עריכת הדף "דבר מלכות ויגש" (פסקה)

== משיחות ש"פ ויגש, ז' טבת ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}
====– תרגום מאידית –====

א. דובר פעמים רבות, שכל הענינים המסופרים בתורה (מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ספר השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). וראה זח"ג נג, ב.</ref>) מכילים בתוכם הוראות נצחיות לכל יהודי ויהודי בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב; הוראות כלליות וגם הוראות כאלו המתאימות למצבים המיוחדים והשונים של אותו זמן ומקום מסוים בו נמצא היהודי.

כך גם בנוגע לפרשת ויגש בתורה (עימה צריכים "לחיות"<ref>"היום יום" ב חשון. ספר השיחות תש"ב ע' 29.</ref> בזמן זה), "ויגש אליו יהודה", שממנה ישנה הוראה נצחית המבהירה ונותנת להבין את תוכן העבודה ואופן ההנהגה של היהודי (גם) בהתאם לזמן הנוכחי – ברגעים האחרונים של הגלות, בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה (כמדובר כמה פעמים ובפרט לאחרונה).

ב. בהשקפה ראשונה, מודגשת השייכות של הפרשה ("ויגש אליו יהודה") עם הגאולה בהפטורת השבת (שהיא "מענינה של פרשה"<ref>טושו"ע או"ח ר"ס רפד. שו"ע אדה"ז שם וסרפ"ג. טואו"ח סתכ"ח. רמ"א שם ס"ח.</ref>), בה מדובר אודות האיחוד של (מלכות) יהודה ו(מלכות) יוסף '''לעתיד לבוא'''<ref>יחזקאל לז, טו ואילך.</ref>: "קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה גו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף גו' וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד גו' כה אמר אדנ"י ה' הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב גו' ועשיתי אותם לגוי אחד גו' ומלך אחד יהי' לכולם גו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם גו' וידעו הגוים כי אני ה' גו'".

אבל, נוסף לכך שההפטורה מבטאת רק את השייכות לגאולה, אך אין מכך לימוד והוראה לפועל '''בהעבודה''' של היהודי בעמדנו בהימים ורגעים '''שלפני''' הגאולה –

דרושה גם הסברה בשייכותה של ההפטורה עם הפרשה, דאדרבה: "ויגש אליו יהודה" (שבפרשה) הוא לכאורה תוכן הפוך מ"ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (שבהפטורה<ref>שם, כה.</ref>), שהרי בהגשת יהודה ליוסף (ובפרשה בכלל) מודגש איך יוסף הוא בעל־הבית ומשנה למלך של ארץ מצרים, ויהודה זקוק אליו, הוא צריך לגשת אליו ("ויגש אליו") ולבקש שישחרר את בנימין – "ויאמר בי '''אדוני''' ידבר נא עבדך גו' כי כמוך כפרעה"<ref>ריש פרשתנו.</ref>, "חשוב אתה בעיני כמלך"<ref>פרש"י עה"פ.</ref> – מכיון שפרעה "נתון אותו על כל ארץ מצרים"<ref>מקץ מא, מג.</ref>, "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו גו'"<ref>שם, מד.</ref>, ובפרט שפרעה הי' "מושל בכיפה"<ref>ראה מכילתא בשלח יד, ה. זח"ב ו, א.</ref>. משא"כ לעתיד לבוא (כפי שמדובר בהפטורה) יהי' (עץ) יהודה למעלה מכולם (גם מיוסף) – "מלך<ref>יחזקאל שם, כב. כד־כה.</ref> אחד יהי' לכולם גו' ועבדי דוד (משבט יהודה) מלך עליהם גו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם"?!

ג. ויובן זה בהקדים ביאור השייכות של תחלת הפרשה עם סיומה – כמדובר כמ"פ, שע"פ הכלל<ref>ספר יצירה פ"א מ"ז.</ref> "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ישנה שייכות מיוחדת בין תחלת וסוף הפרשה.

וגם בזה צריכים הסברה: בסיום הפרשה<ref>מז, כז.</ref> כתוב "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", שזה מראה על התוקף של יעקב ובניו, שאפילו בהיותם בארץ מצרים – שתחת שליטת פרעה מלך מצרים – אומר פרעה "טוב כל ארץ מצרים לכם הוא"<ref>פרשתנו מה, כ.</ref>, וע"פ ציוויו מקבלים הם אחוזה "במיטב הארץ"<ref>שם מז, ו. יא.</ref>, ובאופן ש"ויאחזו בה ויפרו וירבו '''מאד'''". לעומת זאת, "ויגש אליו יהודה" בתחלת הפרשה, מדגיש, שיהודה ואחיו הינם במצב ירוד שהם '''זקוקים להתחנן''' ליוסף, היות שהוא הבעה"ב על כל ארץ מצרים ולפני ש"התודע יוסף אל אחיו"<ref name=":0">שם מה, א.</ref> – ההיפך הגמור מהתוכן בסיום הפרשה?!

ד. ויש לומר הביאור בזה:

אע"פ שבהשקפה ראשונה נראה, שהגשת יהודה ליוסף מבטאת את התוקף של יוסף (כמנהיגה של ארץ מצרים) ואיך שיהודה זקוק אליו – הרי כשמתבוננים בזה, רואים שיהודה התנהג כאן בתוקף ורחבות ("ברייטקייט") יוצאים מן הכלל<ref>ולהעיר שיהודה הי' מלך בשבטים (ראה ב"ר פפ"ד, יז. מדרש אגדה (באבער) פרשתנו מו, כח. פתיחתא דאסת"ר י. פרש"י ויחי מט, ט). וראה ויחי מח, ח ואילך.</ref>:

