עריכת הדף "דבר מלכות ויחי" (פסקה)

== משיחות ליל ויום* ג' פ' ויחי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה) וש"פ ויחי, י"ד טבת ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}א. פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר '''ראשון''' (גם במעלה וחשיבות<ref>כידוע שגם '''הסדר''' שבתורה הוא בתכלית הדיוק.</ref>) דחמשה חומשי תורה, ספר בראשית (גם מלשון ראש), הנקרא "ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"<ref>ע"ז כה, רע"א. וראה בארוכה תו"ח ויצא לב, ג.</ref> – "מעשה '''אבות''' סימן '''לבנים'''"<ref>ראה תנחומא לך לך ט. ב"ר פ"מ, ו. רמב"ן לך לך יב, ו. וראה לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.</ref> – שמהוה הוראה ונתינת־כח לכללות עבודת ה"בנים" (כל בנ"י) שמתחילה ב"ואלה שמות '''בני''' ישראל", ונמשכת בכל הד' ספרים שלאח"ז, ובכל כ"ד ספרי קודש דתורה נביאים וכתובים, עד ל"דברי הימים", דברי ימי בנ"י עד סוף כל הדורות.

ומודגש בשמה ובתוכנה של הפרשה שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה:

שם הפרשה – "'''ויחי יעקב'''"<ref>כפי שנקראת בכ"מ (לא רק "ויחי", אלא) "ויחי יעקב" (רמב"ם בסוף סדר תפלות כל השנה).</ref> – שכיון ש"יעקב" הוא "בחיר<ref>שעה"פ תולדות כז, כה. וראה ב"ר רפע"ו. זח"א קיט, ב. קמז, ב.</ref> האבות"<ref>שכולל גם אברהם ויצחק – כידוע שיעקב הוא מדת התפארת, שכוללת גם חסד וגבורה, אברהם ויצחק (ראה אוה"ת פרשתנו (כרך ה') תתקצג, סע"ב ואילך).</ref>, מהווים חיי יעקב הסך־הכל ד"ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב", ועל ידו נמשכים לכל בנ"י<ref>כידוע שיעקב כולל "כל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" (תניא אגה"ק ס"ז), ועד שנקראים כולם על שמו – "ישראל" ו"יעקב".</ref> כל עניני האבות שב"ספר הישר" (וההמשכה עצמה היא באופן ד"'''ישר'''<ref>ובפרט ע"י יעקב – שמדתו מדת התפארת, קו האמצעי, קו ישר, כלשון המשנה (אבות רפ"ב) "איזו היא דרך ישרה כו' כל שהיא תפארת כו'". וראה לקוטי לוי"צ פרשתנו ע' רמח: "וכן בתניא פמ"ה עוד יש דרך ישר כו' ע"י מדתו של יעקב אע"ה שהיא מדת הרחמים כו', הרי שמדתו של יעקב, רחמים ת"ת, נקרא ישר, וכמ"ש כי האלקים עשה את האדם ישר, ואדם הוא ת"ת שם מ"ה (ולהעיר שמדובר בו בפמ"ה בתניא). והאמור שם בפמ"ו ויש דרך ישר כו' שהוא האהבה דכמים הפנים לפנים כו' שייך ג"כ לת"ת, עדמ"ש ישר יחזו פנימו".</ref> יחזו פנימו"<ref>תהלים יא, ז. וראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך ישר. וש"נ.</ref>), ועד שנעשה המעמד ומצב ד"ויחי יעקב" אצל כל בנ"י עד סוף כל הדורות.

ותוכן הפרשה – ברכת יעקב לבניו<ref>מט, א ואילך.</ref> (ולפנ"ז גם ברכתו לבני יוסף<ref>מח, כ.</ref>, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"<ref>שם, ה.</ref>) – המשכת (ברכה מלשון המשכה<ref>תו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ.</ref>) עניני יעקב לכל בניו, י"ב השבטים<ref>ומתחיל מההתחלקות לב' אופני העבודה הכלליים דראובן ושמעון* ("אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי") – '''ראי' ושמיעה''' (ראה תו"א ריש פרשתנו. ובכ"מ), ולאח"ז באה ההתחלקות דפרטי אופני העבודה די"ב השבטים, שהתחלקות זו היא גם ביחס להקירוב וריחוק לא' מב' אופני העבודה העיקריים דראי' ושמיעה (וראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"א ע' 3־232).

'''*) ועפ"ז י"ל, שבמנין''' דראובן ושמעון '''בפרשת וארא ("מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן" (פרש"י וארא ו, יד)) נכללים כל בנ"י.'''</ref>, שכוללים כל בנ"י עד סוף כל הדורות.

ובלשון חז"ל<ref>תענית ה, ב. זהר פרשתנו רלה, ריש ע"ב. רמח, ב. פרש"י פרשתנו מט, לג.</ref>: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"<ref>ועפ"ז יש לבאר השייכות דשם הפרשה עם תוכנה (שהרי שם הפרשה הוא לא רק מפני ההכרח* להיותה התיבה הראשונה שבפרשה, אלא גם ובעיקר בגלל שקשור ושייך ומורה על תוכן הפרשה) – שהתוכן דרוב הפרשה הוא בנוגע לחיי '''בניו''' (ובני בניו) של יעקב (כמודגש בברכות יעקב לבניו – "איש אשר כברכתו ברך אותם", "ברכה העתידה לבוא על כל אחד ואחד" (מט, כח ובפרש"י) במשך חייהם וחיי זרעם בדורות שלאח"ז), ואעפ"כ נקראת ע"ש חיי '''יעקב''' ("ויחי יעקב") – כיון שאמיתת חיי יעקב, חיים נצחיים, מתבטא בחיי בניו, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

'''*) "כי כל דבר אף שהוא הכרחי לכאורה הכל בכוונה מכוון ומצוה ע"פ ה'" (צפע"נ עה"ת ר"פ מסעי).'''</ref> – שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים ע"י לימוד וקיום '''התורה''', "חיינו ואורך ימינו"<ref>נוסח ברכת אהבת עולם דתפלת ערבית – ע"פ לשון הכתוב (נצבים ל, כ) "כי הוא חייך ואורך ימיך".</ref>, ענינו של '''יעקב''', כמ"ש<ref>תהלים עח, ה.</ref> "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".

ובסיום קריאת פרשת ויחי שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה מכריזים "חזק חזק ונתחזק"<ref>ג"פ – בתלת זימני הוי חזקה (ב"מ קו, ריש ע"ב. וש"נ), שהחיזוק עצמו הוא באופן של חזקה.</ref> (כמנהג ישראל<ref>ראה שו"ע או"ח סו"ס קלט, ובנ"כ. לקו"ש חכ"ה ע' 474. וש"נ.</ref>) – ש"'''ויחי יעקב'''" מהוה '''חיזוק''' על העבודה '''דכל בנ"י''' עד סוף כל הדורות.

וע"פ הידוע שפרשיות התורה שייכות במיוחד '''להזמן''' שבו קורין פרשיות אלה<ref>"המועדים של כל השנה כו' בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל" (של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א)).</ref> – יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת ויחי (סיום ספר ראשון שבתורה, ספר הישר, שמהוה נתינת־כח וחיזוק לעבודת בנ"י בכל הדורות) '''לעשרה בטבת''', ובפרט בקביעות שנה זו, שעשרה בטבת חל ביום השלישי דפרשת ויחי, ויום הש"ק פרשת ויחי (שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו"<ref>בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ.</ref>) דעשרה בטבת) הוא ביום י"ד טבת, ערב והתחלת '''ט"ו''' טבת (שמתחיל במנחת שבת<ref>כדמוכח מזה שאין אומרים צו"צ במנחת שבת שהוא ערב יום שאין אומרים בו תחנון (שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רצב).</ref>), שבו "קיימא<ref>זהר ח"א קנ, רע"א. ח"ב פה, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.</ref> סיהרא (דחודש טבת) באשלמותא"<ref>ובפרט שמילוי ושלימות הלבנה – "חצי כ"ט י"ב תשצ"ג" (ב"י או"ח סתכ"ו) – מתחיל בין י"ד לט"ו.</ref>, כולל ובמיוחד השלימות דעשרה בטבת, כדלקמן.

ב. ובהקדם ביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת:

בעשרה בטבת, א' מד' הצומות שחיובם מדברי סופרים<ref>ראה רמב"ם הל' תעניות פ"ה ה"ד.</ref>, ישנו חומר לגבי שאר הצומות (ואפילו לגבי תשעה באב ש"לילו כיומו"<ref>רמב"ם שם ה"ז. טושו"ע או"ח סתקנ"ג ס"ב.</ref>, דלא כשאר הצומות שמדברי סופרים שהם רק ביום ולא בלילה<ref>רמב"ם שם פ"א ה"ח. טושו"ע שם ר"ס תקסד.</ref>) בדוגמת הצום דיוהכ"פ שחיובו מן התורה – ש"אפילו הי' חל בשבת (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'<ref>משא"כ בזמן הזה שמקדשין ע"פ החשבון – לא יחול עשרה בטבת בשבת.</ref>, כולל גם משך זמן לאחרי החורבן, כשהי' ב"ד סמוך<ref>ועד שמצינו שגם לאחרי כו"כ דורות הי' ב"ד סמוך – בית דינו של הרי"ף (מגיד משנה הל' שופר פ"ב ה"ט. ובכ"מ), ויש מקום לומר שהיו מקדשין ע"פ הראי' (ראה בארוכה שיחת ש"פ בראשית (התוועדות ב') תשמ"ה).</ref> שהיו מקדשין ע"פ הראי') לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו<ref>יחזקאל כד, ב.</ref> '''בעצם היום הזה''', כמו ביום הכפורים"<ref>אבודרהם הל' תעניות – הובא בב"י או"ח סתק"נ.</ref>.

ויש לומר ההסברה בזה<ref>ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 267. וש"נ. – וראה עד"ז שו"ת שואל ומשיב מהד"ק ח"ג סקע"ט.</ref>:

ד' הצומות נקבעו בגלל ד' מאורעות הקשורים עם החורבן שאירעו '''בהמשך זה לזה''' – ועל סדר המאורעות: בעשרה בטבת – "סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור", בשבעה עשר בתמוז – "הובקעה ירושלים", בתשעה באב – "חרב הבית בראשונה ובשני'", ובשלישי בתשרי – "נהרג גדלי' בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת כו'"<ref>רמב"ם שם פ"ה ה"ב־ג.</ref>.

וכיון שבעשרה בטבת היתה '''התחלת''' (כל המשך המאורעות של) '''החורבן''', ובהתחלה יש תוקף גדול יותר לגבי ההמשך שלאח"ז ולפעמים גם לגבי סוף כל הענין, לכן יש בו חומר גדול יותר משאר הצומות הקשורים עם המשך וסוף החורבן.

ומזה מובן גם בנוגע לענין הטוב שבצומות<ref>ובמכ"ש וק"ו – כיון ש"מדה טובה מרובה כו'" (סוטה יא, א. וש"נ).</ref> – שעשרה בטבת הוא '''ההתחלה והפתיחה''' להענין הטוב שבכל הצומות (כדלקמן), שלכן, ה"ז '''ביתר שאת וביתר עוז''' מבשאר הצומות (כולל גם תשעה באב שבו נולד משיח צדקנו<ref>ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. ועוד. – ולהעיר, שזמן העיבור הוא (לכל הפחות) ז' חדשים לפני הלידה, ועפ"ז י"ל שזמן העיבור דמשיח הוא בעשרה בטבת, ז' חדשים לפני תשעה באב (יום לידת משיח). וראה לקמן הערה 114.</ref>, התחלת הגאולה), כבכל פתיחת דבר חדש בעניני קדושה<ref>ראה לקו"ש ח"כ ס"ע 74 ואילך. וש"נ.</ref>.

ג. וביאור הענין:

יום התענית הוא (כלשון הכתוב<ref>ישעי' נח, ה.</ref>) "יום רצון לה'", כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה<ref>תניא ח"ג ספ"ב.</ref> ש"הצום הנרצה הוא יום רצון" – "עת רצון" בנוגע לענין '''התשובה'''<ref>ובלשון הרמב"ם (שם ה"א) – "כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה . . שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב".

וזהו גם תוכן המנהג דאמירת "דברי '''כבושין'''" ביום התענית (ראה לקו"ש ח"כ ע' 352. וש"נ) – מלשון "'''יכבוש''' עוונותינו ותשליך במצולות ים גו'" (מיכה ז, יט) – שאינם דברי מוסר, ח"ו, כי אם, דברים בזכותם של בנ"י, כולל גם בנוגע להתעוררות לתשובה – ש"אין לך דבר שעומד בפני התשובה" (רמב"ם הל' תשובה ספ"ג), ולא עוד אלא שגם לפני התשובה בפועל ובגלוי "הוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות כו'" (רמב"ם הל' גירושין ספ"ב – שיעור היומי דמוצאי עשרה בטבת). – וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"א ע' 228 ואילך.</ref>, שעל ידה מבטלים החורבן והגלות ומביאים '''הגאולה''' – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה . . ומיד הן נגאלין"<ref>רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.</ref>.

וענין זה (כוונת הצום בשביל התשובה שמבטלת החורבן והגלות ומביאה הגאולה) מודגש בעשרה בטבת יותר מבשאר הצומות:

כש"סמך מלך בבל . . על ירושלים והביאה במצור" – עדיין לא '''פגע''' בירושלים עצמה (בהבתים שבה, ובודאי לא בהבית העיקרי, בית המקדש), ואפילו לא '''בהחומה''' שמקיפה ומגינה על ירושלים, שגם החומה היתה '''בשלימותה''', ומלך בבל נשאר '''מחוץ''' להחומה (משא"כ במאורעות שלאח"ז שבגללם נקבעו שאר הצומות).

[אלא שעצם העובדה שהי' ביכלתו ועד שהקיף את החומה ועשה מצור על ירושלים, באופן ש"אין יוצא ואין בא"<ref>לשון הכתוב – יהושע ו, א.</ref>, ובמילא לא היו יכולים להכניס מזון לעיר וכו' – הו"ע בלתי־רצוי<ref>ועד כדי כך, שענין זה יכול להיות "התחלה" לכל המשך המאורעות שלאח"ז (כפי שהי' בפועל, כיון שלא ניצלו את ההתעוררות לתשובה).</ref> עד לקביעת תענית].

והכוונה במאורע זה (מצור על ירושלים, אבל מצור בלבד, מבלי לפגוע בירושלים עצמה, אפילו לא בחומת ירושלים) היתה כדי לעורר את בנ"י '''לשוב בתשובה מיד'''<ref>ובפרט שאין צורך בריבוי זמן, כיון שהתשובה היא "בשעתא חדא ביומא חדא ברגע חדא" (זח"א קכט, סע"א), וכפס"ד הגמרא (קידושין מט, ב) שע"י "הרהור תשובה" נעשה "צדיק (ועד לצדיק) גמור" (כגירסת האור זרוע סקי"ב). ולא עוד אלא ש"זכאי חסידי* בכל יומא '''ויומא''' . . עבדין תיובתא שלימתא" (זהר '''פרשתנו''' רכ, סע"א), ו"איתא בתיקונים שאפילו אם הי' צדיק** א' חוזר בתשובה שלימה בדורו הי' בא משיח" (מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תג).

'''*) שכולל כל בנ"י – "ועמך כולם צדיקים" (ישעי' ס, כא. סנהדרין ר"פ חלק).'''

'''**) ולא רק צדיק (גמור) "לענין אמיתת שם התואר והמעלה", אלא גם כ"שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין" (תניא פ"א), כיון שע"י "מצוה אחת . . הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה" (רמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד).'''</ref>, שעי"ז '''יתבטל''' הענין הבלתי־רצוי '''מתחלתו''' (ובמילא לא יבוא מזה המשך המאורעות הבלתי־רצויים דהחורבן והגלות).

ונמצא, שבעשרה בטבת מודגש ה"עת רצון" בנוגע לעבודת התשובה שמבטלת החורבן ומביאה הגאולה יותר מבשאר התעניות<ref>ויש לומר, שבעשרה בטבת עצמו מודגש עוד יותר ענין זה '''בליל''' עשרה בטבת – שכבר התחיל העשירי בטבת שמתחיל בערב ("ויהי ערב ויהי בוקר"), ואעפ"כ לא התחיל '''הצום''' דעשירי בטבת עד עלות השחר* – שבזמן זה מודגשת ביותר '''הנתינת־כח''' ("עת רצון") לנצל את הזמן '''לעבודת התשובה''' שמביאה את '''הגאולה''', שעי"ז '''יתבטל הצום''' דעשירי בטבת עוד לפני התחלתו.

'''*) רמב"ם וטושו"ע שבהערה 28. – ולהעיר מהשקו"ט בהישן שינת קבע אם מותר לו לאכול ולשתות לפני עלות השחר (ראה נו"כ הטושו"ע שם).'''</ref> – כיון '''שלא הי' בו''' ענין של חורבן '''בפועל''' (שהרי גם חומת ירושלים נשארה בשלימותה), כי אם דבר שיש בו כדי '''לעורר''' '''לתשובה''', שעי"ז ישארו ירושלים וביהמ"ק בשלימות ('''שלילת החורבן''').

ד. ויש להוסיף בביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת – הן בנוגע להתחלת החורבן דביהמ"ק והן ובעיקר בנוגע להתחלת (הגאולה ו)בנין ביהמ"ק:

בהנוגע להמצור על ירושלים (בעשרה בטבת) מצינו בנבואת יחזקאל<ref>ד, ג.</ref> "ואתה קח לך מחבת '''ברזל''' ונתתה אותה קיר '''ברזל''' בינך ובין העיר גו' והיתה '''במצור''' גו' אות היא לבית ישראל" ("שכך תבוא ירושלים במצור"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>).

ויש לומר, שבהסימן להמצור ע"י "'''ברזל'''" נרמז גם '''חורבן ביהמ"ק''' – כי, "ברזל" מושלל בביהמ"ק<ref>ומודגש בעיקר '''במזבח''' – עיקרו של ביהמ"ק, "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" (רמב"ם ריש הל' ביהב"ח) – "ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית (שפוסלן ומכתתן בברזל) כי חרבך הנפת עלי' ותחללה", ש"המזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך, ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבוא עליו כורת ומחבל" (יתרו כ, כב ובפרש"י – ממכילתא. וראה בארוכה בפי' הרמב"ן. תורה שלימה (אות תקנד־ה)).</ref>, כמ"ש<ref>מלכים־א ו, ז.</ref> "והבית בהבנותו אבן שלמה גו' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"<ref>והשימוש בברזל לסתת את האבנים ("אבנים גו' גזית מגוררות במגרה", "חתוכות במגרה", "כלי ברזל מלא פגימות כו'" (שם ז, ט, ובמצודות)) הי' '''בחוץ''' – "שהי' מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים" (סוטה מח, ב)*.

'''*) ולדעת רבי יהודה – ש"אמר רבי נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש" – גם מבחוץ לא השתמשו בכלי ברזל, אלא ע"י ה"שמיר" (סוטה שם).'''</ref>, כיון ששייך '''לחורבן ביהמ"ק''', כדאיתא במדרש<ref>שמו"ר פל"ה, ה.</ref> "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת<ref>תרומה כה, ג.</ref> . . אבל '''ברזל''' אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש<ref>ו"ברזל" שנזכר בדברי הימים – ראה לקמן ס"ו.</ref> למה שנמשל בו אדום '''שהחריבו''' '''ביהמ"ק'''"<ref>וראה ברכות לב, ב: "מיום שחרב ביהמ"ק נפסקה חומת ברזל כו' שנאמר ואתה קח לך מחבת '''ברזל''' וגו'".</ref>.

והתיקון לזה ע"י '''ברזל דקדושה'''<ref>ראה ספר הלקוטים (דא"ח להצ"צ) ערך ברזל. וש"נ.</ref>:

אמרו חז"ל<ref>תענית ד, א. וראה גם שם ז, א: "מאי דכתיב ברזל בברזל יחד, לומר לך מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו אף שני תלמידי חכמים מחדדין זה את זה בהלכה".</ref> "כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח . . דכתיב<ref>עקב ח, ט.</ref> ארץ אשר אבני' ברזל, א"ת אבני' אלא בוני'", שזהו"ע ד"קשה עורף" למעליותא<ref>ראה שמו"ר ספמ"ב. לקו"ת בלק סז, ד. אוה"ת תצוה ע' א'תשיז. מג"א ע' ב'ת־א (בהוצאת תש"נ – ע' רטז־ריז).</ref>, החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה<ref>להעיר ש"ברזל" בגימטריא "גורל", שקאי על עצם הנשמה (אוה"ת שם).</ref>, שעי"ז מבטלים הברזל דלעו"ז שהוא (קשיות העורף ד)היצה"ר<ref>ראה סוכה נב, ב: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא מתפוצץ כו'". וראה מדרש משלי (פכ"ז. הובא בבחיי בא יב, לג): "ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשין זה עם זה בשפתים . . עד שאתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידע כו'", היינו, שהביטול דפרעה, ברזל דלעו"ז, נעשה ע"י משה, ברזל דקדושה (אוה"ת מג"א שם).</ref>.

וענין זה שייך במיוחד לעשרה בטבת – כי, כוונת המצור (מצור בלבד, ללא פגיעה אפילו בחומת ירושלים) היתה לעורר על התשובה כדי שגם '''חומת ירושלים''' תשאר ותהי' '''בשלימותה''' (כנ"ל), וענינו בעבודת ה' – השמירה על שלימות התורה, "אני חומה זו תורה"<ref>פסחים פז, א. וראה אוה"ת פרשתנו תד, א.</ref>, באופן של חוזק ותוקף ד"ברזל" דקדושה, "אבני' (בוני', תלמידי חכמים) ברזל".

ויתירה מזה – שגם הכוונה והתכלית בהמשך המאורעות דהמצור עד לפעולת הברזל בחורבן ביהמ"ק (כיון שלא עשו תשובה כו'), היא, כדי שתהי' שלימות ה"ברזל" דקדושה בבנין ביהמ"ק השלישי:

איתא במדרש<ref>שמו"ר ספמ"ט.</ref> ש"זהב וכסף ונחושת" הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב – "זהב זה אברהם . . כסף זה יצחק . . ונחושת זה יעקב". וע"פ הידוע<ref>ראה חדא"ג מהרש"א ועיון יעקב לפסחים פח, א. לקו"ת מטות פג, ג. ובכ"מ.</ref> שגם בתי מקדשות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, "אברהם שכתוב בו הר . . יצחק שכתוב בו שדה . . יעקב שקראו בית"<ref>פסחים שם.</ref>, יש לומר, שזהב וכסף ונחושת הם כנגד ג' בתי מקדשות: זהב כנגד בית ראשון, כסף כנגד בית שני, ונחושת כנגד בית שלישי. וההסברה בזה<ref>ראה אוה"ת תשא ע' א'תתפח.</ref> – שע"י יעקב שענינו תורה (כנ"ל ס"א), נעשה גם הבירור של "נחושת" (מלשון נחש<ref>ראה חוקת כא, ט ובפרש"י.</ref>, נחש הקדמוני, שהו"ע הקליפה, שבירורו ע"י "נחשת" דקדושה<ref>ולהעיר, ש"נחשת" ר"ת נובלות חכמה שלמעלה תורה (הוספות לתו"א תשא קיא, ד. ובכ"מ). והשייכות ליעקב – ראה אוה"ת פרשתנו תח, א.</ref>), שעיקרו ושלימותו בביהמ"ק השלישי כנגד יעקב.

ויש להוסיף, ש"נחושת" רומז גם על המעמד ומצב דזמן הגלות (לאחרי חורבן בית שני), ואילו השלימות דביהמ"ק השלישי מרומזת ב(הבירור ד"ברזל" דלעו"ז, שלמטה גם מ"נחושת"<ref>ראה זח"ב רכח, רע"א. אוה"ת תרומה ע' א'תיג.</ref>, שעי"ז באים ל)השלימות ד"ברזל" דקדושה:

זהב וכסף ונחושת הם בסדר דמלמעלה למטה – שזהב הוא המשובח ביותר, כסף הוא למטה מזהב, ונחושת למטה גם מכסף. ומרומז גם בהר"ת שלהם: "זהב", ר"ת "'''ז'''ה '''ה'''נותן '''ב'''ריא", "כסף", ר"ת "'''כ'''שיש '''ס'''כנת '''פ'''חד", ו"נחושת", ר"ת "'''נ'''תינת '''ח'''ולה '''ש'''אמר '''ת'''נו"<ref>ראה רבותינו בעה"ת ר"פ תרומה. פי' הרא"ש שם. אגרת הטיול (לאחיו של המהר"ל) חלק הרמז אות ז. תורה שלימה עה"פ תרומה כה, ג (אות לח). וראה סה"ש תשמ"ט ח"א ס"ע 263 ואילך (בארוכה). תנש"א ח"א ע' 347 הערה 87 ובשוה"ג.</ref>.

ועפ"ז י"ל, ש"זהב" מורה על (המשכן ו)בית ראשון שהי' בשלימות ("זה הנותן '''בריא'''"), ו"כסף" מורה על בית שני שחסרו בו חמשה דברים<ref>יומא כא, ב.</ref> (שלכן "יש סכנת פחד" שמא יהי' עוה"פ החסרון ח"ו דביהמ"ק כולו), ו"נחושת" (שלמטה מזהב וכסף) מורה על המעמד ומצב דזמן הגלות, שבגלל החסרון דביהמ"ק נעשים בנ"י במעמד ומצב של "'''חולה שאומר תנו'''", שזוהי הבקשה והדרישה מהקב"ה ליתן ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן"<ref>ראה ב"ב נג, רע"א. וש"נ.</ref>) את '''ביהמ"ק השלישי''' שיהי' '''בתכלית השלימות''' (גם לגבי המשכן ובית ראשון) – "מקדש אדנ־י כוננו ידיך"<ref>בשלח טו, יז.</ref>, "בנינא דקוב"ה"<ref>זח"ג רכא, א.</ref>, בית '''נצחי''' (שאין אחריו חורבן).

ויש לומר, שמעלת '''הנצחיות''' דביהמ"ק השלישי (שלאחרי החורבן דבית ראשון ובית שני יבנה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן) – מרומזת בהחוזק והתוקף ד"'''ברזל'''" דקדושה.

ה. ובסגנון דתורת הקבלה והחסידות:

ידוע<ref>ספר הליקוטים להאריז"ל '''פרשתנו''' מט, יא (וראה לקמן הערה 141). לקוטי תורה ושער הפסוקים ואתחנן ד, כ. עקב ח, ט. ועוד.</ref> ש"ברזל" ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ד' נשי יעקב שהן האמהות די"ב השבטים, וכנגדן יש גם ד' בחי' בנוקבא דקליפה, כמ"ש בעוג<ref>דברים ג, יא.</ref> "ערשו ערש ברזל", שהן הלעו"ז דד' האמהות שבקדושה.

ולהוסיף, שגם סדרן של ד' האמהות שב"ברזל" (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה, שפחה לפני גברתה) הוא הסדר דלעו"ז – "שפחה<ref>משלי ל, כג.</ref> כי תירש גברתה"<ref>ראה אוה"ת תצוה ע' א'תרצב ואילך. א'תשלז ואילך. לקוטי לוי"צ אג"ק ע' תיז.</ref>.

ויש לומר, שגם בקדושה ישנו הסדר ד"ברזל" – שפחה לפני גברתה '''למעליותא''':

ובהקדם מעלת האמהות לגבי האבות, כמ"ש באברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", "שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות"<ref>וירא כא, יב ובפרש"י.</ref> – ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר"<ref>ירמי' לא, כא.</ref>, "אשת חיל עטרת בעלה"<ref>משלי יב, ד.</ref>, שספירת המלכות תתעלה למעלה מכל הספירות (סוף מעשה במחשבה תחלה<ref>פיוט "לכה דודי".</ref>), שמעין זה הי' אצל האבות, כמארז"ל<ref>ב"ב טז, סע"ב ואילך.</ref> "שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב, אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם בכל מכל כל"<ref>לקו"ת שה"ש טו, ג. אוה"ת חיי שרה קכג, ב.</ref>.

ועד"ז בנוגע למעלת '''השפחות''' לגבי הגבירות (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה<ref>נוסף על הקדימה דרחל, ספירת המלכות, ללאה, ספירת הבינה.</ref>), כמ"ש ברחל שנתנה שפחתה (בלהה) ליעקב "ואבנה גם אנכי ממנה"<ref>ויצא ל, ג.</ref> – שהאמהות<ref>בהבא לקמן – ראה לקו"ת ס"פ ברכה. סידור (עם דא"ח) כא, ד.</ref> הן בחי' מלכות '''דאצילות''', והשפחות הן בחי' מלכות '''בירידתה לבי"ע''', ועז"נ<ref>תהלים קיח, כב.</ref> "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", שהאבות שבונים המלכות ע"י נישואיהם עם האמהות<ref>כמודגש בהנישואין דיצחק ורבקה שהו"ע יחוד מ"ה וב"ן (לקו"ת ברכה צו, סע"ג. ובכ"מ).</ref>, לא רצו (מצד עצמם) לישא השפחות כיון שמאסו בהירידה לבי"ע (ענינם של השפחות), ואעפ"כ, דוקא ע"י נישואיהם עם השפחות (בחי' המלכות בירידתה לבי"ע) נעשה בנין ועליית המלכות בתכלית השלימות ("שפחה כי תירש גברתה" למעליותא)<ref>ומודגש במלכות דוד, שלידתו היתה באופן שאביו (ישי) הי' סבור שבא על שפחתו, בסוד שפחה כי תירש כו' (ראה לקו"ת וסידור שבהערה 86).</ref>.

ועד"ז יש לבאר גם בנוגע לביהמ"ק:

מבואר בדרושי חסידות<ref>תו"א ותו"ח ר"פ ויגש. לקו"ת וסידור שם. ובכ"מ.</ref> הטעם שביהמ"ק הי' '''מאבנים''' דוקא (דלא כהמשכן שהי' מעצי שטים), ועד ש"אין בונין בו עץ בולט"<ref>רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ט.</ref> (משא"כ שקוע<ref>רדב"ז שם. ועוד. – וי"ל '''דוגמתו''' בברזל, ש"כל כלי ברזל '''לא נשמע''' בבית בהבנותו", '''בגלוי''' דוקא (ע"ד עץ בולט), משא"כ בהעלם, מחוץ לביהמ"ק (ע"ד עץ שקוע).</ref>) – כיון שהיתה בו '''מעין''' השלימות דלעתיד לבוא שספירת המלכות תהי' למעלה מז"א ("אשת חיל עטרת בעלה"), ולכן נבנה מאבנים, דומם, שמורה על ספירת המלכות, ולא מעצי שטים, צומח, שמורה על ז"א (אבל '''לא מברזל'''<ref>וברזל שמצינו בנוגע לעשיית המנורה, "אין לו זהב מביא אף של כסף של נחושת של '''ברזל''' כו'", ומנורה שעשו מלכי בית חשמונאי של '''ברזל''' היתה (מנחות כח, ב) – הרי: (א) כיון שהברזל הוא '''תמורת''' כסף וזהב ה"ז "ברזל" כפי ששייך להדרגא דכסף וזהב*, (ב) "שפודים של ברזל היו '''וחיפום''' בעץ", שאין הברזל נראה מבחוץ (ע"ד עץ שקוע). ואמה כליא עורב, טס של '''ברזל''' כמו סייף גובהו אמה על גבי המעקה סביב כדי שלא ישבו העורבים עליו (מו"ק ט, רע"א. וש"נ. רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ד ה"ג) – הי' על גג המקדש, שגגין לא נתקדשו (פסחים פה, סע"ב. וש"נ. רמב"ם שם פ"ו ה"ז), כמו '''בחוץ''' (וראה לקמן הערה 102).

'''*) ע"ד המבואר בענין אבנים ולבנים, ש"אם לא נמצאו אבנים בונין בלבנים" (ראה לקו"ש ח"ו ע' 23 הערה 76).'''</ref> שלמטה מאבנים, שמורה על ספירת המלכות בירידתה לבי"ע).

ויש לומר, שבביהמ"ק דלעתיד לבוא<ref>שבו תהי' השלימות דלעתיד לבוא ממש, לא רק מעין ודוגמא בלבד, כבבית ראשון ושני.</ref> תתגלה מעלת המלכות (לא רק כפי שהיא באצילות, אלא גם ובעיקר) '''בירידתה לבי"ע''', שתתבטא בהחוזק ותוקף (לא רק דאבנים, אלא גם) '''דברזל''' שהוא חזק יותר מאבנים, "ארץ (ספירת המלכות) אשר '''אבני' ברזל'''", ע"ד מעלת השפחות לגבי האמהות (שלימות בנין ועליית המלכות) שמרומזת בהר"ת ד"ברזל"<ref>להעיר מהשייכות ל"חומת ברזל" – כי, "אשה" שייכת ל(תורה ו)"'''חומה''', דכתיב נקבה תסובב גבר" (יבמות סב, ב), וד' נשי יעקב (ר"ת ברזל) הם "חומת ברזל" דקדושה (שעי"ז מהפכים ה"קיר ברזל" שבהנבואה ע"ד המצור על חומת ירושלים, כדלקמן ס"ז).</ref>.

ו. ואולי יש לומר, שהשלימות דברזל דקדושה שבביהמ"ק השלישי תבוא (לא רק '''בחוזק ותוקף''' הנצחיות, אלא) גם בכך '''שבנינו''' יהי' (לא רק מאבנים, אלא) גם '''מברזל''', שהברזל עצמו יהי' '''חלק מהבנין''' דביהמ"ק עצמו:

"ברזל אין כתיב . . במשכן ובמקדש. . שהחריב ביהמ"ק" – קאי על בית ראשון ובית שני שנחרבו ע"י ברזל; משא"כ מקדש העתיד, בית נצחי שלא שייך בו חורבן – לא שייך בו חשש מענין של ברזל דלעו"ז, כיון שלעתיד לבוא תתבטל מציאות הברזל דלעו"ז<ref>שאז לא תהי' מציאות הברזל שמקצר ימיו של אדם, ח"ו, כמ"ש (ישעי' ב, ד) "וכתתו חרבותם וגו'", ויתירה מזה – שיתבטל הענין דהיפך החיים. וראה תנחומא ס"פ יתרו: "בעוה"ז ע"י יצה"ר השנים מתקצרות, אבל לעתיד לבוא בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים".</ref>, ובמילא יכול וצריך להיות בנינו גם בברזל, כדי להדגיש את העילוי והשלימות '''דהפיכת''' הברזל<ref>ראה אדר"נ פט"ז: "יצה"ר דומה לברזל שהטילוהו בתוך האור כל זמן שהוא בתוך האור '''עושין ממנו כל כלים שירצו''', אף כך יצה"ר כו'".</ref> '''שהחריב''' ביהמ"ק לברזל שנעשה חלק '''בהבנין''' דביהמ"ק.

ויש לומר, שמ"ש בדברי הימים<ref>דה"א כט, ב; ז (ושם כב, יד (טז): "ולנחושת '''ולברזל''' אין משקל" (מספר)).</ref> (בנוגע לפעולתו של דוד בהכנת כל הדרוש לבנין ביהמ"ק) "הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת לנחושת '''הברזל לברזל''' גו'", "'''וברזל''' מאה אלף ככרים" – עיקרו ושלימותו במקדש העתיד<ref>בפי' הרמב"ן ס"פ יתרו: "והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו לעשות ממנו כלים לכרות העצים ולחצוב האבנים הי'", אבל בנוגע להמשכן והמקדש עצמו מושלל הברזל לגמרי, עיי"ש. וראה השקו"ט בזה בתורה שלימה שם. וצ"ע גם מאמה כליא עורב ש"צורך בנין הבית הוא" (מו"ק שם), והיתה (לא רק במקדש, אלא גם) '''במזבח''' החיצון שבמשכן (ברייתא דמלאכת המשכן פי"א. יל"ש תצוה רמז שפה ובפי' זית רענן).

ובפי' מהרז"ו (לשמו"ר שבהערה 51): "ומ"ש בסוף ד"ה א' והברזל לברזל וגו' מאה אלף ככרים ברזל, יתכן שהי' זה בחצרות ולא בפנימה" – שהברזל הי' בבנין המקדש עצמו (דלא כדעת הרמב"ן שהי' רק עבור הכלים לכרות העצים ולחצוב האבנים), אלא בחצר ולא בפנים. וצ"ע היכן מצינו שהשתמשו בחצרות דבית ראשון בכמות ברזל גדולה כזו (משא"כ במקדש העתיד להבנות – "אע"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר", ויש מקום לומר שבנינו יהי' גם בברזל, כבפנים).</ref> להבנות ע"י '''דוד מלכא משיחא'''<ref>ועפ"ז יומתק שה"ברזל" נזכר רק (א) בהכנת המקדש ע"י '''דוד''' (ולא בבנין המקדש ע"י שלמה), (ב) '''בדברי הימים''' (ולא במלכים) שעיקרו "משום יחס '''דוד''' '''המלך'''" (פרש"י ריש דה"י. הקדמת הרד"ק לדה"י. עיי"ש), דוד מלכא משיחא, שעל ידו יהי' בנין ביהמ"ק השלישי.</ref>, שבנינו יהי' (לא רק מזהב וכסף ונחושת בתכלית השלימות<ref>נוסף על השלימות דזהב שהיתה בבתי המקדשות שלפנ"ז – "שבעה זהבים" (יומא מד, סע"ב).</ref>, אלא) גם '''מברזל'''<ref>'''ומעין זה''' הי' בבית שני (ששייך לביהמ"ק השלישי)* – כי, הברזל במנורה הי' בזמן החשמונאים בבית שני, וכן הברזל באמה כליא עורב שהיתה בבית שני, משא"כ בבית ראשון שמפני רוב קדושה שהיתה בו לא הי' צריך כליא עורב (ערוך ערך כל. וראה תוס' מו"ק שם. תוד"ה כליא מנחות קז, א. תוד"ה כגון ערכין ו, א). ויש לומר ההסברה בזה – שבבית שני היתה '''ההתעסקות''' בבירור והפיכת הלעו"ז** (משא"כ בבית ראשון שמפני רוב קדושתו נדחו החיצונים), ולכן מצינו בו גם ברזל, אבל, רק הברזל שבמנורה שבא במקום כסף וזהב ומחופה בעץ, והברזל שבאמה כליא עורב על גג המקדש שהוא כמו בחוץ (כנ"ל הערה 93), משא"כ בביהמ"ק השלישי יהי' ריבוי ברזל ("מאה אלף ככרים") בהבנין עצמו, כיון שיהי' בירור והפיכת הברזל '''בתכלית השלימות'''.

'''*) כמובן מזה שהפסוק "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב, ט) נאמר על בית שני (ב"ב ג, סע"א) וגם ובעיקר על ביהמ"ק השלישי (זח"א כח, א).'''

'''**) ועד"ז במשכן שהי'''' במדבר '''כדי לברר החיצונים (לקו"ת במדבר ג, ד ואילך. ובכ"מ) – הי' צורך באמה כליא עורב.'''</ref>.

ז. עפ"ז יש לומר שענינו של עשרה בטבת הוא התחלת בנין מקדש העתיד בגאולה העתידה:

אע"פ שהמצור דעשרה בטבת הי' התחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק, הרי, כיון שהכוונה בזה היא שלאח"ז ועי"ז יבנה מקדש העתיד<ref>ובלשון חז"ל (בנוגע לחורבן ביהמ"ק בתשעה באב) – "עלה ארי' כו' והחריב אריאל כו' '''על מנת''' שיבוא ארי' כו' ויבנה אריאל" (יל"ש ירמי' בתחלתו (רמז רנט)).</ref>, בית נצחי, נמצא, שהתחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק היא גם (ובעיקר) התחלת הבנין דמקדש העתיד.

וענין זה מרומז בהסימן שניתן בשייכות להמצור דעשרה בטבת – "ואתה קח לך מחבת '''ברזל''' ונתתה אותה קיר '''ברזל''' גו' אות היא לבית ישראל" – שהכוונה והתכלית של (התחלת) החורבן ע"י ברזל דלעו"ז, היא, כדי שלאח"ז תתגלה השלימות ד"ברזל" דקדושה בביהמ"ק העתיד<ref>ויומתק יותר ע"פ דרשת חז"ל (גיטין נו, רע"ב) בנוגע לחורבן ביהמ"ק "והלבנון באדיר יפול, ואין אדיר אלא מלך, דכתיב והי' אדירו ממנו וגו'" – שפשטות הכתוב "והלבנון באדיר יפול" נאמר על '''מפלת סנחריב ע"י חזקיהו'''* ("בזכות חזקיהו שהוא אדירם ומושלם של ישראל כמ"ש והי' אדירו ממנו" – פרש"י), שביקש הקב"ה לעשות '''חזקיהו משיח''' וסנחריב גוג ומגוג (סנהדרין צד, א), כמודגש בהמשך הכתובים "ויצא חוטר מגזע ישי וגו'" שקאי על '''משיח'''.

'''*) והתחלת הפסוק: "ונקף סבכי היער''' בברזל'''" – שבירת הקליפה (סנחריב) ע"י "ברזל" דקדושה.'''</ref>.

ח. ויומתק יותר – שהשייכות לגאולה העתידה מרומזת גם בתוכנו של הזמן '''דעשרה''' '''בטבת''':

חודש טבת הוא חודש '''העשירי'''<ref>הן בשנה פשוטה והן בשנה מעוברת.</ref> ("חודש העשירי הוא חודש טבת"<ref>אסתר ב, טז.</ref>) למנין החדשים מחודש ניסן ("חודש של גאולה"<ref>שמו"ר פט"ו, יא.</ref>), ובחודש העשירי עצמו ביום '''העשירי''', עשירי שבעשירי – "העשירי יהי' קודש"<ref>בחוקותי כז, לב.</ref> – שרומז על השלימות דגאולה העתידה שבה תהי' השלימות דעשר ("עלי עשור"<ref>תהלים צב, ד. ערכין יג, ב.</ref>, שירה עשירית<ref>כולל גם העילוי ד"שיר חדש", לשון זכר, גאולה שאין אחרי' גלות (מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר פסחים קטז, ב).</ref>, פרה העשירית ומנין העשירי<ref>מכילתא שם. רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג. תנחומא תשא ט. ועוד.</ref>, וכן בארץ ישראל – לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות<ref>לך לך טו, יט ובפרש"י.</ref>).

זאת ועוד: חודש טבת (כולל ובמיוחד העשירי שבו) הוא "ירח<ref>מגילה יג, א.</ref> שהגוף נהנה מן הגוף"<ref>להעיר ש"הגוף נהנה מן הגוף" הו"ע '''היחוד''' שממנו נעשה העיבור והלידה, ושייך במיוחד לעשרה בטבת, התחלת החורבן – ע"ד כרובין המעורין זב"ז בשעה שנכנסו נכרים להיכל (כיון שחייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך (ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' רסט. וש"נ)), ולכן ה"ז התחלת הגאולה, ע"י העיבור והלידה דמשיח (ראה לעיל הערה 36).</ref> – שהגוף כביכול דלמעלה, מהותו ועצמותו ית', נהנה (כביכול) מהגוף (דלמטה) דכאו"א מישראל<ref>ראה לקו"ש חט"ו ע' 382 ואילך.</ref>, שקאי (בעיקר) על המעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז הנשמה ניזונית מן הגוף<ref>ראה המשך וככה תרל"ז פפ"ח ואילך. סה"מ תרנ"ט ע' צז ואילך. המשך תרס"ו ע' תקכח. סה"מ קונטרסים ח"ב תיג, ב. סה"ש תו"ש ע' 127 ואילך.</ref>, ויתירה מזה, הנאת העצמות כביכול מן הגוף.

ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שעשירי בטבת חל ביום השלישי בשבוע שהוכפל בו כי טוב<ref>נוסף לכך שיום השבת שבו נעשית העלי' והשלימות דעשרה בטבת הוא ערב והתחלת ט"ו טבת שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", השלימות ד"ירח שהגוף נהנה מן הגוף".</ref>:

הפעם השני' (כפל) ד"כי טוב" היא בנוגע לבריאת "דשא עשב '''מזריע זרע''' למינהו ועץ עושה פרי אשר '''זרעו''' בו למינהו"<ref>בראשית א, יב.</ref> – שזריעת הזרע כוללת ומהוה (גם) '''ההתחלה דצמיחת''' הפירות.

ודוגמתו ביום השלישי שבו חל עשרה בטבת – שבקביעות זו מודגש ביותר שהתחלת החורבן והגלות היא '''התחלת הגאולה''', ע"ד ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה '''התחלת הצמיחה''', כידוע<ref>תו"א ותו"ח ר"פ בשלח. ובכ"מ.</ref> שהגלות נמשל לזריעה, כמ"ש<ref>הושע ב, כה.</ref> "וזרעתי' לי בארץ", שעי"ז נעשית הצמיחה בריבוי גדול יותר, כמארז"ל<ref>פסחים פז, ב.</ref> "כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין", ועד לתכלית הריבוי עד '''אין־סוף''', "פירותיהן<ref>ל' חז"ל – כתובות רפ"ט. זבחים לז, ב. ועוד.</ref> ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם"<ref>כולל גם הפירוש הפנימי שנעשה "סוף" לכל הענינים דהעלם ("עולם" מלשון העלם) והסתר.</ref>.

ועי"ז מתגלה ונעשה שלימות הטוב<ref>להעיר ש"טבת" הוא גם מלשון "טוב".</ref> – "הוכפל<ref>להעיר מהשייכות ד"כפל" לגאולה (ראה פרדר"א פמ"ח. יל"ש ר"פ לך לך. ד"ה לך לך תרכ"ז. תר"ל. ועוד).</ref> בו כי טוב" – הטוב דגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, כמ"ש<ref>הושע ו, ב ובמפרשים שם.</ref> "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".

ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לפרשת ויחי – סיום וחותם ספר ראשון (הישר) שבתורה, והחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") על כל הספרים שלאח"ז:

כיון שסיום וחותם ספר ראשון שבתורה הוא במעמדם ומצבם של בנ"י '''בארץ מצרים''' ("ויחי יעקב בארץ מצרים", "ויישם בארון במצרים"), שמזה נעשה '''התחלת הגלות''' [כמודגש בההמשך בהתחלת ספר שמות<ref>"מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח מרשות לחתן בראשית).</ref> (שקורין במנחת שבת פרשת ויחי) "ואלה שמות בני ישראל '''הבאים מצרימה'''", והמשכו בהתחלת שעבוד מצרים לאחרי ש"וימת יוסף . . ויישם בארון במצרים"<ref>כי "כל זמן שיוסף הי' קיים לא הי' להם משוי של מצריים, מת יוסף נתנו עליהם משוי, לפיכך כתיב '''הבאים''' (לאחרי ובהמשך למיתת יוסף), כאילו אותו יום נכנסו למצרים" (שמו"ר פ"א, ד).</ref>] – יש צורך '''בחיזוק''' על כל זמן משך הגלות, עד לעלי' מן הגלות אל הגאולה [ובלשון חז"ל<ref>ויק"ר פל"ב, ה. וש"נ.</ref> "ראובן ושמעון '''נחתין''' ראובן ושמעון '''סלקין'''", שהירידה דהגלות היא בשביל '''העלי'''' דהגאולה], כמ"ש בסיום וחותם (כל כ"ד ספרי קודש) '''דברי הימים''' "ה' אלקי השמים . . פקד עלי לבנות לו בית בירושלים גו' מי בכם מכל עמו ה' אלקיו עמו '''ויעל'''", העלי' מן הגלות אל הגאולה לבנות ביהמ"ק נעלה יותר, כמ"ש "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שקאי (גם ו)בעיקר על ביהמ"ק השלישי<ref>ראה לעיל שוה"ג הא' להערה 102.</ref>.

ותוכן החיזוק על כל זמן משך הגלות הוא – "'''ויחי יעקב'''":

יעקב, שענינו תורה, הוא קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין<ref>תניא ספי"ג. שם אגה"ק ס"ו. ובכ"מ.</ref>, היינו, שנמשך ויורד למטה כמו שהוא למעלה ללא שינויים, ועי"ז מתגלה תוקף מציאותו, מציאות '''אמיתית''' ("תתן אמת ליעקב"<ref>מיכה בסופו. וראה אגה"ק שם.</ref>) '''ונצחית''' ("יעקב אבינו לא מת"), ולכן, ממנו ועל ידו נמשך החיזוק לכל בנ"י על כל זמן משך הגלות, שגם בירידתם בגלות נעשה אצלם מעמד ומצב ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים ע"פ התורה, שבזה מודגש '''התוקף האמיתיות והנצחיות''' דבנ"י, כפי שמתגלה בהעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה שלישית וביהמ"ק השלישי, הקשורים עם (השלישי שבאבות) '''יעקב'''<ref>להעיר ממ"ש '''בפרשתנו''' בברכת יעקב ליוסף: "ברכות אביך גברו על ברכות הורי עד תאות גבעות עולם" (מט, כו), "ברכה פרוצה בלי מצרים מגעת עד ד' קצות העולם, שנאמר ופרצת ימה וקדמה וגו', מה שלא אמר לאברהם אבינו וליצחק . . זהו שאמר ישעי' והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (פרש"י עה"פ).</ref> (כנ"ל ס"ד).

ובפרטיות יותר:

החיזוק על כל זמן משך הגלות עד להגאולה האמיתית והשלימה נעשה עי"ז ש"'''זרעו בחיים'''"<ref>כמודגש בדרשת חז"ל (שממנה למדים שיעקב אבינו לא מת) – "מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב גו' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו כו'" – "מקרא" בנוגע '''להגאולה'''.</ref> – כיון '''שהנצחיות''' דיעקב מודגשת ומתגלה ב"'''זרעו'''", ההמשך והקיום דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות בהנהגתם בחיים בחיי יום יום בדרכיו של יעקב, ועי"ז מתגלה בפועל הנצחיות דהגאולה העתידה ומקדש העתיד שכנגד יעקב<ref>ולהעיר, שבביהמ"ק השלישי יתגלה גם המשכן שנעשה מהארזים שהביא יעקב '''ונטעם''' (ענין הזריעה) במצרים וצוה '''לבניו''' ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים (פרש"י תרומה כה, ה. כו, טו).</ref>.

וענין זה מודגש בהמשך הפרשה – "וישתחו ישראל על ראש המטה", "על שהיתה מטתו שלימה"<ref>פרשתנו מז, לא ובפרש"י.</ref>, וברכתו לכל י"ב השבטים ("ויברך אותם כולם במשמע"<ref>פרש"י שם מט, כח.</ref>) – שבשלימות דכל י"ב השבטים (שכוללים כל בנ"י) נמשכת ומתגלה הנצחיות דחיי יעקב ("ויחי יעקב") עד סוף כל הדורות, שבכח זה יוצאים ועולים מן הגלות אל הגאולה הנצחית.

ויש לומר, שב"'''זרעו''' בחיים" מרומז שהגלות הו"ע של זריעה שכוללת ומהוה '''התחלת הצמיחה''' דהגאולה (כנ"ל ס"ח), וזהו תוכן '''החיזוק''' על כל זמן משך הגלות, כיון שיודעים שהצמיחה דהגאולה נעשית ע"י הזריעה ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"<ref>תניא רפל"ז.</ref>.

ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דפרשת ויחי לעשרה בטבת – כי, בעשרה בטבת מודגש שהתחלת החורבן והגלות בהמצור על ירושלים הוא התחלת הבנין דמקדש העתיד בחוזק ותוקף נצחי, ולכן קורין אז פרשת ויחי, שבה מודגש שהתחלת הגלות בהירידה למצרים כוללת ומהוה התחלת הגאולה הנצחית, בדוגמת הזריעה ("זרעו בחיים") שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה באופן נצחי.

ויומתק יותר הקשר והשייכות ד"זרעו בחיים" להתוקף דברזל דקדושה (שחורבן ביהמ"ק ע"י ברזל דלעו"ז הוא התחלת התוקף דברזל בביהמ"ק העתיד, כנ"ל ס"ז) – כיון ש"זרעו בחיים"<ref>שעי"ז "הוא בחיים", "יעקב אבינו לא מת", ועד '''לחיים נצחיים כפשוטם''' (נשמה בגוף) – כיון שנתבטל הברזל דלעו"ז שמקצר ימיו של אדם (כנ"ל הערה 96).</ref> היא השלימות די"ב השבטים '''בני''' (ד' האמהות שהר"ת שלהן) "'''ברזל'''" דקדושה – "'''אבני' ברזל'''": "אבני'" (לא רק מלשון בוני', "א"ת אבני' אלא בוני'", אלא) גם מלשון "בן"<ref>כמ"ש בפרשתנו (מט, כד) "אבן ישראל", "ל' נוטריקון אב ובן" (פרש"י עה"פ).</ref>, הבנים של "ברזל" – שע"י החוזק והתוקף שלהם בכל עניני קדושה ("אבני' ברזל"), מהפכים הברזל דלעו"ז שהחריב ביהמ"ק לברזל דקדושה בבנין ביהמ"ק העתיד<ref>ראה ספר הליקוטים להאריז"ל פרשתנו (שבהערה 74) עה"פ "אוסרי לגפן עירו וגו'": "ידוע הוא שהפסוק מדבר בענין המשיח, שנאמר גילי מאד בת ציון גו' הנה מלכך יבוא לך גו' עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות . . סוד הענין הוא . . כי יעקב אבינו ע"ה הי' לו ד' נשים, וסודם ברז"ל . . וכנגדם בקליפה שתים גבירות ושתים שפחות, הגבירות . . הם סוד עי"ר וחמו"ר, וכשיבוא משיח צדקנו ב"ב אז יכבוש תחתיו הקליפות . . עי"ר וחמו"ר כו'".</ref>.

י. ובכהנ"ל ניתוסף עילוי מיוחד בדורנו זה, ובפרט בשנה זו:

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע"ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"<ref>פרשתנו נ, כד.</ref>), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד"הכנה רבתי", והכל מוכן לסעודה<ref>ע"פ ל' חז"ל – אבות פ"ג מט"ז. סנהדרין לח, א ובפרש"י.</ref> דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר<ref>ראה ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> ויין המשומר<ref>ברכות לד, ב. וש"נ. – ולהעיר, ש"(יין ה)'''משומר'''" כולל גם השמירה מענינים בלתי־רצויים הדרושה ביין '''יותר''' מאשר בבשר, אף שגם בשר שנתעלם מן העין אסור, כי, האיסור דבשר שנתעלם מן העין (שמא עורבים או שרצים וחיות נטלוהו והביאו בשר נבלה תחתיו) הוא חומרא בעלמא (חולין צה, א ובתוד"ה אמר. ועוד), ובסימנים ובטביעת עין מותר (שם, ב. וראה אנציק' תלמודית בערכו. וש"נ), משא"כ ביין, ששמירתו מוכרחת מפני חשש יין נסך שנעשה בנגיעה כו'.</ref>.

ובהדגשה יתירה בשנה זו:

שנה זו שייכת במיוחד לקץ הגאולה ולהגאולה (כי כבר כלו כל הקיצין) – "הי' תהא שנת נפלאות בה", "בכל מכל כל" – שקאי על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"<ref>מיכה ז, טו. וראה אוה"ת נ"ך עה"פ.</ref>), שאז יהיו כל הענינים ("בכל מכל כל") באופן של "נפלאות".

ועוד ועיקר, "בכל מכל כל" היא דרגת '''האבות''' שהטעימן הקב"ה מעין עוה"ב, והשלימות שבזה (אצל האבות דכל בנ"י ובמילא גם אצל כל אחד ואחת דבנ"י) תהי' לעתיד לבוא, כשיקומו ג' האבות, ויחד עמהם ד' האמהות<ref>וצירופם יחד (ג' אבות וד' אמהות) עולה ז' – שרומז על כללות בנ"י שנחלקים לז' קני המנורה, שבע מדרגות בעבודת ה' (עיקר ענינם של בנ"י, "אני נבראתי לשמש את קוני") כנגד ז' המדות* (לקו"ת ר"פ בהעלותך. ובכ"מ), דיש לומר, שהתחלקות זו היא גם בשורש ומקור דבנ"י, בהאבות והאמהות.

'''*) שעיקר העבודה היא במדות – "לעבדו בכל לבבכם", "עבודה שבלב" (ריש תענית), שבו משכן המדות.'''</ref> (ד' האמהות שרה רבקה רחל ולאה, וד' האמהות די"ב השבטים בלהה רחל זלפה לאה), ואדרבה, "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה"<ref>ועד"ז בנוגע לכנס"י, אשת חיל, שנעשית עטרת בעלה, זה הקב"ה.</ref>, כמודגש בסדר ד' האמהות בר"ת ד"ברזל", ויחד עמהם כל בנ"י שבכל הדורות, "הקיצו ורננו שוכני עפר"<ref>ישעי' כו, יט.</ref>, ועאכו"כ כל בנ"י שבדורנו (נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח"ו בחיים כלל), ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים לארצנו הקדושה, "ארץ<ref>עקב ח, ח.</ref> חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"<ref>ויש לומר, ששבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל הם כנגד שבעת הסוגים שבבנ"י, שבעת קני המנורה (כנ"ל הערה 147).</ref>, "ארץ אשר אבני' ברזל"<ref>ולהעיר ממש"נ בברכת משה – שהיא "מעין ברכתו של יעקב" (פרש"י ברכה לג, יג) – "'''ברזל''' ונחושת מנעלך", "ארצכם נעולה בהרים שחוצבים מהם '''ברזל''' ונחושת" (שם לג, כה ובפרש"י).</ref>, ושם גופא – לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי, שבו תהי' השלימות ד"ברזל" דקדושה<ref>וי"ל (ע"ד הרמז) שאות ב' דתשנ"'''ב''' היא גם ר"ת "'''ב'''רזל" (ו"נפלאות ברזל" רומז על הפיכת הברזל דלעו"ז לברזל דקדושה).</ref>.

ולכן, בדורנו זה ובשנה זו מודגש ביותר ובעיקר החיזוק שבהדגשת הכוונה והתכלית דהגאולה שישנה בהתחלת זמן הגלות, ועאכו"כ לאחרי השלימות דמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ותיכף ומיד ממש באה הגאולה הנצחית וביהמ"ק הנצחי '''בפועל ובגלוי''', שאז רואים (א) שתמורת המצור על ירושלים נעשית שלימות '''ההרחבה''' דירושלים<ref>ע"ד מ"ש "מן המיצר גו' ענני במרחב גו'" (תהלים קיח, ה).</ref>, "וראמה וישבה תחתי'", "שתאריך ותרחב"<ref>זכרי' יד, יו"ד ובפי' הרד"ק. ב"ב עה, ב.</ref>, ועד ש"פרזות תשב ירושלים"<ref>שם ב, ח.</ref>, למעלה ממדידה והגבלה דחומה, כיון שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל (וארץ ישראל תתפשט בכל העולם)<ref>ראה ספרי דברים בתחלתו. פס"ר פ' שבת ור"ח. יל"ש ישעי' רמז תקג. לקו"ת מסעי פט, ב. ובכ"מ.</ref>, (ב) ותמורת ה"'''ברזל'''" דלעו"ז שקשור עם '''חורבן''' ביהמ"ק נעשית השלימות ד"'''ברזל'''" דקדושה '''בבנין''' ביהמ"ק השלישי.

יא. עפ"ז מובן גם הלימוד וההוראה והנתינת־כח ש"לוקחים" מפרשת ויחי בנוגע למעשה בפועל – "זרעו בחיים" – תוספת חיזוק במחשבה דיבור ומעשה שלו ותוקף נצחי בהזריעה דעניני התומ"צ שמביאה תיכף ומיד הצמיחה דהגאולה:

בנוגע להפעולה ב"'''זרעו'''" – תוספת חיזוק בחינוך '''הבנים''' '''והבנות''' (כולל גם "ושננתם לבניך אלו '''התלמידים'''"<ref>ואתחנן ו, ז ובספרי ופרש"י עה"פ.</ref>) בתוקף '''נצחי''', שהולך ונמשך גם כשנפסקת פעולת האב (והרב) המחנך (שממשיך להתעסק בענינים אחרים לאורך ימים ושנים טובות), כיון שפעולת החינוך נעשתה באופן של '''זריעה''', שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחיי המחנך, "הוא בחיים".

ועד"ז בנוגע לכל פעולה ופעולה '''שלו''' שנקראת בשם "זריעה" – שכל פעולה פרטית, מעשה אחד, דיבור אחד ומחשבה אחת, נעשית בתוקף הנצחיות ד"זריעה" שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה של ריבוי פעולות טובות, פירותיהן ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם, שלכן, גם כשנפסקת עשיית הפעולה ע"פ תורה [הן ההפסק דפעולה זו בעשיית פעולה אחרת, והן ההפסק דמנוחה כדי להחליף כח להמשך הפעולה לאח"ז, בעת השינה (שהנשמה עולה למעלה לשאוב לה חיים<ref>ב"ר פי"ד, ט.</ref>), שאז צ"ל וישנו הפסק במעשה ובדיבור ואפילו במחשבה], ה"ז באופן ד"זרעו (פעולתו) בחיים", שאינה פעולה חד־פעמית '''שמסתיימת''' בגמר עשייתה<ref>'''וע"ד''' שמצינו בהלימוד דדוד מאחיתופל שהי' באופן ד"שני דברים '''בלבד'''" (אבות פ"ו, ג), ש"אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו" (כש"ט סכ"ב. וראה "ביאורים לפרקי אבות שם).</ref>, אלא פעולה חי' באופן נמשך ועד לאופן נצחי, להיותה פעולה של "'''זריעה'''" שמצמיחה פירות ופירי פירות עד אין־סוף, שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחייו, "הוא בחיים", בכל פעולה ופעולה שנעשית במשך ימי חייו.

וענין זה נעשה עי"ז שמגלה בחי' יעקב ("ויחי יעקב") שנמצאת בו – י' עקב<ref>ראה תו"א ותו"ח ר"פ ויצא. ובכ"מ.</ref>, שהיו"ד רומז על נקודת היהדות, עצם הנשמה (שלהיותה "חלק אלקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, יש בה היו"ד של שם הוי'<ref>שם אגה"ת פ"ד.</ref> שהוא ר"ת דכל השם), ונמשך וחודר בכל מציאותו עד להעקב, שלכן, ניכר תוקף הנצחיות דעצם הנשמה בכל פעולה ופעולה שהיא באופן של זריעה שעל ידה נעשית הצמיחה עד אין־סוף.

ועוד והוא העיקר – שהזריעה שבפעולה אחת זו פועלת ומביאה את הצמיחה דהגאולה, כפס"ד הרמב"ם<ref>הל' תשובה פ"ג ה"ד.</ref> שע"י "מצוה אחת", מעשה אחד דיבור אחד ומחשבה אחת, "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", שאז יהיו לכאו"א מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה, כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים, ועד"ז בנוגע לבנ"י בכל הדורות שלפנ"ז, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", ובנוגע לבנ"י בכל הדורות שלאח"ז, עד סוף כל הדורות.

יב. ויה"ר '''שההחלטה''' עצמה ע"ד הוספת "מצוה אחת" באופן של זריעה (עוד לפני קיומה בפועל) תהי' ה"זריעה" שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש<ref>באופן דסמיכת גאולה לתפלה – כמודגש בפרשת ויגש (ראה זהר ר"פ ויגש (רה, ב). סה"מ מלוקט ח"ה ע' קכח. '''וש"נ''') דמינה אזלינן – שהגאולה היא בסמיכות ממש (ללא הפסק כלל) להתפלה: "רצה כו' והשב העבודה לדביר ביתך כו' ותחזינה עינינו בשובך לציון", ועד לסיומה וחותמה "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". – ראה שיחת ש"ק העבר. ועוד.</ref>, ביום הש"ק זה, שבת חזק דספר הראשון שבתורה, שכולל החיזוק דכל חמש החומשים וכ"ד ספרי קודש, עד לסיום דברי הימים ב"'''ויעל'''", העלי' מן הגלות אל הגאולה<ref>שאז תתגלה "תורה חדשה מאתי תצא" (ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג) – שכיון שניתנה (בכח ובהעלם) במתן־תורה שבפרשת יתרו (שהרי מ"ת הו"ע חד־פעמי), ה"ז נכלל בהחיזוק שלוקחים מסיום ספר הראשון על כל הספרים שלאח"ז, מתחיל מספר שמות שבו נכלל מ"ת שבפרשת יתרו.</ref>, ועד שלפני הקריאה במנחה "ואלה שמות בני ישראל '''הבאים מצרימה'''", נעשה כבר "ראובן ושמעון '''סלקין'''", כל י"ב השבטים, האבות והאמהות, ומשה ואהרן עמהם, ונשיא דורנו – יוסף שבדורנו – ש"לא מת", כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"<ref>וישב לז, ב. וראה לקו"ש חכ"ה ע' 272. וש"נ.</ref>), כידוע<ref>קה"י (לבעהמ"ס מלא הרועים) מע' רבי.</ref> ש"נשיא" ר"ת "'''נ'''יצוצו '''ש'''ל '''י'''עקב '''א'''בינו", וע"י ההתקשרות והביטול לנשיא הדור ה"ז נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור.

ובפשטות – שתיכף ומיד ממש "'''יוסיף''' אדנ־י שנית ידו גו' '''ואסף''' נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ<ref>להעיר ש"קבץ" הוא הגימטריא ד"בכל מכל כל" (חידושי חת"ס לב"ב יז, א).</ref> מארבע כנפות הארץ"<ref>ישעי' יא, יא־יב.</ref>, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"<ref>בא יו"ד, ט.</ref>, ש"הוא (הקב"ה) עצמו . . אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר<ref>ישעי' כז, יב.</ref> ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"<ref>פרש"י נצבים ל, ג.</ref>, ומשיב את כולם – ושב עמהם ("ושב ה' אלקיך את שבותך", "הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם"<ref>שם ובפרש"י.</ref>) – ביחד עם הבתי־כנסיות ובתי־מדרשות ובתי גמילות חסדים (עם כל הספרים והכתבי־יד<ref>כמדובר בארוכה בקשר ובשייכות לה' טבת* (ראה שיחות ה' טבת וש"פ ויגש ש.ז. – סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 209 (לעיל ע' 157) ואילך. ע' 226 (לעיל ע' 171) ואילך).

'''*) יום''' החמישי '''בחודש''' העשירי – '''שצירופם יחד עולה ט"ו (כמודגש ביום הט"ו שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"), שם י"ה.'''</ref>) שבחוץ לארץ<ref>ראה מגילה כט, א.</ref> (החל מביהכ"נ וביהמ"ד דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאנו עתה ממש בו, "בית רבינו שבבבל"<ref>ראה בארוכה בענין בית רבינו שבבבל (סה"ש תשנ"ב ח"ב ע' 465 (לקמן ע' 399) ואילך).</ref>), וכן הבתים הפרטיים דכאו"א מבנ"י שנעשו ממש בתים של תורה תפלה וגמ"ח, ו"כספם<ref>ישעי' ס, ט.</ref> וזהבם אתם"<ref>ובריבוי הכי גדול – במכ"ש וק"ו מה"רכוש גדול" שביצי"מ, ביזת מצרים וביזת הים, לאחרי השעבוד במשך ר"י שנה (כמנין "רדו"), ועאכו"כ לאחרי האריכות דגלות זה האחרון במשך יותר מאלף ותשע מאות שנה!</ref> – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי.

וכאו"א מראה באצבעו ואומר זה: הנה משיח צדקנו, הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, "הנה<ref>ישעי' כה, ט. וראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג.</ref> אלקינו זה<ref>"זה" בגימטריא י"ב – שבזה מודגש שהאמירה "הנה אלקינו זה" תהי' אצל כל י"ב השבטים, כל בנ"י.</ref> גו' זה הוי'", והנה השולחן הערוך ומוכן לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר<ref>להעיר מהשייכות דיין המשומר לפרשתנו – שבברכת יהודה (עליו נאמר (מט, יו"ד ובפרש"י) "לא יסור שבט מיהודה גו' עד כי יבוא שילה", "מלך המשיח שהמלוכה שלו") כתיב (שם, יא־יב) "אסרי לגפן גו' כבס ביין גו' חכלילי עינים מיין גו'", "ואונקלוס תרגם במלך המשיח" (פרש"י), ובתרגום יונתן: "חכלילי עינים", "מה יאין עינוי דמלכא משיחא", "וא"כ יש לפרש מיין היינו מכוס של ברכה דלעת"ל על יין המשומר בענביו" (אוה"ת פרשתנו שעא, ב. שעו, א).</ref>, שבסיומה אומר דוד מלכא משיחא "אני אברך ולי נאה לברך"<ref>פסחים קיט, ב.</ref>.

ומתחיל מהסעודה דמוצאי שבת קודש (נוסף על המשך הסעודה (יין ומזונות) בהתוועדות דיום השבת שהוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>), "סעודתא דדוד מלכא משיחא"<ref>סידור האריז"ל במקומו. ועוד.</ref>, ובפרט שביום ראשון יום חמש עשרה בחודש "קיימא סיהרא (דחודש טבת) באשלמותא", שבודאי תערך ברוב פאר והדר, ועוד והוא העיקר, שתערך ביחד עם דוד מלכא משיחא בראשנו, כיון שעוד לפנ"ז (ביום הש"ק) באים "עם<ref>דניאל ז, יג.</ref> ענני שמיא"<ref>שהרי "אין תחומין למעלה מעשרה" (עירובין מג, א).</ref> לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים.

{{הערות שוליים}}*) ליל עשרה בטבת – לאחרי תפלת ערבית, ויום עשרה בטבת – ב"דברי כבושין" לאחרי תפלת מנחה (וראה לקמן הערה 40).

[[קטגוריה:דבר מלכות|א]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית|ע]]