עריכת הדף "דבר מלכות לך לך" (פסקה)

== משיחות ש"פ לך לך, י"א מר־חשון ה'תשנ"ב ==
{{דבר מלכות}}
====– תרגום מאידית –====

א.  פרשת לך לך היא פרשה כללית ועיקרית: בפרשה זו מתחילה תקופתו של אברהם אבינו – היהודי הראשון. ראשיתה, בציווי הראשון של הקב"ה לאברהם: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"<ref>ריש פרשתנו (יב, א).</ref>, לאחר מכן, בהמשך הפרשה<ref>שם, ד ואילך.</ref>, בדבר הליכתו ונסיעתו של אברהם לארץ ישראל, וכן, הבטחתו של הקב"ה לתת לאברהם ולבניו את ארץ־ישראל – "לזרעך אתן את הארץ הזאת"<ref>שם, ז.</ref>, "לך אתננה ולזרעך עד עולם"<ref>שם יג, טו.</ref>, וכן – ברית בין הבתרים – "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"<ref name=":1">שם טו, יח.</ref>.

עד לסיום הפרשה – שם מסופר אודות הציווי של מצות מילה, וקיומה של מצוה זו ע"י אברהם אבינו, אשר באמצעותה נכרתת ברית בין בני־ישראל ובין הקב"ה – "זאת בריתי גו' ביני וביניכם ובין זרעך אחריך"<ref>שם יז, יו"ד.</ref>, "בריתי בבשרכם לברית עולם"<ref name=":3">שם, יג.</ref>.

מכיון שענינים אלו שבפרשה – "לך לך מארצך גו'", הבטחת הקב"ה על ארץ־ישראל ומצות מילה – הם הענינים הראשונים (המוזכרים בתורה) בעבודת אברהם אבינו, היהודי הראשון, אשר ממנו מקורו של עם ישראל כולו – מובן מכך, שבהם באים לידי ביטוי תוכנם הכללי של כללות התורה ושל היהדות בכלל.

ב.  ידוע שעם אברהם אבינו החלה התקופה של "שני אלפים תורה"<ref>ע"ז ט, א.</ref>. אברהם התחיל את ההכנה למתן תורה. יתירה מכך, החל ממנו התחיל (היחוד ב)מתן תורה (כמ"ש בכתבי האריז"ל<ref>ראה לקוטי תורה להאריז"ל ריש פרשתנו. הובא ונת' באוה"ת חיי שרה קכו, א ואילך.</ref>).

ובמיוחד – החלה התקופה מציוויו של ה' לאברהם אבינו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" (שלכן גם לא מתוארים בתורה (אלא פרטים מעטים בלבד) ממעשיו של אברהם אבינו בטרם בואו לארץ ישראל, ועיקר תיאור מעשיו מתחיל בציווי "לך לך מארצך גו'", וכפי שבא לארץ ישראל (שאז הי' אברהם בן ע"ה שנים<ref>פרשתנו יב, ד.</ref>), כמבואר בארוכה בדרושי חסידות<ref>ראה תו"א פרשתנו יא, סע"ג. תו"ח שם פג, סע"ד ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתרעה, ב ואילך. לקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך. ספר השיחות תש"נ ח"א ע' 97 ואילך. ספר הערכים־חב"ד ערך אברהם ס"ד (ע' עא ואילך). וש"נ.</ref>).

ויש להבין:

כל ענין בתורה – מלשון הוראה<ref>ראה רד"ק לתהלים יט, ח. ס' השרשים שלו ערך ירה. גו"א ר"פ בראשית (בשם הרד"ק). וראה זח"ג נג, ב.</ref> – הוא הוראה נצחית בכל זמן ובכל מקום בעבודתם של בנ"י. מה היא אם כן ההוראה לבנ"י '''אחרי''' מתן תורה מ"לך לך מארצך גו'" – שהי' אירוע חד פעמי אשר היווה הכנה למתן תורה; ולכאורה "מאי דהוה הוה"<ref>ע"ד יומא ה, ב. ועוד.</ref>?! איננו מספיק הביאור, שזהו כדי '''לידע''', שעבודת אברהם ד"לך לך" היא הכנה ונתינת כח לעבודה שלאחר מתן תורה – משום שאין כאן הוראה '''בפועל''' בעבודת בני־ישראל לאחרי מתן תורה<ref>ראה עד"ז לקו"ש חט"ו ע' 76.</ref>.

יתר על כן: בכל שנה, מידי קריאת הפרשה בתורה, יש לחיות עימה מחדש<ref>ראה שיחת כ"ק אדנ"ע דמוצש"ק לך לך תרנ"א (ספר השיחות תש"ב ע' 29 ואילך. הועתק בקיצור ב"היום יום" ב חשון). ושם הוא בנוגע '''לפ' לך לך'''.</ref> (במכ"ש מכך ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים"<ref name=":0">פרש"י יתרו יט, א. עקב יא, יג. תבוא כו, טז.</ref>, עאכו"כ בזמן המיוחד בשנה שבו קוראים את הפרשה כולה בתורה, וברבים, בתוספת ברכות לפני' ולאחרי') – כיון שאז שבים ומתעוררים הענינים המדוברים בפרשה – בדוגמת התרחשותם בפעם הראשונה<ref>וע"ד הפירוש הידוע ב"הימים האלה נזכרים ונעשים" (אסתר ט, כח), שבכל שנה כשנזכרים ימים אלו נעשים ונמשכים אותן המשכות שנמשכו בפעם הראשונה (וראה רמ"ז בס' תיקון שובבי"ם. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט. ולהעיר ממשנה ספ"ג דגיטין. שו"ת הר"י אירגס (בסו"ס מבוא פתחים) ס"ה בארוכה). ויש לומר, שכן הוא עוד יותר בזמן קריאת הפרשה בתורה, ובפרט ע"פ מאחז"ל (ראה תדא"ר פי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד) דכל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו, ועי"ז מתחדש הענין גם בפועל, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, ריש ע"ב. ח"ג קעח, א).</ref>. ואדרבה: בהוספה ביתר שאת וביתר עוז (ע"פ הכלל שמעלין בקודש<ref>ברכות כח, א. וש"נ. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 בהערה.</ref>).

עפ"ז נמצא, שמידי שנה, בשבת פרשת לך לך, שב ומתעורר הענין של "לך לך גו'" כהכנה והתחלה דמתן תורה, '''ובהוספה''' (בהכנה) לגבי כל ה(הוספות ב)שנים שלפני זה.

ודרוש ביאור: מהי משמעות הדבר (ההכנה למתן תורה), אלינו '''עתה''' – בעמדנו כבר '''לאחר''' מתן תורה. ולא רק לאחר ההכנה וההתחלה של מתן תורה, אלא, לאחר '''גמר ושלימות''' מתן תורה?!

יתירה מזאת: הענין של מתן תורה קיים הרי בכל יום ויום – "נותן התורה"<ref>נוסח ברכת התורה.</ref> לשון '''הוה'''<ref>של"ה כה, א. לקו"ת תזריע כג, א. מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"א ע' קעה. וש"נ.</ref>, וכמאחז"ל "בכל יום יהיו בעיניך (כחדשים<ref>ספרי ופרש"י ואתחנן ו, ו.</ref>, ויתירה מזה) חדשים"<ref name=":0" />. ובהתאם לציווי שהוזכר לעיל – "מעלין בקודש", מובן שבכל יום צריך החידוש להיות בדרגא נעלית יותר מכפי שהי' קודם לכן. אם־כן, לאחר כל העליות היום־יומיות בענין של מתן תורה, ובנוסף לכך באופן מיוחד – מדי שנה בשנה (כאשר קוראים בענין זה בתורה בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן, ועאכו"כ ב"זמן מתן תורתנו") – עליות אחר עליות במשך ריבוי הכי גדול של ימים, שנים ודורות – מהו אפוא ענינו של "לך לך", כ'''הכנה''' למתן תורה?!

אי אפשר לומר, שהעבודה של "לך לך" כהכנה למתן תורה, מיועדת רק עבור אותם אלה שחסרה אצלם העבודה הקשורה במתן תורה – משום שגילויים ופעולתם של עשרת הדברות במתן תורה (בפעם הראשונה, ועד"ז מובן בכל שנה ושנה) לא (היו) תלויים בדרגת עבודתם של בנ"י; הגילוי שבמתן תורה מצד עצמו פעל בכל העולם כולו ("צפור לא צווח, עוף לא פרח כו'"<ref>שמו"ר ספכ"ט.</ref>), ועאכו"כ בכאו"א מישראל, עד אשר על כל דיבור ודיבור "פרחה<ref>ראה סה"ש תש"נ ח"ב ע' 520 הערה 56.</ref> נשמתן"<ref>ראה שבת פח, ב. שמו"ר פכ"ט, ד. שהש"ר פ"ה, טז (ג).</ref>, דבר המעיד על כך שהגיעו עד לשלימות העבודה כנשמה בגוף (אשר לכן "פרחה נשמתן"<ref>ומה שהחזיר נשמתן ע"י טל תחי' (שבת שם) – ראה לקמן ס"ג.</ref>).

ג.  ויש לומר נקודת הביאור בזה, שהיא הנותנת: כיון שמתן תורה קיים בכל יום ובכל שנה, באופן נעלה יותר, עד ל"חדשים" ממש לגבי ה"מתן תורה" שקדם אליו [וכפי שזה מודגש במיוחד בענין של "לך לך" (ההכנה למתן תורה) שצריכה להיות הליכה אמיתית, היינו שלא בערך למצבו הקודם, כדלקמן] – לפיכך צריכה אכן להיות העבודה של "לך לך" כהכנה והקדמה למתן תורה של יום זה ושל שנה זו.

[כפי שזה גם מודגש במאחז"ל הנ"ל, שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתן, ולאחרי כל דיבור "הוריד טל '''שעתיד''' להחיות בו מתים והחי' אותם"<ref>שבת שם.</ref>, "והוא טל תורה"<ref>תניא פל"ו (מו, ב). – ועפ"ז מובן מה שבשמו"ר ובשהש"ר שם מבואר, שחזרה נשמתן ע"י התורה.</ref>: לאחרי ש"פרחה נשמתן" בדיבור הראשון, כיון שהגיעו לשלימות העבודה (כנשמה בגוף), כנ"ל – הרי שבאמצעות הטל של תחי' (תורה), הוטלה על הנשמה שליחות חדשה ועליונה יותר, ולכן "החי' אותם" כנשמה בגוף, ועד"ז גם אחרי הדיבור השני וכן הלאה – דרגא למעלה מדרגא. ולהוסיף, שה"החזירן" הי' דווקא ע"י טל של תחי' ('''שעתיד''' להחיות בו מתים), הדרגא של "תורה חדשה"<ref name=":4">ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref> לעתיד לבוא, כדלקמן].

ד.  ויש לומר בעומק יותר, שסיבת קיומו של הצורך התמידי – גם לאחר מתן תורה – בעבודה של "לך לך" (כ'''הכנה''' למתן תורה) אינה רק בשל ההכרח בהכנה לדרגא נעלית יותר ב"מתן תורה" (כנ"ל), אלא משום ש"לך לך" נוגע לעצם ענין השלימות של מתן תורה (ובכל דרגא שבזה).

ויובן בהקדים שאלה דומה על המסופר בפרשתנו אודות הליכתו של אברהם וכניסתו לארץ ישראל ("הארץ אשר אראך"), והבטחת ארץ ישראל ונתינתה ע"י הקב"ה לאברהם ולזרעו:

כיון שהענין בפרשתנו בדבר הליכת וכניסת אברהם לארץ ישראל, ונתינתה לו ולזרעו, שב וחוזר ובהוספה מדי שנה כאשר קוראים את הפרשה – נשאלת השאלה:

לאחר שהקב"ה (בפרשתנו) מסר כבר בפועל את ארץ ישראל לידי בנ"י – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'"<ref name=":1" />, "נתתי" לשון עבר, "כבר נתתי" ("והרי היא שלהם")<ref>ירושלמי חלה פ"ב ה"א (ובפ"מ שם). וראה ב"ר פמ"ד, כב: מאמרו של הקב"ה '''מעשה''' שנאמר לזרעך נתתי כו'.</ref>, "ירושה היא לכם מאבותינו"<ref>ב"ב קיט, ריש ע"ב. ובע"ז (נג, ב. וראה פרש"י שם ד"ה ואשריהם): "ירושה להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו".</ref>, עד שזה נוגע להלכה – "ארץ ישראל מוחזקת היא"<ref>ב"ב שם, א ואילך.</ref> (עוד בטרם כבשוה בנ"י), ובפרט לפי המפרשים<ref>דעת ר"א בב"ב ק, א (אלא שגם לדעתו רק מקום הילוכו קנה). אוה"ח פרשתנו יג, יז. שם טו, יח. פרשת דרכים דרוש ט. ועוד.</ref> שע"י שאברהם קיים את "קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה"<ref>פרשתנו יג, יז.</ref> ("עבד בה חזקתא"<ref>תרגום יונתן עה"פ.</ref>) קנה את ארץ ישראל לזרעו עד עולם<ref>וראה לקו"ש חט"ו ע' 104 (וראה שם ע' 207 הערה 53). ח"כ ע' 308 ואילך. אנציקלופדי' תלמודית ערך ארץ ישראל ע' ר. וש"נ.</ref>, 

ועאכו"כ לאחר שעם ישראל אכן נכנס וכבש כבר בפועל את ארץ ישראל בכיבוש ראשון (כיבוש יהושע) ואחרי כן בכיבוש שני (כיבוש עזרא) –

מהי משמעותו '''העכשווית''' '''לפועל''' של הסיפור בפרשתנו על יציאתו של אברהם "מארצך" והליכתו "אל הארץ אשר אראך", ושהקב"ה העניק לו את ארץ ישראל – אלה הם לכאורה מאורעות העבר, שאינם שבים יותר על עצמם?

[קושי' זו מתחזקת עוד יותר בדורות האחרונים של הגלות: בדורות הראשונים של הגלות ניתן הי' להסביר כי הענין של "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" נוגע לעבודה הרוחנית של "עשה כאן ארץ ישראל"<ref>אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"א ע' תפה. וראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 ואילך.</ref> (לברר את חוץ לארץ ולהופכה ל"ארץ ישראל"); אבל לאחר ריבוי העבודה של וב"עשה כאן ארץ ישראל" במשך הדורות בגלות –הרי אף שאמנם לא נסתיימה לגמרי העבודה כולה (והראי' שמשיח עדיין לא בא), בכל זאת נמצאים כבר בשלב מתקדם הרבה יותר מהתחלת העבודה דכיבוש חוץ לארץ והפיכתה ל"ארץ ישראל". ועאכו"כ שנמצאים כבר הרבה מעבר לראשיתה של העבודה, מכדי הצורך לצאת מ"ארצך" ורק לאחר מכן ללכת אל (דהיינו להתעסק בעבודה של "עשה כאן) ארץ ישראל"!].

ה.  וי"ל הביאור בזה:

כאשר נתן הקב"ה את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים ("לזרעך נתתי את הארץ הזאת" "כבר נתתי" בפועל), הוא כבר נתן לו בפועל<ref>לכאורה כן הוא לפי פשטות לשון הברית. ומ"ש בפרש"י שם, יט (מב"ר פמ"ד, כג) "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה . . קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד" – י"ל דזהו בנוגע לנתינתן שתיעשנה ארץ ישראל (וקדושתה), לא רק שינוי הבעלות אלא גם שינוי האיכות. וראה הנסמן בלקו"ש חכ"ה ע' 53 הע' 59.</ref> (באותה ברית) את כל עשר הארצות<ref>פרשתנו טו, יח־כא.</ref> – לא רק את שבע הארצות – "ואת החתי וגו'", אלא גם את ג' הארצות – "את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני". רק ש'''בגלוי''' ובפועל "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד"<ref>פרש"י שם, יט.</ref> – "בימי המלך המשיח"<ref name=":2">ל' הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ח ה"ד.</ref>. אבל הקב"ה נתן הכל מיד '''בבת אחת''' (אלא שבקיום הענין בפועל ישנם שלבים. ע"ד שבנוגע לכיבוש ז' ארצות, לא הי' זה מיד בזמן אברהם, אלא לאחר זמן, ולא בבת אחת אלא בכמה שלבים וכו').

[אפילו אם נלמד שבנוגע לג' הארצות, היתה זו רק '''הבטחה''' (על העתיד), ובשעת מעשה "לא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה כו' עתידים להיות ירושה לעתיד" – הרי מובן שירושת ג' הארצות נוגעת לשלימות הכיבוש של כל ארץ ישראל (גם של ז' הארצות); אז תתוסף שלימות גם בז' הארצות (ובפרט שהם רובא דמינכר<ref>משא"כ ששה כההלכה בזה (ברכות מח, א. רמב"ם הלכות ברכות פ"ה ה"ח. טושו"ע ודאדה"ז או"ח סקצ"ז ס"ב).</ref> מתוך העשר)].

ומכל זה מובן, שמכיון שבזמן הזה – ואפילו בזמן יהושע ובזמן בית ראשון ובימי עזרא – החזיקו (לכל היותר) רק בשבעה ארצות ולא בג' הארצות (קיני קניזי וקדמוני), [כפי שהדבר נוגע להלכה בדין ערי מקלט – כפס"ד הרמב"ם<ref>הל' רוצח שם ה"ב.</ref>, "שש ערים היו, שלש הבדיל משה רבנו בעבר הירדן, ושלש הבדיל יהושע בארץ כנען", ו"בימי המלך המשיח מוסיפין שלש אחרות על אלו השש . . היכן מוסיפין אותן בערי הקיני קניזי וקדמוני"<ref name=":2" />] – ממילא חסר בשלימות הקנין של ארץ ישראל (גם של ז' הארצות)<ref>ולהעיר שענין הקנין מרומז דוקא בתיבות "קיני קניזי וקדמוני", שכולן מתחילות באות קו"ף – ר"ת קנין (ובכולן ישנן ג' אותיות הראשונות של "קנין"). וראה לקמן סי"ג.</ref>.

כשם שהדבר נוגע לארץ ישראל עצמה, כן הוא גם בנוגע ליהודים שבארץ ישראל: אפילו לאחרי כיבוש הארץ, עדיין לא הי' בכל הזמנים מצב של "כל יושבי' עלי'" (מציאות אשר בה תלוי קיום דיני היובל)<ref>ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.</ref>. יתירה מכך: אפילו ב"כל יושבי' עלי'" גופא – קיימות מספר דרגות<ref>ולהעיר מדעת ר"ת (תוד"ה בזמן – גיטין לו, א ואילך) דבבית שני נהג יובל, דאע"ג שלא עלו כולם חשיב כל יושבי', כיון דהי' שם מכל שבט ושבט. וגם לדעת רוב הראשונים (כפשטות כוונת הגמ' בערכין שם, דבב"ש "מנו יובלות לקדש שמיטין"), הגדר ד"כל יושבי' עלי'" הוא גם כאשר ישנו רק רובו של כל שבט ושבט בא"י (ולא כולו), דאלתה"כ, נמצא שאם היו הולכים כמה מבנ"י למדה"י בזמן שהיו שם כל יושבי' עלי' – הי' מתבטל אז כל הענין ד"כל יושבי' עלי'" (ראה רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד לגיטין שם).</ref>. מובן בפשטות, שאע"פ שלהלכה (בדיני יובל) הרי שכל יושבי' עלי' פירושו כל בנ"י שבאותו הדור [כפי שהי' בזמן יהושע וכו', ורוב זמן בית ראשון], אבל לעתיד לבוא, כאשר יהי' "כל יושבי' עלי'" – בנוסף לעשרת השבטים (שגלו לפנים מנהר סמבטיון<ref>ראה במדב"ר פט"ז, טו. ועוד.</ref>), גם כל בנ"י מכל הדורות, וכן תהי' אז שלימות ב"עלי'" (כל עשר הארצות) – אזי תהי' יותר שלימות ב"כל יושבי' עלי'", "כל" ממש.

ו. לפי זה מובן כיצד הענין שבפרשתנו – "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", וכן ענין קנין הארץ (ע"י ההליכה "לארכה ולרחבה") – נוגע '''לפועל''' גם בזמן הזה, מכיון שכל זמן שאין עדיין בפועל את ג' הארצות קיני קניזי וקדמוני (ובכלל זה תכלית השלימות של "כל יושבי' עלי'", כל בנ"י מכל הדורות), בגאולה האמיתית והשלימה – עדיין אוחזים בעיצומו של קנין הארץ (כיון שאז גם קנין ז' הארצות עדיין אינו בתכלית השלימות), ועדיין נדרש שיהי' "לך לך מארצך גו'", שבנ"י מכל המקומות (ושל כל הדורות) ילכו מחוץ לארץ "אל הארץ אשר אראך", ויקנו את ארץ ישראל בשלימותה – כל עשר הארצות.

ומכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>נוסח "אני מאמין". וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.</ref> (אחכה שיבוא בכל יום) – לפיכך השתוקקו בנ"י בכל הדורות שיקוים כבר "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", ולקנינן של כל עשר הארצות.

ולהוסיף, שענין זה נוגע עוד יותר בדורנו זה ובזמננו זה – כמדובר כמ"פ שכבר "כלו כל הקצין"<ref>סנהדרין צז, ב.</ref>, וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו הודיע שכבר עשו תשובה, וגם את הכפתורים כבר ציחצחו, ולפי כל הסימנים הרי שדורנו הוא הדור האחרון לגלות ובמילא הדור הראשון לגאולה. ועפ"ז מובן שזהו ענין שהזמן גרמא – לערך כבר את ההכנות '''בפועל''' ל"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", תיכף ומיד ממש, ויקנו את ארץ ישראל בשלימותה – כל עשר הארצות – שהן נחלת עולם של בנ"י, ירושה לנו מאבותינו מאז ברית בין הבתרים; והחידוש כעת יהי' – שיקבלו את ג' הארצות בדרכי נועם ובדרכי שלום, כיון שבאותו הזמן (בימות המשיח) לא יהי' שם כו' מלחמה כו'<ref>רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ה.</ref>, אלא אומות העולם ימסרו אותן לבנ"י ברצונם הטוב.

ז.  עד"ז יש לומר גם בביאור הענין של "לך לך" כהכנה והתחלה דמתן תורה – מכיון שהשלימות של מתן תורה תהי' בגאולה האמיתית והשלימה<ref>ראה תניא פל"ו (מו, א).</ref> (כאשר תהי' שלימות ארץ ישראל, כל עשר הארצות, כדלקמן), שאז יהי' הגילוי  של "תורה חדשה מאתי תצא"<ref name=":4" /> – הרי שלפי ערך השלימות של "מתן תורה" דלעתיד לבוא (ש"תורה שאדם לומד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח"<ref>קה"ר פי"א, ח. ועד"ז שם רפ"ב.</ref>, ועאכו"כ לגבי התורה חדשה מאתי תצא), אוחזים עדיין בהכנה לזה, הכנה של "לך לך".

זאת אומרת, ההכנה של "לך לך" נוגעת לא רק לענין "מתן תורה" אשר ישנו בכל יום באופן נעלית יותר מיום הקודמו, כנ"ל, אלא גם – ובעיקר – היא נוגעת כהכנה לקבלת התורה חדשה לעת"ל, שזהו שלא בערך לגמרי לכל העליות במתן תורה שהיו קודם לכן.

ח.  שייכותו של קנין עשר הארצות עם מתן תורה (וההכנה לזה ע"י "לך לך") תובן בהקדים הביאור בכך ש"לך לך מארצך גו'", זוהי תחילתה של עבודת ההכנה למתן תורה<ref name=":5">בהבא לקמן, ראה הדרושים שבהערה 11.</ref>:

יחודיותו של מתן תורה היא בכך שהוא פעל את חיבורם של העליונים והתחתונים (ביטול הגזירה שעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים<ref>תנחומא וארא טו. שמו"ר פי"ב, ג.</ref>), שדרגות האלקות שהן לגמרי למעלה מן העולם יומשכו ב"תחתונים", ונבראים תחתונים יהא באפשרותם להתאחד עם ה"עליונים", שע"י קיום המצוות בדברים גשמיים יהפך החפץ הגשמי ויהי' חפצא של קדושה<ref>ראה בארוכה לקו"ש ח"ג ע' 887 ואילך. חט"ז ע' 212 ואילך. '''וש"נ.'''</ref>, עד אשר תתהוה דירה לו יתברך '''בתחתונים'''<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.</ref>, דירה "לו" – לעצמותו ית'<ref>המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>.

ענין זה החל עם ציווי ופעולת אברהם "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"<ref name=":6">ראה לקו"ת לג' פרשיות עז, א־ב (וראה גם אוה"ת פרשתנו (כרך ד) תרפד, ב. תרפז, ב), ש"ויאמר ה' אל אברם לך לך גו'" הוא כענין ביטול הגזירה דמ"ת. וראה בארוכה תו"ח פרשתנו ד"ה ויאמר גו' לך ספכ"ה ואילך.</ref>, ובמיוחד – ע"י קיום מצות מילה<ref>ראה תו"ח שם פ, ג ואילך; אוה"ת שם (כרך ו) תתרעב, ב ואילך – ש"לך לך גו'" הוא (התחלת) הציווי על ענין המילה ("נצטוה עתה על העתיד"), שענינו הוא – היציאה מההעלם אל הגילוי, עיי"ש. וראה תו"א פרשתנו יא, ב.</ref> (כדלקמן ס"י):

גם<ref>בהבא להלן, ראה גם לקו"ש חכ"ה ע' 47 ואילך. ס' השיחות תשמ"ט ח"א ע' 40 ואילך. וראה גם מאמרי אדה"ז פרשיות ח"א ע' פ ואילך.</ref> קודם "לך לך מארצך גו'" (כאשר הי' אברהם בן '''ע"ה''' שנים) עבד אברהם את עבודתו בארצו ומולדתו ובית אביו, ובאופן נעלה – הוא הכיר את בוראו<ref>לכל הדיעות – נסמנו בסה"ש שם הערה 22 (וראה לקו"ש ח"כ ע' 14 ואילך).</ref>, עבד את השם ופירסם אלקות בעולם, ומתוך מסירת נפש (כפי שגם בא לידי ביטוי בנסיון של כבשן האש '''באור כשדים'''<ref>פסחים קיח, א. ב"ר פל"ח, יג. הובא בפרש"י נח יא, כח. וראה רמב"ם שבהערה הבאה.</ref>), וכפי שהרמב"ם מאריך<ref>הל' ע"ז פ"א ה"ג.</ref> (בענין גודל מעלתו ועבודתו של אברהם עוד קודם הציווי "לך לך"): "כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו כו' עד שהשיג דרך האמת כו' והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוקה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד כו'". ולהוסיף בדיוק הלשון "איתן" מלשון חוזק ותוקף<ref>לקו"ת פ' ראה יח, א. ובכ"מ.</ref>, שאברהם ניצב בכל התוקף כנגד עולם שלם (אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד<ref>ב"ר פרשתנו פמ"ב, ח.</ref>) וכלל לא נתפעל מהם (אע"פ שאז הי' עדיין "אברם", ולא "אברהם" – "אב המון גויים"<ref name=":7">פרשתנו יז, ה.</ref>, כדלקמן),

עד אשר אברהם פעל על מקומו, אף שהי' "חרן", מלשון "חרון אף של מקום"<ref>פרש"י ס"פ נח.</ref>, הפכו ושינהו (ע"י "הנפש אשר עשו '''בחרן'''"<ref>פרשתנו יב, ה.</ref>), עד אשר נקרא המקום על שמו (וכפי שנקרא בתורת אמת) – "ארצ'''ך'''" ו"מולדת'''ך'''" ו"בית אבי'''ך'''", ע"י פעולתו על "אביו" ו"בית אביו" (כמ"ש<ref>שם טו, טו.</ref> "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", "למדך שעשה תרח תשובה"<ref>פרש"י עה"פ. וראה ב"ר פל"ח, יב.</ref>).

למרות כל זאת, רואים אנו, שבכל הנוגע לעבודותו של אברהם עד פרשת לך לך, לא מסופר כלל בתורה (שבכתב), ואפילו מה שכבר כן מסופר (בס"פ נח) הוא בקיצור נמרץ (לידתו ופרטים אחדים נוספים)<ref>ולהעיר מספר השיחות תש"ב ע' 30 (הועתק בקיצור ב"היום יום" ג חשון): השבוע השמח באמת הוא . . פרשת לך לך שכל ימי השבוע 'חיים' עם אברהם אבינו כו' [די אמת פריילעכע וואך איז . . פרשת לך לך וואס אלע טעג פון דער וואך לעבט מען מיט אברהם אבינו כו'] (נתבאר בלקו"ש חט"ו ע' 83 ואילך).</ref>. הסיבה לכך – כמבואר בכ"מ<ref name=":5" /> – עד אז היתה עבודתו באופן כזה שהוא והעולם סביבו היו שתי מציאויות נפרדות (עליונים ותחתונים, רוחניות וגשמיות – בנפרד), ועבודתו נעשתה באחד משני האופנים: או ע"י התנשאות מעל העולם (אברם, אב רם – שכל הנעלם מכל רעיון<ref>תו"א ריש פרשתנו (יא, א ואילך). תו"ח שם (פ, א). אוה"ת שם תתרעב, א ואילך.</ref>), או – באותם הענינים שכן פעל '''ב'''העולם – הי' זה באופן שהתחתונים נשארו בדרגתם (ללא קשר עם העליונים);

ע"י שאברהם קיים את ציווי ה' "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" – הוא השתחרר ויצא מכל המדידות וההגבלות ורגילותו בעבודתו עד אז, כולל גם את העבודה לפעול בתוך העולם (שיהי' "ארצך גו'"), ואפילו מתוך המדידות וההגבלות של קדושה – הוא ביטל גם את המדידה וההגבלה – את המחיצה והגזירה – בין העליונים והתחתונים, והחל החיבור של עליון ותחתון<ref name=":6" />, ע"י עשותו את ציווי הקב"ה, בצאתו "מארצך וממולדתך ומבית אביך", ובהליכתו "אל הארץ אשר אראך" – "אראה ואגלה אותך בעצמך"<ref>תו"א שם יא, ב.</ref> ("במהותך ועצמותך"<ref>תו"ח שם פא, רע"א. ובאוה"ת שם תתרעג, א: בעצמך ובמהותך.</ref>) – נתגלה בארץ (תחתונים), אמיתית מציאותו ומהותו ועצמותו (עליונים).

ט.  וזהו החידוש ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" – שאברהם לא הסתפק בעבודתו במשך שבעים שנה וחמש שנה הקודמות, למרות שהיתה זאת עבודה נעלית ביותר – אלא יצא לפי ציווי ה' ממקומו ומרגילותו כו', ויצא לדרך. ואז נתחדשה העבודה באופן של הליכה ("לך"), שהליכה אמיתית פירושה – הליכה שלא בערך, שעוזב '''לגמרי''' את מעמדו ומצבו הקודם (אפילו דקדושה), והולך בהליכה שלמעלה ממדידה והגבלה, ובזה גופא – הי' אצלו המשך של הליכות ונסיעות דרגא אחר דרגא, "ויסע אברם הלוך ונסוע גו'"<ref>פרשתנו יב, ט.</ref>.

ובשני הכיוונים<ref>ראה תו"ח שם פט, ב ואילך. אוה"ת שם תתרעט, ב. וראה ד"ה לך לך תשל"ח (לקו"ש ח"כ ע' 295 ואילך. סה"מ מלוקט ח"א ע' רפא) וש"נ.</ref> – הן מלמטה למעלה, שמארץ חרן הוא עלה "אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל, ו"אראך" בפירושו "אותך בעצמך" (כנ"ל); והן מלמעלה למטה – שהוא התחיל לעשות את העבודה של חיבור עליונים ותחתונים, להמשיך אלקות בעוה"ז הגשמי והחומרי, תחתון שאין תחתון למטה ממנו, באופן נעלה יותר (שלא בערך) ממה שהי' לפני כן. וכפי שמודגש גם לאחר מכן (לאחרי קיום מצות מילה) בשינוי השם מ"אברם" ל"אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך"<ref name=":7" />: לפני כן הוא הי' "אברם", "שלא הי' אב אלא לארם", ו"עכשיו אב לכל העולם"<ref>פרש"י עה"פ.</ref>. היינו שנעשתה אצלו "הליכה" בעבודתו בעולם, בכך שהוא פועל את הבירור (לא רק של מקומו, ארם), אלא של "כל העולם", ובאופן שהוא נהי' "'''אב''' המון גוים", בעה"ב עליהם (אע"פ שהוא אינו אלא אחד והם "המון") – עוד יותר מהתוקף של "איתן" (בהיותו "אברם", כנ"ל).

והא בהא תליא: מכיון שהיתה אצלו הליכה שלא בערך בפעולת הבירור למטה מטה יותר ("כל העולם"), לפיכך הביא הדבר הליכה למעלה מעלה יותר – "אראך", "אגלה אותך בעצמך". וכן לאידך: דוקא בכח ההליכה למעלה מעלה יותר, יכולים לברר גם את התחתון תחתון ביותר. ועד שהתחתונים והעליונים מתאחדים – כפי שזה נעשה בשלימות במתן תורה (שפרשת לך לך היא ההכנה לזה).

ויש לומר, שזהו גם הביאור במה שפרשת לך לך היא הפרשה השלישית בתורה (שלישית ב"אוריאן תליתאי"<ref>שבת פח, א.</ref> עצמה) – שכן התוכן של "לך לך" הוא ההכנה וההתחלה של מתן תורה, הקשורה עם הקו השלישי (האמצעי) המחבר "עליונים" ו"תחתונים": תוכנה של פרשת בראשית – הפרשה '''הראשונה''' [וכמרומז בשמה "בראשית"] – הוא<ref name=":8">ראה בארוכה לקו"ש חט"ו ע' 51 ואילך.</ref> אודות בריאת העולם שנברא על ידי הקב"ה – "עליונים"; תוכנה של פרשת נח – הפרשה '''השני'<nowiki/>''' [וכמרומז בהתחלתה – "נח נח" '''ב'''' פעמים] קשור עם זיכוך המטה<ref name=":8" /> (על ידי עבודתו של נח איש צדיק, ובפרט על ידי המבול<ref>ש"בא בכדי לטהר את הארץ" (תו"א נח ח, ד. ובכ"מ).</ref>) – "תחתונים"; ופרשת לך לך – הפרשה '''השלישית''' – ענינה הוא חיבור עליונים ותחתונים (כהכנה והתחלה דמ"ת)<ref>ראה בהנ"ל גם לקו"ש חט"ו ס"ע 83 ואילך.</ref>.

י.  ענין זה, חיבור העליונים והתחתונים ב"לך לך" (כהכנה למתן תורה), בא לידי ביטוי בגלוי ובפשטות בקיום מצות מילה של אברהם אבינו,

כמדובר פעמים רבות<ref>לקו"ש ח"א ע' 41. ח"ג ע' 757 ואילך. ח"ה ע' 79 ואילך. שם ע' 88 ואילך.</ref> שהכח שיש לישראל לקיום המצוות לאחרי מתן תורה, שזה יחדור ויקבע את הקדושה בדברים הגשמיים בהם מקיימים את המצוות, הוא מהמצוות שקיימו האבות לפני מתן תורה ("מעשה אבות סימן לבנים"<ref>ראה תנחומא פרשתנו ט. ב"ר שם פ"מ, ו. רמב"ן שם יב, ו. לקו"ש חט"ו ע' 76. וש"נ.</ref>), ובמיוחד על ידי מצות מילה (של אברהם אבינו), שקדושת המצוה (גם לפני מתן תורה) נשארה ב(אבר ו)בדבר הגשמי גם אחרי קיום המצוה [לא כמו שאר המצוות שקיימו האבות, ש"ריחות היו"<ref>שהש"ר פ"א, ג.</ref>. ולכן אמר אברהם "שים נא ידך תחת ירכי"<ref>חיי שרה כד, ב.</ref>, כדי שתהי' זו שבועה בנקיטת חפץ<ref>פרש"י עה"פ.</ref>, כי לפני מתן תורה לא היתה שום מצוה אחרת שנשארה בה הקדושה גם אחרי קיום המצוה<ref>אלא שעצ"ע, דלכאורה מסתבר לומר, שגם בקרבנות (וכן בהמזבחות) שלפני מ"ת ישנו הגדר דחפצא דקדושה (וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 587 הערה 50. ע' 604 הערה 59).</ref>].

ומכיון שמצות מילה היתה בדוגמת המצוות שאחרי מתן תורה, לפיכך היא המקשרת את כל שאר המצוות של האבות עם המצוות שאחרי מתן תורה, שה"מעשה אבות" יהיו "סימן לבנים".

אחד הטעמים מדוע בחר הקב"ה דוקא במצות מילה, שהיא תהי' נתינת הכח לקיום המצוות לאחרי מתן תורה (בהיותה דוגמתם) – כי במצוה זו יש חידוש לגבי שאר המצוות, שעל ידי קיום מצוה זו נקבע בגלוי בגוף הגשמי והחומרי של יהודי אות וברית עם הקב"ה – "בריתי '''בבשרכם''' לברית עולם"<ref name=":3" />.

יתר על כן: אחד הטעמים למצוה זו<ref>ראה מו"נ ח"ג פמ"ט.</ref> – כדי להחליש את החומריות של אבר זה, שלכן נדרשת זהירות מיוחדת. ולמרות זאת ישנו החידוש בזה, שלא זו בלבד שמצוה זו מתבטאת ב"סור מרע", אלא המצוה פועלת מהפך באבר גשמי וחומרי זה שיהפך לחפצא של '''קדושה'''! ועד שזה נהי' "ברית '''עולם'''", באופן נצחי לעולם, ויש לומר גם עולם בפירושו – שזה בגלוי לכל (אומות) העולם.

ויש לומר, שמכיון שהקדושה והנצחיות של מצות השם נמשכת אפילו בדבר גשמי '''וחומרי''' – זה מביא עוד יותר לידי ביטוי את הכח הנצחי של אלקות, שהוא נמשך וחודר אפילו במקום זה. ולכן זה נותן את הכח (בכל המצוות של האבות, שיהיו "מעשה אבות סימן לבנים") לקיום כל המצוות אחרי מתן תורה שעל ידם תיקבע קדושה בגלוי ובפנימיות הקדושה בדברים הגשמיים.

ולפיכך דוקא על ידי קיום מצות מילה שינה הקב"ה את שמו של אברהם, שבמקום "אברם" ייקרא "אברהם", "כי אב המון גוים נתתיך" – שכן מצות מילה נותנת את הכח לברר גם את כל אומות העולם, גם בגשמיותם וחומריותם, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, שגם שם יאיר גילוי אלקות, כח הפועל בנפעל, ועד – השלימות בזה ד"והיתה לה' המלוכה"<ref>עובדי' א, כא.</ref> בגאולה האמיתית והשלימה.

יא.  עפ"ז אפשר גם להבין את השייכות של חיבור עליונים ותחתונים במתן תורה (וההכנה לזה ב"לך לך" ומצות מילה) להמשך הענין, שלאחרי "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך", הבטיח הקב"ה ונתן את ארץ ישראל לאברהם וזרעו "עד עולם", עד בברית בין הבתרים – "לזרעך נתתי את הארץ הזאת גו'":

נתינת ארץ ישראל לאברהם אבינו היא בכדי שאברהם וזרעו אחריו יהפכו ויכשירו את הארץ הגשמית ויעשו ממנה "ארץ ישראל", דירה לו יתברך בתחתונים.

בכיבוש והעבודה של בנ"י בארץ ישראל באה לידי ביטוי העבודה השלימה של חיבור עליונים ותחתונים (ענינו של מתן תורה), שמבררים ומעלים את הארץ הלזו התחתונה, גשמיות וחומריות העולם, ועושים מזה דירה לה'. ולכן שלימות קיום המצוות שניתנו במתן תורה היא דוקא בארץ ישראל.

ועפ"ז מובן, שנתינת ארץ ישראל בפרשתנו "לזרעך לעולם" – נותנת כח לשלימות קיום המצוות המעשיות לאחרי מתן תורה, שהם יפעלו את בירור וזיכוך הדברים הגשמיים.

שזוהי השייכות של "לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" (ושלימותה – במצות מילה) לבין הליכת אברהם בארץ ישראל ונתינת ארץ ישראל לאברהם – שניהם מהוים המשך אחד וענין אחד: נתינת הכח והתחלת חיבור העליונים והתחתונים שנפעלה במתן תורה. [ויש לומר, שע"ד שמצות מילה מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בגוף האדם, עד"ז י"ל שארץ ישראל מבטאת את השלימות של דירה בתחתונים בחלקו בעולם<ref>עפ"ז יומתק זה שבזכות המילה "נכרת לו ברית על נתינת הארץ" (טור יו"ד סי' רס. וראה ב"י וב"ח שם. וראה ב"ר פמ"ו, ט. פרש"י פרשתנו יז, ב).</ref>].

יב.  עפי"ז יובן גם הביאור בלימוד לפועל מפרשת "לך לך" המהווה הכנה למתן תורה:

מכיון שהעבודה צריכה להיות תמיד באופן של הליכה, ועד הליכה שלא בערך [כפי שמודגש ם בענין של "לך לך" עצמו], כולל גם – בענין של "מתן תורה", מובן אם כן שתמיד יש צורך ב"לך לך" כהקדמה והכנה לגילוי דמתן תורה.

ועאכו"כ כשמדובר על הגילוי הנעלה ושלא בערך של הגאולה האמיתית והשלימה – הרי מכיון ש"לך לך גו'" וקנין ארץ ישראל היא ההכנה וההתחלה דמתן תורה, ובזה תלוי' השלימות דמתן תורה (חיבור עליונים ותחתונים) – הרי מובן, שכל זמן שחסר בשלימות קנין הארץ (וכפי שזה בזמן הזה, כאשר אין לנו את כל עשר הארצות), חסר גם בשלימותה של פעולת מתן תורה (שלימות קיום התומ"צ); דוקא על ידי שתהי' השלימות ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" וקנין ארץ ישראל בשלימותה (כל עשר הארצות), אז תהי' השלימות דקיום התורה ומצוות, "כמצות רצונך"<ref>לשון תפלת מוסף. וראה תו"א ויחי מו, ד ואילך. תו"ח שם צה, א ואילך. אוה"ת שם (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ועוד.</ref>, וכפי שזה יהי' בגאולה האמיתית והשלימה.

ולכן: כל זמן שנמצאים עדיין לפני הגאולה – הרי זה נוגע בפועל ממש הציווי ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" והקנין בארץ ישראל השלימה (כל עשר הארצות), גם כהכנה לשלימות התורה והמצוות, "תורה חדשה מאתי תצא" [נוסף למה שהדבר נוגע ל"מתן תורה" בכל יום באופן חדש (נותן התורה לשון הווה), שזה יהי' גם אחרי הגאולה, ואם כן יהי' נוגע גם אז העבודה ד"לך לך גו'"<ref name=":9">וראה אגה"ק סו"ס כו.</ref>].

יג.  הביאור בזה – מתאים גם לפי פנימיות הענינים<ref name=":9" />:

משמעותו<ref>בהבא להלן, ראה בארוכה ד"ה אל תצר את מואב במאמרי אדמו"ר האמצעי דברים בתחלתו.</ref> הפנימית של כיבוש שבע הארצות – העבודה דבירור שבע המדות, וג' הארצות קיני קניזי וקדמוני – העבודה עם ג' המוחין (חכמה בינה דעת).

בזמן הזה ניתנו לישראל רק שבע הארצות, משום שעתה (עיקר) העבודה היא בבירור המדות; והעבודה דג' המוחין עתה היא בעיקר כדי לפעול על המדות. אבל לעתיד לבוא, כאשר כל ענין בעבודת ה' יהי' בשלימותו הכי מלאה, תהי' העבודה דג' המוחין גם (ובעיקר) עבודה בפני עצמה – להתאחד עם אלקות על ידי היחוד המלא (יחוד נפלא<ref>ראה תניא פ"ה.</ref>) של שכלו עם התורה (חכמתו יתברך, שהוא וחכמתו אחד<ref>שם פ"ב. פ"ד.</ref>), שעל ידי זה (שאורייתא וקוב"ה כולא חד<ref>שם פ"ד ורפכ"ג בשם הזהר. וראה זח"א כד, א. ח"ב ס, א. ועוד.</ref>) נתגלה שישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד<ref>ראה זח"ג עג, א.</ref>.

מזה מובן ששלימות העבודה (גם של ז' המדות) היא דוקא כאשר ישנם כל '''עשר''' הכוחות (ג' מוחין וז' מדות, גם כפי שהם כשלעצמם) ובלשון הכתוב<ref>ואתחנן ו, ה.</ref> – "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ז' מדות) ובכל נפשך (כל עשר הכוחות) ובכל מאדך" – עבודה למעלה ממדידה והגבלה<ref name=":10">ראה תו"א מקץ לט, ג. ובכ"מ.</ref> (ע"ד "לך לך"), גם של עשר כוחות האדם<ref>בצירוף אדם שהוא למטה מצירוף מאד (ראה המשך וככה תרל"ז פ"כ).</ref>, ועד כפי שזה קשור עם ה"מאד האמיתי"<ref name=":10" />.

וההכנה והנתינת כח לזה וההתחלה בזה היא מהציווי בפרשתנו "לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך" ונתינת ארץ ישראל, כל עשר הארצות – שזה כולל את שלימות העבודה, וגם את השלימות של (מתן) התורה – שנוסף לגילוי המוחין שבתורה שבערך למדות (הגילוי של מ"ט שערי בינה שניתנו בעולם בזמן הזה<ref>ראה ר"ה כא, ב. וש"נ. וראה פתיחת הרמב"ן לפירושו עה"ת.</ref>), כפי שזה הי' במתן תורה (בפעם הראשונה), יהי' גם הגילוי של ג' המוחין בעצם (גילוי שער הנו"ן<ref>ראה אוה"ת נ"ך ע' תצו־ז. וש"נ.</ref>, ועד – כפי שהוא נעלה שלא בערך ממ"ט השערים<ref>ראה לקו"ת במדבר יב, ב.</ref>), ב"תורה חדשה מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה.

וביחד עם הגילוי הנעלה ביותר (מוחין בעצם), יומשך הדבר גם בכל העולם כולו, ועד – גם בארץ הלזו התחתונה (כמרומז באות ק' ד"קיני קניזי וקדמוני", היורדת למטה מן השורה, וג' פעמים ק' – באופן של חזקה), שיהי' "מלאה '''הארץ''' דיעה את ה' כמים לים מכסים"<ref>ישעי' יא, ט. רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref>. ויש לפרש: "ים" בגימטריא נ', כנגד גילוי שער הנו"ן, ו"מים" לשון רבים – שמורה על רשות הרבים דארץ (עלמא דפרודא), והם יהיו "מכסים" (לשון רבים) – יהי' בגילוי איך שכל העולם אינו אלא כיסוי הטפל – ל"ים" התורה (שער הנו"ן), "מים שאין להם סוף"<ref>יבמות קכא, א. רמב"ם הל' גירושין פי"ג הט"ז. ה"כ.</ref> – למעלה ממדוה"ג.

יד.  אחת מההוראות לפועל מהאמור לעיל:

על כל יהודי מוטל החיוב של "לך" בלימוד התורה – "לאפשה לה"<ref>זח"א יב, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).</ref>, לחדש בתורה.

כמה תורה שיהודי כבר למד, תמיד שייך להוסיף בזה, עד באופן של חידוש – שכן התורה הינה בלי גבול, "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים"<ref>איוב יא, ט.</ref>. ויתר על כן: בהיות התורה חכמתו של הקב"ה, הרי כל ענין בתורה נותן את הכח "להוליד" עוד ענינים חדשים, עד אין סוף.

בהליכה וחידוש זה עצמו ייתכנו כמה אופנים: הליכה וחידוש שבערך, ובזה גופא – כמה דרגות.

הלימוד מ"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" הוא – שתהי' לא סתם הליכה וחידוש, אלא הליכה אמיתית, שהיא '''שלא בערך''' דוקא, שיעזוב לגמרי את מצבו ורגילותו, אפילו רגילות דקדושה, כולל החידושים שחידש קודם, וכן – את מהלך המחשבה כפי שחשב קודם וכיו"ב, עד שמגיע "אל הארץ אשר אראך", הוא מגלה "אותך בעצמך", "במהותך ועצמותך" – את כל היכולת שלו, גם של כוחותיו '''הנעלמים''', ועד"ז בכוחות עצמם – לא רק גילוי ז' המדות והמוחין השייכים למדות, אלא גם מוחין בעצם, שדוקא בזה מתבטא החידוש ד"לך לך גו' אראך":

עבודת האדם ע"ד הרגיל היא על ידי ניצול כוחותיו הגלויים. בכך אין שום חידוש – שהרי אלו הם הכוחות שיש לו והוא יודע על קיומם, וממילא מובן ופשוט שעליו לנצל אותם במילואם. עד"ז הכוחות הנעלמים, אך בהעלם השייך וקרוב אל הגילוי – אין זה כל כך חידוש; החידוש האמיתי הוא – כאשר הוא מגלה בתוכו ("אותך בעצמך") כוחות נעלמים, שאף אחד (כולל – הוא עצמו) לא ידע ולא שיער שיש לו כאלו כוחות, ועד שהדבר הוא פלא מנין לו דברים שכאלו – וכאשר הוא מנצל כוחות אלו לחדש בתורה, זהו ה"לך לך גו' אל הארץ אשר אראך" האמיתי.

וכשם שזה צריך להיות בנוגע ללימוד התורה שלו עצמו, כך צריך להיות בנוגע לעבודה של "והעמידו תלמידים הרבה"<ref>אבות פ"א מ"א.</ref>, כולל – להקהיל קהילות בשבת ללמוד בהם תורה<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג. מיל"ש ר"פ ויקהל. ראה תו"ש עה"פ (אות ה).</ref> – שזה צריך להיות באופן של הליכה אמיתית, באופן של חידוש אמיתי.

כלומר, נוסף על המובן ופשוט, שעליו תמיד להוסיף במספר ובכמות התלמידים, ולא להסתפק במה שעשה עד עתה, אפילו אם כבר העמיד תלמידים הרבה – הרי כל זמן שיש לו את האפשרות להגיע לעוד יהודי ועוד יהודי, עד לכל החוגים בישראל, שישתתפו בשיעור תורה – עליו לעשות זאת, כפשוט, ומאי קמ"ל,

ובפרט שתמיד נוספים עוד ברי־מצוה ובנות־מצוה חדשים, שאפשר להשפיע עליהם שישתתפו בשיעור תורה;

ועד"ז בנוגע להוסיף באיכות הלימוד, ביותר הבנה והשגה ויותר עומק, ועד לימוד בדרך חדשה, ולפעול שהתלמיד יהי' "תלמיד ותיק" '''לחדש''' בתורה<ref>ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד.</ref> – הרי גם זה לא חידוש, שהרי על כל אחד ישנו החיוב ד"לאפשא לה" כנ"ל;

הליכה '''אמיתית''' – היא כאשר החידוש של התלמיד הוא מכוחותיו הנעלמים, כוחות שעד רגע זה לא ידעו שהם קיימים בו!

וכמובן, שאבן הבוחן בכל ענינים אלו – הוא לא הוא עצמו (שכן בגלל הטירדה בעוד מצוה, או בגלל אהבת עצמו, עלול לעשות טעות בחשבון), אלא דוקא מישהו אחר שאינו נוגע בדבר.

ובכל זה – נוספת הדגשה מיוחדת בדורנו זה:

על פי המדובר לעיל, שבדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) ישנה הדגשה יתירה על העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי הוספה בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין<ref>ראה גם שיחת ח' חשון שנה זו.</ref>), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

טו.  ויהי רצון, שעל ידי הוספה בעבודה ד"לך לך גו'" – יקויים תיכף ומיד '''בפשטות''' ה"לך לך מארצך גו'", "קבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ"<ref>נוסח ברכת החודש.</ref>, והולכים כולם "אל הארץ אשר אראך", "לארכה ולרחבה", כולל – בארץ קיני קניזי וקדמוני (אותה מקבלים בדרכי שלום מאומות העולם, כנ"ל),

וביחד עם זה – יש לנו את השלימות של כל עשר כוחות הנפש – ז' המדות וג' המוחין, ויחד עם זה וגם זה עיקר – עם הגילוי דתורה חדשה מאתי תצא,

עד באופן שזה מתפשט בכל העולם כולו, "מלאה הארץ דיעה את ה' כמים לים מכסים",

וגם באומות העולם – "לא יהי' עסק '''כל העולם''' אלא לדעת את ה' בלבד"<ref>רמב"ם בסיום וחותם ספרו.</ref>, "והיתה לה' המלוכה", ועד"ז בכל חלקי העולם – דומם צומח חי – מתגלה כח הפועל בנפעל, עד ש"אבן מקיר תזעק"<ref>חבקוק ב, יא. וראה תענית יא, א. חגיגה טז, א.</ref>, ועד"ז תאנה<ref>ראה מדרש תהלים עג בסופו. יל"ש ירמי' רמז שטו בסופו.</ref> (צומח), ועד"ז חי, ועאכו"כ מדבר – "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו"<ref>נוסח תפלת ר"ה.</ref>, שכל העולם יהי' דירה לו יתברך בתחתונים, וגם בעולמות בי"ע יהי' הגילוי של עולם האצילות, מלשון אצלו וסמוך לעצמות המאציל ב"ה<ref>ראה פרדס שער טז פ"א.</ref>.

ומ"לך לך" באים מיד לפ' "וירא אליו ה'", ושלימותה בגאולה האמיתית והשלימה – "והיו עיניך רואות את מוריך"<ref>ישעי' ל, כ.</ref>, נשמות בגופים בתכלית הבריאות והשלימות,

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|א]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר בראשית|ג]]