יוסף הי' אז (כבא־כח של פרעה) "השליט על הארץ"<ref>מקץ מב, ו.</ref>, ש"בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", ובפרט שפרעה הי' אז "מושל בכיפה", ויוסף הי' "כמוך כפרעה" (כפי שיהודה עצמו אמר). למרות זאת רואים, שיהודה (מבלי שידע שזהו יוסף אחיו) לא התפעל מכך, והתנהג עם כל רחבות, שאפילו בלי לבקש קודם רשות מיוסף ניגש הוא ליוסף<ref>ראה מדרש – הובא בתורה שלימה עה"פ אות ס: "יהודה עשה שלא כמנהגו של עולם. מנהגו של עולם ליטול רשות ואחר כך נכנסין, אבל זה נכנס שלא ברשות ולא נטל רשות אלא על הדיבור".</ref>, ועם (הגשה של) תוקף<ref>"ויגש אליו יהודה . . הגשה למלחמה" (ב"ר פרשתנו פצ"ג, ו. וראה שם, ז). ועד שיוסף "נזדעזע ונבהל, אמר אוי לי שמא יהרגני" (שם), אף שהיו שם אנשי מצרים!</ref>, ומדבר עמו "קשות" (שלכן הוא הבהיר "אל יחר אפך")<ref>ריש פרשתנו ובפרש"י.</ref>, אע"פ שהוא הכניס את עצמו עי"ז לסכנת נפשות, בידעו מה עלול יוסף לעשות לו בגלל "חוצפתו"<ref>והחידוש בזה בולט עוד יותר בהשוואה להנהגתו הקודמת של יהודה (ואחיו) בפרשה שלפנ"ז, ש"ויפלו לפניו ארצה" (מקץ מד, יד). ושינוי היחס נעשה בפשטות לאחרי שיהודה שמע דברי יוסף שבנימין "יהי' לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" (ס"פ מקץ), ואז – "ויגש אליו יהודה גו'". וראה ב"ר שם: מיד (כששמע יהודה דברי יוסף הנ"ל) כעס יהודה ושאג בקול גדול כו', כיון שכעס יהודה נשרו שיניהם של כולם כו'.</ref>!

נמצא, ש"ויגש אליו יהודה" מבטא דווקא את התוקף של '''יהודה'''!

עפי"ז מובנת השייכות בין "ויגש אליו יהודה" להתוקף של בני־ישראל בארץ מצרים בסיום הפרשה – "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד". וגם השייכות עם התוקף והעלי' של יהודה בהפטורה – "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" [ומעין ובדוגמת זה מתבטא הדבר בתוקף של "ויגש אליו יהודה"].

ויש לומר, שהתוקף של "ויגש אליו יהודה" נתן את הכח שאח"כ יוכלו יעקב ובניו לרדת למצרים באופן כזה ש(לא רק שהם לא יהיו תחת שליטת מצרים, אלא אדרבה –) "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד"<ref>וי"ל, שלכן דוקא "ואת '''יהודה''' שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", "לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה" (פרשתנו מו, כח ובפרש"י. וראה גם ב"ר פרשתנו פצ"ה, ג) – ראה לקמן בפנים סעיף ה.</ref>; ויתירה מזו – שזוהי הכנה המביאה למצב של "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", כדלקמן.

ה. הענין דורש עדיין ביאור:

האמור לעיל אודות התוקף של "ויגש אליו יהודה" הרי הי' לפי הקס"ד של יהודה שיוסף הוא משנה למלך של אוה"ע, לפני ש"התודע יוסף אל אחיו". והגם שבנוגע להתוקף של יהודה אין כל נפק"מ (שהרי הוא לא ידע שזהו יוסף) – אך לאחרי שנתגלה שזהו יוסף, הרי לפי אמיתת הענינים, כבר לא זקוקים לכאורה להתוקף של יהודה כדי לפעול "ויאחזו בה גו'".

ואדרבה: בפשטות הגיע התוקף ד"ויאחזו גו'" ע"י '''יוסף''', ש"וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה"<ref>פרשתנו מה, ז.</ref>. ובזכות '''יוסף''' אמר פרעה "טוב כל ארץ מצרים לכם הוא", וציוה לתת להם אחוזה "במיטב הארץ", ובאופן ד"ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

ועד"ז צריך להבין בנוגע להפטורה: מכיון שהתוקף של יהודה הי' רק באותה שעה (לפני שנתגלה שזהו יוסף) – איזו שייכות יש לזה לתוקף של יהודה בהפטורה ("ודוד עבדי נשיא להם לעולם"). ואדרבה: מכיון שיוסף הצדיק הוא הבעה"ב במצרים (כפי שנתגלה אח"כ), הר"ז לכאורה תוכן הפוך מההפטורה, בה מדובר אודות עליית יהודה לגבי יוסף, וש"ודוד עבדי נשיא להם לעולם"?

בסגנון אחר: לפי אמיתת הענינים שיוסף הצדיק הוא "השליט על הארץ" – מבטא יוסף עצמו את התוקף של בנ"י בארץ מצרים, ואז לא זקוקים בשביל זה להתוקף ד"ויגש אליו יהודה".

אך מכיון שכל הענינים שבתורה הם אמיתיים ונצחיים (גם קס"ד בתורה<ref>ראה (בנדו"ד) סה"ש תנש"א ח"א ע' 207. וש"נ.</ref>, ובפרט שבנדו"ד הרי עצם הגשת יהודה אינה קס"ד אלא מציאות בפועל), צריך לומר שהתוקף של יהודה ("ויגש אליו יהודה") אינו רק ענין לפי שעה, אלא הוא פועל חידוש אפילו לגבי תקפו של יוסף בזמן ההוא; ודוקא בכח זה יכול להיות ה"ויאחזו גו'". וזה נעשה גם הכנה ל"ודוד עבדי נשיא להם לעולם" לע"ל.

ויש לומר שזה מובן גם ממה שכתוב "ואת '''יהודה''' שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה", "לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה"<ref>נסמן בהערה 23.</ref> – דלכאורה: מכיון שיוסף הנהיג את ארץ מצרים, והוא (ע"פ ציווי פרעה) נתן את "מיטב הארץ" ליעקב ובניו – מדוע זקוקים ליהודה "לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה"<ref>דלפי פירוש השני (ב"להורות לפניו גשנה") "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה" (פרש"י עה"פ, מב"ר שם), י"ל שזהו דוקא בכחו של יהודה; אבל מהו החידוש של יהודה לגבי יוסף בהפעולה ד"לפנות לו מקום ולהורות האיך יתיישב בה"?</ref>?! ומזה מובן, שדוקא התוקף של יהודה בכוחו לפעול זאת.

ויש לומר נקודת הביאור בזה: התוקף של היהודי בעוה"ז ובזמן הגלות (כל המלכיות נקראות על שם מצרים<ref>ב"ר פט"ז, ד.</ref>) גופא יכול להיות בשני אופנים: (א) התוקף שלו הוא רק כפי האפשרי לפי הכללים של חוקי הטבע והנהגת העולם, ועד"ז בזמן הגלות – לפי המדידות וההגבלות של הגלות, חוקי המדינה, וכיו"ב. (ב) הוא עומד לגמרי למעלה מכל עניני העולם ואוה"ע ועאכו"כ מהגלות, ואדרבה – הוא מתנהג עימם בתוקף, ועד שיש בכוחו לשנות גם את חוקי והנהגת המדינה. ויש לומר, שהתוקף של יהודה פועל שהיהודי הוא לא רק מושל ושולט ובעה"ב על אוה"ע בזמן הגלות לפי ה"כללים" של העולם והגלות, (כפי שזה הי' אצל יוסף), אלא באופן שהוא נמצא לגמרי למעלה מזה, כדלקמן.

ו. ויובן זה לפי הביאור באופן הנהגת מרדכי היהודי בזמן המלך אחשורוש – שהוא הי' במצב דומה ליהודה<ref>ואמרו חז"ל שמרדכי "מיהודה קאתי" ("אמו מיהודה"), ולכן נקרא "איש יהודי" (מגילה יב, סע"ב). וגם להדיעה שהי' כולי' מבנימין (שם יג, ריש ע"א. וראה פי' הרי"ף לעין יעקב שם), הרי בכל אופן שייך יהודה לבנימין, שהרי מלכות יהודה היתה על שבט יהודה ובנימין (וראה אוה"ת פרשתנו תתקפב, א. מג"א ע' ב'רעג (בהוצאת תש"נ – ע' יג)). וענין זה מודגש גם בפרשתנו – שכל עסקו של יהודה עם יוסף הי' בנוגע לבנימין, ש"עבדך (יהודה) ערב את הנער" (בנימין), ולכן "ישב נא עבדך תחת הנער" (פרשתנו מד, לב־לג. וראה אוה"ת פרשתנו שם). ונוסף לזה: "יהודי" הוא (גם) על שם הודאה, שזהו"ע "יהודה" ע"ש "הפעם אודה את הוי'" (ויצא כט, לה). וראה תו"א מג"א צט, א. ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך יהודי. וש"נ.</ref> בעמדו לפני יוסף, מכיון שבנ"י היו אז בגלות פרס ומדי תחת שליטת המלך אחשורוש, "עבדי אחשורוש אנן"<ref>מגילה יד, א.</ref> (לא כבימי חנוכה שהי' בזמן קיום בית שני), ואעפ"כ היתה ההנהגה אצל מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחוה"<ref name=":1">אסתר ג, ב.</ref>, אף ש"כל עבדי המלך גו' כורעים ומשתחוים להמן '''כי כן צוה לו המלך'''"<ref name=":1" />, ומרדכי עמד כך בתוקף אפילו כשעבדי המלך אמרו לו "מדוע אתה עובר את מצות המלך"<ref>שם, ג.</ref>:

בנוגע למשתה של המלך אחשורוש כתוב במגילת אסתר "כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש"<ref>שם א, ח.</ref>. אומרת על כך הגמרא<ref>מגילה יב, סע"א.</ref>, שהפירוש הוא "לעשות כרצון מרדכי והמן, מרדכי דכתיב<ref name=":2">אסתר ב, ה.</ref> איש יהודי, המן דכתיב<ref>שם ז, ו.</ref> איש צר ואויב".

במדרש<ref>אסת"ר עה"פ (פ"ב, יד). וראה יל"ש אסתר רמז תתרמח.</ref> ישנם על כך שני פירושים:

(א) "אמר לו הקב"ה אני איני יוצא מידי בריותי ואתה מבקש לעשות כרצון איש ואיש, בנוהג שבעולם שני בני אדם מבקשים לישא אשה אחת, יכולה היא להנשא לשניהם? אלא או לזה או לזה. וכן שתי ספינות שהיו עולות בלימן, אחת מבקשת רוח צפונית ואחת מבקשת רוח דרומית, יכולה היא הרוח אחת להנהיג את שתיהן כאחת? אלא או לזה או לזה, למחר שני בני אדם באים לפניך בדין, איש יהודי ואיש צר ואויב, יכול אתה לצאת ידי שניהם? אלא שאתה מרומם לזה וצולב לזה". היינו, שאחשורוש עשה בכך טעות, מכיון שאין זה שייך לבצע שני הפכים בבת אחת, הן כרצון מרדכי ("איש יהודי") והן כרצון המן ("איש צר ואויב"). "ולכן<ref name=":3">פי' יפה ענף השלם לאסת"ר שם.</ref> קנתרו הכתוב כי לא יוכל לצאת ידי מרדכי והמן המתנגדים".

(ב) "ר' הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר, לפי שבעוה"ז בזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת . . אבל לעתיד לבוא בקיבוץ גליות אמר הקב"ה אני מביא רוח ארגסטיס לעולם ששתי רוחות משמשות בו . . מי הוא זה שעושה רצון יראיו זה הקב"ה שכתוב בו<ref>תהלים קמה, יט.</ref> רצון יראיו יעשה כו'". כלומר, "אף<ref name=":3" /> שיהיו ב' זה לעומת זה יעשה ה' רצון שניהם, והיינו רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע, שאף ששאלת זה מנגדת לזה ישמע ה' לשניהם, משא"כ אחשורוש שלא יכול לעשות רצון ב' אוהביו המתנגדים, ואע"ג דאמר ב' בני אדם מבקשים לישא שפחה א' וכו', היינו במנהג העולם הטבעי כסתם בני אדם כדקאמר בנוהג שבעולם, אבל ביראי ה' יפיק רצון שניהם כו'". היינו, שהקב"ה (בהנהגתו לע"ל) יתנהג באופן של "לעשות כרצון איש ואיש".

וצריך להבין: מסתימת לשון הגמרא הנ"ל ("כרצון איש ואיש, לעשות כרצון מרדכי והמן", בלי שום שלילה בדבר) משמע שגם מצד אחשורוש יש מקום להנהגה כזו – ולכאורה איך זה מתאים עם דברי המדרש, מילתא בטעמא (לפי שני הפירושים), שאי אפשר לבצע שני רצונות הפכיים<ref>והרי פשטות תוכן הגמרא הוא כמו התוכן במדרש – "לעשות כרצון מרדכי והמן", "שתלה הכתוב כלל ישראל במרדכי והיינו כרצונו שלא להאכילן ולשתותן דבר איסור דמרדכי גופי' ודאי דלא הי' נהנה כלל מאותה סעודה, וכן תלה כלל העובדי כוכבים בהמן שרצונו בכל אכילות" (חדא"ג מהרש"א מגילה שם).</ref> (ואפילו לפי הפירוש השני במדרש, ה"ז רק בכחו של הקב"ה, והוא יעשה זאת דוקא לע"ל)?

ז. ויש לומר הענין בזה: כשמדובר "בנוהג שבעולם" (במנהג העולם הטבעי) – ועד"ז מצד הקב"ה כביכול כפי שהוא מתלבש בהנהגת העולם (שם אלקים)<ref>וזהו מה ש"אמר הקב"ה אני איני יוצא מידי '''בריותי'''", היינו אלקות כפי שהיא בהתלבשות בהבריאה ובחוקי הטבע, שעל זה נאמר (נח ח, כב) "לא ישבותו".</ref> – אכן לא יכולה להיות ההנהגה של "לעשות כרצון איש ואיש", "כרצון מרדכי והמן", מכיון שהם שני רצונות הפכיים; משא"כ כשמדובר אודות הקב"ה כפי שהוא למעלה מהנהגת העולם (כפי שזה יתגלה לעתיד לבוא), אזי יכול להיות "לעשות כרצון איש ואיש", שני רצונות הפכיים יחד.

וזהו החילוק בין הפירושים בזה בגמרא ובמדרש: הפירוש הראשון במדרש מדבר כפי שזה "בנוהג שבעולם"; הפירוש השני מדבר כפי שזה מצד הקב"ה בהנהגתו לע"ל; וממשמעות הגמרא יוצא, שגם בה"לעשות כרצון איש ואיש" בזמן אחשורוש היתה תועלת, מפני שגם בזמן הזה יכול יהודי (ע"י הקשר שלו עם הקב"ה) להתעלות לדרגא של לע"ל שיהי' אצלו "לעשות כרצון איש ואיש", כדלקמן.

ח. והביאור בזה (בפנימיות הענינים): "אחשורוש" בשרשו בקדושה קאי על הקב"ה כביכול, כמאחז"ל<ref>מדרש הובא במאו"א ע' א אות קפב. וראה גם מחיר יין להרמ"א עה"פ אסתר א, יב־יג, מרקאנטי ויצא כט, י ("באגדה אמרו"). ערכי הכינויים (לבעל סדר הדורות) ערך אחשורוש.</ref> אחשורוש זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו. ו"כן יסד המלך גו' לעשות כרצון איש ואיש" קאי על האופן בו הקב"ה קבע את הסדר בעולם, שיש "רצון איש ואיש" – בחירתו של האדם להתנהג או כרצון מרדכי או כרצון המן, "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו"<ref>רמב"ם הל' תשובה רפ"ה.</ref>.

אמנם זהו רק בנוגע לעצם המציאות ד"רצון איש ואיש" (שני רצונות הפכיים, והאדם בוחר באחד מהם). משא"כ "'''לעשות''' כרצון איש ואיש" (לצאת ידי שניהם) לא יכול להתבצע בפועל, כי רצון מרדכי הוא בעניני קדושה ורצון המן הוא בענינים הפכיים, ובמילא לא יתכן ששני הרצונות יתמלאו בשעת מעשה בפועל; או שמתקיים רצון מרדכי או רצון המן.

ובעומק יותר – הסתירה ד"לעשות כרצון איש ואיש" אינה רק בגלל שבמעשה בפועל אי אפשר לעשות כפי שני הרצונות, אלא יתירה מזה – "רצון מרדכי והמן" ("רצון איש ואיש") הם שתי גישות הפכיות לגמרי, שכל אחת שוללת לגמרי, לכאורה, את השני':

רצון מרדכי הוא הנהגה באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה"<ref name=":1" />, כדברי חז"ל<ref>מגילה יג, ריש ע"א.</ref> על מה שמרדכי נקרא "יהודי"<ref name=":2" /> – "על שם שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי", ולכן נקרא כאו"א מישראל בשם "יהודי", מפני שהיהדות מתבטאת בכך שהוא "כופר בע"ז", "לא יכרע ולא ישתחוה".

וידוע, שזה כולל לא רק "עבודה זרה" ממש, אלא כל דבר שאינו קשור ל"ועבדתם את ה' אלקיכם"<ref>משפטים כג, כה.</ref> (אפילו אם זה אינו היפך השולחן־ערוך), ה"ז נקרא "עבודה זרה" – "עבודה שזרה לו"<ref>ראה ב"ב קי, א: הוא סבר לע"ז ממש, ולא היא, אלא ע"ז עבודה שזרה לו (הוא חשוב והמלאכה נמבזה ומכוערה אלא שאין בה איסור – רשב"ם). – וראה סה"ש תנש"א ח"א ע' 372.</ref>, הדבר זר ליהודי, מכיון '''שכל''' ענינו של יהודי הוא – לעשות רצון אביך שבשמים<ref>אבות פ"ה מ"כ.</ref>, כמאחז"ל<ref>משנה וברייתא סוף קידושין.</ref> "אני לא<ref name=":4">גירסת הש"ס כת"י (אוסף כתבי־היד של תלמוד הבבלי, ירושלים תשכ"ד) במשנה וברייתא הנ"ל. וכן הובא במלאכת שלמה למשנה שם. ובכ"מ. וראה גם יל"ש ירמי' רמז רעו.</ref> נבראתי אלא<ref name=":4" /> לשמש את קוני"; והיות ש"נבראתי" הוא כל רגע ורגע של קיום האדם בעולם הזה, הרי מובן שכל פרט של עבודתו בכל רגע צריך להיות "לשמש את קוני", כציווי התורה – "'''כל''' מעשיך יהיו לשם שמים"<ref>אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.</ref>, ו"'''בכל''' דרכיך דעהו"<ref>משלי ג, ו. וראה רמב"ם וטוש"ע שם. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.</ref>, "'''כל'''" דוקא, ולא רק "כל מעשיך" – כל המעשים שלך, אלא גם שכל מעשה בעצמו יהי' כל כולו לשם שמים, שהרי אם ישנו דבר נוסף מלבד זה (שימוש את קוני) – הרי זו "עבודה שזרה לו" (שהרי זהו ההיפך מ"נבראתי"). ועד השלימות בזה – ש"מעשיך" הם לא רק "'''לשם''' שמים", אלא שב"מעשיך" ו"דרכיך" גופא – "דעהו"<ref>ראה לקו"ש ח"ג ע' 907. שם ע' 932. ח"י ע' 104 ואילך. ובכ"מ.</ref> ו(יתירה מזו –) "שמים" עצמו (ע"ד האכילה והשתי' בשבת, שזוהי גופא '''מצוה''', מצות עונג שבת<ref>שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב.</ref>).

ובזה מתבטא רצון מרדכי, ש"לא יכרע ולא ישתחוה" לשום דבר בעולם (אפילו דבר המותר ע"פ שו"ע), מכיון שכל דבר שאינו עבודת השם הוא "עבודה שזרה לו".

לעומת זאת, רצון המן הוא – עבודה זרה, לא רק ע"ז ממש ר"ל, אלא כל עבודה שזרה לו (ליהודי), מכיון שאינה עבודת השם. וטענתו היא: מכיון שנמצאים בעולם הזה ובגלות, הרי כפופים לחוקי והגבלות הנהגת הטבע (שאותם ברא '''הקב"ה'''), ולכן צריך להתחשב בהם, עכ"פ בנוגע לדברי רשות ועניני העולם.

ונמצא, ש"לעשות כרצון איש ואיש" (כרצון מרדכי והמן) היא סתירה מיני' ובי': כשיהודי נמצא בעולם הזה, ובזה גופא – בזמן הגלות ("אכתי עבדי אחשורוש אנן"), שם יש לו הגבלות שונות מצד הנהגת הטבע והעולם וחוקי המדינה ("דינא דמלכותא דינא"<ref name=":5">גיטין י, ב. וש"נ.</ref>, הגבלות מנהגי המדינה<ref>ראה גם סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 6־174 (לעיל ע' 6־124). וש"נ.</ref> וכו' כשאינם בסתירה לקיום התומ"צ), שמכריחים אותו (ע"פ רצון ה' וע"פ תורה) להתנהג באופן מסויים – אזי לא יתכן הקיום של "כרצון איש ואיש", שהרי "רצון מרדכי" ("לא יכרע ולא ישתחוה", שכן כל דבר חוץ מעבודת השם הוא "עבודה זרה") לכאורה שולל לא רק את קיום רצון המן בפועל, אלא את כל הגישה שצריך להתחשב במנהגו של עולם. ולאידך, אם מתחשבים בכך שהקב"ה שלח את בנ"י בגלות, צריכה אז לכאורה ההנהגה להיות "כרצון המן", מדודה לפי מנהגו של עולם (כשאינו סותר לתומ"צ).

אעפ"כ, זהו החידוש, שכאשר קשורים עם הקב"ה כפי שהוא למעלה מהנהגת העולם, יש בכח לחבר הפכים: שכפי שנמצאים בעולם ובגלות, יהי' "לא יכרע ולא ישתחוה", כיון שנמצאים לגמרי למעלה מזה.

ט. עפ"ז יובנו דברי המדרש: שני הפירושים במדרש מבטאים שתי גישות של יהודי בעבודתו בזמן הגלות:

מכיון שהקב"ה שלח את בנ"י לעולם הזה, ושם גופא – בגלות, תחת שליטת המלך אחשורוש, וזהו דין בתורה ש"דינא דמלכותא דינא" – אפשר לכאורה לחשוב (כרצון המן) שבעניני העולם (לא בענינים הקשורים לתומ"צ) לא שייך שבבת אחת יהיו שני ההפכים של "כרצון איש ואיש" (רצון מרדכי והמן), שיחד עם זה ש"עבדי אחשורוש אנן" בגלות, תהי' אצלו ההנהגה ד"לא יכרע ולא ישתחוה" להנהגת העולם, שכן ממה־נפשך: אם הקב"ה שלח את היהודי לגלות, זאת אומרת שמוגבלים במשהו בהנהגת הטבע וחוקי המדינה (כרצון המן), ואם לא נמצאים בגלות, שאז מתנהגים "כרצון מרדכי" באופן ד"לא יכרע ולא ישתחוה", הרי לא שייך לומר שישנו כאן "רצון המן".

בנוגע לחיובים שיש ליהודי בקיום התומ"צ ע"פ השולחן ערוך – הרי '''מובן''' '''ופשוט''', שעל זה אף אחד אינו בעה"ב על היהודי (אפילו בזמן הגלות); אבל בנוגע לעניני רשות ועניני העולם ("מעשיך" ו"דרכיך") – איך יתכן שהוא יתנהג הן כרצון המן ע"פ הנהגת הטבע לפי מנהג העולם (ואם לא הרי הוא "עובר את מצות המלך"), והן כרצון מרדכי ש"לא יכרע ולא ישתחוה".

אומר המדרש, שבמה דברים אמורים שישנה סתירה בין "רצון איש ואיש" – כאשר מדובר "בנוהג שבעולם"; אבל מצד הקב"ה (כפי שהוא למעלה מהנהגת הטבע) יכולים להתבצע שני הדברים: שיהודי יימצא בעולם ובגלות ("עבדי דאחשורוש"), וביחד עם זה יהי' לגמרי למעלה מכל עניני העולם והגלות, "לא יכרע ולא ישתחוה", ועד שהוא יפעל גם על המלך של אוה"ע ה"שולט" עליו.

וזהו הפירוש בסתימת לשון הגמרא, "לעשות כרצון איש ואיש, לעשות כרצון מרדכי והמן" (והגמ' אינה מבטלת את זה), מכיון שעי"ז שמרדכי היהודי עמד בשלימות הביטול להקב"ה, "לא יכרע ולא ישתחוה", "כופר בע"ז", הרי זה קישר אותו עם התוקף של הקב"ה (שלמעלה מהנהגת העולם), שנותן את הכח שבהיותו בגלות פרס תחת המלך אחשורוש תהי' תכלית השלימות ד"לא יכרע ולא ישתחוה", ועד שזה פעל גם את ביטול גזירת המן, ועליית מרדכי להיות "משנה למלך"<ref>ראה לקמן הערה 59.</ref>.

וזאת מוסר הקב"ה לרצונו של היהודי – שאפילו בהמצאו בגלות, יש לו את הברירה להתנהג "כרצון איש ואיש": שהוא עומד בתוקף רק כפי המוכרח לקיום התומ"צ בפועל, אבל בכל הענינים האחרים מרגיש הוא כאילו הוא כפוף להגבלות הטבע ומנהגו של עולם כו', "עבודה שזרה לו" (כרצון המן ר"ל); או שיתנהג "כרצון מרדכי", ש'''בכל''' הענינים עומד הוא למעלה מהעולם והגלות (בהיותו קשור להקב"ה), ולכן אצלו "לא יכרע ולא ישתחוה" לכל הענינים שאינם עבודת השם. ואין הדבר תלוי אלא ברצונו. [אבל, בזה ישנו חילוק בין הדורות, שברוב הדורות היו כמה הגבלות מן החוץ, גזירת המלכות וכיו"ב, שלא איפשרו שיהודי יוכל לעמוד לגמרי למעלה מהגלות, משא"כ בדורנו זה הרי זה תלוי רק ברצונו של היהודי, כדלקמן].

י. עפ"ז תובן גם המעלה של יהודה ("ויגש אליו יהודה") לגבי יוסף:

אע"פ שיוסף הצדיק הי' "השליט על הארץ", שזה מורה על כך שהיהודי הוא בעה"ב על העולם ועל אוה"ע סביבו – הרי: (א) הוא הועמד לכך ע"י פרעה מלך מצרים, היינו, שזה קשור עם גזירת המלך וחוקי המדינה, ו(ב) באופן שלאחרי המינוי הרי "רק הכסא אגדל ממך"<ref>מקץ מא, מ.</ref>. שזה מראה שיוסף עדיין קשור בדקות עם ההגבלות דעולם ומצרים<ref>וראה שיחת ש"פ ויגש תש"נ (ספר השיחות ה'תש"נ ח"א ע' 218 ואילך), שמצד דרגתו של יוסף (תלמוד) שייך הענין דהיפך קבלת עול בשלימות בדקות דדקות, ולכן "רק אדמת הכהנים לא קנה" (פרשתנו מז, כב), ודוקא ע"י יהודה נעשה הכח לברר גם "אדמת כהנים", עיי"ש.</ref>.

משא"כ התוקף ד"ויגש אליו יהודה" התבטא בכך שהוא ניגש ליוסף בלי קבלת רשות תחלה (כנ"ל), ופעל עליו (ש"ולא יכול יוסף להתאפק גו'"<ref name=":0" />), שזה מראה על התוקף שאינו מתחשב עם הנהגת המדינה ומנהגו של עולם כו'<ref>ובפרטיות י"ל, שאצל יהודה היתה מעלה גם לגבי מרדכי, כי אחשורוש מינה את מרדכי להיות יועצו ואח"כ משנה למלך, משא"כ "ויגש אליו יהודה" הי' בתקפו ובכח עצמו (בלי רשות מיוסף). ובפרט זה הרי מרדכי הוא בדומה ליוסף – שנתמנה ע"י פרעה להיות משנה למלך.</ref>. דהיינו – חיבור של שני הפכים ("כרצון איש ואיש"): יחד עם זה שיהודה ידע שהוא זקוק ליוסף (כדי לשחרר את בנימין), ועד שאמר לו "'''כמוך''' '''כפרעה'''" [שלכן יש בכוחו (של יוסף) למלא את בקשת יהודה, וגם – שבזה שלל יהודה שיוסף ישלח אותו לפרעה עם הטענה "הכסא אגדל ממך"], הרי הוא התנהג עם כל ה"ברייטקייט" (הרחבות) (כאילו אינו זקוק ליוסף) ו"ויגש אליו יהודה" עם תוקף וכו'!

ולכן דוקא אחרי "ויגש אליו יהודה" קיבלו את הכח – בסיועו של יוסף – שיהי' "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן", "מיטב הארץ", שאע"פ שנמצאים בארץ מצרים, מלשון מיצרים וגבולים<ref>ראה תו"א וארא נז, ב ואילך. בשלח סד, א־ב. יתרו עא, ג ואילך. ובכ"מ.</ref>, תחת מלכותו של פרעה, הרי נעשה שם "וישב ישראל", באופן של ישיבה אמיתית, ויתירה מזו – "ויאחזו בה", הם מקבלים שם אחוזה<ref>כפרש"י עה"פ.</ref> (ובאופן של אחיזה<ref>כפי' מדרש תדשא פי"ז. וכ"ה בכמה דפוסי רש"י. וראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 405 ואילך.</ref>), שזה מורה על (אחיזה ב)תוקף באופן שהם נעשים שם '''בעה"ב''', עד ש"ויפרו וירבו מאד", באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

וזה מביא אח"כ מיד ל"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"<ref>ר"פ ויחי.</ref>, שבמצרים יש לו חיים טובים<ref>ראה בעה"ט שם. ועוד.</ref> (שבע עשרה בגימטריא טוב<ref>ל"ת וספר הליקוטים להאריז"ל ר"פ ויחי.</ref>) וחיים אמיתיים ברוחניות ובגשמיות.

יא. בזה תובן גם השייכות של "ויגש אליו יהודה" עם "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (שבהפטורה):

התוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע"י הקשר שלו (ע"י (יהודה מלשון) הודאה לה'<ref>ראה לעיל הערה 29.</ref>) עם הקב"ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע"ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד"ודוד עבדי נשיא להם לעולם", הקשור לשלימות התוקף של הקב"ה (שיש בכחו לפעול "רצון יראיו יעשה", החיבור של רצונות הפכיים), כך שזה פועל גם על כל האומות, "וידעו הגוים כי אני ה'"<ref>יחזקאל לו, כג – סיום הפטורת פרשתנו.</ref>, וכפס"ד הרמב"ם<ref>הל' מלכים ספי"א.</ref> שמלך המשיח "ילחם מלחמת ה' כו' ונצח כל האומות שסביביו", ופועל ש"אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"<ref>צפני' ג, ט.</ref>.

וכמבואר בכ"מ<ref>תו"א פרשתנו מד, א־ב. תו"ח שם צג, א ואילך. דרושים שבהערה הבאה.</ref>, שהכח להגילוי של "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (מעלת יהודה) בא מכך שקודם הי' "ויגש אליו יהודה", שיהודה מקבל ההשפעה מיוסף, ועי"ז מתגלית המעלה של יהודה, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". וע"ד הענין של סמיכת גאולה לתפלה<ref>כדאי' בזהר ריש פרשתנו (רה, ב) דזהו"ע "ויגש אליו יהודה". וראה ד"ה ענין הגשת יהודה ליוסף תרכ"ט (ע' יג ואילך). ד"ה ויגש תרס"ו (המשך תרס"ו ע' קיט ואילך), תרס"ח (שם ע' תפז ואילך), תרע"ה (המשך תער"ב ח"ב ס"ע תשצד ואילך). ועוד. וראה גם ד"ה הנ"ל תשל"ו (סה"מ מלוקט ח"ד ע' קיז ואילך), תשכ"ה (שם ח"ה ע' קכח ואילך).</ref>, שפועל שגם בתפלה (מלכות, יהודה) נמשך ענין הגאולה (מיוסף, יסוד), עד שנעשית "גאולה אריכתא"<ref>ברכות ד, ב. שם ט, ב.</ref>, שמלכות עצמה נעשית "המלאך<ref>ויחי מח, טז.</ref> הגואל"<ref>ראה אוה"ת ויחי שנו, ב. תשא ע' א'תתעז־ח. שלח ע' תריד.</ref>. וע"פ הנ"ל יש להוסיף בזה, שב"ויגש אליו יהודה" מודגש – נוסף להביטול והקבלה של יוסף – גם ובעיקר התוקף של יהודה (מצד מעלתו על יוסף), ומה שהוא זקוק אליו ה"ז רק כדי לגלות את תקפו בשלימות, כפי שיהי' לע"ל.

יב. ע"פ הנ"ל יובן ג"כ הלימוד וההוראה מ"ויגש אליו יהודה" בנוגע לדורנו ותקופתנו, בעמדנו מיד לפני הגאולה האמיתית והשלימה:

מבלי הבט על התוקף של יהודה בזמנו ושל מרדכי בזמנו ושל צדיקים ויהודים בכל הדורות – היו בכל הדורות הגבלות מבחוץ, מצד אוה"ע וגזירותיהם על ישראל ר"ל היל"ת, שלא תמיד איפשרו לבנ"י להתנהג עם כל התוקף והבעה"ב'תיות.

משא"כ בדורנו זה ובזמננו זה, רואים בפועל שלא קיימים הבלבולים שבעבר, ואוה"ע מאפשרים לבנ"י להתנהג כרצונם, ולכן אין הדבר תלוי אלא ברצונם של בני ישראל, שיהי' "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", כפי שמתקיים בפועל בכו"כ מקומות, עם כל התוקף וה"ברייטקייט" (רחבות),

הן במדינה זו (ארצות הברית), מלכות של חסד, המאפשרת לבנ"י להתנהג

כפי החלטתם ברצונם, ועד"ז בכו"כ מדינות בעולם. ובשנים האחרונות רואים כיצד גם במדינות שהיו קודם כמה הגבלות כו', נתבטלו הגבלות אלו, וכמדובר כמ"פ.

ואדרבה: לא זו בלבד שבנ"י חופשיים להתנהג כרצונם, אלא יתירה מזו – הממשלות של אוה"ע מסייעות בזה!

ונוסף לזה שבנ"י יכולים להתנהג בדרך התומ"צ בד' אמות הפרטיות שלהם – רואים גם בפועל, שבשנים האחרונות נעשה יותר ויותר קל לפעול את ה"ויאחזו בה" בכל מקום ומקום בכל קצוי תבל, מכיון שהעולם – לא רק בנ"י אלא אף אוה"ע – הוא כלי לקבל ענינים של יהדות, תורה ומצוות, ובנוגע לאוה"ע – שבע מצוות בני נח<ref>כפס"ד הרמב"ם הל' מלכים פ"ח ה"י.</ref>.

ועד – כפי שדברו ועוררו כמה פעמים לאחרונה – שע"פ הודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, כבר סיימו את כל ההכנות לגאולה, וכעת צריכים רק להמשיך את הגאולה בפועל בגשמיות וחומריות העולם (חומריות שנעשית לגשמיות), בגלוי לעיני בשר.

[כיון שמבלי הבט על תוקף העבודה של בנ"י בגלות, ואפילו כפי שהם נמצאים בגלות במצב של גאולה רוחנית, הרי עדיין אין זו השלימות של הגאולה בפשטות, בגלוי ממש בעוה"ז הגשמי, ישנם כל ההנהלות דגלות, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם"<ref>ברכות ג, סע"א.</ref>, כולל – זה שבנ"י הינם בתקופה זו כ"עגונה" ר"ל, שבעלה (הקב"ה) הלך למדינת הים<ref>תענית כ, א. סנהדרין קד, סע"א. איכ"ר עה"פ (איכה א, א) היתה כאלמנה. זח"ב קכב, א. וראה סידור (עם דא"ח) נח, ב ואילך. אוה"ת נ"ך (כרך ב') ע' א'מז ואילך.</ref> לאחרי האירוסין<ref name=":6">שמו"ר ספט"ו.</ref> (ביצי"מ<ref>והרי מזכירין יצי"מ בכל יום – ביום ובלילה (ברכות יב, ב במשנה. רמב"ם הל' ברכות פ"א ה"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סס"ז ס"א).</ref>), עד שיהיו הנישואין<ref name=":6" /> בגאולה האמיתית והשלימה<ref>והרי ידוע גודל ההשתדלות של רבני ישראל בהיתר עגונות, אשר בשביל זה מחפשים כל היתר האפשרי, ומקילים בזה וכו', ובלשון הש"ס (גיטין ג, ריש ע"א. וש"נ) "משום עיגונא אקילו בה רבנן". ומזה מובן במכש"כ וק"ו בנוגע להעיגון ר"ל דכל בנ"י שבזמן הגלות.</ref>].

היום צריך רק לפתוח את העיניים, ולראות איך שכל העולם תובע שכאו"א מישראל יהי' כבר בהמעמד ומצב דגאולה האמיתית והשלימה.

ויש לומר, שזה גופא הוא הטעם לכך שרואים כיום איך שבנ"י יכולים לעמוד בעניני היהודים עם כל התוקף והבעה"ב'תיות גם על אוה"ע – ואין הדבר תלוי אלא ברצונם – דהיות שעומדים מיד לפני הגאולה, שבה יתגלה בפועל כיצד "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", "וידעו הגוים כי אני ה'" – לכן זה משתקף בפועל במצב של דורנו, כהכנה המוליכה ישירות לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ולהוסיף, שזה מרומז גם ב"ויגש אליו יהודה", שיחד עם הסיוע של תוקף העבודה של יוסף שבדורנו – כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יש גם את ה"ויגש אליו יהודה", משיח שיבוא בקרוב ממש, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", שבא בסיוע ונתינת כח מיוסף (שבדורנו), "כמוך כפרעה", (פרעה דקדושה) ד"אתפרעו ואתגליין מיני' כל נהורין"<ref>זח"א רי, א.</ref>.

מכך מובן גם הלימוד מזה לדורנו: עי"ז שמתנהגים באופן ד"ויגש אליו יהודה", שמראים בעניני יהדות את התוקף והבעה"ב'תיות בהיותו יהודי, ש"בשביל ישראל" נברא העולם<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, ה"ז גופא מביא את ה"ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

יג. הענין ד"ויגש אליו יהודה" (התוקף והבעה"ב'תיות של בנ"י על העולם) בדורנו זה מודגש גם ביום ה' טבת (שהי' ביום החמישי, "קמי שבתא"<ref>פסחים קו, סע"א.</ref>, ושבת זו, ז' טבת, היא בתוך הג' ימים מה' טבת):

יום זה קשור לשחרור וה"פדיון שבויים" של ספרים וכתבים של רבותינו נשיאינו, באופן שהי' לכך ההסכם המלא והסיוע מ(משפטי) אוה"ע, לעיני כל העמים (בבית המשפט הפדרלי).

אך ישנם עדיין ספרים<ref>ספרי קודש, וגם (להבדיל) ספרי חול שמסייעים לספרי קודש, ועד מסוג דבבחי' "דע מה שתשיב לאפיקורס" (אבות פ"ד מי"ד) וכיו"ב (ראה גם שיחת ש"פ ויגש תשמ"ח – ספר השיחות תשמ"ח ח"א ס"ע 192 ואילך).</ref> וכתבי יד של כ"ק מו"ח אדמו"ר ושל אביו אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הנמצאים בשבי' במדינה ההיא ועדיין לא הוחזרו למקומם, אע"פ שגם בנוגע אליהם כבר היתה פקודת המלכות, גם של אוה"ע, שישחררו אותם.

ומקשרים זאת גם לכך שבימים האחרונים התבטלה עיר הבירה של המדינה ההיא, ועד שהעבירו אותה לעיר אחרת, ע"פ כתיבת וחתימת החוקים ומשפטים של המדינה ההיא (שבכיו"ב דינא<ref name=":5" /> דמלכותא דינא)<ref>ההיפך בתכלית מהמצב בזמן אדה"ז, שנתקיים רצונו בנצחון מדינת רוסי' נגד צרפת (מפני המעלה שעי"ז ביר"ש כו' של בנ"י), ובדורנו זה החידוש – שגם מדינת צרפת נעשתה מקום תורה ויר"ש והפצת היהדות והמעינות חוצה (ראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 176 (לעיל ע' 126) ואילך), ועתה – נעשית המהפכה והנפילה של מדינת רוסי', בשינוי עיר הבירה וכו'.</ref>.

מה יכול כאו"א לעשות בפועל כדי לזרז את הפדיון וההשבה של ספרים וכתבים אלו?

התשובה לכך פשוטה: עי"ז שכל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, יעשה ענין דוגמתו – ע"י שיביא לביתו ולספרייתו וכיו"ב, ספרי (וכתבי) קודש חדשים בדברי תורה, בהוספה על הספרים שיש לו מקודם ב"בית מלא ספרים"<ref>לשון חז"ל – תנחומא קרח ב.</ref> שלו.

וכיום ה"ז דבר קל לביצוע, מכיון שבכל שבוע נדפסים ענינים חדשים בתורה, הן כאלו הנדפסים שוב, ועוד ועיקר – חדשים, במילא ה"ז דבר קל לקנות את הספרים, וכך להוסיף עוד ועוד בקבלת ובקניית ספרים.

[כפי שידועה ההסברה של נשיא דורנו בזה שספר צריך לעלות כסף (ועד שהוא הורה להדפיס את המחיר ע"ג כמה קונטרסים, ובטעם הדבר הוא הסביר<ref>ראה גם שיחת יו"ד שבט תשי"ב. ש"פ תבוא תשמ"ה.</ref>), משום שבעולם, מלשון העלם והסתר<ref>לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.</ref>, הרי דבר חשוב עולה כסף, ויסודו במאחז"ל<ref>ב"ק פה, סע"א.</ref> – "אסיא דמגן במגן, מגן שוה", ועאכו"כ שכן צריך להיות בנוגע לדברי תורה, שתורה מביאה רפואה לעולם<ref>ראה עירובין נד, א. ועוד.</ref>].

וכל הזריז הרי זה משובח – שקבלו ההחלטות בזה עתה, וקיימו זאת בהקדם האפשרי, כולל ע"י עשיית הזמנה מראש (ולשלם ע"כ) על מינוי לקבלת ספרים חדשים שיוצאים לאור אח"כ (בלשון הידוע הנדפס בכמה ספרים – "פרענומעררנטן"), ובשעת ההוצאה לאור של הספר מקבלים אותו המנויים תיכף ומיד.

כמו"כ נכון הדבר לנצל את מנהג ישראל, לתת ספרי קודש הנדפסים כמתנה לאחרים, כולל ילדים קטנים, לקראת שמחה שלהם או לפני חג וכיו"ב.

יד. ויהי רצון, שעל ידי זה שכאו"א ירחיב את פעולותיו בקבלת ספרים חדשים – זה יזרז עוד יותר את הקיום בפועל ד"ויגש אליו יהודה" בפדיון שבויים של בנימין – שכל הספרים והכתבים של רבותינו נשיאינו חוזרים למקומם האמיתי, "בית רבינו שבבבל"<ref>מגילה כט, א. וראה סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 465 (לקמן ע' 399) ואילך.</ref>, "770" בגימטריא "פרצת"<ref>ראה סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 164 (לעיל ע' 114). ע' 3־182 (לעיל ע' 2־131).</ref>, ושם מצטרפים לכל הספרים והכתבים של רבותינו נשיאינו.

ותיכף ומיד ממש יביא זה עמו את הפדיון שבויים של כל ניצוצי הקדושה בעולם<ref>ראה שיחת ה' טבת – סה"ש תשנ"ב ח"א ע'—210 (לעיל ע' 158).</ref>, ותיכף ומיד ממש ממש, הולכים כל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא י, ט.</ref>, ו"כספם וזהבם אתם"<ref>ישעי' ס, ט.</ref>, כולל כל הספרים והכתבים שלהם – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לביהמ"ק השלישי, לקדש הקדשים, שבו נמצאת אבן השתי' בלי שינוי מזמן בריאת העולם<ref>ראה יומא נד, ב.</ref>, וכל זה תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|א]]
[[קטגוריה: דבר מלכות · ספר בראשית|ס]]