאד מתגלה בדבר היותר תחתון דוקא ביתר שאת ולמשל מבר שכל גדול שא״א לו לגלות חכמתו להמקבל שכלו בדבור כי אם ברמז במעשה דוקא יכול לגלות ביתר שאת כענין מאמר רז״ל די לחכימא ברמיזא. עוד משל מחותם של אבן טוב בהיר שע״י בהירותו אינם ניכרים האותיות בו ונכרים ונתגלים האותיות על השעוה דוקא בגילוי לעין כל וז״ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ וכו׳ שע״י מעשה שהוא בחי׳ הסתכלות בל״ב חוטין הגשמיים יבא מזה לוזכרתם את כל מצות ה׳ לפי שהטלית הוא בחי׳ אור מקיף והציצית שהם ל״ב חוטין בחינת ל״ב נתיבות החכמה שנמשכים ע״י או״מ ואי אפשר שיורמז כי אם במעשה דוקא היפך מחשבת המרגלים כו׳. 
ומשה רבינו ע״ה שהיה מבחי׳ דור דעה ובמדרגה גבוה מאד נעלה לא היה לו באפשרות לבא לא״י ואף על פי כן התפלל תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן לבא לארץ ישראל מפני שזהו עיקר המכוון ותכלית הבריאה כנ״ל ואעפ״כ לא זכה ויהושע דוקא מכניס כו׳: 
ב (וזהו דא״י ארץ שבעה עממין שע״י בירור ז׳ מדות דתהו ע״י המצות מעשיות עי״ז נמשך גילוי אור א״ס בכולהו עלמין ודרך כלל הם ג״כ ז׳ היכלות. משא״כ מדבר זהו ההמשכה רק למעלה בפנימית ולא בחיצוניות עלמין והיכלות דעשי׳ ועיין מזה באגה״ק סד״ה ויעש דוד שם שכדי להמשיך הגילוי בעשי׳ זהו ע״י המעשה דוקא כו׳ ע״ש. ובאמת כדי להיות ההמשכה למטה היינו ע״י שההמשכה ממקום עליון יותר כמ״ש במ״א ע״פ אל עליון גומל חסדים טובים. וגם להפך שבמעשה דוקא לפי שהוא למטה מבחי׳ הדבור יוכל להיות הגילוי מבחי׳ עליונה יותר וכענין לחכימא ברמיזא מה שא״א להתגלות ע״י אותיות הדבור כו׳. וביאור ענין זה יובן ממ״ש במ״א בביאור ע״פ ששים המה מלכות כו׳ אחת היא יונתי כו׳ גבי מעלת הנשמות על המלאכים שמבחי׳ דבור כו׳ ע״ש. ועמ״ש ע״פ והארץ הדום רגלי ע״י שמתקן מעשיו כו׳ נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ע״ש והיינו לפי שעי״ז ממשיכים ממקור הח״ע ופנימיותה ועוד כי א״א ג״כ להמשיך גילוי ח״ע ע״י התורה כ״א ע״י מעשה המצות והוא כמ״ש באגה״ק שם סד״ה ויעש דוד שם וז״ל לכן ארז״ל האומר אין לי אלא תורה בלי גמילות חסדים אפילו תורה אין לו אלא בתורה  ובגמ״ח כי הנה אורייתא מחכמה נפקת ובאורייתא מתקיים עלמא ובאינון דלעאן בה כי בדיבורם ממשיכים הארות והשפעות ח״ע מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם כו׳ והרי המשכה זו היא בחי׳ ירידה גדולה ולזה צריך לעורר חסד עליון הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך באתעדל״ת בצדקה וחסד תתאה שממשיכים חיים וחסד להחיות רוח שפלים ונדכאים וז״ש אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳ כ״א בזאת יתהלל כו׳ כי אני ה׳ עושה חסד כו׳ כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה ואם לאו הרי נקראת חכמתו לבדו בלי המשכת חיים ממנה ח״ו עכ״ל וכנודע שגם למעלה המשכת הח״ע בבחי׳ אותיות הדבור נמשך ע״י המדות עליונות וזהו בחי׳ יעקב אותיות יבקע המשכת החכמה הבוקע דרך המדות ונמשך בהדבור. וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר ס״פ קדושים) (דפ״ו ע״א) ע״פ אתם עדי כו׳ ועמ״ש ג״כ מזה ע״פ והיה לכם לציצית גבי כי מאיש לוקחה זאת. ומכ״ז יובן ענין חטא המרגלים כי הנה עם היות אשר התורה נק׳ מדבר כמ״ש במדרש רבה פ׳ חקת פי״ט ע״פ וממדבר מתנה. אך עכ״ז כתיב בה הכל לעשות בארץ. ארץ היינו בחי׳ מצות מעשיות. כי גם להיות המשכות ח״ע לבחי׳ הדבור א״א כ״א ע״י קיום המצות מטעם הנ״ל. 
וע״ז נאמר אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳ אלא ע״י חסד ומשפט וצדקה בארץ דייקא עי״ז ממשיכים בחי׳ ח״ע. ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול. עוד יש לבאר כללות ענין זה באופן אחר קצת עפמ״ש בד״ה וידבר דעשרת הדברות בענין עסק התורה שנאמר וכל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים וע״ש בענין אם אין חכמה אין יראה. 
ועד״ז לא רצו המרגלים ליכנס לארץ ולקיים המצות רק להיות במדבר ומדברך נאוה כו׳ אך באמת טעו בזה טעות גדול כמש״ש בענין אם אין יראה אין חכמה שא״א כלל להמשיך אור התורה כ״א בהקדים תחלה בחי׳ קיום המצות וזהו אם אין יראה כו׳ וכמאמר קדשנו במצותיך ועי״ז אח״כ ותן חלקנו בתורתך ובמתן תורה שהיה התגלות התורה בתחלה זהו הוראת שעה אבל לדורות א״א להיות כן וגם ישראל הבינו זה ולכן הקדימו נעשה לנשמע כו׳ ע״ש באריכות: 
 שלח,  ב׳
ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר כו׳ טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. הנה להבין ענין דקדוק לשון הכתוב במה שאמר מאד מאד שני פעמים. 
וכן ארץ אשר היא זבת כו׳. יש להקדים שרש ענין המעשה דמרגלים למעלה במה שלא רצו ליכנס לארץ ישראל וגינו אותה כו׳. הנה מבואר בע״ח דשרש המרגלים הוא מבחי׳ עולם המחשב׳ הנק׳ לאה כי הם היו מדור המדבר שנקראו דור דעה ועל כן לא רצו להשפיל א״ע ליכנס לארץ ישראל שהוא מבחי׳ עולם הדבור הנק׳ רחל. 
ולהבין ביאור הדברים הללו בהיות ידוע שעיקר המצוה בכניסת א״י הוא כמ״ש לעשות בארץ כו׳. דהיינו לקיים שם התורה והמצות כי יש כמה מצות שתלוי׳ בארץ דוקא כמו בנין בית המקדש ודומיהן כו׳. 
והענין הוא כי הנה עיקר התורה והמצות הוא להבדיל בין הטהור ובין הטמא דהיינו בחי׳ ברורים לברר הטוב מן הרע שעל ידי השבירה דמלכין קדמאין דתהו נפלו רפ״ח ניצוצין דתהו ונתלבשו בנוגה להיות מעורבי׳ טו״ר כידוע והם צריכים עלייה והיינו ע״י שיתבררו ויופרדו תחלה מן הרע הקשור בהם ואז יהיו יכולים אחר כך להתעלות למעלה למקור שרשן והוא ענין המצות מעשיות מ״ע ומל״ת שע״י הל״ת נפרד הטוב מן הרע וע״י העשיה הוא בחי׳ עליית הטוב למעלה כו׳. דהיינו עד״מ כשעושה איזה מצוה כגון שנוטל אתרוג לנענע בו או צמר ועושה ממנו ציצית שהאתרוג והצמר הם  מבחי׳ נוגה שהטוב מעורב שם ברע וכשעושה בו המצוה הרי הוא ממשיך בו השראת אור א״ס ונכלל הטוב (דניצוצות דתהו שנתלבש בתוך האתרוג והצמר על ידי השבירה) באור א״ס הנמשך ע״י המצוה הזאת. ואמנם זה אינו כ״א כשנתברר תחלה ונפרד מן הרע ונעשה בחי׳ כלי להשראת אור א״ס אזי ע״י שיעשה המצוה ימשיך אור א״ס להיות שורה בו ועי״ז יתכלל בו כו׳. 
והוא ענין דקדוקי המצות להיות האתרוג כך וכך דוקא ובאם שחיסר בו אחת מדקדוקיו הוא פסול. וכן הציצית אם חסר חוט א׳ הם פסולים דהיינו שאינם בחי׳ כלי להשראת אלקות ועכ״פ מובן מזה שעיקר התורה והמצות הוא לברר הטוב מן הרע שנתערב על ידי השבירה להפרידו מהרע ולהעלותו לשרשו כו׳. אך באמת אין זה מובן האיך יגרום האדם בחי׳ השראת אור א״ס ע״י שעושה המצוה כי מה שייכות והתחברות יש לו לאלקות על ידי שלובש התפילין ומתעטף בציצית לגרום עי״ז המשכת אור א״ס או לגרום הפרדת הטוב מן הרע על ידי שהוא סור מרע כו׳: 
ב אך הענין יובן ע״פ מה שכתוב בזהר כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. דהנה ידוע שיש שני בחי׳ בכללות ההשתלשלות העולמות והם הנק׳ עגולים ויושר והם ג״כ בחי׳ נפש ורוח כידוע. 
וההפרש ביניהם הוא דבבחי׳ עגולים האורות הם כלולים שם בהתכללות בבחי׳ העלם מבלי התחלקות לפרטי פרטיות בבחי׳ גילוי ועל כן נקרא בחי׳ עגולים כמו שהעיגול הוא בהשוואה אחת ואין בו התחלקות כו׳. 
ובחי׳ היושר הוא כשמתגלים האורות ומתחלקים לפרטי פרטיות להיות כלולים מיו״ד ויו״ד מיו״ד כו׳. והמשל בזה הוא כמו העילה שמקיף את העלול וכוללו דהיינו כמו עד״מ הרב שמשפיע שכל לתלמידו שכאשר צריך להשפיע השכל אליו מצטרך לירד ממדרגתו ולצמצם את שכלו לעיין על כלי השגת התלמיד כו׳ ומשפיע השכל לפי ערכו אכן בעצמות שכלו הרי הוא כולל כל שכל של התלמיד מראשו לסופו. 
וגם ההשפעה שמשפיע להתלמיד שהיא באמת כציור ואופן שכל של התלמיד הרי היא כלולה בשכל של הרב בסקירה אחת בלתי התחלקות לחלקים והנה גם אחר שנמשכה מהרב להתלמיד הנה בתחלת השגתו אזי שכל התלמיד הוא מוקף עד״מ מאור אותו השכל ששופע לו מהרב ואור אותו השכל עודף על שכל התלמיד והשגתו ומקיפו מכל צד. 
וביאור הענין היינו כי התלמיד בתחלת קבלתו השכל הנשפע לו אינו משיג השכל לעומקו עדיין דהיינו שהשגתו השכל הוא רק דרך כלל בלתי התחלקות לעמוד על כל חלקי השכל והסברו׳ כל דבר בפ״ע. 
וע״כ כללות אותו השכל הוא מקיף לשכל התלמיד בבחי׳ מקיף לבד עדיין ובלתי התחלקות. וזהו משל לבחי׳ ע״ס דעגולים. אמנם הנה אחר כך כשמתבונן התלמיד בשפע השכל וירד לעומקו וישיגו היטב אז יהיה אדרבה שכלו מקיף לאותו שפע השכל שיכנס בו שפע השכל בבחי׳ אור פנימי ממש שישיגנו יפה וגם יעמוד על כל חלקי הסברות שבו כל אחד על מכונה בפ״ע ולא בדרך כלל לבד והוא עד״מ בחי׳ יושר שהוא בחי׳ או״פ [ועמ״ש עוד מענין לא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעים שנין בדרוש בגדי לבן דכה״ג בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר]. 
ולכן נקרא עגולים בחי׳ נפש ויושר הוא בחינת רוח שהוא מעלה ומדרגה עליונה מבחי׳ נפש ובא אחר כך וכענין מוחין דגדלות שבא אחר מוחין דקטנות וכמ״ש בזהר ח״ב צ״ד ב׳ בר נש כד אתיילד יהבין ליה נפשא כו׳ זכה יתיר יהבין ליה רוחא כו׳ (וכמ״ש בע״ח שער עגולים ויושר ענף ג׳). והנה ממשל זה יובן למשכיל למעלה ענין העגולים ויושר דבחי׳ העגולים הוא שאורות עליונים הנמשכים מן המאציל ית׳ אינן נגלים עדיין בבחי׳ גילוי רק הם בבחי׳ העלם והם כלולים יחד בלתי התחלקות לפרטיות להיות דבר בפני עצמו כח החכמה בפ״ע וכח  החסד בפ״ע כו׳ אלא הם כלולים ומוקפים יחד בהשוואה אחת והיינו מפני שאינו בבחי׳ גילוי רק בבחי׳ העלם. ובחי׳ יושר הוא בחי׳ האורות כשהם יורדים ומתגלים שאז הם בבחי׳ התחלקות כל ספי׳ בפ״ע החכמה מיוחדת בכלי בפ״ע והבינה בפ״ע והיינו מפני שנתלבשו בכלים ונמשכו בבחי׳ גילוי כו׳ (וגם הם בבחי׳ התכללות שמתכללים זה עם זה כמו אברי האדם שאע״פ שהן רמ״ח אברים מכל מקום מתקשרים זה עם זה שגידי המוח יש ברגל כו׳ והרי הן אדם אחד ועמ״ש בפ׳ נח בדרוש דור הפלגה בענין ההפרש בין נקודים לברודים ועמ״ש בפ׳ שמות ע״פ מי שם פה לאדם). והנה שני בחינות הללו עיגולים ויושר הם נמצאים בכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דהיינו לפני אצילות ובאצילות עד בחי׳ עשר ספירות דעגולים דעשיה וע״ס דיושר דעשיה וכללות ענינם הוא כנ״ל שהעגולים המה האורות כשהם נעלמים וכלולים בהתכללות מבלי התחלקות כו׳. 
ומהם הוא שנמשכו כל ההעלמות וההסתרות שנעלם ונסתר בחי׳ חיות האלקות היורד להחיות הנבראים ואינו נתגלה לנבראים רק בצמצום כו׳. וכמ״ש בע״ח שיש בחי׳ היכלות למעלה יש היכלות דאהוי״ר ויש היכלות הרצון וכללות ענין ההיכל הוא שמעלים את בחי׳ האור והחיות ומסתירו שלא יתגלה לנבראים כמו שהוא בעצמו אלא מתצמצם כפי שיעור יכולת כלי הנברא להכיל אורו שאילו היה מתגלה יותר מכדי המדה היה מתבטל ממציאותו לגמרי. 
וכדי להיות התהוות בחי׳ אהבה מוגבלת בנבראים שהוא בחי׳ מחנה מיכאל וכן יראה מוגבלת במחנה גבריאל כו׳ מבחי׳ האור והחיות הנמשך מאור א״ס ית׳ שהוא בלתי מוגבל הוא דווקא ע״י צמצום והעלם האור כידוע. והצמצום שמצמצם את האור להיות ממנו התהוות אהבה מוגבלת הוא הנק׳ בחי׳ היכל האהבה כלומר שהוא ההעלם הגורם המשכת האהבה כו׳. וכן עד״ז בהיכל הרצון כו׳ וכנודע. (וע׳ מ״ש בפ׳ וישב בד״ה שיר המעלות כו׳ היינו כחולמים בענין אלביש שמים קדרות שמים הם העגולים הם מלובשים בבחי׳ קדרות כו׳ שהוא העלם והסתר כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש ענין השראת והתלבשות העגולים בההיכלות וע׳ בע״ח שמ״א פ״ד ה׳ ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות ובד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש בית). וכן עד״ז בחי׳ הכלים הם מגבילים את האורות ומעלימים אותם שלא יתגלו כמו שהם אלא יהיו נגבלים בתוכם ושיהיה התגלות החיות רק הארה מועטת והיינו בכדי להיות התהוות הנבראים שהם מוגבלים כידוע ושרש כל השרשים להעלמות אלו הוא מבחי׳ עיגולים וכנ״ל (ועיין בע״ח שער מ״א פ״ה במש״ש לזה צריך שנודיעך ענין הלבושים וההיכלות מה ענינם כו׳ ע״ש). והנה אעפ״י שהעלמות אלו הם בודאי מבחי׳ קדושה עליונה כי המכוון בצמצום זה הוא בשביל שיתהוו הנבראים וכמבואר במ״א בפי׳ כי הוי״ה הוא האלקים שהצמצום דשם אלקים הוא עצמו בחי׳ הוי׳ כו׳ עכ״ז בריבוי ההשתלשלות עד שנמשך בעגולים דעשיה שמהם נתהוו שמים וארץ הגשמיים שהם מבחי׳ העגולים וכנראה בעליל שהשמים הם עגולים בטבען וכן כדור הארץ הוא עגול (וגם יסוד הרוח שבארץ הוא מבחי׳ עגולים) הנה בריבוי ההשתלשלות נתהווה מזה צמצום גמור והעלם גדול שנתעלם בחי׳ כח האלקי המחיה את העולם ונתלבש בלבושים רבים ועצומים כי עולם הוא מלשון העלם כנודע. ושרש כל השרשים להעלים זהו מבחי׳ ההעלם דעגולים העליונים שהאור מתעלם בהם ואינו מתגלה שמזה נמשך באצילות להיות הכלים מכסים על האורות ומעלימים אותם שיהיה גילוי החיות מוגבל בתוכם בגבול שמזה הוא הגורם שבריבוי ההשתלשלות יהיה בחינת העלם גמור שיתעלם הכח האלקות ויתלבש בלבושים רבים עד שיהיה נראה כאלו העולם הוא יש ודבר בפ״ע (וכמ״ש מזה בסש״ב פרק כ״א כ״ב): 
ג והנה באתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא ע״י שהאדם  מעמיק ונותן דעת ולב לראות איך שהקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכמ״ש וידעת היום וגו׳ וכולא קמיה כלא חשיב ממש ומה שהעולם נדמה ליש ודבר הוא מצד ההעלם וההסתר שמתעלם הכח האלקות אבל באמת אין עוד מלבדו כו׳ נמצא שהוא פועל שיועבר הצמצום וההעלם שמתעלם הכח האלקות ולהיות מתגלה בבחינת גילוי. 
ובאתעדל״ת זו גורם אתערותא דלעילא שגם למעלה לא יהיו בחי׳ הכלים מעלימים את האורות ומגבילין אותן ושיהיו בוקעין ומתגלין למטה כמו שהם ממש ולא יהי׳ בחי׳ ההסתרות והצמצומים כו׳. והיינו כמו שיהיה לעתיד לבא דכתיב ונגלה כבוד הוי׳ וגו׳ שלא יסתיר העולם על אור קדושתו ב״ה וכמו שהיה לפני החטא שהיה העולם מזוכך ביותר עד שלא היה מסתיר כלל על גילוי אלקותו ית׳ שהרי אדה״ר גם כשהיה מלובש בגוף השיג בג״ע סודות התורה כו׳ וגם כללות השתלשלות העולמות היה מזוכך ביותר משהם עתה שאור א״ס היה מתגלה בהם ביותר וכמ״ש בפע״ח שער השבת דמה שכעת נק׳ בחי׳ ז״א דאצילות היה אז מדרגה זו בבחי׳ עולם הבריאה והרי בחי׳ הבריאה דעתה הרי הוא רחוק מאד בערך מז״א דאצילות שהרי בחי׳ אצילות הוא בחי׳ אלקות והוא כח מכחותיו ואור א״ס שורהבו בתכלית הגילוי משא״כ בריאה היא יש מאין כו׳ והם נבראים נפרדים ומחודשים מאין ליש והם בעלי גבול וכנודע ובחטא אדם הראשון הוא שנתגשמו העולמות להיות אור א״ס מאיר בהם ע״י העלם וצמצום עד שבעה״ז הגשמי אור א״ס מוסתר בהם בתכלית כנ״ל. 
וכאשר למטה נעשה אתכפיא סט״א דהיינו העברת הצמצום וההסתרה שיהיה בחי׳ גילוי אלקות בנפש האדם על ידי זה נעשה למעלה גם כן גילוי אלקות שלא יהיו בחי׳ כלים המסתירים את האורות כו׳. 
וז״ש והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני הוי״ה. ולכאורה אין זה טעם שלפי שהוא ית׳ קדוש צריכים ישראל להיות ג״כ קדושים. אך הענין בפי׳ והתקדשתם כמאמר רז״ל קדש את עצמך במותר לך דהיינו להיות אתכפייא סט״א שלא יסתירו השמים והארץ וכל גשמיות העולם על אור קדושתו ית׳ ועי״ז יהיה למעלה ג״כ קדוש אני הוי׳ כו׳ דקדוש הוא לשון הבדלה כנודע. 
והיינו שיהיה בחי׳ גילוי עצמות אלקותו ית׳ שלמעלה מצמצום הכלים שמגבילים האורות כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כנ״ל. וזהו ענין המאמר בזוה״ק כד אתכפיא סט״א לתתא אסתלק יקרא דקב״ה בכולהו עלמין דהיינו ע״י דאתכפיא סט״א שהועבר הצמצום וההסתרה דשמים וארץ הגשמיים עי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין דהיינו שגם למעלה מת גלים האורות ובוקעים דרך הכלים כנ״ל ואסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין הם עלמין סתימין ועלמין דאתגלין וזהו המכוון בתורה ומצות שגורמים עי״ז השראת אור א״ס דהיינו כנ״ל דכד אתכפיא סט״א בסור מרע ועשה טוב אזי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שיהיה למעלה העברת כל ההעלמות המעלימים את גילוי אור וחיות כו׳ עד שגם צמצום הכלים המגבילים את האורות ומסתירים אותו יועבר ג״כ שיהיו האורות בוקעים ומתגלים למטה כנ״ל (ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ ע״כ יאמרו המושלים באו חשבון כו׳). ועתה יובן ג״כ שרש ענין קיום המצות בארץ ישראל דוקא וכמ״ש לעשות בארץ כו׳. כי הנה כתיב בה בא״י ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. פי׳ לשון זבת הוא לשון מפעיל שעושה להיות זב חלב ודבש. 
והענין הוא כי חלב ודבש הם בחי׳ כללות השתלשלות ע״ס שהם בחי׳ מ״ה וב״ן שהם חסדים וגבורות חלב הוא בחי׳ חסדים ודבש הוא בחי׳ גבורות כי דבש נק׳ דין דגדלות כנודע שלכך נאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו׳. ושניהם הן בחי׳ מוחין דגדלות חלב הוא בחי׳ מוחין דגדלות דחסדים וכמשל חלב האם שמגדל את הולד וממשיך בו שכל כו׳. וכך למעלה הוא בבחינת בינה שמגדלת אברים דז״א ע״י  השפעת השכל והוא הנק׳ בחינת חלב דאימא. וכמארז״ל עשה להדדים במקום בינה כו׳. ובע״ח (שער הכללים ספ״ג) מבואר ג״כ בענין אלד״ד ומיד״ד שהם שני דדים דאימא שמהם יוצא החלב לז״א לגדלו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ חכלילי כו׳ ולבן שנים מחלב). ודבש הוא בחי׳ מוחין דגדלות דגבורות שהרי נק׳ דין דגדלות והיינו שהם בחינת גילוי האורות היפך בחי׳ הצמצום של הכלים כו׳ (וע׳ פע״ח שער כוונת השופר ספ״א בענין דבש ועמ״ש בפ׳ תבא ע״פ היום הזה ה׳ אלקיך מצוך וכו׳). וזהו ענין זבת חלב ודבש שהם מוחין דגדלות שהוא היפך ההעלם והצמצום שהוא בחי׳ מוחין דקטנות כו׳ ומזה נמשך גם בגשמיות שיהיה החלב נוטף מן העזים ומן התאנים כו׳. והוא מחמת סיבת בקיעת האורות את הכלים למעלה כנ״ל. וזהו כללות ענין מצות דכניסת א״י לקיים שם התוהמ״צ דכתיב לעשות בארץ כו׳. ופי׳ לעשות הוא לתקן כמו ועשתה את צפרניה ותרגומו ותתקן כו׳. והיינו לתקן בארץ שיהיה בחי׳ ארץ זבת חלב כו׳ שיבקעו האורות את הכלים ויתגלו למטה ע״י קיום התורה ומצות שיקיימו בא״י דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כנ״ל: 
ד ואחר כל הנ״ל יובן ג״כ ענין המעשה דמרגלים שלא רצו ליכנס לא״י מפני ששרשם הוא מבחי׳ לאה עולם המחשבה כו׳ (כמ״ש בע״ח שער הארת המוחין פ״א) וטענו למה צריכים לירד בבחי׳ עולם הדבור שהוא בחי׳ מל׳ דאצילות סוף כל דרגין כו׳ בכדי לקיים שם התורה ומצות בדבור ובמעשה שעי״ז יהיה בחי׳ גילוי אור א״ס שיבקעו האורות כו׳ הלא זה אפשר לקיים גם ע״י התורה ומצות ברוחניות ולא בעשייה גשמיות דהיינו כי גם בעולם המחשבה יש כל פרטים הנמצאים בדבור ובמעשה מאחר שהדבור נמשך מן המחשבה. 
וא״כ כל מצוה ומצוה שמקיים בדבור או במעשה גשמיות יכול הוא לקיימה ברוחניות בבחינת מחשבה. ועי״ז יהיה ג״כ למעלה בחי׳ גילוי אור א״ס כו׳. וכדוגמא שאמרו באברהם קיים אברהם את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וא״א לומר שקיים כל התורה בפועל ממש שהרי יש כמה מצות שלא היה אפשר לו לקיימם כלל. אלא שקיים אותם ברוחניות שהמשיך כל האורות עליונים הנמשכים ע״י המצות כו׳. 
וכמו כן היו סבורים המרגלים שיקיימו המצות ברוחניות דהיינו בבחינת עולם המחשבה כו׳ ועל כן לא רצו ליכנס לארץ ישראל. אך באמת היו מוטעים שהעיקר הוא לעשותם בארץ דוקא וכמארז״ל כמה תפלות התפלל משה ליכנס לא״י ושאלו וכי לאכול מפירותיה היה צריך אלא לקיים את המצות התלוים בה והיינו שצריך להמשיך את האורות העליונים שיבקעו את הכלים כו׳ שאי אפשר לגרום המשכה זו אם לא ע״י מעשה דוקא ולא במחשבה כו׳. 
והטעם הוא משום דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה וכמאמר נעוץ תחלתן בסופן וכו׳ שכל דבר שהוא גבוה ומרומם יותר בעצם יתלבש דוקא בדבר היותר נמוך. וכענין מאמר רז״ל די לחכימא ברמיזא כו׳. דהיינו כשיש שכל עמוק מאד אשר א״א להסבירו לזולתו ע״י אותיות הדבור מגודל עמקותו אשר לא יכילו אותו אותיות הדבור ולא יהיה יכול להוגבל בהן עכ״ז יוכל להבינהו לזולתו ע״י רמז בתנועה גשמיות כו׳. 
ונמצא שיש יתרון לתנועה ורמיזה שהיא גשמיות יותר מאותיות הדבור שהם רוחניים בזה שדבר הגבוה יותר יתלבש בהם דוקא ולא בדבור כו׳. וכמו כן יובן למעלה שלהיות המשכה עליונה להיות גילוי בחינת מוחין דגדלות שיבקעו האורות את הכלים אי אפשר לעורר זה כ״א ע״י מעשה דוקא ולא ע״י בחינת המחשבה משום דנעוץ תחלתן בסופן כו׳. (ועיין במשנה פי״ב דיבמות דף ק״ד ע״ב כל דבר שהוא מעשה כו׳) וע״כ ביקש משה ליכנס לארץ דוקא (ועיין מ״ש בפ׳ ויצא ע״פ וללבן שתי בנות. ועמ״ש ע״פ ראשי המטות מענין יתרון בחי׳ המעשה דוקא משא״כ בבחי׳ מחשבה כו׳ ובד״ה מי מנה עפר יעקב כו׳ ועמ״ש ע״פ  יביאו לבוש מלכות). וזהו שכתוב טובה הארץ מאד מאד. פי׳ ב׳ פעמים מאד הם כנגד עלמין סתימין דלא אתגלין שהם היכלות דאו״א ועלמין דאתגלין שהם היכלות דזו״נ כו׳. שבשני מיני עולמות הללו בוקעים ויורדים ומתגלים האורות עליונים למטה. 
ובכללות ענין גילוי ובקיעת האורות כנ״ל הוא ע״י המשכת בחינת הכתר עליון שהוא למעלה מגדר ההלבשה בכלים כו׳. וזהו שכתוב אם חפץ בנו הוי׳ חפיצה הוא בחינת פנימית הכתר שהוא בחינת הטעם והענג שיש ברצון כו׳. ורצון הוא בחינת חיצוניות הכתר וכמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳. וכאן הוא אומר אם חפץ בנו הוי׳ דהיינו שיתגלה פנימיות הכתר שהוא למעלה מגדר ההלבשה בכלים שעי״ז יהיה ג״כ למטה בקיעת האורות כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ שלח דק״ס סע״א) וכל זה הוא ע״י שטובה הארץ כו׳ משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. ויובן זה עוד עפמ״ש בת״א פ׳ מקץ סד״ה רני ושמחי בת לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ עד שקראה אמי כו׳ ולע״ל כתיב רני ושמחי בת שבחינת בת תתעלה ביתר שאת ולהיות אשת חיל עט״ב עכ״ל. 
והנה בחינת בת זהו ענין ירושלים של מטה ובחינת אמי זהו ענין ירושלים של מעלה והיא בחינת עולם המחשבה בחינת ה׳ גדולה לאה אם הבנים כו׳ והם רצו להמשיך הכל ע״י ירושמ״ע לבד אך באמת א״א להגיע לזה כ״א ע״י ירושמ״ט כי זה השער לה׳ והיא בחינת כעיר שחוברה לה יחדו כו׳ לבחינת ירושמ״ע ולכן ארז״ל נשבע הקב״ה שלא יכנס בירושמ״ע עד שיכנס בירושמ״ט. 
ועוד זאת שהרי נאמר כי הנני בא ושכנתי בתוכך דוקא בבחינת ירושמ״ט כו׳ שבחינת בת תתעלה ביתר שאת כנזכר לעיל והיינו בבחינת קיום המצות במעשה גשמיות דוקא שנקרא בחינת עבד וע״ז דוקא נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. וזהו טובה הארץ מאד מאד כמו בחי׳ וגבה מאד. ועוד י״ל כי הנה מבואר בשל״ה ר״פ ויחי בענין מ״ש ג״פ היכל ה׳ המה (בירמיה סי׳ ז׳ ד׳) וכן ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה׳ (שם ססי׳ כ״ב) נז׳ ג״פ ארץ. כי גם למעלה באצילות יש ג״כ ירושמ״ט וירושמ״ע שהם ה׳ תתאה וה׳ עילאה. והבחי׳ הג׳ זהו ירושמ״ט ממש שבעשי׳ הגשמיות בעוה״ז. והיינו כי המצות הם בשלשה בחינות מחדומ״ע כמ״ש לקמן בד״ה ועתה יגדל נא ובד״ה וישלח יהושע כו׳ מרגלים חרש. 
וזהו ענין ג׳ פעמים קדוש שממשיכים עי״ז מבחינת סכ״ע לג׳ עולמות בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן בחינת מחשבה ודבור ומעשה שהן הן ג׳ בחי׳ היכל הנ״ל והן הן ג״כ ג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח כמ״ש במ״א בד״ה כי ביום הזה יכפר. 
ועפ״ז י״ל שדור המדבר שהם בחינת ומדברך נאוה רצו להמשיך בבחינת דבור ומחשבה שהם הם ירושמ״ט וירושמ״ע שבעולם העליון היינו ה׳ תתאה וה׳ עילאה כנ״ל. אבל בבחינת זו הג׳ דארץ שלמטה לא רצו. 
והיינו דקסברו שיוכלו להמשיך ע״י ירושמ״ט וירושמ״ע שבעולם העליון והיינו ע״י דבור ומחשבה לבד כנ״ל. אכן באמת עיקר כל ההמשכות הוא ע״י עשיה דוקא ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ אף עשיתיו. ושם נתבאר דאף מרבה בחינה רביעית שלמעלה מכל הג׳ בחינות דבראתיו יצרתיו עשיתיו שבחינה זו נמשך ומתגלה ע״י העשיה דוקא. ויש לומר ג״כ שזהו ענין התגלות קדש העליון שלמעלה מבחינת ג״פ קדוש בוי״ו. ועמ״ש סד״ה שיניך כעדר הרחלים ואפ״ל ששלשה בחינות היכל הנ״ל זהו ג״כ ג׳ המדריגות דלא זז מחבבה עד שקראה בתי ואחותי ואמי וכו׳: 
 שלח,  ג׳
ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים וגו׳. הנה כתיב היום לעשותם ואמרו רז״ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. וגם  בזהר הקדוש הפליא להגדיל בשבח המעשה דמצות אינון לבושין וכשחסר מצוה אחת הוי לבושא חסירא. ולכן אדם צריך לבא בגלגול עד שיקיים כל התרי״ג מצות ולהיות כהן ולוי ג״כ כדי שיקיים המצות התלויות בהם. ולהבין כל זה איך נעשו לבושין ממעשה המצות ומהו ענין לבוש זה ולמה צריכה הנשמה להיות לה לבוש (ועמ״ש מזה בפ׳ חיי שרה ע״פ ואברהם זקן ובמ״א). הנה נודע שירידת הנשמה בעולם הזה היא צורך עלייה כי הנשמה קודם בואה לעולם הזה היתה בבחינת עמידה וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וע״י קיום המצות בעוה״ז נעשה לה בחינת הליכה ונתתי לך מהלכים וגו׳ (וכמבואר מזה לעיל בפ׳ וישב בד״ה כה אמר ה׳ כו׳ ונתתי לך מהלכים כו׳). כי בחי׳ עמידה הוא בחי׳ ובכל נפשך שאהבה ויראה היא מוגבלת לפי שיעור השגת הנפש ודביקותה באלהים חיים. והענין כי הנה נודע שהמלאכים נק׳ עומדים כמ״ש שרפים עומדים לפי שעומדים כל ימיהם במדרגה אחת מיכאל באהבה גבריאל ביראה והאהבה והיראה היא לפי ערך השגתם אשר השגה זו היאבאור א״ס ב״ה הממלא כולא עלמין דהיינו שממלא לכל עולם לפי מדרגתו ותכונתו. 
וכך היא מעלת הנשמות קודם בואן לעולם הזה ולכך היא בבחי׳ עמידה שעומדת תמיד כל הימים במדרגה אחת כפי ערך מדרגתה ותכונתה בכל עולם לפי מה שהוא כך מקבל מבחי׳ ממכ״ע לפי ערכו ותכונתו. מה שאין כן עוה״ז הוא עולם המעשה שיכול האדם לשנות את טבעו מרע לטוב ולהפוך את לבו מן הקצה אל הקצה ואתהפכא חשוכא לנהורא. לפי שבעוה״ז שהעולם מעלים ומסתיר על אור ה׳ הממלא כל עלמין ואינו מתגלה כמו למעלה. שורה אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בבחי׳ מקיף מלמעלה על הנפש וכמ״ש אשר אנכי מצוך היום וגו׳ שבחי׳ אנכי הוא בחי׳ סובב כל עלמין נמשך בבחינת היום לעשותם דוקא (וכמבואר במ״א באריכות ע״פ ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו׳) וגדול כח בחי׳ אור המקיף מבחי׳ סוכ״ע לשנות ולהפך טבע האדם ומהותו למעלה מכדי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה ודביקותה באלהים חיים מתחלת יצירתה בבחינת אור פנימי לבד. והנה בחי׳ הארה זו הבאה מבחינת אור מקיף וסוכ״ע נק׳ בשם הליכה שהולך ממדרגה למדרגה והמשכת בחי׳ אור מקיף זה תלוי בקיום התורה והמצות. 
וזהו אם בחקתי תלכו שע״י חוקת התורה נעשה בחי׳ הליכה והיא אהבת ובכל מאודך שבק״ש שאהבה זו בא ה מהתבוננות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע בברכת ק״ש שתים לפניה שהם לקיום הק״ש המאיר לארץ כו׳ ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי כל העולמות והברואים אינן אלא בחי׳ מעשה ועשיה גשמיות מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית (ועמ״ש במ״א בפי׳ סוף מעשה במחשבה תחלה לעיל בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע) וחידושם הוא התהוותם מאין ליש רק מהארה בעלמא ואינו דרך התלבשות והשתלשלות עילה ועלול כו׳ שהרי הוא ית׳ קדוש ומובדל והוא המלך המרומם לבדו מאז. פי׳ שהוא לבדו ית׳ הוא מרומם ונעלה מגדר עלמין כמאז קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו בלי שום שינוי ח״ו והוא המתנשא מימות עולם והחיות המתפשט לתוך עלמין הוא רק המלך בלבד שבשביל שהוא מלך כו׳ כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים כו׳. 
ולכך אומרים אח״כ ברחמיך הרבים רחם עלינו כי מאחר שהוא ית׳ המתנשא מימות עולם ואינו בגדר עלמין כלל כי הוא הסובב כל עלמין כו׳ הרי הרחמנות גדולה מאד על האדם שנתגשם ורחוק מאד מה׳ בתכלית ואומרים אדון עוזנו הגם שאין אור א״ס ב״ה נתפס ונקלט לתוך הנפש להיות תוכה רצוף אהבה בביטול זה מ״מ הרי הוא אדון עוזנו בחי׳ אדון זו מלכותו ית׳ וכמ״ש שום תשים עליך מלך בחינת מקיף ונמשך מזה ג׳ בחי׳ מקיפים להנשמה במחשבה  דבור ומעשה. 
וזהו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו. כי צור הוא לשון מחסה כמ״ש צור עוזי מחסי וכן מגן ומשגב והן הם מקיפים לשלשה בחי׳ מחשבה דבור ומעשה ונפש רוח ונשמה כנגד ג׳ בחי׳ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שמקיפים את נפש רוח ונשמה מכל צד להתכלל באור א״ס ב״ה ממש להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש. וזהו והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. פי׳ שעל ידי מצות הצדקה שתעשה תהיה נאסף ונקבץ בתוך בחי׳ כבוד ה׳ שיאסוף אותך לתוכו להתכלל באור ה׳ ממש (שכל בחי׳ מקיף הוא המעלה למעלה וכמבואר במ״א בפ׳ מקץ בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ע״ש), וזהו ענין לבושי הנשמה בעוה״ב ולבוש זה נעשה ע״י המצות. כי הנה המצות הם גם כן בג׳ בחי׳ מחשבה דבור מעשה כי יש מצות התלויות במחשבה לבד ובכונת הלב שאם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא כלל ויש התלויות בדבור כו׳ והן הם בחי׳ מקיפין כמאמר אשר קדשנו במצותיו שע״י המצות נמשך בחי׳ קדש העליון ומובדל קדש מלה בגרמיה (ע׳ זוהר אמור צ״ד ב׳): 
ב אך תחלה צריך להמשיך מלמעלה למטה ברוך אתה מלך העולם בחינת אדון עוזנו, ועמ״ש מזה בפ׳ שמיני בביאור ע״פ לויתן זה סוף הדבור עפמ״ש ברבות וארא פ״ח ומהו לבושו של הקב״ה עוז כו׳ ע״ש, ואח״כ אשר קדשנו במצותיו בבחי׳ המקיפין להעלות הנשמה ממטה למעלה לקדש העליון כי הנה ב׳ בחי׳ יש במצות בעשייתם. האחד שעל ידי עשייתם מקיים מצות המלך ע״ד ותגזר אומר ויקם כו׳. והב׳ הוא להמשיך אור א״ס ב״ה ורצון העליון במצוה זו ששרשה ויסודתה בהררי קדש העליון אשר קדשנו במצותיו. 
והנה תחלת עשיית המצות לא תהיה בשביל להמשיך אור א״ס ב״ה ורצון העליון ב״ה לבד שהרי זהו רק כמו שעושה בדרך סגולה או רפואה ע״ד משל או משא ומתן כדי להרויח שאין זו עבודה ותחת אשר לא עבדת כתיב שהמצות צריכים להיות דרך עבודת עבד שמקיים גזירת רבו וציוויו אף גם בלי טעם ודעת ושום תשים עליך מלך כו׳. ועל ידי זה נמשך ממילא אור א״ס ב״ה. משא״כ בלא קבלת עול מלכותו ית׳ אינו ממשיך כלום כי הוא המרומם לבדו המתנשא מימות עולם רק המלך כנ״ל (ועמ״ש מזה בפ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקור חיים גם במ״א בביאור ע״פ וכל העם רואים כו׳ ואת קול השופר נת׳ שלכך נתנה התורה בקול שופר שהוא מטיל חרדה לפי שקבלת עול מצות צ״ל בבחי׳ עבודת עבד כו׳ ועכ״ז שופר ג״כ ע״ש שפרו מעשיכם שהוא הממשיך תענוג להיות שמחה של מצוה). וכוונת המצוה הוא כדי להגדיל שמחה של מצוה שתהיה יותר מרב כל שכל ההשגות שהשיגו גדולי הצדיקים היה רק בעבור שמחת המצוה. כי הנה כתיב עוטה אור כשלמה שההארת אור התורה היא רק בחי׳ שלמה ולבוש לבחי׳ המצות דאורייתא מחכמה נפקת שבה מלובש רצון העליון ב״ה שרש המצות שהרי גם התורה אשר לפנינו הן בנגלה והן בנסתר היא מדברת בעניני המצות שהיא דרך ביאור ופירוש של כל המצות, ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כמו כל מסכת סוכה שהיא פירוש למצות סוכה איך תהיה הסוכה וכן זבחים ומנחות כו׳ וכיוצא בזה הוא בנסתר, אלא שהמצוות עצמן הם רצונו ית׳ להיות המשכת אור א״ס ב״ה למטה בתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן שהם תר״ך עמודי אור כמו עמוד המחבר מעלה ומטה שהוא רצונו ית׳ להיות לו דירה בתחתונים. 
וכמ״ש ושכנתי בתוכם והתורה היא חכמתו ית׳ המגבלת ומצמצמת על איזה אופן תהיה  השראה ודירה זו, כמו מצות סוכה שעליה ביאור מצות סוכה שיעור איך תהיה הסוכה כשרה וצלתה מרובה מחמתה ושלא תהיה גבוה מעשרים אמה, וכיוצא בזה כל התורה מבארת ומפרשת אופני הצמצום והגבלה להגביל השראת והמשכת אור א״ס ב״ה שאינו שורה ומתגלה אלא בדרך שחייבה חכמתו ית׳ המגבלת ומצמצמת על איזה אופן תהיה השראה ודירה זו בתפילין מרובעות ורצועות שחורות וכן זבחים באיזה אופן כו׳ ולכן התורה היא מזון לנפש (וכמ״ש ותורתך בתוך מעי כמ״ש במ״א) ובחי׳ פנימית שנתפסת ונקלטת בהשגת הנפש דהיינו אופני הצמצומים והגבלה כיצד תהיה השראת אור א״ס ב״ה הן ע״ד נגלה והן ע״ד הנסתר בגן עדן. אבל המצוה עצמה אינו שורה בהתגלות פנימית הנפש רק בבחי׳ מקיף מלמעלה (וכמו שהתורה שהיא מבחי׳ חכמה היא בחי׳ שמלה ולבוש והיינו לבוש לבחי׳ רצון ותענוג העליון שהוא בחי׳ עצמיות שלמעלה מבחי׳ לבוש, ויובן זה ג״כ ממ״ש הרמ״ז בפי׳ הזהר פ׳ במדבר בדף קי״ח ע״א בד״ה ישראל מאן אתר מתברכאן שחכמה עילאה הנק׳ אבא הוא מלבוש הפנימי של אריך שהוא רצון העליון כו׳ ע״ש. וזהו שהתורה היא בחי׳ שלמה ולבוש לבחינת המצות. ועמ״ש עוד מזה בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בענין לבושיה כתלג חיור. וכך גם באדם ידיעת כוונת המצוה הוא רק כמו בחי׳ לבוש לגבי בחי׳ קבלת עול מצות בבחי׳ עבודת עבד וכדכתיב כי לי בני ישראל עבדים ופירושו מבואר במ״א שעל ידי שיהיו בבחי׳ עבדים אז יהי׳ לי ממש ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ וארשתיך לי ע״ש): 
ג וזהו ועתה יגדל נא כח אדני אדני הוא בחי׳ מלכותו ית׳ אדני אותיות דינא דמלכותא דינא. דהיינו עשיית המצות בבחינת מצות המלך וכח אדני הוא א״ס ב״ה הסובב כל עלמין הנמשך על ידי קבלת מלכותו ית׳ במעשה המצות כנ״ל. 
ונק׳ בשם כח הוא ענין גילוי ההעלם כמשל הכח שביד האדם לזרוק האבן שהוא דומם וטבעו ליפול למטה וע״י כח הזורק נושא באויר והכח הזה כשהיה ביד האדם קודם זריקת האבן לא היה ניכר רק אחר שיצא מההעלם אל הגילוי לישא את האבן באויר. וככל המשל הזה כך הוא כח אור א״ס ב״ה הנמשך מלמעלה כי כל העולמות והברואים הם לפניו ית׳ בחי׳ דומם וכמ״ש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן מקום שכינתו ית׳ בעליונים הם המלאכים ונשמות נקרא בשם עפר (ע׳ בזהר ח״ג קכ״ה א׳ ובמק״מ שם) כי אין ערוך אליו ית׳ והכח הנמשך להם מלמעלה הוא הנושאם ומגביהם להתכלל באור ה׳ וכח זה הוא המלביש ומקיף את הנשמה להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש וכבוד ה׳ יאספך שהוא כח הממשיך ממטה למעלה כמו הכח המושך את האבן למעלה באויר שכח ההוא מקיף את האבן מכל צד שאינו מניחו ליפול (וי״ל שזהו פי׳ ישאהו על אברתו שהן המצות שנק׳ אברתו רמ״ח פיקודין רמ״ח איברים דמלכא שבהם ועל ידם ישאהו ומגביהם למעלה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס דרל״ח ב׳ אמנם במ״א ע״פ כנשר יעיר נת׳ שזה קאי על התשובה שעי״ז ישאהו כו׳ ע״ש). ולפי שהיה חטא המרגלים גדול מאד ביקש משה ועתה יגדל נא כח אדני שיומשך ויתפשט כח זה למטה עד שאפילו דבר שנפל למטה מאד יגביה וינשא בכח זה וזהו כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים. כי הנה ארך אפים הוא כי פנים הוא גילוי ההשפעה בדרך התקרבות ואהבה וחיבה משא״כ אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי. וארך אפים פי׳ שיהא גילוי זה ארוך ונמשך עד למטה מאד והשפעה זו היא מבחינת כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים דבור הוא בקול רם והכרזה (כדפי׳ בזהר ח״ג קל״ג א׳) והוא מעלמא דאתגליא ואמירה הוא בלב ובמחשבה ומבחי׳ גילוי שבדיבור מדרגות עליונים נעשה בחינת העלם במדרגות התחתונים כמשל דיבור הרב שנעשה מחשבה אצל התלמיד ובחי׳ העלם זה הוא השרש של גילוי התהוות מדרגות התחתונים וכמ״ש בכתבי האריז״ל שממלכות דאצילות נעשה כתר חכמה בינה דעת בבריאה כו׳ וכן ממלכות דבריאה ליצירה כו׳. 
והנה המשכות גילוי העליון להיות העלם זה בתחתון הוא ע״י התורה כמ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שמן הדבור של תלמוד תורה דבר ה׳ זו הלכה  ואשים דברי בפיך נעשה בחינת אמירה והעלם להיות נמשך ההשפעה עד למטה במדרגה התחתונה והוא ענין מה שכתוב וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה שהאדם הוא הממשיך זיו השכינה בגן עדן משום דבאמת לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אלין מדות כלל שבאתערותא דלתתא אתעדל״ע כמ״ש במ״א. 
והנה מן התורה נמשך הזיו בגן עדן העליון ומקיום המצות נמשך בגן עדן התחתון כמ״ש לעבדה ולשמרה לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות ל״ת ואדם הראשון היה בגן עדן התחתון אשר בארץ. והגם שמעלת המצות בשרשם מאד נעל׳ למעלה מעלה מבחי׳ התורה דאורייתא מחכמה נפקת והמצות הן רצון העליון ב״ה כנ״ל. אך הענין הוא שמה שהוא מאד נעלה למעלה מעלה יוכל להתפשט ולהמשך יותר מטה מטה (ועמש״ל ע״פ טובה הארץ מאד מאד) ולכן כשביקש משה על חטא המרגלים אמר ועתה יגדל נא כח אד׳ דהיינו כח ואור הנמשך ע״י עבודת המצות (בחי׳ כי לי בני ישראל עבדים וכ״מ שנאמר לי אינו זז לעולם וכמ״ש במ״א) כי לפי שהיה צריך להמשיך האור למטה יותר כדי שגם חטא המרגלים לא יהא מונע הוצרך להמשיך מלמעלה יותר והוא שיומשך הכח של אד׳ שהוא רצה״ע ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ התורה ולכן אותו הכח של אד׳ יכול לירד ולהתפשט גם למטה מטה מאד ולהגביה שפלים שנפלו וירדו מטה מטה לקשרם ולהעלותם באור א״ס ב״ה וזהו כאשר דברת לאמר שמבחינת דבור התורה נעשה אמירה והעלם במדרגות התחתונים להיות מקור גילוי ההשפעה בג״ע לנשמות הנבראים כנ״ל. כך יגדל נא כח אדני להיות ארך אפים שיתארך ויומשך גילוי זה למטה יותר וכענין שנשפל ונמשך כח התומ״צ גם למטה בעוה״ז אפילו עכשיו שהרי המצות יש מהן שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז וכמ״ש אם בחקתי תלכו וגו׳ והשיג לכם דיש וגו׳ ונתתי שלום בארץ וגו׳ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו. 
וזהו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. פי׳ והשיגוך שיגיעו עד למטה במקום שאתה שם וע״י המשכה גדולה זו יומשך להיות נושא עון שאפילו כבדות העון יהי׳ נושא ומגביה כמשל הכח המגביה את הדומם. 
ועובר על פשע שמפשע נעשה שפע ואתהפכא חשוכא לנהורא וכמאמר רז״ל זדונות נעשו כזכיות. ובזה יובן מש״כ בחסד ואמת יכופר עון ואין אמת אלא תורה שהתורה מכפרת עונותיו של אדם וכמארז״ל וכתיב וחטאך בצדקה פרוק. 
ולכאורה אינו מובן איך יתוקן על ידי זה כל מה שפגם וחטא על הנפש. אך עם הנ״ל יובן שעל ידי עסק התורה בבחי׳ ונתתי דברי בפיך וכן ע״י קיום המצות בבחי׳ שום תשים עליך מלך נמשך כח של מעלה והוא הכח הנמשך למטה מלמעלה כמשל כח המגביה את האבן הדומם כנ״ל. אך גילוי זה הוא דוקא בבחינת היום לעשותם ולא למחר כנ״ל. וזהו ועתה יגדל נא כח. ועתה דייקא וזהו שארז״ל (במדרש רבה בראשית פרשה כ״א) אין ועתה אלא תשובה כי התשובה היא אתהפכא חשוכא לנהורא ודוקא עתה בחינת היום לעשותם בזמן שהבחירה נתנה אל האדם שיהא יכולת בידו להפך לבו ולשנות טעמו לטוב אשר בבחינה זו דוקא הוא השראת אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין וכנ״ל בחינת כח הנ״ל (ועיין מענין ועתה יגדל נא בגמרא פ״ט דשבת דפ״ט ע״א ומ״ש ע״ז בספר שערי אורה תחלת שער שני. סנהדרין קי״א ב׳. רבות פ׳ שלח פט״ז דרס״ז ג׳ ובפרדס בעה״כ ערך כח זח״ג פ׳ שלח דקס״א ב׳ פ׳ האזינו) (מ״ד) רצ״ה ב׳ פנחס דר״כ סע״א ובהרמ״ז שם דרמ״ה ע״א במא״א אוף כ׳ סעיף יוד ובאות עיין סעיף ע״ט רבות באיכה דס״ה א׳ ע״פ וילכו בלא כח ת״ז בהקדמה ד״ד ע״ב תקון כ״ב דס״ו ע״ב תקון נ״ה דצ״ה ע״א. בבחיי במקומו פ׳ שלח: 
 שלח,  ד׳
ביאור ע״פ ועתה יגדל הנ״ל 
הנה ענין בכל נפשך ובכל מאדך שהוא בחי׳ עומדים ומהלכים  עומדים הוא בחי׳ התלבשות האורות בכלים בכל עולם לפי השגתו בבריאה כך וביצירה כך כו׳ והיינו לפי שמקבל מבחינת מל׳ הממכ״ע אבל בעוה״ז נקראים נש״י בבחי׳ מהלכים מפני שמאיר בו סוכ״ע שלמעלה מהתלבשות בכלים והוא בחינת מאדך ומתחת זרועות עולם ולכך כל הבירורים הם עתה דוקא היום לעשותם כי לפי שיש התגלות סוכ״ע יכול להפך ממהות למהות כנ״ל ומטעם זה נקרא מהלכים להיות אתהפכא מחשוכא כו׳ אבל בעולם העליון א״א להיות היפוך ממהות למהות אלא כמו שהוא כן יקום כו׳ (ועמש״ל בפ׳ בחקתי בד״ה מבואר בע״ח) והנה גילוי בחי׳ זו דסוכ״ע שמאיר בעוה״ז יהיה לע״ל והוא בחי׳ מנוחה לחיי עולמים שהוא מל׳ חיות עולמות שיתעלה להיות בבחינת מנוחה משא״כ עתה יש עליות וירידות שונות בין שבת ליום טוב או יוה״כ כו׳. 
והנה תורה ומצות המצות הם לבושים שהם בחינת מקיפים כי הנה אומרים אדון עוזנו צור משגבנו כו׳ שמל׳ דאצילות נעשה עתיק דבריאה וביצירה כו׳ ונק׳ צור כמו הסלע שמכסה מן הגשמים כו׳ וכמו שבבי״ע נעשו ג׳ מקיפים ממלכות כך בבי״ע דאצילות שהן או״א בריאה חג״ת יצירה נה״י עשיה נעשים עליהם מקיפים מבחי׳ מל׳דא״ס שנק׳ מל׳ דא״ק שנעשים עתיק כו׳ שנעתק מן המדות הנקרא יומין ומרומם ומתנשא מהן והוא מלשון המעתיק הרים כו׳ והוא ע״פ מ״ש המתנשא מימות עולם מן המדות ולאו מכל מדות אלין כלל כנ״ל ונגד זה יש ג׳ בחינות במצות. יש מהם תלוים במחשבה כמו ואהבת כו׳ ויש בדבור כו׳. 
והנה אורייתא מחכמה נפקת מח״ס שהתורה נמשכת משערות דח״ס שמלובש בתוכה גבורה דעתיק והמצות נמשכות מגלגלתא דאריך שהוא כתר שבכתר שמלובש בה חסד דעתיק בחינת לבנונית כמ״ש ארחות הוי׳ כמו האורח והשביל שהוא מקום פנוי כמו״כ הן פנויים משערות והן תליסר אורחין דמתפלגין לז״א וכמ״ש בזהר חד ארחא דמתפליג לתרי״ג פקודין דאורייתא כמ״ש כל ארחות הוי׳ חסד ואמת כו׳ משא״כ השערות המה בחי׳ צמצומים ע״י ה״ג בחי׳ דינים. 
והענין כי אנו רואים כל התורה פי׳ וביאור טעם המצות כמו מצות ציצית יש ע״ז בתשבע״פ פרק התכלת ומצות ואזהרת שבת יש ע״ז מסכת שלימה והתורה שבאותה המצוה היא המגבלת ומצמצמת להיות המצוה בזו האופן דוקא ולא באופן אחר משא״כ המצוה עצמה כמו שמפורשת בתורה אין בה הוכחה שתהיה כך דוקא וכמו כן בחי׳ גלגלתא תר״ך עמודי אור המשכות אלהות להאיר במצות תפילין עד״מ ודמיון והוא הרצון פשוט בלי טעם ואח״כ בח״ס מוחא בחי׳ החכמה של המצות וע״י אותה החכמה נתצמצם הרצון שבהמצוה שיהיה כך דוקא כו׳ ולכן התורה יכולים כל האנשים להשיגה אלא שיש בזה כמה מדרגות וכמו ערך השגת רשב״י להשגתנו אך יהיה איך שיהיה יכולים הם להשיג זהו לפי ששרשה ממוחא שהיא חכמה אבל המצות א״א להשיג כלל והם חוקים: 
והנה מה ביקש משה ועתה יגדל נא כו׳ כאשר דברת לאמר ארך אפים כו׳ כי הנה כתיב וינחהו בג״ע לעבדה ולשמרה כו׳ להמשיך גילוי אלקות בג״ע להיות מושג לנבראים יושבים ונהנין כו׳ והמשכה זו היא ע״י התורה שנקראת עוז (ע׳ בפ׳ יתרו ע״פ בחדש השלישי ובאגה״ק ע״פ חגרה בעוז וע׳ בהרמ״ז פ׳ אמור דצ״ג ב׳ בפי׳ ועוזו) כי שרשה מח״ס כו׳ שממנה נמשכים המדות ועי״ז מתגלה בג״ע כי הנה כמו שמלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה שמבחינת דבור עד״מ נעשה מחשבה וכמ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר כו׳ שנעשה בחינת העלם שנקרא עתיק ויש עתיק בבריאה כנודע מכוונת ב״ש שהוא לפני ש״ע ואעפ״כ הוא יג״מ הרחמים  והוא דבי״ע ואחר ש״ע ויעבור ה׳ הוא יג״מ הרחמים דאצילות ומבחי׳ יג״מ הרחמים אלו דבי״ע נמשך בג״ע והיינו ע״י התורה שנעשה מבחי׳ דבור לאמירה כו׳. 
וכך ביקש משה ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת כו׳ שכמו שע״י התורה נעשה דברת לאמר כך ע״י המצות יגדל נא כח אדני. דהנה המצות נמשכים מאדני דינא דמלכותא דינא ושרשן בגלגלתא וכמו הזורק אבן שמתגלה כחו להגביה האבן כך ביקש משה שיתגלה כח אדני שהוא בכתר דא״א כי במצות יש ב׳ בחי׳ הא׳ המצוה עצמה לפי שעי״ז יומשך ונעשה יחוד למעלה על ידי אתרוג ושופר ואין זה עבודה שהרי יש לה טעם והרי זה דוגמת רפואה וסגולה כו׳. 
ואמנם בחי׳ ב׳ נק׳ מצות המלך בלי טעם גם אלו לא היה נעשה היחוד ועכ״ז כמו אלו נצטוה לחטוב עצים עד״מ וזהו נק׳ מצות המלך שאין לבקש שום טעם כלל רק קבלת עול כי מאחר שמצד עצם מרומם הוא לבדו כו׳ והוא בחי׳ גולגלתא דחפיא על מוחא ועיקר צד סיבת חיבורו לנבראים הוא מצד היותו מלך כמ״ש המלך המרומם כו׳ וא״כ ממילא מובן שא״א להמשיכו זולת ע״י קבלת עמ״ש כנ״ל ועי״ז דוקא נמשך ונעשה ג״כ היחוד למעלה. 
וזהו מה שארז״ל מצות צריכות כוונה דהיינו קבלת עול מצוה שמצות מלך היא וזהו ענין כח אדני שיש ב׳ בחי׳ אדני וכח אד׳ הא׳ הוא מלכות דאצילות והב׳ מלכות דא״ס כמ״ש בזהר ע״פ אם עונות תשמר יה אד׳ מי יעמוד שזה פלא מאחר שהעונות מגיעים בי״ה או״א איך אד׳ מועיל שהוא למטה הרבה במדרגה. אך באמת אדנ״י זה הוא מלכות דח״ס ונק׳ אד׳ מי שלמעלה מאצילות ונעלם הוא וזהו כי עמך הסליחה למען תורא עשרה עומקים הידועים וביקש שיגדל המשכות כח אדני מל׳ דח״ס באד׳ דאצילות (וע׳ בזוהר בלק קפ״ה ב׳ בענין אד׳ מי יעמוד ובהרמ״ז שם דפי׳ דבחי׳ אד׳ הוא בדיקנא דא״א כו׳ ולפמש״כ שהוא בחי׳ מל׳ דח״ס והנה מל׳ דח״ס הוא בחי׳ אור מקיף דתיקון הראשון די״ג ת״ד כמ״ש בע״ח שער א״א פי״ב והיא מקבלת מפאת הראש שהוא מל׳ דגלגלתא כמש״ש פי״ג וזהו בחי׳ מן המצר קראתי כו׳ ולכן א״ש שבחי׳ זו נמשך דוקא ע״י קבלת עול וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ וכל העם רואים כו׳. והנה בפי׳ מי יעמוד פי׳ הרמ״ז שם בינה דעתיק ועמ״ש עוד הרמ״ז בזה בפ׳ ויקרא) (בדף ט״ו ע״ב) וע׳ בזהר גדול (ח״א מ״ב א׳) ואפשר זהו ענין כח אד׳ ההוא וע׳ במק״מ ר״פ צו דכ״ו ע״ב בענין בשכמל״ו, אמנם לפמש״כ אד׳ מי היינו בחי׳ א׳ והוא הנק׳ כח אד׳, וע׳ עוד בפי׳ כח אד׳ בזהר ח״ג (דקס״א ב׳ ודף ר״כ ע״א ובהרמ״ז שם ובזהר שם דרמ״ה א׳ ודרצ״ה ב׳ וע״ש דק״מ סע״א) וע׳ בזהר ח״א (קס״ח ב׳) שיעקב נתן לדוד כ״ח שנים וזהו ג״כ המשכת בחי׳ כח אד׳ וזהו ג״כ ענין ברוך כבוד הוי״ה ממקומו כבוד הוא בחי׳ מל׳ ושיתברך ממקומו ושרשו היינו בחי׳ יגדל נא כח אד׳ וכו׳ וזהו ענין עושי דברו וכמ״ש במ״א: 
 שלח,  ה׳
בפ׳ נסכים כתיב כי תבאו אל ארץ מושבותיכם כו׳ ועשיתם אשה לה׳ עולה וגו׳. להבין למה שינה הכתוב לקרוא ארץ ישראל כאן בשם ארץ מושבותיכם יותר מבכל התורה שנק׳ ארץ כנען (וקושיא זו מבואר במדרש ס״פ שלח. ועיין עוד בקהלת רבה ע״פ הגדלתי מעשי. כי תבאו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם עולה. ועוד שם ע״פ ושתה בלב טוב יינך זו פ׳ נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבאו אל ארץ כו׳. ונראה שפירשו ארץ מלשון רצון וכ״ה בפרדס בעה״כ ערך ארץ ועמ״ש מזה ע״פ והארץ הדום רגלי וע״פ היום הזה ה׳ אלהיך מצוך). הנה אמרו רז״ל (פ״ב דברכות) כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. וצריך להבין ענין דמיון זה שמדמה ק״ש לעולה וזבח ותפילין  למנחה ונסכים. והנה ענין הקרבנות שהיה יורד אש מן השמים על גבי המזבח ותאכל את העולה ואת חלבי השלמים. וכן הענין בק״ש כי הנה האדם הוא מורכב מד׳ יסודות אש רוח מים עפר כמ״ש מזה בד״ה והיה מספר בנ״י שהם בחי׳ דומם צומח חי מדבר כנגד ד׳ אותיות של שם הוי׳ ב״ה שמשם נמשכו ונתהוו בחינות אלו ובחינת יסוד האש הוא בחינת החי (כמ״ש במ״א ע״פ כי תצא) והנה כתיב שרפים עומדים שיש בחי׳ מלאכים וחיות הקדששנקראים שרפים מפני שהם מיסוד האש האלקי ותמיד הם עומדים בהתלהבות מחמת שאין להם כ״א מחשבה אחת כל ימיהם מששת ימי בראשית שמשיגים רק זיו שכינתו ית׳ המחיה ומהוה אותם מאין ליש. ולכן יומם ולילה לא ישקוטו והיינו מפני שאין להם כ״א יסוד אחד פשוט שהוא יסוד האש האלהי ואינם מורכבים (עמ״ש בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים). משא״כ האדם שהוא מורכב מד׳ יסודות וגם הוא מלובש בגוף ונפש החיונית לא יוכל לעמוד במדרגה ומחשבה אחת כל ימיו. אך הנה מ״מ יש בכח נפשו האלהית הצמאון מיסוד האש כרשפי אש שלהבת יותר מהמלאכים כי אף שלמטה הנה מדרגת האדם גרועה ופחותה ממדרגת המלאכים היינו מפני שלמטה הוא מלובש בגוף ונפש החיונית. אבל שרש נשמתו למעלה כל אחד ואחד לפי מדרגתו שלא כל הנשמה היא מלובשת בגוף רק הארה ממנה והשרש נשאר למעלה במקור חוצבה בעולם העליון שממנו נלקחה, עמ״ש ע״פ יונתי בחגוי וע״פ האזינו השמים. 
והנשמות שבכל עולם ועולם הם ביתר שאת ומעלה לאין קץ על מדרגת המלאכים שבעולמות ההם והן הן אותן הנשמות עצמן שמתפשט הארתם להתלבש למטה בעוה״ז. וזהו אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי פי׳ מזלא מלשון יזל מים והיינו שרש נשמתו למעלה שממנו נוזל ונמשך הארתו למטה. 
והיינו לפי שישראל עלו במחשבה פי׳ כמו למשל באדם הגשמי הנה מחשבתו מיוחדת בנפשו והיו לאחדים יותר מדיבורו שהוא דבר נפרד ויוצא חוץ ממנו ובידו לחסום פיו ולשתוק. משא״כ בחי׳ המחשבה כי הנפש מלאה אותיות כך כנס״י מקור נש״י עלו במחשבה עילאה ומיוחדים במהותו ועצמותו ממש (הגם דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם מ״מ הרי אפס קצהו ושמץ מנהו תקח אזנינו להבין מעט מזעיר עד״מ) (ועמ״ש ע״פ אני ישנה ולבי ער) אלא שבהשתלשלות העולמות רבות ועצומות נשתלשל ונתפשט הארת הנשמה להתלבש בגוף ונפש הבהמית ועודנה בכחה לשלוט על הגוף ונפש הבהמית להסיר החמימות שבלבו לתענוגי העולם ותאוותיו מיסוד האש הטבעי ולהיות גובר בו יסוד האש האלהי. שמשכנו בלב להלהיב נפשו ולבו להכלל ולהבטל באחדותו ית׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ אמור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י) ועי״ז מעלה גם יסוד האש הטבעי שבכח נפשו הבהמית להיות נכלל ועולה לה׳ כקרבן להיות שבכל עת שמגביר כח יסוד האש האלהי מתמעט ומתקרר כח יסוד האש הטבעי ונכלל בקדושה. וזהו אש אוכלה אש וכן היה בקרבנות ממש שאש של קדושה של מעלה אכלה בעלי חיים שהם מבחינת יסוד האש: 
ב אך עכ״ז הנה היסוד האש האלהי שבו הוא במדה וגבול ומתלבש בנפשו החיונית ולכן כשמשתמש בו בעניני גופו כמו בכעס וקנאה ושנאה ודומיהם וכל מיני תאוות וכו׳ מתמעט ונחסר מן המדה ושוב לא יתלהב לבו כ״כ בעבודת ה׳. ועצה היעוצה לזה הנה כתיב כי אתה תאיר נרי וה׳ יגיה חשכי. פי׳ שע״י ההתבוננות באמונת ה׳ אחד באמת בעומק מחשבתו ולבו ולא די בזכרון הדברים במח׳ בלבד כ״א שיעמיק ויתקע מחשבתו בחוזק ואזי יאיר לו יסוד האש האלהי להשלים חסרונו ויגיה חשכו וכמ״ש כי אשב בחשך ה׳ אור לי (ועמ״ש מזה בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי בת וסד״ה כי אתה נרי. ועמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר גבי ושמתיך בנקרת הצור). ולכן  קורין ק״ש פעמים בכל יום שבה מבואר ענין ההתבוננות כדלקמן להיות כי אי אפשר לאדם להיותו מלובש בגוף ונפש הבהמית ועוסק בדברים גשמיים כל היום לעורר את האהבה וההתלהבות כ״א ע״י ק״ש. ובכל יום מגביר כח יסוד האש האלהי וכנגדו מתמעט והולך כח יסוד האש הטבעי ועולה ונכלל בקדושה עד שבמלאות הימים כימי שנותיו שבעים שנה או שמונים שנה יתמעטו כל הכחות שביסוד האש הטבעי ויעלו להכלל בקדושה היינו כי בישראל גם כחות נפשו הבהמית הוא נצחיי ונעשים כסא לקדושה (משא״כ עובדי כוכבים שנפשם הבהמית כלה והולכת ואין להם עלי׳ כלל). ומדת ימי חייו אשר ניתנו לו מן השמים הוא כפי שיעור שצריך להעלות כ״כ כחות מנפש החיונית בכל כך פעמים אשר יקרא ק״ש, וענין הק״ש הוא שיתבונן ויעמיק במחשבתו להיות לזכרון על לבו כי הוי׳ שהוא היה הוה ויהי׳. פי׳ שהיה הוה ויהיה הכל שוה אצלו והוא לבדו יחיד ומיוחד ואין בו שום שינוי ח״ו בין היה להוה ויהי׳ כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא כו׳ כי כולא קמיה כלא חשיב והוא עצמו ית׳ הוא הוא אלהינו. פי׳ מלשון ואת אילי הארץ לקח (ביחזקאל סימן י״ז) שהוא לשון כח דהיינו ששם הוי׳ ב״ה הוא הוא כחינו וחיותנו דהיינו שהוא הוא מקור וחיות של כל נש״י שעלו במחשבה להכלל באחדותו ית׳ במהותו ועצמותו כנ״ל (ועמ״ש בפ׳ פנחס בד״ה קדש ישראל). משא״כ שאר כל הנבראים שמקור חיותן הוא מבחי׳ מלך כמ״ש בשכמל״ו ומלכותו בכל משלה ואפילו עולמות עליונים כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב הגם שאין דבר נפרד חוץ ממנו ית׳ כמ״ש כי ממך הכל וכתיב כי הוי׳ הוא האלקים שההסתר וההעלם של שם אלהים הוא מבחינת שם הוי׳ כמ״ש במ״א וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ וביה מ״מ אין זה כ״א זיו והארה המתפשטת ממנו ואף גם זאת היא הארה מ ועטת כמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב שהזיו הזה והארה זו אינה אלא מעט מזעיר כמו למשל יו״ד שהיא אות הקטנה שבמחשבתו של אדם שהוא רק כמו ניצוץ אחד קטן. אבל מקור נש״י מיוחדים במקור וחיי החיים א״ס ב״ה וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳ לבנ״י עם קרובו (וזהו אשר עשה האלקים את האדם ישר) (בקהלת סי׳ ז׳ כ״ט). פי׳ ישר היינו שכמו שהוא למעלה כך הוא למטה כמ״ש במ״א ע״פ פקודי ה׳ ישרים דפי׳ ישרים שבהם ועל ידם נמשך שיהי׳ גילוי אור א״ס למטה ממש כמו שהוא למעלה ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול בפי׳ לעשות הישר בעיני ה׳ וכך הוא ענין את האדם ישר. שנמשך בו הכח משם הוי׳ ממש וכמ״ש במדרש קהלת שזהו ענין מ״ש הן האדם היה כאחד ממנו. 
ואיתא בבראשית רבה פכ״א בפי׳ הן האדם היה כאחד ממנו ר׳ יהודה בר סימון אמר כיחידו של עולם שנאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד עכ״ל. והיינו כנ״ל שהכח הנמשך בו נמשך ביושר משם הוי׳ ממש שלא ע״י שום השתלשלות ושום אמצעיים כלל ואפילו לא ע״י העלם בשאר השמות משא״כ התהוות העולמות צבא השמים הן נמשכי׳ משם הוי׳ ע״י השתלשלות והעלמים רבים עד שעי״ז אין נק׳ שם השפע כ״א על שם שאר השמות. לפי שהאור והשפע נתעכב ומתעלם בהן ומהן נמשך אח״כ השפע וגם עוד ע״י השתלשות רבות. וע׳ בפי׳ הרמ״ז פ׳ שלח (דקנ״ח ע״ב) ע״פ היש בה עץ אם אין שיש ב׳ מיני שפע כו׳, ועיין עוד מענין את האדם (בזח״ג ס״פ אמור דף ק״ז). ויש לומר שזהו פי׳ ישראל ישר אל פי׳ אל הוא לשון כח והיינו שנמשך בחי׳ הכח משם הוי׳ בבחינת ישר ממש, וזהו ענין אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי׳ והיינו לפי שהכח והעוז נמשך בהם מבחינת מי כמוכה באלים הוי׳ וע׳ מזה באד״ר (דקכ״ח א׳) משמע דקאי על עתיק יומין ע״ש, ועמ״ש במ״א בפי׳ מי כמוכה באלים הוי׳ ע״פ מאמר הזח״ג פ׳ אמור (דף צ״ד סע״א) דקאי על שם הוי׳ נגד שאר השמות שהן הן בבחינת ממכ״ע אבל שם הוי׳ הוא בחינת סוכ״ע אני  הוי׳ לא שניתי. עכ״פ מובן מזה הענין דהכח הנמשך ומתגלה משם הוי׳ הוא למעלה מעלה מבחינת הכח הנמשך משאר השמות ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ ומ״ש בפי׳ העונה יהא שמיה רבא מברך בכל כחו. דפי׳ כחו הוא ענין גילוי ההעלם. 
וא״כ פי׳ הוי׳ אלקינו היינו שהכח והעוז של הנשמות שזהו פי׳ אלקינו הוא נמשך מעצמות שם הוי׳ ממש שהוא הוא עצמו הוא מקור וכח וחיות של נשמות ועמ״ש סד״ה וידבר כו׳ וארא אל אברהם בפי׳ וידעתם כי אני הוי׳ והייתי לכם לאלקים פי׳ שבחינת הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהי׳ לכם בבחינת אלקים השורה עליכם. 
ו עד״ז יש לפרש מ״ש במדרש רבה פ׳ ואתחנן ע״פ אשר לו אלקים קרובים אליו אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלקים קרובים אליו עכ״ל. ויש לפרש שהם עיקר לגבי שם אלקים לפי שנמשכים משם הוי׳ שלמעלה משם אלקים. 
ובזה יתכן דאין להקשות על המדרש הנ״ל דקאמר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן דהא כתיב לבני ישראל עם קרובו אלא דכאן נאמר על שם הוי׳ והתם נאמר על שם אלקי׳. 
וזהו מ״ש כי קרוב אליך הדבר פי׳ הדבר הוא מל׳ כמ״ש באשר דבר מלך והוא ענין שם אלקים והוא בחינת קרוב אליך כמ״ש אשר לו אלקים קרובים אליו. ובמדרש רבה ס״פ נצבים ע״פ כי קרוב אליך הדבר מאד אמר להן הקב״ה בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים שכן כתיב לבני ישראל עם קרובו הללוי״ה. 
והענין יש לבאר ע״פ מ״ש בד״ה כי תשמע בקול בענין שהתורה נק׳ מפתחות הפנימיות שע״י התורה נמשך גילוי בחי׳ פנימיות דהיינו גילוי אור א״ס ב״ה ממש וכו׳ ע״ש. ועוד עפמ״ש בד״ה יונתי בחגוי שלהמשיך ההמשכה מבחינת שרש הנשמה שבה נאמר הוי׳ אלקינו ממש להמשיך משם האור מלמעלה למטה לבחינת הנשמה שבגוף זהו ע״י התורה א״כ לשיהיו עם קרובו ממש זהו ע״י אם יהיו דברי תורה קרובים לכם. 
וזהו שמע ישראל פי׳ שמע מלשון אסיפה כמו וישמע שאול והענין לאסוף ולקבץ כל הכחות ורצונות שביסוד האש הטבעי ע״י עקירת הרצון מהם דהיינו להתחרט על העבר ולקבל עליו להבא שלא ישוב עוד לכסלה, והיינו מפני שהוא בחי׳ ישראל שעלו במחשבה והוי׳ הוא אלהינו שהוא הוי׳ אחד שמיוחדים בו ית׳ כנ״ל ועל ידי כן יתלהב לבו כנ״ל. וזהו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. פי׳ שגם היצה״ר שהוא כח יסוד האש הטבעי הוא העולה ונכלל לאהבה את ה׳ בהתלהבות הנ״ל: 
ג אך אמנם ענין זה ומדרגה זו להגביר יסוד האש האלהי שבנפשו להלהיב לבו לדבקה בו אין זו עבודה תמה ותמידית (וכמ״ש לא תהו בראה לשבת יצרה) (בישעיה סי׳ מ״ה י״ח) ועמ״ש סד״ה וישלח יעקב מלאכים בענין בן עזאי ועמ״ש במ״א ע״פ הזח״א וירא דקי״ב א׳ בפסוק וגם אמנה אחותי בת אבי היא כו׳ וזהו ענין לשבת יצרה והוא בחינת ארץ מושבותיכם כדלקמן וע״ז אמרו הקורא ק״ש בלא תפילין כו׳. 
וענין התפילין דרך כלל הוא כלל כל התורה והמצות מעשיות כי הוקשה כל התורה לתפילין כמו שבתפילין מלובשים מוחין עליונים שבעשר ספירות עליונות בתמונות אותיות גשמיות והוא כי צריך האדם להשפיל עצמו ולומר די לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים. דהיינו במקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות שהם מדברים מענינים תחתונים גשמיים והם כלים מכלים שונים ויין מלכות שהוא אור א״ס ב״ה המלובש בהם רב כיד המלך שהוא ענין היד הגדולה (עמ״ש סד״ה אם בחקתי תלכו ובפ׳ בשלח ע״פ וירא ישראל) וכמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים. פי׳ הגדולה היא התפשטות אשר נתפשטה עד אין קץ ותכלית והיא ענותנותו אשר עשה ה׳ במצרים. פי׳ כי פעל ועשה בחי׳ שם הוי׳ אפילו בארץ מצרים שהוא בחינת מצרים וגבולים כמו כל עניני הלכות זרעים מועד כו׳ שהם מדברים מעניני העולם הגשמי (ועמ״ש  בד״ה וירא ישראל את היד הגדולה כו׳ בת״א פ׳ בשלח. ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ בפי׳ זה היום עשה הוי׳ ועמ״ש בד״ה לך לך מארצך ובד״ה באתי לגני גבי אריתי מורי. ופי׳ היד הגדולה י״ל ע״ד מ״ש באדר״ז שהחכמה מלבשת לבחינת חסד עילאה בחינת ורב חסד ועמ״ש מזה בד״ה ה׳ יחתו מריביו ומבחינה זו נמשך להיות התפשטות החכמה עילאה גם למטה כנ״ל ועמ״ש מענין זה ג״כ בד״ה שחורה אני ונאוה) ואפילו בעסקים ומו״מ אם הוא נושא ונותן באמונה הרי עולם זה חסד יבנה וגם אח״כ יתן צדקה מיגיעו שהוא ממדת החסד והוא ענף החכמה כמ״ש מוריד הטל מכלכל חיים בחסד וגם כמו שהחכמה תחיה כו׳, כך בצדקה שנותן לעני מחיה נפשו רק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו כו׳ בק״ש כנ״ל אזי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ה׳ אחד גם בתורה ומצות מעשיות (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה לכן אמור לבנ״י). והנה ענין עבודה זו להמשיך דירתו ית׳ בתחתונים להיות אין עוד מלבדו היא למעלה מעלה ממדרגת התלהבות הנק׳ בשם גדפין לבד לפי שעכ״פ מוכרח להיות שיצייר איזה יש ודבר בפני עצמו בחינת לב ונפש שמתלהב משא״כ בבחינת אין עוד וביטול במציאות לגמר י לא ימציא מקום לעצמו כלל ואין לו רצון אחר כי אם רצון השי״ת ורצון ה׳ הוא שוה למטה כמו למעלה כמ״ש במ״א (ע״פ בהעלותך את וסד״ה וארא אל אברהם כו׳) והנה ע״ז נאמר סוף מעשה במחשבה תחלה והנה בחינה זו נק׳ ארץ כנען מלשון הכנעה והשפלה (עמ״ש סד״ה ויהי בשלח פרעה ועמ״ש ע״פ וישב יעקב) שנופל ומשפיל א״ע למטה. ובבחינ׳ זו כתיב רגליה יורדות מות וכו׳ כי מאחר שהוא מקושר למטה בענינים גשמיים אפשר לו ליפול ח״ו בתאוות גשמיים וע״ז כתיב ובערת הרע מקרבך (ועמ״ש במ״א בפי׳ מ״ש בירושלמי ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך בפ׳ בראשית בד״ה להבין ענין הברכות, וע׳ סד״ה ביום השמיני שלח גבי ולפני קרתו ובפ׳ וארא בביאור ע״פ לכן אמור בפי׳ אל הארץ אשר נשאתי את ידי כו׳) וכתיב כי יביאך אל ארץ הכנעני כו׳ גדולים ועצומים כו׳ וכתיב וגם את הצרעה ישלח ה׳ אלקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. וענין הצרעה כי הנה אמרו רז״ל שהצרעה היתה מסמא את עיניהם מלמעלה ומסרסם מלמטה. וביאור הענין הנה ארז״ל שמזיעתן של חיות יוצא נהר דינור על ראש רשעים בגיהנם. פי׳ זיעה הוא ארס וחימה וכמ״ש (ירמיה כ״ג י״ט) הנה סערת ה׳ חימה יצאה וגו׳ והוא פסולת שלהם כי בכל עולם ועולם יש בחינת טוב ורע ואין ר״ל רע ממש ח״ו אלא רע מלשון כעס וחימה והוא ענין חו״ג שבכל העולמות (וע׳ בלק״ת בפ׳ בראשית בענין פי׳ עה״ד טו״ר) וכן הענין באדם שהוא עולם קטן יש בו ג״כ בחינות אלו וצריך לעורר הגבורות שבו על עצמו דהיינו על הרע שבו שהוא מסטרא דס״מ ונוקביה שהם הם הרשעים. וכמ״ש על ראש רשעים יחול. 
וכמארז״ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ופי׳ לעולם כי הרי תמיד יש לו בחי׳ הרוגז שהוא מצד הגבורה שאין לך אדם שאינו כלול מטוב ורע והרע היינו הרוגז והחימה והכל הוא מסטרא דרע וכמאמר רז״ל רע לשמים ורע לבריות והרוגז והכעס ישפוך על הרע שבו שיקצוף מאד ויחרה אפו למה הוא כך והתעוררות בחי׳ הגבורה הנ״ל הוא מזיעתן של חיות שהוא ההתלהבות בפ׳ ראשונה של ק״ש ויש בה בחינת גבורות ג״כ לכן צריך הוא לשפוך חמתו וירגיז על יצרו הרע ביתר שאת כאשר יעמיק בשכלו ענין ההתבוננות באמונת ה׳ אחד ושישראל עלו במחשבה ושלכן רוצה לדבק מחשבתו להתכלל באחד אז יעשן אפו מדוע לא היה כזאת בכל עת ואפילו שלא בשעת התפלה. 
וזהו ענין פ׳ שניה שבק״ש וחרה אף כו׳ שנמשך מהתלהבות הפרשה ראשונה ולכך כתיב התם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כי באמת שלא בשעת התפלה אינו כעוברי רצונו וכפורק עול ח״ו אף בשעה שאינו עובד ה׳ כלל משא״כ בשעת ק״ש בהתלהב לבו ידמה  בעיניו מה שהיה רחוק מה׳ כל היום כאלו פורק עול ח״ו ממש וכמ״ש פן יפתה לבבכם מיחודו ואחדותו והרי זה כאלו וסרתם ועבדתם והיטב יחרה לו ובזה הוא מקרר הכעס והחימה שברע גמור ולא יהיה רע לאחרים כלל. 
וזהו ענין הצרעה שמסרס את הרע פי׳ שמקררו להיות כמו סריס שאין בו חמימות ולכן אינו מוליד וגם מסמא את העינים פי׳ שלא יביט על אחרים לא במילי דעלמא ולא בעבודתם בעין רעה וקנאה שמצד הרע כי אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין וכן ברכת ה׳ היא המשכת אלהות אינה שורה כ״א בעין טובה: 
ד ובזה יובן ענין המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ כנען שהוא ענין ההשפלה למטה במצות מעשיות שהם ענינים הגשמיים באמונת יחודו בתחתונים כי אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. פי׳ יושביה אין תופסין מקום לעצמן כלל ומבטלין עצמן ליחודו ית׳ שבתחתונים להיות אין עוד כו׳ כי היו דור דעה כו׳ ושרש נשמתם למעלה מעלה. 
וגם החתי והיבוסי והאמורי יושב בהר שהם הם השבעה אומות עובדי כוכבים שבאמת היו דרים בה בעת ההיא ושרשם משבע מדות דעולם התהו והם שרש השבע מדות רעות אשר צריך ליזהר מאד שלא ליפול בהמדות ההם ח״ו כי רגליה יורדות מות כו׳ וכמ״ש שבעה גוים גדולים ועצומים כו׳. אך באמת אמר ועצומים ממך ממך דוקא פי׳ שאתה מגדלם כמ״ש ירמיהו ואתם למדתם אותם עליכם אלופים לראש כי מה שנחשבו לאלופי׳ ודבר גדול הוא מחמתכם שאתם מחשיבים אותם ליש וגדול הוא בעיניכם. אבל באמת צריך להקטין אותם בעיניו וכמ״ש כלב סר צלם מעליהם וה׳ אתנו פי׳ שהוי׳ נמשך אתנו במקרא משנה כו׳ וכלים מכלים שונים כנ״ל (וענין שילוח המרגלים היה ע״ד שמברכים על המצות עובר לעשייתן והיינו שקודם העלאת מ״נ שהוא העלאת הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה כמו האתרוג דנוגה צריך תחלה להיות המשכת מ״ד מלמעלה המעורר העלאת מ״נ כו׳ ועד״ז קודם שנכנסו כל ישראל לארץ שלח מרבע״ה איש אחד שנשמתם נמשכו מבחינת אחד כולם אנשים שהיו מבחי׳ עלמא דדכורא והוא ענין מ״ד לעורר המ״ן כו׳, אך עד״מ כשצריכים להגביה איזה דבר שהוא ענין המ״נ צריך להשפיל א״ע למטה כדי להגביהו והם לא היה בהם שפלות זו להשפיל א״ע למטה. אבל באמת ע״י השפלה והכנעה זו אזי אח״כ אותו הדבר שמגביה נושא את נושאיו ומגביה אותו למעלה מעלה ויובן ממ״ש במ״א ע״פ הרע״מ פ׳ תשא בענין אבנא למשקל בה דא יו״ד כו׳) וזהו ענין מנחה ונסכים. שהמנחה היא מבחינת צומח (והצומח הוא מיסוד המים היפך החי שהוא בחי׳ אש) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח שהוא בחינת דומם וכך ענין התפילין ושאר המצות מעשיות ירדו ונשתלשו בבחי׳ דומם כגון התפילין שבפסוק ואהבת שבק״ש. וכן קדש לי כל בכור שהוא בחינת חכמה עילאה נתגשם על הקלף ואותיות בדיו שהם ענינים גשמיים רק שצריך להסיר הרע שבהם כמ״ש ובערת הרע מקרבך ואז נקרא ארץ מושבותיכם כמ״ש וישב ה׳ מלך לעולם. פי׳ ישיבה הוא מלשון הורדה והשפלה שהיושב מוריד ומשפיל עצמו ממקום עמידתו להיות לו דירה בתחתונים וכמארז״ל משחרב בהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה ובבהמ״ק כתיב כי האמנם ישב אלקים על הארץ (מ״א סי׳ ח׳ כ״ז) וכמ״ש מזה ברבות תרומה פל״ד קנ״ב א׳. ובפ׳ נשא פי״ב קרוב לר״פ. ועד״ז מעין זה הוא בעסק התורה כמ״ש ברבות פ׳ שמות פרשה ה׳ ע״פ בשבתו עם זקני ארץ ובפ׳ שמיני ס״פ י״א אך היינו ע״י שמתחלה נודע בשערים בעלה ע״י שיעמיק ויתבונן בגדולת א״ס ב״ה כפי עומק מחשבתו לכל חד לפום שיעורא דיליה כמו דמשער בלבו כמ״ש בזח״א וירא דק״ג ע״א וכמשנ״ת לעיל ר״פ במדבר והיינו כי ישיבה ודירה זו עושין ישראל בכוונתם בתפלתם כו׳ דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח (ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה בענין פי׳  גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו) ולכן נקרא ארץ מושבותיכם דייקא שאתם מיישבים אותה וכמארז״ל א״ת בניך אלא בוניך ע״י ההלכות המלובשים בדברים תחתונים כמו דומם וצומח שבנסכים וד״ל (ועמ״ש ע״פ וישב יעקב כו׳ בארץ כנען וזהו כענין ארץ מושבותיכם המבואר כאן שאתם מיישבים אותה ועי׳ בזהר בפ׳ בהר) (דק״ח ע״א) הה״ד כי תבאו וגו׳ ושבתה הארץ נייחא ודאי ועמ״ש סד״ה המגביהי לשבת ועיין ברבות בשלח ר״פ כ״ג ע״פ נכון כסאך מאז בענין המשל אגוסטוס יושב כו׳ ע״ש וזהו ועתיק יומין יתיב. ועמ״ש ע״פ תבנה ותכונן עיר סיחון. וע״פ וכל בניך כו׳ בענין בוניך. ועיין בזח״ג דקמ״א ע״ב ע״פ כתפארת אדם לשבת בית ועמ״ש מענין בית וחצר הפנימית בד״ה וארשתיך לי: 
קיצור. ענין השרפים הם מבחי׳ יסוד האש האלקי וכמ״כ יש בחינה זו בנפש האלקית רק שהוא כלולה מד״י. וכתיב והוי׳ יגיה חשכי. והיינו ע״י ק״ש בהתבוננות באמרו הוי׳ אלקינו ועי״ז יבא לבחינת ואהבת. וזהו אש אוכלה. ועכ״ז להגביר רק יסוד האש האלקי אין די כ״א שצ״ל אח״כ המשכה ע״י מצות וזהו הוקשה כל התורה לתפילין וזהו את היד הגדולה כו׳ אך בהשוב צריך ליזהר שלא יפול והיינו על ידי לעולם ירגיז. וזהו ענין מנחה ונסכים. ארץ מושבותיכם: 
 שלח,  ו׳
ענין הנסכים. כתיב בפ׳ צו (ז׳ י״ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו כו׳ וארז״ל (פ״ק דזבחים י״ג ב׳ כ״ח ב׳ ושאר דוכתי) בשתי אכילות הכתוב מדבר כו׳ ואחת אכילת מזבח. וצריך להבין ענין הקרבנות שהיו מקריבין ע״ג המזבח מן הבקר כו׳. ולמה נק׳ בשם אכילה כנ״ל וכמ״ש (ויקרא ג׳ י״א) לחם אשה לה׳ וכתיב לחמי לאשי כו׳. ולהבין ענין הנסכים שהיו מנסכין היין ע״ג המזבח ויורד לשיתין (סוכה מ״ט א׳) שמחוללין ויורדין עד התהום אשר הוא לכאורה פלא היפך הקרבן שהוא בחי׳ העלאה שהיה שוחט הפר או הכבש בחי׳ חי ונוטל חיותו ממנו שהחיות עולה למעלה וגם עתר ענן הקרבן עולה למעלה אבל הנסכים הן מצומח ומורידין למטה לתהום. ולמה הנסכים דוקא יין. וגם שהקרבן אינו לריח ניחוח אלא עם הנסכים כמארז״ל (בפ״ב דברכות י״ד סע״ב) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כו׳ כזבח בלא נסכים ועמ״ש עוד מזה סד״ה ויקהל משה. והענין הוא ע״פ מ״ש ויין ישמח לבב כו׳ החדלתי את תירושי המשמח אלקים כו׳ כי שמחה הוא בחי׳ גילוי ההעלם שע״י היין או ביום חתונתו ושמחת לבבו יוצא העלם ומצפוני לבבו מן ההעלם לגילוי. כי הנה בכל דבר הנמצא במציאות יש בחי׳ פנימית ובחי׳ חיצוניות. פנימית הוא בחי׳ קבלת שפעו וחיותו ודביקותו בעילתו. וחיצוניות הוא בחי׳ השפעה לזולתו. כי אין לך עשב כו׳ שאין לו מזל כו׳. 
והנה בכל פרי או עשב או תבואה יש ב׳ בחי׳ טעם הפרי שהוא בחי׳ רוחני ועצם ממשות הפרי והרי בבחי׳ הטעם יש ב׳ כחות כח לקבל שפעו מן כוכבי מרום שהן המצמיחים כמ״ש ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים. 
וכן כל כוכב פרטי מצמיח עשב פרטי. וכח ההשפעה להשפיע שפעו וטעמו בגוף חומר הפרי וכן גבוה מעל גבוה. וכן בבחי׳ החי חיותו שהוא בחי׳ פנימית ורוחנית הוא דבוק בעילתו שהוא בחי׳ פני אריה פני שור שבמרכבה. 
וכנודע שפני אריה הוא מקור נפש החיות ופני שור הוא מקור נפש הבהמות כו׳ והחיות שמחיה את גוף ובשר הבהמה הוא בחי׳ חיצוניות ועד״ז בבחי׳ נפש האדם שרש ופנימי׳ הנפש דבוק בעילתו בחי׳ פני אדם לקבל חיותו וחיצוניות הנפש הוא ההשפעה שמחיה את הגוף וכן במלאכים כתיב ומקבלין דין מן דין שהכח שיש במלאך לומר קדוש הוא מקבל מלמעלה כמ״ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ונותנים גם כן רשות זה לזה  שהוא בחי׳ השפעתו למלאך אחר זולתו המקבל שפעו ממנו. ועד״ז בכללות השתלשלות העולמות וז״ש בע״ח שכל ההשתלשלות עילה ועלול הוא מבחינת חיצונית כו׳ (ר״ל שסדר ההשתלשלות הוא שחיצונית העליון נעשה פנימית לתח תון משא״כ פנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון וכמ״ש מזה ג״כ באגה״ק בסופו וז״ל ועוד זאת כמ״ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי׳ אחוריים שהוא נובלות חכמה  עילאה וע׳ מזה ג״כ בד״ה ששים המה מלכות כו׳) הרי שבכל הנמצאים יש בחינת פנימית שהוא מלשון פנים (וע׳ בזהר אמור צ״ג ב׳ ע״פ בקשו פני) שפירושו לשון פונה כי פנו אלי כו׳ אל תפן כו׳ שהוא בחי׳ כל עילה שפונה ודבוק בעילתו וחיצונית הוא בחינת השפעת שפעו לחוץ ויש בחינה ממוצעת שהוא בבחי׳ עצמי׳ שמחבר ב׳ הכחות הנ״ל (י״ל ששלשה בחינות אלו הן חב״ד חג״ת נה״י וע׳ בע״ח שכ״ו פ״א ואפשר שזהו ג״כ ענין שבכל כלי יש ג׳ בחי׳ פנימי אמצעי חיצון שסימנם סת״ר סוף תוך ראש וכמ״ש במ״א) וג׳ כחות אלו הן בחי׳ אברהם יצחק ויעקב. כי אברהם בחינת חסד ומים שיורדים מלמעלה הוא בחי׳ כח ההשפעה ויצחק בחינת אש שטבעו לעלות ויעקב הוא בחינת בריח התיכון שמבריח ומחבר ב׳ הכחות כאחד. 
וזהו ענין ויין ישמח לבב אנוש פי׳ שהיין הוא מעורר גילוי פנימית הנפש מן ההעלם לגילוי והיינו לפי שהיין טמון ונעלם בענביו ויוצא מן ההעלם ע״כ טבעו לעורר גילוי ההעלם וכל השותה יין פניו מאדימות שהוא גילוי ההעלם והיינו כי הנפש החיונית מלובשת היא בדם והיין מעורר התגלות פנימית הדם וממילא מתגלה ג״כ פנימית הנפש החיונית המלובשת בפנימית הדם אך אם שותה יותר מדאי גובר עליו השינה שהוא מחמת ריבוי גילוי ההעלם אין הכלי יכול לקבל רוב אור גילוי פנימית: 
ב ומעתה נבא לבאר הטעם שהקרבנות נק׳ לחם ומאכל. כי הנה פעולת המאכל לחבר חיות הנפש עם הגוף. והגם שבכח הנפש עצמו יש כח ההתפשטות להחיות הגוף. אך אעפ״כ אינו פועל פעולתו אלא ע״י הלחם וכמ״ש ולחם לבב אנוש יסעד וכתיב וסעדו לבכם עיין בפרש״י פי׳ שהלחם סועד ומעלה את הלב לקבל החיות מן המוח (כי סעד הוא ענין סמך שלא יפול כמו להכין אותה ולסעדה) (בישעיה סי׳ ט׳) דהיינו שלא תמוט והיינו אחר שיתברר המאכל באצטומכא שהפסולת וחיצונית שבמאכל נדחה לחוץ והולך דרך הקרביים לחוץ והמובחר שבו עולה ללב ולמוח ואז יורד חיות מן המוח ללב ולכל האברים. כך עד״מ זה יובן למעלה דהנה כתיב ואתה מחיה את כולם שחיות כל העולמות הוא ע״ד דוגמא חיות הנפש בגוף שיש בו בחינת פנימית וחיצונית כנ״ל והחיבור הוא ע״י בחי׳ לחם (וע׳ בסמוך) והוא ענין הקרבנות והמאכל צריך להתברר תחלה והוא ענין מ״ש וכל קרבי את שם קדשו המו מעי לו כו׳ שיש מלאכים שהם בחי׳ עינים עיני ה׳ ויש בבחי׳ אזנים ויש בבחי׳ קרביים שהם המבררים כו׳ שהפסולת נדחה לחוץ שהוא בחי׳ השפעה חיצונית שיורד בריבוי השתלשלות עד שמצמיח כל חציר ותבואה וכמ״ש וממגד תבואת שמש כו׳ והמובחר עולה ללב שהוא בחי׳ כסה״כ שהוא רבוא רבבות מחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה אשר בכללם נק׳ לב שע״י הקרבנות מן הבקר מן הצאן סועד הלב העליון להיות עולה לקבל חיות מן המוח ריח ניחוח להויה והיינו שבחי׳ הבהמה עולה בבחי׳ פני שור וכתיב והחיות נושאות את הכסא כו׳ (וזהו וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש. כי על בהמ״ק ארז״ל מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה והוא בחינת כסא הכבוד כמ״ש בע״ח שער כסה״כ ועיין בזח״ג שלח קס״א ב׳ דאקרי קדש הקדשים כו׳ ותמן הוא לבא שריא כו׳ וע״י הקרבן נעשה ההעלאה לקבל מבחי׳ חכמה עילאה ומלמעלה מעלה ועמ״ש בד״ה לבבתני אחותי) וזהו ענין מעשה הקרבנות בחי׳ העלאה ובחי׳ מאכל לחבר התפשטות החיות להחיות כל העולמות בבחי׳ ואתה מחיה כו׳ ובחי׳ הנסכים הוא בחי׳ המשכות וגילוי בחי׳ פנימית כמ״ש יאר ה׳ פניו אליך כו׳ נסך שכר להוי״ה בחינת סובב כל עלמין וזהו יין המשמח אלקים כו׳ בחי׳ המשכה מלמעלה למטה (הנה החילוק בין הזבח לנסכים לכאורה הוא ב׳ דברים. הא׳ כי הזבח הוא העלאה והלחם שסועד הלב היינו ג״כ שמגביהו שיקבל החיות מהמוח. הב׳ כי ע״י הלחם הוא כללות התחברות הנשמה בגוף שלולי הלחם היה הנשמה מסתלקת מן הגוף עד״מ ולא היה נמשך ומתגלה אפי׳ חיצוניות החיות מהנפש בגוף וע״י הלחם הוא התחברות והתפשטות החיות מהנשמה בגוף, אך עכ״ז פנימית החיות הוא עדיין בבחי׳ העלם בתוך הגוף וההתגלות היא רק בחי׳ חיצוני׳ והיין משמח וממשיך גילוי הפנימית כו׳. וכך הנמשל למעלה עם היות שע״י הקרבן נעשה והחיות נושאות את הכסא העלאת בחי׳ ליבא הנ״ל לקבל מבחי׳ מוחא. ומזה נמשך להיות ואתה מחיה את כולם שמהלב יוצא החיות לכל האברים, עכ״ז פנימית החיות הוא עדיין בבחי׳ העלם והגילוי הוא רק בחינת חיצוניות, ולהיות גילוי הפנימית ממש זהו ע״י הנסכים שהן בחי׳ המשכה וגם גילוי הפנימית כו׳. אך אפשר לומר עוד עפמ״ש בע״ח של״ט דרוש ה׳ ולפעמים התחתון עולה ג״כ ב׳ בחי׳ כי לוקח גם פנימית של העליון ואז הוא ממש כמוהו כו׳ ע״ש. ומה שנת׳ למעלה בשם הע״ח שפנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון, אינו יורד דווקא אבל בבחי׳ עליי׳ התחתון לפעמים עולה כ״כ עד שלוקח גם פנימי׳ העליון כו׳ ועמ״ש סד״ה שובה ישראל. וא״כ לפ״ז אפשר לומר שגם ע״י הזבח וההעלאה שהוא ענין והחיות נושאות את הכסא יוכל להיות ג״כ העליה כ״כ לפעמים עד שלוקח גם פנימית העליון. אך עכ״ז הוא רק דרך עלייה מלמטה למעלה אבל להיות גילוי פנימית העליון למטה ממש זהו ע״י הנסכים. וזהו ענין יין המשמח אלקים שמשמח את ההעלם וההסתר הנמשך משם אלקים שלא יעלים ויסתיר שיהי׳ גילוי הפנימית למטה) (וע׳ בזח״א פ׳ נח דף ע׳ תחלת ע״ב וע׳ בזח״ג ויקרא דף ד׳ ע״א ע״פ שתו ושכרו דודים וד״ז ב׳ ויחי דף רמ״ח א׳). ולכן לכל קרבן היה נסכים כי עיקר ההעלאה הוא בשביל ההמשכה שאחר כך: 
וזהו שאמרו רז״ל כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים שאין קרבנו כלום שלא המשיך כלום בלא מנחה ונסכים (ולכאורה מגמרא זו יש קצת קושיא על הרמב״ם והרע״ב שכ׳ בפי׳ המשניות פ״ד דמנחות מ״ב דאין הלכה כר״ש דאמר אם היה להם פרים מרובים ולא הי׳ להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקריבו כולן בלא נסכים מיהו לפמ״ש בספר ושב הכהן במנחות שם יתיישב זה וע״ש שדחה דברי התוי״ט). וענין מנחה ונסכים הוא בחי׳ המשכת חב״ד למטה כו׳. כי שמן הוא בחי׳ חכמה שמן שצף ע״ג יין וגם שהרי מכל דבר מוציאין שמן ואפי׳ מאבנים (והוא הנקרא אָלִים) והיינו לפי שכולם בחכמה עשית כו׳. ע״כ נמצא בכל דבר בחי׳ שמן שהוא בחי׳ חכמה והסולת שבמנחות הוא בחי׳ דעת כמארז״ל אין התינוק יודע לקרות כו׳ וכן אמרו עץ הדעת חטה היתה והנסכים שהם יין הוא בחי׳ בינה הרי שמנחות ונסכים הוא בחי׳ המשכת חב״ד למטה ובלעדן לא המשיך כלום למטה (ומבואר למעלה דחב״ד היינו בחי׳ פנימית וא״כ המשכת חב״ד למטה זהו ענין גלוי הפנימית למטה), וכך ענין ק״ש בלא תפילין כי ק״ש הוא התבוננות בהוי׳ אחד כלות הנפש בבחי׳ העלאה ותפילין המשכת אחד על הקלף גשמי ובלא תפילין שלא המשיך כלום כ״א ההעלאה כאלו הקריב עולה בלא מנחה כו׳ וד״ל. וענין הניסוך שהיו מנסכין  בשיתין ויורד לתהום הוא ע״פ מ״ש יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים כו׳ בין מים עליונים למים תחתונים כו׳ שתחלה היו מים במים שהיו בחי׳ מים רוחניים ולא גשמיים (ועיין באלשיך פ׳ בראשית ע״פ והארץ היתה תהו כו׳) שהרי כתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים ועיין ברבות בבראשית ס״פ ב׳ ור״פ תזריע אלא בחי׳ מים רוחניים שהוא בחי׳ חכמה וכנודע בענין אור מים רקיע וכן המים אין להם גוון כלל כו׳ ומקוה מטהר את הטמאים כו׳ וביום שני שהבדיל בין מים למים אז מים עליונים נעשו רוחניים יותר משהיו קודם ההבדלה ומים תחתונים נתגשמו להיות מים גשמיים כמשל חבית של יין כשהיא מעורבת עם השמרים אין היין צלול והשמרים אינם גסים כ״כ. אבל כשהשמרים נופלים למטה אז היין נעשה צלול והשמרים נעשים גסים מאד כך קודם ההבדלה היו מים במים ואחר ההבדלה מים העליונים נתעלו ברוחני׳ ומים התחתונים נתגשמו. 
וביום הג׳ נאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד הוא התהום שנתרחקו עוד יותר כמאמר גער בהן הקב״ה שהוא בחי׳ גבורות ודינים יותר וצריכים בירור והוא ע״י נביעתן מתחת לארץ מלמטה למעלה מתמתקין (עמ״ש בפ׳ תולדות ע״פ ויחפ רו עבדי יצחק ובפ׳ חקת ע״פ עלי באר כו׳) וכן לנדה וזבה טהרתן במים חיים דוקא וכן אמרו רז״ל מעין מטהר בכל שהוא (ועיין ע״פ ויקחו אליך פרה). וזהו ענין הנסכים שהיו מנסכים יין ויורד לתהום פי׳ שע״י גילוי בחי׳ פנימית יורד ההמשכה גם למטה מטה ונותן בהם כח להיות יכולים גם הם לעלות בקדש. וזהו בקדש הסך נסך כו׳. 
והניסוך הוא ביין דוקא לפי שאין הגבורות נמתקות אלא בשרשן שהוא בחינת בינה דמינה דינין מתערין כו׳. והטעם שיש חילוק בנסכים בין פר לאיל כו׳ כמ״ש חצי ההין יהיה לפר ושלישית ההין לאיל כו׳. היינו לפי שההמשכה הוא לפי ערך ההעלאה שהעלאת הפר הוא עליית עצמיות פני שור יורד ההמשכה מלמעלה ג״כ ביותר ריבוי חצי ההין ויוכל להעלות יותר מדרגות התחתונים ודינים הקשים משא״כ האיל והכבש שאינן עצם פני שור גם המשכתו אינו כ״א שלישית ההין או רביעית כו׳. (ועיין מענין רביעית ההין בזח״ג פ׳ שלח קס״ב ב׳. בלק דף ר״ד א׳ ע״פ ומספר את רובע ישראל. ומענין חצי ההין ברע״מ ר״פ תשא דקפ״ז ע״ב ועיין בפע״ח שער כ״א פ״ו בענין פי׳ דודי). וזהו שאמרו רז״ל והשתיה כדת של תורה אכילה מרובה משתיה פי׳ שההעלאה הוא ברבוי יותר מן ההמשכה וכמארז״ל אין טפה יורד מלמעלה אלא א״כ טפיים עולים כנגדו כו׳ וד״ל ובגמרא (ספ״ד דסוכה דמ״ט ע״א) ע״פ וגם יקב חצב בו אלו השיתין ובמא״א אות יו״ד סעיף כ״ג דפי׳ יקב יחוד שמות הוי׳ אלקים שהוא גימטריא יקב והיינו כי הרקיע המבדיל בין מים למים הוא שם אלקים ע״ד כי שמש ומגן כו׳ ובנסכים כתיב הסך נסך שכר לה׳ שממשיכים גילוי שם הוי׳ שהוא הפנימית להיות משמח שם אלקים כנ״ל וזהו ע״י יחוד השמות דהיינו המשכת שם הוי׳ בשם אלקים והמשכה זו נמשך גם בבחינת מים תחתונים שמתחת לרקיע כו׳ וזהו וגם יקב חצב בו. 
ועיין עוד מענין יקב בזח״א ס״פ לך לך דצ״ו ע״ב. וברע״מ פ׳ משפטים דקט״ז סע״א פי׳ יקב יחוד קדושה ברכה וע״ש דקי״ט ע״א ובפ׳ פקודי דרס״ב ע״א ועמ״ש מזה סד״ה ואתה מרבבות קדש: 
 שלח,  ז׳
ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים וגו׳. ופי׳ בזהר (ר״פ שלח קנ״ז א׳) שיש שני מיני עצים עץ החיים ועץ הדעת והוא דייק איזה מנהון רב כו׳. ולהבין זה צריך להבין ענין הקדושה שאמרו רז״ל אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה, ואינו ר״ל השראת השכינה לבד שעל זה אמרו בפירוש שכינה  שרויה כמו שאמרו רז״ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אלא הענין הוא ע״פ מ״ש בגמרא (רפ״ו דברכות) אהא דכתיב ואספת דגנך וגו׳ וכתיב (ישעיה ס״א) ועמדו זרים ורעו וגו׳ דכאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכאן כשאין עושין כו׳, והוא תמוה דאיך ואספת דגנך מדבר בשאין עושים כו׳ והלא לעיל מיניה כתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. אך הענין דבפרשה זו לא נזכר ובכל מאודכם כמ״ש בפ׳ שמע ולכן נקרא עדיין אין עושין רצונו של מקום כו׳. 
ולהבין זה הנה איתא בזהר דלית פולחנא כפולחנא דרחימותא ומדלא אמר ברחימותא מובן היות האהבה עצמה בחי׳ עבודה ועמל גדול להגיע אליה וכמו שמשה רבינו ע״ה לימד דעת לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך וגו׳. דהיינו לכשיתבונן איך הוא אוהב חיי נפשו ורוצה מאד בקיום חיותו שלא יפסוק ממנו ח״ו, וזאת ישים האדם אל לבו כי הוא ית׳ הנה הוא עצמו החיות שבקרבו וחייו ממש שהוא חיי העולמים עליונים ותחתונים. 
וזהו ובכל נפשכם שכמה כחות יש באדם בנפש החיונית כמו הזן והדוחה והמעכל כו׳. וכן בנפש השכלי כו׳ ולאהבה זו שתקבע בלבו צריך עבודה ועמל גדול ויגיעה רבה בהתבוננות הנ״ל במוחו ומחשבתו ונקרא אהבה זו אהבת עולם בחי׳ ממלא כל עלמין כנודע (וע׳ בסש״ב פמ״ד אהבה הכלולה כו׳), ולכן היא בגדר גבול ומקום ויש לה הפסק וביטול בנטות לבבו כנ״ל. אבל ענין בחי׳ ובכל מאדך היא אהבה בלי גבול ומדה ואין לה הפסק דכל מקום שנא׳ מאד הוא בלי הפסק עולמית מחמת שבאה מבחי׳ סוכ״ע וכולא קמיה כלא חשיב. כי הנה חיות כל העולמות עליונים ותחתוני׳ אינו אלא מרוח פיו ית׳ כמ״ש וברוח פיו כל צבאם, כמו באדם הגשמי למשל רוח פיו הוא היוצא ונמשך מפנימיותו ותוכיותו אבל מ״מ אינו עצמותו ומהותו כלל כי אין גורם שינוי כלל בעצמותו בין קודם שיצא הדיבור או ההבל ממנו ובין אחר כך אלא הוא זיו והתפשטות הארה. כך כביכול חיות כל העולמות עליונים ותחתונים אינו אלא זיו והתפשטות הארה הנמשכת מאור אין סוף ב״ה תוך כל עלמין להחיותם אבל בחי׳ סובב כל עלמין הוא מה שאינו יכול להתלבש תוך עלמין להחיותם שהוא בחי׳ עצמותו ומהותו ממש אלא סוכ״ע מעלה ומטה שוים ממש שאינם תופסים מקום כלל נגדו ח״ו ולכן כתיב הודו על ארץ ושמים שבחי׳ ארץ נדמה לבחי׳ שמים דכולא קמיה כו׳. ואהבה זו מבחי׳ סוכ״ע לא תשתנה לעולם מחמת אהבות אחרות בשום אופן (עמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ חכלילי ועמ״ש בפ׳ נח בד״ה מים רבים) כדכתיב מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה מאחר שאינה מתלבשת תוך כלי כנ״ל וכל חד לפום שיעורא דיליה יש לו בחי׳ אהבה זו כדכתיב ועמך כולם צדיקים (ע׳ בזהר ר״פ נח) וכתיב (בראשית י״ז י״א) והיה לאות ברית ביני וביניכם וכתיב (שמות ל״א י״ג) כי אות היא ביני וביניכם כו׳ ברית עולם (ע׳ מ״ר ס״פ דברים דרפ״ז ע״ג) פי׳ אות ברית הוא בחי׳ אהבה זו מבחי׳ סוכ״ע שאינה מתלבשת בתוככם רק שעומדת עליכם בבחי׳ מקיף ביני וביניכם וד״ל. וזהו שחז״ל קראו אותו ית׳ בשם הקב״ה ולא בשאר שמות וכינוים כגון רחום כו׳ כי כל השמות וכינוים הם על שם התהוות הפעולה הנמשכת מאתו ית׳ ואפילו שם הוי״ה הוא על שם שמהוה מאין ליש, מה שאין כן שם קדוש מורה על עצמותו שהוא קדוש ומובדל שאינו מתלבש תוך עלמין וקדוש ברוך הוא אין סוף המתלבש תוך ז״א דאיהו וגרמוהי חד (ועמ״ש מזה ע״פ צאינה וראינה). ואהבה הבאה מבחי׳ זו נקראת קדושה לשון נוקבא שמקבלת מקדוש כמ״ש ואל אישך תשוקתך (ע׳ ברע״מ פ׳ אמור דף צ״ג א׳ ובפרדס ערך קדוש ועמ״ש ע״פ ראשי המטות בענין פי׳ קדושה זו ואיך פרישות מביאה לידי קדושה כו׳). והנה בחינת אהבה זו שנקראת בשם אות ברית הנ״ל אינה באה להתגלות אלא על ידי כריתת ערלה החופפת ומכסה כו׳ כמו שכתוב ומלתם את ערלת לבבכם (ועמ״ש מזה ע״פ ראה אנכי). וערלה  אינו לשון אוטם אלא ל׳ כיסוי וכו׳. והוא בחי׳ אהבה רעה בתענוגות בני אדם אף שהוא בהיתר רק שהוא בחמימות והתלהבות התאוה כו׳, וזה שכתוב יגיע כפיך כי תאכל, כלומר שהכפים יגיעים או הרגלים ושארי אברים החיצונים בלא לב כו׳, ואף הקרים בטבע כמו יושבי אוהלים כו׳ בחי׳ נולד מהול כו׳ אעפ״כ צריכים להטיף דם ברית למעט חלבו ודמו כו׳ למעט הנאות וצרכי גופו המונעים העבודה וכו׳ וכמ״ש מיץ חלב יוציא חמאה ואמרו רז״ל במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שהקיא חלב שינק, וענין החמאה הוא כמו למשל שמנונית הצף על החלב כך הוא בחי׳ אהבה הנ״ל שאינה מתלבשת תוך כלי כנ״ל (ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ ולבן שנים מחלב ובפ׳ וארא ע״פ וארא כו׳ באל שדי שבחי׳ חלב בקדושה הוא הגדלת המדות אהוי״ר ע״י אם הבנים שמחה, וע׳ בזח״ג קל״ו ב׳ בפי׳ רוחצות בחלב בחוורא דלעילא כו׳. וא״כ מזה יובן דבחי׳ חמאה שהוא שומן החלב יתכן שזהו בחי׳ האהבה רבה שלמעלה מהכלי וז״ש באברהם ויקח חמאה וחלב כו׳ וז״ש) (בישעיה ז׳ ט״ו) חמאה ודבש יאכל כו׳, אך במי אתה מוצא חמאה של תורה במי שהקיא כו׳ כי דוקא פרישות מביאה לידי קדושה שבחי׳ אהבה רבה זו אינה באה אלא אחר מדרגת הפרישות שהוא להפריד הרע שבנפש הב המית כו׳ שהוא בחי׳ בירור עה״ד טו״ר והיינו ע״י בחי׳ אהבת עולם ועי״ז יבא אח״כ לבחי׳ קדושה ואה״ר זו שהוא בחי׳ עץ החיים: 
והנה כתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו׳. דהיינו בחינת עץ החיים ולא יראה כי יבא חום וכו׳ פי׳ שלא יבטל ויפסיק האהבה זו מחמת חמימות ותאוות לדברים אחרים ח״ו כי המקיף מסמא עינים של החיצונים ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה כו׳. 
והנה כתיב אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. פי׳ כשישים האדם אל לבו ויעמיק באהבה רבה זו בתשוקה גדולה כמ״ש ואל אישך תשוקתך אז אליו ית׳ יאסוף וימשיך למטה תוספת קדושה. 
וזהו אדם מקדש את עצמו מעט פי׳ שאינו אלא מעט כמו שאמרו רז״ל נדמה להם כהר וכו׳ אבל באמת אינו כן מקדשין אותו הרבה מלמעלה שממשיך עליו בחינת סוכ״ע ע״י התורה והמצות שהמצות הם איברים דמלכא. 
והוא כמו למשל שאם תופס באדם באחד מאבריו ימשיכנו אליו וכש״כ כשאוחז ביד ימינו והוא ע״י מצות צדקה וחסד דרועא ימינא וכו׳ לכשיתבונן היטב שהתורה והמצות הם מבחי׳ סוכ״ע ועצמותו ית׳ ממש שוכן בתוכם א״כ כשעוסק בהם ומקבל התורה במוחו או עושה המצוה בידו הרי ממשיך עליו אור א״ס ב״ה בעצמותו ממש כו׳, וזהו ועל יובל ישלח שרשיו שהוא בחי׳ יובל בחול״ם ויובל במלאפום ושניהם לשון הולכה כמ״ש לך יובילו מלכים שי, אלא שבחי׳ יובל במלאפום ר״ל שהוא ית׳ מתנהג ומתמשך למטה ע״י התורה והמצות. 
ויובל בחול״ם שהוא מנהיג וממשיך אותנו למעלה כמ״ש יובל היא תהיה לכם פי׳ שלכם תהיה אותו היובל שמוליך וממשיך ושבתם איש לאחוזתו וגו׳ להתכלל למהוי אחד באחד נשיקין כפולים. [עמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ ושם אחיו יובל כו׳. 
והנה יובל הוא שנת החמשים דהיינו שער החמשים מנש״ב וזהו ענין שפי׳ יובל שהוא מנהיג וממשיך אותנו למעלה וכמ״ש במ״א ע״פ וספרתם לכם כו׳ תספרו חמשים יום ששער החמשים הוא המחבר המאציל א״ס ב״ה לנאצלים כו׳ וז״ש והיה כעץ כו׳ ועל יובל ישלח שרשיו שבחי׳ יובל הוא למעלה גם מבחי׳ עץ החיים (כמ״ש בזהר פ׳ אחרי דנ״ח ע״א ובפ׳ אמור דצ״ז ע״א ועיין באדר״ז דר״צ סע״ב ובזח״ב יתרו דף פ״ג סע״א משפטים דצ״ח ע״ב. ועיין בפ׳ חיי שרה דקל״א ע״א ובגמרא פ״ט דבכורות דנ״ה ע״ב יובל שמו וברבות פ׳ אחרי ס״פ כ״ב. ובפ׳ פנחס קרוב לס״פ דרפ״ב א׳. רות רבה ס״פ ויאמר הבי המטפחת דמ״ח ע״ד). וגם יובן זה עוד ממ״ש בזח״ג פ׳ שלח קנ״ח ב׳ בפי׳ היש בה עץ אם אין  שבחי׳ אין הוא למעלה מעלה גם מבחי׳ עץ החיים כו׳ ושער החמשים שהוא בחי׳ יובל הוא הממוצע בין אין ליש כמ״ש במ״א. ועמ״ש בפרשה ואתחנן בד״ה וידעת היום בפי׳ ויעקוד אברהם כו׳ ממעל לעצים כו׳. 
והנה מזה יובן ענין חטא המקושש עצים ביום השבת, כי הנה שבתא דלילא הוא בחי׳ עליית הבירורים שנתבררו בכל ששת ימי המעשה והוא בחינת בירור עה״ד טו״ר שנפרד הטוב מהרע ועולה למעלה ומתחבר בעץ החיים ולכן עיקר התגלות בחי׳ אהבה רבה הוא בשבת וכמ״ש במ״א ע״פ ויקהל משה כו׳ והנה עץ החיים זהו בחי׳ שבתא דיומא ועי״ז אח״כ ועל יובל ישלח שרשיו הוא בחי׳ שבת שבתון שהוא מנחה דשבת עת רצון כו׳ כמ״ש בזהר ח״ג קכ״ט א׳, וחטא המקושש היינו שעוקר דבר מגידולו היינו שמפריד היש להיות נפרד בפ״ע בבחי׳ דבר נפרד ולא יהיה בטל במקורו המחיה ומהוה אותו כו׳ וביום השבת שאז התחברות עה״ד ועה״ח שהיש בטל כו׳ עליות העולמות כו׳ לכן העוקר דבר מגידולו שהוא להיות יש בפ״ע הפך הביטול במקורו הוא חייב כו׳ כי עי״ז פוגם בעצים הנ״ל עה״ד ועה״ח כו׳, ועמ״ש מענין עה״ד ועה״ח בפ׳ בראשית ע״פ הן האדם כו׳ ולעיל בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה ובפ׳ בלק בביאור ע״פ מי מנה]: 
 שלח,  ח׳
קצת ביאור ע״פ מקושש עצים הנ״ל 
הנה פי׳ עושים רצונו של מקום וכו׳ כי מקום הוא בחי׳ ממכ״ע הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו הנה מקום אתי לכי ומעטי א״ע שנעשית ראש לשועלים להחיות בי״ע בחי׳ מקום ורצונו של מקום שהוא כתר דרחל כי לעולם דברך נצב בשמים שכתר דרחל הוא בשמים ז״א בעלה וט״ס אחרונות דילה הם לבדם שירדו למטה בעולם הבריאה [עמ״ש מזה פ׳ במדבר ועיין מק״מ בפ׳ בחקתי דקי״ג ע״ב בשם הרח״ו ט׳ חלקים שבבריאה כו׳ ע״ש] והנה מחצות לילה נקודת רחל (עיין מק״מ פ׳ אמור ד״צ ע״א) תחת המטה (ע׳ ביונת אלם פצ״ג) משבחת ומזמרת בתשוקה נפלאה נר אלקים העולה מאליה בדביקה וחשיקה להתכלל בא׳ ממדותיו ית׳ שבבחי׳ אצי׳ דאיהו וגרמוהי חד כנ״ל וכמ״ש למען יזמרך כבוד כו׳ לעולם אודך שדוד המלך ע״ה הי׳ מרכבה לבחי׳ מלכות ואמר שירות ותשבחות תמיד כדי לעשות לה כלי כדי שתהיה מזמרת. וזהו מזמור לדוד כמ״ש בזהר (קדושים פ״ד א׳) בענין דוד שפירא וכו׳ וזהו ולא שכיך כו׳ ולכן יתכן שתהא פולחנא דרחימותא בכל נפשך הנ״ל ועדיין אין עושין רצונו של מקום כנ״ל, דהיינו אהבת ה׳ ית׳ לבחי׳ סוכ״ע (שבפרטות הוא עתיק דנוקבא ר״ל כמש״ל שכתר דנוק׳ נק׳ רצונו של מקום ולמטה זהו בחי׳ בכל מאדך. וענין בחי׳ ט״ס דנוק׳ זהו למטה בחי׳ בכל נפשך כו׳, ויובן עוד ענין זה ממ״ש במ״א ע״פ כי על כל כבוד חופה כבוד כלה הוא אהבת בכל נפשך למען יזמרך כבוד כו׳ ובכל מאדך רעותא דליבא זהו בחי׳ חופה ומקיף כו׳ כתר דנוק׳ כו׳ ובאתעדל״ת אתעדל״ע ממשיך התגלות סוכ״ע כו׳ ע״ש. וזהו עושין רצונו של מקום ע״ד עושי דברו והדר לשמוע כו׳ כמבואר בד״ה בשעה שהקדימו כו׳ הנ״ל) שהוא ובכל מאדך ולכך נאמר גבי בחי׳ ובכל נפשכם ואספת דגנך וגו׳ מחמת שהוא עדיין בזו המדרגה להעלות ניצוצין קדישין המפוזרים בעסק מו״מ ובחרישה ובזריעה כו׳. וזהו שאמר רשב״י ע״ה אדם חורש בשעת כו׳ שהוא רק תיקון נוקבא בחי׳ מקום הנ״ל, אבל לעתיד ועמדו זרים ורעו וגו׳ שיהיו טפלים לישראל שיקיימו מצות שהאשה חייבת בהן וכמ״ש כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה כו׳ ויוכלו לעלות גם הם כו׳ רק שיהיו טפלים לישראל ע״י חרישה וזריעה. אבל ישראל עצמן מפני שיהיו בבחינת ובכל מאודכם דהיינו תשוקה ורצון המקום לבחי׳ סוכ״ע לא יוכלו להשפיל עצמן לתקן בחי׳ מקום אלא שיאכלו מן המוכן. (ועיין בלק״ת פ׳ בהר בטעמי מצות כי בימי החול כו׳ שני מציאות והכנות כו׳ והנה בשנה הז׳ כו׳ ע״ש  ועמ״ש ע״פ והיה מדי חדש בענין ר״ח שאינו נק׳ בלש ון הפסוק יום המעשה כו׳ יעו״ש הטעם). משא״כ אכילה הוא ענין אחר שיש בחינה זו גם למעלה אכלו רעים וגם למטה מחזק המוח שממשיך מלמעלה מן הזמן בתוך הזמן בתורה. ומיהו זהו לעתיד, אבל אנו עכשיו קיי״ל כרבי ישמעאל דאמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ. וכמ״ש ואספת דגנך כו׳ באספך מגרנך כו׳ וארז״ל הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם. והבחיי הקשה על לשון מקושש דהו״ל מלקט ולכן פי׳ שרומז מקו שש ר״ל שהפריד בענין ששה קצוות העליונים שהם הששה מדות העליונות כו׳ ע״ש. ויש לבאר דבריו ע״פ מ״ש רז״ל (פ״ט דשבת דפ״ט ע״א) ע״פ כי בושש משה באו שש שעות ולא בא כו׳. וברבות כי תשא פמ״א קנ״ו ב׳. ובפ׳ בהעלותך קרוב לס״פ (דף רס״ה ג׳) והרי ששה שעות ויותר ולא ירד כו׳ וע׳ מזה בזח״ב כי תשא (דקצ״א ע״ב) פקודי (דרל״ו ב׳). וברע״מ ס״פ שופטים (ער״ה סע״א) ובת״ז תקון י״ג (דף כ״ד ע״ב) שהפרישו בין שש דאיהו עמודא דאמצעיתא בחי׳ תפארת הכולל ששה קצוות ובין שבע שהיא בחינת מלכותו ית׳ שע״ז נאמר שבע ביום הללתיך כו׳. והכוונה בזה ע״ד האומרים עזב הוי׳ את הארץ ונתן הממשלה ביד המזלות והכוכבים ששרשם מד׳ מחנות שכינה פני אריה פני שור כו׳ וע״כ עשו תבנית שור כו׳ ואמרו כי מצרים שנאבדו כי עבדו למזל טלה אבל מזל שור חזק ממזל טלה לפי ששרשו מפני שור מהשמאל וכמ״ש ברבות כי תשא פמ״ב ושומטין אחד מהן ומכעיסין אותו בו שנאמר ופני שור מהשמאל והפרידו היחוד עליון דהוי׳ הוא האלקים. וכ״ז עשו הערב רב אבל בישראל נאמר עם זו יצרתי לי (בישעיה סי׳ מ״ג כ״א) וכמ״ש ברבות פ׳ אמור פכ״ז ע״פ שור או כשב א״ר לוי משל למטרונא שיצא עליה שם רע עם אחד מגדולי שרים ובדק המלך בדברים ולא מצא בהם ממש כו׳ לפיכך נעשה שור ראש לכל הקרבנות עכ״ל יעו״ש וע׳ במנחות (דנ״ג ע״ב) גבי יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו. ופי׳ שנקרא עם זו ע״ש שמחברים היחוד עליון דהוי׳ הוא האלקים ע״י שמאמינים בהשגחה פרטיות וכמ״ש מי כה׳ אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ והמזלות וכל צבא השמים אין להם שום ממשלה בעצמן שהם רק שלוחי ההשפעה כגרזן ביד החוצב בו וכמ״ש מזה בד״ה שובה ישראל וזהו פי׳ עם זו התחברות המדה השביעית הנק׳ זיי״ן ונקרא ארץ עם הוא״ו שהוא עץ החיים ונקרא ג״כ שמים שהוא ענין ההמשכה מאור א״ס ב״ה ע״י עמודא דאמצעיתא כו׳ כמאמר יחיד חי העולמים מלך. וכמ״ש ברע״מ שם וזה ענין עם זו קנית. (ועיין ברבות ס״פ במדבר דף ר״כ ע״ד זח״ב תשא קפ״ח א׳). ועד״ז יובן ענין חטא המקושש שהפריד עץ הדעת מבחינת עץ החיים וזהו ענין מקו שש. כעין ענין הנ״ל. ועיין במק״מ פ׳ שלח דקנ״ז ע״א והיינו שהפריד בין ו״ה דשם. וזהו ענין שאני שחרחרת ששזפתני השמש ופי׳ בזח״ג פ׳ אחרי דנ״ט ע״ב דלא אסתכל בי שמשא לאנהרא לי כי שמש היינו שמש הוי׳. 
ובפ׳ תזריע דמ״ה ע״ב ששזפתני שזפתני מיבעי ליה אלא רמז הוא דקא רמיז בשש. דכד נהרא שמשא בשש נהורין נהיר. וכד אסתלק כל אינון שית נהורין אסתלקו ועמ״ש לעיל ע״פ נשא את ראש בני גרשון בענין ססגונא ששש בגוונין הרבה כו׳ ע״ש. 
ועמ״ש מענין ששזפתני השמש בד״ה שחורה אני ונאוה. אך הסתלקות זו אינו אלא ע״ד הנזכר ברבות סוף שה״ש ע״פ ברח דודי ודמה לך לצבי מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה כך בשעה שישראל עושים רצונו של הקב״ה מביט עליהם בשתי עיניו הה״ד עיני ה׳ אל צדיקים ובשעה שאין עושין רצון הקב״ה הוא מביט להם בעינו אחת שנאמר הנה עין ה׳ אל יראיו. וע״ש בפי׳ זרע אברהם בשם ר״ש אלקב״ץ. ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול גבי לעשות הישר בעיני ה׳: 
 שלח,  ט׳
 והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ למען תזכרו וגו׳. להבין ענין ב׳ זכירות הללו למה. גם להבין איך יהיה מצות ציצית מורה על זכירת כל המצות. הנה ציצית מלשון הסתכלות כמו מציץ מן החרכים שהוא ענין זיו והארה דהיינו שיאיר ויתגלה בחינת גילוי אלהותו ית׳ שממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים וגו׳. הודו הוא זיו והארה ממנו כו׳ כמ״ש במ״א. 
והנה ענין בחינת גילוי זה פי׳ גילוי מציאותו ולא מהותו ח״ו צריך שיתגלה בלב האדם דוקא כמאמר רז״ל הלב רואה כו׳ בקהלת רבה דפ״ז ע״א ר״פ דברתי אני עם לבי, ולא די לו בהסתכלות העינים שהם חב״ד שלו בלבד שלכן נקראים חכמים עיני העדה אלא שצריך שתתפשט עד כי להיות נגעה עד בחי׳ נקודת לבו ממש שיהיה בבחי׳ הלב רואה ומרגיש ומתפעל בהרגשתו דהיינו התפעלות הפחד בלבו או התפעלות כרשפי אש מיסוד האש שבלבו כי להיות המוח עיקרו מיסוד המים והלחות שהוא קר בטבע ואינו פועל בנפשו שום השתנות ויש בו כבידות כידוע שהמים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך ראיית עיני השכל שבנפשו האלהית אינו פועל בנפשו החיונית שום התפעלות שיתפעל להשתנות טבעו ומהותו באשר הוא שם ולשנות את טעמו אל ההיפך לגמרי רק הוא כדקאי קאי בבחי׳ כבדות ועצלות במקום נמוך שהיה בו כ״א ע״י שיתלהב ויתלהט בנפשו עד כי נגע עד נקודת לבו ששם הוא יסוד האש העולה למעלה כרשפי אש ושלהבת י״ה כשלהבת העולה מאליה ליפרד מן הפתילה בלי השקט ומנוחה, וכל השתנות הוא ע״י האש דוקא כמו מצרף לכסף וכור לזהב עד כי הגו סיגים מכסף כו׳ [ועמ״ש מענין זה בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י. 
ובד״ה במדבר סיני באהל מועד כי תבאו אל הארץ גבי ונפש כי תקרב ובד״ה ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב]. והארה זו שמתלהט ומתלהב בלב האדם הוא ענין בחי׳ תכלת ולבן שבציצית כי בחינת לבן מורה על האהבה כרשפי אש כשלהבת מתלהב בלב האדם. 
והתכלת מורה על הפחד שבלבו [והיינו כמ״ש בפע״ח שער הציצית פ״ד דלבן נמשך ממוח בינה ותכלת מאבא, ונודע דבינה היא מקור האהבה כרשפי אש וחכמה הוא בחי׳ יראה עילאה ואבא יסד ברתא היא בחינת יראה תתאה וכמ״ש במ״א ע״פ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שימני כחותם]. 
וזהו שכתוב אין פחד אלקים לנגד עיניו כי כל זמן שהוא עדיין בחי׳ לנגד עיניו שהוא בחי׳ ראיית השכל בלבד אין לו פחד אלהים כי פחד הוא בלב דוקא שתפול עליו אימה ופחד בהתגלות הלב כ י הפחד מושרש ג״כ ביסוד האש שבלב כמו גוון התכלת שבאש ואור הנר התחתון שבפתילה ממש כנודע. 
והנה ציצית לשון נקבה כי כנסת ישראל מקבלת הארה זו מלמעלה מבחי׳ סובב כל עלמין כמ״ש מציץ מן החרכים מציץ לשון מפעיל ולשון זכר המשפיע שהקב״ה מפעיל ומשפיע הארה זו בכנס״י להיות להם בחינת הארה זו בהתגלות הלב בחי׳ הלב רואה ומרגיש ומתפעל בתגבורת יסוד האש אלהי שבנפש האלקית והיינו ע״י חרכים וחלונות שהוא ענין לב נשבר רוח נשברה וכמאמר פתחי לי וגו׳ וכמ״ש במ״א [ועמ״ש בד״ה ועשית ציץ זהב טהור כו׳ מלשון מציץ מן החרכים והוא אור האהבה רבה הבאה מלמעלה שהיא בחי׳ אהרן זקן אהרן כו׳ ע״ש, ועמ״ש בביאור ע״פ ויקח קרח בענין זקן אהרן שהוא ענין א׳ עם חוטי הציצית, ועיין בפע״ח שער הציצית פ״ג, ועמ״ש מענין אה״ר דאהרן ע״פ בהעלותך את הנרות וע״פ ועשית בגדי קדש לאהרן כו׳ ע״ש. ולפמש״כ דבחי׳ אה״ר דאהרן זהו ענין חוטי הציצית א״כ יובן דבחינת בגדי קדש דאהרן שהם הלבושים הנעשים ממעשה המצות כמש״ש זהו עצמו ענין הרמוז בהטלית וכדלקמן]: 
  פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה רחצתי את רגלי איככה אטנפם. שהוא מענה כללות ישראל על מאמר פתחי  לי שאמר הקב״ה כי להיות אור ה׳ מאיר ומתגלה בגילוי הלב של אדם להיות כמאמר פתחי לי, צריך להקדים לזה ב׳ בחינות אלו בחי׳ אלבשנה ובחינת אטנפם, ופי׳ וענין בחי׳ אטנפם הוא להיות ממארי דחושבנא לחשוב כל מחשבה דיבור ומעשה אשר לא טובים מיום היותו ואפי׳ חטאת נעורים כי לא די במה שכבר התחרט על עונותיו לכן כתיב רחצתי את רגלי פי׳ שכבר עשיתי תשובה איככה אטנפם איככה אוכל לבזות את עצמי ולטנפם דהיינו להזכירם עוד עלי לפי שקשה עלי הדבר, ורגלי הוא ענין קיום והעמדה של נפש האלהית רק צריך שיהיה תמיד לנגד עיניו כל הימים ויהיה נבזה בעיניו נמאס. 
בוזהו
ובחינת אלבשנה יובן בהקדים מאמר רז״ל תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן התחנן משה שיכנס לארץ מפני הרבה מצות מעשיות שנצטוו ישראל ואי אפשר לקיימן כ״א בארץ ישראל, כי המצות מעשיות שנוהגין בחוץ לארץ אינם אלא בערך חלק חמישית מרמ״ח מצות וארבע הידות אינו נוהג כ״א בארץ ישראל דוקא ורובן בזמן שבהמ״ק קיים כמו קרבנות ודומיהן. 
ולהבין למה רצה משה רבינו ע״ה לקיים מצות מעשיות דוקא. אך הנה כתיב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה וגו׳ כי כל המצות נקראים בשם צדקה כי כמו שצדקה היא בחי׳ לבוש כמאמר לבושו צדקה. וכמאמר רז״ל (פ״ק דב״ב) על פסוק וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך כל המצות הם בחינות לבושין וכל נימא ונימא הם פרטי הלכות כהררים התלוין בשערה מצטרפין לחשבון גדול שהוא בחינת מקיף וסובב כל עלמין [ועמ״ש מענין חשבון גדול בביאור ע״פ וספרתם לכם. 
וע׳ בע״ח שער א״א ספ״ה דחשבון גדול היינו למעלה בא״א בחינת סוכ״ע ולגדולתו אין חקר כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ ואתה מרבבות קדש וע״פ הזהר פ׳ חיי שרה דקכ״ג א׳ גבי מאה שנה כו׳ עד ברזא דמאה ברכאן דכל יומא]. 
והנה כתיב מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף פי׳ שכך היתה כוונת הבריאה שלא ידע האדם ענין המעשה שבעולם מהו בחינת ראש ומהו בחינת סוף. כמ״ש מזה ע״פ והיה מספר בני ישראל שהרי במדרגת ומעלת הבריאה שהיא דומם צומח חי מדבר הרי האדם שהוא המדבר הוא במעלה ומדרגה גבוה ועולה על כולנה. 
והרי אנו רואים בחוש שהאדם צריך להחיות את גופו ממיני מאכל הבעל חי ואפי׳ מבחי׳ צומח ודומם כמו מלח כי המאכל אין צריך להאדם והאדם צריך לו וגם אד רבה שהדומם שהוא עפר הנה ארץ ממנה יצא לחם וכל מיני צמחים להחיות את האדם כי סוף מעשה במחשבה תחלה. 
וזהו נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן מפני שכשם שהוא ית׳ א״ס כך לפעולותיו אין להם בחי׳ סוף כי בכל בחינה ובחינה שיתכן לומר בחי׳ סוף יתכן לומר ג״כ בחי׳ ראש לפי שבאמת אין להם בחינת ראש ולא בחינת סוף ויש להם כל בחי׳ ראש ובחינת סוף. (ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים). וכך הוא הענין בבחינת לבושין שהם מצות מעשיות הנ״ל וכללותן הוא מעשה הצדקה לפי שהוא נותן מיגיעו ועמלו אשר עמל בכל כחות גופו שלכן נק׳ מצוה סתם וכמ״ש במ״א. הנה כתיב והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך כבוד הוא בחינת לבוש כמאמר רבי יוחנן קרא למאני מכבדותא [ועמ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח מענין כבוד שהוא בחי׳ מקיף כו׳ ע״ש]. יאספך הוא ענין אסיפה וכניסה לתוכו להקיפו מכל צדדיו ולהיות לו למחסה ולמסתור כבגד ששומרו מן הצינה וכדכתיב ה׳ שומרך ה׳ צלך שהמצות מעשיות להיותם בחי׳ דומם בחי׳ עשיה גשמיות. 
וכן כל פרטי הלכות שבש״ס להיותם גשמיים בערך יראת ה׳ ואהבתו לזאת הם בחי׳ מקיפין ואהבה ויראה הם בחינת תורת האדם דהיינו שהם מורים ומתגלים בפנימיותו ומהותו כמ״ש וזאת תורת האדם כו׳. 
ואין זאת אלא יראה כנודע [מענין בזאת יבא אהרן אל הקדש עיין בזהר ר״פ אחרי דף נ״ז ע״ב  ועיין בזהר פ׳ בא דל״ז ע״ב ור״פ חקת] שהיא בחינת התכלת שבציצית להיות פחד ה׳ נקבע בלב האדם וכשם שאי אפשר להיות ציצית בלי בגד כך אי אפשר להיות אהבה ויראה בלי הקדמת עשיית כל המצות שהם בחי׳ מקיפין ולבושין כנ״ל. כמ״ש שש שנים תזרע שדך שהם שתא סדרי משנה ושש שנים תזמור כרמך שהם ששה סדרים תלמוד ואספת את תבואתה דהיינו שתאסוף ותלקוט אותם בנפשך כמארז״ל ותלמודו בידו ואז עי״ז תוכל ג״כ שתהיה כבוד ה׳ יאספך וגו׳ [ועמ״ש מענין זה בפ׳ בהר ע״פ כי תבאו אל הארץ כו׳]: 
  יובן מאמר רז״ל שהתינוק בבטן אמו מלמדין אותו כל התורה כולה ואח״כ משכחין ממנו כיון שהגיע זמנו להולד בא מלאך וסטרו על פיו [ועמ״ש ג״כ מזה בד״ה שחורה אני ונאוה]. 
גובזה
ולהבין למה מלמדין אותו ואח״כ משכחין ממנו אלא לפי שצריך להאיר בו אור ה׳ כדי שיהיה יראתו על פניו ואהבת ה׳ ופחדו בלבו לפיכך מלמדין אותו כל התורה כולה שהיא בחי׳ המקיפים וממנו יאיר לו אור ה׳ וכח אהבה ויראה. 
ואח״כ משכחין ממנו בכדי שתהיה זאת עבודת האדם לבחור בטוב. וכמאמר פתחי לי וגו׳. אך הארת התורה שהאירה הארה גדולה ועצומה בנשמתו בטרם שנתלבשה לגמרי בגוף החומר היא הנותנת כח ועוז שמאיר בה אור התורה אחר שנתלבשה בגוף החומרי שתוכל להפכו מחשוכא לנהורא כו׳ ע״י הארת אור האהבה ויראה המאירים מהתורה כי הרשימו נשאר מהארה הנ״ל שיאיר לו אור האהוי״ר מתוך הרשימו שנשאר אחר השכחה. (וזהו משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו דמשכני לשון להבא והביאני לשון עבר והל״ל תביאני. אלא הפי׳ כי חדר ר״ת חסד דין רחמים וזהו ובדעת חדרים ימלאו כי הדעת הוא המחבר וממשיך התפשטות המוחין בהמדות. והדעת והמדות האלו מהם נמשך הלכות התורה כשר ופסול כו׳ כמ״ש בסש״ב בהקדמה. וגם כי התורה היא מפתחות הפנימיות וזהו ענין חדריו היינו בתי גואי וזהו הביאני לשון עבר דהיינו כשהנשמה היתה למעלה טרם ירידתה בגוף שמלמדין אותה כל התורה כולה והן הן חדריו ולכן עי״ז גם אח״כ כשנתלבשה בגוף החומרי. עכ״ז משכני ע״י שכבר הביאני כו׳ ונשאר רשימו כו׳ ועמ״ש עוד מענין אחריך נרוצה בד״ה אדם כי יקריב מכם). וזהו פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה פי׳ מאחר שנשכח ממני התורה ע״י המלאך שסטרו על פיו א״כ קשה עלי הדבר להלביש עלי עוד בחינת התורה והמצות שהם בחינת לבושין כנ״ל. 
וזהו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות הוי׳ פי׳ מה שתראו בחינת ציצית שהוא בחינת הארת אהבה ויראה שהם בחי׳ תכלת ולבן שבציצית והן הם תורת האדם היוצאין בנימין ושערות מבחי׳ מקיף ולבוש שהוא בחינת מצות מעשיות שהם הנקראים מצות ה׳ לפי שאין נעשין עצמיות האדם כמו אהבה ויראה וגם הם מצות ה׳ ממש שהקב״ה מניח תפילין ומצלי. וזהו ענין אשר קדשנו במצותיו כי הם מצות שלו ממש. משא״כ יראה לא שייך גבי הקב״ה לכך כתיב וזאת תורת האדם וגו׳ (עמ״ש סד״ה צאינה וראינה בפי׳ וממדבר מתנה בחינת מדבר הוא כמ״ש ולא ישב אדם שם שהוא למעלה מבחינת אדם משם שרש התורה ומשם נמשכה ונתלבשה בבחינת אדם. וזהו ענין וזאת תורת האדם כו׳, ולפמש״כ משמע דפי׳ וזאת תורת האדם היינו מה שנמשך ונתלבש בחב״ד דמל׳ דאצילות כו׳ ועיין בזח״א עמוד קכ״ו מענין וזאת תורת האדם). וענין הזכירות הם ב׳ בחינות כנגד תכלת וכנגד לבן כנגד תכלת יזכור על מצות לא תעשה (שהיראה היא מקור לשמירת מל״ת כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ שימני כחותם) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים פי׳ תמיד תהיו אתם אצליכם בבחינת זונים ולא תאמרו רחצתי את רגלי כבר כו׳ וכמארז״ל ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע כו׳ וכנגד לבן יזכור על מצות עשה ועשיתם  את כל מצותי והייתם קדושים פי׳ שגם בחי׳ האהבה והיראה שבכם יתעלו בעילוי עד שתהיינה ג״כ נכללות באור המקיף בחינת קדש העליון: 
 הענין כי כוונת הכתוב להזהיר את האדם ולהיות לזכרון תמיד לעיניו גודל מעלת קדושת מצות מעשיות שמהם נעשה לבוש מקיף לנשמתו ושרשו ומקורו מאור מקיף ולבוש עליון שעליו נאמר עוטה אור כשלמה ולבושיה כתלג חיור. כמאמר רז״ל שהקב״ה מתעטף בטלית לבנה כו׳ שהוא מקור ושרש כל המצות שמהם נעשה לבוש לנשמת אדם הנקרא חלוקא דרבנן. 
קיצור
והנה גדולת ומעלת לבוש זה וקדושתו יזכור האדם בראיית הציצית שהם רק ד׳ נימין נמשכין מהארת לבוש זה ומן ד׳ נימין אלו שהם ב׳ חוטי תכלת וב׳ חוטי לבן נמשכה הארת דחילו ורחימו לחב״ד של כנסת ישראל שהם כל הנשמות שבישראל והוא נקרא תורת האדם וגו׳. 
וא״כ אם מהארת ד׳ נימין לבד נמשכה הארה גדולה כזו דחילו ורחימו של כל נשמות ישראל שמעולם. א״כ מה עצמה וגדלה מאד מאד מעלת קדושת הלבוש כולה בכבודה ובעצמה הנעשה מקיום המצות מעשיות. 
וכן תלמוד תורה בפיו דעקימת שפתים הוה מעשה. וגם הענין בהלכות כולם הן בדברים גשמיים שלכן הן הם גופי תורה גופי דייקא. כמ״ש האריז״ל שקדושת הטלית גדלה מעלתה במאד מאד על קדושת הציצית שהם רק נימין הנמשכין מהטלית רק שמפני גודל מעלת קדושתה אינה יכולה להתלבש בטלית הגשמי ממש כמו בציצית ולכן אין בטלית הגשמי שום קדושה כלל ומותר להשתמש בה דברי חול משא״כ בציצית כשרים. 
 שלח,  י׳
ביאור ע״פ והיה לכם לציצית כו׳ הלב רואה כו׳
 ענין הלב. הנה איתא הלב מבין הלב שומע. ואיתא בכתבי האריז״ל שיסוד אבא הוא בחזה [ועמ״ש בד״ה עיני כל בשם המגיד איש האלקי נ״ע]. ולהבין מהו יסוד הנה כל דבר המשפיע ומחיה למה שלמטה ממנו אינו מחיה רק במדרגה התחתונה שלו מאחר שהוא גדול מאד מהעלול ולא יכול העלול להשיג עילתו ולא יכול לסובלו. ע״כ מוכרח לצמצם עצמו ולקשר א״ע בבחי׳ תחתונה שלו למה שלמטה ממנו כדי להחיות אותו וזו הבחי׳ שבה משפיע נק׳ יסוד אבא בתוך יסוד אמא ונעשה מהם מוחין לז״א. 
להבין
והנה נראה מה שמבואר שם שמשתוין עד החזה ומתקבצין כל האורות בלב שהם ד׳ שמות מב׳ יסודות הנ״ל עולין לחשבון ל״ב [וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ אמור דצ״ג ע״ב]. ולהבין הענין ד״מ הוא מכיון שיצא שכל מהמוח פתאום וכשהיה במוח הוא סתום מאד ואינו בהתגלות עד שאפילו הוא עצמו אינו משיגו. 
ואחר כך כשמתחיל להתפשט מהמוח ולחוץ תיכף ומיד כשבא להתגלות מתלהב מאד ויכול לפעול בהתגלותו איזה דבר והלב הוא קיומו של הדבר שכיון שמתחזק איזה דבר בלב בחיזוק גדול לא יזוז ממנו לעולם. מה שאין כן כשעדיין אינו אצלו רק בשכל יכול לזוז ממנו תיכף מאחר שהלב עדיין מושרשת בתאוות גופניות מחמת שהיא קרובה יותר אל הגוף, ואע״פ שמשיג בשכל שצריך לדבק א״ע בו ית׳ בכל נפשו וזהו תכלית הכל אעפ״כ יכול הלב להמשיך אותו אחר תאות גופניות. כמארז״ל הלב חומד כו׳ ועל כן צריך האדם להיות תמיד זריז ללחום מלחמת השכל עם הלב להטות אותה גם כן בכל כח התבוננותו בגדולתו ית׳ עד שתחפץ גם היא לדבק בו ית׳. 
וזהו ענין ב׳ בחי׳ צדיק וחסיד. צדיק נקרא דהנה אמרו איזהו גבור הכובש את יצרו שצריך תמיד לכבוש את הלב בשכלו מאחר שהלב מושרש מאד בעניני עוה״ז אלא שהשכל נוטה לדבקה בו ית׳ וע״כ צריך תמיד ללחום מלחמתו ונק׳ צדיק. משא״כ כשמרגיל א״ע בהתבוננות כ״כ עד שתשרש הדבר בלב ג״כ וממילא הוא בטל מכל וכל ולא יזוז ממנה בשום אופן זהו נק׳ חסיד [כן כתב בשע״ק להרח״ו ח״א ש״ג. אכן בסש״ב פי׳ דזהו נק׳ צדיק ובחי׳ הא׳ נק׳ בינוני ע״ש]. 
וזה שאמר דהע״ה  תכלית שנאה שנאתים כו׳ כשראה שונאי ה׳ נעשה להם שונא גמור, ואף שהיה להם כמה מעלות גופניות שהיה ראוי לאהוב אותם מטבע הגוף דהיינו מצד יפים וחכמתם שדרך הגוף לאהוב דברים כאלו, אעפ״כ מפני שמושרשת אצלו כ״כ אהבתו ית׳ בלב גם כן הוא בטל מכל מדותיו נגדו והיה להם שונא גמור והוא ע״ד מה שכתוב ולבי חלל בקרבי. 
וזהו מחמת שמתפשט מהמוח לחוץ ששם הוא סתום ביותר כנ״ל. נחזור לענינינו שכל המשפיע למטה נקרא אותה בחי׳ יסוד ולכן כשאנו קוראים להוי׳ ב״ה אנו קוראים אותו באותה בחי׳ דהיינו במלת ברוך שהוא יסוד אבא כנודע דהיינו באותה בחי׳ שהוא מקושר אתנו להחיות אותנו באותה בחי׳ עצמה אנו יכולים לאחוז בו ולא יותר מאחר שלאותה בחי׳ הוא מצמצם א״ע להשפיע למטה כנ״ל ע״כ באותה הבחי׳ יש לנו אחיזה כמו שכתוב כולם בחכמה עשית. 
והנה אותן ב׳ היסודות מהם נעשים מוחין לז״א דהנה ז״א נקרא מלשון זעיר שהשכל הוא קטן יותר ממה שלמעלה והוא חיות המתפשט לחיות העולמות [ועמ״ש בד״ה באתי לגני ובד״ה צאינה וראינה גבי שאו ידיכם קדש כו׳] ואחר כך כשמתפשט עד החזה נעשה שם אורות הרבה ומשם נעשה בחי׳ רחל ולאה. 
ואע״פ שלכאורה מובא בכתבי האריז״ל שבחי׳ לאה יונקת ממה שלמעלה דהיינו מבינה ותבונה וגם בחי׳ רחל יונקת משם שעל זה נאמר בחכמה יסד ארץ היינו בחי׳ רחל הנ״ל אבא יסד ברתא שהכל מחכמה נפקא זהו גם כן אמת. אבל נראה דהנה ב׳ בחי׳ רחל ולאה הנ״ל הם נקראי׳ מחשבה ודבור [וכמ״ש בפ׳ שלח ע״פ טובה הארץ מאד מאד ובפ׳ ויצא ע״פ וללבן שתי בנות ובפ׳ תזריע בד״ה קא מפלגי במתיב תא דרקיעא כו׳ ע״ש] עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא והם נק׳ בחי׳ אחוריים של השכל שאינו השכל בעצמו כשבא להתפשטות מחשבה ודבור. 
וזהו שהם מאחוריים יסוד או״א. ולהבין מהו אתכסיא ואתגליא דהנה במחשבה יש גם כן אותן האותיות עצמן מה שהוא מדבר שהנה מה שמחשב זהו מדבר אלא ששם הם מכוסים ואינו יודע רק הוא בעצמו ואח״כ יכול להבין אפי׳ אחר. 
והנה מחשבה ודבור יוצאים מהמדות כי מה שאוהב זהו מחשב ומדבר והמדות נמשכים מהתבוננות השכל שמתחלה נופל לו בשכלו איזה דבר ואחר כך בהתבוננותו באותו דבר מתפשטים ללב ומשם נמשכים המדות לרצות הדבר או שלא לרצות והלב היא קיומה של דבר שלפעמים השכל מחייב לאהוב איזה דבר וטבע הגוף אינו מניחו אבל כשמדבק שכלו כ״כ עד שגם בלבו נקבע הדבר לעשותו ממילא הוא בטל מכל המדות ועל כן נאמר ביעקב וישק יעקב לרחל שהיה מותר לו בודאי מאחר שהיה בטל מכל תאוות גופניות מחמת התדבקותו בו ית׳ ואחר כך כשמתפשטים אותיות המחשבה לאותיות הדבור שם הוא יותר התגלות ולכן מאחר שהשכל יוצא מהמוח ללב שהכל מחכמה נפקא ע״כ יש בלב כל הבחי׳ דהיינו ראיה [וכמ״ש ולבי ראה הרבה חכמה כו׳] שמיעה והבנה, וכמ״ש ברבות בקהלת ע״פ דברתי אני עם לבי והיינו שיש בלב גם כן בחינת בינה כנ״ל שהם יסודות משתווין שם שבהם מתקשרים לחיות כל העולמות אך אדם צ״ל תמיד זריז ונלבב לכבוש את יצרו ולעקור אותו ממחדו״מ לדבקה בו ית׳ כנ״ל: 
 שלח,  י״א
 הנה כנסת ישראל נק׳ כלה והקב״ה נקרא בשם חתן, כמ״ש ביום חתונתו זה מתן תורה וכתיב ביום ההוא תקראי אישי וגו׳. 
והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ למען תזכרו ועשיתם וגו׳.
והענין כי הנה כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת שכנסת ישראל נק׳ בשם אשה ע״ש אש ה׳ כי בה׳ בראם ה׳ מוצאות הפה וברוח פיו כל צבאם שהוא מקור ומוצא הע״מ שנברא בהם העולם דהיינו המאמר א׳ שיכול להבראות כו׳. 
וענין הה׳ הוא לפי שהוא אתא  קלילא דלית ביה מששא שהוא הארה בעלמא היוצאת מהבל הלב לפה להיות מקור הדבור שההארה ההיא אינה נוגעת לעצמיות ומהות הנפש רק כח ההתפשטות ממנה שנמשך מבחי׳ חיצוניות בלבד שאין זו המשכת פנימי׳ הנפש, וכך עד״מ החיות הנמשך להיות בריאות והתהוות העולמות מאין ליש ולהיות ממכ״ע וסובב כל עלמין אינו אלא זיו והארה מבחי׳ חיצוניות דהיינו מבחי׳ מלכותו ית׳ שאינה אלא התפשטות לזולתו כו׳ שאין מלך בלא עם כו׳ כמ״ש במ״א, והארה והמשכה זו בכנס״י מקור נשמות להיות להם אש והתלהבות להתלהב ולהתלהט ברשפי אש ותשוקה ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה נקרא אשה אש ה׳ וכמ״ש ואל אישך תשוקתך וכתיב נר הוי׳ נשמת אדם שהנשמה קרויה נר כנר הדולק ממטה למעלה בטבע תולדתה וכשלהבת העולה מאליה קודם בואה לעוה״ז להתלבש בגוף הגשמי וגם אח״כ כל הבא למלא את ידו ולבו לה׳ הרי בכח נפשו לעורר את האהבה כו׳ כמ״ש בסש״ב: 
 להבין מאחר שהחיות נמשך להיות נבראים מאין ליש שהם בחי׳ עם עוממות נפרדים מאין יהי׳ להם הכח להיות להם בחי׳ ביטול והתכללות בבחי׳ א״ס כו׳, הנה ע״ז אמר הכתוב כי מאיש לוקחה זאת איש אש יו״ד כי יו״ד הוא בחי׳ חכמה עילאה שהיו״ד היא נקודה קטנה, וכך החכמה היא רק בחי׳ ברק המבריק במוח קודם שבאה לידי בינה והשגה בהתגלות המוח שהבינה הוא הרחבת הדעת והתרחבות המוח בדרך ארוכה ורחבה, וכך עד״מ בינה עלאה הוא עולם התענוג לנשמות שמתענגין ונהנין בהשכלתם והשגתם באור א״ס ב״ה והשגה זו נקרא בשם יש כמ״ש להנחיל אוהבי יש ונק׳ ג״ע, אבל החכמה מאין כו׳ הוא בחי׳ עדן מקור התענוג כמו שאין תענוג נגלה בחכמה כשעדיין מבריק במוח קודם שמתגלה בבינה והשגה שאז מתגלה התענוג משא״כ בחכמה עדיין התענוג הוא במקורו בהעלם כי החכמה מאין כו׳ הוא בחי׳ ביטול ממש באור א״ס ב״ה, ובחכמה יסד ארץ להיות נמשך בחי׳ ביטול במקור ושרש נש״י ומשם יפרד ומתחלק לס״ר נש״י שהם שרשי הנשמות ובהם ענפים כו׳ להמשיך בהם ג״כ בחי׳ ביטול ולהיות להם ביטול היש בבחי׳ אשה ונר, וזהו נר הוי׳ פי׳ שנמשך מבחי׳ הוי׳ להיות הנשמה בבחי׳ נר. אך כיצד תהיה המשכת חכמה עילאה בבחי׳ גילוי למטה הנה הוא עד״מ כמו טפה ממוח הזכר שמוכרחת להתפשט תחלה בכל האברים כו׳, כך צ״ל התפשטות והמשכת החכמה ע״י רמ״ח אברין דמלכא שהם רמ״ח מצות שהמצות הם כלים לאור א״ס ב״ה המלובש בהם. כמו האברים שהם כלים לנשמה ורוח החיים המתפשט בהם והמצות הן הן שממשיכות בחי׳ חכמה עילאה בחי׳ ביטול לכללות נש״י שתהיינה בבחי׳ אשה ונר בגימ׳ ר״ן והיינו כמ״ש בזהר פ׳ תרומה דקס״ו ע״ב כי בחי׳ רמ״ח מצות הנמשכות למטה הן נמשכות ע״י ב׳ בחי׳ ימין ושמאל שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כי ההשפעה והמשכת אור א״ס ב״ה שנמשך למטה הוא בחי׳ חסד ומים שיורדים ממקום גבוה כו׳. אך אם היתה ההמשכה נמשכת להיות למטה כמו שהיא למעלה לא היו העולמות בבחי׳ יש ודבר נפרד כלל וצ״ל בחי׳ צמצום שיהיה בבחי׳ יש ואעפ״כ יהיה נמשך להם ביטול דהיינו שהביטול יהיה מן היש ודבר נפרד דייקא כו׳ וכמ״ש במ״א. [ועיין מ״ש בפ׳ מקץ סד״ה המגביהי לשבת פי׳ המגביה י׳ הוא יו״ד שבה״א שהדל״ת הוא בחי׳ דלית ליה מגרמיה כלום נעשה ה׳ ע״י היו״ד שבתוכה והיינו בחי׳ המצוה שמצדק נעשה צדקה כו׳ ע״ש. נמצא ע״י המצוה נמשך היו״ד בתוך הדל״ת להיות נעשה ה׳. 
אך
וזהו ממש כענין המבואר כאן שהמצות הן הן שממשיכות בחי׳ חכמה עילאה בחי׳ אש יו״ד לכנ״י שתהיינה בבחי׳ אש ה׳ כו׳, וז״ש במדרש שיר השירים ע״פ סמכוני באשישות בשתי אשות ובת״ז פי׳ תרין אשין אשא חיוורא ואשא  סומקא ובתיקון ס״ד פי׳ באשישות איש ואשה והכוונה הכל א׳ דהיינו בחי׳ אש יו״ד ואש ה׳ הנ״ל]: 
  הנה הארה והמשכה זו אשר בבחי׳ חכמה עילאה להמשיך בבחי׳ ביטול למטה בעולמות הנבראים הוא מאיר ונמשך מלמעלה מאור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מן החכמה כי הנה להיות גילוי אור א״ס ב״ה בחכמה, הגם דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ מ״מ להיות גילוי אפי׳ בבחי׳ זו שיהא שייך לקרוא בשם חכים כלל הרי א״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו כו׳ והוא רם ונשא כו׳ אלא המשכה זו להיות גילוי זה הוא נקרא עד״מ בשם שערות שכמו למשל שערות הראש שהן ממותרי מוחין שיניקתם ואחיזתן במוחין שבראש ואעפ״כ אין עיקר החיות שבמוחין נמשך בהן שהרי אם חותכין אותן לא יכאב כלל אלא המשכה זו ממותרי המוחין שאינו נוגע לעצמיות ומהות החיות ואף גם זאת אינה אלא הארה מועטת ומצומצמת דרך חלל השערה כו׳, כך הארה והמשכה זו להיות גילוי אור א״ס ב״ה בחכמה הוא בבחי׳ שערות שאין לה ערך ויחוס לעצמיות ומהות אור א״ס ב״ה וזו היא הסיבה הגורמת להתחלקות ההשפעה וההמשכה בריבוי התחלקות לעולמות אין מספר וכולם אין דומין זה לזה שכל אחד ואחד מובדל מחבירו והיינו מפני הבדל השגתם באור א״ס ב״ה הנמשך להם שאין השגת א׳ דומה לחבירו ולכן נק׳ שכליים נבדלים שאין הבדלם והתחלקותם אלא בבחי׳ שכלם והשגתם [דבלא״ה לא שייך בהם פירוד שאינו אלא בגשמיות שתופס מקום] שאין א׳ דומה לחבירו וכן בכל העולמות מעולם ועד עולם כו׳ ומשם נמשך בחי׳ ביטול שהוא המשכת השגת אור א״ס ב״ה גם בעולמות הנבראים לכל חד וחד לפום שיעורא דיליה: 
באך
 והיה לכם לציצית וראיתם אותו דקאי על פתיל תכלת דלעיל מיניה בפסוק הקודם ותכלת עמרא הוא בחי׳ ושער רישיה כעמר נקא שהם בחי׳ שערות הנ״ל אלא שנצבע בגוון תכלת שכאשר נמשך למטה נעשה בחי׳ תכלת שהגוון ההוא הוא מנהורא תתאה הנאחזת בפתילה שכאשר מכלה איזה דבר גשמי הנאחז בו כמו פתילה או עצים משתנה הגוון לתכלת. 
וזהו
וכך עד״מ אמרו תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד בחי׳ מלכותו ית׳ שנק׳ ארץ אוכלת יושביה שמה שהעולמות מקבלים חיותם ממנה הוא ע״י ביטול והתכללות שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ליבטל וליכלל במקורם. משא״כ בחי׳ נפרד וסט״א אין נמשך לו חיות משם (ועיין ברבות נשא פי״ד. בנשיא השביעי דרנ״ז ע״ב. וחלק ליראיו תכלת שהוא מעין כבודו כו׳ ע״ש). ומאחר שהעולמות הן נבראים בבחי׳ יש ה״ז כמשל האור שנאחז בדבר גשמי וע״כ נקרא המשכה זו של התפשטות החיות מבחי׳ מלכותו ית׳ להחיות העולמות הנבראים מאין ליש בשם תכלת שהוא המשכת הביטול להיות היש בטל (וזהו דומה לכסא הכבוד כי כסא בחי׳ ביטול כמו שהכסא בטל לגבי היושב עליה). וכ״ז נמשך מבחי׳ שערות בחי׳ עמרא ושער רישיה כעמר נקא שהוא המשכת אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהחכמה כו׳ כנ״ל: 
  המשכה זו היא תלויה בעבודת ישראל למטה שהם הם הממשיכים באתערותא דלתתא ע״י מעשה המצות שעושין למטה מחמת שצווי המלך הוא, כך עי״ז מעוררים אתערותא דלעילא שתהיה המשכת אור א״ס ב״ה בבחי׳ שערות נמשך בבחי׳ חכמה לרמ״ח אברין דמלכא הן המצות שתהיינה כלים ואברים להתפשט ולהתלבש בהן בחי׳ חכמה עילאה כדי שבהן וע״י יומשך הגילוי למטה ותהיינה המצות משפיעות בחי׳ גילוי החכמה, וזהו וזכרתם את כל מצות ה׳ ועשיתם אותם כלומר שתעשו את המצות להיותן בבחי׳ זכרים המשפיעים גילוי החכמה ובחי׳ הביטול להיות למטה ביטול היש כנ״ל. אך ולא תתורו אחרי לבבכם אשר אתם זונים כו׳ זנות נק׳ בחי׳ התלהבות ורשפי אש  זרה כמו זונה הלהוטה אחרי זרים וסרה מאחרי בעלה שכל הנאות הצריכות לאדם ליהנות מעוה״ז תהיינה בקרירות וכאלו כפאו כו׳. 
גאך
וכמארז״ל תורתן קבע ומלאכתן עראי פי׳ עראי דרך עראי בעלמא בלי התלהטות והתלהבות וחמימות הלב כלל שלא לעשותו עיקר כו׳, וכשם שהזונה אסורה לבעלה כמ״ש איש כי תשטה כו׳ והיא נטמאה כו׳, כך מי שנמשך אחרי אש זרה אשר לא לה׳ בהבלי העולם ותענוגות בני אדם לא יכול להיות בחי׳ אשה אש ה׳ לקבל מאיש א״ש יו״ד. וכמ״ש ברבות בקהלת (דפ״ז ע״א) ע״פ דברתי אני עם לבי הלב סוטה שנאמר אל ישט אל דרכיה לבך (במשלי סי׳ ז׳ כ״ה) הלב זונה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם כו׳ אשר אתם זונים אחריהם. וע״ז נאמר סור מרע ועשה טוב טוב זה האור, כלומר שכדי שיהיו מעשיו מאירים מאור א״ס ב״ה צ״ל תחלה סור מרע ולא תתורו אחרי לבבכם, לבבכם דייקא שהלב הוא מיסוד האש ועי״ז למען תזכרו שנהיה אנחנו בחי׳ זכרים המשפיעים [ובבחי׳ זו אמרו א״ת מורשה אלא מאורסה שהתורה היא בחי׳ כלה ומאורסה לנש״י שהם בחי׳ דכר ומשפיע. 
וכן נאמר קדש ישראל לה׳ ראשית תבואתה שישראל הוא ראשית ומקור התורה וכמ״ש ע״פ יונתי כו׳]. דהיינו שבכם ועל ידכם תהיינה המצות נקראים בשם כלים ואברים דמלכא להיות נמשך בהם אור א״ס ב״ה כי באתעדל״ת תליא אתערותא דלעילא. 
וזהו ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני והיינו ע״י ולא תתורו כי בעולמות הנפרדים מי שחושק לדבר א׳ ומתאוה אליו נעשה בחי׳ נוק׳ שהוא מקבל לפי שהוא מקבל תענוג מאותו דבר שחושק, משא״כ בעולם היחוד ע״י שהוא בחי׳ אשה אש ה׳ נעשה בחי׳ דכר כי נעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה במחשבה תחלה. וכמארז״ל ע״פ אחור וקדם צרתני אחור למעשה בראשית שבמע״ב הנה אדה״ר (שהיה כלול מכל הנשמות) נברא במאמר אחרון מכל הנבראים שהוא מאמר נעשה אדם ואעפ״כ הוא בחי׳ קדם כי נש״י עלו במחשבה וכמ״ש בראשית בשביל ישראל שנק׳ ראשית. והייתם קדושים לאלקיכם. הנה קדוש בוי״ו היינו המשכת קדש העליון וג״פ קדוש עד שהוי׳ צבאות. 
והמשכת קדושה זו היא בחי׳ שערות כנ״ל שזהו ענין קדושה כמ״ש גבי נזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו והמשכת בחי׳ שערות הנ״ל הוא ע״י אתעדל״ת כנ״ל. וזהו והייתם קדושים שאתם תהיו ממשיכים קדושה זו לאלקיכם פי׳ לבחי׳ אלקות השורה בכם שהוא בחי׳ מלכותו ית׳, וכמ״ש שום תשים עליך מלך כו׳ שהוא בחי׳ יחודא תתאה בחי׳ ביטול היש כמו ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים וכמו וצבא השמים לך משתחוים, שאפילו בחי׳ ביטול שלהם נק׳ יש מי שבטל כו׳. משא״כ יחודא עילאה בחי׳ ביטול חכמה עילאה והחכמה מאין כו׳ ביטול ממש באור א״ס ב״ה שאינו תופס מקום כלל באמת לאמיתו וכענין ונחנו מה כו׳: 
 שלח,  י״ב
ביאר ע״פ והיה לכם לציצית
 התכלת. הנה ד׳ גוונין שבנר הנזכר בפע״ח שער השבת ספ״ד בשם הזהר בראשית נהורא חיוורא כו׳ ונהורא תכלא כו׳ הוא התחתון הנאחז בפתילה ולפי שמכליון הפתילה הוא דבר שאינו מינו כלה ונבער בו נשתנה האור לגוון תכלת וכך מל׳ דאצילות נק׳ נהורא תכלא שנעשית כליון לבי״ע שבטלים אליה ונכללים בה. 
ענין
והנה עד מל׳ דאצילות הוא השתלשלות הע״ס מעילה לעילה בבחי׳ אחדות משא״כ בי״ע הם בחי׳ אחרת ודבר נפרד מלאכים ונשמות ביטול היש ולהיות כן הנה בבחי׳ האצילות הוא כמשל אשא חיוורא הנ״ל שהוא מראה האש בעצם שלא בא מדבר שאינו מינו ממש ודבר זר כמו כליון הפתילה אלא שהוא ביטול בעצם דבחי׳ ח״ע המתפשט בדרך השתלשלות בכל האצי׳ משא״כ בחי׳  המל׳ שנכללים בה עולמות הנפרדים שהוא דבר שאינו מינו ממש בחי׳ יש ודבר נפרד וכשאעפ״כ נכלל בבחי׳ ביטול היש זהו ענין נהורא תכלא שבא מכליון הפתילה כו׳. [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ כי אתה נרי בסוף הדבור שנהורא תכלא נמשך מכליון הפתילה כנ״ל ונהורא חיוורא נמשך מהשמן שממנו נמשך אור צח כו׳ והיינו כי השמן לא נק׳ דבר שאינו מינו כי שמן הוא בחי׳ חכמה עילאה שהוא בחי׳ התורה כו׳ ע״ש]. 
וזהו ענין ארץ אוכלת יושביה רק שהמרגלים אמרו זה ללה״ר כי המרגלים שקרנים היו. אבל באמת זה הוא לשבח כי ואתם הדבקים בה׳ כו׳ כמ״ש בזוה״ק פ׳ בראשית דנ״א ע״א. [ות״ח אע״ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי וקיימן בקיומא הה״ד ואתם הדבקים בה׳ אלקיכם חיים כולכם, ופי׳ כי ענין דאורחיה לשיצאה זהו ע״ד שארז״ל הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפם. 
וזה היה הלה״ר של המרגלים שהיא ארץ אוכלת יושביה לומר שעי״ז הביטול יתבטלו ממציאותם לגמרי כענין הושיט כו׳ ושרפם הנ״ל. אבל באמת אינו כן כי אדרבה עיקר החיות הוא הביטול ואינו ביטול ממציאותם לגמרי ח״ו ושם שאני שהיה לעונש כו׳ ע״כ נתבטלו ממציאותם לגמרי. משא״כ בביטול דנש״י כו׳ אדרבה ע״י ואתם הדבקים כו׳ חיים כולכם. 
והטעם כמ״ש בזהר שם ת״ח כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן אבל תתאי לאו הכי דאינון מלה גסה כו׳ ובגין כך אכיל ושצי לון, הרי מבואר דנהורא תכלא לא אכיל ושצי רק מלה גסה דהיינו היש דק״נ שהוא דבר זר לגמרי, ולא יוכל ליכלל בבחי׳ מלכות כ״א ע״י ביטול מהותו שכלה והולך לו הקליפה משא״כ אינון דלעילא שהם בביטול דסט׳ דקדושה אע״פ שמתכללים בבחי׳ מל׳ בביטול עכ״ז אינה מכלה אותן ח״ו כ״א זהו תכלית שלימות מציאותם. ואפשר שזהו ענין מראה הסנה שהראה הקב״ה למשה דכתיב והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. וכמ״ש במדרש רבה שמות (פ׳ ב׳) מכאן אמרו האש שלמעלה שורפת ואינה אוכלת. והיינו כדפי׳ שם דסנה היינו ישראל וכ״מ בגמרא ספ״ו דשבת (דס״ז ע״א) הסנה הסנה כו׳ משום דמייכת מכל אילני כו׳ והיינו ע״ד כי אתם המעט מכל העמים כו׳ שמשפילים א״ע ע״ד ואנכי עפר ואפר כו׳ וע׳ בת״ז תחלת תקון י״ט (דל״ז ע״א) וז״ש ורצון שוכני סנה ועיין פ׳ בת׳ דזבחים (קי״ח ב׳) ועמ״ש לעיל בד״ה במדבר סיני באהל מועד וע״כ אע״פ שהאש שורפת את הסנה היינו שיומשך רשפי אש האהבה בנש״י ולהיות ביטול היש עכ״ז אינה אוכלת ומכלה אותם ממציאותם ח״ו כ״א אדרבה שזה הביטול הוא עיקר החיות כו׳. וע׳ מזה ברע״מ פ׳ שופטים דף רע״ד ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם שהאש מכלה הקליפה ואינו מכלה הקדושה כו׳ ע״ש. וע׳ עוד מזה בזהר ח״ב דס״ט ע״ב. ח״ג דר״פ ע״ב וברבות בשיר השירים ר״פ סמכוני באשישות כו׳ ובאשו של סנה. עוי״ל בפי׳ ואתם הדבקים כו׳ חיים ע״פ מ״ש בזהר פ׳ ויגש (דר״ז ע״ב) בגין דאצטרך לשבחא חי לחי כו׳ עד חיים כולכם. וע׳ בזהר פ׳ בהר דק״י ע״ב ע״פ ועשה טוב שכן ארץ כו׳ ע״ש ובזהר פ׳ ויחי (דרל״ז ע״א) ע״פ ואתם הדבקים ודרמ״ה ודו״ק]. וכמ״ש יראת ה׳ לחיים יראת ה׳ תוסיף ימים כו׳ מלכותך מלכות כל עולמים שזהו חיותם וקיומם מאוא״ס ב״ה הנמשך בהם משא״כ דבר נפרד אין לו חיות ועיקר החיות הוא הביטול כנ״ל: 
  המשכה זו להיות ביטול זה נמשך בבחי׳ יש שיהי׳ יש ובטל הוא מבחי׳ אבא כי אבא יסד ברתא [וזהו אם אין חכמה אין יראה כי מל׳ נק׳ יראה תתאה ושרשה מח״ע] ותכלת הוא גבורות דאבא כי זה הוא בחי׳ גבורה וצמצום להיות המשכה זו בבחי׳ יש להיות שם נמשך ג״כ בחי׳ ביטול כו׳ [ר״ל שכדי להוריד ולהמשיך הביטול גם למטה במקום נמוך דהיינו בבחי׳ יש זהו ע״י גבורה וכמ״ש בסידור בד״ה אדני שפתי  תפתח וזהו ע״ד שנתבאר בביאור ע״פ קול דודי שלהיות נמשך ההמשכה בפנימית בהכלי זהו בחי׳ גבורה ולא בחי׳ דין ח״ו אלא אדרבה כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה הוי׳ יחתו מריביו בפי׳ וענין ויתן עוז למלכו ועיין בלק״ת פ׳ וירא ע״פ כי אש יצאה מחשבון וכמ״ש מזה בביאור ע״פ על כן יאמרו המושלים בואו חשבון]. 
באך
ולפי שתכלת מוחין דאבא ולבן מוחין דאימא לכן בזה הזמן אין תכלת לפי שלגודל מעלתו שהוא מבחי׳ אבא א״א לירד בזמן הגלות וזהו חכמה בראש חכמה בסוף כי א״ס אינו שורה אלא בבחי׳ חכמה להיותו בחי׳ ביטול ולכך אור א״ס מתלבש בחכמה דא״ק וא״ק מתלבש בחכמה דאצילות כו׳ וחכמה עילאה היא בחי׳ ביטול ממש ונחנו מ״ה כי החכמה מאין תמצא ובינה יש רחובות הנהר התרחבות הדעת וההשגה משא״כ חכמה עומק המושג בחי׳ העלם ישתחשך סתרו בחי׳ עדן מקור התענוג כי בבחי׳ חכמה עצמה לא ניכר שום תענוג רק בגילוי החכמה בהשגה בינה להנחיל אוהבי יש נק׳ ג״ע העליון ומלכות הוא חכמה תתאה להיות ביטול היש ואנחנו כורעים ומשתחוים וצבא השמים לך משתחוים שיש מי שמבטל א״ע ומשתחוה כו׳ (ועמ״ש בד״ה כי אברהם לא ידענו וח״ע דאצילות היא בחינה ממוצעת כו׳ ע״ש). ונקראת אשה ה׳ מוצאות הפה התחלקות הדבור בעשרה מאמרות להיות כמה מיני צמצומים והתחלקות העולמות כמ״ש באדרא ולכן נק׳ עולם הדבור בשם אשה כי מאיש לוקחה זאת שכדי להיות בחי׳ אשה ממטה למעלה ואל אישך תשוקתך נמשך מבחי׳ איש אש יו״ד פי׳ יוד הוא חכמה ונמשך בבחינת איש הוא ז״א שהוא בחינת מדות שהדבור מקבל מהמדות כי הגם דאבא יסד ברתא. מ״מ הרי השכל משפיע במדות תחלה כי הרי אנו רואי׳ בחוש שלפי התגברות המדות ככה יהיה לו כח הדבור שמן המדות עולה למחשבה ולדבור כמ״ש בסש״ב ודרך כלל הם רמ״ח מצות רמ״ח אברים דמלכא כי רמ״ח מצות הם ט״ס דז״א שכ״א כלול מט׳ ט׳ פעמים ט׳ הם פ״א וכל בחי׳ יש לה ג׳ בחי׳ רת״ס א״כ ג״פ פ״א הם רמ״ג וה״ח המגדילים הרי רמ״ח שמרמ״ח מצות נמשך מלמעלה שיהא אשה אש ה׳ דהיינו שיהא ביטול היש ויהא כח להעלות ממטה למעלה ולהיות נר הוי׳ נ שמת אדם. (ועמ״ש מזה בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי בת איך שע״י המצוה נמשך הכח להיות נר הוי׳ נשמת אדם עד וזהו תתן אמת ליעקב. וכן בד״ה המגביהי לשבת גבי וענין נר של המצוה כו׳ ובד״ה כי אתה נרי) ובחינת נר נעשה כשנמשך הרמ״ח למטה בנוק׳ כי נתוסף תרין דרועין דיליה כו׳. (בזהר הרקיע ס״פ תרומה בדף קס״ו הקשה דא״כ אין כאן רמ״ח אברים כי הרי באדם הרמ״ח אברים הם עם ידיו כו׳ והאריך שם לבאר זה אבל חסר תשלום הענין. אמנם בפע״ח שער השבת ספ״ד הנ״ל פי׳ כי נר הם רמ״ח אברי המל׳ עם תרין דרועין דיליה וכמש״כ). וביאור הדבר כי להיות נמשך אור א״ס למטה מטה היה הכל בטל באור א״ס ולא היה התהוות היש כלל ע״כ הוכרח להיות הסתלקות וצמצום אחרי התפשטות והם בחינת תרין דרועין דילי׳ שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (ועמ״ש ר״פ לך לך בד״ה הנה אברהם בפי׳ ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) וע״כ יש בישראל ג׳ בחינות כהנים לוים וישראלים. והנה שרש התהוות ההמשכה להיות אור א״ס בחכמה הגם דחכים ולא בחכמה ידיעא אך להיות גילוי בחינת חכים כו׳ הוא למעלה מהחכמה ונקרא א״א מבחינת שערות. 
ומשל שערות בשם המגיד נ״ע כמו שערות הראש שהן מותרי מוחין שאין נוגעין כלל אל עצמותו והראיה שאם חותכין אותן אין לו כאב כלל ומ״מ הם יונקים מן המוח בעודן על הראש ע״י אד שעולה מן המוח כו׳. כך הנה המשכת אור א״ס ב״ה להיות חכים כו׳ הוא מה שאינו נוגע אל עצמות כלל שאין לו ערך ויחוס כו׳ כי הוא לבדו קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם ואין תופס מקום לפניו כלל ביטול המלאכים והנשמות שאם יהיו בטלים  ונכללים באור א״ס ב״ה אינו נוגע אליו ית׳ כלל רק המשכה זו היא עד״מ כמו בחי׳ שערות שהם ממותרי מוחין ומ״מ הם יונקים מעצמותו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ תצוה ע״פ ועשית בגדי קדש) והמשכה זו היא מגלגלתא למעלה מבחי׳ מוח שעי״ז הוא התהוות גילוי אור א״ס להיות בחינת חכמה כו׳ והשערות הם המחלקין ההשפעה וההמשכה להיות השגות שונות בא״ס כמה בחינות רבבות מדרגות שהוא כמ״ש הרמב״ם שכליים נבדלים דבמה יבדל המלאך א׳ מחבירו אם לא בהשגתו מאחר שאין לו גוף ואין לו מקום גשמי. 
ועד״ז כל ההבדל שמעולם ועד עולם בכמה עולמות לאין קץ הוא ע״פ ההשגה כל חד וחד כו׳ וכמ״ש בע״ח דקוצי דשערי מכה ברישא דז״א מאחוריו להיות התחלקות הדעת כי ג׳ מוחין חב״ד והדעת נחלק לחו״ג אהוי״ר כו׳ וקוצי דשערי זה נמשך ונסתיים בנוק׳ כמ״ש בכוונת הציצית. עיין בפע״ח שער הציצית רפ״ג וע״ש ג״כ בפ״ה דהיינו להיות נמשך מזה תכל ת. וזהו והיה לכם לציצית וע׳ ברבות בא פט״ו (דקל״א ע״ג) הציצית נתתי לכם שנאמר והיה לכם לציצית היינו כנ״ל בענין ואתם הדבקים כו׳. וראיתם אותו דהיינו שבחי׳ שערות שער רישיה כעמר נקא יהיה נמשך למטה בתכלת מל׳ דאצילות: 
  ענין וזכרתם את כל מצות ה׳ וזכרתם כלומר לעשות אותם זכרים משפיעים כי הנה מבואר בלק״ת פ׳ בראשית בטעמי מצות כי ב׳ אותיות מ״צ ממצוה הם בא״ת ב״ש י״ה. ועם ב׳ אותיות ו״ה דמצוה הרי הוא שם הוי׳ ונק׳ רמ״ח אברין דמלכא ומלכא הוא ז״א. ולפעמים נקראו מצות המלך כי מצות המלך היא עיין בזהר ס״פ שלח דקע״ה ע״ב מצוה במל׳ ותורה בז״א (ור״ל דא״כ הם במל׳ ולא בז״א ועוד כי רמ״ח אברים היינו עצמיות ז״א ממש משא״כ פי׳ ציווי המלך הם פקודתו לבד ולא עצמותו ואיבריו ממש, ועמ״ש מענין זה ג״כ בביאור ע״פ וידבר אלקים דעשרת הדברות ושם נת׳ בע״א קצת). אך הענין כי באמת למטה הוא מצות המלך אך שרשה למעלה היא בבחי׳ אברים דמלכא כי מאיש לוקחה זאת והיינו ע״י אתעדל״ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא כמשל מי שנוגע בצפרני רגליו של אדם מרגיש במוח כו׳ כך ע״י מצוה גשמיות שעושה למטה בשביל שכך מצות המלך סתם נוגע באור א״ס ב״ה השורה ומלובש בה ולהמשיך בחי׳ שערות דא״א ברמ״ח מצות רמ״ח אברים דז״א שיהיו הם המשפיעים בחינת המשכת חכמה עילאה ששרשו נמשך משערות דא״א והיינו שיומשך מזה הביטול למטה כו׳ כנ״ל דהיינו להיות אש ה׳ כו׳. אך ולא תתורו אחרי לבבכם כו׳ כי באמת באצילות לא יגורך רע וכמ״ש מזה בביאור ע״פ במדבר סיני באהל מועד אבל בנוגה המשכת טו״ר הגם שיש שם ג״כ ע״ס אך שהם מעורבים טו״ר כידוע ויכולה ההשפעה להחליף כו׳ [ע״ד מ״ש בלקוטי הש״ס להאריז״ל גבי פי׳ ירדן שנוטל מזה ונותן לזה דהיינו קליפת נוגה אשר לפעמים היא קדושה ולפעמים היא קליפה נוטלין מזה ונותנין לזה בסוד הגניבה והעשיקה הנזכר בסבא דמשפטים עכ״ל. 
גולהבין
ור״ל שע״י הנוגה נמשך היניקה מהקדושה גם להרע וכמ״ש מזה ע״פ ויקחו אליך פרה, ומ״ש בשם הסבא דמשפטים הוא בדף צ״ה ע״ב]. וזהו ענין השקאת הסוטה מים המאררים לבדוק כו׳ ונקתה ונזרעה כו׳ [עיין ברע״מ פ׳ אמור דצ״ז א׳ ובזוהר נשא דקכ״ד א׳ ב׳ ובפי׳ ויחי דרמ״א ב׳]. 
וכן בכל אדם שהוא מורכב מטו״ר וצריך לעקור התשוקה וההתלהבות של אש זרה כו׳ ועי״ז אש ה׳ פי׳ אש של ה׳. וע״ד האמת אש ה׳ הה׳ עצמה היא בחי׳ אש והם ה״ג של הנוק׳ העולים למעלה ומתמתקים בהמשכת אש יו״ד הם החסדים והם ה״ג עליונים שהם חסדים שמלמעלה למטה וזהו למען תזכרו שתהיו אתם הזכרים כי בהעלותך את הנרות ה״ג של הנוק׳ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר [ועיין בזהר פרשה תזריע (דמ״ב ע״ב) א״ר יוסי כו׳ ל ת לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכר ובפי׳ הרמ״ז שם ואז עוזר את החסדים כו׳  ע״ש] וכמשל הנר של מטה שמדליק הנר של מעלה בעלות הלהב ממטה למעלה וכן נר מנר עד רום המעלות (וכמו שנזכר בשבת עליות העולמות שמתקרב עולם לעולם ועולם לעולם עד רום המעלות כי כשעולה העליון הנה התחתון ג״כ עולה אחריו כו׳) ועי״ז ועשיתם את כל מצותי שהם הם העושים את המצוה להיות המשכת אור א״ס ב״ה במצוה ולהיות המצוה כלי לאור א״ס כי מצד שא״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ הרי הוא רם ונשגב כו׳ אלא שנש״י הם הם הממשיכים כו׳ [וע׳ מ״ש מזה בפ׳ בחקתי בד״ה הנה מבואר בע״ח. 
ואפשר כי זהו עוד בחינה עליונה יותר מבחי׳ וזכרתם שנאמר תחלה לעשות אותם זכרים דהיינו מה שמעוררים ע״י המצוה גילוי והמשכת רמ״ח אברין דמלכא ז״א דאצילות שהוא הנקרא זכר חסדו אכן בחינת ועשיתם את כל מצותי היינו המשכת אור א״ס ממש ברמ״ח איברים דז״א וכמ״ש באגה״ק קרוב לסופו ד״ה להבין מ״ש בפע״ח שכל המצות לתקן רמ״ח איברי ז״א ע״י המשכת אור א״ס בהן במוחין כו׳ ומקור המוחין הוא לבנונית כו׳ הוא עונג וחפץ עליון כו׳ ע״ש. 
וע׳ מ״ש בביאור ע״פ וארשתיך לי]. ועתה יובן ענין והייתם קדושים לאלקיכם. קדוש בחי׳ שערות כמ״ש בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו שהנזיר ממשיך בחי׳ שערות כמ״ש מזה בפ׳ אמור בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י דהיינו שממשיך מבחי׳ שערות דא״א. 
ועד״ז הוא ענין קדוש דקדושה וג״פ קדוש כנגד ג׳ קוצי דשערי [נראה דצ״ל הפי׳ כנגד ג׳ שמות הוי׳ שבמוחין עליונים דא״א שמהם נמשך הי״ג קוצין ואלו נמשכין ומאירין בז״א ע״י קוצי דשערי דא״א היורד מאחורי ז״א כמ״ש כ״ז בפע״ח שער חזרת העמידה ספ״ג] שהם כנגד ג׳ בחי׳ בי״ע שבאצילות והן חב״ד חג״ת נה״י וזהו ג״כ ענין ג׳ קוצין שיש בצורת אות יוד קוץ העליון והיוד עצמו וקוץ התחתון כו׳ [ועיין בפרדס שער י״א פ״ז] ועי״ז נמשך להיות הוי׳ צבאות להיות המשכות החיות בעולמות. 
וזהו והייתם קדושים לאלקיכם ולא כתיב להוי׳ אלא היינו לבחי׳ מלכות שהוא בחי׳ יחודא תתאה כורעים ומשתחוים ביטול היש ופי׳ שישראל הם הממשיכים בחי׳ שערות לבחי׳ מל׳ להיות ביטול כנ״ל דהיינו שעי״ז יומשך הביטול גם בבי״ע להיות ביטול היש וזהו אל תקרי בניך אלא בוניך כו׳: 
 שלח,  י״ג
[נמשך לדרוש דלעיל]
 הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. פי׳ דהנה ארז״ל בענין קדושים תהיו יכול כמוני ת״ל כו׳ קדושתי למעלה מקדושתכם. והפי׳ בזה הוא כי הנה יש אתערותא דלעילא שע״י אתעדל״ת אתערותא דלעילא וזהו ענין והייתם קדושים לאלקיכם וכנ״ל שישראל ע״י אתעדל״ת ממשיכים אתעדל״ע בחי׳ ג״פ קדוש כו׳. אכן יש אתערותא דלעילא קודם אתערותא דלתתא להעלות ממטה למעל׳ ואתערותא דלעילא זו גדלה מעלתה מאד מאותה שע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להגיע אליה. 
אני
וכמאמר הבעש״ט ז״ל על הבת קול שמכרזת שהם הרהורי תשובה והם באים מלמעלה שאין אדם עושה מאומה מצד עצמו והיינו כמו תחלת הבריאה כי חפץ חסד הוא ועל המשכה זו ארז״ל קדושתי למעלה מקדושתכם. דאם כפשוטו אינו מובן כלל מה צריך לומר שקדושתו ית׳ למעלה כו׳. 
ועל המשכה זו נאמר אני ה׳ כו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שאני הוצאתי להיות אתערותא דלתתא. ואח״כ אני הוי׳ אלהיכם אתעדל״ע ע״י אתעדל״ת קורא בתורה שממשיך גילוי א״ס בהתורה ודרך כלל כל המצות הם הם לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה קוב״ה ז״א מעולמות א״ס ושכינתיה מלכות המקננת בבי״ע שרש ומקור נש״י. והנה בי״ע הם עולמות הנפרדים ואינו מגיע שם היחוד עליון רק היחוד הוא בבחינת מל׳ דהיינו בבחי׳ ביטול שיהא בטול היש כו׳: 
  והנה מזה יובן גם כן ענין מארז״ל ע״פ ויקח קרח טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה כו׳. והענין מבואר לקמן בביאור על פ׳ ויקח קרח דטענת קרח היה דהרי הטלית הוא הא״מ עצמו וחוטי הציצית הם רק המשכה מצומצמת בבחינת שערות שאינו ערוך לגבי עצמיות המקיף. 
ד
ואם כן איך יתכן שהטלית דתכלת והא״מ עצמו לא יהיה בו המצוה כלל רק ע״י החוטין כו׳ וכוונתו היה שבזה יחלוק ג״כ על כהונת אהרן כו׳. ובאמת עיקר המצוה הוא על ידי חוט דתכלת דוקא לפי שעל ידי זה דייקא נמשך בהאדם בחינת א״פ שיהיה לו אהוי״ר כו׳ ע״ש. 
וע״פ מה שכתוב כאן בענין חוט דתכלת יובן זה בתוספת ביאור והוא כי הנה מבואר למעלה שהתכלת הוא מבחי׳ מוחין דאבא. שהוא להמשיך בחי׳ הביטול למטה במל׳ כדי להיות ביטול היש נהורא תכלא. אך שהתכלת הוא מבחי׳ גבורות דאבא. שמהם דוקא נמשך כח והמשכה זו להיות ביטול היש וכמו שכתוב ג״כ בשם הלק״ת בענין בואו חשבון והטעם כי כדי להוריד ולהמשיך להגיע הביטול גם במקום היש זהו על ידי בחי׳ הגבורה. 
והוא כמבואר לעיל בביאור ע״פ קול דודי בשה״ש שמהשפעת הגבורות נמשך בבחינת א״פ גם כן כמו המשכת החיות בהאבר וכמו כי הדם הוא הנפש מה שאין כן מבחינת חסדים נעשה בחי׳ מקיף לבד כמו שכתוב וימינו תחבקני כו׳ ע״ש. 
ולכן כדי להגיע הביטול במקום היש שהוא המשכה בבחינת פנימי׳ גם כן שיגע הביטול בתוכו ממש מקרב איש ולב עמוק זהו על ידי בחינת גבורות דאבא דייקא. ששרשו מח״ס שבו מלובש גבורה דעתיק כמ״ש הרמ״ז ר״פ פנחס ע״פ שמע בני מוסר אביך. 
ומשם מקור כח הבירורים שהוא ביטול היש. וכיון שכן שעיקר כוונה זו להגיע הביטול בבחינת פנימי׳ ממש לכך צ״ל ע״י חוט דתכלת. שעל ידי שהוא בבחי׳ חוט נמשך בבחי׳ א״פ ממש ועל דרך זה הוא ענין הקוצי דשערי הנמשכים מא״א כו׳. מה שאין כן הטלית עצמו עם היותו כולו תכלת מכל מקום הוא עדיין רק בבחינת מקיף ולא נגע הביטול עדיין בפנימיותו כ״א על ידי החוטין כו׳. 
ועיין מ״ש בד״ה והיה לכם לציצית. דהארת אהבה ויראה שהם בחי׳ תכלת ולבן שבציצית הן הנקרא תורת האדם. והטלית שהוא הלבוש והמקיף עצמו דתורה ומצות מעשיות הן הנקרא מצות ה׳. ולפי שכל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו ע״כ צ״ל חוטין דייקא שהן המשכת אהוי״ר כו׳, וע״י זה יזכור גדולת ומעלת הלבוש עצמו. ועיין מה שכתוב בד״ה קדש ישראל בפי׳ ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו וגו׳. וזהו גם כן ענין מארז״ל (פ״ב דשבת דל״א סע״א) קבעת עתים לתורה כו׳ פלפלת בחכמה כו׳ ואפילו הכי אי יראת ה׳ היא אוצרו אין אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חטין לעליה הלך והעלה לו אמר ליה עירבת לי בהן קב חומטין אמר ליה לאו. אמר לו מוטב שלא העליתה. והענין כי חטה הוא כ״ב אתוון דאורייתא. ולכן מתן תורה בשבועות בכורי קציר חטים וכמו שכתוב במ״א באריכות בד״ה וספרתם לכם כו׳ ע״ש. וקב חומטין פרש״י ארץ מלחה. 
והנה כתיב ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך כו׳ ומבואר בכהאריז״ל שהמלח הוא ג׳ גבורות ממותקות ומלח אותיות לחם וגימ׳ מזלא והיינו ששרשו מגבורות דאבא וכנזכר מזה בקצרה בביאור על פ׳ וידבר משה אל ראשי המטות ע״ש. 
ולכן הוא מפליט הדם והפסולת מהבשר כי בחכמה אתברירו. ולכן צריך לערבו בחטים שהוא התורה ע״ד הנ״ל שלהיות ביטול היש נמשך מגבורות דאבא כו׳ שע״י זה דייקא נמשך הכח להגיע הביטול גם בבחינת היש וגם משם נמשך בחינת יראה כנ״ל. 
וזהו שנזכר עירבת לי בהן קב חומטין דתיבת לי מיותר. אלא דרצה לומר שעל ידי שיראת ה׳ אוצרו אזי התורה והחטים הם לי ונקרא תורת ה׳ וכמו שכתוב והייתם לי כו׳ כי לי בני ישראל כו׳ מה שאין כן   בלא יראה כו׳. 
תורה
וכמו שכור חטים עם היותו יקר הערך אינו כלום בלא קב חומטין ומוטב שלא העליתה כך עד״ז טלית שכולה תכלת בלא חוטי הציצית כו׳. ואין לתמוה שהתכלת הוא מגבורות דאבא ושכמ״כ המלח שרשו משם כי כמה בחינות ומדרגות יש בגבורות דאבא וכה״ג תש״י הוא במל׳ וכן מזבח החיצון כו׳ והרי המזבח אינו עתה ומצות הנחת תש״י קיימת. א״ו כי כמה בחי׳ ומדרגות יש בכל ספירה כו׳. 
ומ״מ יש להם קצת שייכות זל״ז ולכן נאמר בכהונת אהרן ברית מלח עולם. שכרת עמו הקב״ה הברית על הכהונה במלח. להיות כמו שבחי׳ מלח הוא בחכמה אתברירו וכנ״ל בענין קב חומטין כו׳. כך כהונת אהרן שזקן אהרן הוא המשכת הביטול לנש״י וענין א׳ עם חוטי הציצית תכלת ולבן כנ״ל. ועמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות חייך שלך גדול כו׳ והיינו שהוא הממשיך כח ההעלאה להיות נר הוי׳ נשמת אדם כו׳ (וע׳ בזהר ויחי דרמ״א ע״ב מענין מלח ברית אלקיך ובמק״מ שם): 
 שלח,  י״ד
 אני ה׳ אלקיכם. הנה ארז״ל בכל מקום שנאמר אני ה׳ פי׳ אני הוא שנאמן לשלם שכר. ולהבין ענין הכפל שכפל לומר ב׳ פעמים אני הוי׳ כו׳ ועוד מפני מה לא נזכר זה רק בציצית. אך הנה כתיב היום לעשותם היינו היום בעוה״ז ולמחר לקבל שכרם היינו בג״ע ותחיית המתים ועיקר קיבול השכר הוא לזמן התחייה. 
אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳.
וצ״ל מהו השכר והגמול שהנשמות היושבים בג״ע ומתענגים על ה׳ כמו נשמות האבות אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם במה שיצטרכו להתלבש בגופים ולחיות ע״פ האדמה. גם מפני מה יש חילוקי מדרגות ג״ע עליון וג״ע תחתון ויש כמה עליות עילוי אחר עילוי ותחיית המתים הוא בשוה לכל ישראל כמאמרם כל ישראל יש להם חלק לעוה״ב רק ואלו שאין להם חלק כו׳ הכופר בתח״ה מדה כנגד מדה הוא כפר כו׳. 
והנה בברכת המצות תיקנו לומר אשר קדשנו במצותיו כו׳ פי׳ אשר הוא לשון תענוג ואושר וכמו באשרי כו׳ והוא מקור המצות שמשם הם נמשכים [ועמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון]. והענין כי הנה התענוג נמצא בכל גשמיות שבעולם השפל וכמו שאנו רואים שיש בחי׳ תענוג בכל חושי הנפש ראיה שמיעה ריח דבור וכמה מיני תענוגים יש בראיה מציורים ומראות כו׳ וכן בשמיעה מקול ערב כו׳ וכן חוש הטעם חיך יטעם אוכל כו׳ מתוק הוא לנפש וכה״ג יש בחי׳ תענוג בכל חומר הגשמי שבעולם והוא בחי׳ פסולת התענוג העליון והנה באמת בחינת התענוג הגשמי הוא נמשך מבחי׳ התענוג הרוחני ע״ד מארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה כו׳ והרי מתיקת העשב נמשך ונולד מן המזל המכהו ומגדלו ובאמת הוא רק פסולת מתענוג אלקות שהנשמות נהנין ומתענגין מזיו השכינה שהוא נפלא כו׳ כי העוה״ז הוא עולם השפל שהאלקות הוא בהעלם והסתר גדול עד״מ קליפת הפרי שמסתרת לפרי כך העוה״ז ומלואו מסתיר חיות אלקי ונראה הכל ליש ודבר. 
וע״כ לעתיד לבא כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ וכתיב ג״כ השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה ועל שמים דכעת כתיב כי שמים כעשן נמלחו כו׳ וכל בחי׳ התענוג שבו הוא מבחי׳ פסולת התענוג העליון כנ״ל והוא מה שארז״ל (פ״ק דתענית ד״י ע״א) ח״ל שותה מתמצית א״י וזהו מ״ש וכל קרבי את שם קדשו כו׳ (בתלים סי׳ ק״ג) והיינו שיש מלאכים הנק׳ קרביים שמבררים השפעת התענוג ועד״מ הקרביים באדם שבהם יתברר המאכל והמובחר שנתברר נעשה ממנו דם בלב ומחיה את הגוף והפסולת נדחה לחוץ ככה למעלה יש מלאכים המבררי׳ השפעת התענוג הפנימי נמשך בג״ע והפסולת נמשך ע״י השתלשלות בהמזלות  ומשתלשל למטה להתלבש בענינים גשמיים כסף וזהב כו׳ וזהו שנאמר יאר ה׳ פניו אליך כו׳ היינו מפנימיות תענוג עליון שמאיר בתורה ומצות. 
ועיין מענין וכל קרבי בזח״א לך לך דפ״ז ע״א ובפרדס ערך קרביים, וזהו שארז״ל בר׳ עקיבא כשראה כרך גדול של רומי מלא׳ כל טוב ובשלוה גדולה שחק ואמר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה כו׳ כי מזה דוקא יכולים להכיר איך שלגדולתו אין חקר ממש כי אם פסולת תענוג עליון שירד ונפל בקליפות הוא גדול כ״כ על אחת כו״כ לעושי רצונו פנימיות תענוג העליון המאיר בתורה ומצות שהוא רב ועצום כו׳ [ועמ״ש ע״פ וישב יעקב וע״פ ויהי בשלח פרעה]. אך מה שאפשר להן להגיע יניקה ושפע מתענוג העליון לעוברי רצונו ית׳ ויהיה איך שיהיה אפילו מפסולת תענוג שבו הוא כמאמר שלמה המלך ע״ה שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך. 
ועיין ברבות פ׳ תולדות ס״פ ס״ו. כחשכה כאורה ותכלית ירידה זו הוא כמ״ש כיתרון האור מן החשך דוקא [ע׳ בזהר ס״פ תצוה דקפ״ז סע״א ובפ׳ תזריע דמ״ז ע״ב]. והיינו ע״ד מארז״ל בכל לבבך בשני יצריך וכמארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדין כו׳ כי מן ההיפוך דוקא עד״מ שמתחלה נהנה מתענוגי עוה״ז תהיה אח״כ הצעקה יותר גדולה בחילא יתיר והוא בחי׳ מאדך בלי גבול וז״ש נפשי אויתיך בלילה בעוה״ז שדומה ללילה בחי׳ חושך משם יהיה יתרון אור בבחי׳ אהבה רבה הנ״ל [וגם כמ״ש במ״א שיש שני מיני תענוג לפני המלך. האחד בעשיית המצות. 
והשני כשרואה את בנו בא מרחוק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את בנו נתמלא חדוה ותענוג וכך הנמשל בענין התשובה כו׳ ע״ש ועד״ז הוא ענין ירידת התענוג עליון למטה בשבה״כ שמזה יומשך אח״כ בחינת התענוג השני ע״י התשובה כו׳ וזהו ירידה צורך עליה] ולמעלה ג״כ האופנים ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים הרי סבת הרעש הזה של האופנים הוא דייקא מצד הסתר האלקות משא״כ השרפים דאימא מקננא בכורסייא כו׳ שהוא בחי׳ גילוי אור א״ס המתגלה להיות מושג בעולם הבריאה ושם מעמד השרפים וע״כ הם עומדים בלי רעש ואומרים קדוש שמשיגים איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי שאין שינוי בעצמותו כלל בין קודם בריאת העולם ובין לאחר בריאת העולם לפי שמקור חיות כל העולמות הוא רק הארה ממנו בלבד ונק׳ אור א״ס עד״מ אור השמש שאינו פועל שינוי כלל כו׳ ומ״ש בספרים כח הפועל בנפעל כו׳ הוא למטה בבחי׳ עשי׳ שנק׳ פעול כידוע [וכמ״ש במ״ח ובסידור האריז״ל בפי׳ וידע כל פעול כי אתה פעלתו בתפלת ר״ה ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה בחדש השלישי בפי׳ על כל שבח מעשה ידיך]. אמנם האופנים וחיות הקדש שהם בעולמות שלמטה מבחי׳ כורסייא שאין שם גילוי אלקות בהשגה כ״כ הם ברעש גדול [ועמ״ש מזה בשה״ש בד״ה שחורה אני ונאוה] ועד״מ הצעקה בחילא יתיר וזהו שהתקינו שתים לפניה דהיינו קודם ק״ש אחד ואהבת להיות בבחי׳ רעש כו׳: 
  באתערותא דלתתא בחי׳ רעש נמשך מלמעלה שער ויש שער בשין ימין ויש שער בשמאל שער בימין היינו כמ״ש זה השער לה׳. ובשמאל הוא כמ״ש ושער רישי׳ כעמר נקא פי׳ עד״מ השערות שגידול׳ הוא מן המוח אבל הוא הארה חיצוניות ממנו עד שבהחתך השערה ממנו אינו מרגיש במוח וכך למעלה התורה נקראת בשם בחי׳ שערות כמ״ש קווצותיו תלתלים תילי תילים של הלכות כי אורייתא מחכמה נפקת והמשכה זו מענג העליון מקור כל התענוגים נק׳ שערה כי מקור התענוג הוא בחי׳ עצמותו ית׳ ואינו עד״מ התענוג שלמטה באדם שמתענג מאיזה דבר שמקבל ממנו התענוג ואפילו תענוג הנשמות בעוה״ב הרי הם נהנין ומקבלים הענג מזיו השכינה כו׳ משא״כ בו ית׳ שאין לך דבר שחוץ ממנו והוא המדע כו׳ ובחי׳ התענוג שבו היינו בחי׳ עצמיות התענוג שהוא עצמו בחי׳ תענוג  וזהו שנק׳ מקור התענוגים כי הוא מקור לכל בחי׳ התענוגי׳ שלמטה. 
בוהנה
ואמנם גילוי והמשכת התענוג משם הוא ע״י צמצום שמתצמצמ׳ התענוג להיו׳ מאיר בחכמת התור׳ וזהו שנקרא בחי׳ שערות עד״מ בחי׳ צמצום חיות המוחין בשערה כו׳. וזהו ג״כ ענין תענוג הנשמות בג״ע שהוא ג״כ מהשגת התורה כו׳ כנודע שבג״ע התחתון הוא הלימוד פנימית של התורה הנגלית לנו וג״ע העליון רזא דרזין כו׳ וכ״ז הוא בחי׳ שער רישי׳ כו׳ וכנודע אמנם המצות שהם יותר נעלות דהיינו שנמשכים מעצמיות התענוג שלמעלה מגילוי התענוג המתצמצם ע״י שערות ונמשך בחכמה וכמ״ש מרב כל פי׳ למעלה מתענוג האלקי שהוא ג״ע העליון שהוא בחי׳ צמצום ביו״ד נברא העוה״ב כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה מנורת זהב כולה ובד״ה ואתה תצוה את בני ישראל) ועליהם הוא שנאמר לבושי׳ כתלג חיור וכנודע שהמצות נקראים לבושים פי׳ עד״מ הלבוש שמעלים ומסתיר את האדם המלובש בו כך שורש המצות הוא מבחי׳ מקור התענוגים שהוא בבחי׳ העלם ואינו מתגלה בבחי׳ חכמה והשגה כו׳ אבל הוא נמשך ע״י מצות מעשיות כי תרי״ג מצות דאורייתא עם שבע מצות דרבנן עולה תר״ך והם תר״ך עמודי אור עד״מ העמוד שמחבר כו׳ והיינו משום דנעוץ סופן בתחלתן וע״י קיום המעשה יכולים להמשיך ממקור התענוגים שהוא מה שאינו מתגלה בחכמה. 
וזהו ענין הקרבנות שהקרבת בהמה גשמיות מכפר על חטא האדם דכתיב אדם ובהמה תושיע ה׳ וכתיב והם הביאו את קרבנם לפני ה׳. כי חלק ה׳ עמו וכשפוגם וחוטא הוא פוגם בשם הוי׳ עצמו כי הוי׳ היינו שמהוה וע״י החטא הוא ממשיך חיות המהווה למקום שאינו ראוי והכפרה על זה הוא מבחי׳ לפני הוי׳ שהם י״ג מדות הרחמים נושא עון כו׳ וא״א להמשיך ולעו רר מבחי׳ זו זולת ע״י הקרבת בהמה גשמיות דוקא משום דנעוץ סופן כו׳ כידוע הכלל דכל הגבוה יותר בירידתו למטה הוא נשפל יותר וכמו כן הבהמה שהיא למטה נמוכה במדרגה מן האדם שהוא בחי׳ מדבר הוא הוראה על עוצם רוממות שרשה למעלה רק שנפלה למטה ע״י שבה״כ והיינו כי הבהמה היא למטה מן הדעת אבל שרשה הוא מלמעלה מן הדעת ועמ״ש מזה ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳. 
ואמנם ע״י הקרבתה ע״ג המזבח הוא מעורר וממשיך מבחי׳ שלפני הוי׳ כו׳. וכמו כן במצות הצדקה כתיב והיה מעשה הצדקה שלום וענין השלום ידוע מענין עושה שלום במרומיו בין שר של מים ובין שר של אש כו׳ דהיינו ע״י גילוי ההארה שלמעלה מההשתלשלות וכמו כן כל משפיע ומקבל הם ב׳ הפכים וע״י הצדקה עושה שלום וזהו בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה כו׳ והפי׳ של לבושי׳ כתלג חיור היינו עד״מ השלג שהוא מחלקי׳ מקובצי׳ ונקפים מעט מעט עד שנעשה רב כו׳ כך בצדקה כתיב וילבש צדקה כו׳ כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול וכן הוא בכל המצות מעשיות שמכמה ביחד נעשה לבוש א׳ והוא עד״מ הלבוש שהוא מכמה חתיכות בגד: 
  מצות ציצית היא שקולה כנגד כל המצות וכנודע ג״כ דציצית בגימ׳ ת״ר ועם ח׳ חוטין וה׳ קשרים תרי״ג והענין כי בציצית יש מב׳ בחי׳ הנ״ל לבושי׳ ושער רישי׳ כי הטלית עצמו פריסא דמלכא הוא בחי׳ לבושיה ובפ״ק דר״ה (די״ז ע״ב) מלמד שנתעטף הקב״ה כשליח צבור כ׳ מהרש״א בח״א וז״ל ובספר ישן מחכמת המקובלים מצאתי וז״ל נתעטף הקב״ה באות׳ טלית לבנה שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה שמבהיק מסוף העולם ועד סופו כו׳ עכ״ל ועמ״ש בת״א בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות. 
גוהנה
ועמ״ש מענין לבושיה כתלג בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר והציצית הם בחי׳ שערות כי ל״ב חוטין הם ל״ב נתיבות החכמה פי׳ עד״מ הנתיב שבהם עוברים ממקום למקום כך למעלה יש בחי׳ נתיבות שבהם נמשכו שפע התענוג בחכמה והוא בחי׳ שערות עליונות וכנ״ל בענין שער רישי׳ כו׳  וזהו שנאמר בציצית למען תזכרו ועשיתם פי׳ שתהיו בחי׳ דכר שהוא בחי׳ משפיע כי בלא זה הרי כנ״י בחי׳ מקבל ואל אישך תשוקתך אבל עי״ז תהיו בחינת דכר משפיע דהיינו שימשיכו אור א״ס ב״ה בתורה כמארז״ל על פסוק תורה צוה לנו משה מורשה כו׳ אל תקרי מורשה אלא מאורסה שהתורה נק׳ כלה והעוסק בתורה נק׳ בעל תורה כמאמר הזהר מארי דאורייתא והיינוע״ד מ״ש במעיין החכמה דוד המלך ע״ה היה מחבר תורה שלמעלה עם קוב״ה שהיה ממשיך השראת אור א״ס בחכמה וזהו פי׳ עוסק בתורה לשמה לשמה ממש לשם התורה עצמה. 
והיינו ע״ד הנ״ל בענין רעש ושער שמבחי׳ רעש נעשה שער ויש שער בימין זה השער להוי׳ לכניסה ויציאה שהמלך בעצמו יוצא ומתגלה ושער בשמאל שער רישי׳ כעמר כו׳ והוא מ״ש שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני [ועמ״ש בפ׳ מקץ גבי ענין מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל שמזוזה היא בחי׳ המצות והיא בימין וזהו כענין שער בימין ונר חנוכה היא המשכת התורה והיא משמאל וזהו כענין ושער רישיה שהוא שער בשמאל וע׳ מ״ש בביאור ע״פ מארז״ל בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו׳]. 
ובתחלה אמר ולא תתורו כו׳ אשר אתם זונים כו׳ כי כל דבר שמשתוקק אליו הוא נק׳ בחי׳ נוק׳ ומקבל ואז נק׳ בחי׳ זונה דהיינו שיחפוץ בתענוגים גשמיים ואזי לא יוכל לקבל מתענוג העליון ומכ״ש שלא יוכל להיות בחי׳ דכר [ועמ״ש מזה בד״ה והיה לכם לציצית] משא״כ כאשר ולא תתורו וכו׳ אזי תזכרו ועשיתם כו׳ וד״ל. 
ועתה יובן ענין אני הוי׳ אלקיכם אני אותיות אי״ן והוא ע״ד מ״ש היש בה עץ אם אין [וע׳ בזהר שלח דקנ״ח ב׳ ובפי׳ הרמ״ז שם] פי׳ עץ הוא מלשון עצה והוא בבחי׳ חכמה שנק׳ עצה ותושיה כי העצה הוא התחכמות והשגות דבר מה ופי׳ אם אין היינו בחי׳ האין שמשם תמצא בחי׳ החכמה והוא בחי׳ סתימו דכל סתימין ואינו בגדר תפיסא והשגה ואמנם הוי׳ הוא בחי׳ השתלשלות יו״ד צמצום ה״א התפשטות כו׳ והיינו ע״י בחינת צמצוצים כנודע ואעפ״כ אמר אני הוי׳ שבחי׳ אני הוא ממש בחי׳ הוי׳ כי הצמצום וההסתר אינו אלא בערכינו שוכני מטה אבל אצלו ית׳ כולא חד ממש בלא פרודא וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים כי העוה״ז בכלל נק׳ מצרים ע״ש המצרים וגבולים שהוא מוגבל מן הארץ לרקיע ת״ק שנה וע״י היציאה ממצרים וגבולין הללו דהיינו כנ״ל בענין הרעש בחילא יתיר כו׳ נמשך להיות לכם לאלקים אלקים הוא בחי׳ צמצום והוא המשכת התענוג בג״ע בבחי׳ שערות יושבין ונהנין כו׳ וזהו ענין כי אלקים קדושים הוא ובירושלמי רפ״ט דברכות דרכו בקדושה דברו בקדושה כו׳ היינו המשכות בחי׳ קדוש ממש רק שנמשך ע״י בחי׳ שערות וצמצוצים כי קדוש בוא״ו זהו בחי׳ המשכת קדש על שערה בחי׳ ו׳ כמו קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו משא״כ קדש העליון עצמו זהו למעלה מבחי׳ שערות והמשכות ולכן נק׳ בחי׳ זו להיות לכם לאלקים. וזהו ענין אלקים חיים עיין מ״ש בסידור בד״ה אדני שפתי תפתח ועיין במא״א אות א׳ סעיף פ״ג. גם ע״ד מ״ש עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (וע׳ זח״א ד״ו סע״א וח״ג פנחס דרס״ז ב׳) והגם שבגמרא פירשו זה על זמן התחייה מ״מ יש לפרשו ג״כ על ג״ע עיין בפ׳ תרומה קמ״ב ב׳ ועמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים דלקמן ואח״כ אני הוי׳ אלקיכם פעם ב׳ היינו על גודל השכר לזמן התחי׳ שהוא בחי׳ גילוי עצמות התענוג שאינו בגדר צמצום והתחלקות בחי׳ קדש העליון ממש והוא כמ״ש לבושי׳ כתלג חיור שהוא בחי׳ תענוג שלמעלה מהתענוג המתגלה בבחי׳ פנימי׳ הנקרא שער רישי׳ והוא המתגלה לעתיד לבא והוא מתן שכרן של מצות כנ״ל. 
וז״ש רז״ל צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ענין העטרה הוא בחי׳ מקיף שלמעלה מן המוח שבראש ומכש״כ מן השערות ועמ״ש במ״א ע״פ בעטרה שעטרה לו אמו וז״ש אני הוי׳ נאמן לשלם שכר  כי תשלום שכר זה שהוא בחי׳ עצמיות התענוג הוא כעת למעלה מן ההשגה אלא רק בבחי׳ אמונה והנה לכך נאמר ב׳ פעמים אני שהם כנגד ב׳ בחי׳ הנ״ל לבושי׳ ושער רישי׳ כו׳ במצות ציצית דייקא כי בציצית יש ב׳ הבחי׳ כנ״ל. 
וזהו הטעם שקבלת תענוג זה הוא דוקא ע״י תחיית המתים שהגוף דוקא יקום ויתענג כא׳ עם הנפש לפי שהתענוג זה שהוא מבחי׳ עצמיות התענוג שלמעלה מצמצום והתחלקות הוא נמשך ע״י מצות מעשיות משום דנעוץ סופן כו׳ ע״כ התגלותו לעתיד הוא בגוף דייקא משא״כ תענוג שבג״ע השגת פנימית התענוג הוא הנשמות בלא גופים: 
 שלח,  ט״ו
מעט ביאור ע״פ אני דפ׳ ציצית
 בענין ב״פ אני. עמ״ש בביאור ע״פ ויקרא. וי״ל דהראשון במל׳ דאצילות שנעשית עתיק לבריאה והוא בחי׳ שרש הג״ע העליון וג״ע התחתון. והב׳ בכתר שהוא בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה וגם במל׳ דאצילות היינו מה שמקבלת מבחינת ונהר יוצא מעדן שהוא חו״ב כו׳ וכמ״ש בביאור ע״פ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר בענין מעין גנים כו׳ ע״ש. (ועוי״ל כי ב״פ אני שניהם בכתר אלא שהוא ע״ד מ״ש בע״ח שמ״א ספ״ג בפי׳ אני ראשון ואני אחרון וז״ל כי הכתר הוא ראשון והוא אחרון והוא אין והוא אני כי בבחי׳ מל׳ של המאציל אשר בו הוא אחרון ונק׳ אני שהוא המל׳ ובבחי׳ שרש הנאצלים אשר בו שהוא בחי׳ כתר הוא הראשון נק׳ אין אותיות אני עכ״ל. ולפ״ז י״ל גם כאן דפי׳ אני הוי׳ אלקיכם. דפעם הראשון. היינו בחי׳ אין דהיינו שרש הנאצלים ומבחינה זו הוא שרש ההתגלות שבג״ע ע״י בחי׳ ושער רישי׳ כעמר נקא. אמנם מה שכפל עוד פעם ב׳ אני הוי׳ אלקיכם זהו התגלות בחי׳ מל׳ דא״ס שנק׳ אני והוא ההתגלות שיהי׳ בתחה״מ וענין שגילוי זה הוא ע״י לבושיה כתלג חיור י״ל עפמ״ש במבוא שערים ש״ג ח״ב פ״ב ובלק״ת בהשמטות דדניאל בפי׳ לבושי׳ כתלג פי׳ האריך הוא לבושיה דעתיק יומין. ושער רישיה של לבושיה הנזכר שהוא א״א הוא כעמר נקא עכ״ל. וא״כ לפ״ז התורה שנק׳ שער רישיה היינו שער רישיה דא״א. והמצות שנק׳ לבושיה היינו א״א עצמו שע״י לבוש זה יומשך ויתגלה בחי׳ ע״י שהוא מל׳ דא״ס ממש וכנודע דשרש המצות בגלגלתא דא״א כו׳). והנה במ״א נתבאר בענין כדכד כדין וכדין שלע״ל יהי׳ ג״כ ב׳ בחי׳ אופני הגילוי מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וזהו ענין שהם וישפה שהם בחי׳ יוסף ובנימין ועפ״ז י״ל דלכך י״א שיחיד המתפלל לעצמו חוזר תיבות אני ה׳ אלקיכם להשלים מנין רמ״ח תיבות דק״ש. נמצא כופל אני הב׳ שני פעמים. 
הנה
ומבואר למעלה דבחי׳ אני הב׳ זהו ענין נאמן לשלם שכר לע״ל בתחה״מ והכפל היינו שגם לע״ל יהיה בגילוי זה ג״כ ב׳ בחי׳ כנ״ל מלמעלה למטה ומלמטה למעלה והיינו ג״כ מבחי׳ התורה ומבחי׳ המצות. ועיין מ״ש בד״ה המגביהי לשבת שהמצות הן מלמטה למעלה וכמ״ש וצדקה תרומם והתורה היא מלמעלה למטה כו׳ וכמ״ש ג״כ בד״ה נר חנוכה כו׳ כדי שתהא מזוזה מימין כו׳. ועיין עוד מענין ב״פ אני שנאמר במצות ציצית בגמרא (פ״ד דמנחות דף מ״ד ע״א) דשם פי׳ א׳ על שכר ואחד על עונש וכ״ה בזח״ג פ׳ אחרי דע״ח סע״ב. והם ג״כ ב׳ בחי׳ חו״ג ומה שנאמר זה בציצית דוקא היינו לפי שע״ז מרמזים ב׳ בחי׳ תכלת ולבן שבציצית עמ״ש מזה בד״ה ויקח קרח. עוד יש להעיר ממ״ש ברבות מקץ [ר״פ צ׳] ובפ׳ קדושים [ס״פ כ״ד] מן אני של בשר ודם אתה למד אני של הקב״ה כו׳ ע״י שאמר פרעה ליוסף אני פרעה זכה לכל הכבוד הזה לכשיבוא אני של הקב״ה כו׳ אני ראשון ואני אחרון עאכו״כ. 
והענין כי פי׳ אני הוי׳ היינו שבחי׳ אני הוא  מהותו ועצמותו ית׳ והוי״ה הוא מה שמהוה ע״י צמצום יו״ד חכמה כו׳ והנה והחכמה מאין תמצא בחי׳ אין הוא אותיות אני והוא סתימו דכל סתימין כו׳ כנ״ל ונקרא אצלינו אין לרוב העלמו שאינו בגדר תפיסא והשגה ועיין מ״ש בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה בפי׳ ישת חשך סתרו. 
ומ״ש במ״א בענין כי אל דעות שמלמטה למעלה נקרא למטה היש ולמעלה אין לפי שאינו מושג אבל מלמעלה למטה הוא בהפך שלמעלה היש ולמטה אין משום דכולא קמיה כלא חשיב ולע״ל שיהיה גילוי אלקות הנה מבחי׳ אין והעלם יהיה בחי׳ אני אשר אני מורה על גילוי והיינו שיהיה גילוי בחי׳ אני דהיינו מה שלמעלה היש כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה. 
וכמ״ש ראו עתה כי אני אני הוא בפ׳ האזינו. ופי׳ בזח״ב משפטים ק״ח ב׳. עתה ראו מה דלא תוכלו למיחמי מקודם לכן. ועמ״ש מזה בד״ה במדבר סיני באוהל מועד. וכן מבואר בגמרא (פ״ו דפסחים דס״ח סע״א) דקאי אלע״ל דהיינו בעת תחיית המתים שע״ז נאמר אני אמית ואחיה וכ״ה בסנהדרין (דצ״א ע״ב) וזהו לכשיבוא אני של הקב״ה כי אני הוא אותיות אין דהיינו מה שעכשיו בחי׳ העלם בתכלית ונק׳ מלמטה למעלה בשם אין יומשך לע״ל בבחי׳ גילוי להיות הגילוי למטה ג״כ כמו שהוא למעלה להיות ראו עתה כי אני אני הוא כו׳ וכמ״ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו׳ והוא ע״ד לע״ל הקב״ה מוציא חמה מנרתיקה כו׳ שלא יהיה נרתק והעלם לבחי׳ שמש הוי׳. גם כמ״ש במ״א בהא דכתיב הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. דמשמע אני ממש מהותו ועצמותו ית׳ וכתיב מלא כל הארץ כבודו. 
וכבודו היינו זיו יקריה. והפי׳ דמה שמלובש בבחי׳ גילוי בהעולמות הוא רק זיו יקריה. ובחי׳ אני מלא הוא בבחי׳ העלם וסוכ״ע דסובב אין פי׳ מקיף מלמעלה כמ״ש בסש״ב פמ״ח. ולע״ל שיהיה בחינת סוכ״ע מאיר בבחי׳ גילוי ממש באור פנימי מה שעכשיו אני מלא בבחי׳ העלם ע״ז אמר לכשיבוא אני של הקב״ה. 
ועד״ז נתבאר בת״א פ׳ בראשית בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה. אני דייקא עושה היינו המאציל העליון ב״ה שממנו נמשך התגלות נשמות חדשות כו׳ ע״ש וזהו ענין ב״פ אני ע״ד אני ראשון ואני אחרון היינו שיהיה הגילוי למטה ממש כמו למעלה (כמ״ש בד״ה נאוו לחייך בתורים). ועמ״ש בד״ה ראשי המטות בפי׳ אני ראשון ואני אחרון וזהו מן אני של בשר ודם אתה למד אני של הקב״ה כי הנה אני פרעה מורה על רוממות והתנשאות שכל העם שפלים ובטלים לפניו והם עבדים אליו והוא המרומם מהם וזהו ענין אני פרעה בחי׳ רוממות ולכן מזה נמשך אשר ומבלעדיך לא ירים כו׳ ועיין מזה בבחיי ס״פ בהר א״כ מזה אתה למד אני של הקב״ה שהרי במדת מלכותו ית׳ העולמות מתהוים ממש. שע״י מחשבת אנא אמלוך מזה לבד העולמות נתהוו. 
וזהו אני הוי׳ שבבחי׳ זו נמשך שרש התהוות כל הנבראים. א״כ עאכ״ו שלמעלה היש וכולא קמיה כלא ממש חשיבא וזהו ענין הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. רק שהוא בבחי׳ העלם ולע״ל שיהיה גילוי בחי׳ זו זהו לכשיבוא אני של הקב״ה. (ועמ״ש בפי׳ הפסוק אני כברוש רענן בד״ה לבאר ענין יוהכ״פ ובד״ה שבת שבתון ובד״ה כי ביום הזה יכפר) והנה כתיב כי גאה גאה. ב״פ גאה היינו בחי׳ סוכ״ע ומה שלמעלה מעלה מבחי׳ סוכ״ע. וזהו ענין ב״פ אני. וכ״ז נמשך ע״י מעשה המצות שהם תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך עמודי אור שהם ב׳ פעמים יש כו׳. שעי״ז נמשך מבחי׳ גאה גאה אדון הנפלאות כו׳. עוי״ל פי׳ לכשיבוא אני של הקב״ה ע״ד מ״ש ברבות ס״פ בא אבל לע״ל אני לבדי כו׳ ע״ש: 
 שלח,  ט״ז
  להבין הכפל למה כתיב ב״פ אני הוי׳ אלקיכם בראש הפסוק ובסופו. וגם מה ענין פסוק זה לק״ש שהרי אמירת פסוק זה הוא משום הזכרת יצ״מ שמ״ע להזכיר יצ״מ כמ״ש למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך והוא מצוה בפ״ע, ועוד דהל״ל פסוק למען תזכור כו׳, וגם להבין איזה שייכות יש לפסוק זה לפ׳ ציצית. הנה נודע שנשמות ישראל היו מקודם ששת ימי בראשית שהרי בעשרה מאמרות נברא העולם ובדבר ה׳ שמים נעשו בחינת דבור ורוח פיו ית׳ וישראל עלו במחשבה שהוא בחי׳ שלמעלה מבחינת דבור. אלא שירדו למטה בעוה״ז להתלבש בגוף ונפש הבהמית ע״י דבור ומאמר נעשה אדם. 
אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה׳ אלקיכם.
וירידה זו צורך עלייה היא. וצריך להבין מהו העלייה שתהיה אחר ירידה זו מימי שנותינו בעוה״ז כו׳ שתתעלה יותר ממה שהיתה כלולה במחשבה עילאה [ועמ״ש מזה ע״פ מי מנה עפר יעקב כו׳]. הנה כתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים כו׳ וגם הקב״ה אמר לו כן אח״כ במראה הנבואה. וענין ישראל הוא אותיות לי ראש שהם נעשים להקב״ה בחינת ראש כביכול. ולהבין בחי׳ ראש למעלה לגבי הקב״ה שאין לו דמות הגוף ח״ו [ועמ״ש ע״פ צאינה וראינה]. 
והנה נודע בספרי התנ״ך ובספרי הקבלה כי הרצון נק׳ ראש וגלגלת ומקרא מלא נאמר והיה על מצחו תמיד לרצון, פי׳ עד״מ מבשרי אחזה שיש באדם בחי׳ רצון ובחי׳ תענוג ושכל, והן פנימית הרצון שהרי הרצון מתעורר מחמת התענוג שלפי שיש לו תענוג מן הדבר ההוא על כן רוצה וחפץ הוא בכך או הרצון נמשך מחמת השכל שהוא ג״כ טעם לרצון שרוצה כן מפני שהשכל מחייב כן. 
והנה הרצון הוא בחינה המתגלה שמשיב לשואלו דבר כך אני רוצה ומצוה לזולתו לעשות רצונו אבל התענוג או השכל שמהם נמשך הרצון אינם מתגלים אלא כמוסים ונעלמים בתוך הרצון המעלימם ומכסה עליהם ולכן נק׳ הרצון גלגלתא שהרי זה דומה לעצם הגלגלת החופפת על המוח שבתוכה. 
וכמ״כ הנמשל למעלה דבחי׳ הרצון נק׳ גלגלתא דחפיא על מוחא שגילוי הרצון חופה על השכל הנעלם או התענוג של רצון זה שהם לאין קץ ותכלית ממש כנודע מענין וקדושים בכל יום יהללוך סלה שיש עליות אין קץ בהשגות כו׳ והם רק הארה בעלמא מבחי׳ חכמה עילאה וכמו שערה הנמשכת מן המוח וכטפה לגבי הים [אבל ח״ע הוא בחי׳ עדן עין לא ראתה כו׳ והאי עדן אתמשך מעדן עילאה סתימאה דכל סתימין כמ״ש באדר״ז (דר״צ ע״א) והוא סתום ונעלם ע״י שבחי׳ הגלגלתא חפיא על מוחא שהיא בחי׳ עדן עילאה סתימאה דכל סתימין. וזהו כענין שתוק כך עלה במחשבה. שבודאי יש טעם לדבר אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה ולכן אמר להם שתוק כו׳ שא״א להתגלות רק הרצון שהוא בחי׳ גלגלתא אבל החכמה והטעם היא סתימאה ולא אתפתחא דהיינו שכמוסה בתוך גלגלתא כו׳ ועד״ז אפילו ברצון התחתון הנמשך מחכמה דאתפתחא מ״מ הרצון נמשך בגילוי משא״כ החכמה אינה מתגלה אלא בג״ע העליון וגם זה רק ע״י צמצוצים כנ״ל ולכן נק׳ הרצון גלגלתא ומצחא] וזהו מ״ש בזהר (ח״ג קכ״ט א׳) כתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו׳ וההוא מצחא דאקרי רצון הוא גלוייא דכל רישא וגלגלתא, פי׳ גילוי הרצון נק׳ מצחא דהיינו כמו המצח שהוא פנוי משערות. [ועמ״ש מענין מצחא בביאור ע״פ צאינה וראינה], וישראל נק׳ לי ראש שהם הם המעוררים וממשיכים בחי׳ רצון העליון, כמארז״ל רפ״ק דברכות בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמו הגדול מבורך הקב״ה מנענע ראשו. ראשו הוא בחי׳ רצון העליון [וע׳ בזהר ח״ג דרפ״ח סע״א וע״ב] והנענוע הוא מלמעלה למטה בחינת המשכה כלומר שממשיך בחי׳  רצון העליון ב״ה להיות בגילוי למטה. 
וזהו ענין יהא שמיה רבא מברך פי׳ שיומשך מהעלם לגילוי בחי׳ שמיה רבא שהוא שמו הגדול. ופי׳ וענין שמו הגדול הוא כי יש כמה בחי׳ שמות שהם בבחי׳ השתלשלות דהיינו שהם הארות והמשכות אור א״ס להיות ממכ״ע וגם שם הוי׳ הוא בבחי׳ ממכ״ע כמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב [וכמו שיתבאר לקמן בפי׳ והיה הוי׳ לי לאלקים]. אבל שמו הגדול הוא מה שלמעלה מעלה מגדר ובחי׳ השתלשלות ואינו נמשך ומתלבש תוך עלמין כלל. 
ועם היות שגם הוא בבחי׳ שם לבד כמו השם שאינו ערוך לגבי עצמיות מ״מ הוא למעלה מהשגת הנבראים וגם למעלה אפי׳ מבחי׳ סובב. וע״ז אנו מבקשים שיהיה שמו הגדול מבורך ונמשך לעלם ולעלמי עלמיא פי׳ לעלם לשון יחיד היינו בחי׳ אצילות כי שם איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון ולעלמי עלמיא לשון רבים היינו בי״ע שהם בבחי׳ עלמא דפרודא כמ״ש ומשם יפרד כו׳ שבכולם יהיה המשכת והתגלות אור א״ס ב״ה שמו הגדול בכדי שיהא ביטול היש לאין כי מחמת הארת ההוי׳ שמהוה בהשתלשלות העולמות נתהוה מאין ליש וכל מה שמשתלשל ויורד למטה מטה נעשה בחי׳ יש ביותר עד שנתהוו עולמות הנפרדים ממש אבל בהתגלות אור א״ס שלמעלה מהשתלשלות אזי יהיו העולמות בטלים מיש לאין [ועמ״ש בביאור ע״פ ראיתי והנה מנורת זהב. 
ובשיר השירים ע״פ ששים המה מלכות בענין מ״ש לע״ל ומעין מבית ה׳ יצא כו׳]. ולכן כשישראל אומרים איש״ר מברך הקב״ה מנענע בראשו כלומר שממשיך למטה גילוי בחי׳ ראשו הוא רצון העליון ב״ה שבתוכו מלובש ונעלם ענג העליון וחכמה עילאה כו׳ (ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון בענין ואהיה שעשועים יום יום כו׳) להיות יורד ונמשך בבחי׳ גילוי למטה ונגלה כבוד ה׳ למטה כמו למעלה ממש: 
  להיות הקב״ה מנענע ראשו (הם ישראל לי ראש שהם הם בחי׳ הראש שלמעלה כביכול). והיינו ע״י כי שרית עם אלקים. והענין כי המשכה זו הוא ע״י אתעדל״ת והעלאת מ״ן בק״ש שמע ישראל שמע לשון הבנה ישראל לי ראש דהיינו מאחר שאתה בבחי׳ זו שהוא לי ראש. שמע והבן איך שה׳ אחד. דכולא קמיה כלא חשיב ורק בשכמל״ו שבחינת מלכותו ית׳ לבד מחיה כל העולמות שהוא כמשל המלך שאין עצמותו ומהותו מתפשט כלל בכל המדינות רק שמו נקרא עליהם כו׳. 
בוהגורם
ואי לזאת ואהבת את ה׳ בכל מאדך בלי שיעור וכמ״ש כלה שארי ולבבי שארי זה הגוף שנק׳ שאר בשר ולבבי הוא דם שבלב שהנפש תלויה בו ומשכנו בחלל השמאלי שהוא מלא דם ושם היצה״ר וצ״ל בכל לבבך בשני יצריך. דהיינו שגם כחות נפש הבהמית מנפש עד בשר יכלו בתשוקה וצמאון ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה מאחר שלבבו יבין אחדות ה׳ באמת לאמיתו כי אין עוד מלבדו ורק בשכמל״ו כו׳. 
וזהו ענין יציאת מצרים ולכן שייך הזכרת יצ״מ למצות ק״ש. ובכל יום צ״ל יצ״מ כי הגם שהתפלל ואומר אחד ואהבת במס״נ מ״מ אחר התפלה יוכל להתאוות לדברים זרים אשר לא לה׳ המה והיינו בחי׳ בינונים זה וזה שופטן אלא שמ״מ אמרו רק שופטן ולא מושלים ח״ו כי אין שליטה להרע ח״ו אלא שהוא רק כשופט האומר דעתו ואעפ״כ אין הלכה כדבריו כי הוא ית׳ יעמוד לימין אביון להושיעו כו׳ וכמארז״ל אלמלא עוזרו כו׳ והיינו ע״י שמתעורר בק״ש ותפלה כו׳ כי הבא לטהר אז מסייעין לו ולכן צ״ל יצ״מ בכל יום כו׳. 
ויש כמה מדרגות ביצ״מ דהיינו שגם בצדיקים יש בחי׳ יצ״מ ממיצרים וגבולים המגבילים כו׳, וזה הוא בחי׳ העלאת מ״ן בלשון הקבלה ואתעדל״ת בלשון הזהר דהיינו שעי״ז דייקא הוא בחי׳ המשכת רצון וענג העליון וכמ״ש צחוק עשה לי אלקים שבחי׳ שם אלהים המסתיר להיות בחי׳ יש מזה נעשה צחוק וגילוי תענוג העליון והיינו כשנעשה ביטול היש. וז״ש לויתן זה יצרת לשחק בו (כמ״ש ע״פ אלה מסעי וע״פ  צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי כו׳ ובפ׳ ויצא ע״פ ושבתי בשלום כו׳ וסד״ה ואהיה אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו לחם תנופה כו׳) שהשחוק נמשך מביטול היש לפי שזהו דבר חידוש כי מה שהנשמה קודם התלבשותה בגוף ונפש הבהמית היתה בבחי׳ ביטול אין זה חידוש כלל כי כל העולמות כולם הם באמת כטפה מים אוקיינוס וכלא חשיבי. אבל מה שאח״כ בהתלבשות הנשמה בגוף גם הגוף ונה״ב יש להם בחי׳ כלות הנפש להיות כלה שארי ולבבי להיות גם היש בטל כביטול טפה בים זהו העלאת מ״ן. הגם שבאמת מהות הביטול דנה״ב והגוף אינו ער וך למהות הביטול שבעולמות עליונים אבל לפי שהוא חידוש וכמו עד״מ למטה לב מלכים אין חקר וכשרוצים להמשיך לבו להיות פונה לבקשת ההדיוט הוא ע״י שמביאים לפניו דבר חידוש כמו צפור המדברת כו׳ הגם שבני אדם מדברים בבינה יתירה אלא שזה אינו חידוש אבל זה שהצפור מדברת הוא חידוש וממשיך לב המלך. כך מה שהיש מתבטל הוא דבר חידוש שמבהמה נעשה אדם וכמ״ש אדם ובהמה תושיע ה׳ (ועי״ז דוקא מעורר למעלה מעלה היינו המשכת רצון ותענוג העליון כנ״ל ועמ״ש מזה ג״כ בפ׳ וישלח ע״פ ויקח מן הבא בידו מנחה) וכמשל הבהמה שנושאת האדם הרוכב עליה למקום שלא יוכל להגיע שם בעצמו. ולכן החיות פני אריה פני שור כו׳ נושאות את הכסא וגם דמות כמראה אדם שעל הכסא כו׳. וגם זה אמת שמנושאות עם הכסא. וזהו לא יעקב יאמר עוד שמך כ״א ישראל כי שרית עם אלקים כו׳ היינו שלהיות בבחי׳ ומדרגת ישראל היינו לי ראש כביכול זה נמשך ע״י כי שרית עם אלקים שהוא להיות ביטול היש שעי״ז נמשך גילוי התענוג ורצון עליון שהוא בחי׳ ראש וכנ״ל בענין הקב״ה מנענע ראשו כו׳ (וגם ישראל פי׳ שיר אל שהוא ג״כ ענין המשכת תענוג העליון ע״ד שנתבאר ע״פ שיר השירים וכ״ז נמשך ע״י כי שרית עם אלקים. וזהו ובלילה שירה עמי שירו קרי דהיינו שעשועים של הקב״ה והיינו ובלילה ע״י אתהפכא חשוכא לנהורא כו׳, ועיין ע״פ לא יעקב יאמר עוד שמך כ״א ישראל ברבות פ׳ וישלח פע״ח ובפ׳ לך לך פמ״ו ובגמרא ובירושלמי ספ״ק דברכות ובזח״א בפ׳ וישלח קע״ג ב׳ קע״ד א׳ ובפ׳ משפטים ק״ה א׳ ובפ׳ תזריע מ״ה א׳ ובפ׳ פנחס דרמ״ד א׳ ועיין בהרמ״ז ר״פ שמיני בענין ישראל ע״ש): 
  אין תכלית הכוונה בביטול זה וכלות הנפש זו שישאר כן ממש בבחינה זו ויכלה נפשו מקרב גופו דהא כבר היתה כן קודם ירידתה בגוף אלא העיקר הוא שאחר כלות הנפש זו ימשיך מלמעלה למטה להיות גילוי אור א״ס למטה. (וכמ״ש והוא ימשול בך. וע׳ בסש״ב ס״פ חמשים). וז״ש והיו הדברים האלה כו׳ תיכף לובכל מאדך כי ההמשכה הוא ע״י התורה ולכן נקרא מקרא וקורא בתורה שקורא וממשיך. וכמ״ש מי יעלה בהר ה׳ כו׳ אשר לא נשא לשוא נפשו (תלים כ״ד). והקרי נפשי כי כשהוא רק בבחינת נפשו לבד היינו נפש האדם שהיא בבחינת עלייה מלמטה למעלה ע״ד מי יעלה בהר כו׳ שהוא בחי׳ התפלה ואינו עוסק בתורה ובמצות אח״כ להמשיך אור א״ס מלמעלה למטה נקרא לשוא (וכמ״ש במ״א ע״פ הקל קול יעקב) אלא העיקר צ״ל אח״כ בחי׳ נפשי שהוא המשכת וגילוי אור א״ס למטה (ועיין בזח״ג נ״ה ב׳ מענין נפשי ובמק״מ שם ועוי״ל בפי׳ נפשי עפמ״ש בלק״ת פ׳ כי תשא בטעמי מצות בענין ונתנו איש כופר נפשו כי א״א נפש כל האצילות והיינו כי נפש פירושו רצון כמו אין נפשי אל העם הזה) (בירמיה בסי׳ ט״ו) ופרש״י נפשי רצוני וכן ת״י רעוא גם ע״ד משארז״ל בשבת ס״פ הבונה דר״ת אנכי אנא נפשי כתבית יהבית. וע׳ מזה בלק״ת מהאריז״ל פ׳ יתרו ע״פ אנכי ובמא״א אות א׳ סעיף ק״ג והנה רש״י פי׳ אנא נפשי אני בעצמי ויש לפרש נפשי כתבית יהבית ע״ד מ״ש ברבות ר״פ תרומה בפי׳ ויקחו לי תרומה כביכול  לי אתם לוקחים גם ע״ד מ״ש כי בו שבת וינפש ות״א ונח וע׳ בהרמב״ן פ׳ תשא שם ובזח״ב ויקהל (דר״ד סע״ב) ובפ׳ נשא (קכ״ב ב׳) ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י גבי ונחה עליו רוח ה׳ ומ״ש במ״א פי׳ ריח ניחוחי. וז״ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים שהתכלית המכוון של יציאת מצרים ממטה למעלה הוא כדי להיות לכם לאלקים שיומשך גילוי אור א״ס ב״ה למטה וזהו להיות לכם כו׳ (וז״ש שמות ג׳ י״ב בהוציאך כו׳ תעבדון כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ הסבי עיניך מנגדי כו׳) וכן לאליהו הראו זה ג״כ שתכלית המכוון הוא ההמשכה כמ״ש (מלכים א׳ סי׳ י״ט) לא ברעש ה׳ ואחר הרעש אש לא באש ה׳ פי׳ כי הרעש הוא ענין האופנים וחיות שמתנשאים ברעש גדול מחמת השגתם שהוא ית׳ קדוש ומובדל. והוי׳ צבאות אות הוא בצבא שלו. שמאות אחת בלבד משם הוי׳ מתהוים וחיים כל צבאי צבאות כמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב כו׳. 
גאך
ולכן הם מרעישים ברעש גדול ועכ״ז לא ברעש הוי׳ פי׳ שאין גילוי הוי׳ נמשך ומתפשט ומתלבש בבחי׳ הרעש אלא הרעש הוא לה׳ ממטה למעלה להיות נכלל ובטל בבחי׳ הוי׳ אבל עכ״ז אין שם הוי׳ שורה ומתלבש ברעש. וכן ואחר הרעש אש הוא בחי׳ התלהבות והתלהטות של השרפים (ועמ״ש במ״א ע״פ שחורה אני שגם באדם יש ב׳ בחינות אלו רעש הוא חיצוניות הלב ואש הוא בחינת פנימית) ועכ״ז לא באש הוי׳ שאין שם הוי׳ מתגלה ומתלבש בבחי׳ האש רק שהאש הוא להוי׳ כנ״ל אלא ע״י ואחרי האש קול דממה דקה תמן קאתי מלכא והיינו ע״י התורה שהיא המשכת וגילוי אור א״ס ב״ה מלמעלה למטה כמ״ש ואשים דברי בפיך כו׳ (ונק׳ קול דממה דקה ע״ד דברי חכמים בנחת נשמעים כמ״ש במ״א על הזהר פ׳ וירא) (דקי״ב ע״א ע״ש). ומ״מ צ״ל תחלה רעש ואש שאז ע״י ההעלאה שבתחלה נמשך אח״כ אור א״ס בעסק התורה וכמ״ש לעיל שמבחי׳ הרעש נעשה שער בשי״ן ימין ושער בשמאל שער בשמאל בחי׳ שער רישיה כעמר נקא שהן הלכות התורה. ושער בימין זה השער לה׳ בחינת מצות כו׳. ועמ״ש ע״פ כי תשמע בקול ועיין בזהר פ׳ בלק (דקצ״ג ב׳) מענין קול דממה דקה ובפ׳ צו (ד״ל ע״ב) והוא בחי׳ קלא פנימאה הנז׳ בזהר ואתחנן (דרס״א ע״א) ועיין בפי׳ הרמ״ז שם גמרא חגיגה (דף ט״ז רע״א) וע׳ מהרש״א שם בח״א (פ״ט דברכות נ״ח א׳). רבות בראשית (פכ״ד) תזריע (ר״פ ט״ו) בקהלת רבה (דף פ״ד א׳) בפסוק הולך אל דרום זח״ג פנחס (דרכ״ג סע״ב דרכ״ז סע״ב). אולם כל ההמשכות הנמשכים הם כעת בבחי׳ העלם ועיקר הגילוי יהיה לע״ל בתחה״מ כשיתעלו כל נשמות ישראל כי לא ידח ממנו נדח כתיב כולך יפה רעיתי ואזי יקויים מ״ש ברכנו אבינו כולנו כאחד כשכולנו כאחד אזי ברכנו כו׳. וכל מעשה המצות ועסק התורה שבעוה״ז הוא להמשיך אור א״ס אלא שכעת אינו מתגלה והוא כמו מתן בסתר, ולע״ל שכר מצוה יתגלה מן המצוה עצמה (ועמ״ש ע״פ הבאים ישרש יעקב). וזהו זורע צדקות מצמיח ישועות מלשון וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שיהיה גילוי אור א״ס למטה בגופות דייקא במדרגה יותר גבוה גם מג״ע העליון שהרי אפילו הצדיקים הגדולים אברהם ומשה שהם ברום המעלות שבג״ע העליון יתלבשו בגופות ויקומו בתח״ה וכו׳, והיינו מפני שבעוה״ז יכול להיות גילוי גדול יותר משום דנעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה עלה במחשבה תחלה. וזהו להיות לכם לאלקים להיות לעתיד: 
  הוי׳ אלקיכם. הנה יעקב אמר ושבתי בשלום כו׳ והיה הוי׳ לי לאלקים פי׳ ששם הוי׳ מורה על בחינת גילוי האור להוות ולהחיות יהי׳ גילוי זה נחשב אצלו רק כמו שם אלקים המעלים והמסתיר והיינו עי״י גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מבחינת שם הוי׳ וכמ״ש בפ׳ ויצא על פסוק זה. 
דאני
וכך לע״ל שהוא יום שכולו ארוך דהיינו שאין בו ראש וסוף כלל מחמת גילוי בחינת א״ס שאין לו תחלה ותכלה לכן ע״ז נאמר  אני הוי׳ אלקיכם ששם הוי׳ יהי׳ נחשב אז כמו בחינת שם אלקים מפני שיתגלה הארה גדולה ועצומה מאור א״ס ב״ה שלמעלה מבחינת שם הוי׳ והיינו התגלות שמו הגדול (ואפ״ל שזהו מ״ש ב״פ כי אם ישראל יהיה שמך היינו פעם הראשון שנאמר לו ע״י המלאך) (וישלח ל״ב כ״ט) זהו המכוון ענין גילוי שם הוי׳ שזהו בחי׳ כי שרית עם אלקים. וזהו הגילוי שהיה בהר סיני, ופעם שני שנאמר לו מהקב״ה בעצמו כי אם ישראל יהיה שמך (שם ל״ה יו״ד) זהו המכוון גילוי בחי׳ גבוה יותר. כנודע שיש ב׳ שמות הוי׳ ופסיק טעמא בינייהו כו׳ ושם הוי׳ דלעילא זהו ענין שמו הגדול יהא שמיה רבא מברך כו׳ וזהו הגילוי שיהי׳ לע״ל בב״א, וע׳ במהרמ״א פ׳ וישלח שהעיר ג״כ מזה שנאמר לו כן ב״פ וכן בעין יעקב ספ״ק דברכות העירו קצת המפרשים מזה ולפמש״כ א״ש. 
ומ״ש אלקיכם אלקים שלכם כי ישראל הם הממשיכים התגלות העצום ההוא שעי״ז שם הוי׳ כאלקים חשוב וכמ״ש עד יעבור עמך הוי׳ והיינו ע״י ההעלאה דבחינת יציאת מצרים וההמשכה. ומ״מ כתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי גם כלות הנפש שממטה למעלה שהוא בחי׳ יציאת מצרים הוא ע״י אשר הוצאתי כו׳ כי אלמלא עוזרו כו׳ וכמ״ש כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו כו׳ וכנ״ל. 
והנה על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ״ח. פי׳ עבודה הוא העלאת מ״ן שמלמטה למעלה דהיינו ביטול היש והוא ענין ק״ש ויצ״מ ותפלה כנ״ל ותורה וגמ״ח הן ההמשכות מלמעלה למטה שלאחר ההעלאת מ״ן התורה היא המשכה בבחינת פנימית כמ״ש ותורתך בתוך מעי וגמ״ח הוא ההמשכה בחיצוניות כמ״ש בצדקה תכונני כו׳. אמנם כתיב חסדי ה׳ כי לא תמנו. חסדי לשון רבים היינו ב׳ בחי׳ חסד וכמ״ש בזח״ג (דקל״ג ב׳) אית חסד ואית חסד, הא׳ הוא הבחי׳ חסד העליון שיתגלה לע״ל וע״ז נאמר וחסדי מאתך לא ימוש ונק׳ רב חסד. אמנם הרי אי אפשר שיהי׳ ההתגלות אור מלמעלה אם לא שיהיה בחינת כלי ומכון לשבתו והיינו בחי׳ חסד הב׳ דעליה אמרו וכמה גופין תקינת לון כו׳ חסד דרועא ימינא שהוא בחי׳ כלי לגילוי אור בחינת ורב חס ד הנ״ל (ועמ״ש בד״ה הוי׳ יחתו מריביו מענין ב׳ בחינת חסד כו׳ ועמ״ש בד״ה והיה מספר בנ״י בפי׳ וענין כי גדול יום יזרעאל) וכלי זה למטה זהו ענין גמילות חסדים חסד דרועא ימינא וכל אברי הגוף נמשכין אחר הימין כו׳, וכמ״כ יש ב׳ בחינות תורות היינו מ״ש בתורת הוי׳ חפצו ובתורתו יהגה פי׳ תורת ה׳ היא בחינת תורה שלמעלה חכמה עילאה ותתגלה לעתיד לבוא. 
וכלי ומכון לשבתה היא בחי׳ תורה שלמטה חכמה תתאה וע״ז נאמר ובתורתו יהגה. וזהו ענין ב״פ אני הוי׳ אלקיכם הא׳ קאי על היום לעשותם שהוא בחינת התורה שלמטה וחסד דרועא ימינא שחכמה וחסד זה הוא בחינת כלי לקבל גילוי תורת ה׳ וחסד דלגאו שיתגלו לע״ל בב״א שהוא ענין אני הוי׳ אלקיכם הנאמר שנית (וע׳ באדר״ר דקל״ח ב׳) ולכן קבעו פסוק זה בק״ש. כי הנה מבואר למעלה דיצ״מ שייך לק״ש כי יצ״מ זהו לצאת מהמצרים וגבולים להיות ביטול היש וזהו ענין למס״נ באחד שבק״ש, וגם כי ע״י ביטול היש כי שרית עם אלקים עי״ז נמשך בחי׳ לי ראש שזהו ענין שמע ישראל כו׳, והנה זהו בחינת עבודה שהיא בחינת ההעלאת מ״ן ואח״כ צ״ל תורה וגמ״ח שהוא בחי׳ ההמשכות וכל ג׳ דברים אלו מרומזים בפסוק זה כי אשר הוצאתיך מארץ מצרים זהו ענין ההעלאה וב״פ אני הוי׳ זהו ענין ההמשכות שע״י תורה וגמ״ח כנ״ל וע״כ קבעו פסוק זה דייקא. 
וזהו ג״כ שייכות פסוק זה לפ׳ ציצית כי בציצית יש ב׳ בחי׳ ל״ב חוטין והטלית המקיף אשר הם כנגד ב׳ בחינת המשכות שע״י תורה וגמ״ח כי התורה היא ההמשכה בבחינת פנימית וזהו ענין ל״ב חוטין והם ל״ב נתיבות חכמה וגמ״ח חסד דרועא ימינא וימינו תחבקני כמו הטלית שהוא לבוש ומקיף כו׳ וכמ״ש במ״א. ועוד זאת כי הציצית רומזים ג״כ לאהוי״ר כמ״ש  לעיל בד״ה והיה לכם לציצית כו׳ אשר זהו בחינת עבודה. (וענין על שלשה דברים דייקא העולם עומד אפשר שיובן עפמ״ש בזהר הרקיע ס״פ תרומה במ״ש בזהר שם) (דקס״ו ע״ב) כד מקבלא מבין ב׳ דרועין כו׳ כי האצילות הקדוש נגמר בג׳ בחינות כו׳ כי אל או״א קדמו ג׳ רישין כו׳ ע״ש שהאריך בזה. ולכן כנגד זה על שלשה דברים העולם עומד כו׳ וממש״ש יובן ג״כ שייכות ג׳ דברים הנ״ל שהם ועל ידם נמשך בחי׳ הקב״ה מנענע ראשו כו׳ ועמ״ש ע״פ שיניך כעדר כו׳: 
 שלח,  י״ז
 הדברים ע״פ אני כו׳ דפ׳ ציצית וענין בשעה שישראל אומרים יהא שמיה רבא כו׳. להבין ענין הרצון שנתבאר שהוא בחי׳ חיצוניות נגד השכל דהלא הרצון גבוה מהשכל (כי הרצון הוא בחינת כתר והשכל הוא בחינת חכמה וזהו שמבקשים יהי רצון ועמ״ש בד״ה מה יפו פעמיך ובד״ה מזוזה מימין). אך הענין כי יש ב׳ בחי׳ שכל. א׳ הוא בחי׳ חכמה אבא דאצילות שיונק ממזלא דאריך והוא למטה מהרצון שהרי יניקתו מבחי׳ שערות בלבד הנמשכות מבחינת גלגלתא שהוא רצון ואין ערוך השערות לגבי בחי׳ גלגלתא עצמה, והב׳ הוא בחינת מוחא סתימאה שהוא בחינת שכל הנעלם מכל רעיון והוא למעלה מן הרצון כי בו הוא בחינת תענוג שהוא בבחי׳ א״ס ממש (והרצון הוא בחי׳ חיצוניות של מו״ס וכמו הגלגלת לגבי המוח שבתוכו, שבחינת מו״ס הוא הפנימיות של הרצון שהוא הטעם הכמוס של הרצון, וכל זה מבואר בע״ח) (שער כ״ב פ״ה) כי המוח הסתום שבכתר כו׳ בכתר יש בו בחי׳ פנימיות שהם מוחין שבו בעצמו כו׳ ע״ש, הרי מבואר מזה דבחי׳ מו״ס זהו פנימית דגלגלתא שהיא חיצוניות שלו וכמשנ״ת גם כן במ״א בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה ונקרא סתימאה כי אינו בא לידי גילוי כלל. מה שאין כן חכמה דאצילות דאתפתחא לל״ב שבילין וכמ״ש בזהר ח״ג (דקכ״ח סע״ב) שזהו ענין ונהר יוצא מעדן כו׳. והמשכת החכמה דאצילות מח״ס הוא על ידי שערות ועל זה נאמר וזרח משעיר למו (עמ״ש מזה בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון וע״פ תורה צוה כו׳) שבחינת שערה א׳ בלבד נמשך להיות מושג ולהיות תענוג הנשמות בג״ע כו׳. וגם המשכת השערות ויניקתן מח״ס הוא ע״י בחי׳ גלגלתא שמכסה על מו״ס דהיינו שהרצון מסתיר ומעלים את בחינת מו״ס שלמעלה מהרצון ולהיות רק שערה לבד נמשכת על ידי הגלגלת כו׳, ולכן מבואר בענין מנין הע״ס דלפעמים הכתר נמנה במנין הע״ס ופעמים הדעת נמנה ואז אין הכתר נמנה, והיינו כי כשמונים בחינת חיצוניות הע״ס אזי גם הכתר נמנה במנין הספירות, כי חיצוניות הכתר דהיינו הרצון נמנה בכלל עשר ספירות. אבל בבחינת פנימיות אין הכתר נמנה. כי פנימיות הכתר הוא מו״ס שהוא בחינת א״ס ממש ואינו בכלל ע״ס אלא שהוא מקור כו׳ ואז החכמה דאצילות היא הראשונה שבע״ס ראשית חכמה. (ולפי זה מה שכתוב במ״א בדוכתי טובא בענין תורה ומצות בהא דלפעמים משמע שהתורה היא למעלה מהמצות ופעמים משמע שהמצות הם למעלה מהתורה שהענין הוא ששניהם אמת כי התורה היא מבחי׳ מוחא והמצות מבחי׳ גלגלתא ויש מעלה במוח שאינו בגלגלתא שהוא בחינת פנימית ויש מעלה בגלגלתא שהוא חיצונית עליון יותר כו׳. צ״ל לפ״ז דהיינו לפי שהתורה נמשכת מחכמה דאצילות ולגבי חכמה דאצילות שייך לומר כן שעם היותה בחינת פנימית וגלגלתא היא חיצוניות. אך לפי שהיא חיצונית הכתר לכן בבחינה זו היא גבוה יותר מהחכמה דאצילות ואף על פי כן בבחינה א׳ יש מעלה בחכמה יותר להיותה בחינת פנימית וגלגלתא היא בחי׳ חיצוניות. וכ״מ בע״ח שם שכ״ב פ״ה ובפרק א׳ אות ב׳ במ״ש לכן בבחי׳ זו המוחין הם עיקרים כו׳ ע״ש. אבל מו״ס שהיא פנימית הכתר היא למעלה לגמרי מבחי׳ גלגלתא שהיא חיצוניות שלו. מאחר דמו״ס הוא הבחינה שבכתר  שאינו במנין הע״ס כלל פשיטא דבחי׳ זו הוא למעלה לגמרי מבחינה שבכתר שהוא במנין הע״ס כי הבחי׳ שאינו במנין הע״ס היינו לפי שהיא בחינה תחתונה שבמאציל דאנת הוא חד ולא בחושבן וכמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג. ואע״ג דבע״ח שם איתא דזהו בחי׳ עתיק ומו״ס הוא בבחי׳ א״א, אך הרי ע״ז נתבאר כאן שבמו״ס הוא בחי׳ תענוג שהוא בחי׳ א״ס ממש ור״ל דבחי׳ עתיק שהוא בחי׳ תענוג הוא מתגלה בח״ס בבחי׳ פנימית ממש. משא״כ בחי׳ גלגלתא שהיא חיצוניות וכמ״ש בע״ח) (שכ״ב פ״ה) באריכות, וע״כ מו״ס אינו במנין ע״ס ע״ד מ״ש בע״ח (שמ״א פ״ג). ועיין מ״ש בביאור ע״פ שוש אשיש מבואר כמ״ש כאן. אמנם בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות מבואר דגם לגבי בחי׳ מו״ס שייך לומר שיש בחי׳ בגלגלתא שהיא גבוה יותר כי מו״ס היא חכמה שבכתר והוא מקור התורה וגלגלתא הוא כתר שבכתר והוא מקור המצות אלא שהיא חיצוניות כו׳ וכן נת׳ עוד במ״א, ולכאורה זהו נגד מ״ש בע״ח (שכ״ב פ״ה) הנ״ל, ולפ״ז צ״ל שהפנימית דכתר שלמעלה לגמרי מגלגלתא הוא מ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ו שהכתר שלו הוא אור רוחני מקיף עליו כו׳ אמנם החיצוניות שלו המתפשטים למטה כו׳ הוא הגלגלת כו׳ ע״ש, וזהו ענין רישא וגולגלתא ומוחי המבואר בזהר פ׳ אמור (דצ״ו ע״ב) ע״ש במק״מ דפי׳ רישא הוא עיקר הכתר שהוא בסוד אור מקיף וגלגלתא הוא חיצוניות הכתר כו׳ והרמ״ז כ׳ רישא הוא פנימית הכתר גלגלתא הוא סיום חיצוניותו המתפשט ונעשה גלגלתא כמ״ש בא״י עכ״ל, וכוונתו ג״כ למ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ו החיצוניות שלו המתפשטים כו׳, וא״כ לכאורה זהו סתירה למ״ש כאן דבחי׳ מו״ס הוא הבחינה פנימית שבכתר שאינו במנין ע״ס דאם כן הוא ודאי למעלה לגמרי מבחי׳ גלגלתא. אך באמת י״ל דעכ״ז אין משם סתירה למ״ש כאן כי הנה שני הדרושים דכאן ודשם מבוארים בע״ח, והיינו כי מ״ש ע״פ יביאו לבוש מלכות הוא על פי מה שכתוב בע״ח (שער א״א פ״ג) אשר שם מבואר דגלגלתא הוא למ עלה ממו״ס כי הוא כתר דא״א ומו״ס הוא חכמה דא״א. וכן כתב הרמ״ז ר״פ אמור דפ״ח והוא מיוסד ע״פ מאמר האדר״ז (דרפ״ח סע״א). ועפ״ז נת׳ מ״ש דיש מעלה במצות הנמשכים מגלגלתא יותר מבתורה הנמשכת ממו״ס ומכל מקום יש מעלה בתורה הנמשכת ממו״ס יותר מבמצות כי מו״ס הוא בחי׳ פנימית כו׳. והנה מבואר שם בע״ח שבתוך הגלגלת הזה יש בתוכו בחינת מוח סתום מאד מלבד מו״ס דא״א כו׳, ובפ״ד כתב שבחי׳ זו נמשך מבחי׳ רדל״א שלמעלה מגלגלתא שלא יכלה להתלבש בא״א ואחזי נהוריה בהאי רישא כו׳, ושם ספ״ז ביאר דהיינו ששם מתגלה הדעת דעתיק והיא נשמה דא״א משא״כ בגלגלתא מלובש חסד דעתיק שהוא מבחי׳ ז״ת דעתיק והוא בחינת רוח דא״א שלמטה מבחינת נשמה כו׳ ע״ש, ועמ״ש בענין בחינה זו בביאור ע״פ החלצו מאתכם כו׳. ועיין מכ״ז בספר מבוא שערים (שער שלישי ח״ב פרק ג׳ ד׳) וע״ש פ״ה במ״ש וזה תבין איך לפעמים כו׳ ע״ש, ומכ״ז יובן דאין מכ״ז סתירה למ״ש כאן שהוא עפמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ה כנ״ל כיון דעכ״פ יש בגלגלתא מוח סתום מאד ונקרא חכמתא עילאה סתימאה שהוא הפנימית כתר שבכתר אשר הגלגלתא הוא בחינת חיצוניות שלו, ולכן בחי׳ זו אינו במנין ע״ס כיון שהוא נמשך מבחי׳ רדל״א דאחזי נהורא בהאי אוירא ורדל״א הוא בחינה תחתונה שבמאציל שאינו במנין ע״ס כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג, וי״ל שזהו ענין רישא וגולגלתא ומוחי שבזהר פ׳ אמור הנ״ל וגם לפי מ״ש בע״ח שכ״ב ספ״ה יתפרש לשון הזהר היטב לפי מש״ש מוחין שבו בעצמו כו׳ ומלבשת גם את המוחין הנקרא חב״ד כו׳ ע״ש. וזהו ענין רישא ומוחי שהגלגלתא מלבשתם כו׳. עוד יש לומר דמש״כ הוא על פי מה שכתוב בזהר הרקיע (דקי״ט ע״א) בפי׳ הספרא דצניעותא מהאריז״ל בפ״ק דהביא שם מ״ש באדר״ז (דר״צ ע״א) ההיא חכמה  דסתימא ביה בעתיקא קדישא ועל זה פי׳ היינו בראש הא׳ העליון כי כחה שם בדקות והעלם גדול כו׳ והיינו ברדל״א ממש וע׳ מזה לקמן, ועל דרך זה נת׳ כאן בענין מו״ס שאינו במנין ע״ס כו׳ כיון שהוא ברדל״א ממש. 
ביאור
והנה על פי זה יש לומר גם כן הטעם דהדעת דאצילות משלים למנין ע״ס כשאין הכתר נמנה והיינו למנין ע״ס בבחינת פנימית, דאלו בבחי׳ חיצוניות נמנה הכתר עצמו כדלעיל, רק בבחינת פנימית שפנימית הכתר אינו במנין ע״ס כנ״ל ואז הדעת משלים המנין והיינו לפי שהדעת הוא בחינת פנימית וכמו שנת׳ גם כן ע״פ ואלה המשפטים בענין משה משה לא פסיק טעמא ובביאור על פ׳ מים רבים ועיין בע״ח שכ״ב פ״א אות ד׳ ובפע״ח שער הלולב פ״ג בד״ה להר״ר יוסף מערבי, וגם איתא בזהר הר קיע בפי׳ הזהר פרשה תרומה דקס״ו ע״ב שכנגד ג׳ רישין דע״ק הוא באצילות בחינת חב״ד נמצא הדעת שרשו מרדל״א כו׳ ע״ש וכן משמע בע״ח שכ״ב שם. ולכן הוא משלים למנין ע״ס בבחינת פנימית כשאין הכתר נמנה דהיינו בחינת רדל״א שהוא בחינת פנימית הכתר שאינו במנין ע״ס כנ״ל. ועמ״ש מענין הדעת בביאור ע״פ החלצו כו׳ הנ״ל. 
והנה זה פשוט דאע״ג דשרש הדעת עליון דאצילות נמשך מלמעלה מעלה מבחינה שאינו במנין ע״ס אעפ״כ הוא נמנה במנין ע״ס כי המשכתו משם הוא ע״י כמה השתלשלות וצמצומים רבים ולכן אע״פ שהמקור אינו נמנה בכלל ע״ס מ״מ הדעת הוא נמנה כו׳, ועיין בע״ח שער א״א רפ״ח ובשער כ״ה דרוש ב׳ סי׳ ט״ו ובספר מבוא שערים שער חמישי ח״א פ״ח. כי הדעת העליון כו׳ הוא מזלא קדישא דדיקנא דא״א כו׳ וכ״ה בלק״ת בישעיה ע״פ מי מדד כו׳. ועיין עוד בע״ח שכ״ה דרוש ב׳ הנ״ל סי׳ י״ז י״ח ובלק״ת פ׳ שמות ע״פ כי סר לראות ובהרמ״ז ר״פ ויקרא ובפ׳ אמור (בדף צ״ט ע״א) ור״פ קרח ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בענין חותמו של הקב״ה אמת וע׳ בזח״ג (דקל״ו א׳ ודרצ״א א׳) ע״פ ובדעת חדרים ימלאו. ומכ״ז יתבאר ענין הנז״ל שהרצון עליון הוא בחי׳ חיצוניות לגבי הטעם והפנימית: 
  יש לבאר ענין ישראל לי ראש היינו שממשיכים הרצון עליון שבתוכו התענוג דהיינו בחינת גלגלתא וח״ס ע״י קיום רצון העליון ב״ה. כי הנה יש פלסופים המכחישים בהשגחה פרטית מפני שנלאו להשיג איך יתכן בחי׳ רצון אצלו ית׳ במעשה האדם בעוה״ז וכי כלום חסר כו׳ שהרצון באדם אינו אלא למלאות מחסוריו משא״כ למעלה אנת הוא שלימותא דכולהו ומה חסר ח״ו עד שיהיה שייך רצון והשגחה אם מקיימים רצונו. אמנם באמת הנה כך הוא הרצון עליון להיות בחי׳ ביטול היש והיינו כי באמת בחינת א״ס הוא בחינת תענוג כמ״ש כי עמך מקור חיים היינו מקור התענוגים אלא שנמשך ממנו להיות תענוג מביטול היש כי מטבע הטוב להטיב כו׳ ואז ממילא נמשך ג״כ בחי׳ רצון נתאוה הקב״ה כו׳ (היינו כדי להיטיב כו׳). והרצון הוא תר״ך מצות תרי״ג דאורייתא עם ז׳ דרבנן שנקרא תר״ך עמודי אור פי׳ כמו העמוד שנמשך מן הגג לארץ והוא מחזיק הגג והיינו ע״י שעומד בקרקע ולפי שהקרקע היא קשה לכן מתקיים עמידתו בטוב משא״כ בעפר תיחוח כו׳, כמ״כ תר״ך מצות הם העמודים הנמשכים מן הגג הוא בחי׳ תענוג עליון שנמשך ומתלבש בהמצות והן עצמן נשפלו למטה בקרקע עד״מ. דהיינו בעשי׳ גשמיות ציצית מצמר כו׳ ומחמת שנעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה במחשבה תחלה (שהעשי׳ שרשה לעילא כמ״ש במ״א לכן הוא כמשל הקרקע הבריאה וחזקה שיש בכחה להחזיק העמודים כו׳) ע״כ עמידתם בטוב ויפה ויכולים להחזיק ולקבל המשכת התענוג עליון כו׳ (וזהו ענין ותומכיה מאושר ע׳ בזח״א ד״ח ע״א ועמ״ש ע״פ והארץ הדום רגלי). וזהו ענין מנענע ראשו שעי״ז מתנענע ממילא גם המוח  שבתוכו עד״מ וכך ע״י המשכת הרצון נמשך ג״כ התענוג שבתוכו וזהו ענין יהא שמיה רבא מברך פי׳ שמיה הגדול היינו בחי׳ א״ס שלמעלה גם מבחי׳ כתר שהכתר הוא הארת הסובב (ועיין בפע״ח שער השבת פכ״א וז״ל סעודתא דעתיקא קדישא כו׳ לכן נקרא קדושה זו קדושא רבא בסוד שמיה רבא עכ״ל. וע׳ בזהר פ׳ תרומה) (דקס״ה ב׳) ובפי׳ הרמ״ז שם ועיין בזהר פ׳ משפטים (דק״ה א׳) ובמק״מ שם דפי׳ שמו הגדול הוא בינה וע׳ בפע״ח שער הקדישים ספ״ב. אך כבר נתבאר זה במ״א בביאור דמזוזה מימין דהכל א׳ כי התגלות עתיק הוא בבינה ועמ״ש ע״פ תגל נפשי באלקי ובביאור ע״פ ועתה יגדל נא בענין אם עונות תשמר י״ה אד׳ מי יעמוד כו׳ ועמ״ש ע״פ ראה אנכי. 
בועתה
ועמ״ש עוד מענין שמו הגדול ע״פ שיר השירים אשר לשלמה ולקמן ע״פ ע״כ יאמרו המושלים באו חשבון כו׳ ועמ״ש ע״פ ואלה שמות בנ״י ושם נתבאר דשם הוי׳ הוא שמו הגדולוע״ש ו י״ל עוד בענין שמו הגדול עפמ״ש בפ׳ בשלח ע״פ וירא ישראל את היד הגדולה שיש ב׳ שמות הוי׳ ע״ש ושמו הגדול י״ל דהיינו שם הוי׳ דלעילא ועמ״ש במ״א בפי׳ כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כו׳ וי״ל דזהו ג״כ פי׳ ועתה יגדל נא כח כו׳ שיומשך בחי׳ שמו הגדול ועיין בר״ח שער היראה פ״א מענין זה דהגדול וכדי להיות שמיה רבא מברך ונמשך למטה היינו ע״י שמנענע ראשו שהוא בחי׳ גלגלתא וממילא מתנענע ונמשך ג״כ בחי׳ א״ס המלובש בו כו׳. (וע׳ מענין הנענוע בפע״ח שער הקדישים פ״ג בהג״ה ובהרמ״ז פ׳ פנחס בפי׳ הזהר) (דר״כ סע״א). גם י״ל דפי׳ נענוע זה הוא ע״ד מ״ש וישע ה׳ אל הבל כו׳. והוא כענין מ״ש במ״א בפי׳ לשון צלותא שהוא לשון הטייה וכדלקמן בביאור ע״פ ע״כ יאמרו המושלים באו חשבון ע״ש. 
וזהו ענין הקדישים שבתפלה שהם להעלות העולמות כמו אצל הודו בין עשיה ליצירה אומרים קדיש שבזה הקדיש אנו מעלים העשיה ביצירה כמ״ש בפע״ח שם פ״א, והיינו כי א״א להיות עליית העולמות עשיה ליצירה אלא ע״י המשכה תחלה מיצירה בעשיה וההמשכה הוא ע״י איש״ר שנמשך אור א״ס שביצירה כו׳ שזהו ענין מנענע ראשו, והגם שעיקר המשכה זו דנענוע הראש הוא ע״י העלאת מ״ן דק״ש שמע ישראל כו׳ וכמ״ש כ״א ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלקים שע״י בחינת ביטול היש שזהו ענין כי שרית עם אלקים עי״ז נמשך שישראל יהיה שמך בחינת לי ראש. מ״מ צריך לומר ג״כ בדבור יהש״ר מברך כו׳. (ויובן עוד בפי׳ וענין לי ראש עפמ״ש במדרש ויקרא רבה פ״ב ובשוחר טוב פי״ט כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם כו׳ ונתבאר הענין במ״א ע״פ וארשתיך לי כו׳, דר״ל לפי שענין לי רומז לבחי׳ מהותו ועצמותו היינו בחי׳ עתיק שבו דייקא נאמר לא שניתי כי לית שמאלא בהאי עתיקא, וזהו פי׳ לי ראש שהם בבחי׳ ומדרגה עליונה זו דבחינת גלגלתא ומו״ס דא״א ממש שלמעלה מעלה מבחינת ז״א וזהו ענין העליה שנעשה ע״י ירידת הנשמה בגוף וכנ״ל שלהיות בבחינת ישראל לי ראש הוא ע״י כי שרית כו׳ ביטול היש דוקא. ועמ״ש ע״פ ואלה שמות שיש ב׳ עליות מבחינת יעקב. הא׳ בבחינת ישראל זוטא. הב׳ בבחי׳ ישראל סבא. ויש לפרש ענין ב׳ עליות אלו. הא׳ בבחי׳ גלגלתא ומוחא דז״א שנק׳ ישראל זוטא ונק׳ בחי׳ זו ג״כ לי ראש כי ז״א בעתיקא אחיד ותליא וגם כי בז״א הנה מבחי׳ מצחא ולמעלה הוא בחי׳ כי לא אדם הוא כמ״ש במ״א ע״פ צאינה וראינה כו׳, וגם כי לפעמים עולה ז״א עד שנמשך לו הכתר מא״א וע״י ממש כמבואר בענין חג השבועות ולכן גם בחי׳ ז״א נק׳ לי ראש. אכן עלייה השנית שיהיה לעתיד היינו בגלגלתא ומו״ס דא״א וזהו לי ראש ממש ואפשר לומר שעלייה זו זהו ענין ישראל סבא כי סבא הוא בחי׳ עתיק יומין כו׳ ועלייה זו ע״ד מ״ש בספר הגלגולים ספי״ז שהיה עולם האצילות עולה עד א״ק כו׳ ע״ש. ואפ״ל שלכן נאמר לו ב״פ ישראל יהיה שמך. א׳ ע״י המלאך (וישלח ל״ב כ״ט) ב׳ (שם ל״ה יו״ד) ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו ועמ״ש בפי׳ כל האזרח בישראל ישבו בסוכות בד״ה ה׳ לי בעוזרי, וכ״ז נמשך ע״י כי שרית כו׳ וכמש״ש ע״פ ואלה שמות שעליות אלו נמשכים ע״י הירידה תחלה בבחי׳ גלות מצרים ואז ע״י יצ״מ נעשים עליות אלו כו׳: 
  ההמשכות הם עכשיו בהעלם ולעתיד יתגלו. וזהו אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. פי׳ ע״ד מ״ש ושבתי בשלום אל בית אבי והיה הוי׳ לי לאלקים שאצילות נקרא הוי׳ יו״ד חכמה ה׳ בינה וקוצו של יו״ד כתר. 
גוהנה
ואלקים הוא בחי׳ מל׳ שעיקר התהוות היש ודבר נפרד לגמרי היא ממלכות דאצילות. וזהו ענין שם אלקים המעלים להיות התהוות היש ונפרד שהן הנבראים דבי״ע מלאכים ונשמות וכמ״ש כי שמש ומגן הוי׳ אלקים דשם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי׳ שמסתיר וזהו ענין הפרסא המפסקת בין אצי׳ לבריאה, משא״כ באצילות ששם הוא בחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה ונק׳ אצילות הוי׳ לשון התהוות ע״ש ההשפעות מכתר לחכמה ומחכמה לבינה מוחין דאבא מוחין דאימא הכל בחי׳ גילוי אור, ופי׳ והיה הוי״ה לי לאלקים היינו שלעתיד יהיה הוי׳ זה נחשב כמו אלקים לפי שיתגלה בחי׳ א״ס שלמעלה מאצילות כמ״ש עד יעבור עמך הוי׳ כו׳ (ועמ״ש ע״פ האזינו השמים) והוא בחי׳ שמו הגדול. ובהגלות נגלות בחינה זו אז שם הוי׳ כאלקים חשוב לגבי גילוי עצום הזה (ועמ״ש בביאור ע״פ שובה ישראל בד״ה איתא במ״ח במסכת יומא). וזהו פי׳ אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מאמ״צ להיות לכם לאלקים שע״י יציאת מצרים יהיה גילוי זה עד שהוי׳ כאלקים חשוב. כי הנה יציאת מצרים ישנו בכמה מדרגות. הא׳ העלי׳ מבי״ע לאצילות ביטול היש לאין. ואמנם באצילות ג״כ שייך בחינת יצ״מ, כי גם אצילות הוא בבחי׳ מיצרים וגבולים ונק׳ מדות מדת החסד כו׳ שהם בבחי׳ מדה וגבול שאם היה החסד בלי גבול לא היה עונש לרשעים כלל כו׳, והיינו לפי שהאורות מלובשים בכלים שהם המגבילים לכן יש מצר עד כאן כו׳. (וז״ש בפרקי היכלות רל״ו אלפים רבבות פרסאות הוא שיעור קומה והיינו בחינת כלים דאצילות שהן בבחינת גבול ותכלית ע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי בשם הע״ח). משא״כ למעלה מאצילות. כי הנה עיקר בחינת המיצרים והגבולים זהו בעולם התיקון שהאורות מועטים והכלים מרובים ובתהו האורות מרובים מהכלים כו׳ אמנם א״ס ב״ה הוא למעלה מבחינת כלים לגמרי ואין שייך בחינת מיצר וגבול ולכן בחינת עלייה מאצילות בלמעלה מאצילות נקרא ג״כ יציאת מצרים כו׳. (וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי דלכך כל המ״ב מסעות עד ירדן יריחו נקרא הכל יצ״מ כי יריחו הוא בחי׳ ריח בגדיו בחינת מקיפים כו׳ שלמעלה מבחי׳ כלים ואור פנימי לכן עד בחי׳ זו נק׳ עדיין יצ״מ. ולכן ג״כ כל זה נמשך ע״י בירור נה״ב ששרשה מעולם התהו ששם האורות מרובים כו׳. וזהו ג״כ שיצ״מ ישגם בצדיקים כו׳ ואפילו במרבע״ה שהיה לו גילוי אצי׳ ממש היה שייך בו מצות יצ״מ בכל יום והוא ע״ד הנז׳. ולקרב הדבר אל השכל בעבודה איך שייך מדרגות רבות מאד ביצ״מ. הנה נת׳ ע״פ במדבר סיני באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כו׳ דלחדש השני וכן לשנה השנית ר״ל שצ״ל בבחינה שנית מיציאת מצרים דהיינו אחר שיהיה סור מרע גמור בתכלית אז יוכל לבא לבחי׳ מדבר סיני שהוא ענין צאת הנפש מנרתקה לבושי נוגה כו׳ ע״ש. וב׳ בחי׳ יצ״מ שנזכר כאן מבי״ע לאצי׳ ומאצי׳ למעלה זהו עוד למעלה מב׳ בחי׳ הנ״ל דהיינו שאחר צאת הנפש מלבושי נוגה שייך בחי׳ יצ״מ מבי״ע לאצי׳. וענין זה בנפש כי בי״ע הוא בחי׳ אהבה ויראה יש מי שאוהב כו׳ משא״כ אצילות זהו בחינת ביטול שלמעלה מבחי׳ אהבה וכמו ענין השתחוואות דשמו״ע הוא למעלה מבחי׳ ואהבת דק״ש כו׳. והנה בבחי׳ ביטול ג״כ יש דרך כלל ב׳ מדרגות זה למעלה מזה ביטול היש  וביטול אמיתי דח״ע וכמ״ש במ״א בענין שבת תתאה ושבת עילאה שהם ב׳ בח׳ ביטול הנ״ל, ועד״ז יש ג״כ הפרש בין יחוד וביטול המדות דאצי׳ שנק׳ איהו וגרמוהי חד לבחי׳ ביטול דח״ע שנק׳ איהו וחיוהי חד וכמ״ש במ״א. ועד״ז יובן ענין יצ״מ דמשה שהיה בו גילוי בחי׳ אצילות ואעפ״כ היה צ״ל בבחי׳ יצ״מ בכל יום דהיינו העלייה לבחי׳ ביטול אמיתי דחכמה עילאה ממש. עוד יש לבאר ענין זה ע״ד מ״ש במ״א בענין דא מוחא לדא ודא קליפה לדא שבחי׳ אהבה דכי הוא חייך עם היותה מוחא עכ״ז נק׳ קליפה לגבי אהבת בכל מאדך בלי גבול כו׳ וכמ״ש ג״כ ע״פ מקושש עצים שבחי׳ זו נקרא עדיין בגמ׳ בזמן שאין עושין רצונו של מקום ובחי׳ עושין רצונו של מקום זהו בחינת בכל מאדך כו׳ ע״ש. וכן בבחי׳ מאדך יש מדרגות אין קץ שמה שאצל זה נק׳ מאדך לפי שהוא למעלה מהכלי שלו הנה לגבי בחי׳ צדיק גדול יותר נחשב עדיין לבחי׳ גבול לפי ערך הכלי שלו שרחבה יותר והמאדך שלו גבוה יותר וז״ש לע״ל וגבה מאד שבחי׳ בכל מאדך יהיה בבחי׳ גבוה הרבה יותר כו׳ וכמו שהוא באהבה כך ג״כ בביטול כי ביטול דבי״ע נק׳ יש וסיגים לגבי ביטול דאצי׳, וכעד״ז באצי׳ עצמו כו׳. וזהו ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה את כו׳ כי ישראל הוא בחי׳ לי ראש שהוא מדרגה גבוה מאד כדלעיל והי׳ מהראוי שא״א להגיע לבחי׳ זו כ״א אחרי עומק הביטול בתכלית שהרי בחי׳ זו הוא למעלה מאצי׳ כנ״ל ואעפ״כ מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה כו׳ שהיא היראה המביאה לקיום מצותיו ית׳ בסור מרע ועשה טוב. שהן הן בחינות ראשונות דיצ״מ עכ ״פ שעי״ז ג״כ יוכלו להגיע להיות בחינת לי ראש ועיין בבינוני׳ פמ״ב). וזהו אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים שע״י יצ״מ נמשך גילוי בחי׳ אור א״ס שלמעלה מאצילות והוא ענין עד יעבור עמך הוי׳ כנ״ל ואז שם הוי׳ שהוא בבחי׳ אצילות יהיה נחשב בבחי׳ שם אלקים כו׳ וכמ״ש יעקב והיה הוי׳ לי לאלקים. 
והיינו דוקא ע״י ושבתי בשלום אל בית אבי. בחינת יצחק כדכתיב צחוק עשה לי אלקים שהתגלות התענוג עליון נמשך מבחי׳ ביטול היש לאין דהיינו בחי׳ כי שרית עם אלקים כו׳. וזה היה ענין יעקב שיצא מבאר שבע היינו מבחי׳ אצילות וילך חרנה בבי״ע לברר בירורים י״ב שבטים לאה ורחל שבירר כ״ז בזמן עשרים שנה שהיה אצל לבן חרנה. 
ואח״כ ושבתי בשלום אל בית אבי. בחינת עליות וביטול במדרגות עליונות מבתחלה כביטול שכל בשכל גדול יותר וכביטול העלול בעילתו כו׳ אז והיה לי לאלקים כנ״ל וכך גם לעתיד יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי יצחק הוא בחי׳ תענוג עליון ל׳ צחוק עשה לי אלקים שיתגלה מבחינת ביטול היש כי אברהם לא ידענו כו׳ כי יצחק הוא בחי׳ כמעלת הזהב על הכסף גבורות שלמעלה מהחסדים כו׳ (ועמ״ש בפ׳ ויצא ע״פ ושבתי בשלום ובפ׳ תולדות ע״פ אלה תולדות יצחק): 
  אחר כך כתיב אני הוי׳ אלקיכם פעם ב׳ והוא כי כל הנ״ל בענין יציאת מצרים לצאת מן המיצרים וגבולים כל אחד וא׳ כפי עבודתו זהו בחי׳ עליות ממטה למעלה. אמנם עיקר תכלית המכוון הוא להיות המשכות אור א״ס ב״ה למטה דייקא. וכמו שכתוב לא ברעש ה׳ ואחר הרעש אש לא באש ה׳. ופי׳ בזהר (פ׳ צו דף ל׳ ע״א) דרעש היינו מ״ש ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול. והיינו בחי׳ אופנים וחיות שמתנשאים ברעש גדול. ואש היינו בחי׳ השרפים (וע״ש מ״ש המק״מ א״נ י״ל מ״ש רבי יצחק כו׳). כי השרפים הם בבריאה והאש הוא לה׳ לעלות בבחינת אצילות. (עמ״ש בפ׳ בראשית בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים) ואינן רק עולים. אבל לא נמשך על ידם בחינת אצילות למטה בבריאה ממש וזהו לא באש הוי׳ שאין שם הוי׳ שהוא אצילות נמשך למטה בהאש שלהם דהיינו עולם הבריאה. וכן רעש דאופנים ג״כ לא נמשך  שם הוי׳ עי״ז למטה וזהו לא ברעש הוי׳. שהרי המלאכים בקשו שתנתן להם התורה שהיא בחי׳ המשכות אלקות ולא נתנה להם אלא לישראל דוקא שהם הן שיכולים להמשיך [עמ״ש מזה בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת]. 
דוהנה
וגם שלמטה בעוה״ז הוא דוקא הכלי לזה ע״י ציצית ותפילין כו׳ כי נעוץ סופן כו׳ וכנ״ל מענין תר״ך עמודי אור שהעמודעומד ע״ג קרקע דייקא כו׳ וכן החיות נושאות ומנושאות עם הכסא אבל לא נזכר שימשיכו למטה כו׳. 
וזהו ענין אני הוי׳ אלקיכם שנאמר פעם שנית אחר יצ״מ שהוא ענין המשכת מ״ד ויצ״מ הוא העלאת מ״ן ביטול היש כו׳. וההמשכות הן ע״י ב׳ בחי׳ מ״ע ומל״ת. ביטול היש לאין בבחי׳ ועשה טוב ברמ״ח מ״ע והפרדת הרע ע״י סור מרע ע״י ל״ת לא תאכל חלב כו׳ שהם דברים שאין להם עלייה והם פנימיים ושעטנז מקיפים וכ״ז הוא ע״י בחכמה אתברירו וכן בטומאה וטהרה יש דבר שמקבל טומאה כו׳ ויש דבר שאינו מקבל טומאה כו׳ אלא שהוא מבחי׳ דעת וכמארז״ל חכמה זה סדר קדשים [היינו בחכמה אתברירו כנ״ל] ודעת זה סדר טהרות [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שחורה אני ובפ׳ אחרי ע״פ לטהר אתכם כו׳ ועמ״ש באגה״ק בד״ה למה נסמכה. ולזאת מטהרת הטמא כו׳ וע׳ בזהר פ׳ פקודי (דרכ״ג ע״א) מענין חכמה ודעת ובאדר״ז (דרצ״א א) ועמש״ל בענין דעת]. וכללות הענין שע״י ביטול היש לאין מעורר ג״כ למעלה המשכת אין האמיתי אור הכתר ביש דאצילות כי על חו״ב כתיב להנחיל אוהבי יש קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימטריא יש וכתיב והחכמה מאין תמצא. מכלל שהיא עצמה אינה עדיין בחי׳ אין. וכמ״ש בזהר ח״ג (קכ״ט א׳) שזהו ענין מ״ש היש הוי׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם ההארה הנמשכת להם משם הוי׳ הוא מבחי׳ יש שהוא חו״ב או מבחי׳ אין (כי מה שנמשך בחו״ב שייך בחי׳ השגה ולכן נקרא יש. משא״כ אין הוא מה דלית מחשבה תפיסא בי׳) והעיקר הוא ההמשכה כנ״ל: 
 חסדי ה׳. חסד עילאה הוא רב חסד שיתגלה לע״ל וזהו וחסדי מאתך לא ימוש כו׳ כמ״ש בזהר (ח״ג קל״ו ב׳). אך הכלי לזה הוא חסד דאצילות שעליו אמרו וכמה גופין תקינת לון כו׳ חסד דרועא ימינא כו׳ והוא כגופא לגבי נשמתא לבחי׳ ורב חסד כו׳ (ועיין באגה״ק ד״ה וילבש צדקה. ובמ״א נת׳ דפי׳ כמה גופין תקינת לון קאי על ע״ס דבי״ע וחסד דרועא ימינא הוא חסד שבע״ס דבריאה שהוא כלי לחסד דאצילות שנק׳ נשמתא כמו שהגוף הוא כלי לנשמה ועד״ז ג״כ חסד דאצילות הוא כלי לגבי רב חסד שהוא בחי׳ נשמתא לנשמתא כו׳. ועד״ז יש לפרש מ״ש בזהר ח״ג שם וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר אלא בחיי דנשמתא, פי׳ חסד דאצי׳ נק׳ חיי גופא שהוא חיות ומקור לע״ס דבי״ע שנקרא גופא כנ״ל וחסד דאצי׳ הוא נשמה להן כנשמה המחיה את הגוף משא״כ בחי׳ רב חסד לא שייך כלל שיהיה אפי׳ נשמה לע״ס דבריאה יצירה עשייה אלא שהוא נשמה המחיה חסד דאצי׳ וזהו חיי דנשמתא כו׳ וכנ״ל שהוא בחי׳ נשמה לנשמתא כו׳). וענין בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה שיש ב׳ תורות. תורת ה׳ ותורתו. הנה למטה היינו תשב״כ ותשבע״פ (ועמ״ש ע״פ נאוו לחייך בתורים). אך באמת הנה יש ב׳ תורות, והוא מ״ש בספר הבהיר (נ״א במעין חכמה) דוד המלך ע״ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה פי׳ תורה שלמעלה היא ג״כ המשכות אלא שהמה ע״פ אופן אחר לגמרי. ולא נתגלה אלא להאבות אברהם ויצחק חפרו בארות ויעקב היה עובדא שלו במקלות. והוא ענין אחד עם תפילין שלנו (כמבואר בזהר ויצא דקס״ב א׳) ואם אחד מישראל דעתה יעשה זאת לא יפעל כלום. וכן חנוך היה תופר מנעלים ועל כל תפירה כו׳ היינו מפני שהמשכתם היה כמו בתורה שלמעלה (ועמ״ש קצת כעין זה ע״פ וישלח יעקב וע״פ ויקח מן הבא בידו מנחה) משא״כ תורת משה שהיא מורשה קהלת יעקב היא איך ומה שימשיך כל אדם כו׳ (ועמ״ש ע״פ אם בחקתי תלכו ע״ש) וזהו ענין תורת ה׳ ובתורתו. והיא חכמה עילאה  שלמעלה גם מכתר. וחכמה תתאה. (ועמ״ש בפ׳ יתרו ע״פ וכל העם רואים בענין אל תאמרו מים מים כו׳, ופי׳ וענין חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר י״ל עפמ״ש בפי׳ האריז״ל לספרא דצניעותא בפ״ק והוא בזהר הרקיע) (דקי״ט ע״א) שהביא שם מ״ש באדר״ז (דר״צ ע״א) ע״פ אלקים הבין דרכה כו׳ וז״ל א״נ מקומה היינו מו״ס עצמה ודרכה היינו הראש הב׳ שמשם יצאה למקום מו״ס. וכ״ש ההיא חכמה דסתימא ביה בע״ק היינו בראש הא׳ העליון כי כחה שם בדקות והעלם גדול כו׳ עד נמצינו למדין דמו״ס ראשיתה דיליה סתום בעתיקא כי שם שורשה כו׳ עכ״ל, והיינו ברד ל״א ממש אשר שם העצמות העליון כמבואר שם והובא ג״כ כ״ז בספר הדרת מלך על סד״צ (דרט״ז ע״ב) וזהו ענין חכמה עילאה שלמעלה גם מכתר והיינו לפי שהיא שרש החכמה שברדל״א ממש שהוא מל׳ דא״ס שלמעלה מגלגלתא דא״א שהוא הכתר כו׳ וזהו ג״כ ענין הנז׳ בביאור ע״פ כי אתה נרי בענין התורה שמקורה ושרשה הוא במו״ס והיינו בחי׳ חכמה שבכתר ע״פ קבלת מהרמ״ק וע״פ קבלת האריז״ל הוא הגבה למעלה במל׳ דא״ס וע״ש שמקור זה נמשך בתורה שלפנינו בגשמיות נעוץ תחלתן בסופן דייקא כו׳. 
וענין
והנה כנגד ב׳ בחי׳ שנתבאר שיש חסד דקשוט שיתגלה לע״ל וכן תורת ה׳ והכלי לזה הוא בחי׳ גמ״ח ותורה צוה לנו כו׳ כנגד זה נאמר בפ׳ ציצית ב״פ אני הוי׳ אלקיכם. הא׳ נגד הכלי והב׳ נגד מה שיתגלה לע״ל בחי׳ חסד דקשוט ותורת ה׳. ולכן נאמר פסוק זה בפ׳ ציצית דוקא כי בציצית יש ב׳ בחי׳ המשכת ל״ב חוטין ל״ב נתיבות חכמה והטלית שהוא המקיף שרומזין לשני בחי׳ תורה ומצות והם כלים להמשכת הנ״ל: 
  ביאור מעט בענין שנאמר ב״פ אני הוי׳ אלקיכם. הנה מתחלה יש להקדים מ״ש בזהר פ׳ וישלח דף קע״ד א׳ כמה דקב״ה לזמנין אתקרי הוי׳ ולזמנין אתקרי אלקים. ה״נ לזמנין אקרי ישראל. 
הולתוספת
ולזמנין אקרי יעקב. וכלא בדרגין ידיען. והענין כמ״ש במ״א ע״פ ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים ב״פ בצלם כנגד ב׳ בחי׳ שיש בנשמה הא׳ המתפשטת ומתלבשת בגוף כו׳ ובחי׳ הב׳ היא בחי׳ הנשמה שעומדת למעלה בבחי׳ מקיף כו׳. וזהו ג״כ ב׳ השמות דיעקב וישראל שהן כנגד ב׳ בחי׳ הנ״ל שבנשמה. ושרשן מב׳ שמות הוי׳ אלקים ועיין בזהר ר״פ במדבר. 
והנה נודע ענין יחוד הוי׳ אלקים וכמ״ש לעיל פ׳ וארא ע״פ וידבר אלקים כו׳ אני הוי׳ ע״ש. וכך נמשך גילוי אלקות מבחי׳ הנשמה שלמעלה מן הגוף בתוך הנשמה המלובשת בגוף וכמ״ש גבי חברי דניאל אבל חרדה גדולה נפלה עליהם וארז״ל משום דמזלייהו חזי שחלק הנשמה שלמעלה מהגוף נק׳ מזל ע״ש שממנו נוזל ונמשך בחלק הנשמה שבגוף, וזהו לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך שמאיר ונמשך מבחי׳ ישראל בבחי׳ יעקב ועמ״ש בפ׳ בלק ע״פ לא הביט און ביעקב כו׳ שבשבת הוא גילוי ובחי׳ ישראל ממש. 
וזהו אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים פי׳ ע״י ששם הוי׳ נמשך להיות הוא ממש אלקיכם שיאיר בבחי׳ גילוי בשם אלקים ועי״ז מאיר בחי׳ ישראל ממש בבחי׳ יעקב ועי״ז נמשך להיות יציאת מצרים לצאת מהמיצרים וגבולים המסתעפים מההסתר דשם אלקים כו׳, שמחמת התגלות שם הוי׳ נמשך יצ״מ להיות כלה שארי ולבבי כו׳, וזהו להיות לכם לאלקים. והענין דהנה מבואר באדרא דנשא (דקל״ח ב׳) ובפי׳ האריז״ל שם שכשנאמר ב׳ שמות הוי׳ בפסוק א׳ אזי חד רומז לז״א וחד לע״ק. וכמ״כ הפי׳ גם כאן בפסוק זה דאני הוי׳ שנאמר תחלה היינו ז״א דאצילות אשר הוא אלקיכם שנמשך בגילוי בשם אלקים הוא מל׳ דאצילות והיינו ע״י התומ״צ שעי״ז ממשיכים גילוי שם הוי׳ ממש. 
ועכ״ז התומ״צ הם רק בחי׳ כלים לגילוי תורת ה׳ ורב חסד שיתגלה לע״ל דהיינו  בחינת שם הוי׳ הב׳ שהוא בחי׳ ע״ק ולגבי גילוי זה נק׳ שם הוי׳ דז״א רק כמו שם אלקים כו׳. 
וז״ש להיות לכם לאלקים כלומר שע״י יציאת מצרים יומשך גילוי בחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ ע״ק שלגבי גילוי זה נק׳ הגילוי דהוי׳ דז״א רק בחי׳ אלקים בחי׳ ממכ״ע. ואח״כ נאמר אני הוי׳ אלקיכם פי׳ שם הוי׳ דעתיק יאיר ויתגלה ממש בז״א דהיינו להיות הוי׳ ממש אלקיכם בבחי׳ גילוי, וכנ״ל בענין יחוד ב׳ שמות הוי׳ אלקים דזו״נ דאצי׳ שהיחוד הוא שלא יהי׳ שם אלקים מסתיר אלא דשם הוי׳ ית גלה ממש להיות הוי׳ ממש אלקיכם. 
וכך עד״ז למעלה יותר שז״א נק׳ שם אלקים לגבי ע״ק שנקרא הוי׳ וזהו ענין שמו הגדול וא״כ ג״כ פי׳ אני הוי׳ אלקיכם שלא יהיה בחי׳ הכלים דז״א מסתירים על גילוי ע״ק שהוא בחי׳ סוכ״ע כי אם בחי׳ סוכ״ע יומשך ויאיר בגילוי ממש כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ לעשות הישר בעיני ה׳ אלקיך וע״פ וידעת היום כו׳ כי הוי׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת כו׳: 
 עוד דהנה נודע שבכתר יש ב׳ בחי׳ ע״י וא״א והנה פי׳ להיות לכם לאלקים ודאי היינו גם נגד התגלות בחי׳ א״א. שע״ז אמרו דז״א בעלותו לגבי עתיקא דהיינו א״א שנק׳ ג״כ עתיקא כנודע. כאלקים חשוב. אך שיהיה אני הוי׳ אלקיכם שיתגלה שם הוי׳ דא״א ממש בז״א להיות הגילוי בז״א ממש מבחי׳ א״א. הנה צ״ל ההמשכה מלמעלה יותר. 
וי״ל
וכמו יחוד שם הויה אלקים דזו״נ הוא ע״י ההמשכה מאו״א כו׳, וכך עד״ז שיהיה גילוי א״א ממש בשם אלקים דלעתיד דהיינו בז״א הוא ע״י המשכה גדולה ועצומה מבחי׳ עתיק ממש שלמעלה מא״א. וע״ד מ״ש במ״א בענין הפך ים ליבשה שעלמא דאתכסייא יאיר בגילוי גמור ממש בעלמא דאתגליא הוא ע״י שנמשך מבחי׳ כי גאה גאה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע כו׳. ועד״ז נאמר כאן תחלה להיות לכם לאלקים ואח״כ ע״י גילוי בחי׳ עתיק ממש נאמר אני הוי׳ אלקיכם כו׳: 
 שלח,  י״ח
 והנה בודאי לא עשה יהושע מדעתו רק שהשי״ת ציוהו ע״כ. ובמרגלים ששלח משה כתיב שלח לך ואמרו רז״ל לדעתך אני איני מצוה לך. להבין ענין זה שבכל א״י לא ציוה השי״ת לשלוח מרגלים רק ביריחו שהיתה מנעולה של א״י כמ״ש ויריחו סוגרת וכו׳. 
וישלח יהושע מן השיטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו וראו את הארץ ואת יריחו וגו׳.
ובה היו דרין מכל האומות כמ״ש החתי האמורי וגו׳ כל בעלי יריחו כו׳. שנתכללו בה שהיתה כללות א״י. ולהבין ענין זה איך ענין זה הוא נמצא בכל ישראל שבבחי׳ יריחו שלו הוא צריך מרגלים ובבחי׳ שאר א״י שלו אין צריך מרגלים. הנה כתיב ואברהם זקן בא בימים כו׳. 
ופי׳ בזהר שנתלבש בימים שהימים הם בחי׳ לבושין הניתן להנשמה וכל א׳ ניתן לו שני חייו כפי מה שצריך ללבושין. כמ״ש ימים יוצרו והיינו ע״י תורה ומצות שאדם עוסק בימיו וכל יום שביטל תורה ומצות חסר מהנשמה הלבוש כפי ערך ביטולו. ולהבין ענין הלבושין ולמה צריכה הנשמה ללבושין שלא תהיה ערומה וגם למה נכתב ענין זה בתורה להודיענו זאת: 
 הוא דהנה אנחנו אומרים בכל יום נקדישך. ולכאורה הוא נפלא לומר כן על השי״ת שהוא קדוש ומקודש בעצמו ואיך אנו אומרים שאנחנו מקדישים אותו. וגם למה אומרים ג״פ קדוש במספר זה דוקא. אך הנה התורה ניתנה לנו בשלשה דברים שהם מחשבה דבור ומעשה שכמה מצות תלוים בדיבור לבד וכמה מצות תלוים במחשבה לבדה וכמה מצות תלוים במעשה לבד. 
והענין
ולכאורה יטעה האדם לומר שאין בחי׳ גילוי אלקות המתגלה בבחי׳ מעשה שוה לבחינת גילוי אלקות המתגלה בבחי׳ דבור ומחשבה שבחי׳ מעשה הוא מתעבה  ומתגשם יותר גם בבחי׳ דומם כמו כסף ונחושת ממעשה הצדקה. אך באמת אינו כן כי הכל שוה אצלו ית׳ כי כולא קמיה כלא חשיב ואין הפרש אצלו בין עליונים לתחתונים כיון שהכל כאין נגדו כי הוא ית׳ א״ס ואין ערוך אליו ית׳. 
וזהו מה שאומרים והקדוש בשמים ובארץ [ועמ״ש מזה בפ׳ ראה ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו ואותו תיראו כו׳] כלומר שבחינת שמים ובחי׳ ארץ שוה אצלו כי הוא קדוש ומובדל מהם אף שהוא מחיה את כולם ומהווה את כולם החיות הוא בבחי׳ רצוא ושוב כו׳. 
והנה המשכת החיות מקדושתו ית׳ נעשה ע״י ישראל כמ״ש ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. פי׳ שאפילו בארץ מתחת ממשיכים בחי׳ אחד. ולכן אומרים ג״פ קדוש להמשיך קדושתו בג׳ בחי׳ אלו מחשבה דבור ומעשה שהן ג׳ בחי׳ הנשמה נר״נ (ועמ״ש מזה לעיל ע״פ ועתה יגדל נא] שבכולם נמשך בחי׳ קדוש דהיינו ע״י עסק התורה ומצות בג׳ בחי׳ שהם בחי׳ לבושין להנשמה שתוכל ליהנות מזיו השכינה דהיינו להכלל באחד, משא״כ כשהיא ערומה בלא לבוש אינה יכולה להתכלל באחד מאחר שהיא בחי׳ נברא וכל נברא הווה ונפסד ורחוק מאד מבחי׳ אחד ולכן צריך ללבושין היינו מחשבות תורה ומצות שהן בחי׳ לבושין שמלבישין הנשמה ומקיפין אותה מראשה ועד רגלה והם נמשכים מבחי׳ אחד שעי״ז יוכלו נשמות להכלל באחד וזהו והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳) (בש״א סי׳ כ״ה כ״ט), דהיינו כמו שאדם צורר כספו בחרט כך תהיה נפשו צרורה בצרור החיים דהיינו שיקיפנו וילבישנו לבוש וצרור החיים להכלל באחד את ה׳ [ועיין מענין צרורה בצרור כו׳ בגמרא פ״ב דחגיגה (די״ב סע״ב] ערבות שבו כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ זאת חנוכת המזבח. פ׳ בת׳ דשבת קנ״ב ב׳ רבות ס״פ האזינו. נשא ס״פ י״א גבי וישמרך. בקהלת רבה בפסוק מי יודע רוח בני האדם העולה. זח״א וירא ק״ו ב׳ תרומה קמ״ב סע״ב קע״ח סע״ב ויקרא כ״ה א׳ מצורע נ״ה א׳ אחרי ע״א ב׳. בפרדס ערך צרור. במא״א אות צדיק ס״כ]:)  והמשכה זו היא בחי׳ ריח כמ״ש והריחו ביראת ה׳ והוא למשל כמו שהריח אינו עצמיות הדבר אלא הארה והמשכה ממנו כך הארה זו מתפשטת מאור א״ס ב״ה ונקרא מדה זו אריך אנפין כמ״ש אאריך אפי ותהלתי אחטם לך, כמ״ש באדרא דנשא [ק״ל ע״ב] לבעל החוטם אני מתפלל ולבעל החוטם אני מתחנן שהארה זו נקרא בחינת חוטם והוא בחי׳ ריח והקב״ה נקרא בעל החוטם שהוא עצמיות ומקור ההארה המתפשטת ממנו והארה זו ארוכה מארץ מדה ומתפשטת ממקום גבוה מאד דהיינו א״ס ב״ה שהוא בלי גבול בבחי׳ מטה מטה מאד מקום הגבול, [ואפ״ל שלכן פירשו ברבות במדבר ס״פ ה׳ אחטם לך לשון חותם כמו שימני כחותם שזהו ענין המשכת האור למטה ועמ״ש מענין חותמו של הקב״ה אמת בביאור ע״פ אלה מסעי]. 
בוהארה
ולכן נקרא א״א אריכא דאנפין שמתארך בבחי׳ ריח הנ״ל להלביש הנשמה בבחינות מחשבה דבור ומעשה המצות והתורה [ועמ״ש מזה ע״פ אלה מסעי כו׳ בענין ירדן יריחו. וע׳ בזהר בלק דקפ״ו א׳ בריחא דלבושייכו כו׳ ומ״ש סד״ה ועתה יגדל נא כו׳]. 
והנה בחינת הלבושין הם נמשכים ע״י בחי׳ ימים שיש שס״ה ימים שהם שס״ה המשכות, כמו למשל שס״ה גידין שהדם והחיות היוצא מן הלב לכל האברים נמשך דרך הגידים [עמ״ש בד״ה לסוסתי בשיר השירים] שהם בחי׳ גבורות שצריך האדם התגברות להתגבר לאכפייא לסט״א בג׳ בחי׳ אלו שיהיו כל בחי׳ אלו דהיינו מחשבתו ודבורו ומעשיו לעבודת ה׳ לבד. [ועיין בזח״ג פנחס (דף רמ״ט ע״ב) ע״פ משכו וקחו מאי משכו כמאן דמשיך מאתר אחרא לאתר דא משכו יומין עילאין לגבי יומין תתאין יומין עילאין אינון שס״ו כחשבון משכו כו׳ ע״ש. וע׳ בפרדס ערך ימי עולם ובזח״א ויחי (דף רמ״ז ע״א) גבי שבעת ימים ושבעת ימים ובפ׳ מקץ (דר״ד סע״ב) ובפ׳ בראשית (דנ״א סע״ב) ובסה״מ סי׳ קמ״א]. כללא דמילתא שישים האדם מחשבתו להתבונן  אשר במחשבתו הקדושה ממשיך עליו מלמעלה בחינת לבוש להנשמה ולא שתהא כוונתו ע״מ לקבל פרס רק שעי״ז יוכלל באחד כנ״ל. 
ובזה יהיה תמיד רצונו שלא ליפרד מאחדותו ית׳ ויתבונן ג״כ בזה לעו״ז דהיינו מחשבות רעות שהם לבושים טמאים להנשמה ולא כטעות הפתיים שקל בעיניהם לחשוב מחשבות חוץ מאחר שאינו למעשה כלל. 
וגם אמרו רז״ל מחשבה רעה אין הקב״ה מצרפה למעשה ומכש״כ הרהורים רעים [נ״א בטלים] שאינם אפילו בכלל מחשבה רעה. אבל באמת לאמיתו המחשבה בעצמה הנה היא לבוש הטומאה שמלבישה ומקיפה להנשמה מראשה ועד רגלה ואינה יכולה להכלל באחדותו ולכן יהיה בעיניו מחשבת חוץ כעבודת כוכבים היותר חמורה ממש מאחר שבזה נפרד מאחדותו ית׳ ויהיה ממארי דחושבנא לחשוב בכל יום ויום ממש כמה וכמה מחשבות שעברו בו ביום שהמחשבות הם לבושין כנ״ל. וזהו ימים יצרו ולא אחד בהם (בתלים סי׳ קל״ט ט״ז) שאמר אדם הראשון אחר שאכל מעץ הדעת גלמי ראו עיניך. פי׳ שראיתי א״ע ערום בלי לבוש כמו גולם כמ״ש כי עירום אנכי. ואמר ימים יצרו. פי׳ שנתת לי ימים בחי׳ לבושין להלביש בהם הנשמה להמשיך על ידם בחי׳ אחד, אבל ולא אחד בהם פי׳ שאני הוא שלא המשכתי בהם בחי׳ אחד (ועיין מענין הפסוק גלמי פ״ד דסנהדרין) (דל״ח א׳) רבות בראשית (רפ״ח פכ״ד) תזריע פי״ד זח״א בראשית (נ״ה ב׳) לך (ד״צ ע״ב). ימים יצרו וירא (צ״ט א׳) חיי (קכ״א ע״ב). ובהרמ״ז שם ויחי (דרכ״ד סע״א דרל״ג ב׳). וזהו בחי׳ מרגלים ששלח יהושע לרגל את יריחו דהיינו בחינת ריח הנ״ל לרגל ולהבחין בחי׳ הלבושין שמבחינת ריח הנ״ל (ועמ״ש בפ׳ חיי שרה בד״ה עיין בע״ח שמ״ט פ״ה). ובחי׳ מרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען דהיינו לבחון את מהות אהוי״ר וזהו א״א אלא בבחי׳ משה בחי׳ חמה שהוא מחכמה כמאמרם ז״ל פני משה כפני חמה ואינו שוה לכל נפש ולכן לא היה צווי ע״ז לכל אדם כמארז״ל אני איני מצוה לך (ועיין בסש״ב פרק י״ד) משא״כ בחי׳ המרגלים ששלח יהושע יש לכל אדם לרגל ולחשוב שלא  תהיה נשמתו ערומה בלי לבושין שהן מחשבות התורה והמצות כנ״ל (וברבות נזכר ענין וישלח יהושע ר״פ שלח. ברות ריש פרשה ב׳ המה היוצרים אלו המרגלים הה״ד וישלח יהושע כו׳ זח״ב ס״פ תרומה בספד״צ ספ״ד ח״ג אחרי) (ד״ס ע״ב ודס״ב ב׳) פ׳ שלח (ק״ס ע״ב) וע׳ בשל״ה פ׳ בשלח (דף שי״ד ב׳) סד״ה אמנם יש מה שפי׳ מאמר הזהר הנ״ל. ואפשר לומר פי׳ הרבות המה היוצרים ע״פ מ״ש למעלה שהם מרגלים לבחי׳ ימים יצרו גם לבחינת וייצר ה׳ אלקים את האדם וייצר בשני יודין שפירשו ברבות בראשית ר״פ י״ד ב׳ יצירים יצר טוב ויצר הרע וצ״ל היצה״ר כפוף ובטל ליצ״ט ולכן אחד מן היודין נקוד ונרגש והשני נסתר רמז שחפץ ה׳ שיצה״ר יהיה נכלל ביצ״ט ונכפף לו. כ״כ הרמ״ז בפ׳ תזריע (דמ״ו ע״ב) והכנעה זו זהו ע״י שמירת המחשבה דבור ומעשה כמ״ש בבינונים וע״ז אמר המה היוצרים שהם המרגלים ושלוחים להבחין בחי׳ הלבושים דמחודומ״ע. ולפי פשוטו של הרבות דפי׳ המה היוצרים מלשון יוצר כלי חרש כמ״ש מרגלים חרש. י״ל ע״פ מ״ש במא״א אות פ׳ סעי׳ נ׳. פכים קטנים שחזר עליהם יעקב הם ניצוצים שנפלו בשבירת הכלים מעולם התהו וידוע שע״י המצות מעלים הניצוצים הנ״ל שנפלו לשרשן וע״כ המה היוצרים כלים הנ״ל. 
וגם כמ״ש אנחנו החומר ואתה יוצרנו ועיין מזה ברבות כי תשא פמ״ו ועיין ברבות בראשית פי״ד ע״פ ככלי יוצר וזהו המה היוצרים כו׳ מיהו שם אמר ככלי חרס אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר א״כ א״א לומר כן פי׳ מרגלים חרש. אך פי׳ חרש לשון מחשבה כמו אל תחרוש על רעך. היינו כי צריך להיות ממארי דחושבנא ולחשוב מחשבות להזהר בלבושי הנפש מחודומ״ע שתהיינה בבחי׳ ריח ניחוח לה׳ כנ״ל. 
ועמ״ש בד״ה על כן יאמרו המושלים בואו חשבון כו׳ גם חרש ענין שתיקה כדפרש״י ע״ד מ״ש ברבות פ׳ וישב פ״ד ע״פ מאלמים אלומים משתוקיתא דאימא קמה וכן ברבות באסתר ע״פ אין אסתר מגדת. ישפה יש פה ושותק כו׳ ועיין בפי׳ המשניות להרמב״ם ספ״ק דאבות על המשנה ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה: