עריכת הדף "דרך מצותיך/איסור אכילת גיד הנשה" (פסקה)

==חלק ראשון==
===א===
'''והנה''' ביאור ענין הפגם כמו שנתבאר לעיל בשם הפרדס והיותו בנצח והוד דוקא, יובן בהקדים תחלה עין המדות למעלה, כי כבר נתבאר אצלינו במצות פריה ורביה, שעצמותו יתברך אינו מערך וסוג המדות כלל, כמאמר ([[פתיחת אליהו]]) לאו מכל אינון מדות איהו כלל, שאפילו החכמה ראשית ההשתלשלות היא כעשי' גשמיות ממש אצלו יתברך, אלא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין כו', וההנהגה הזאת הוא על ידי שהוא יתברך מאיר בהם בסוד איהו וחיוהי חד, וכמו שכתב הרמב"ם שהוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה כו' {{ממ|רמב"ם הלכות יסודי התורה|ב|י}}.

'''ועל''' ידי זה נמשך אור והחיות לנבראים מעולם ועד עולם באמצעות הספירות והם הנקראים כלים, והנה הספירות הם עשר, '''ח'''כמה '''ב'''ינה '''ד'''עת, '''ח'''סד '''ג'''בורה '''ת'''פארת, '''נ'''צח '''ה'''וד '''י'''סוד עם המלכות כידוע, וגם כל מדה מעשר אלו כלולה מעשר, ודרך כלל נחלקו לשלש בחינות '''ר'''אש '''ת'''וך '''ס'''וף '''סתר''', שהם חב"ד בחינות ראש, וחג"ת בחינות תוך, ונה"י בחינות סוף.

'''והוא''' על דרך משל, מדת החסד שהוא ימצא מצד האהבה שאוהב לזולתו, הרי האהבה היא פנימיותו של אותו החסד ששופע לזולתו כי היא סיבתו, ונקראת מוחין של החסד, כלומר בחינת טעם למציאת החסד היא האהבה הבאה מאיזו טענה שכליית ונקראת חב"ד שבחסד, והחסד עצמו שהוא הויתור של ההשפעה הוא בחינת חסד שבחסד שהוא מהות מדת החסד, וכמו שאנו רואים שימצא שלא מצד אהבה וטענה כלל, כי גם שאינו אוהבו ואין לו היכרות עמו כלל, ישפיע לו רב טוב מצד מהות טבעיות חסדו לוותר בטבעו משלו, כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שנתן ממון ורב טוב גם לערביים הגם שבודאי לא היה אוהב אותם כלל, וזוהי מדרגה השנית שבמדות, והמדרגה השלישית היא הנקראת נצח ענף החסד, והענין כי הנה בב' בחינות החסד הנ"ל, ימצא בהם הארת פנימיות הנפש והוא התענוג שתתענג הנפש מהשפעה זו, אין צריך לומר בבחינת הא' בחסד שימצא מצד האהבה והשכל, שעיקר גילוי התענוג הוא בשכל הסמוך וקרוב לו ועל ידו יומשך במדה ההיא, אלא גם בבחינה הב' בעצם מדת הוויתור המוטבע בלב, ימצא עונג רב בהשלימו טבע מדתו, כי תענוג יתפשט במדות שבלב, וזה שמצינו באברהם אבינו ע"ה שנצטער כשלא היו לו אורחים, שאין זה מצד עצם מדת החסד בלבד, כי טבע המדה ההיא לחוס על דל כשרואה אותו, אבל למה יצטער אם אינו רואהו, אלא שזהו מצד התענוג שמתלבש במדת החסד בהיותו יוצא לפועל וכשלא תצא לפועל יחסר העונג, ומחמתו יבא הצער שהוא היפוך העונג כו', אבל יש בחינה שלישית והוא בחינת חסד הבא בדרך נצחון שמנצח עצמו ועומד על נפשו להיות מוותר הגם שאין בלבו כל כך לוותר, לא מצד אהבה לזולתו ולא וותרנות טבעית אלא דרך ניצוח ואכפיא לבד, ובזה אין התלבשות התענוג והארת פנימיות הנפש כלל, כי אם בחינת חיצוניות לנצח בלי טעם כלל, ועל דרך זה נמצא בפרט בכל מדה ג' בחינות אלו, כמו בחסד הנמצא מצד אהבה, הנה האהבה היא המוחין והחסד, והוויתור המורגש בלב בשעה זו נקראת חסד שבחסד, וגמר הנתינה בידיו בפועל ממש שאין בהם התלבשות התענוג הוא הנצח שבחסד, והכלל שבחינת הנצח הוא העשיה בפועל ממש שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים, והנמשל מזה למעלה גם-כן במדותיו של הקב"ה הנאצלות ממנו, הגם כי לא מחשבותי מחשבותכם {{ממ|ישעיה|נה|ח}}, מכל מקום ומבשרי אחזה אלוה {{ממ|איוב|יט|כו}} כתיב, להשכיל על דרך דוגמא מעט מזעיר.

'''והנה''' מדת חסדו של הקב"ה להחיות עולמות ונבראים רבים לאין תכלית יש בה ג' בחינות הנ"ל, והוא המוחין של החסד והוא בחינת החכמה המתלבשת בו שהוא הטעם של החסד וההשפעה הזאת ותכליתה, שהוא כדי להיות לו דירה בתחתונים וכיוצא, שיקיימו תרי"ג מצות להמשיך התלבשות אורות בכלים כדי שיכירו הנבראים גדולתו יתברך לטוב להם כל הימים, הנה החכמה הזאת להיותה פנימיות החסד וההשפעה וסיבתו נקרא מוחין שלו. ועצם החסד והטוב הזה הוא בחינה שנית, והמצא תמצא לפעמים שיהיה הסתלקות בחינת המוחין מחמת איזו פגם, כשלא ישלימו ישראל תרי"ג מצות על דרך משל, כפי חיוב החכמה והטעם ואף-על-פי-כן יהיה השפעת החסד והטוב מצד עצם מדת החסד להטיב לראויים ולשאינם ראויים, וכמו שאמרו רז"ל דור אנוש ניזונין חסדו של הקב"ה {{ממ|פסחים|קיח|א}}. והג' הוא בחינת נצח ענף החסד, והוא ענין ההשפעה הבאה בבחינת ניצוח בלבד, הגם שאין החסד זה בחפיצה חשיקה פנימיית מחמת איזה מונע וטענה המעכבת, וההפרש בזה הוא כי בבחינת החסד יש בו התלבשות תענוג העליון ממקור התענוגים הנקרא עתיק יומין, ולכך הוא נקרא עדיין מכלל גופא דמלכא, מה שאין כן בחינת הניצוח הוא כשאין גילוי תענוג כל-כך להשפיע אלא בחינת ניצוח לבד, וכענין שתוק כך עלה במחשבה כו' {{ממ|מנחות|כט|ב}}, וזהו סוד שנקראים נצח והוד ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ונקראים גם-כן ירכין דלבר מגופא, וכמו-כן בכל מדה בפרט יש ג' בחינות אלו, כמו בחינת החכמה של החסד, והחסד עצמו שבפנימיותו, וגמר השפע נקרא נצח, וזהו סוד ירכין דלבר מגופא, כי אינן אלא כלי השפע להשפיע לזולתו.

'''ועל-פי''' הקדמה זו יובן דרך הרמ"ק באומרו שענין הפגם הוא הסתלקות פני הרחמים מאותו הספירה מחמת קטרוגים וצעקת האחרים והי' הפגם בספירת הנצח דוקא, להיות כי ידוע על-פי מה שכתוב אבינו אב הרחמים, שמבחינת מוחין דגדלות דוקא ימצאו הרחמים, מה-שאין-כן מוחין דקטנות הם דינים, וכמו שהגדול יש בו הסבלנות מה-שאין-כן הקטן, ולזאת בבחינת נצח שהוא עצם המדה והרצון בלי התלבשות המוחין כנ"ל, יהי' הדין והקצף על העושה היפך רצונו יתברך, מה-שאין-כן בבחינת חכמה יהי' גם-כן הסבלנות לסבול גם העושה היפך רצונו יתברך ולהטיב לו, כי היא מקור הרחמים, וכמו שנתבאר במקום אחר בענין הציץ של כהן גדול, שפעולתו להמתיק הדינין הבאים ממצחא דזעיר אנפין, שהוא בחינת הסכם הרצון הנשאר אחר הסתלקות המוחין, שממנו יהי' התעוררות הדינין בתוקף מאד על עוברי רצונו, וכמו שכתוב באדרא רבה: כ"ד בתי דינין אתערו ממצחא דזעיר אנפין כו' {{ממ|זהר חלק ג|רפג|א}}{{הערה|לא בדקתי בפנים בדפוס, אבל האדרא רבא נמצא בפרשת נשא ולכל הנראה צריך להגיע אל דף קכ"ט ע"א-ע"ב - ויקיעורך}} יעויין שם, וזהו שכתוב וירא כי לא יכול לו {{ממ|בראשית|לב|כו}}, לפגום ולפעול הדין למעלה ויגע בכף יריכו, ששם פעל פעולת הדין כנ"ל.