עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/ויקרא" (פסקה)

==ויקרא,  א׳==
 ויקרא אל משה וגו׳. אל״ף דויקרא זעירא. ובד״ה כתיב אדם באל״ף רבתי. ולהבין זה. והנה ארז״ל במדרש ויקרא רבה פ״א ויקרא אל משה ולא כאברהם. באברהם כתיב ויקרא מלאך ה׳ אל אברהם המלאך קורא והדבור מדבר. ברם הכא אמר הקב״ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. וכן הוא בזוהר פ׳ בלק (דף רי״ש ע״ב) ויקרא אל משה קלא דמלכא ולא ע״י שליחא אחרא. וצ״ל לפ״ז למה לא נאמר ויקרא ה׳ אל משה. ומדוע לא נזכר כלל בפסוק מי היה הקורא. גם צ״ל דבזוהר פ׳ וירא (דק״ב סע״ב) כ׳ ויקרא אל משה ולא קאמר מאן הוה כו׳ אלא בכל הני מלאכא דברית הוה וכולא בקב״ה אתמר. והענין כי הנה לעיל מיניה כתיב ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן פי׳ שכן עליו הענן הוא המשכת והשראת אור א״ס ב״ה ממקום עליון ונורא מאד שנאמר בו ישת חשך סתרו שהוא בחי׳ אור א״ס ב״ה הסוכ״ע שלא שייך בו שום גילוי השגה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא הוא היודע והוא המדע כו׳ ולכן על זה נאמר ישת חשך סתרו חשך הוא דבר שאין נראה בו שום תפיסא והשגה כלל. 
וביאור הענין הוא כי הנה אנו אומרים אתה קדוש ושמך קדוש פי׳ שגם בחינת שמו הוא נשגב לבדו שאין ערוך להעולמות עם שמו ית׳ כלל עד שהוא ית׳ קדוש ומובדל מהעולמות רק הודו וזיוו של שמו נמשך על ארץ ושמים כו׳ דהיינו הארה בעלמא מבחינת שמו אך פי׳ אתה קדוש דהיינו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו שלמעלה מבחינ׳ שמו היינו שאפילו בבחי׳ זיו והוד לא היו העולמות יכולים לקבל ממנו כלל וכמ״ש בד״ה לכן אמור לבני ישראל בפ׳ וארא. 
ועד״ז יובן פי׳ ישת חשך סתרו. דהיינו כיון שאפילו זיו והארה ממנו ית׳ אין העולמות יכולים לקבל כלל לכך נקרא אצלם בשם חשך. והזיו שיכולים לקבל זהו מבחינת שמך קדוש ונקרא זיו השכינה וכמ״ש מזה ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות כו׳ ע״ש. וברע״מ פ׳ פינחס (דרכ״ה ע״א) איתא דישת חשך סתרו הוא כתר עליון. ועל המשכה זו נאמר כי שכן עליו הענן. וענין וכבוד ה׳ מלא את המשכן ופי׳ בזוהר פ׳ נח (דס״ז ע״א) ור״פ ויקרא (ד״ב ע״ב) מאי מָלֵא ולא מִלָא אלא מלא ודאי דאתמליא מכולא. והענין דאי כפשטיה דקרא שכבוד ה׳ מלא למשכן אם כן מָלֵא מיבעי ליה. דהיה הפי׳ רק שבחי׳ הכבוד מלא את המשכן. אבל מדכתיב מָלֵא משמע עוד זאת שבחי׳ כבוד ה׳ נשלמה ונתמלאה ואחר כך נמשך ונתגלה כבוד ה׳ שבבחינה זו במשכן. 
והענין כי פי׳ כבוד ה׳ היינו בחינת ממכ״ע כבודו היינו זיו יקריה. שהיא בחי׳ מדת מלכותו ית׳ שנקרא ג״כ חכמה תתאה שהיא מקור דבי״ע. אך שרשה ומקורה מבחינת חכמה עילאה שהיא הנק׳ כבוד עילאה ובה הוא השראת אור א״ס ב״ה ממש שעל זה נאמר הראני נא את כבודך [עי׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ במדבר דקי״ח ע״א בד״ה ישראל מאן אתר אתברכאן] ועל זה נאמר ברוך כבוד ה׳ ממקומו פי׳ שבחי׳ מדת מלכותו יתברך הממכ״ע יהיה מתברך מבחי׳ מקומו ושרשו הוא חכמה עילאה ראש  ומקור כל הברכות והוא ההמשכה מבחי׳ סכ״ע בממכ״ע. 
וזהו פי׳ וכבוד ה׳ מלא דפי׳ הזהר שהכבוד נתמלא ממקורו מבחי׳ כבוד עילאה והיינו לפי ששכן עליו הענן על המשכן שהוא המשכת בחי׳ מקיף העליון ועי״ז נמשך ג״כ התגלות סכ״ע בממכ״ע בבחינת א״פ והוא מלא את המשכן ממש (ועמ״ש ע״פ כי על כל כבוד חופה וע״פ לבבתני אחותי כלה. מענין התגלות סכ״ע בממכ״ע. ועמ״ש על פסוק כי שבעת ימים ימלא כו׳). ולכן ולא יכול משה לבוא אל המשכן כי לא היה ביכולתו לקבל מבחינה זו דישת חשך סתרו שלמעלה מאד הגם שבהר סיני נאמר ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר תירץ בזוהר ר״פ ויקרא דתרי ענני הוו כו׳: 
ב והנה לכן נאמר ויקרא אל משה פי׳ ענין קריאה זו היינו הארה והשפעה למשה כדי שעי״ז יוכל לעלות ולבוא אל אהל מועד וכן פי׳ בע״מ (מאכ״ח ח״ב סימן ל״ו). דהנה בפסוק וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש תרגם יונתן ומקבלין דין מן דין ואמרין קדיש כו׳. שתרגם ענין קריאה קבלה שהוא ע״י המשכה שממשיכים זה לזה וכל אחד מקבל המשכה זו. 
והדין עמו. דא״א לפרש כפשוטו. דא״כ אין לזה הבנה למה צריך מיכאל לקרוא את גבריאל בשעה שיאמר קדוש וכן גבריאל למיכאל. אלא הענין כי פי׳ קריאה זו הוא ענין קבלה שמקבלים זה מזה על ידי ההמשכה וההשפעה מזה לזה. והיינו שעל ידי זה יוכל לומר כל מלאך ג׳ פעמים קדוש. כי ענין אמירת קדוש זהו הכלות הנפש שלו לאור א״ס ב״ה שהוא כענין יוצאין בשיר כו׳. 
והנה מיכאל הכלות הנפש שלו הוא באהבה. וגבריאל ביראה. וא״כ לא היה מיכאל יכול לומר קדוש רק פעם א׳ דהיינו כלות הנפש בבחינת אהבה. ועד״ז גבריאל פ״א קדוש ביראה. וכדי שיאמר כל א׳ ג״פ קדוש היינו ע״י וקרא זה אל זה שנמשך ההשפעה מזה לזה. שהוא בחי׳ התכללות המדרגות זו בזו כי דרך כלל הם ג׳ בחי׳ חג״ת מיכאל גבריאל ורפאל. 
וע״י שמקבלין דין מן דין יכול כל אחד לומר ג׳ פעמים קדוש. [ועי״ז מתעלים יותר ממה שהיה מצד בחי׳ המדרגה שלו לבד וע״ד שנתבאר במ״א סד״ה שניך כעדר הרחלים כו׳ שכולם מתאימות כו׳ ועמ״ש בפ׳ בראשית ע״פ יבל הוא כו׳ בענין שיר משולש. ובד״ה נאוו לחייך בתורים. ועי׳ ברע״מ פ׳ עקב (דרע״א סע״ב) מענין וקרא זה אל זה ובפי׳ הרמ״ז שם ובע״ח שער ט״ו ספ״ו ועמ״ש בד״ה כה תברכו את בני ישראל בפי׳ ויקרא האדם שמות כו׳ שהוא גם כן המשכה כו׳ ע״ש ועיין בזוהר בראשית (די״ו סע״ב) ע״פ ויקרא אלקים לאור יום כו׳ שהוא ג״כ עד״ז ע״ש ועד״ז י״ל פי׳ קרא לשמש ויזרח אור] וכמ״כ פי׳ ויקרא אל משה היינו המשכת הארה אל משה. והארה זו הוא ענין אל״ף זעירא דויקרא. כי הנה אלף אותיות פלא שהוא מה שלמעלה מההשגה וגם אלף מלשון אאלפך חכמה. כלומר שהוא מקור שממנו תמצא החכמה. 
והיינו כי האלף הוא בכתר שלמעלה מהחכמה ועמ״ש בפ׳ צו בענין אשר עשה עמכם להפליא. ועי׳ בזוהר בראשית בהקדמה ד״ג ע״ב אך יש א׳ מאתוון רברבן היינו בחי׳ הכתר כמו שהוא במהותו ועצמותו ושמה לא יכול משה לבא. 
וא׳ מאתוון זעירין היינו הארת הכתר כמו שנמשך למטה על ידי צמצום ומבחינה זו הוא שויקרא אל משה ונמשך לו הארה שעל ידי זה יוכל אחר כך לבוא אל אהל מועד אשר שכן עליו הענן כו׳. ובד״ה נאמר אדם באלף מאתוון רברבן והוא בחי׳ אדה״ר כמו שהיה לפני החטא שהיה במדרגה גבוה מאד נעלה כמ״ש בספר הגלגולים פי״ט. ועי׳ מענין ויקרא אל משה ביומא (דף ד׳ ע״ב) לימדך תורה כו׳ ובשמות רבה פי״ט אלא אם קורא אותי כו׳ ובכי תשא פמ״ו ובבמדבר רבה (פ׳ ב׳ דרי״א ד׳) נשא ס״פ י״ד (דרס״ב ג׳ ד׳ דרס״ג א׳) ובקהלת רבה  (דצ״ט ג׳) בפסוק מה שהיה כבר נקרא שמו (ועיין בזח״א דק״ב סע״ב ודקל״ח א׳ ודקע״ג ב׳. ובחלק ב׳ דקל״ח א׳ ודקנ״ז א׳ ח״ג דנ״ג ע״ב) והוא מובן ע״ד שנתבאר: 
ג ומעתה יובן ענין מ״ש המדרש ברם הכא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר ויש להקדים מ״ש במ״א ע״פ מארז״ל בפסוק אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם. וקרי ביה תקראו אתם. שקידוש המועדות בקריאת ב״ד תלאו הכתוב. וכמו שאנו אומרים מקדש ישראל והזמנים ישראל אינהו דקדשינהו לזמנים. וענין זה הוא כמבואר בזוהר בפ׳ אמור (דף צ״ד א׳) למלכא דזמין אושפיזין כו׳ תלתא אינון זמינין מקדש כו׳. כי המועדים הם חלים ע״פ רוב בשית יומין דחול. ואז היום דחול כשחל בו יו״ט היינו שהוא נקרא ונזמן לבחי׳ הקדש שהוא ח״ע ולכן נקרא מקרא קדש וזהו המשל למלכא דזמין אושפיזין כו׳. אך כדי שיוכלו היומין דחול שהם חיצונית המדות חו״ג כו׳ לעלות למעלה לבחי׳ חכמה עילאה שהיא בחי׳ קדש העליון. צ״ל תחלה המשכת הארה מלמעלה למטה מבחי׳ חכמה עילאה לאותו יום שאז עי״ז יוכל לעלות. 
והמשכה זו היא ע״י נש״י וע״ז נאמר אשר תקראו אתם דייקא. והטעם ע״ד מארז״ל בענין שליחות דשלוחו של אדם כמותו. ולכן אין שליחות לחש״ו שאינן כמותו דהמשלח. אבל כשהוא בר שליחות הרי הוא כמותו דהמשלח ממש עד שהאיש מקדש בו ובשלוחו כו׳ וע״כ עד״ז השליח מקדש העליון להזמין היומין דחול שיהיו מקראי קדש. א״א כ״א שהשליח הוא כמותו דהמשלח. 
והיינו אתם דנש״י נאמר עליהם קדש ישראל לה׳. ששרשם מבחי׳ ח״ע ועיין בזהר פ׳ פקודי דרכ״ה ע״ב לכן יכולים להיות בהם ועל ידם המשכת האור מבחי׳ קדש העליון אל היום שחל בו היו״ט שעי״ז שתקראו אתם דייקא נעשים מקראי קדש. להיות אח״כ עולים לבחי׳ קדש העליון. ועמ״ש בד״ה צו את בנ״י כו׳ בפ׳ פינחס בענין להקריב לי במועדו. נמצא מובן מזה בענין השליחות שלמעלה שהוא מה שנמשך הארה ע״י אמצעות איזה בחינה. צ״ל השליח מתייחס בערך מה לגבי המקור שממנו נמשך ההארה. ואם לאו אינו שליח כו׳. 
והנה המלאכים הם ג״כ שלוחים כי פי׳ מלאך היינו שליח. דהיינו שהם שלוחי ההשפעה וכמ״ש במ״א בד״ה באתי לגני גבי אכלתי יערי כו׳ ויותר מזה נתבאר בד״ה מה יפו פעמיך בנעלים. בענין מט״ט שנק׳ נעל כו׳ ועיין בע״ח שער מ״ן ומ״ד דרוש ד׳ מענין המלאכים. 
ועיין באגה״ק קרוב לסופו. שיש הפרש גדול במעלת המלאך בשעה שהוא שליח מלמעלה שאזי נקרא בשם ה׳ ממש השוכן בקרבו משא״כ כשאינו שליח יש לו שם אחר כפי עבודתו ואזי קורא קדוש קדוש קדוש ה׳ כו׳ כלומר ששם ה׳ מובדל ממנו. 
ועיין בפרדס שער אבי״ע רפ״ד. ונחזור לענינינו לדברי המדרש דבאברהם כתיב ויקרא מלאך כו׳ המלאך קורא והדבור מדבר. והענין דהנה כתיב וארא אל אברהם כו׳ באל שדי. ושמי הוי׳ לא נודעתי להם. ועיין מ״ש מזה בפ׳ וארא על פסוק זה סד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא שהשגת האבות היה מבחי׳ שם הוי׳ כשכבר נמשך בבחינת אלקים אבל ושמי הוי׳ דהיינו קודם שמתלבש בשם אלקים לא נודעתי להם רק משם היה השגת משה כו׳. ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ וארא דכ״ג ע״א ע״ש היטב ובזח״א פ׳ וירא (דצ״ח ע״א). ועל כן באברהם המלאך קורא והדבור מדבר שהמלאך יוכל להיות שליח להביא המשכת השפע בתחלה שזהו ענין הקריאה שעי״ז יוכל לעלות ולקבל הדבור והיינו לפי שהדבור נמשך מבחי׳ התלבשות בשם אלקים ממש ולכך המלאכים שנקראים ג״כ אלקים בפסוק כמ״ש כי ה׳ אלקיכם הוא אלהי האלקים ופי׳ בפרדס בעה״כ דר״ל שהוא אלקי המלאכים. 
וגם נקראים המלאכים בני אלקים. על כן המלאך הוא בר שליחות מהדבור המדבר. ברם הכא במשה שהנבואה והדבור נמשך משם הוי׳ ממש קודם שמתלבש בשם אלקים וגם שמקור המשכה  זו הוא מבחי׳ הענן דישת חשך סתרו. ע״כ גם הקריאה והמשכה שמתחלה מבחי׳ זו לא יוכל להיות ע״י מלאך שהוא נברא יש מאין. אלא אני הוא הקורא ואני הוא המדבר. פי׳ כמ״ש אני ראשון ואני אחרון וע״ז נאמר לע״ל ראו עתה כי אני אני הוא. ופי׳ בזהר פ׳ לך לך (דפ״ז ע״ב) לאחזאה דלא הוה פרודא בין עילא ותתא כו׳ והיינו כי אני אחרון זהו מדת מלכותו ית׳ סופא דכל דרגין המתלבשת בבי״ע ומשם יפרד שמהוה היש ודבר נפרד. אבל אני ראשון הוא בחי׳ אין והחכמה מאין תמצא שהחכמה היא בחי׳ ביטול ולעתיד יהיה הגילוי למטה כמו למעלה וזהו ראו עתה כי אני אני הוא שלע״ל יהיה גילוי זה גם בראיה שלנו כמ״ש עין בעין יראו כו׳. 
ועמ״ש מזה ע״פ נאוו לחייך בתורים. אך במשה שנאמר וירא ראשית לו שהוא בחי׳ חכמה עילאה שנק׳ ראשית שנמשכת מבחי׳ אין אני ראשון ע״כ ע״ז ארז״ל אני הוא הקורא ואני הוא המדבר כו׳ פי׳ אני הוא הקורא היינו מדת מלכותו ית׳ שנק׳ אני אחרון והוא ענין אני והו הושיעה נא. ואני הוא המדבר היינו בחי׳ והחכמה מאין תמצא שבחכמה עילאה מלובש אור א״ס ב״ה ממש כמ״ש הוי׳ בחכמה. וגילוי זה הוא נקרא אני ראשון כו׳. ומ״ש בזהר פ׳ וירא (דק״ב סע״ב) דויקרא אל משה הוא מלאך הברית. הענין הוא כי המל׳ עצמה הנק׳ מלך לפעמים נקראת מלאך כמ״ש בזוהר פ׳ בלק דקפ״ז א׳ כד איהי שליחא מלעילא וקבילת זהרא כו׳ והיינו כמו שהמלאך הנברא כשהוא שליח מלמעלה הוא אז בבחי׳ גבוה יותר מכשאינו שליח כמבואר למעלה כך עד״ז בבחי׳ מל׳ הגם דאיהי וגרמוהי חד מ״מ כד איהי שליחא מלעילא כו׳ הוא בבחי׳ גבוה יותר וכדפירש הרמ״ז בפ׳ בלק שם ועד״ז הוא ענין אלף זעירא דויקרא שהוא הארה והמשכה שמבחי׳ כי שכן עליו הענן דישת חשך סתרו ונק׳ מלאך מלך אלף כו׳. ועיין בזהר ס״פ וירא (דק״כ ע״ב) ע״פ ומלאך פניו הושיעם ועיין בזהר פ׳ ויחי (דרמ״ו ע״ב) ע״פ נפתלי אילה שלוחה וע׳ בפרדס בעה״כ ערך מלאך: 
ד והנה התורה היא נצחית ושייך בחינות אלו גם עכשיו. כי הנה בעסק התורה כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך צל היינו בחי׳ מקיף עליון וכנודע מענין סוכות צלא דמהימנותא שהוא המשכת מקיפים עליונים וסוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה כי זהו כענין המשכה מבחי׳ ישת חשך סתרו שאינו נמשך רק בבחי׳ צל ומקיף ולא בבחי׳ אור וגילוי וזהו ענני כבוד כענין כי שכן עליו הענן אלא שכוכבים נראים מתוכה שהארת המקיף נמשך בפנימיות וכענין א׳ זעירא כו׳ ועד״ז בעסק התורה נאמר ג״כ ובצל ידי כסיתיך כי הוא מבחי׳ מקיף כמ״ש במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת שהענין לפי שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה כו׳ ע״ש ובד״ה וארשתיך לי שזהו ענין את ה׳ האמרת היום כו׳. 
ועיין מזה בד״ה וידבר דבמדבר סיני באהל מועד. אך ע״י השגת ועיון התורה שמשיג ג״כ וקולט ההלכה במוחו ותבונתו על זה נאמר מגלה עמוקות מני חשך. דהיינו שממשיך מבחי׳ המקיף דישת חשך סתרו שהוא חשך והעלם להיות נמשך בבחי׳ אור וגילוי וע״ז נאמר ותורה אור. להיות אור א״ס ב״ה שורה למטה כמו למעלה כמ״ש אני ראשון ואני אחרון כו׳ כמ״ש כ״ז בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ע״ש. 
וזהו ענין וידבר ה׳ אליו מאהל מועד כו׳ דכתיב ביה באהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא כו׳ וכל בחי׳ אלו הם בעסק התורה וכמארז״ל משחרב ביהמ״ק אין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה א״כ יש בעסק התורה מבחי׳ הנ״ל שהיה שורה במשכן ובהמ״ק כי אין כבוד אלא תורה כי אורייתא מחכמה נפקת וזהו כבוד עילאה ל״ב נתיבות חכמה. אך בחכמה זו מלובש אור א״ס ממש מגלה עמוקות מני חשך מבחי׳ ישת חשך סתרו וכדפי׳ הרמ״ז בפ׳ במדבר דקי״ח הנזכר לעיל בפי׳ הראני נא את כבודך. 
ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי וזהו וכבוד  ה׳ מלא מלא לא כתיב אלא מלא כמבואר למעלה. ואפשר לומר שזהו בחי׳ גבוה יותר מכוכבים נראים מתוכה דסוכה שהוא רק כוכבים וניצוצים לבד מהמקיף אבל בתורה שהיא בחי׳ ותורה אור ממש היינו שמעצמיות המקיף מאיר הארה גדולה ועצומה בבחי׳ פנימית. 
ועיין מ״ש במ״א גבי קי״ס דכתיב ויהי הענן והחשך ויאר שהענן דישת חשך סתרו בעצמו ממש נמשך בבחי׳ אור וגילוי. ועד״ז י״ל בענין בענין פי׳ מגלה עמוקות מני חשך דגבי תורה. 
וכעין זה מצינו בשמיני עצרת שהוא שמחת תורה שהמקיפים דסוכות נמשכים בבחי׳ פנימית וכמ״ש במ״א ע״פ בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. שזהו ענין סוכות ושמע״צ. ובזהר פ׳ לך לך דפ״ה ע״ב פי׳ פסוק זה על עסק התורה בצלו דא קב״ה כו׳ ופריו מתוקלחכי אלין מלין דאורייתא דכתיב בהו ומתוקים מדבש כו׳ והיינו שהפרי היא המשכה בבחי׳ פנימית שנמשך מבחי׳ הצל והמקיף (ועיין בזהר פ׳ נח דע״ב סע״ב): 
והנה אתפשטותא דמשה בכל דרא היא בחי׳ הביטול שיש בכל אדם שהוא מבחי׳ משה ונחנו מ״ה כו׳ כמ״ש במ״א סד״ה משה ידבר. שעיקר עסק התורה צ״ל בבחי׳ ביטול ומשה הוא בחי׳ דעת שהוא הממשיך בחי׳ יחוד אור א״ס ב״ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם שיהא בבחי׳ אהל מועד מלשון ונועדתי לך שמה כו׳ אותיות ונודעתי דהיינו לידע את ה׳ שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו ע״ד מ״ש ראו עתה כי אני אני הוא. דהגם שמקרא זה נאמר על לעתיד כנ״ל מ״מ כח זה יש בכל נפש מישראל ביניקתה מנשמת משרע״ה לקשר מחשבתו בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר גשמי שרואה לעיני בשר כו׳. 
והנה עד״ז יובן ג״כ פי׳ לבוא אל אהל מועד היינו כי צריך להיות על דרך בא לכאן ותלמודו בידו כי הרי התורה שלפנינו נתלבשה בגשמיות. וכמ״ש ואנכי תרגלתי לאפרים פי׳ בחי׳ אנכי מי שאנכי תרגלתי והשפלתי בבחי׳ רגל הם כל ענינים גשמיים שבתורה שבע״פ כו׳ וצ״ל קחם על זרועותיו בחי׳ אהבה ויראה כו׳ וזהו בחי׳ בא לכאן שהוא השתפכות הנפש למקורה ושרשה וכמ״ש בד״ה כי תבאו אל הארץ בפ׳ בהר ועמ״ש בד״ה יונתי בענין קומי לך כדי שתהיה רעיתי כו׳ ע״ש. 
והנה במשה ממש הפי׳ ולא יכול משה לבוא כו׳ מבואר למעלה דהיינו מפני שהענן היה מבחי׳ ישת חשך סתרו כנ״ל. אך בבחי׳ אתפשטותא דמשה שבכל אדם דהיינו הדעת שבנפש אלקית הפי׳ כפשוטו שלא יכול לבא ולהתגלות באדם בחי׳ דעת זה מחמת הסתר נה״ב. 
וכדי שיבא ויתגלה בחי׳ משה שבכל אדם להיות בחי׳ בא לכאן צריך לזה המשכת אתעדל״ע מלמעלה והיינו ע״י המצות שעי״ז נאמר קחם על זרועותיו כי צדקה תרומם וכמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ שע״י קיום המצות נמשך כח עליון ומקיפים עליונים להעלות הנפש ולקשרה בה׳. 
וזהו ענין ויקרא אל משה. אני הוא הקורא שהמצות נק׳ מצות המלך ואיתא במדרש תנחומא פ׳ ויגש היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו והענין כמ״ש במ״א ע״פ וזכרתם את כל מצות הוי׳ ועשיתם אותם. כי הנה מצוה הוא מ״צ בא״ת ב״ש י״ה. 
והרי א״כ מצוה היא שם הוי׳ והיינו שנקראו המצות רמ״ח אברים דמלכא שהיא בחי׳ כלי לאור א״ס ממש. ולפעמים נקראו מצות המלך כי מצות מלך היא בחי׳ ציווי המלך שהוא מל׳ דאצילות. 
והענין כי המצות כמו שנמשכו למטה הוא בחי׳ מצות המלך אך שרשן למעלה הוא בחי׳ אברים דמלכא. והיינו ע״י אתעדל״ת של האדם ממשיך להיות המצוה אברין דמלכא כו׳. וזהו שבתחלה נק׳ המצות שלוחי ה׳. 
והיינו כמו שהן תחלה בבחי׳ מל׳ וזהו ענין והנה סולם מוצב כו׳ ומלאכי אל קים עולים כו׳ פי׳ מלאכי אלקים הם המצות שהן מתעלים למעלה ע״י הסולם היא בחי׳ תפלה כמ״ש במ״א גבי ענין יוהכ״פ. אך מ״מ גם אז אינן שלוחים כמלאכים. שהמלאך הוא בחי׳ נברא יש מאין. אלא על דרך אני הוא הקורא. אני ממש.  והיינו המשכת הכח בנפש שעי״ז תרומם הנפש להיות בבחי׳ בא לכאן. 
וזהו ואני תפלה והנה זו היא ג״כ הכנה להיות אח״כ בעסק התורה בחי׳ ואשים דברי בפיך ובצל ידי כו׳ וכמאמר קדשנו במצותיך תחלה ואח״כ ותן חלקנו בתורתך וכמ״ש מזה בד״ה וידבר אלקים כו׳ אנכי כו׳ ע״ש. 
וזהו ענין וידבר ה׳ אליו מאהל מועד ועמ״ש מכ״ז בפ׳ במדבר ע״פ במדבר סיני באהל מועד דפי׳ אהל מועד מלשון ונועדתי כו׳ על דרך מ״ש ראו עתה כי אני אני הוא כו׳ וכנז״ל. 
והמשכה זו הוא ע״י עסק התורה וכמ״ש סד״ה המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ תשב״כ ותשבע״פ שאז הוא לראות בחי׳ ראייה והתגלות. והיינו ע״י בחי׳ אני הוא הקורא ואני הוא המדבר וזהו אני מדבר בצדקה פי׳ ע״י צדקה וגמ״ח שהאדם עושה נמשך להיות בעסק תורתו בחי׳ אני מדבר והיינו כמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך כו׳ וכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו׳ וכמ״ש במ״א ע״פ ששים המה מלכות כו׳: 


 ==ויקרא,  ב׳==
אדם כי יקריב מכם וגו׳. להבין החילו שלא לנוכח אדם כי יקריב לשון נסתר וסיים תקריבו את קרבנכם לשון נוכח. וגם דכי יקריב לשון יחיד ותקריבו את קרבנכם לשון רבים. וגם דהל״ל מלת מכם קודם כי יקריב היינו אדם מכם כי יקריב כו׳. אך הנה נודע שיש בכל אחד ב׳ נפשות. נפש האלקית ונפש הבהמית. אשר נפש האלקית שרשה מבחי׳ אדם כמ״ש ויברא אלקים את האדם בצלמו. 
וכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וכמ״ש במ״א בד״ה ותחת רגליו כמעשה לבנת כו׳, והשתלשלות שלה למטה הוא ע״י בחי׳ פני אדם שבמרכבה. ונפש הבהמית היא נלקחה משמרי האופנים ושרשה מבחי׳ פני שור. 
ותכלית ירידת הנשמה לעוה״ז הוא כדי לברר נה״ב להיות בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא והיינו ע״י נפש האלקית המתלבשת בה ומתבוננת בה׳ אחד בק״ש שמע ישראל כו׳ ועי״ז ואהבת בכל לבבך בשני יצריך כו׳. אך קודם ק״ש תקנו חכמים שתים לפניה לקיום הק״ש. כי א״א להכניע ולכבוש את רוח הנה״ב תחת ממשלת הנה״א כ״א ע״י שרשה של הנה״ב שמקור חוצבה הוא מחיות הקדש שבמרכבה פני אריה פני שור כו׳ כי אין הדינין נמתקין אלא בשרשן וכמ״ש מזה בד״ה כי תצא למלחמה על אויביך ובד״ה ונתתי לך מהלכים. 
והנה עי״ז נעשה עלייה גם לנפש האלקית ע״ד והחיות נושאות את הכסא. וכמ״ש מזה בד״ה זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. והנה ע״י העלאת מ״ן ואתעדל״ת נמשך אתעדל״ע וזהו ענין שנאמר בקרבנות ריח ניחוח להוי׳ וכמ״ש בד״ה והקרבתם עולה אשה. 
והנה בחינה זו זהו ענין מה שבאתעדל״ת אתעדל״ע אך יש ג״כ אתעדל״ע מלמעלה הנמשך לעורר אתעדל״ת דהיינו לעורר את האדם להקיצו משנתו בהבלי העולם דכמו שבתחלת בריאת העולם היה ההמשכה בחסד חנם כי חפץ חסד הוא. 
ואח״כ תולה במעשה התחתונים כמ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה. אבל מ״מ עם היות שצ״ל אתעדל״ת דוקא אבל עכ״ז נמשך אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת וכמ״ש מזה בד״ה ועשית בגדי קדש ועמ״ש סד״ה ואתחנן אל הוי׳ וסד״ה וישכם לבן וסד״ה אני ישנה בענין שראשי נמלא טל. 
ויובן זה בעבודת ה׳ דהנה אנו רואים שיש ב׳ מדרגות בעבודה. הא׳ בחי׳ אתעדל״ת ביגיעת נפש ויגיעת בשר בהעמקת הדעת בהתבוננות ולב נשבר שעי״ז יבא בנפשו גילוי אור קרבת אלקים והיינו באתעדל״ת אתעדל״ע. 
ומדרגה הב׳ היינו שלפעמים יוכל להיות התפעלות בנפש שלא ע״י הכנה ויגיעה כלל וכמו שאנו רואים שיש הרבה אנשים שמתעוררים פתאום ויתלהב לבם ומוחם בתפלה משך זמן מה בלי נודע להם הסבה מאין בא אליהם התעוררות זאת ובמעט זמן יכלה כח התעוררות זאת. 
והיינו שהיא באמת הערה מלמעלה רק אתעדל״ע  לעורר אתעדל״ת ועמ״ש בד״ה שיר השירים בענין פי׳ התהללו בשם קדשו. והנפקותא בין מה שבאתעדל״ת אתעדל״ע ובין האתעדל״ת הנמשך רק מצד אתעדל״ע שכאשר יש אתעדל״ת ממש ע״י יגיעת נפש אזי הוא דבר שיכול להתקיים לעד שהרי ע״י אתעדל״ת נתעורר אתעדל״ע והיא המאירה ומתגלה בנפש בבחי׳ פנימית כיון שהכין לבו לזה תחלה, ולכן עי״ז יתן כח ועוז בנפשו להיות עוד אתעדל״ת משא״כ כשאין יגיעת נפש ויגיעת בשר מלמטה רק מה שנתעורר נפשו ע״י ההערה מלמעלה ולא הכין לבו לעורר אח״כ נפשו הנה יוכל להיות חולף ועובר ההתפעלות ואין לה קיום כי בהסתלק הארה עליונה זו שאינה מאירה רק בעת רצון אזי היה כלא היה ההתפעלות מאחר שלא היתה רק בסיבת הערה והארה עליונה לכן בהסתלק האור בטילה האהבה שנסתעף ממנה, וזהו ענין איש מזריע תחלה יולדת נקבה. 
ונשים דעתן קלות ותוכל להתפתות אחר התפלה לתאוות העולם. אבל אם אשה מזרעת תחלה להיות באתעדל״ת אתעדל״ע אזי יולדת זכר שהוא דעת חזק בעבודה כו׳, ועמ״ש מענין איש מזריע תחלה סד״ה והיה מספר בנ״י גבי בת קול מכרזת ומ״ש בד״ה שוש תשיש ותגל. וזהו הסבה למה שקובלים א״ע בעלי העבודה על היות בהם רוח טהרה והתעוררות לעבודת ה׳ על כמה שבועות ואח״כ פוסקת לגמרי כו׳. והסבה לזה הוא לפי שהתעוררות זו היתה מלמעלה לבד לכן אחר הפסק והסתלקות אור האתעדל״ע נשאר על עמדו וטבעו. ועמ״ש ע״פ היינו כחולמים: 
ב וזהו אדם כי יקריב מכם כי הנה בחי׳ אדם הוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם כי באמת לאו מכל אלין מדות איהו כלל אלא שמתלבש בע״ס ונק׳ רמ״ח אברים דמלכא כדי להאיר עי״ז לנש״י וכל העולמות ואזי נקרא כמראה אדם וזהו ענין שיעור קומה ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין שיעור קומה חסד דרועא ימינא וגבורה דרועא שמאלא כו׳ ועמ״ש בד״ה מה טוב חלקנו ובד״ה ואלה המשפטים בענין אדם אדמה לעליון ועמ״ש בד״ה ויאכילך את המן. 
ועל זה נאמר אדם כי יקריב היינו המשכת אתעדל״ע מבחי׳ אדם העליון להקריב לב האדם שלמטה לה׳ וכמ״ש כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. ועמ״ש סד״ה כי תצא. ועמ״ש בביאור ע״פ אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בענין פי׳ שכפה עליהם הר שהוא המשכת אהבה רבה מלמעלה שעי״ז ממילא נתעוררו ג״כ באהבה רבה. וזהו ענין כי יקריב מכם. ועיין ברבות (סדר במדבר פ׳ ג׳) ע״פ אשרי תבחר ותקרב. וזהו כי יקריב מכם מכם ממש שיקריב את נפש האדם שלמטה לה׳. ולכן אמר תיבת מכם אחר אומרו כי יקריב. ולא אמר אדם מכם כי יקריב שא״כ היה הפירוש רק כפשוטו לבד שאדם הגשמי שלמטה יקריב. אבל באומרו כי יקריב מכם בא לרמז אל ענין הנ״ל ולכן נאמר כי יקריב לשון יחיד דקאי על אדם העליון שהוא אחד, וע״ד מ״ש ברבות (בראשית פכ״א) ע״פ הן האדם היה כאחד ממנו כיחידו של עולם דהיינו כמו בחי׳ אדם העליון. ואח״כ נאמר מן הבהמה כו׳ תקריבו את קרבנכם זהו בחי׳ הקרבן שהאדם שלמטה יקריב, ולכן נאמר תקריבו לשון רבים לפי דקאי על בנ״י. 
וזהו עצה טובה ממנו ית׳ שמיד בעת רצון זה אשר נמשך מלמעלה התעוררות להעיר את נפש האדם תומ״י תתחילו אתם ג״כ לעורר אתעדל״ת ג״כ דהיינו לאכפיא ולאהפכא את מדות נה״ב והוא ענין תקריבו את קרבנכם שהוא מן הבהמה מן הבקר כו׳ כדלקמן. 
וזהו כמ״ש משכני אחריך נרוצה פי׳ כאשר תמשכני באתעדל״ע אזי מיד אחריך נרוצה, אבל אם לא יתאמץ לעבוד עבודתו לברר נה״ב אזי אף שנמשך אתעדל״ע לעורר הנה״א לא יהיה לזה קיום והתמדה. אבל כאשר מיד שאדם העליון יקריב מכם קרבן דהיינו כשיהי׳ אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת. אזי תומ״י תתחילו גם אתם להקריב את קרבנכם מן  ספרי כ״ק אדמו״ר הזקן > ליקוטי תורה > פרשה ויקראהבהמה כו׳ אזי יהיה דבר המתקיים (ועמ״ש סד״ה משה ידבר בענין והאלקים יעננו שבחי׳ יחודא תתאה יענה להמשכה זו של משה שהמשיך מבחינת יחודא עילאה להיות מלמטה למעלה כמו מלמעלה למטה, ועד״ז יובן כאן ענין אדם כי יקריב הוא ההמשכה מלמעלה למטה מיחודא עילאה ומן הבהמה תקריבו הוא כענין יעננו כו׳ וגדול העונה אמן. כי יתרון האור הוא מן החושך שע״י בירור נה״ב נמשך להיות והחיות נושאות את הכסא וכמראה אדם שעליו לבחי׳ כי לא אדם הוא וכמ״ש מזה בד״ה זכור ושמור הנ״ל). והנה קרבן זה שתקריבו אתם הוא מן הבהמה כו׳. משא״כ אדם כי יקריב הנה הקרבן הוא מכם והיינו כמש״ל שבכל א׳ יש בחי׳ נפש האלקית ונפש הבהמית. והנה בענין אדם כי יקריב שהוא האתעדל״ע הנמשך מלמעלה לעורר ולהקריב נפש האדם שלמטה הנה הערה זו מגיע לנפש האלקית לבד שהוא חלק אלוה ממעל ונק׳ נר הוי׳ נשמת אדם שהיא בחי׳ אדם נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, עמ״ש בד״ה אלה מסעי. 
ויש בה אהבה טבעית מצד שרשה ומקור חוצבה רק שהיא מוסתרת וצריך להוציאה מן ההעלם אל הגילוי ע״כ ע״י הגילוי והאתערותא דלעילא תצא אהבה זו מההעלם אל הגילוי להיות בטל לה׳ כנר בפני האבוקה אבל הנפש הבהמית שכבר ירדה וכלולה מטוב ורע רובה ככולה רע כו׳ לא שייך בה לומר כן ולכן אף אם נמשך אתעדל״ע אין זה שייכות לנפש הבהמית והגוף כי הגם שרוח האדם העולה היא למעלה עכ״ז היא בהמה ויורדת למטה אלא שזהו עבודת האדם דוקא לברר נפשו הבהמית ונק׳ עובד אלקים כמו עורות עבודין שמעבד אותן ומתקנן וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ אני ישנה בענין אחותי רעיתי ועמ״ש כה״ג כמ״ש כאן בד״ה וספרתם לכם בפ׳ אמור. 
וכמארז״ל במלאך הממונה על ההריון ששואל טפה זו מה תהא עליה כו׳ ואילו צדיק או רשע לא קאמר. וזהו כי יקריב מכם, כלומר לשון מכם היינו הנה״א לבד. אבל קרבנכם הוא מן הבהמה כו׳ היינו לברר הנפש הבהמית להיות בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא ע״י ההתבוננות בגדולת ה׳ כפי אשר שכלו יוכל שאת להוליד מזה אהבה עזה גם בנפש הבהמית. 
ומתחלה צ״ל אתכפיא בשלשה לבושי הנפש מחשבה דבור ומעשה בסור מרע ועשה טוב ואח״כ יבוא לבחי׳ אתהפכא. גם פי׳ מן הבהמה היינו כמבואר לעיל שכדי להכניע ולברר נה״ב הוא דוקא ע״י שרשה ומקורה מבחי׳ פני שור שבמרכבה וזהו שמזכירים בשתים שלפניה דק״ש איך שהמלאכים וחיות הקודש מקדישים וממליכים כו׳ שמזה דוקא תתפעל הנה״ב. 
וזהו מן הבהמה תקריבו היינו בחי׳ פני שור שבמרכבה. ופי׳ מן הבקר ומן הצאן היינו שני מדרגות חלוקות שיש ב נפשות הבהמיות. יש מי שהוא מבחי׳ בקר כי שור נגח הוא בחי׳ גבורות קשות והיינו מי שהוא כעסן בטבעו שמדה רעה זו היא בו בתגבורת יותר ויכונה בשם בקר ע״ש הרתחנות כו׳. 
ויש מי שאינו רתחן בטבעו וחלק הרע שבו הוא היותו בעל תאוה והוא שנפשו הבהמית היא מבחי׳ צאן שאינן נגחני׳ אדרבה קולם ברחמנות. אלא שהם בעלי תאות כו׳, הנה כל אלה צריך לאכפיא. 
וז״ש מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם כל א׳ לפי מה דידע בנפשו מהותו וטבעו כך יראה לאכפיא מדה זו ואז יהי׳ דבר המתקיים כו׳. וזהו משכני אחריך נרוצה. משכני לשון יחיד הוא אתעדל״ע לעורר האהבה הטבעית שבנפש האלקית. 
ועמ״ש מענין משיכה גבי בהמ״ז בפ׳ עקב בד״ה שייכות ברית ותורה לבהמ״ז, והנה עי״ז הנה״א מבררת ג״כ הנה״ב כנ״ל. וזהו אחריך נרוצה לשון רבים בשני הרצונות דנה״א ונה״ב, וזהו יפה את רעיתי כתרצה עמ״ש בד״ה הנך יפה רעיתי. 
ואח״כ נאמר הביאני המלך חדריו לשון יחיד כי חדריו היינו שיתא סדרי משנה שהן בחי׳ חג״ת חסד דין רחמים ר״ת חדר שמהם נמשך כשר ופסול טמא  וטהור חייב וזכאי, והביאני לשון עבר דהיינו כמארז״ל כשהתינוק בבטן אמו מלמדין אותו התורה כולה דהיינו בעוד הנשמה בבחי׳ עיבור למעלה, ועמ״ש מזה בד״ה והיה לכם לציצית ובד״ה ראה אנכי נותן, ומזה נמשך הכח אח״כ שיאיר לו אור ה׳ וכח האהבה ויראה להיות משכני דהיינו לפי שמכבר הביאני המלך חדריו. (ועיין מענין משכני אחריך נרוצה בפ׳ אחרי דנ״ט ע״א, ובפ׳ ויחי דרכ״ט ב׳. ומענין חדריו בפ׳ ויקרא דף ד׳ ע״א ובפ׳ לך לך ד״צ ע״א ועיין מענין משכני בגמרא חגיגה דט״ו סע״ב וברבות וישב ר״פ פ״ו בשלח ס״פ כ״ד. אמור פכ״ז כנרשם בספר בית אהרן). והנה להמשיך אתעדל״ע זו דאדם כי יקריב הוא ע״י עסק התורה שהיא בחינת אדם רמ״ח פקודין רמ״ח איברין ושס״ה ל״ת שס״ה גידים וכמ״ש בד״ה ויאכילך את המן. ולכן ע״י עסק התורה נמשך להיות כי יקריב. 
וכמ״ש קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה. ועמ״ש בד״ה רני ושמחי גבי כי אתה נרי א״ת הם בחינת אותיות התורה כו׳ ומ״ש מזה בד״ה ואתה תצוה גבי מאת בני ישראל וזהו שבעסק התורה נאמר או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי ב׳ פעמים שלום והיינו כמ״ש שלום שלום לרחוק ולקרוב וכמ״ש במ״א בד״ה ביום השמע״צ. 
וכיון שכן נמשך מזה ג״כ בחי׳ שלום דלרחוק שיהיה נעשה קרוב. וזהו אדם כי יקריב מכם וזהו תשמרו להקריב לי שמור זו משנה שעי״ז נמשך להיות להקריב לי. ועמ״ש מזה סד״ה צו את בנ״י ואמרת אליהם את קרבני. וברבות בקהלת ע״פ אדם אחד מאלף מצאתי זה משה שבא לאלף דור כו׳. הה״ד דבר צוה לאלף דור. ועז״נ ג״כ אדם כי יקריב דהיינו ע״י התורה. ועמש״ל בענין משה ידבר כו׳ (וע׳ עוד מענין אדם כי יקריב כו׳ ברבות סדר בא פי״ז ויקרא פ׳ ב׳ ור״פ בלק) וזהו דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב כו׳ ועי״ז ג״כ אח״כ מן הבהמה תקריבו וכנ״ל והוא ע״י קיום המצות שהמצוה יש לה סגולה פרטית להעלות את נה״ב ולקשרה באור א״ס ב״ה כי צדקה תרומם גוי. וכמ״ש במ״א בד״ה המגביהי לשבת: 
והנה ע״פ כל הנ״ל יובן ג״כ ענין פסח וספירת העומר כי בפסח הוא אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת והאתעדל״ע הוא לעורר הרצוא בנפש האלקית אבל הנה״ב לא נתהפכה עדיין ולכן נאמר כי ברח העם וכמ״ש בסש״ב ס״פ ל״א. 
וזהו כענין אדם כי יקריב מכם וכמ״ש קול דודי כו׳ מדלג על ההרים שהוא בזכות התורה שנק׳ הר כמ״ש ישאו הרים שלום לעם כמ״ש במ״א, לכן אח״כ תומ״י ביום שני הוא קרבן העומר שעורים שהוא מאכל בהמה, להיות בירור נפש הבהמית וספירת העומר וספרתם לכם בחינת בירור ז׳ מדות דנה״ב. 
והוא כענין מן הבהמה מן הבקר כו׳ תקריבו דהיינו אתעדל״ת ואזי עי״ז אח״כ בשבועות מתן תורה הוא בחי׳ אתעדל״ע שאחר אתעדל״ת התגלות רצונו וחכמתו למטה כי הנה בחינת כי יקריב ותקריבו זהו העלאה ממטה למעלה אבל במ״ת כתיב וירד ה׳ על הר סיני להיות המשכה למטה ועיין ברבות פ׳ ואתחנן ע״פ אשר לו אלקים קרובים אליו. 
וההפרש שבין בחי׳ עסק התורה שקודם הרצוא דהיינו בחי׳ אדם כי יקריב לבחי׳ עסק התורה שאחר הרצוא ובירור נה״ב היינו שע״י זה הרצוא ובירור נה״ב נמשך בעסק התורה מבחי׳ כי לא אדם הוא להמשיך משם המשכה חדשה בבחי׳ אדם וכמ״ש במ״א: