עריכת הדף "דבר מלכות וארא (ב)" (פסקה)

== חלק משיחות ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}

=== – בקשר לפטירת הרה"ח וכו' ר' משה יצחק ע"ה העכט* בערב שבת – ===
א. בסוף מסכת כתובות<ref>קג, ב (וראה גם אדר"נ פכ"ה, ב). וראה לקמן סוף ס"ג.</ref> שנינו "מת בערב שבת סימן יפה לו" ("שיכנס למנוחה מיד"<ref>פרש"י שם. ובשיטה מקובצת שם: "בעת מנוחה מת וקא מעייל לאלתר במנוחה וקא מינצל מחיבוט הקבר". וראה גם ראשית חכמה שער היראה פי"ב פ"ג. ובכתבי האריז"ל (שער הגלגולים הקדמה כג. ועוד) ש"כל הנקבר בערב שבת כו' אינו רואה חיבוט הקבר כי קדושת שבת מפריד ממנו הקליפה בלי צער חיבוט הקבר כו'".

וראה עיון יעקב שם, שאדה"ר מת בערב שבת (שמצינו שאמר הקב"ה לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות, ובאמת לא מת באותו יום, וצ"ל דהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ובע"ש נולד ובע"ש מת), וכן משה, שקיים כל התורה כולה ומת בעטיו של נחש, מת בערב שבת* (ראה תוד"ה מכאן – מנחות ל, א (מסדר עולם) ועוד). ולכן מת בע"ש סימן יפה לו, שלא מת בחטא עצמו רק מחטא של אדה"ר.

'''*) ולמ"ד שמת בשבת (תוס' שם – בשם ר' שר שלום גאון. ועוד) – י"ל שמת בליל שבת שחשיב גם ערב שבת, כיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום (עיון יעקב שם).'''</ref>).

והתחלת הענין: "כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו<ref>ומ"ש בהמשך הסוגיא "איפוך" (שר' חייא חלה ורבי נכנס אצלו), הרי מוסיף לאח"ז "לעולם לא תיפוך כו'".</ref> ומצאו בוכה, אמר לו רבי מפני מה אתה בוכה, והתניא מת מתוך השחוק סימן יפה לו מתוך הבכי סימן רע לו, פניו למעלה כו', פניו כלפי העם כו', פניו צהובין כו' מת בערב שבת סימן יפה לו וכו', מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים, א"ל אנא אתורה ומצות קא בכינא"<ref>דודאי מי שבוכה מפני יראת מיתה* סימן רע הוא לו, אבל אני בוכה על תורה ומצוות שיתבטלו ממני, כדאמרינן במתים חפשי מן המצוות (חדא"ג מהרש"א). וכה"ג מצינו במרע"ה שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בב"ב דף ט"ו גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב"ה אומר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאוה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא סוף פ"ק דסוטה (עיון יעקב).

וראה גם אדר"נ שם, ג (ועד"ז בסנהדרין סח, א): "כשחלה רבי אליעזר אותו היום ערב שבת הי' . . אמר אוי לי על שתי זרועותי אלה ב' ספרי תורה שנפטרין מן העולם, שאם יהיו כל הימים דיו וכל קנים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי . . ולא חסרתי [נ"א: מן התורה] אלא כאדם שטובל אצבעו בים כו'", היינו, שהצטער ("אוי לי") על כך שלא יוכל להמשיך לעסוק בלימוד התורה (נוסף על החסרון בנוגע לתלמידים שלא יוכלו ללמוד ממנו תורה), כיון שכל ריבוי התורה שלמד עד עתה אינו אלא "כאדם שטובל אצבעו בים".

'''*) ושאני בכייתו של ריב"ז (נוסף לכך שלא היתה בשעת פטירתו ממש (ראה שוה"ג להערה 8)) שלא היתה מפני המיתה עצמה, אלא "מאימת משפטו" של ממ"ה הקב"ה (ברכות כח, ב ובפרש"י), ולכן לא שאלו תלמידיו מהא ד"מת מתוך הבכי סימן כו'", דקאי על הבכי מיראת המיתה עצמה.'''</ref>.

וצריך להבין: למה לו לר' חייא להביא הברייתא בשלימות ללא צורך, דהא מרישא דברייתא, מת מתוך הבכי סימן רע לו, די לו לשלול בכייתו של רבי<ref>ראה עץ יוסף שם – בביאור סברת המקשה דלא אסיק אדעתי' דלישני לי' כדמשני בקדמיתא איפוך, עיי"ש.</ref>?

ויש לומר<ref>ראה עץ יוסף שם.</ref>, שבהזכירו כל הברייתא (עד סיומה) היתה כוונת ר' חייא<ref>גם '''לפני''' תשובתו של רבי "אנא אתורה ומצות קא בכינא".</ref> להחליש (ולבטל) הסימן רע שבבכייתו של רבי (ש"מצאו בוכה")<ref>לפי סברתו של ר' חייא '''שחשש''' שזוהי שעת פטירתו, שלכן אמר לו "מפני מה אתה בוכה והתניא מת כו'", אף שלפי האמת לא היתה אז שעת פטירתו (שעל זה מדובר בהתחלת הסוגיא (קג, א): "בשעת פטירתו של רבי אמר כו'", ואז לא הי' בוכה)*.

'''*) ראה גם הגהות יעב"ץ לברכות שם ("כשחלה ריב"ז כו' התחיל לבכות וכו' בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים כו' והכינו כסא כו'") – ש"אז (בשעת פטירתו)''' לא הי' בוכה'''". ומ"ש באדר"נ (שם, א) "'''בשעת פטירתו '''של ריב"ז הי' מגבי' קולו ובוכה" – י"ל שאין זה בשעת פטירתו ממש, אלא''' סמוך '''לפטירתו, שהרי''' לאח"ז '''"הוא הי' אומר פנו הבית מפני הטומאה והכינו כסא לחזקי' מלך יהודה" (כהסיום גם באדר"נ), שתוכן אמירה זו שייך לשעת הפטירה ממש (כפשוט), ואז לא הי' בוכה.'''</ref>, כיון שיש לו גם הסימן יפה '''שבסיום''' הברייתא<ref>דלא כבאבות דר"נ (שם, ב) שהסיום הוא ב"מת במוצאי יוה"כ".</ref>: "מת מחולי מעיים סימן יפה לו מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים"<ref>"שמתייסרין ביסורין ומתמרקין עוונותיהן" (פרש"י שבת קיח, א. וראה מסכת שמחות ספ"ג. ב"ר פס"ב, ב)*, "למרק אכילה מן המעיים להיות נקיים וטהורים כמלאכי השרת" (פי' התוס' – שבת שם)**.

'''*) ושם: "כל מי שנאמר בו גויעה מת בחולי מעיים".'''

'''**) ושם: "פי' בקונטרס למרק עוונותיהם, ור"י אומר כי יש''' במדרש '''למרק כו'", ובעין משפט (על הגליון) מציין לב"ר פס"ב ("החסידים הראשונים היו מתייסרין בחולי מעיים . . שהחולי ממרק" (וכ"ה במסכת שמחות שם, ומסיים: כדי שיבואו זכאין לעוה"ב)), כלומר, ש"חולי מעיים" הוא לא "למרק''' עוונותיהם'''", אלא "למרק''' אכילה '''מן המעיים כו'" (ועפ"ז מובן שהמירוק נעשה ע"י חולי מעיים דוקא, משא"כ לפי' רש"י ה"ז שייך לכל ענין של חולי ויסורים). אבל, ההוספה "(להיות נקיים וטהורים)''' כמלאכי השרת'''" אינה בב"ר שם.'''

'''וי"ל שהמקור הוא ביומא (ד, ריש ע"ב): "לא בא הכתוב אלא למרק אכילה ושתי' שבמעיו (של משה בעלייתו להר)''' לשומו כמלאכי השרת'''" (ומ"ש "כי יש במדרש כו'" – כי ביומא מדובר אודות מירוק אכילה ושתי' ע"י''' העדר '''האכו"ש''' בעליית משה להר''', ובמדרש נתפרש ענין זה בנוגע למיתת צדיקים מחולי מעיים).'''</ref>, שהרי רבי חש ומת מחולי מעיים<ref>ראה בהמשך הסוגיא קד, רע"א ובתוד"ה ומנח. סדה"ד בערכו.</ref>.

ויש להוסיף ולבאר גם שייכותה של הבבא "מת בערב שבת סימן יפה לו" – כיון שרבי עצמו מת בערב שבת<ref>ראה ירושלמי כלאים פ"ט ה"ד. כתובות פי"ב ה"ג. סדה"ד שם.</ref>, היינו, שנוסף על הסימן יפה דמת מחולי מעיים, הי' אצל רבי גם ה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת".

ובטעם הדבר (הצורך בב' סימנים יפים) יש לומר – שגם לאחרי שלילת הסימן רע ד"מת מתוך הבכי" מצד '''כוונתו ומחשבתו''' של רבי "אנא אתורה ומצות קא בכינא", יש צורך לשלול ה(קס"ד ד)"סימן רע" בבכייתו של רבי כפי שנראה '''בחיצוניות ובגלוי''' (שהרי אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו<ref>פסחים נד, ריש ע"ב.</ref>) – ע"י הוספת '''עוד''' "סימן יפה" (נוסף על הסימן יפה דחולי מעיים, גם הסימן יפה דמת בערב שבת), '''שני''' סימנים יפים כנגד הקס"ד ד"סימן רע" בבכייתו של רבי.

ב. וצריך ביאור בגוף הענין:

הוספת הסימן יפה דמת בערב שבת שוללת רק ה"'''סימן''' רע" ד"מת מתוך הבכי", אבל (לכאורה) אינה מבטלת (ומתקנת) '''הסיבה''' לבכייתו של רבי, "אתורה ומצות קא בכינא", '''ביטול התומ"צ''' לאחרי המיתה, שבנוגע לענין זה אין חילוק (לכאורה) אם המיתה היא בערב שבת או בשאר ימי השבוע?!

וכמודגש בדברי הגמרא<ref>שבת ל, סע"א.</ref> אודות מיתת דוד המלך שביקש למות '''בערב שבת''' (דיש לומר שהי' חפץ גם בהמעלה ד"מת בערב שבת"<ref>כלומר, נוסף על עיקר הבקשה '''בשלילת''' המיתה '''ביום השבת''' (כש"אמר לו (הקב"ה) בשבת תמות"), נכלל בבקשה גם ענין '''חיובי'''* בנוגע להיום המבוקש, כמו "אמות באחד בשבת", "שיוכלו להתעסק בי ובהספדי" (פרש"י).

'''*) להעיר ממכות יו"ד, סע"א (ובחדא"ג מהרש"א): "אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע, שמעתי בני אדם אומרים מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה . . אמר לו הקב"ה כי טוב יום בחצריך גו'" – שמזה משמע שבבקשתו''' להקדים '''הסתלקותו לערב שבת נכלל הענין החיובי''' דהקדמת בנין ביהמ"ק'''.'''</ref>), ואמר לו הקב"ה "כי טוב יום בחצריך מאלף<ref>תהלים פד, יא.</ref>, טוב לי '''יום אחד''' שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח", היינו, שמעלת העסק בתומ"צ אפילו יום אחד בלבד '''גוברת''' על המעלה ד"מת בערב שבת".

ועוד ועיקר:

איך שייך לומר באמיתיות (בתורת־אמת) "מת בערב שבת סימן יפה לו" (ועד"ז בשאר אופני מיתה שעליהם נאמר "סימן יפה לו") – "'''סימן יפה'''" ביחס למאורע של '''מיתה''', היפך החיים, והיפך הטוב בתכלית ע"פ התורה, תורת חיים, "'''חיינו ואורך ימינו'''"<ref>נוסח תפלת ערבית – ע"פ ל' הכ' ס"פ נצבים.</ref>, וכמ"ש<ref>אחרי יח, ה.</ref> "אשר יעשה אותם האדם '''וחי בהם'''", "ולא שימות בהם", שלכן פיקוח־נפש דוחה כל התורה כולה<ref>יומא פה, ב. וש"נ.</ref>, כיון שהשלימות ע"פ רצונו של הקב"ה בתורתו<ref>וכמודגש גם בציווי התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (ואתחנן ד, טו. וראה ברכות לב, סע"ב ובחדא"ג מהרש"א), וכיון ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (שמו"ר פ"ל, ט), מחוייב כביכול הקב"ה בשמירת חיי הגוף דכאו"א מישראל.</ref> היא בחיי הנשמה בגוף דוקא?!

ויש לומר נקודת הביאור בזה – שה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" מורה ומדגיש '''תיקון''' הענין הבלתי־רצוי שבכללות ענין המיתה, ובמילא '''מתבטלת''' (ומתתקנת) גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כדלקמן.

ג. ויובן בהקדים ביאור '''התחלת ושורש''' הענין ד"מת בערב שבת סימן יפה לו" – כפי שהי' בערב שבת '''הראשון''':

בערב שבת הראשון, יום הששי לבריאת העולם, יום ברוא אדה"ר, הי' מעין ודוגמת ענין '''המיתה'''<ref>נוסף לכך שהעונש דמיתה כפשוטה נגזר בגלל החטא דאדה"ר בערב שבת הראשון, ואדה"ר עצמו מת בערב שבת (ראה לעיל הערה 2).</ref> – "ויפל ה' אלקים '''תרדמה''' על האדם '''ויישן'''"<ref>בראשית ב, כא.</ref>, ש"שינה" היא "אחד<ref>ברכות נז, ב. וראה גם ב"ר פי"ז, ה.</ref> מששים למיתה"<ref>ולהעיר, שמיתה נקראת גם בלשון שינה (ראה ב"ר שבהערה 10, ובחידושי רד"ל שם. ועוד).</ref>.

ואף שתרדמה ושינה הו"ע בלתי־רצוי לכאורה, '''סילוק החיות''' ("אחד מששים למיתה"), ה"ז "סימן (שגורם<ref name=":0">להעיר ש"סימן" הוא (לפעמים רק דבר המברר, ובעיקר) דבר '''הגורם''' (ראה בארוכה צפע"נ לרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות (שיעור היומי דעש"ק זה)).</ref> ומביא דבר) יפה", כיון שעי"ז נעשה '''תוספת חיות''' ועד להוספה שהיא '''באין־ערוך'''<ref>כידוע שהוספה שהיא בערך לדרגא הקודמת יכולה לבוא בהמשך וללא הפסק מהדרגא הקודמת, משא"כ בהוספה שבאין־ערוך יש צורך בהפסק (ביטול) דרגא הקודמת, שעי"ז באים לדרגא שבאין־ערוך (ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' לו. וש"נ).</ref> – כהמשך הכתוב<ref>שם, כא־כב.</ref> "ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן גו' את הצלע גו' לאשה", "זכר ונקבה ברא אותם"<ref>שם א, כז.</ref>, "זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם גו'"<ref>שם ה, ב.</ref>, "ויברך אותם גו' פרו ורבו ומלאו את הארץ גו'"<ref>שם א, כח.</ref>, המשכת וגילוי '''כח האין־סוף''' להוליד בנים ובני בנים עד סוף כל הדורות<ref>ועד"ז בנישואי חתן וכלה – כמ"ש בברכות נישואין: "אשר יצר את האדם כו' והתקין לו ממנו בנין עדי עד" (בנין נוהג לדורות – פרש"י כתובות ח, א), וחותם (גם בה) "יוצר האדם" ("שהיא ודאי ג"כ נבראת ליצירת אדם לדורות" – חדא"ג מהרש"א שם), "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה כו'" ("משום דשייכא בריאה בחתן וכלה* אמר לשון בריאה בששון ושמחה" – אבודרהם בברכת נישואין ופירושן).

'''*) וי"ל שכולל גם הבריאה חדשה שהיא תכלית הנישואין – לידת הולד.'''</ref> – שמלבד החיות של האדם שהיא '''בהגבלה'''<ref>לא יותר מאלף שנה – "שכך אמרת לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות . . נתת לו יום אחד משלך שהוא אלף שנה" (ב"ר רפכ"ב. וש"נ).</ref>, ניתוספה חיות '''בלתי מוגבלת''' (תוספת חיות באין־ערוך) בהמשך החיות דזרעו וזרע זרעו עד אין־סוף.

ודוגמתו בכל ראש השנה, שנקבע באחד בתשרי, יום ששי למעשה בראשית (כי בכ"ה באלול נברא העולם)<ref>ויק"ר רפכ"ט. ועוד.</ref>:

מבואר בספרי קבלה<ref>ראה שער הכוונות ענין ר"ה. פע"ח שער ר"ה. ועוד.</ref> שבכל ר"ה ישנו דוגמת הענין ד"ויפל גו' תרדמה גו' ויישן ויקח אחת מצלעותיו גו' ויבן את הצלע גו' לאשה" – כיון שז"א ומלכות (איש ואשה) חוזרין לעמוד בבחינת אחור באחור, כמו בתחילת הבריאה "שנבראו שני פרצופים"<ref name=":1">פרש"י בראשית א, כז. וראה ברכות סא, א. וש"נ.</ref>, "זכר מלפניו ונקבה מאחור"<ref>פרש"י כתובות שם.</ref>, וכדי שיחזרו להיות בבחינת פנים בפנים, צ"ל ענין הנסירה, כמו "ויקח אחת מצלעותיו וגו'", "שנבראו שני פרצופים בריאה ראשונה ואחר כך '''חלקן'''"<ref name=":1" />, וקודם הנסירה צ"ל דורמיטא (שינה), סילוק החיות, לצורך בנין המלכות, שתחזור להתייחד עם ז"א פנים בפנים.

ומעין זה ביום ששי שבכל שבוע<ref>ראה סה"ש תורת שלום ע' 13 ובהערה 10 שם. וש"נ.</ref> (שהוא כמו יום ששי דששת ימי בראשית<ref>כמודגש בשירו של יום, "ה' מלך גאות לבש", "ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהן" (ר"ה לא, א). ולכן נקרא "יום ששי", אף שכבר עברו רבבות ימים משי"ב (ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. ובכ"מ).</ref>) – שנעשה הענין דדורמיטא דז"א, ענין הנסירה, שעי"ז נעשה יחוד ז"א ומלכות בליל שבת<ref>כפי שהי' צריך להיות אצל אדה"ר, לולי חטא עה"ד והקדמת היחוד בערב שבת (ראה שער הכוונות שם דרוש א'. פע"ח שם פ"ד. ועוד).</ref>.

ועד"ז בנוגע לכללות הזמן דשית אלפי שנין דהוה עלמא, שהם כנגד ששת ימי השבוע – שבאלף הששי, ערב שבת, סוף זמן הגלות, ישנו הענין דדורמיטא דז"א, ענין הנסירה<ref>ראה קונטרס שפת אמת (בסוף אמת ליעקב) אות לה: "חילוק הנסירות . . בר"ה היא הנסירה הכוללת של כל השנה והוא יותר קשה . . וצריך תק"ש והתעוררות גדול. ונסירה שהיתה בפורים בזמן מרדכי ואסתר (ראה גם תו"א מג"א צג, סע"א ואילך) הי' צרה גדולה שהוחשכו עיניהם של ישראל כנודע, יען היתה נסירה של שבעים שנה של גלות בבל, ובעה"י הנסירה העתידה להיות בזמן שיבוא משיח צדקנו הוא נסירה כוללת . . כל שיתא אלפי שנה, לפיכך הם כל אותם חבלי משיח כו'".</ref>, שעי"ז נעשה שלימות היחוד דז"א ומלכות (הקב"ה וכנס"י) "ליום<ref>תמיד בסופה.</ref> שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>ולהעיר מהשייכות לפרשת וארא – שהקב"ה השיב למשה על טענתו (בס"פ שמות) "למה הרעותה לעם הזה", ששעבוד מצרים הוא הכנה לגילוי שם הוי' במ"ת, כי, "כדי שיהי' בחי' זו בגלוי במ"ת צ"ל תחלה בחי' '''הסתלקות החיות''', למעלה . . ולכן הי' מתחלה זמן הגלות ושליטת מצרים (רד"ו שנה) מפני הסתלקות החיות למעלה" (תו"א פרשתנו נו, ד), ועד"ז (ויתירה מזה) בנוגע לגלות זה האחרון, "גם בגלות אדום הוא אריכות הגלות . . כדי שיהי' . . לימות המשיח . . ביתר שאת וביתר עז מבמ"ת כו'" (תו"א שם. וראה גם תו"א שמות נ, סע"ב ואילך).</ref>.

ויומתק יותר שמארז"ל זה ("מת בערב שבת סימן יפה לו") הוא קרוב לסיום (גמר ושלימות) מסכת כתובות – כי, "כתובה" היא לצורך '''היחוד''' דאיש ואשה<ref>ראה כתובות נז, רע"א. רמב"ם הל' אישות פ"י ה"י. טושו"ע אה"ע סס"ו ס"ג.</ref> (ודוגמתו בהנישואין דהקב"ה וכנס"י), שהיחוד הוא גמר ושלימות (סיום) ענין ה"כתובה", ולכן, קרוב לסיום מסכת כתובות (לפני ובסמיכות להיחוד) מדובר אודות "מת בערב שבת", שהו"ע דורמיטא דז"א לצורך הנסירה שעל ידה יהי' היחוד (גמר ושלימות הכתובה) '''לעתיד לבוא''', שאז תהי' שלימות ענין הלידה (גמר ושלימות היחוד) בעולם גם במין הצומח, כסיום וחותם מסכת כתובות: "עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות".

ד. ע"פ הביאור '''בהתחלת ושורש''' הענין ד"מת בערב שבת סימן יפה לו", יש לבאר גם תוכן הענין '''בעבודת האדם'''<ref>נוסף על המבואר בדרושי חסידות ענין הנסירה בעבודת האדם (ראה סה"מ תש"ט ע' 217 בהערה. '''וש"נ''').</ref> – שהרי נוסף על הפירוש כפשוטו<ref>שגם בזה צ"ל לימוד והוראה בעבודת האדם – "'''החי''' יתן אל לבו" (קהלת ז, ב. וראה רמב"ם הל' אבל ספי"ג).</ref>, יש גם לימוד והוראה (ככל עניני התורה מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. גו"א ר"פ בראשית. זח"ג נג, ב.</ref>) להאדם הלומד מארז"ל זה<ref>ראה גם כש"ט סקנ"ז: "מוסר גדול שימות בע"ש, ר"ל לפנות א"ע מכל עסקי עוה"ז כאילו מת כדי לעשות הכנה לשבת כו'".</ref> בעבודתו בתור '''נשמה בגוף''' לאורך ימים ושנים טובות:

כיון שבערב שבת (לאחרי חצות) ישנו הענין דדורמיטא דז"א, זמן שינה למעלה, ה"ז גם זמן שינה למטה, כפי שמצינו בהנהגת גדולי החסידים (הרה"ח ר' הלל מפרריטש וכיו"ב) לישון בזמן זה (להיותו זמן שינה למעלה)<ref>וראה סה"ש תורת שלום שם, שרבינו הזקן הי' '''נרדם מעצמו''', כי, רבינו הזקן הי' '''בדוגמא שלמעלה''', וכיון שלמעלה זמן שינה נעשה כן גם אצלו בדרך ממילא, משא"כ ר' הלל הי' '''שוכב לישון''' בזמן זה.</ref>.

ויש לומר שזהו"ע ד"'''מת''' בערב שבת" – '''השינה''' ("אחד מששים '''למיתה'''") בערב שבת לאחרי חצות.

ו"סימן יפה לו" – כיון שע"י השינה נעשה '''חידוש החיות''', כידוע<ref>ב"ר פי"ד, ט. וראה פרדר"א פל"ד.</ref> שבעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת חיים ממקור החיים למעלה, ועי"ז ניתוסף ביתר שאת וביתר עוז '''בלימוד התורה'''<ref>שלימות הטוב – "אין טוב אלא תורה" (אבות פ"ו מ"ג).</ref> (נגלה דתורה, ובפרט פנימיות התורה, ובאופן של הבנה והשגה כבתורת חסידות חב"ד) מתוך מנוחת הגוף ומנוחת הנפש, ומתחיל תיכף לאחרי השינה, שהרי החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע שביום, ובפרט בערב שבת ובסמיכות לכניסת השבת, כיון ששבת שייך במיוחד לתורה, כמארז"ל<ref>שבת פו, ב. וראה תו"א יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך. ובכ"מ.</ref> "דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל"<ref>ולהעיר, שחידוש החיות וההוספה בלימוד התורה לאחרי וע"י השינה הוא בכל לילה (ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1026. וש"נ), אבל, בערב שבת ה"ז באופן נעלה יותר (בהתאם להעילוי בלימוד התורה ביום השבת)*, ובנוגע לכללות השבוע.

'''*) ולכן מודגש יותר גם הצורך "לפנות א"ע מכל עסקי עוה"ז כאילו מת כו'", כנ"ל הערה 47.'''</ref>.

ויש להוסיף בדיוק הלשון "'''סימן''' יפה לו" – שהשינה בערב שבת שעל ידה נעשה תוספת וחידוש החיות בלימוד התורה, היא, "'''סימן'''" (שגורם<ref name=":0" /> ומביא) לתוספת וחידוש החיות בלימוד התורה בתכלית השלימות, בהגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ה. עפ"ז יש לבאר תוכן המאמר "מת בערב שבת סימן יפה לו" גם בנוגע '''לפשוטם של דברים''':

כשם '''שהשינה''' ("אחד מששים למיתה") הראשונה (דאדה"ר) בערב שבת היא לצורך תוספת וחידוש החיות (כנ"ל ס"ג), כך גם '''המיתה''' בערב שבת<ref>החל ממיתת אדה"ר – שעל ידו נקנסה מיתה בערב שבת הראשון, ומת בערב שבת (כנ"ל הערה 21).</ref> היא לצורך תוספת וחידוש החיות<ref>ויתירה מזה: כיון שהדורמיטא היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, ככל שהדורמיטא גדולה יותר, נעשה גם תוספת וחידוש החיות באופן נעלה יותר (ראה גם שפת אמת שבהערה 40) – ששים פעמים ככה.</ref>.

וההסברה בזה – בשתים:

א) אמרו חז"ל<ref>תענית ה, ב.</ref> "יעקב אבינו<ref>להעיר מהשייכות ד"רבי" (שמת בערב שבת, כנ"ל ס"א) ליעקב אבינו – ראה תורת מנחם תפארת לוי יצחק ח"א ס"פ ויחי (ע' רסז). וש"נ.</ref> לא מת . . מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", שע"י המשך החיים ד"זרעו" (חיים אמיתיים ע"פ תורה, ענינו של יעקב<ref>כמ"ש "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל" (תהלים עח, ה).</ref>) נעשה "אף הוא בחיים", ויתירה מזה, שהענין ד"הוא בחיים" '''לאמיתתו''', בקיום '''נצחי''' (דלא כדבר הנפסק שהוא אופן של "כזב"<ref>ע"ד "נהרות המכזבין" שפסולים לקידוש מי חטאת כיון שאינם "מים '''חיים'''" (פרה פ"ח מ"ט).</ref>), מתגלה בההמשך והנצחיות ד"זרעו בחיים" '''לאחרי פטירתו''', שדוקא אז רואים בגלוי הנצחיות (אמיתיות) ד"הוא בחיים". ונמצא, שע"י המיתה נעשה תוספת וחידוש החיות – התגלות הנצחיות והאמיתיות דהחיים<ref>ולהעיר ממאמר הזהר (ח"ג עא, ב) "צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין '''יתיר מבחיוהי'''", "שגם בזה העולם המעשה . . אשתכח יתיר", כיון שלאחר ההסתלקות "יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחי' רוחו שבג"ע הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחי' מקום גשמי" (תניא אגה"ק סי' ז"ך וביאורו) – תוספת וחידוש החיות גם ב"זרעו בחיים", ועי"ז גם ב"הוא בחיים".</ref>.

ב) '''ועיקר''': הסתלקות החיות דמיתה היא לצורך תוספת וחידוש החיות בתור '''נשמה בגוף –''' בתחיית המתים, שאז יהיו חיי הנשמה בגוף<ref>ובאופן שהנשמה ניזונית מן הגוף (המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך. וראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 19־118 (לעיל ע' 2־71). וש"נ).</ref> חיים נצחיים.

ויומתק יותר שבסיום מסכת כתובות<ref>קיא, ב.</ref> (לאחרי ההקדמה ד"מת בערב שבת כו'" קרוב לסיום המסכת, כנ"ל סוס"ג) מדובר אודות '''תחיית המתים'''<ref>להעיר שהזמן דתחיית המתים הוא '''בערב שבת'''* – "לעת ערב זהו יום ששי שהוא ערב השבת שאז הזמן לקיימא מתייא . . לעת צאת השואבות אלו הם תלמידי חכמים השואבים מימי' של תורה שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר" (זח"א קכז, סע"ב ואילך (במדרש הנעלם)).

'''*) ויש לומר, שמעין זה הי' אצל רבי – ש"כל בי שמשי (ערב שבת) הוה אתי לביתי'" (כתובות קג, א), "בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין . . ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כו'" (ספר חסידים סי' תתשכט) – ע"ד ובדוגמת תחה"מ (וראה שוה"ג שלאח"ז).'''</ref> – "עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בירושלים . . עתידין צדיקים שיעמדו במלבושיהן<ref>להעיר מהשייכות '''לרבי –''' ש"אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן"* (ירושלמי שבהערה 12 – הובא בתוס' כאן).

'''*) וגם בבואו לביתו בערב שבת "הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין".'''</ref> ק"ו מחטה כו'", נשמות בגופים גשמיים בעוה"ז הגשמי, שכל הענינים שבו יהי' אז בתכלית השלימות, כמו "עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש הרים . . שתהא כשתי כליות של שור הגדול" (כהמשך הסוגיא).

ועפ"ז י"ל הפירוש ד"מת בערב שבת סימן יפה לו":

כיון '''שבערב שבת''' מודגש שהסתלקות החיות היא לצורך תוספת וחידוש החיות, הרי, זמן המיתה בערב שבת הוא "סימן יפה לו" שהמיתה שלו היא באופן '''שמודגש בגלוי''' (רק) הענין הטוב דתוספת וחידוש החיות, הן ע"י ההוספה דנצחיות ואמיתיות החיים עי"ז ש"זרעו בחיים", והן '''ובעיקר''' ע"י '''תחיית המתים''' בסמיכות זמן להקבורה<ref>ובפרט שהענין ד"'''הקיצו ורננו''' שוכני עפר" '''נקל יותר''' אצל אלו שנעשו "שוכני עפר" זה־עתה, שרוח הנפש שורה עדיין על הגוף (כידוע פרטי החילוקים בזה בנוגע לשלשה שבעה ושלושים כו' (ראה סה"מ תרנ"ט ס"ע כ')).</ref>.

ונמצא, ש"סימן יפה" זה מורה ומדגיש '''תיקון''' הענין הבלתי־רצוי שבמיתה, ובמילא '''מתתקנת''' גם סיבת בכייתו של רבי על ביטול התומ"צ, כי, כשצדיקים קמים לתחי' (בהתחלת ימות המשיח<ref>ראה יומא ה, ב: "לעתיד לבוא נמי לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם", שמזה מוכח שצדיקים קמים לתחי' '''מיד'''.</ref>, ארבעים שנה לפני התקופה דתחה"מ דכל בנ"י<ref>ראה זח"א קמ, א.</ref>) ישנו המשך קיום התומ"צ (ואדרבה: בשלימות נעלית יותר – "כמצות רצונך"<ref>ראה תו"ח ר"פ ויחי. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.</ref>), ובפרט להדעות שאין מצוות בטלות לעתיד לבוא (גם לאחרי תחה"מ)<ref>ראה בארוכה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 28 ואילך. וש"נ.</ref>.

ויש לומר, '''שעיקר המכוון''' במארז"ל "מת בערב שבת סימן יפה לו" '''בתורה''', תורת '''חיים''' ותורת '''חסד''', הוא (לא כפשוטו, ח"ו, אלא) בנוגע לעבודת האדם בחיי הנשמה בגוף לאורך ימים ושנים טובות בטוב הנראה והנגלה (כנ"ל ס"ד); ובפרט לאחרי שכבר אירע גם כפשוטו (אצל יחידי סגולה<ref>שאצלם באה העבודה '''הרוחנית''' ד"מת בערב שבת" (בגמר ושלימות עבודתם בחיים חיותם בעלמא דין) גם '''בגשמיות –''' ע"ד שמצינו בהתמימות דשנותיהם של צדיקים, "כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים" (ב"ר רפנ"ח), "הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" (ר"ה יא, א. וש"נ), שאצל יחידי סגולה באה התמימות הרוחנית גם בגשמיות, כמו משה רבינו, ש"בשבעה באדר מת* ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג, ב. וש"נ), ועד"ז אדמו"ר האמצעי, שיום הולדתו ויום הסתלקותו בט' כסלו ("היום יום" ט' כסלו. ובכ"מ).

'''*) בערב שבת (כנ"ל הערה 2).'''</ref>), ה"ז מספיק ("די והותר") כדי להוציא י"ח כל שאר בנ"י (בנוגע לפשטות המאורע ח"ו), ובמילא יהי' אצלם ענין זה רק בעבודה הרוחנית, לאורך ימים ושנים טובות, עד לחיים נצחיים (ללא הפסק כלל) דלעתיד לבוא.

<nowiki>*</nowiki>

ו. האמור לעיל קשור במיוחד עם המאורע ד"מת בערב שבת" כפשוטו<ref>פטירת הרה"ח וכו' ר' משה יצחק ע"ה העכט ('''המו"ל''').</ref> בערב שבת זה.

ובהקדמה – שעם היותו מאורע פרטי אצל יחיד מישראל, הרי [נוסף לכך שכאו"א מישראל הוא "עולם מלא"<ref>כמארז"ל "לפיכך נברא אדם יחידי כו' עולם מלא", "שמאדם א' נברא מילאו של עולם" (סנהדרין לז, סע"א ובפרש"י).</ref>, וכאו"א מישראל הוא חלק וקשור עם כלל ישראל, "קומה אחת שלימה"<ref>לקו"ת ר"פ נצבים. ובכ"מ.</ref>] מדובר אודות חסיד ומקושר לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ששלחו ומסר על ידו הקמת וניהול מוסדות של הפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה, ובמילוי שליחות זו היתה התעסקותו כל משך ימי חייו עד ליומו האחרון – ערב ש"ק מברכים חודש שבט, שהעשירי שבו הוא יום ההילולא (גמר ושלימות עבודתו) של המשלח, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (כמדובר לעיל<ref>בשיחות שלפנ"ז – נדפסו בסה"ש תשנ"ב ח"א ע' 264 (לעיל ע' 208) ואילך.</ref>), בודאי שיש בזה לימוד והוראה, "החי יתן אל לבו"<ref>כנ"ל הערה 45.</ref>, ובפרט בקשר להמשך עבודת השליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו לכל דורו בהפצת התורה והיהדות והמעיינות חוצה.

ובהתאם לכך יש להתעכב על הלימוד וההוראה משמו של הנפטר, כולל גם שם המשפחה<ref>דאף שהוא שם לע"ז, הרי ידועה הנהגת גדולי ישראל, אדמו"רי פולין, שהיו למדים הוראה בעבודת ה' גם מענינים ושמות בשפת המדינה, ועד"ז מצינו גם אצל נשיאי חב"ד, שאף שעיקר ענינם הוא בלימוד והפצת תורת החסידות, ע"י אמירת מאמרי חסידות, וכן בנגלה דתורה, מ"מ, מזמן לזמן היו מבארים לימוד והוראה מעניני העולם כו'.</ref>, כדלקמן.

ז. בב' שמותיו – "משה יצחק" – מרומזת לכל לראש ההתקשרות לכ"ק מו"ח אדמו"ר: "משה" – "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"<ref>תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). וראה ב"ר פנ"ו, ז.</ref>, משה רבינו שבדורנו, ו"יצחק" – שמו השני של כ"ק מו"ח אדמו"ר, ע"ש השמחה והשחוק ("כל השומע יצחק לי"<ref>וירא כא, ו.</ref>), שעיקרה ושלימותה בהגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.</ref>), כמ"ש<ref>תהלים קכו, ב. וראה ברכות לא, א.</ref> "אז ימלא שחוק פינו", כשיאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו"<ref>ישעי' סג, טז. וראה שבת פט, ב.</ref>.

ויש להוסיף בתוכן ב' השמות – בקשר ובשייכות לעבודתו במילוי השליחות דכ"ק מו"ח אדמו"ר:

מהחילוקים שבין משה ליצחק – שמשה חי מאה ועשרים שנה, כמ"ש<ref>וילך לא, ב ובפרש"י.</ref> "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום", "היום מלאו ימי ושנותי", '''מילוי ושלימות''' חיי האדם ("והיו ימיו מאה ועשרים שנה"<ref>בראשית ו, ג.</ref>) ועבודתו עלי אדמות; ויצחק חי מאה ושמונים שנה<ref>וישלח לה, כח.</ref>, תכלית השלימות '''דאריכות''' ימים ושנים יותר משאר האבות (יעקב שחי קמ"ז שנה, ואפילו אברהם שחי קע"ה שנה)<ref>ואף שגם אברהם ויעקב היו צריכים לחיות ק"פ שנה, אלא שבגלל '''סיבה צדדית''' (לכאורה) נחסרו שנותיהם [בנוגע לאברהם – ראה פרש"י לך לך טו, טו. תולדות כה, ל. ובנוגע ליעקב – ראה מדרש הובא בדעת זקנים מבעה"ת ויגש מז, ח], הרי, ע"פ הידוע ש"כל דבר אף שהוא הכרחי לכאורה הכל בכוונה כו'" (צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי), יש לומר, שאצלם היתה שלימות ואריכות ימים במספר שנותיהם '''בפועל''' (קע"ה דאברהם* וקמ"ז דיעקב)**.

'''*) ומודגש ביותר בהטעם דחסרון חמש שנים משנותיו בשביל שתהי' אצלו "שיבה טובה" –''' שבסיבת החסרון '''מודגשת''' השלימות דאריכות ימים '''שמתבטאת בה"שיבה טובה".'''

'''**) נוסף לכך שבשנים אלו השיגו השלימות שהשיג יצחק במשך ק"פ שנה (ע"ד שמצינו בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח) בנוגע לר' בון), כמודגש ביעקב, שאף שאמר לפרעה "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו (בטובה) את ימי שני חיי אבותי" (ויגש מז, ט ובפרש"י), הרי, בי"ז (טוב) שנותיו האחרונות שעל ידם נעשו "כל ימיו בטובה" (תדבא"ר פ"ה), נכללת גם השלימות דק"פ שנה, ש"'''השיגו '''את ימי שני חיי אבותי".'''</ref>.

וחיבור שניהם (בשמו של אדם אחד) – מורה על ההוספה בשלימות העבודה (ק"כ שנה) ע"י אריכות ימים (ק"פ שנה), ולא עוד אלא שגם ההוספה נעשית באותו אופן כמו העבודה המוכרחת (ק"כ שנה):

ישנם כאלה שלאחרי שעוסקים בעבודתם משך זמן ארוך וזוכים לראות פרי טוב בעמלם, חושבים שכבר הגיע הזמן לנוח מגודל היגיעה בעבודתם, ובמילא מחכים כבר לגמר וסיום העבודה (ועד להשלימות בזה – בימות המשיח).

וישנם כאלה שגם לאחרי שלימות העבודה חפצים ומשתדלים להוסיף עוד יותר, אבל אעפ"כ, אין זה באותו אופן כמו העבודה המוכרחת, כי אם כמו ענין של הוספה.

והשלימות האמיתית מודגשת בחיבור ב' השמות משה ויצחק – שגם '''ההוספה''' (לאחרי שלימות העבודה) בהמשך העבודה לאורך ימים ושנים טובות (ועד לק"פ שנה, כשני חיי יצחק), היא, באותו אופן כמו העבודה '''המוכרחת''' (לפני שלימות העבודה, ועד להשלימות דק"כ שנה) – כפי שרואים בהנהגתו של הנפטר שלא הסתפק בשלימות הקיימת כבר, אלא המשיך לעסוק בכל עניני העבודה '''באותו מרץ''', '''חיות ושמחה''' (כמודגש גם בהשם "יצחק", ע"ש השמחה) כל ימי חייו, עד ליומו האחרון (כנראה מהשאלות בעניני ניהול המוסדות שהגיעו לכאן גם בימים האחרונים).

ח. ויש להוסיף הרמז גם בשם המשפחה ("העכט") – שם של דג, אשר, עם היותו דג טורף, יש בו חידוש שהוא דג טהור<ref>ויומתק יותר ע"פ הידוע טבעו של דג זה, שפיו פתוח, והדגים הקטנים נכנסים (מאליהם) לתוך פיו*, ובמילא אין בו טבע האכזריות דבעלי חיים '''טורפים''' שנאסרו באכילה.

'''*) להעיר מפרדר"א (פ"ט) בנוגע ללויתן: "הוא פותח פיו והתנין הגדול שבא יומו להאכל בורח ונס ונכנס לתוך פיו של לויתן" (וראה לקמן סוס"ט).'''</ref>, ויתירה מזה, שחיבה יתירה נודעת לו בנוגע להחיוב<ref>ראה שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"ב. שם ס"ז ובקו"א (ד).</ref> דאכילת דגים ביום השבת:

דגים – "מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם"<ref name=":2">ברכות כ, סע"א.</ref>, ודוגמתו ב"זרעו של יוסף", כולל ובמיוחד זרעו (תלמידיו ושלוחיו) של יוסף שבדורנו, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שנאמר בהם<ref>ויחי מח, טז.</ref> "וידגו לרוב בקרב הארץ"<ref name=":2" />.

ודג טורף – ע"ד מ"ש<ref>שם מט, כז.</ref> "בנימין<ref>להעיר מהשייכות דבנימין ליוסף* (כ"ק מו"ח אדמו"ר) – צדיק עליון וצדיק תחתון (ראה זח"א קנג, ב. תו"א תרומה פ, ד. לקו"ת ראה כה, ד ואילך. לקו"ש חכ"ה ס"ע 821 ואילך. וש"נ).

'''*) נוסף לכך שסמך ברכת בנימין ל"איש אשר כברכתו ברך אותם", ש"כללן''' כולם '''בכל הברכות" (שם, כח ובפרש"י. וראה לקו"ש שם הערה 68).'''</ref> זאב<ref>להעיר ממארז"ל (חולין קכז, א) "כל שיש ביבשה יש בים", ובנדו"ד, שדג טורף הוא דוגמת הזאב ביבשה. – ויומתק יותר שדג זה ("העכט") נקרא גם בשם "זאב הים" (ראה קיצושו"ע סמ"ו סמ"ג).</ref> יטרף", טרף דקדושה<ref>ראה אוה"ת ויחי תטז, א ואילך. לקו"ש שם ע' 282. וש"נ.</ref>, שקאי על כללות העבודה דבירור והעלאת ניצוצות הקדושה שחוטפים מעניני העולם ומעלים אותם לקדושה, כמרומז גם בהגימטריא ד"טרף", רפ"ח בתוספת א', שרומז על רפ"ח ניצוצים<ref>ולהעיר, שרפ"ח עם הכולל בגימטריא "טרף" (ראה סה"מ תרס"ג ע' נא. וש"נ).</ref> שנפלו בשבה"כ דתהו, שבירורם ועלייתם לקדושה היא ע"י המשכת וגילוי האל"ף, אלופו של עולם.

ויש להוסיף בביאור הקשר והשייכות '''לערב שבת''', זמן הכנת הדגים ליום השבת<ref>להעיר משבת קיט, א: "רבא מלח שיבוטא" (וע"פ מ"ש בספרי הטבעיים – שייך דג זה למשפחת הדגים הנקראים בשם "שיבוטא"). – ולהעיר מהשייכות ל(שבת מברכים) חודש '''שבט'''.</ref> ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"<ref>ע"ז ג, סע"א.</ref>) – ע"פ מארז"ל<ref>מכילתא יתרו כ, ח. וראה לקו"ש חט"ז ע' 231 ואילך. וש"נ.</ref> "זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש, משל '''לזאב''' שהוא '''טורף''' מלפניו ומלאחריו" – שבזה מרומז הסךהכל (גמר ושלימות) של כללות העבודה (טירחא) דששת ימי המעשה בבירור והעלאת עניני החול שבעולם, שגם הם עולים ונכללים בקדושת יום השבת (הוספה מחול על הקודש), ולכן, הכנת הדגים (העבודה דזאב טורף) היא בערב שבת, ואכילתם ביום השבת (זמן המנוחה שלאחרי העבודה דזאב טורף).

ועפ"ז יש להוסיף בביאור ה"סימן יפה" ד"מת בערב שבת" – שמורה על גמר ושלימות העבודה בבירור עניני העולם ("זאב יטרף")<ref>ראה אוה"ת יתרו ס"ע תתקכט ואילך: "בנימין הי' צדיק גמור ומת רק בעטיו של נחש* א"כ בירר נה"ב שלו להפריד ממנה כל הרע, זהו כמשל הזאב שטורף כו'".

'''*) להעיר מהשייכות ל"מת בערב שבת" – עיון יעקב שבהערה 2.'''</ref>, ולכן "נכנס למנוחה מיד".

ט. והלימוד וההוראה ממאורע הנ"ל – "החי יתן אל לבו":

לכל לראש – שגם לאחרי פטירתו צ"ל המשך קיום והרחבת המוסדות (שעסק בהם בשליחותו של כ"ק מו"ח אדמו"ר), ואדרבה, ביתר שאת וביתר עוז, באופן של תוספת וחידוש החיות – "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (כנ"ל ס"ה), ובפרט ע"י בני ביתו ומשפחתו שיחיו, "זרעו" כפשוטו, "זרעו בחיים", מתוך הוספה בכל עניני חיים, ברוחניות ובגשמיות, נשמה בריאה בגוף בריא, לאורך ימים ושנים טובות, עד מאה ועשרים שנה (כשני חיי משה), ויתירה מזה, עד מאה ושמונים שנה (כשני חיי יצחק).

וכיון שהתחלת כל הענינים היא בתורה, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה כו' והעמידו תלמידים הרבה"<ref>אבות רפ"א.</ref> – יש להציע ולעורר ("מפקחין על צרכי ציבור בשבת"<ref>ראה שבת קנ, א.</ref>) ע"ד התחלת ההוספה בקיום והרחבת המוסדות הנ"ל ע"י הוצאה־לאור (לקראת ה"שלושים") קובץ חידושי תורה<ref>ובפרט שעיקר הענין ד"מת בערב שבת" בעבודת האדם הו"ע השינה באופן שהנשמה שואבת חיים לצורך תוספת וחידוש החיות בלימוד התורה (כנ"ל ס"ד) – כבערב שבת זה, שניתוסף בלימוד התורה, בנגלה דתורה ובפנימיות התורה, ע"פ תורת חסידות חב"ד, בסמיכות ובקשר ובשייכות להמאורע ד"מת בערב שבת", ובפרט בביאור פרטי הענינים שבמארז"ל זה ("מת בערב שבת סימן יפה לו"), כנ"ל בארוכה.</ref> (כולל – דברי התעוררות בעניני תומ"צ, וגם בשפת המדינה), בהשתתפות תלמידי המוסדות הנ"ל, בני משפחתו, קרוביו וידידיו וכיו"ב, ובקובץ זה יפרסמו גם שמותיהם של התומכים והמסייעים שבודאי יתמכו ויסייעו עוד יותר לקיום והרחבת המוסדות הנ"ל, ש"מצוה לפרסם עושי מצוה"<ref>שו"ת הרשב"א ח"א סתקפ"א. וראה מג"א או"ח סקנ"ד סקכ"ג. רמ"א יו"ד סרמ"ט סי"ג.</ref> – שעי"ז יתוסף עוד יותר בהענין ד"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", באופן של "מזכרת נצח", שעי"ז ממהרים עוד יותר את השלימות האמיתית ד"נצח" (ללא צורך ב"מזכרת נצח"), בחיים נצחיים שלאחרי התחי'.

ועוד ועיקר – שהמאורע ד"מת בערב שבת" מהוה "סימן יפה"<ref>ומ"ש "סימן יפה '''לו'''" – אין זה רק בתור איש פרטי, אלא גם בתור חלק מכלל התלמידים והשלוחים דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.</ref> (אם עדיין יש צורך ב"סימנים") שכבר '''נגמרה ונשלמה''' עבודת השליחות דבירור וזיכוך עניני החול באופן ד"זאב יטרף" ע"י "זרעו של יוסף" (כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו) שנמשלו לדגים, והכל מוכן לסעודה<ref>להעיר ממארז"ל (סנהדרין לח, א) "אדם נברא בערב שבת . . כדי שיכנס לסעודה מיד" ("שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ" – פרש"י).</ref>, הסעודה דלעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"), שבה תהי' תכלית השלימות דאכילת הדגים<ref>להעיר גם מהשייכות דדגים לה"סימנים" דימות המשיח – כמארז"ל (סנהדרין צח, א) "אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא" (ובחדא"ג מהרש"א: "לפי שכבר גלו כל הדגים מא"י לח"ל כדאיתא במדרשות (פתיחתא דאיכ"ר בסופה), אמר בעת הגאולה שיהי' מפלה למצרים יבקשו שם דג לחולה ולא ימצא שם לפי שיחזרו הדגים לא"י").</ref> (לאחרי שלימות ההכנה בערב שבת) – "מבשרו<ref>ב"ב עה, א.</ref> של '''לויתן'''"<ref>להעיר ממ"ש (תהלים קד, כו) "לויתן זה יצרת לשחק בו" – שהו"ע השחוק והתענוג למעלה מכללות העבודה דבירור העולם (ראה תו"א תולדות יז, ד. לקו"ת נשא כב, א. יהל אור עה"פ (ס"ע תה ואילך)), שזהו תוכן הענין ד"זאב יטרף".</ref>, וכן שור הבר<ref>לאחרי ש"'''לויתן''' נותץ בסנפיריו ונוחרו" (ויק"ר פי"ג, ג) – ששחיטה זו תהי' מותרת לעתיד לבוא* כיון ש"חידוש תורה מאתי תצא" (ויק"ר שם. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 566 ואילך).

'''*) להעיר מהשקו"ט בנוגע ללויתן אם הוא דג טהור גם בזמן הזה או שיטהר לעתיד לבוא (ראה חולין סז, ב ובחדא"ג מהרש"א. ירושלמי שבת ספ"ט ובשירי קרבן שם. ויק"ר ספכ"ב).'''</ref> ויין המשומר.

ויה"ר והוא העיקר שלא יצטרכו ל"סימנים"<ref>ובודאי לא סימנים מסוג הנ"ל ח"ו, כיון שכבר יצאו י"ח, ומכאן ולהבא תהי' אריכות ימים ושנים טובות לכאו"א מבנ"י שליט"א.</ref> על גמר ושלימות מעשינו ועבודתינו וההכנה לגאולה, כיון שתיכף ומיד ממש – ביום הש"ק זה – בא משיח צדקנו, ו"הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.</ref>, והוא (שנעשה שוכן עפר בערב שבת זה<ref>ראה לעיל הערה 65.</ref>) בתוכם, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (בעל ההילולא דהעשירי בשבט) בראשם ובראשנו – כל בנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים, חיים נצחיים (ללא הפסק ח"ו), ובאים כולם יחד, ביחד עם הבתי כנסיות ובתי מדרשות ובתי מעשים טובים (כולל מוסדות הנ"ל כפשוט) שבחוץ לארץ<ref>ראה מגילה כט, א.</ref>, לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש השלישי (והמשולש), תיכף ומיד ממש.{{הערות שוליים}}*) מראשוני השלוחים של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ (ויבדלח"ט – כ"ק אדמו"ר שליט"א) בארה"ב, מנהל מוסדות חב"ד בניו הייבן קונטיקט (וראה לקמן ס"ו). '''המו"ל'''.
[[קטגוריה:דבר מלכות|ב]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר שמות|ג]]