עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

==חלק ראשון==
===א.א===
'''ולהבין''' מתחילה עניין שורש בחינת הערלה הנקראת קליפת נוגה מהו, יש להקדים תחילה עניין בחינת ההשתלשלות מרוחניות לגשמיות. כי מודעת זאת מאמר רז"ל: אין לך עשב שאין לו מזל המכה בו ואומר לו גדל (בראשית רבה פרשה י), והן המזלות הקבועים ברקיע, וביחוד גלגל השמש וגלגל הירח. וכן כתב החינוך מצוה ת"ג, שזה ידוע לכל חכם לב בבני אדם, כי גלגל השמש וגלגל הירח פועלים בכוחם הנאצל עליהם מאדון כל הכוחות בעולם השפל פעולות גדולות בגופות בני אדם ובכל מיני שאר בעלי חיים, גם בכל הצומח בארץ, מן הארזים הגדולים עד העשבים הדקים, ודרך כלל בכל שהוא מן ד' יסודות, שהם למטה מהם ותחת ממשלתם. וכן כתוב בסדר וזאת הברכה: "וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים" ([[דברים לג יד]]), ומפורסם בכל המון העם נערים עם זקנים, כי כוח הלבנה ניכר בכל אשר נעשה בארץ, כידוע לכורתי האילנות כו', עיין שם שהאריך בראיות מוחשיות. וכן כתב בעץ חיים בסופו. ובכלל דברים שגידולם מהחום, כמו התבואות וכהאי גוונא, גדילים מן השמש; ודברים שגידולם מן הקור, כמו הירקות וכהאי גוונא, גידולם מן הלבנה, ועל דרך זה כוחות כל המזלות שונים זה מזה. ולעומתם שינויי העשבים ושארי הנמצאים המחוברים מד' יסודות אשר מדורהון בעולם השפל, כנ"ל. 

והנה ידוע ונראה לעין, דהשמש בהילוכה הוא סובב והולך (וכן הלבנה וז' כוכבי לכת), וכידוע בספר התכונה בגודל גוף השמש, שרחבו י"א אלפים פרסאות, ובסיבוב אחד הולך כמה רבבות פרסאות, ולא ידעו טעם סיבובו במהירות עצומה כל כך. אך העניין, שזהו בחינת השתחוואה שלו בביטול גדול ונורא, וכדאיתא בגמרא בבא בתרא ([[בבא בתרא כה א]]) על פסוק "וצבא השמים לך משתחוים" ([[נחמיה ט ו]]). כי הנה ידוע שיש לשמש חומר וצורה, והוא גוף כדור השמש ונפשו, ולזאת גופו סובב ומשתחוה בגשמיות לשכינת עוזו יתברך מחמת ההשתחוואה הרוחנית שבנפשו, על דרך השתחוואת האדם, שמרכין ראשו בגשמיות מחמת השתחוואה הרוחנית שבשכלו ונפשו, שמבטל עצמו אליו יתברך. והנה באמת השתחוואה זו היא הגורמת גם כן בחינת המשכת והשפעת הכוחות מן השמש לעולם השפל לכל הנמצאים, ואלולי לא היתה מסבבת ומשתחווה, לא היה נשפע ממנה הכוחות למטה. וזאת היתה כוונת יהושע באמרו "שמש בגבעון דום" כו' "עד יקום גוי אויביו" ([[יהושע י יב]]-יג), שרצה למנוע השפע לאומות המונין לחמה, וכמו שיתבאר, ונתבאר גם כן במקום אחר על פסוק "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים" עיין שם ([[יהושע ה ב]]). 

ואף על פי שהשתחוואה זו הוא בחינת ביטול העבד לגבי אדוניו, מכל מקום היא הגורמת גם כן ההשפעה למטה. ויובן על דרך ההשתחוואה שבח"י ברכות דשמונה עשרה, שכורע בברוך, שאף על פי שכריעה זו היא בחינת ביטול עצמותו לגמרי, מכל מקום ממנו ועל ידו דווקא נמשך שפע למטה. שהרי הכריעה היא בברוך דווקא, וידוע שברוך הוא בחינת המשכה למטה, ולכן גזרו אומר שהכריעה תהיה בברוך, לפי שעל ידי הכריעה והביטול דווקא נמשך השפע למטה. וגם צורת הכריעה מורה על זה, שכופף ומרכין ראשו למטה. ואם כן, גם שזהו בחינת ביטול לגבי העליון הימנו, אבל הרי זה בחינת המשכה ושפע ממוחין שבראשו לגבי התחתון הימנו, וכך הוא בענין השתחואה דשמש וכמו שנתבאר. והטעם הוא פשוט, לפי שהכוח בשמש וירח הוא ממה שנאצל עליהם מאדון כל הכוחות, ומאיר בנפשו, ומנפשו לגופו. וידוע דהבריאה מתחדשת תמיד מאין ליש, אם כן צריך הוא לקבל כוח וחיות לעצמו. וקבלת חיות זו הוא על ידי השתחוואה הנ"ל, שאז אומר שירה בקול רנה גדולה, וכמו שכתוב: "ברן יחד כל כוכבי בקר" כו' ([[איוב לח ז]]), ועל ידי אותו שירה מקבל חיותו ומזונו משרשו, וכמו שכתב הרח"ו בטעמי מצות פרשת ואתחנן, עיין שם. ואז הוא משפיע גם כן לשלמטה הימנו, לכל ד' יסודות והנמצאים מהם שבעולם השפל, כנ"ל.

===א.ב===
'''והטעם''' לכל זה, מה שאי אפשר לו לקבל חיות כי אם על ידי השירה, הנה יובן על פי מה שכתוב: "הודו לאלקי האלקים כי לעולם חסדו" ([[תהלים קלו ב]]). כי הנה אלקים הוא לשון רבים, כמו שכתוב: "אלקים קדושים" ([[יהושע כד יט]]); "אשר נגלו אליו האלקים" ([[בראשית לה ז]]). וגם אלקים לשון כוח ומקור המחיה ומשפיע, כמו: "יש לאל ידי" ([[בראשית לא כט]]), וכן: "אילי הארץ" ([[יחזקאל יז יג]]). ואם כן, "אלקים" לשון רבים היינו ריבוי כוחות האלהות המשפיעים ומהווים נמצאים רבים ועצומים דדומם צומח חי מדבר וגבוהים עליהם, וכולם נמשכים מאחדותו הפשוטה יתברך. וידוע קושיות הפילוסופים, איך יסתעף הריבוי מן האחדות הפשוט? ונלאו בזה למצוא טעם ודעת. אך העניין באמת, שזהו על ידי צמצום, שצמצם אורו יתברך הפשוט הבלתי בעל תכלית ובלתי בעל גבול להאיר הארה מצומצמת, וגם היא תצתמצם ותתחלק לריבוי השפעות שונות. ובחינת צמצום ודין זה הוא עניין שם אלקים, כדכתיב: "שמש ומגן הוי"ה אלקים" ([[תהלים פד יב]]), כמו שכתוב בלקוטי אמרים חלק ב (פרק ד), שהוא כמו בחינת מגן ונרתק ולבוש המעלים ומסתיר בתוכו החיות הנמשך מאתו יתברך, שכללות השפעה זו נקראת בשם הוי"ה, מלשון התהוות, ועל ידי זה יכול להיות התהוות נבראים בעלי גבול מחומר וצורה, גוף ונפש. הנפש נמשכת מצד החיות דשם הוי"ה המאיר בשם אלקים, והגוף משם אלקים המעלים ומלביש לשם הוי"ה. ולכן גם הגוף מלביש את הנפש ומעלים ומסתיר עליו, כנודע. 

ולזאת הזהירתנו התורה בכמה מקומות: "וידעת כו' כי הוי"ה הוא האלקים" ([[דברים ד לט]]), דהיינו שבחינת הריבוי הנעשה על ידי שם אלקים, שאינו נפרד כלל וכלל מבחינת האחדות פשוט דשם הוי"ה, כי באמת כולא חד, וגם לאחר שנעשה בבחינת הריבוי על ידי שם אלקים, הרי זה עומד בבחינת היחוד האמיתי דשם הוי"ה ממש כמו שהיה קודם שנברא העולם, ואין כאן בחינת ריבוי ופירוד כלל באמת. 

ויובן על דרך משל, כשרוצים למלאות מחבית גדולה מליאה מים כלים רבים מאד קטנים ביותר, שעושים צינורות הרבה מאד, וכל צנור מצומצם כפי מדת הכלי לבד, על כן ממילא יחולק השפע לריבוי כלים קטנים ביותר, מה שלא היה באפשרי לעשות כן מהחבית עצמה, אלא היה שוטף בבת אחת. והנה באמת, הגם שהצנור גרם צמצום המים, מכל מקום אינו אלא כלי לעבור בו המים עצמן אותן שבחבית, ועדיין לא נפרדו ממקורם, כי הקילוח מחברן, ולא שהצנור מהוה מים מצומצמים אחרים, וזה פשוט. וכמו כן הנמשל שבחינת שם אלקים, שהוא מדת הדין והגבורה הגורם צמצום שפע מימי החסדים שיתחלקו לחלקים רבים, כמו שכתוב: "פלג אלקים מלא מים" ([[תהלים סה י]]), רוצה לומר ששם אלקים גורם ההתחלקות. והיינו על ידי ה' גבורות, כמו שכתוב: "מי ברא אלה" ([[ישעיהו מ כו]]), מ"י דאלקים גורם להיות בחינת "אלה" דאלקים, המורה על הריבוי והפירוד, וזהו "פלג אלקים", ששם אלקים נפלג ומתחלק, והוא על ידי צינורות, שהן בחינת צירופי אותיות המלבישים ומעלימים להשפעת אור אין סוף שבשם הוי"ה, היה הוה ויהיה הבלתי מוגבל בעצם, כי אין לו תחילה ותכלה, שיבוא להיות נשפע בגבול ומידה להחיות נבראים בעלי גבול, מלאך מיכאל מהלך ת"ק שנה וכיוצא. הנה מכל מקום, הרי צירופי אותיות אלו אינן רק בחינת כלים שתעבור על ידם עצם השפע דשם הוי"ה, וגם אחר שנתלבשה בהם לא נפרדה ממקורו וכולא חד. 

וגם באמת, הרי גם גוף הכלים והאותיות עצמן המעלימים אינו נקרא העלם כלל באמת אצלו יתברך, שהרי הם נמשכים ונתהוים ממנו יתברך, וזוהי מדת גבורתו שאין לה סוף כמו שאין סוף למדת חסדו. ולזאת נאמר "ולגדודיו אין מספר" ([[חגיגה יג ב]]) שגורם התחלקות לאין סוף, מחמת שהיא בחינת כח בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית בעצמותו, וההעלם הוא רק לעינינו המקבלים. ואם כן, הרי מובן היטב שגם לאחר התהוות הפירוד והריבוי דהתהוות שם אלקים, הכל עומד ביחוד האמיתי באחדותו יתברך, ואדרבה אחדותו יתברך הפשוט הוא העושה הריבוי לאין סוף על ידי צמצום הנ"ל. והצמצום וההסתר אינו רק אלא לפנינו, אבל קמיה יתברך הכל בטל כמו שהיה קודם בריאת העולם, כי הוא כזיו השמש בשמש כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק א' פרק כ"ב. וזהו סוד "הוי"ה הוא האלקים" ([[דברים ד לה]]), וזהו שכתוב: "הודו לאלקי האלקים" ([[תהלים קלו ב]]). פירוש, שם הוי"ה עצמו הוא מקור הצמצומים דשם אלקים, ונקרא לכך אלקי האלקים, ולכן "כי לעולם חסדו" (שם), שבאמת הצמצומים הנ"ל הם חסד גמור, כדי שיוכלו המקבלים בעלי גבול לקבל השפע. ולכן נאמר כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו", שהן ניצוצי החסדים דשם הוי"ה גימטריא כ"ו, שבוקעים ומאירים על ידי שם אלקים להיות לעולם חסדו, וכמו שנתבאר לעיל, שהאותיות דשם אלקים הן רק כלים. וכמו כן הוא ענין ל"ב "ויאמר" דאלקים, שהן בחינת התחלקות השפע לל"ב נתיבות ממקור הראשון, מאמר ד"בראשית" הכולל כולם, והוא בחינת חכמה שעל זה נאמר: "במאמר אחד יכול להבראות" ([[משנה אבות ה א]]) כנודע. 

'''ונמצא''' מובן מכל זה, שהכלים הן רק הגורמים הגעת השפע למקבלים, ומכל מקום העיקר הוא האור המאיר בתוכן, שהוא עיקר המחיה, כנ"ל. ולזאת יובן גם כן בענין השמש הנ"ל, שבשעת סיבובו דוקא פועל פעולתו בנמצאים המקבלים ממנו, לפי שאז דוקא מקבל חיות ושפע על ידי הביטול. כי הרי עיקר הפעולה הוא על ידי הנפש, שהיא האור וחיות שבתוכה, ששרשה משם הוי"ה כנ"ל, רק שהמקבלים אינן יכולים לקבל אלא על ידי הכלי דייקא המסתרת ומעלמת בתוכה הנפש ומאירה למקבלים כיכולתן. ולזאת בשעת השירה, בבחינת ביטול בגופו ונפשו מחמת כי הוי"ה הוא האלקים, שבאמת גם הכלי בטל כנ"ל, אז מאיר ההארה בכלי להיות פועלת פעולתה בתחתונים. ולזה נאמר: "אשר בדברו מעריב ערבים... ומסדר את הכוכבים... גולל אור", כי כולם הם בידו, והוא הפועל על ידם באמת כגרזן ביד החוצב בו:

===א.ג===
'''ועל''' פי זה יובן ענין הטעות הגדול של דורות הראשונים בעבדם לשמש וירח וכל צבא השמים, כמו דורו של אחאב וכהאי גוונא, ונמשכו אחר דור אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם עבודה זרה וכמו שכתב הרמב"ם בפרק א מהלכות ע"ז: "בימי אנוש טעו העם טעות גדול ונבערה עצת חכמי הדור ההוא. אמרו, ראוי לחלוק להם כבוד" כו'. ורוצה לומר, לפי שראו שכל בחינת שפע למטה נמשך על ידי צבא השמים; וזה היה גם כן ענין דור הפלגה, שהגם שידעו היטב שמשתחוים תמיד, ועל ידי זה דוקא נמשך להם כח זה להשפיע, מכל מקום מרוב חשקם בגשמיות דוקא – עבדו להם, כדי שלא יצטרכו לבטל עצמם, שממידת הקדושה אי אפשר לקבל כי אם על ידי ביטול, כמו שבא בתורה מטעם הנ"ל בביטול היש לאין, כלים לאורות, כי הוי"ה הוא האלקים כו'. והם רצו לילך בשרירות לבם הרע, ושאף על פי כן יהיה להם השפעת טובה, וכנזכר בלקוטי תורה פרשת נח, ולזאת עבדו למזלות ולכל צבא השמים המשפיעים בעולם הזה כנ"ל. ואמנם מכל מקום היה בזה גם טעות, והוא שלא הבינו האמת, היות כל צבא השמים בידו יתברך כגרזן ביד החוצב בו בלבד, ואם כן לא היה מועיל כלל העבודה והכבוד אליהם, כמו שלא יתכן ליתן כבוד לגרזן הדומם שבידי אדם. וזהו שרש טעם היסוד החמישי שבשלושה עשר עיקרים שהביא הרמב"ם בפירוש המשניות פרק י דסנהדרין, שאין ראוי לשומם אמצעים בין בני אדם להקב"ה, אלא שיכונו כל המחשבות לנגדו ויתרחקו מזולתו, כי אין לכל הנמצאים העליונים בחירה כלל להשפיע כך או כך, כי הוא יתברך הוא המשפיע על ידם כגרזן ביד החוצב בו כנ"ל. וגם באמת הרי אין עוד מלבדו, והכל בטל במציאות ממש כזיו השמש בשמש, וזהו שאמר ר' חנינא [[חולין ז ב|בחולין]] למכשפת עיין שם. והם טעו בזה, ודימו אותם ליש קצת, לומר שהם המשפיעים בבחירה, עם היותם יודעים שמשתחוים ומקבלים גם כן (ומה שאמרו [[בבא קמא צב ב|בסוף פרק ח דב"ק]]: "חמרא למרא וטיבותא לשקייה", שנאמר "כי סמך משה" ([[דברים לד ט]]), היינו כי אדם בלבד הוא בעל בחירה), ולרוב חושקם בתאוות עולם הזה עבדו להם. ומהם שנתפקרו עוד יותר, ואמרו: "עזב ה' את הארץ" ([[יחזקאל ח יב]]), והסירו ההשגחה לגמרי, וכמו שהאריך הרמב"ם בפרק א מהלכות עבודה זרה. והצד השוה שבהם, שהם עושים את הטפל עיקר, והיינו בחינת הסתר הגוף של צבא השמים על האור ונפש שבתוכן. שלהיות כי בעיני בשר לא נגלה ביטול נפשם וצורותם כלל, ולזאת עושים אותם לבחינת יש, כאשר בחיצוניות נראו גלגל השמש וירח וכהאי גוונא ליש ודבר, ולהיותם הולכים אחר חיצוניות מעיני בשר לבד, שהוא בחינת התגברות החומר על הצורה, על כן ישימו כלי הגלגלים ליש ודבר כנ"ל. וזהו סוד "אלקים אחרים", כי שם אלקים מורה על הכלים המלבישים את האור, רק שהכלים הם בביטול להאורות כנ"ל. ואמנם על ידי ריבוי הצמצומים נעשה בחינת אלקים אחרים המסתירים לגמרי, וזהו סוד "מלך אלקים על גוים" ([[תהלים מז ט]]). ומהם מקבלים שבעים שרים, שהם בבחינת יש ופירוד באמרו: "לי יאורי ואני עשיתיני" ([[יחזקאל כט ג]]). ובחינה זו הוא הנקרא ערלה, כמו שהערלה מכסה על ברית קדש, כך הם מעלימים לאור קדושת ה' המחיה את העולמות, הנשפעת ממדת היסוד טוב העליון, ועושים עצמן לבחינת יש ונפרד. ואנחנו עם ה', חלק הוי"ה עמו, המחזיקים בתורת ה' ובהודעת האמת, כי הוי"ה הוא האלקים ואין עוד מלבדו – נצטוינו להסיר ערלה והסתר זה מעלינו, והיינו על ידי כריתת בשר הערלה הגשמיות, שהוא ענין הסתר הנ"ל והעברתו מברית קדש, שממנו תוצאת חיים.

===א.ד===
'''וביאור''' הדבר, להבין ענין שם אלקים, שהוא הכלי המלבשת להאור, רק שבקדושה כולא חד והוי"ה הוא האלקים, ובקליפה נעשה העלם והסתר גמור. 

הנה כתיב: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" ([[שמות כו לג]]), ובגמרא [[כתובות קה ב|דכתובות]] שי"ג פרוכות היו במקדש, ופרש רש"י: לצניעותא בעלמא (כי בלילה היו דלתות סגורות, כדאיתא בפרק ג דתמיד ובמדות; וביום, שהיו פתוחים, היו פרוכות לצניעותא, וכדאיתא בפרק ז דתמיד: הגביה לו את הפרכת כו'). ונודע בזהר פרשת שלח, שכל פרטי הלשכות והעזרות ושארי דברים שבבית המקדש שלמטה הם מכוונים לכמו שהוא בבית המקדש שלמעלה בבחינת מלכות דאצילות, שיש שם גם כן הר הבית ת"ק אמה על דרך משל ועזרת ישראל כו', ויש שם גם כן שערים ודלתות. ובלילה, בעת נעילת שערים, הוא ענין תרעין דגן עדן אסתימו, והוא ענין מניעת הגילוי אלקות ממלכות דאצילות לבריאה יצירה עשייה. ואף על פי שנאמר: "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" ([[משלי לא טו]]), היינו השפעות חיצוניות, כי מניעת גילוי הפנימיות הוא הגורם התחלקות החיצונים, כמשל באדם, בשעת השינה שמסתלקים השכל והמדות, אזי כח המעכל מתפשט ביותר, ולכן העיכול בשינה בטוב יותר, מה שאין כן בעת שהכחות פנימיים מאירים, אזי החיצונים נכללים בהם כנר בפני אבוקה, וכנראה בעליל, בטרדת המחשבה ימנע כח הדוחה והמרעיב. וכך למעלה ענין נתינת טרף מבירורי רפ"ח, הוא בחינת חיצוניות המלכות, ועל זה נאמר "וכל קרבי" ([[תהלים קג א]]), שהם המלאכים הנקראים קרביים המבררים את השפע, והמובחר נמשך בעליונים והפסולת לתחתונים. וזהו דוקא בלילה, מחמת שמסתלק פנימיות הארת מדת מלכותו יתברך להאיר בעולמות ותרעין דגן עדן אסתימו. ובעלות השחר, חסד אל כל היום, נפתחים השערים וגילוי הפנימיות, וכן למטה, עוסקים העולם בצרכיהם, מארי תורה בתורה ובעלי עסקים בעסקם במשא ומתן, ואז יש פרסא לצניעותא, רוצה לומר שיצנע האור האלקי ממדת מלכותו יתברך ולא יומשך בנבראים כי אם על ידי אמצעות הפרסא; כי אילו היה המשכת ההארה בהדרגה מעילה לעילה, לא היה כלל התהוות מלאכים, ומכל שכן גופים גשמיים, כי אין ערוך בין בורא לנברא, וגם לא היה ענין ההתחלקות לרבבות מדרגות שונות. לזאת יש פרסא המעלמת האור, ואור האצילות הבוקעה נקראת אור של תולדה, שאינו ערוך לעצם האור שלפני הפרסא. והיינו ענין בחינת החשמל, שהוא מחיצונית אימא שנעשה מלבוש לזעיר ונוקבא מצדדיהם, ומתחת רגליהם הוא נעשה כמו מנעל: 

וביאור זה, מודעת זאת ענין זו"נ שהם מדותיו יתברך, גדולתו וגבורתו וכו' שמהם חיות העולמות, והם נמשכים מחכמתו ובינתו יתברך על דרך משל באדם. והנה מחיצוניות אימא שהוא בחינה אחרונה שבשכל נעשה מלבוש למדות, והרי הלבוש טפל להאדם הלובשו ,ואם כן איך יהיה מחשמל דאימא לבוש למדות? אלא הענין כמו למטה בהשפעת שכל מרב לתלמיד קט השכל, שיצטרך הרב למצוא משל, שעל ידי אותו המשל שהוא מענינים גשמיים המושגים לתלמיד יבין התלמיד אחר כך את הנמשל, בהיות כי המשל הוא דוגמת אותו הנמשל, והרי הוא בחינת לבוש אליו, כי בהמשל מלובש הנמשל עד שהתלמיד מבין על ידו את הנמשל, וכנודע בענין החידות. ואם כן המשל הוא כמו כלי, שעל ידו נלקח הנמשל, מה שלא היה באפשרי זולתו. ועם כל זה אנו רואים שהחכם המופלג בלבד הוא שיכול להמשיל משלים, כידוע בענין משלי שלמה, וגם על ר' מאיר ([[ערובין יג ב]]) שלא עמדו חביריו על סוף דעתו אמרו: משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים ([[סוטה מט א]]), לפי שבאמת צריך חכמה רבה ויתירה לכוין את המשל, דהיינו שימצא כוונת המושכל העמוק בענינים זרים, אשר זהו דוקא בהיותו מופלא בחכמתו ומכיר המושכל לאמתתו עד שימצאנו בכמה אופנים, מה שאין זה בכח החכם שאינו מופלא כל כך, הגם שמבין את השכל כמו שהוא. ואם כן, גם שהמשל עצמו גרוע מהנמשל אבל שרשו נעלה יותר. כמו כן יובן ענין החשמל המלביש לזו"נ שהם מדותיו יתברך, שבכדי שיאירו ויתפשטו להחיות נבראים בעלי גבול, אי אפשר שיאירו כמו שהן, כי אין בכח הנבראים להכיל ולקבל הארה זו והיו מתבטלים ממציאותם לגמרי, זולתי כי המאציל יתברך הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית המציא להן בחינת לבוש דחשמל, רוצה לומר כח רוחני, אשר בדילוג הערך מהם כפי אשר יוכלו הנבראים שאת, ובו יתעלם שפע המדות הנ"ל כהלבשת הנמשל במשל, ועל ידו יקבלו הנבראים שפע מדותיו יתברך ממש, כמו שהתלמיד משיג מקצת הנמשל אחרי עברו דרך המשל ומתגשם. וענין הלבוש דחשמל הוא בחינת צירופי אותיות העליונים שמלבישים לשפע המדות, והם הכלים כמו שנתבאר למעלה. ואמנם באמת שרשם גבוה מאד נעלה, שנמשכים מאימא שלמעלה מזו"נ, כי היכולת לעצור ולצמצם השפע להתהוות בעל גבול זהו דוקא מכחו יתברך הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית הכל יכול, וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות. 

וזהו פירוש ח"ש מ"ל: מצד שרשו למעלה נקרא ח"ש, לשון שתיקה, כי אבא ואמא תרין ריעין וסייג לחכמה שתיקה ([[משנה אבות ג יג]]), מחמת השראת אור אין סוף שבה, שלפניו מתבטלים הכל. ומצד ירידתו למטה נקרא מ"ל, לשון רוח ממללא, כי הוא בחינת האותיות, שעל ידם יורדת שפע המדות ומתגלית למקבלים. ואמנם היותו נקרא מלבוש לגופם, ולמטה נעשה כמו מנעל, הענין כי באמת אין כל ההעלמים שוים, וכמו בענין צירופי אותיות המשל, שיש משל דק שאינו מעלים הנמשל כל כך, ויש שמעלימו יותר כמו חידה וכהאי גוונא. וכמו כן למעלה בחינת הלבושים המעלימים לאור ושפע מדותיו יתברך, יש כמה מיני לבושים, זה מעלים יותר מזה. ובכלל נתבאר למעלה דשם אלקים הוא הנקרא מגן ונרתק לשם הוי"ה על ידי בחינת צירופי אותיות, דבר מלך שלטון ([[קהלת ח ד]]) להיות בחינת עם ונפרדים, כי אין מלך בלא עם. ומכל מקום, בכדי שיהיה התהוות בבחינת גבול מהלך ת"ק שנה, יש עוד בחינת לבוש המעלים עוד יותר, ונקרא מנעל, שהמנעל חופה על הרגל ומסתירו. אמנם הנה הגם שהמנעל והלבוש דחשמל הנ"ל הם מסתירים קצת לגילוי אור מדותיו יתברך, מכל מקום אינן מעלימים לגמרי, אלא ההארה מאירה על ידם, ואם כן צמצום והעלם זה הוא לטובת המקבלים, ולכן נמצא הביטול בנבראים. 

וזהו שאמרו רז"ל: מאי חשמל? חיות הקודש, עתים חשות עתים ממללות ([[חגיגה יג ב]]), רוצה לומר שהמלאכים המקבלים חיות מחשמל הנ"ל הם עתים חשות, בבחינת הביטול הגמור, על דרך מה שכתוב "תרפינה כנפיהן" ([[יחזקאל א כד]]), והיינו בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה בבחינת גילוי אלקות עליהם בהיות ההארה מאירה דרך החשמל כנ"ל. ועתים ממללות, כשאין הגילוי כל כך, שאז שואגים ואומרים קדוש כו', והיינו כמו שנתבאר בענין החשמל, שנקרא ח"ש ומ"ל: מצד שרשו נקרא ח"ש, ואחר כך מ"ל. ולכך גם בנבראים המקבלים מהם ימצא גם כן כזה. (וכן יש מלאך הנקרא סנדל, ובלשון המקרא נעל שחופה את רוב הרגל, היא מדת מלכותו יתברך שנאמר בה: "והארץ הדום רגלי" ([[ישעיהו סו א]]), שהמלאך הזה מלבישה, ודרך בו עוברת שפעה, כי הוא בבחינת ביטול ואינו נפרד כלל. ולכן אמרו רז"ל ([[חגיגה יג ב]]) שהוא קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל, שעל זה נאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים" ([[שיר השירים ז ב]]) בשעה שהיו עולים לרגל לראות פני ה' בפסח שבועות סוכות. ועתה משחרב בית המקדש הוא בג' תפילות, שהיופי הזה הוא גם כן בנעלים, היא בחינת התהפכות הנפש הבהמית הנמשכת משמרי האופנים המקבלים ממלאך סנד"ל כידוע. והוא, שיש כמה מסכים בין אצילות לבריאה, הוא מנעל דחשמל, ויש בין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה, והם מטטרון וסנדל. ומכל מקום מכולם מאיר הארה דרך הלבוש, להיות על ידי זה ביטול היש. 

וזהו סוד הפרכת המבדלת בין קדש לקדש הקדשים, ויש כמה פרוכת כנ"ל זו אחר זו. ומכל מקום גם אחר הפרכת נקרא קדש, כי דרך כולם זורחת ומאירה ההארה. אמנם יש עוד מסך המעלים ומסתיר לגמרי, והוא מכלל הקליפות אחר סיום השתלשלות דקדושה, שהוא בחינת לבוש גס ועב שמונע מבלי תתפשט גילוי האלהות על ידו. ורוצה לומר, אף שנמשך דרך בו חיות אלהית להחיותם ולקיימם, אבל חיות זה מתעלם בו כל כך עד שלא נגלה ונראה כלל, וזהו סוד "אל מסתתר" ([[ישעיהו מה טו]]), וכמאמר רז"ל על פסוק "מי כמכה באלים" ([[שמות טו יא]]), מי כמכה באלמים, שגוים מרקדים בהיכלו והוא שותק ([[גיטין נז א]], ועיין [[יומא סט ב]]). ורוצה לומר שמניח להיות ההסתר כל כך על ידי לבוש גס הנ"ל, וזהו סוד "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" ([[ישעיהו נ ג]]). והנה הע' שרים הם מכלל הקליפות המקבלים על ידי לבוש זה, שהוא מערכם, ולכן הם יש גמור באמרו "לי יאורי" כו' ([[יחזקאל כט ג]]), רק דקרו ליה אלקא דאלקיא, ואומות העולם שנפשותם נמשכות משם אומרים: עזב ה' את הארץ, ועושים חומר הגלגלים ליש ודבר כנ"ל. ועל זה נאמר: "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור" ([[ויקרא יא מז]]), ואינו מערך הפרסא הנ"ל המבדלת בין קדש לקדש, שגם חוצה לה נקרא קדש, מטעם שדרך בה זורח הארה אלקית להמקבלים, מה שאין כן בזו המסתרת לגמרי, והמקבלים ממנה הם יש גמור ונקרא טמא. וזהו סוד הערלה, "כי כל הגוים ערלים" ([[ירמיהו ט כה]]) וכדאיתא סוף פרק ג ד[[נדרים לא ב|נדרים]]), מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שהיא הגורמת בחינת היש:



===א.ה===
'''והנה''' בהבדלה אנו אומרים: המבדיל בין קדש לחול, ולא נזכר בין טהור לטמא, דלית הלכתא כמאן דאמר כן [[פסחים קד א|בערבי פסחים]] כידוע, להיות כי ענין ההבדלה בין שבת לחול הוא ענין חזרת הפרסא שנסתלקה בשבת, שלכן אומרים "רצה והחליצנו" על שם חלוץ הנעל דמטטרון וסנדל הנ"ל השולטים בחול, וכמו שכתוב בפרי עץ חיים ובמשנת חסידים. ועיין מה שכתב הרמ"ז פרשת חוקת בביאור מאמר הזהר על פסוק "שלף איש נעלו" כו' ([[רות ה ז]]) עיין שם. ובמוצ"ש שחוזר הפרסא הנ"ל אומרים הבדלה, ולכן אין מזכירים ההבדלה שבין טהור לטמא, שזו אינו שייך לישראל רק לאומות בלבד שהם יש גמור כנ"ל. 

אך להבין מה שאומרים "חול" ולא כמו שכתוב בפרכת בין קדש לקדש הקדשים, אך הענין, דבאמת החיות נמשך לישראל ולאומות, ושם חול כוללם, אלא שבאומות הוא חול גמור ונקרא טמא וכמו שכתוב: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" ([[ויקרא י י]]), אבל בישראל הנה נעשה מחול זה קדש ממש, והוא סוד חולין שנעשו על טהרת הקדש, וגם נקרא חולו של מועד: 

וביאור זה יובן בהקדים ענין שבת וחול, דכתיב: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות" כו' ([[שמות כג יב]]). ולכאורה יפלא ענין הציווי "תעשה מעשיך", הגם שכוונתו לומר על "וביום הז' תשבות" ליתן מצות עשה לשביתה בשביעי, מכל מקום פשטיה דקרא שגם זה לשון ציווי הוא. ויותר יפלא, כי מאחר שבאמת כולא קמיה כלא חשיב ואין עוד מלבדו, כנודע בענין יחוד אלקות בפסוק "שמע" וכפי שנתבאר קצת למעלה פרק ב, אפ כן היאך יתכן שמצוה לעבוד, שהוא בחינת פירוד שנראה יש ונפרד לגמרי, כאילו הוא העושה בכחו ועוצם ידו. וגם באמת היאך יתכן שהעומד לפני המלך מלכו של עולם אשר מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה – ירים יד לעשות מלאכת עבודה? והלא גם אפילו למאן דמחוי במחוג בלבד קמי מלכא אמרו דלא הוה אימתא דמלכותא עליה וקטלוה, כדאיתא בפרק ד ד[[פסחים נז ב|פסחים]] וב[[חגיגה ה ב]]. אך הטעם הוא כמו שכתוב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים" כו' ([[שמות כ יא]]), שגם למעלה יש ו' ימי המעשה שה' יתברך עושה השמים והארץ והים וכל אשר בהם להיות בבחינת יש ונפרדים, כי אין מלך בלא עם, והיינו על ידי שמחיה אותם על ידי העלם והסתר שמעלים ומסתיר אורו דרך הפרסא והסנד"ל הנ"ל החופה רוב הרגל, וזו נקראת עשיה ועבודה, כי באמת לאו אורחיה דמלכא לאשתעיא במילין דהדיוטא לומר "יהי אור", "יהי רקיע" כו' ולעשות צמצומים כל כך לפנינו בלבד, כי באמת קמיה גם עכשיו הכל כלא וכאין כמו שהיה קודם בריאת העולם כנ"ל. ובשבת הוא שובת ונח, כי אז החיות נמשך בגילוי יותר. ולכן כל שבת הוא שבת בראשית ממש, וכל יום הוא ממש אותו יום מששת ימי בראשית, ונקרא לכך יומין דחול שגורמים התהוות היש. ולכן גם האדם נצטווה לעשות מלאכתו בו' ימות החול, כדי שיהנה מיגיע כפו ויתראה כאילו הוא יש בפני עצמו ובחכמתו הכין פרנסתו, ובאמת ברכת ה' תעשיר, רק שזוהי ההעלם דחול, ובשבת הוא שובת ונח כעומד לפני המלך בביטול, כי אז הוא הגילוי אלקות. והנה באמת אמרו רז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ([[עבודה זרה ג א]]), כי המנוחה לא שייך אלא בקדימת המלאכה. וגם באמת יש בזה טוב טעם, להפך היש ונפרד שיתבטל, שלזה נתאווה הקב"ה להיות דירה בתחתונים דוקא, וכמו שהשיב למלאכי השרת: יצר הרע יש ביניכם כו' ([[שבת פט א]]), על דדרך שיתבאר לקמן חלק ב פרק א. ועל ידי ביטול זה בחול, מאיר הארה בשבת, והנה היא מתפשטת גם כן בכל ימות החול, שיש בהם הארה מעין שבת בתוך התפלה וכמו שכתוב בפרי עץ חיים, שג' ימים הראשונים מקבלים משבת העבר ונקראים בתר שבתא, וג' ימים האחרונים מקבלים משבת הבא ונקראים קמי שבתא, וזהו סוד חולין שנעשו על טהרת הקדש, ועל כן אומרים ברוך המבדיל כו', כי הבדלה זו עם כי הוא העלם מכל מקום הוא ברכה והמשכה ממש, שהרי דרך ההעלם מאיר הקדש דשבת, והוא פעולה שיהיה ביטול היש בחול ועל ידי זה יהיה עוד שבת בז' ימים שאחר כך. ולכן אין הבדלה אחר יום ג', מפני שאז ההארה משבת הבא ולא משבת העבר: 

וזהו סוד "כתנות אור" באל"ף (עיין בראשית רבה פ"כ מי"ב) שהיה כתוב בתורתו של רבי מאיר, המאיר לארץ ולדרים עליה דרך הפרסא שמשם היה שורש נשמת ר' מאיר, אמנם "כתנות עור" בעיי"ן הוא לבוש גס המסתיר לגמרי, והוא ההבדלה שבין טהור לטמא, שאחרי הבדלה זו הם הטמאים העושים עצמם יש גמור. 

וזהו כלל גדול, והוא שעיקר ההבדל בין סטרא דקדושה לסטרא אחרא, שבקדושה הוא בחינת הביטול, שבקדושה יש ביטול היש, "עש איז גאר ניטא קיין איך". מה שאין כן בסטרא אחרא, הגם שיודעים את ה' – אינו פועל בגופם שינוי, כי רק קרו ליה אלקא דאלקייא, וזה היה ענין הערב רב – "ויעמדו מרחוק". וזה היה גם ההפרש בעסק הפלסופיה בין הרמב"ם לאריסטו הממרא, להבדיל בין קדש לחול, שהרמב"ם, כל שהשיג יותר אמתת ה', היה נרתע ופחות יותר בעיניו; ואריסטו, כל שהשיג יותר – נעשה יש יותר, באמרו: הלא דבר אני בהשגתי מציאת ה' ואחדותו בשכלי במופתים מכריחים. אבל איש האלקי הרמב"ם, הרי אדרבה מצד השגה זו יגיע לו הביטול האמיתי, להשליך נפשו מנגד מכל וכל בראותו כי ה' לנגד עיניו, וכמו שכתב רמ"א משמו בדרכי משה לאורח חיים סימן א. והוא ענין ההפרש בין ב' הבדלות, שבישראל – החול נקרא חולין שנעשו על טהרת הקדש, ובאומות נקרא חול גמור טמא, ודי למבין:

'''ועתה''' יובן ענין העברת הערלה, שנצטוינו להסיר מעלינו ההעלם הזה שמעלים לגמרי, כי איננו שייך אלינו כלל*), כמו שאיננו מזכירים בנוסח ההבדלה "בין טהור לטמא" כו', ועל ידי זה יזרח ויאיר בנפשותינו אור ה', כי המסך הזה הוא המונע הגילוי כנ"ל. 

וזהו פירוש "מילה" לשון התגלות, מ"ל י"ה, התגלות אבא ואמא בחינת הביטול שבכח מ"ה שבנפש. וזהו שאמר: "ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" ([[בראשית יז ה]]). פירוש, "אב" הוא ראשית הגילוי חכמה, ו"רם" היינו כמו שכתוב: "רם על כל גוים ה'" ([[תהלים קיג ד]]), שהוא רחוק מהם, כי קרו ליה אלקא דאלקייא ואומרים "על השמים כבודו", והיינו מחמת מסך מבדיל דערלה הנ"ל. ועל ידי המילה ניתוסף בו ה"א, בחינת התפשטות המורה על הגילוי להיות אורו זורח עד שיקרא "אב המון גוים", שיתגיירו גרים הרבה, הם ניצוצי קדושה שנפלו בקליפות, ויתקרבו לקדושה על ידי אורו שיזרח עליהם בהסיר מסך מבדיל הנ"ל. ולעתיד כתיב: "אהפוך אל עמים שפה ברורה" ([[צפניה ג ט]]), "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" ([[ישעיהו מ ה]]), פירוש, שיעביר מסך מבדיל הנ"ל מכל וכל, ויהיה גילוי אלקות על ידי מדת מלכותו יתברך הנקראת פי ה', כמשל האותיות שעל ידם מתגלים כל הכחות נפשיות שכל ומדות כו'. וזהו גם כן פירוש "מילה", מ"ל לשון דבור, כמו "רוח ממללא", וכמו שנתבאר לעיל.

*[הג"ה:
:בהעתקתי המאמר הזה נסתפקתי בעניין זה, כי איך שייך לומר שההבדלה בין טהור לטמא אין שייך לישראל? והלא נצטוו לבדוק בסימני חיה ובהמה, להבדיל בין החיה הנאכלת דנוגה ובין אשר לא תאכל דג' קליפות הטמאות. וגם איך הנוגה היא הבדלה טמאה הנ"ל? ועיקר העבודה הוא בירורי נוגה. 
:ואחר הישוב יש לומר, כי הפרכת הוא החשמ"ל והמעקה, וחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא סנדל השולט בימי החול, ונוגה מבדלת בין קדושה לג' קליפות  היא הבדלה בין טהור לטמא, ומכל מקום בה עצמה יש טוב. ומה שאיננו מזכירים זה בהבדלה בין שבת לחול, כי איננו מקבלים השפע באמצעיתה כי אם באמצעות סנדל, רק שאחר קבלתינו השפע אלקית נצטוינו לבדוק ולקרב הטהורים שיכול לעלות למחיצתינו, ולהרחיק הטמאים למחיצתם. והבירור זה הוא בנוגה, אבל הערלה יש לומר שעיקרה רע דנוגה, לכן כורתים אותה ודוחים אותה לגמרי. וזהו שאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים" ([[שיר השירים ז ב]]), כי גם נפש הבהמית שלנו כד אתכפייא ואתהפכא, הרע שבה באת לשרשה מאופנים הנ"ל הנקראים נעל, ועולת בסוד מיים נוקבין למעלה מעלה:]

'''ומעתה''' מובן דברי פי חכם חן, מה שאמר האריז"ל שסביב היסוד יש לבוש החשמ"ל בחינת פרכת הנ"ל, ואחר כך ערלה נוגה, הבדלה שבין טמא לטהור, וכורתים ומעבירים אותה כו'. ונשלם ביאור החלק הראשון בענין העברת הערלה: