עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/וישב (וחנוכה)" (פסקה)

==פרשת וישב==

===ד"ה וישב יעקב===
'''וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.''' להבין ענין זה, גם כפל לשון '''ארץ מגורי אביו ארץ כנען.''' הנה כתיב: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". שיש שני ארצות שהם ב' בחינות כלים להשראת חיים עליונים (כמו חיים לשון רבים, כך ארצות לשון רבים).

ובאור העניין, צריך להבין למה נקראת ארץ ישראל בכל התורה "ארץ כנען". והרי חם הוא אבי כנען, ומה הוא היחוס והשבח ארץ ישראל בזה (וגם להבין מה שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה"). גם מה שכתוב: "ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאות ביום ההוא". הנה נודע שכל התורה כולה נדרשת בזה לעומת זה, כי כמו שיש לבן ועשו בקליפה, וכן שר הטבחים ושר המשקים וכו', כך יש כל בחינות אלו בקדושה, כי זה לעומת זה עשה אלוקים. 

והנה שלשה בני נח הם למעלה בקדושה ג' בחינות גווני קשת, חיור, סומק, ירוק. אלא שבהשתלשלות העולמות בבחינת נפילה ממדרגה אחר מדרגה נעשה חם גשמי אבי כנען. ולהבין עניין כנען בקדושה, הנה כנען פרושו סוחר, כמו שנאמר: "כנעניה נכבדי ארץ". וכתיב: "כנען בידו מאזני מרמה". היינו על דרך משל כמו הסוחר אשר יפזר ממון כסף וזהב ומוציאם מרשותו כדי להרוויח ולהשתכר, וכל עיקר כוונתו להיות מפזר ונוסף עוד. כך הנה מקור נשמת ישראל שהוא בחינת כנסת ישראל נמשלה בגלות לסוחר זה, כדכתיב: "בא אחיך במרמה ויקח ברכותיך". כי הנה כתיב: "עת אשר ישלט האדם באדם לרע לו", שעל ידי התלבשות השכינה בבחינת גלות בתוכם להשפיע להם, על-ידי זה מתבררים כל ניצוצות הקדושה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא גלו ישראל אל בין האומות אלא כדי שיתוספו להם גרים" וכו', להיות "בלע המות" וכו' "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" "ונגלה כבוד ה' כי עין בעין יראו" וגו'. 

וכמו שהוא בכללות העולם, כך הוא בפרטיות בכל נפש מישראל בעבודת ה'. כי הנה הנשמה טרם ירידתה לעולם הזה להתלבש בגוף ובנפש החיונית הבהמית קשורה ומיוחדת במקורה ושורשה במאצילה ברשפי אש האהבה בטבע כשלהבת העולה מאליה כו', והיה לה בחינת אהבה ויראה טבעיות בגילוי רב שהוא בחינת כסף וזהב. כסף מלשון "נכסף נכספת", דהיינו בחינת אהבה. וזהב מצפון יאתה שהוא בחינת שמאל שהוא בחינת יראה. ואחר כך כשירדה הנשמה לעולם הזה להתלבש בגוף הגשמי הנה גם בחינת אהבה ויראה שהיה לה הם מסותרות ומכוסות בלב הגשמי ואינה יכולה לראות{{הערה|צ"ל '''להיות.''' הגהת אדמו"ר רש"ב נ"ע.}} באהבה ויראה בהתגלות כל כך כבתחילה, ונמצא שנגרעו האהבה ויראה מערכם. ואם כן למה ירדה הנשמה לעולם הזה? מאחר שהיא ירידה גדולה וגרעון גדול מבתחילה.

אך הנה כתיב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". '''אלפי''' לשון לימוד, כלומר שיש לי יתרון למעלה בתורת פיך בעולם הזה, יותר מבחינת זהב וכסף שהיתה הנשמה למודה בהם בתחילה. והעניין, כמו שאמרו רז"ל: "יפה שעה אחת בתשובה" וכו', כי ע"י תשובה עילאה מעומקא דלבא תהיה דביקת הנפש באלהים חיים יותר נפלאה ברעותא דלבא כמ"ש לקמן. ונמצא שאע"פ שיש לה גרעון באהבה ויראה טבעיות שבחיצונית הלב הגלויים, מ"מ יהיה לה יתרון בבחי' רעותא דלבא בנקודת פנימית הלב כיתרון האור הבא מן החשך דוקא. 

וביאור העניין כי הנה כתיב "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים" {{ממ|ישעיהו|מד|ו}}. פי' ע"ד מ"ש אני ה' לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא וכו' בלי שום שינוי, כי אין בריאת עולמות עליונים ותחתונים תופסים מקום כלל וכולא קמיה כלא חשיב ממש. ומבלעדי, פי' מה שהוא זולת בחי' זו, דהיינו באמצעות הזמן שנראה העולם ליש ודבר בפ"ע בחי' זמן ומקום, אין אלהים זולתי שהוא בחי' אלהים חיים ומלך עולם כמאמר ומבלעדיך אין לנו מלך גואל וכו' שכל העולמות עליונים ותחתונים נתהוו מבחי' מלכותו ית' וכדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים וגו', ושם עלו השגת כל הנבראי' העליונים ותחתוני', אבל בהקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כי הוא רם ונשא מגדר ההשגה ואינו נתפס בתוך עלמין לא בבחי' ממלא ולא בבחי' סובב בשום שכל והשגה בעולם אלא ברעותא דלבא מקרב איש ולב עמוק, וכמ"ש "ממעמקים קראתיך ה'". מפני כי בחי' רעותא דלבא נמשך מהתבוננות זו עצמה אם ישים אליו לבו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל והוא רם ונשא למעל' מעלה עד אין קץ ותכלית אפילו מבחי' חכמה עילאה, אי לזאת תכסף ותכלה נפשו לבטל במציאות אליו יתב' לצאת ממאסר הגוף נרתקה ולהשתפך אל חיק אביה. משא"כ הנשמה טרם ירידתה להתלבש בגוף היתה אהבתה ודבקותה בשרשה לפ"ע השגתה וכן לענין היראה:

והנה בזמן שהיה בהמ"ק קיים היה נמשך בחינה זו רעותא דלבא מגילוי אא"ס ב"ה בהיכל קדשי קדשים כו' כמ"ש בתניא, להיות בטל רצונו לרצונו ית' וכמ"ש כי תהיו לי ארץ חפץ. אך בזמן הגלות הנה כתיב ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת וגו', משם דייקא, דהיינו כשתתבונן על ההיפוך מדרכי ה' איך שהוא רחוק מה' בתכלית הריחוק כמו עובר רצונו; ומאין נשפע להם שפע וחיות להיות בהם חיות וקיום מרצונו ית' שרצונו ית' הוא המחיה אותם כמ"ש "ואתה מחיה את כולם". אך על זה אמרו: "כמה ארך אפים לפניו", שמבחי' ארך אפים נמשך ונשתלשל ממדרגות עליונות דרך נפילה להחיות העכו"ם אף שהם עוברי רצונו. וזהו "אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה" שיושפע בחינת רצון עליון שהוא למעלה מעלה מגדר עלמין, שלא בבחי' ירידת והשתלשלות המדרגות בבחי' חכמה ומדות אלא בבחי' פנימית נקודת הלב שהיא בחי' תשובה עילאה שקדמה לעולם. וזהו "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". דהיינו שיהפך לבו מן הקצה אל הקצה ואתהפכא חשוכא לנהורא ע"י בחי' רעותא דלבא זו למאוס בחיי עוה"ז ותענוגים ולמשוך לבו ונפשו לדבקה בו ית'. 

והנה כל זה ע"ד משל הסוחר הנ"ל שמוציא כסף וזהב מרשותו להיות מפזר ונוסף עוד. כך הנשמה, אע"פ שמוציאה כסף וזהב שהוא בחי' אהבה ויראה הגלוים להתלבש ולהסתיר בגוף ונפש הבהמית, הנה עי"ז יש לה יתרון בבחי' רעותא דלבא כרשפי אש מן ההיפוך. וזהו "וחם הוא אבי כנען" בזקף גדול, שחמימות רשפי אש ושלהבת העולה למעלה מההיפוך הוא העושה בחי' כנען לסחור כנ"ל כמ"ש "טעמה כי טוב סחרה" וגו'. אך מתחילה צריך להקדים בחי' יראה תתאה, שהיא נמשכת מבחינת מלכותו ית' שהיא נק' בחי' כנען העליונה דקדושה, שמזה יעלה ויבא ויגיע להיות בחי' "כנען בידו מאזני מרמה", להגיע לבחי' רעותא דלבא בחי' פנימית הלב כנ"ל. וזהו "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראהו באמת", דהיינו באמתות נקודת לבו. שהרי אנו רואים דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, ואעפ"כ עומד ברשעו ואינו שב מידיעתו; וגם אנו רואים שיש אפילו מי שיוליד אהוי"ר בלבו, וחולפת ועוברת כמו אחר התפילה כנ"ל. והיינו מפני שאינו נתפס אלא במוחו ושכלו בבחי' מקיף, אבל אינו נכנס לפני ולפנים שיתפעל הלב באמת לאמתו מעומקא דלבא. משא"כ כשיקראוהו באמת, דהיינו מעומקא דלבא, הנה "שפת אמת תכון לעד" ובל תמוט עולם ועד:

והנה כתיב "הקל קול יעקב", קדמאה חסר ו' שהוא בחי' קלא דלא אשתמע, וקול בתראה מלא ו' שהוא בחי' קלא דאשתמע כמ"ש בזוהר הקדוש. וביאור הדברים, הנה בחי' יעקב הוא יו"ד עקב, פי' שהיו"ד שהוא תחילת המחשבה, ביו"ד נברא עוה"ב, הוא נמשך לבחי' עקב ורגל שהוא בחי' הדיבור. ויעקב הוא מבריח מן הקצה אל הקצה. מריש כל דרגין. ובכל מדרגות עליונות יש ג"כ בחינת ראש ורגל כמ"ש "ועמדו רגליו ביום ההוא" וכתיב "והארץ הדום רגלי" וכתיב "ומקום רגלי אכבד ",ויעקב הוא בחי' יו"ד עקב בכל עולם ועולם לפי ערכו. 

והנה בחינת קלא דאשתמע הוא בחי' התורה שהוא בחי' המשכה כמשל הקול המחבר וממשיך מצפוני כוונת הלב לבא לידי גילוי בדיבור, וכך התורה היא בחי' חכמה עילאה בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא שהרי טעמי המצות לא נתגלו להיות בהתגלות רב להבין כל עמקי סודותיה בפרטי פרטות, ונמשכה לבחי' גילוי ע"י התלבשותה בדברים גשמיים סדר זרעים מועד וכו'. והוא בחי' קול והמשכה של יעקב יו"ד עקב דהיינו מבחי' יו"ד שהוא חכמה עילאה להיות נמשך עד עקב והוא עשי'.

אך כדי שיהיה האדם כלי ומכון שיהיה חכמה עילאה שורה ומתגלה בו בעסק התורה צריך להיות תחילה בבחי' ביטול בבחי' רעותא דלבא, והוא בחי' קלא דלא אשתמע, דרוח אמשיך רוח להיות אור ה' שורה ומתגלה בו להיות חכמת ה' בקרבו בהתגלות וחב"ד שבנפשו בטלים וטפלים אליו, והוא ענין אתדבקות רוחא ברוחא. וע"ז נאמר "אלוהי בקרבי" וכתיב "ואשים דברי בפיך", דברי ממש, כי דבר ה' זו הלכה היא היא הנגלית בו והיא המדברת מתוך גרונו. ולכן נאמר על התורה "בי מלכים ימלוכו", ואמרינן "מאן מלכי רבנן", ומתניתא מלכתא. כי להיותו בביטול אל דבר ה' ורצונו וחכמתו ואינו תופס מקום מצד עצמו כלל הנה דבר המלך הוא השלטון והוא בחי' מלך שגוזר ואומר שאם יטעון ראובן כך כו' יהיה כך. וכן לעשות כך ושלא לעשות כך וכו'. ואינו בבחי' עבד כ"א בעשיית המצות, שהוא כעבד המקיים מצות המלך ועושה דבריו:

וזהו '''וישב יעקב בארץ מגורי אביו.''' "וישב" הוא ענין השפלה וירידה ממקום עמידתו. ופי' שבחי' יעקב יו"ד עקב נמשך ונשפל להיות בארץ מגורי אביו. ומגורי יש בו ב' פירושים. הא' הוא לשון יראה, והב' הוא לשון אוצר כמו מגורה מלאה פירות שהוא כלי שאוצרין לתוכו. ושניהם עולים בקנה אחד כי יראת ה' היא אוצרו כתיב. וכן בדברי רז"ל אוצר של יראת שמים שהיא בחי' יראה עילאה יראה בשת בבחי' בטול הוא כלי קבול לחכמה עילאה שיהא שורה ומתגלה בו. ונקרא מגורי אביו כי יעקב הוא בחי' יו"ד עקב הוא בחי' הארה והמשכה מבחי' חכמה עילאה להמשיך עד סוף כל דרגין. ובחי' חכמה עילאה נק' אביו. 

והנה זה הוא בבחי' יחודא עילאה ואתדבקו' רוחא ברוחא בעסק התורה להיות בטל אליו ית' בבחי' חכמה עילאה כנ"ל. אך בבחי' יחודא תתאה דהיינו להיות כלי ומכון לשבתו ית' בבחי' קיום העולם בבחי' מלכותו שיהיה גם בזה שורה ומתגלה בחי' ה' אחד. הנה זה נמשך ע"י ישיבה והשפל' אחרת ממדתו של יעקב להמשיך מדת חסד מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין בארץ התחתונה הוא כנען, שהוא בחי' מלכותו ית' ומלך במשפט יעמיד ארץ והוכן בחסד כסא. שקיום העולם הוא בחסד כמ"ש עולם חסד יבנה דהיינו בעשיית המצות בכלל, ששרשם הוא בחי' חסד, ובפרטות הוא מצות הצדקה וחסד שלכן היא נקראת בשם מצוה סתם כו' שהיא שקולה כנגד כל המצות כמ"ש בתניא:

===ד"ה והנה אנחנו מאלמים אלמים=== 

'''והנה אנחנו מאלמים אלֻמים''' כו'. כתיב "אלה המלכים אשר מלכו" כו' שהן ז' מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה"כ למטה לשם ב"ן דאצי' מקור דבי"ע, ומשם ירדו בבי"ע וזהו ענין מיתת המלכים כידוע. והנה בשבה"כ נפלו כמה בחי' דהיינו הן בחי' נשמות והן בחי' מלאכים והן בחי' כחות אלקיים עצמם כולם נשברו ונפלו למטה בבי"ע, והכחות אלקיים נפילתן היינו שירדו להחיות בי"ע כו'. ופי' וענין השבירה של הכלים ושל הנצוצות כו' הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים, כמו עד"מ תיבת ברוך כשאותיותי' מצורפות בתיבה זו מתלבש בהן השכלה שהוא ענין הברכה, אבל כשיתפרדו הד' אותיות אלו זמ"ז להיות הבי"ת בפ"ע וכן הרי"ש וכו' אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל. ועד"ז הוא שבה"כ דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זמ"ז עד שנסתלק מהם האור שהי' מתלבש בתוכן קודם פירוד זה. ומצד זה ירדו במדרגה בבחי' בי"ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים מינים ממינים שונים כמ"ש "היש מספר" כו'. והנה עצמות המאציל ב"ה הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד כנודע. ולזאת כדי שיתהוו בחי' הנבראים שהם בבחי' רבוי גדול ובבחי' פירוד שהם בחי' יש ודבר בפ"ע, שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ב"ה שאין עוד מלבדו, הוצרך להיות ע"י שבה"כ, שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד עי"ז נעשה בחי' הרבוי של הנבראים, וגם ע"י פירוד זה נעשה כל נברא מהות בפ"ע שכל מלאך מובדל מחבירו כו'.

והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו ית' לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי. וכל שעדיין לא ירדו כ"כ אזי לא הי' הפירוד כ"כ, כי כל הקרוב קרוב יותר אליו ית' יש בו יותר הביטול והאחדות, וכל שנתרחקו יותר אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי, ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והרבוי ביותר. וז"ש "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד" כו', שהנהר הנמשך מעדן שהוא חכ' דאצילות בהיותה נמשכת והולכת דרך כל עולם האצי' עד הגן הוא בחי' מל' דאצילות הוא הכל נהר אחד עדיין מושלל מגדר ההתחלקות בתכלי'. כי באצי' איהו וגרמוהי חד שהן בבחי' ביטול אמיתי למאצילן ומיוחדין עמו בתכלית היחוד שהוא הפוך הפירוד והרבוי כו'. וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה אזי כתיב "ומשם יפרד והיה לד' ראשים". ואף שלא נתוסף בו מים עכ"ז נתפרד והיו לד' חלקים. והן ד' מחנות שכינה, פני ארי' אל הימין פני שור כו'. אך הם חלקים כוללים עדיין שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים. ובירידת המדרגה עוד נתחלק מבחי' מיכאל שהוא בחי' פני אריה לקפ"ו אלף בחינות מחולקות שהן מחנה מיכאל. וכן מבחי' גבריאל שהוא בחי' פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו'. וכ"ז הוא עדיין בעולם הבריאה, וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר שהן הרוחות דיצירה. ובעשיה מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה. והכל הוא מבחי' שבה"כ שמתפררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנ"ל. אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחי' עולם התקון, וזהו הנק' ואשר משרתיו כולם עומדים כו'. ובחי' יוצר משרתי' הם המתבררי' בכ"י כו':

והנה כמו שהוא במלאכים כך עד"ז נמצא בנשמות, שע"י רבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפררים לחלקים קטנים מאד ברבוי אחר רבוי כו', כי ד' דגלי מדבר הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה, ונשמת יהודה כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה, ואח"כ נתחלק להרבה נשמות פרטיים שבדגל מחנה יהודה, וכן בשאר הדגלים והשבטים עד שנעשו ס"ר בעולם הבריא'. כי התורה מדברת הכל בעולם הבריאה. אבל ביצירה נתרבו החלקים יותר במספר גדול הם בבחי' הרוח דיציר'. ובעשי' המספר של הנפשות דעשייה הוא גדול יותר מכולן. אך הס"ר נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו משבה"כ ונכללו בעולם התקון. וכמו שנמצא ענין השבירה שהוא בחי' הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכי' כנ"ל כך ימצא בכחות האלקיים ממש שנתחלקו לחלקים רבים מאד ונתפזרו לבי"ע כו', וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה נתרבה יותר הפירוד, דהיינו שכל חלק וכל נצוץ נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים ע"ד הנ"ל במלאכי' ונשמות. כי הנה ידוע ע"פ "ורוח אלקים '''מרחפת'''", '''רפ"ח מת''', דהיינו רפ"ח נצוצין שנפלו מעולם התהו עם הכלים שנשברו. ומספר רפ"ח הוא בחי' הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות שזהו ראשית ירידתן שאז נתפרדו למספר רפ"ח, וזהו רפ"ח מת כו'. אבל אח"כ כשנפלו מאצי' לעולם הבריאה אזי כל נצוץ מרפ"ח נצוצים הנ"ל שבאצי' נתחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאד, וכשנפלו מבריאה ליצירה אזי נתחלקו עוד לחלקים ונצוצים קטנים, וכן מיצי' לעשיה נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.

ובזה יובן מה שנמשך הגלות כ"כ הרבה יותר מן י"ז מאות שנה, וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ"ח ניצוצים, וכשיוגמרו הבירורים יבא משיח בב"א. וא"כ הוא תמוה, וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ"ח נצוצים במשך רב כזה אשר דור הולך ודור בא וכל א' מישראל מברר חלקו שצריך לברר? ומה גם שמספרן של ישראל שצריכים לברר הרפ"ח הם {{קיצור|ס"ר|שישים ריבוא}} כיוצאי מצרים, והרי עתה ב"ה ישראל רבים יותר ממספר זה יוסף ה' עליהם כו', וכ"ש בזמן הקדמונים, שהיה נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס"ר כמ"ש בגמ' {{הג|גיטין|נז|א|מסכת=כן}}, כפר שחליים כו'. אלא שהוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצים לאלפים ורבבות אין מספר, ומספר רפ"ח הוא באצי', ושם הם ג"כ מספר ס"ר נשמות כלליים שהם צריכים לברר רפ"ח חלקים גדולים, הן הניצוצות שבאצי'. וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנ"ל כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים, ולכך נמשך הגלות שעדיין לא נשלם כל הבירורים כו', וכשיושלם הבירור יבא הגואל בב"א:

והנה כתיב "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית", פי' שבחי' הריבוי שנעשה ע"י {{קיצור|שבה"כ|שבירת הכלים}} הנ"ל בנבראים שבבי"ע ובפרט בעשי', הרבוי והפירוד גדול יותר, שכל א' מובדל מחבירו ובבחי' יש ונפרד, וזהו "מה רבו מעשיך ה'" כו'. ו"כולם בחכ' עשית", '''עשית''' הוא ל' תיקון, שע"י החכ' הם מתתקנים בבחי' עולם התיקון, דהיינו שע"י החכ' מגיע ונמשך בהם הביטול להיות בטלים ונכללים אליו ית' ולהיות מתחברין יחד עי"ז ולא יהיו מפורדים, וזהו עבודת הישראל. וזאת תורת האדם לברר בירורין ולהעלותן מבחי' הפירוד לאחדות ה', וזהו "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". פי' '''אתה''' היינו {{קיצור|מהו"ע|מהותו ועצמותו}} ית' שהוא יחיד ומיוחד ב"ה. '''ושמך''' הוא בחי' הזיו והאור המתפשט ממנו הנקרא אא"ס ב"ה הוא ג"כ אחד בתכלית. '''ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ,''' דהיינו שהם עושים בחי' אחד אפי' בארץ, שעם היות שבארץ הוא הפירוד היותר גדול כנ"ל שעיקר הפירוד והרבוי הוא בעשיי', אעפ"כ הישראל ע"י עבודתן ותורתן הם עושים שם ג"כ אחד, שהם מעלים הניצוצים שנפלו שם בשבה"כ שיתעלו באחדות ה':

וזהו '''והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה.''' שזה הי' ג"כ עבודת השבטים ראובן ושמעון כו' שהיו מבררים הניצוצין שנפלו בבחי' פירוד בשבה"כ, והיו מעלי' אותן בבחי' מ"ן להתכלל במל' דאצי', ועי"ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים, שהרי נכללו באחדות ה' בבחי' מדת מלכותו ית'. וזהו פי' '''מאלמים אלומים.''' עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שיבולים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותן באגודה אחת, וזהו הנק' אלומה כידוע. והרי מתחילה היו השיבולים מפורדים זמ"ז וע"י קשירה זו היו לאחדים. כמו"כ ממש הוא עניין הבירורים והעלאת הניצוצות הנ"ל כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה', שנמצא נעשו ונכללו בבחי' אחד ממש ממה שהיו בתחילה בבחי' פירוד ורבוי כנ"ל.  וזהו '''מאלמים אלומים,''' היינו העלאת הניצוצות בבחי' מ"ן, '''בתוך השדה''' הוא בחי' חקל תפוחין שהיא מל' דאצי' שלשם נכלל המ"ן כנודע.

ועוד זאת מה שנקרא העלאת מ"ן בלשון מאלמים אלומים. מלשון אלם שאינו יכול לדבר. הואיל ועניין העלאת מ"ן הוא בחי' בטול היש שנתבטל ממש להכלל בה', הרי אז הוא בבחי' אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש. וכיון שעיקר העלאה זו הוא בחי' הבטול ע"כ הוא הפוך ההשפעה ונק' אלם (וכעניין איידי דטריד למיבלע כו', עיין מ"ש ע"פ התוספתא דבשלח ([[זהר חלק ב נא א|דף נ"א]]) בעניין אגלידו מיא כו', ועמ"ש בטעם שהמסעות היו מ"ב, וספירת העומר הוא מ"ט ימים, כי בסה"ע שהוא המשכות יש בכל מדה בחי' גילוי מל' דחסד כו', משא"כ במסעות העלאות הפוך הגילוי כו' ע"ש). כי הנה הדיבור שבאדם אינו צריך לו, רק בשביל לדבר לזולתו, אבל כשהוא בפ"ע א"צ לדבר. וכך יובן למעלה בנמצאים הרוחניים עניין בחי' הדבור שבהם (כמו שמצינו בגמ' שתי רוחות מספרות כו'), הוא בחי' כח ההשפעה לזולתו מעילה לעלול, וזהו כשהעילה הוא מהות בפ"ע אז יכול להשפיע להעלול שלו, אבל בהיותו דבוק בעילתו וטרוד לקבל שפע לעצמו אז הוא בבחי' בטול לעילתו ואין בו כח להשפיע לזולתו מצד עוצם ביטולו כו'.

ובחי' ביטול זה שדבוק בעילתו הוא עד"מ העובר כשהוא בבטן אמו, שאינו מהות בפ"ע רק אוכל ממה שאמו אוכלת כו', אלא לאחר הלידה נעשה יש בפ"ע עד שיכול אח"כ לדבר לזולתו כו'. ועד"ז יובן בענין הבירורי' שעולים בבחי' מ"ן ונכללים בבחי' עיבור ביסוד דנוק', דהיינו שמתחילה היו בבחי' יש ודבר בפ"ע והי' יכול להשפיע לזולתו, אבל כשנכלל בבחי' מ"ן שהוא בחי' בטול לאוא"ס ב"ה ודבוק בו בתכלית ה"ז בחי' עבור שאז אינו מהות בפ"ע, רק אוכל ממה שאמו אוכלת. ולפיכך נק' אז אלומים מלשון אלמים, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו מצד עוצם הביטול כמשל העובר כו', משא"כ קודם העלאה זו ועיבור זה הי' בבחי' יש לדבר ולהשפיע כו', אלא שע"י העלאה זו נעשה בחי' אלמים. ועד"ז יובן שיש ג"כ עיבור שני לאחר הלידה כמ"ש בע"ח, והיינו בשביל המשכת מוחין דגדלות צריך לבא מתחילה בבחי' הביטול בתכלית. וזהו העיבור שני, דהיינו שלאחר שהיו לו מוחין והי' יכול להשפיע לזולתו, עתה מתכלל בבחי' עיבור בתכלית הבטול (ונעשה בחי' אלם כנ"ל), כדי שע"י בטול זה יומשך לו אח"כ מוחין דגדלות מא"ס ב"ה.

והנה כל זה הי' עבודת השבטים שהן בעולם הבריאה (לבד מיוסף שהוא מאצי', כדלקמן אי"ה), והם מרכבה לבחי' מל' דאצי'. והוא כעניין י"ב בקר שהיו בים של שלמה, שהן י"ב בחי' שבראש הבריאה, והים עומד עליהם הוא בחי' מל' דאצי'. ולזאת עיקר עבודתם והעלאת מ"ן מהבירורים שביררו בבי"ע היה מגיע עד המל' דאצי' ולשם הי' נכלל בבחי' מ"ן. וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כנ"ל.

אמנם ידוע שהמ"ן אע"פ שכבר נכלל בבחי' מל' עדיין הוא צריך בירור שני ע"י המ"ד. והוא שנמשך מ"ד דז"א לברר המ"ן דנוק' ,וזהו עניין יחוד זו"נ. והעניין, כי אע"פ שנתבררו הניצוצות ונכללו בבחי' מ"ן שהוא בחי' ביטול לאלקות כנ"ל, עכ"ז א"א להם להתייחד ממש באלקותו ית' (כמו שהיו קודם {{ק|שבה"כ|שבירת הכלים}}, שהיו בחי' אלקות ממש מי"ס דתהו), עד שיומשך עליהם גילוי שם מ"ה דאצי' ועי"ז יתבררו בירור שני, והוא העיקר. יען בחכ' דווקא אתברירו, שהוא בחינת המ"ד, כי הבירור הראשון הי' רק שיהי' בהם בחי' ביטול היש, וזהו רחוק עדיין מאלהות מאד דאיהו וגרמוהי חד שהם בבחי' ביטול אמיתי, אלא ע"י שנמשך בהן בחי' מ"ד שהוא הארת שם מ"ה לבררם אז נכללו בביטול אמיתי באלקו'. וכמשל באדם שמברר בירורים ע"י שאוכל ושותה, ואח"כ מתפלל באהוי"ר ע"י כח זה שאכל ושתה, שנמצא נכללו החיות של המאכלים והמשקים שנפלו בשבה"כ בבחי' {{ק|האוי"ר|האהבה ויראה}} שלו. ועכ"ז הוא עדיין רחוק ממהו' אחד האמת, אלא כשע"י העלאת מ"ן דאוי"ר שלו נמשכו לו {{ק|דו"ר|דחילו ורחימו}} מלמעלה מאת ה' שתיפול עליו אימה כו' אז יוכללו באוי"ר זו שנמשכים מלמעלה מבחי' אלקות ממש. ועד"ז הוא בירור שני דמ"ד. ואפי' ר"ע שיצתה נשמתו באחד, עכ"ז הרי מס"נ של הנברא רחוק עדיין מאלקות, אלא שנמשך עליו הארה מבחי' אחד האמת ואז נכלל מס"נ שלו בבחי' אחד ממש. וזהו עניין "למהוי {{ק|אב"א|אחד באחד}}", שבחי' א' דיחו"ת ביטול היש נכלל ביחו"ע ביטול אמיתי כו'. 

ובחי' מ"ד זה הנמשך לברר המ"ן דנוק' זהו מדרגת יוסף הצדיק, שהוא בחי' "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן", שהגן הוא בחי' מל', ועד שם נמשך בחי' נהר הנביעה מאא"ס ב"ה, והוא בחי' הארת הקו"ח, ושם מסתיים ואינו נמשך בבי"ע, לכך הם עלמא דפרודא, "ומשם יפרד" כו'. אלא שיוסף הוא צדיק שמקשר וממשיך הארת אא"ס בבי"ע. והיינו ע"י שהנבראים נכללים בבחי' מ"ן בהמל' דאצי' כנ"ל, ויוסף ממשיך הארת אא"ס ב"ה במל' לברר את המ"ן בירור שני שיהיו נכללים באלקותו ממש כנ"ל. והארה זו היא בחי' הארת הקו וחוט דאא"ס, וזהו בחי' "ונהר יצא להשקות" כו' כנ"ל. ונמצא מדרגת הבירור דיוסף הוא למעלה מעלה מהבירור של השבטים, שבירור של השבטים הוא שמעלים מ"ן במל' דאצי' ועדיין לא נהפך לאלהות ממש עד שיוסף ממשיך המ"ד, שהוא הארת אא"ס שמלובש בחכמה, שזהו "ונהר יצא מעדן" כו' ובחכמה אתברירו בירור ב', ואזי נכלל המ"ן באלקות ממש שהיא התכללות יחו"ת ביחו"ע כנ"ל.

והיינו מ"ש "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", שהוא הבירורים מבי"ע להעלותן בבחי' מ"ן במל' כנ"ל. ויוסף עצמו בירר בירור זה הראשון ג"כ, אף ששרשו משם מ"ה דאצי' שהוא בחי' המ"ד, אעפ"כ מאחר שנתלבש למטה בגוף היה צריך לברר בירור זה התחתון ג"כ כשאר אחיו. וזהו "והנה אנחנו מאלמים" כו', שכולנו שוים בזה להעלות מ"ן במל'. אלא שלאחר בירור זה, "והנה קמה אלומתי" כו', שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ"ה דאצי', שעי"ז מדרגתו הוא להוריד מ"ד לברר בירור שני את המ"ן שכבר העלו במל'. ובירור זה אין בכח שאר השבטים שהן בבריאה כו' שלמטה מטה מאצי'. וזהו "תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" בבחי' ביטול ממש, כי בלעדי המ"ד דיוסף לא נכלל המ"ן שלהם באלקות ממש, רק שע"י המ"ד דיוסף שמבררם בירור ב' שיוכללו בביטול אמיתי דמ"ה. וזהו "ותשתחוין" כו', ואז הוא שנכללו באלקות כנ"ל {{ק|(ועמ"ש בענין ב' בירורים אלו ע"פ ואלה שמות)}}:

===[ביאור עניין ותשתחוין לאלומתי]===
והנה להבין ביאור עניין '''ותשתחוין לאלומתי.''' גם עניין החלום השני, השמש והירח כו' משתחוים לי, שהדברים מגיעים ליעקב, וכמ"ש ואביו שמר כו'. איך יתכן שיעקב שהוא למעלה במדרגה מיוסף כי הוא בחי' גוף ויוסף בחי' ברית, ואע"ג דגוף וברית כחדא מ"מ הוא גבוה כו', א"כ איך ישתחוה ליוסף, וזה תמוה. 

אך העניין כי השתחוואה כוללת ב' בחי'. הא' בחי' ביטול שבטל ומשתחוה כו', כמו "וצבא השמים לך משתחוים" שהם מתבטלים כו'. הב' הוא ענין המשכה שמרכין ראשו וממשיכו למטה. ובאמת הא בהא תליא שע"י הבטול גורם ההמשכה כו'. וכן ידוע ג"כ מהשתחוואה {{קיצור|שבש"ע|שבשמונה עשרה}} באמרו בא"י שהוא בחי' ביטול, וגם המשכה ע"י שמרכין ראשו וממשיך מבחי' ברוך בבחי' אתה כמבואר בפע"ח. 

ועד"ז יובן עניין '''ותשתחוין לאלומתי.''' כי הנה השבטים כשהעלו מ"ן במלכות וצריכים לעורר המשכת מ"ד דאצילות שעי"ז עיקר הבירור. ובאמת אין המ"ד נמשך אלא לאחר שיש העלאת מ"ן כי לית ברכתא שריא באתר ריקניא, רק כשיש כלי אז שורה האור, והמ"ן הוא כלי להמ"ד. לכן כדי לעורר המשכת מ"ד דיוסף היה צ"ל תחילה העלאת מ"ן דהשבטים בבחינת ביטול לעורר המשכה זו. גם יובן זה ממשל גשמי בזייוג זכר ונקבה שאין קישוי אלא לדעת. וכשהנקבה עורכת שולחנה אז נתעורר תאות הזכר כו'. וזהו '''והנה תסובינה אלומותיכם,''' שעשו הכלי והעלאת מ"ן '''ותשתחוין לאלומתי.''' ובהשתחואה זו עשו ב' בחי', א' הביטול שלהם לאור א"ס, הב' שעי"ז עשו ג"כ ההמשכה שיומשך המ"ד דהיינו שיומשך הארת הא"ס בבחי' יוסף, והמשכה זו שעשו הם היינו שיומשך בחי' האו"פ ביוסף. ואמנם השתחואה דיעקב היה רק עניין המשכה לבדה שהמשיך בחי' המקיף ליוסף כו'.

והנה סיבת שנאת השבטים ליוסף על חלומותיו כו' הוא לפי שהם טעו בדבר א'. בהיות כי ידוע בעניין "ששם עלו שבטים שבטי י"ה" כו'. שיש בחי' י"ב גבולי אלכסון בז"א דאצילות ונק' שבטי י"ה שנמשכים מאו"א. ולזאת סברו השבטים שלמטה, ששרשן משם וא"כ הם במדרגה אחת עם יוסף, שכולן שרשן מז"א דאצילות, וא"כ אין צריכים לו בשביל המשכת המ"ד שהרי כמוהו כמוהם משורש א' מבחי' ז"א שמשם המשכת המ"ד. אבל טעו בזה, כי אמת ששרשם מז"א כנ"ל אבל הם בעצמם למטה בבריאה. וכנ"ל בעניין בחי' י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה, הילכך הם רק המעלים מ"ן למלכות. משא"כ יוסף שלמטה הוא עצמו מבחי' יסוד דאצילות ממש, ולפיכך הוא דווקא הממשיך מ"ד והם צריכים לו כמו שכתוב, '''והנה תסובינה אלומותיכם''' כו', כנ"ל:

===ד"ה שיר המעלות בשוב===
'''שיר המעלות בשוב''' כו' '''היינו כחולמים.''' הנה החלום הוא מחבר שני הפכים בנושא א' ומרכיב שני עניינים הפכיים כאילו היו לאחדים. והיינו מפני כי בשינה נסתלק מוח השכל המבחין ולא נשאר {{ק|[אלא]}} רק כח המדמה. וכח המדמה יכול להרכיב ב' ענינים הפכיים, כמו ספינה רצה באויר כו', כמ"ש הרמב"ם בשמונה פרקים. רק שבהקיץ שמתעורר כח השכל, הוא השולט על כח המדמה ואינו מניחו להרכיב, לפי שרואה בעין שכלו שהם דברים נפרדים ואינן מתאחדים כלל. וכך העניין בגלות ניצוץ אלקות בנפש האדם, שהוא בבחינת שינה והסתלקות המוחין, יכול הוא להרכיב ב' דברים הפכיים: להיות כל היום טרוד {{קיצור|במו"מ|במשא ומתן}}, איש לבצעו מקצהו, זה פונה לזיתו כו', הגם שבתפילה מעורר את האהבה עד שתחפץ להתפשט מלבושיה כו' לדבקה בו ית', מחמת התבוננותו {{קיצור|ביחו"ע ויחו"ת|ביחודא עילאה ויחודא תתאה}}, אעפ"כ אחר התפילה חולפת ועוברת האהבה ואינו שם ללבו כי הוא היפוך ההתבוננות שבתפילה, ומדמה בלב להרכיב ולחבר שני עניינים הפכיים יחד כאילו היה לאחדים, ובאמת הם נפרדים ורחוקים {{קיצור|זמ"ז|זה מזה}}. הגם דכתיב בתורה "שש שנים תזרע שדך", וכן בק"ש: "ולעבדו בכל לבבכם כו' ונתתי מטר ארצכם כו' ואספת דגנך" כו'. הנה הכל הוא ע"ד עובדה{{הערה|נדצ"ל "עבודה". הערת אדמו"ר רמ"מ {{ק|(האחרון)}} נ"ע.}}, כידוע שבכל עניני עוה"ז יש בהם עניין עבודת ה', "שש שנים תזרע" כו' "ובשנה השביעית" כו'. והוא עניין הבירורים שבבחי' שש שנים, וההעלאה שבבחי' השנה השביעית, כמ"ש במ"א. ואחר כוונת הלב הן הן הדברים. אבל לב ההמון הנוטים אחר בצעם להטריף לחם חוקם כפשוטו, לבבם לא כן ידמה ולבם לא נכון ע"פ הכוונה הראויה, רק כל ישעם וכל חפצם למלאות די מחסורם אשר יחסר להם בצרכי גופם, ועושים מצרכי הגוף עיקר, וזהו ממש היפוך ההתעוררות שבתפילה, להיות נקבע בלבו האהבה לה' לבדה בלי תערובת זר ח"ו כו':

והנה גם אחרי הדברים והאמת האלה לא יפול לב האדם עליו לומר כי ההתעוררות שבתפילה והתבוננותו הן דמיונות שוא, שהרי הוא כמו החלום שהוא כח המדמה שמחבר ב' הפכים. כי הנה מאחר שרואה בנפשו אחר התפילה שחולפת ועוברת האהבה לה' ומתהפך לאהוב את גופו דוקא, הרי מובן שגם בתפילה לא ביטל אהבת גופו מכל וכל, וההתעוררות שבתפילה את האהבה לה' לבדה אינה אמיתית, רק כדמיון החלום שמחבר ב' הפכים, ודומה לו שאוהב את ה' ואעפ"כ אוהב את גופו, הגם כי לא צדקו יחדו, לפי שזה נלקח מכח המדמה אשר יכול לדמות דמיונות שוא. אך באמת הנה בחי' חלום זה שרשו למעלה ויסודתו בהררי קדש עליון. 

ויובן בהקדים מ"ש "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו א'". ופריך בגמ' {{הפניה-גמ|פסחים|נ|א|מסכת=כן}}, אטו האידנא לאו שמו א' הוא. ומשני, לא כשאני נכתב אני נקרא כו'. והעניין כי שמו הוא בבחי' גלות, ולכן אינו נק' כמו שנכתב, רק בלבוש ונרתק כו'. והנה בגלות הוא בבחי' שינה והסתלקות המוחין תלת כלילן כו', ואז נשמתו מושכת לו חיים מלמעלה כו', ושם הוא בבחי' עגולים שאין בהם בחי' מעלה ומטה רק הכל בהשוואה אחת ובהתכללות והתאחדות כל העניינים בלי שום פירוד והתחלקות כנודע מארז"ל אלו ואלו דא"ח. רק כשנמשך דרך קוים אזי יש התחלקות קו ימין חסד כו', משא"כ בבחי' עגולים אין שם התחלקות כלל ושם כל הדברים המתפרדים למטה מחוברים וכלולים יחד ולא נראה שום פירוד והתחלקות ביניהם:

אך להיות בחי' זו בגילוי למטה אינה כ"א ע"י בחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות, וע"ז נאמר "אלביש שמים קדרות". שמים הם בחי' עגולים, הם מלובשים בבחי' קדרות וחשך. שהוא העלם והסתר, שאז מאיר ומתנוצץ מלמעלה מעולם העליון שהוא בבחי' עגולים בבחי' חלום שהוא כח המדמה לחבר שני הפכים בנושא אחד כאילו הם אחדים ממש, לפי שבאמת בשרשם בעולם העליון הם מחוברים ומיוחדים כי שם הוא בבחי' עגולים כנ"ל, רק למטה בהתחלקות הקוין ע"פ חכמה ודעת להיות קו זה כך וזה כך אזי נראה ונגלה ההפוך. שזה ההפוך מזה, ואזי הם נפרדים ורחוקים זה מזה. ולכן א"א להיות גילוי בחי' ההתכללות בבחי' גילוי החכמה שהיא ראשית התחלקות הקוין, אלא בבחי' שינה והסתלקות המוחין בגלות אזי מתנוצץ ומאיר האור העליון והוא מסתתר ומתעלם בבחי' קדרות וחשך, דהיינו בבחי' התלבשות ההעלם כו' ולא בבחי' גילוי, כי הגילוי הוא בבחי' חכמה ודעת שהוא ע"פ קוין:

{{קיצור|ולע"ל|ולעתיד לבוא}} כתיב "ולא יכנף עוד מוריך". בכנף ולבוש כו'. ולכן ביום ההוא יהיה שמו א', שלא יהא מלובש ומכוסה בנרתק ויהיה נקרא כמו שנכתב כו'. כי עין בעין יראו כו'. ואזי נאמר '''בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.''' פי' שיתגלה מדרגה ובחי' זו של החלום עד אשר כולם יכירו וידעו וישיגו החיות הנמשך להם בזמן הגלות, שהוא מבחי' החלום. ולכן יאמרו '''היינו כחולמים.''' 

ובזה יובן מעלת ומדרגת יעקב ויוסף ע"י החלומות. ויש בחי' שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משרע"ה. ונדב ואביהוא היו נ"ר של יוסף. "ואנחנו טמאים לנפש אדם" זה אביהוא. אבל נדב היה מבחי' רוח, ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר "ורוח נדיבה תסמכני". וז"ש "נוהג כצאן יוסף". כי בזמן הגלות הנהגת ישראל הוא בבחי' יוסף שהוא מבחי' חלום מעולם העגולים כו'. ולכן נק' "בן פור"ת", אותיות פות"ר ותופ"ר שמחבר כו'. ולכן היה פותר חלומות: