עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

===ב.ג===
(ועניין הפריעה, שאמרו רז"ל: "מל ולא פרע כו' כאילו לא מל" ([[שבת קלז א]]), ואברהם מל ופרע (תוס' [[יבמות עא ב#תוס'|יבמות עא ב]] ד"ה לא ניתנה וד"ה מאי), ובמדבר לא פרעו, עד שלדור באי הארץ אמר ה' אל יהושע כו' "מול את בני ישראל שנית" כו' ([[יהושע ה ב]]) והיינו לפרוע, כדאיתא בפרק הערל ביבמות ({{הפניה-גמ|יבמות|עא|ב}}). 

והעניין, כי הנה באופן התגלות דאור אדם קדמון יש כמה מדריגות, ואם הגילוי בא ממקום גבוה ומדריגה נעלית ביותר – אזי צריך להסיר גם בחינת הערלה הדקה, היא עור הפריעה, שהיא עור של העטרה תחת הערלה הגסה, כי גם היא מונעת לגילוי אור זה, כי לגבי אור זה גם היא להסתר והעלם יחשב, ועל דרך הנ"ל בעניין ההפרש בין האצילות לאדם קדמון עיין שם. אבל כשאין הגילוי בא שם ממקום ומדריגה הגבוה כל כך – אזי אין צריך להסיר רק בחינת הערלה הגסה בלבד, אבל בחינת הערלה הדקה אינה מזקת כל כך. ובהיות בני ישראל במצרים עדיין לא האיר מבחינה פנימית דאדם קדמון זה, על כן לא נצטוו עדיין על מצות פריעה אלא על המילה בלבד, עד בבואם לארץ ארץ אשר ה' דורש אותה ועיני ה' בה, נצטוו גם על הפריעה*:
* ['''הג"ה:''' להבינך זה, נוכל לומר על דרך אמירת רבותינו ז"ל ([[בבא קמא נ א]]): "וסביביו נשערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכמו עניין תאוות היתר, שלבאי סוד ה' צריכים להתרחק גם מהם ונדרים סייג לפרישות, כי כל מי שיטהר מחשבותיו להשרות עליו קדושה עליונה צריך להתרחק ביותר משמץ הרע, וכמו שכתבו בכל ספרי המוסר. ועיין בהקדמה לעץ חיים באזהרת הרח"ו למי שרוצה לטייל בפרדס:]

ובזה יובן פירוש הפסוק: "למנצח על השמינית", שאמרו רז"ל ([[מנחות מג ב]]) שזוהי השירה שאמר דוד על המילה שניתנה בשמיני. דלכאורה קשה, מדוע תלה דוד שירה שלו במה שניתנה בשמיני דווקא, ומה לו אילו היתה ניתנה בשביעי, מאחר שעיקר השירה שלו על הברית שחתם בבשרינו, כידוע שאמר זה כשראה עצמו בבית המרחץ ערום כו'? אך העניין מטעם שנתבאר לעיל, שמעלת ומדריגת המילה היא בהיותה גילוי האור עליון שלמעלה מהשתלשלות ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה, והוא האור כללי אשר הוא ראשית ההמשכה ממנו יתברך להיות חיות כללי לכל העולמות ונקרא רעוא דרעוין, שהוא חפץ ורצון עליון יתברך המאיר בנפש האדם על ידי המילה, והוא הנקרא בחינת "שמיני" כי הוא עניין מלך הח' הדר וכמו שנתבאר לעיל באורך. ואמרו שירה זו בלשון ניצוח, כמו שאמר: "למנצח", וכדפירשו בזוהר: "תמן נצח תמן מ"ל", ופירוש מ"ל נתבאר לעיל שהם ע' אורות דחסדים המתגלים במקום הגלוי דזעיר אנפין על ידי המילה, וזה בא על ידי הנצח, "תמן נצח" דווקא אז "תמן מל". 

והעניין, כי כל ההשתלשלות {{קיצור|דאבי"ע|דאצילות בריאה יצירה עשייה}} מתחיל {{קיצור|מנה"י|מנצח הוד יסוד}} {{קיצור|דא"ק|דאדם קדמון}} וכמו שכתוב בדוכתי טובא בעץ חיים, ומהם בשער תלת רישין ובשער עתיק עיין שם, שהתחלת פרצוף {{קיצור|ע"י|עתיק יומין}} הוא מהטבור דא"ק ולמטה, מה שאין כן בעולמות שלמטה {{קיצור|שא"א|שאריך אנפין}} מלביש {{קיצור|לז"ת|לז' תחתונות}} דע"י ולא לנה"י לבד, וכן {{קיצור|או"א|אבא ואמא}} מלבישים לזרועות כידוע: 


וביאור זה, הנה ביאור עניין המידות למעלה ידוע על דרך מה שכתוב [[תניא חלק ד טו|באגרת הקדש (סימן טו)]] במאמר המתחיל "להבין דברי חכמים וחידותם" כו'. אך להבין בתוספת ביאור עניין הנצח שהוא הנקרא ענף החסד, ומבשרי אחזה, כי יש ג' בחינות בחסד על דרך משל, האיש שעושה חסד בטוב טעם ודעת, שמשכיל בחכמתו שצריך לעשות הטוב והחסד ההוא, והוא בחינת שכל ומוחין שבמידות, וכמו מתן אדם לצדקה ביד פתוחה ונפש חפיצה ודעת שלימה מידיעתו במעלת מצות הצדקה המביאה חיים ורב טוב לעולם. '''הב',''' החסד אשר אין בו הכרח וחיוב מצד השכל כלל, רק מצד שטבעו מחייב ומכריח שישפיע טוב, גם שהוא בלתי טעם, רק מצד הטבע, והוא עצמית החסד. ועם היות כי אין בו הארת המוחין, מכל מקום יש בו טוב טעם ותענוג עצום מאד בהשלימו מידתו. וכמו שמצינו באברהם שנטע אשל, ונצטער אם לא היה מוצא למי ליתן לאכול ולשתות, שהצער הוא היפוך העונג. '''והג',''' הוא הנצח ענף החסד, רוצה לומר איש שאינו חסדן בטבעו כל כך, רק שמתנצח לעשות חסד גם שאין לו בזה טוב טעם ותענוג כלל, וכאילו הוא מתעקש לומר: מכל מקום כך אעשה, עם כי אין בזה טעם ודעת, אשר בחינה זו נקראת ניצוח. והיא גם כן מידה ממידות המוטבעים באדם. ועל דרך זה היה נתינת אברהם לאכול לערביים, שבוודאי לא היה אוהב אותם. 

ועל דרך זה יובן עניין בחינת נצח דאדם קדמאה, הגם כי אין ערוך מלדמות אליו יתברך ממעשה בני אדם, וכמו שכתב שם באגרת הקדש (סימן ט"ו) על פסוק "ואנכי עפר ואפר" כו' ([[בראשית יח כז]]), מכל מקום דברה תורה כלשון בני אדם לשכך האוזן במה שיכולה לשמוע, שמצד ריחוק מעלת כל העולמות ואפיסתם אצלו יתברך, כי כלא חשיבי ממש, ולזאת כינו ההשפעה אליהם מאין סוף על ידי האדם קדמאה בשם מידת הניצוח בלבד, כאילו הוא רק בחינת ניצוח לבד בלא טעם ודעת על דרך משל. שהרי באמת היו כלא היו כל הנבראים ואין עוד מלבדו, ומה נחשבים המה להשפיע חיות אליהם על ידי העלמות והסתרים? אלא שכך עלה במחשבה כו', לזאת כל ההשתלשלות מתחיל מנצח דאדם קדמאה, וכמו שכתב בעץ חיים דבחינת עתיקא קדישא הוא הארת אור אין סוף שבנצח הוד יסוד דאדם קדמאה המתלבש בעתיק יומין עיין שם:

ואמנם אף על פי שהנצח הוא מדריגה היותר אחרונה כנ"ל, מכל מקום הנה יש בניצוח מעלה יתירה, עד שבו ועל ידו נמשך מפנימיות המשפיע. ולזה על ידי נצח דאדם קדמאה נמשך גם כן מפנימיותו דייקא. וזהו עניין המילה, שהיא התגלות ע' אורות דחסדים, שהם ממ"ה דאדם קדמאה כנ"ל, ובאים על ידי הנצח דווקא, תמן נצח תמן מל. ויובן על דרך משל באדם התחתון, שהניצוח מגיע בבחינת פנימית ועצמות הנפש למעלה מהשכל, וכמו שאנו רואים שעניין הנצח הוא להתגבר על השכל, שאף על פי שהשכל יגזור בהיפוך, יעמוד כח הנצחון ויגבור על השכל. והוא מצד כחו בבחינת רצון העצמי הפשוט שלמעלה מהחכמה. וגם אנו רואים במלך בשר ודם, שיש לו מטמונות וסגולת מלכים אשר עין לא ראתה, ויוכל להוציאם בהוצאות כדי לעמוד בנצחונו לנצח מלך זולתו, מה שלא היה מוציאם בשביל שום תענוג שבעולם. הרי נראה בעליל איך שמדת הניצוח מגיע בעצמיות הנפש, למעלה מכל מיני התפשטות התענוג שבכחות הנפש ובחושיה, והוא הרצון שלמעלה מהחכמה. וכמו כן יובן למעלה עניין בחינת נצח דאדם קדמאה, להשפיע בבחינת ניצוח לבד כאילו הוא בלי טעם גלוי, והוא למטה מהחכמה והחסד שיש בהם טוב טעם גלוי כנ"ל. אכן הנה שרשו נעלה בבחינת פנימית אדם קדמאה, דהיינו ברצון הפשוט שלמעלה מעלה מחכמה דאדם קדמאה. 

ובזה יובן מה שכתוב*) "כי עם קשה עורף הוא וסלחת" ([[שמות לד ט]]). פירוש, לפי שהם "קשה עורף" ממדת הנצח, לאכפייא {{קיצור|לסט"א|לסטרא אחרא}} בדרך נצחון, על כן "וסלחת", שהסליחה היא מבחינת הכתר, ארך אפים, שהנצח שרשו משם. וכן אנו רואים גם בגשמיות, שההילוך שברגלים יבא לתינוק באחרונה אחר היניקה, הגם שיש לו מעט השכלה קודם, והיינו מפני ששורש ההילוך שברגלים, שהוא בחינת נצח והוד, תרין סמכי קשוט, מגיע בעצמות הנפש שלמעלה מהשכל, כנ"ל: 

* הג"ה:
: *) כי ודאי פשוט, שבאמת אין השפעה זו שמנצח באמת רק בחינת ניצוח בלבד חס ושלום, אלא העניין שהתגלותה הוא מבחינת נצח, כי למקבלים אי אפשר להתגלות טוב טעמה ונראה כאילו הוא רק בחינת ניצוח בלבד, להיות כי טוב טעמה הוא למעלה גם מבחינת חכמה דאדם קדמאה, אלא מבחינת גלגלתא דאדם קדמאה שהוא בחינת רצון הפשוט שלמעלה מהחכמה, ובו שורה התענוג הפשוט שהוא עניין בחינת עתיק שיש שם כמו שכתבנו לעיל פרק א בהג"ה משם הג"ה לאוצ"ח כו' עיין שם. והתגלות בחינה זו אינה כי אם בבחינת נצח דווקא, להיות נראה כאילו אין בו טעם ולמטה מהחכמה, וכנודע {{קיצור|דנו"ה|דנצח והוד}} הם שני בדי ערבות שאין בהם טעם וריח. ועניין המילה כבר נתבאר לעיל {{קיצור|שה"ח|שה' חסדים}} שרשם ממ"ה דאדם קדמאה הנמשך ממצחא, שבמצחא מאיר מבחינת יסוד דעתיק דאדם קדמאה כמו שכתב באוצ"ח הנ"ל, שהוא בחינת שעשוע המלך בעצמותו, על כן הוא דווקא על ידי הנצח, תמן נצח תמן מ"ל, ע' אורות דחסדים הנ"ל. 
:ועוד יש לומר בביאור הבנת העניין, שעל ידי הנצח מתגלה פנימית השפע, וכי שורש ההשתלשלות הוא מנצח דאדם קדמאה. והוא, שעניין ניצוח זה הוא לאכפיא {{קיצור|לסט"א|לסטרא אחרא}}, וכמשל המלך שלצורך נצחונו מבזבז אוצרותיו. וכך למעלה בחינת האוצרות הם בחינת {{קיצור|ה"ח|ה' חסדים}} הנ"ל, שהם סתומים למעלה מעלה, כי סדר ההשתלשלות הוא {{קיצור|דאו"א|דאבא ואמא}} יונקים ממזלות, {{קיצור|וזו"נ|וזעיר ונוקביה}} מקבלים מאו"א כו'. אמנם עניין המשכת מוחין ובחינת ה"ח הוא עניין הארה למעלה מהשתלשלות, והוא על ידי בחינת העלאת {{קיצור|מ"ן|מיין נוקבין}} ונמשך {{קיצור|מ"ד|מיין דכורין}}. וידוע דהמ"ן הוא מבירורי ניצוצות שבנוגה, והרי זה כעניין ניצוח המלחמה, שאזי מתגלים האוצרות. והתגלותם על ידי נצח, כי משם ואילך מתגלים החסדים, מה שאין כן {{קיצור|בחו"ג|בחסד וגבורה}} ושליש {{קיצור|ת"ת|תפארת}} הם מכוסים עדיין כדאיתא בעץ חיים. וזהו שאמרו: "והנצח" זו בניין ירושלים ([[ברכות נח א]]), וכמו שנתבאר במקום אחר באורך על פסוק "צדקת פרזונו בישראל" ([[שופטים ה יא]]), "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות" ([[פסחים פז ב]]), כדי שיהיה להם בחינת אתכפיא וימשיכו בחינת נצח והתגלות ה"ח על ידי שגם המה יגלו אוצר של יראת שמים שלהם לצורך הניצוח לאכפיא כו', עיין שם היטב ותמצא נחת, כי הוא ענין אחד עם המבואר כאן בעניין העברת הערלה שהוא גם כן בבחינת נצח ותמן נצח תמן מל. ע"כ הג"ה.]

וזהו סוד "למנצח על השמינית" דייקא, שהוא עניין גילוי בחינת יסוד דאדם קדמאה כנ"ל, שזהו דווקא על ידי בחינת נצח, תמן נצח תמן מ"ל, שעל ידי זה דייקא נמשך השפע מפנימית אדם קדמאה שהם {{קיצור|ה"ח|ה' חסדים}} הנ"ל, ומאירים עד היסוד כו'. ולכך מילה בשמיני דוחה שבת, שהוא למעלה מהשבת, וזהו סוד "וביום השמיני ימול" ([[ויקרא יב ג]]), וגם זה סוד "זאת בריתי" כו' ([[בראשית יז י]]) "ביני וביניכם" ממש, כי על ידי זה מאיר בכל נפש מישראל מבחינת פנימית אלקותו יתברך ממש. והיינו דווקא על ידי העברת הערלה, שהיא לבוש שק המסתיר. וזהו שכתב החינוך, שיהיו מובדלים מהם בצורת גופם כו', כי גוף דאומות הוא לבוש שק וחול גמור המסתיר כנ"ל, מה שאין כן בישראל החולין הם על טהרת הקודש ועל ידי זה מאיר הארה נפלאה זו, {{קיצור|וד"ל|ודי למבין}}: