עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/מקץ (וחנוכה)" (פסקה)

==נר חנוכה מצוה להניחה כו' משמאל, כדי שתהא מזוזה מימין ונ"ח משמאל==
וצ"ל הטעם שאין הנ"ח ג"כ מימין כמו המזוזה. אך יובן בהקדים ביאור מ"ש כל אשר חפץ ה' עשה. וכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ובע"מ נברא העולם שהיו מאמר ודבור. ולא נברא בחפץ ורצון בלבד. 

והעניין, כי הנה נודע שלכל הדברים יש חומר וצורה, שהחומר הוא עניין הדבר ההוא בכללות דהיינו להיות שמים או ארץ או שמש וירח. והצורה הוא כל ציור וכל תמונה במראה ושטח שיש לכל דבר בדמותו בצלמו על איזה אופן נעשה, כמו השמים והארץ הם כדורים ומן הארץ לרקיע כו' והשמש והירח הם גלגלים מאירים כו'. וכן עד"ז בכל דבר נברא. והנה החומר נברא בדבר ה' ובע"מ שבמאמר יהי אור נתהווה בחי' האור מאין ליש. וכן במאמר יהי רקיע נתהווה הרקיע מאין ליש. אבל אופן צורת הרקיע בדמותו בצלמו הוא נעשה בחפץ ה' שלא בא לכלל גילוי בדבור או מאמר. והנה מה שנברא החומר במאמר ודבור ולא נברא הכל בחפץ ה' ורצונו בלבד היא מפני שאז לא הי' גילוי מאין ליש רק שהיה העולם בטל במציאות ממש, רק עיקר גילוי היש הוא ע"י דבר ה' כי הוא צוה ונבראו. פי' צוה מלשון מצות המלך, כי מלכותך מכ"ע אין מלך בלא עם שבחי' מלכות היא בחי' התנשאות והסתלקות שלא יאיר ויתגלה אלא בבחי' שם בלבד. וזהו יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו, כמו עד"מ מלך ב"ו שמלכותו היא שמו לבד אשר נקרא על מדינתו אבל לא בבחי' התלבשות כח הפועל בנפעל ממש והתלבשות כח הפועל בנפעל הוא למטה בע' שרים שר של מים שר של כו' שהם משמרי האופנים. ויש גבוה מעל גבוה שמקבלים ג"כ דרך עילה ועלול עד המלאכים שהם שכלים נבדלים. שהם פני ארי' פני שור שבמרכבה. אבל החיות של פני שור פני ארי' הוא יש מאין ממש. דהיינו שהמשכת החיות אשר להם הוא בבחי' אין והארה בעלמא שהוא בחי' שם בלבד ומזה נעשה גילוי היש. 

אך תכלית בריאת יש מאין הוא כדי להיות היש בטל לאין ונגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה. וכמו שיהיה לע"ל כי עין בעין יראו כו'. וזה תלוי בעבודתנו כל ימינו היום לעשותם. וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. וצריך כ"א להמשיך בחלקו גילוי זה להיות בטול היש, והוא מחמת ההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה שאתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא כו' בלי שום שינוי כי אני הוי' לא שניתי שאין העולם מעלים לפניו ית' וכחשיכה כאורה שאין ההעלם וההסתר אלא לעיני בשר שלנו. אבל קמיה כולא כלא חשיב ממש ומעלה ומטה שוין לפניו שנמצא למטה כמו למעלה ממש. וא"כ גם בחי' היש בטל אליו ית'. וזהו כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים. ופי' מכל אלקים הם ק"ך צירופי אלקים המעלימים ומסתירים אור ה' וקדושתו לבלתי יתגלה אוא"ס ב"ה כמו שהוא שלא יתבטלו העולמות במציאות. אלא שיהא נראה העולם ליש ודבר נפרד. אבל אור הוי' הוא גדול על כולם ומושל על כולם להיות היש בטל. (וזהו כי אני ידעתי כי גדול כו'. אני זו כנס"י. אבל העכו"ם אומרים עזב הוי' את הארץ. ופרעה אמר לא ידעתי את הוי' כו'. ולכן נאמר ביתרו אחר שנתגייר: עתה ידעתי כי גדול הוי' כו'). והיינו לפי שכל אשר חפץ הוי' נמשך ועשה גם בשמים ובארץ שכולם יש להם ציור ותמונה מבחי' חפץ ורצון הוי' שלא בא לידי גילוי בדבור ומאמר שהוא הפועל הישות. וזהו עניין שיתף מדה"ר. שבכל מע"ב כתיב ויאמר אלקים ואח"כ שיתף מדה"ר דכתיב ביום עשות ה' אלקים כו'. וזהו למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם, שבחי' אלקות הוא בבחי' איה דהיינו בבחי' הסתלקות לפי שאומרים עזב הוי"ה את הארץ ואין העולם מתנהג אלא בבחי' אלקים שהוא שם הצמצום והסתלקות להיות העולם יש ודבר נפרד, אבל באמת כל אשר חפץ הוי"ה עשה. ועל עניין זה מדבר כל המזמור שלמעלה מזה הים ראה וינוס כו'. ההופכי הצור כו'. שמספר בשבח מעלת שם הוי"ה המושל על שם אלקי' ומשנה הטבע מצור החלמיש שהוא מיסוד האש וממנו מוציא מים, והיינו לפי ששם אלקים שהוא הצמצום ומעלים להיות בבחי' יש ע"פ הטבע המוטבע בכל דבר לפי מזגו ותכונתו הוא בטל לגבי שם הוי"ה המושל עליו שהוא ענין גילוי אוא"ס ב"ה שכשמו כן הוא. ולכן גם הים ראה וינוס כו':

והנה כאשר יתבונן וישכיל כל זה האדם. אזי תכלה ותכסוף נפשו ליבטל אליו ית' עד שתחפץ להתפשט מתענוגי עוה"ז ולהפך לבו לגמרי ולדבקה בו וכמ"ש מי לי בשמים כו'. ובזוהר אמרו מאן דלא טעים מרירו למיתקו ומהפך חשוכא לנהורא לית ליה חולקא הכא שצריך להפוך טעם מרירו למיתקא. ומרירו הן תאוות עוה"ז ותענוגים שמושפעים מהיכלות הקליפות. שאין לך דבר למטה שאין לו היכל למעלה כנגדו שממנו בא תוצאת הדבר ההוא והשפעתו. וכל תענוגי עוה"ז אפי' דבר קל ואפי' המסלסל בשערו הנה החיות ההוא נמשך מהיכלות הטומאה. ולכן נענש יוסף בשבתו בבית האסורים י"ב שנה על שהיה מסלסל בשערו כדאיתא בגמרא ע"פ ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה מיד ותשא אשת אדוניו כו'. וצריך להפוך לבו לטעום ממש למיתקא טעמו וראו כי טוב ה'. אז תתענג על הוי"ה. וזה הי' עניין הקרבנות שנהפך חלב מנפש בהמה ועולה ונכלל באש שלמעלה אשר תאכל על המזבח להיות אשה ריח ניחוח לה'. וכמו"כ תהיה התפילה שהיא במקום הקרבנות להלהיב נפשו באש שלמעלה ולהתענג על הוי"ה. וענין אתהפכא חשוכא לנהורא. הוא שחשך הגשמי של עוה"ז מעשה שמים וארץ שנראים ליש ודבר גשמי יתהפך לנהורא להיות בו גילוי אוא"ס ב"ה להיות היש בטל אליו ית' ונגלה כבוד ה' למטה כמו למעלה. והיינו שע"י בחי' טעים מרירו למיתקא שהוא ממטה למעלה להפוך לבו ותאוות עוה"ז לדבקה בו ית' בתשוקה וצמאון כו' יאיר אור ה' מלמעלמ"ט במקום החשך של העוה"ז שלא יהיה העולם מעלים אור ה' וקדושתו. וזהו ג"כ עניין נר מצוה ותורה אור, נר מצוה היא בחי' העלא' מלמטלמ"ע ותורה אור היא בחי' ההמשכה מלמעלמ"ט, וע"י בחי' נר מצוה בא אור התורה:



'''וביאור הדבר.''' הנה צ"ל עניין אותיות מה ענינם. כי הנה האותיות נחלקות במבטא ע"י ה' מוצאות הפה. אחה"ע מהגרון כו'. והנה אין המוצאות כלי המבטא דומים לכינור, שהוא כלי הניגון, שבנגן המנגן עליו מוציא קול, שהקול ההוא בא מן תנועת הכינור שמוציא את הקול. משא"כ האותיות אינן באות מחמת תנועות כלי המבטא שהן ה' מוצאות הפה, שהרי מאליהן ומעצמן יוצאות תנועות האותיות בלי שום הכנה וכוונה מכוונת באדם להניע הלשון לאותיות דטלנ"ת. או השפתים לאותיות בומ"ף. אלא אדרבה, האותיות מניעות את הלשון לאותיות דטלנ"ת והשפתים לאותיות בומ"ף. והאותיות מצד עצמן הן מושרשות בנפש עצמה. והנפש היא המוציאה אותן מההעלם אל הגילוי, מתחילה באותיות המחשבה ואח"כ באותיות הדיבור.

{{קיצור|וז"ש|וזהו שאמר}} "ויהי האדם לנפש חיה". {{קיצור|ות"א|ותרגם אונקלוס}} "לרוח ממללא", שבחינת האותיות הן בבחי' חיה. כי יש באדם נפש רוח נשמה חיה. נפש הוא בחי' אותיות מחשבה ודבור. ורוח הוא הבל הלב שהוא קול כלול מאש רוח ומים כנודע. ונשמה היא בחי' השגת השכל, "ונשמת שדי תבינם". וחיה היא בחי' חכמה דהיינו מקור החכמה שלמעלה מן ההשגה, ושם הוא שורש האותיות, אלא שקבען בפה. ולא שבראן שם בפה, כי בריאותם והתהוותם בשרשם הוא למעלה בבחינת חיה, ומשם נמשכו ונתחלקו לכ"ב אותיות לדבר בם איש ואיש כלשונו. 

ובזה יובן עניין מאמר רז"ל שמט"ט קושר קשרים לקונו מתפלותיהן של ישראל. כי הנה המלאכים מעלים התפילות לפי שדיבור האדם הוא גשמי והמלאכים הם רוחני' שהדיבור שלהם הוא כמו מחשבה שלנו, וע"י המלאך המקבל התפילה מזדככת התפילה מגשמיות לרוחניות ע"י המלאך ההוא. והנה גבוה מעל גבוה עד עולם העליון שבו משכן מט"ט והוא קושר כתרים שלמעלה מן הראש ומוחין. וע"י זה ממשיך אותיות חדשות. כי הנה התפילה היא בקשת יה"ר שיתהווה בחינת רצון, שכמו שכבר נמשך רצה"ע בחכמה. הנה החכמה מחייבת ע"פ התורה, אין יסורים בלא עון שהעון גורם יסורים ח"ו, אבל ע"י התפלה "יה"ר" נמשך רצה"ע שלמעלה מבחינת חכמה ושם הוא רחמים פשוטים ורבו פשעיך כו'. וזהו שארז"ל, כשישראל אומרים יהא שמו הגדול מבורך כו' הקב"ה מנענע בראשו. פי' שמנענע וממשיך בראשו הוא רצה"ע ב"ה, כי אותו מבקשים יהא שמו הגדול מבורך שיהא ברוך ונמשך שמו הגדול שלמעלה מבחינת השתלשלות שהוא גדול ומהולל מאד. והמשכת רצה"ע הזה הוא ע"י העלאת אותיות התפילה לשרשן ומקורן כתר העליון ע"י מט"ט. והיינו לפי ששורש האותיות היא בכתר העליון למעלה מבחי' חכמה ומוחין, אלא שראשית הגילוי היא בחכמה, שא"א להשכיל ולהשיג כל דבר מושכל כ"א ע"י אותיות. אבל האותיות עצמן אינן בחי' שכל, שא"א לשכל המושג להשיג עניין מהות האותיות בעצמותם, אלא שהן לבוש השכל, והלבוש הזה הוא מבחי' חיצוניות עליון שירד ונתפשט למטה להלביש את השכל. ומשם יורד עוד להיות אותיות מחשבה ודיבור:


והנה התורה נתלבשה באותיות {{קיצור|ג"כ|גם כן}} {{קיצור|עד"ז|על דרך זה}}, שאותיות התורה שרשן למעלה מעלה מבחי' התורה. דאורייתא מחכמה נפקת, והאותיות שרשן למעלה בבחי' כתר. ואותיות מלשון אתא שהוא לשון המשכה. שהאותיות הן המשכות, שבהן ועל ידן נמשך להיות התורה. 

והעניין, כי הנה כתיב: "כאשר יאמר משל הקדמוני", והוא התורה, שהתורה נקראת בשם משל הקדמוני. וביאור הדבר ההוא, כי הנה עניין המשל הוא להמשיל את הנמשל באופן שיובן מתוך המשל. והרי המשל הוא עניין אחר שאינו מהות הנמשל. אלא שהנמשל מובן מתוכו ע"י שדומה לו בצד מה. וז"ש "וביד הנביאים אדמה". וחז"ל המשילו מראה הנבואה לאספקלריא, שכמו שרואין באספקלריא, הגם שנראית דמות הצורה בתמונתה ובצלמה ממש מ"מ אין זאת גוף הצורה עצמה ממש אלא דמותה ותמונתה. כך כל השגת הנביאים באלקותו ית' אין זה אלא בחי' דמות ודמיון. והיינו כמו בחי' משל שממנו מובן הנמשל. אבל באלקותו ית' ממש כתיב "כי לא יראני" כו' וכמשארז"ל.

וז"ש בשלמה "וידבר שלשת אלפים משל" על כל דבר מד"ת כו', דהיינו שאמר על כל דבר מד"ת רוחניות העניין, כמו מצות קרבנות מן הבהמה, ומקריבים חלב ודם ע"ג המזבח בכהן ובגדי כהונה, והיה אומר עניין הקרבנות ברוחניות ומהו נקרא חלב ודם ברוחניות ומהו כהן ומהו בגדי כהונה. והנה גבוה מעל גבוה כמה מדרגות רוחניות זו למעלה מזו. והשיג שלמה בחכמתו שלשת אלפים משל, דהיינו שלשת אלפים מדרגות זו למעלה מזו, וכולם אינן רק בחינת משל לגבי בחינת אלקות ממש השורה ומתלבש בתורה. והנה שלמה לא השיג אלא שלשת אלפים משל. אבל באמת כך הוא עד רום המעלות לאין קץ, שכולם אינן רק בחינת משל לקדמונו של עולם, דהיינו אור א"ס ב"ה ממש שלמעלה מעלה מבחי' וגדר השתלשלות, לא בבחי' ממלא ולא בבחינת סובב, רק שהתורה נמשכה משם ע"י בחינת אותיות והמשכות. וע"ז ארז"ל: דוד הע"ה היה מחבר תורה של מעלה בהקב"ה. דהיינו שהמשיך אותיות התורה מאוא"ס ב"ה ממש. ועז"נ "אשר יעשה אתם האדם" כו', "לעשות אותם". שעשיית התורה היא ע"י האדם. וכמארז"ל: "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני". וזהו '''ותורה אור,''' שהתורה מאירה אוא"ס ב"ה ממש. אך אין אור התורה עולה בשם אור אלא ע"י '''נר מצוה''':

והעניין, שהארת אור הנר הוא ע"י שיש אויר סביב האור. משא"כ בלא אויר יכבה ולא יאיר כלל. ולכן אין כופין כלי ע"ג הנר בשבת שלא יכבה, שמחמת כפיית הכלי מונע האויר שסביב האור. והיינו כי האויר גורם להיות הארת אור הנר, לפי שאויר הוא אותיות אור י' שהאויר הוא מקור האור. כי היו"ד שבהעלם אותיות אויר הוא העלם האור, ובו ועל ידו נמשך ויוצא האור מההעלם אל הגילוי. והיינו כמו בחינת אותיות שלמעלה מהתורה, ושם הוא שורש ומקור המצות שהן מושרשות {{קיצור|ברצה"ע|ברצון העליון}} ב"ה שלמעלה מהחכמה בחי' דאורייתא מחכמה נפקת. ולכן בעשיית המצות שהן בבחינת העלאה מלמטה למעלה למקורן ושרשן בחי' אוי"ר אור י' גורם להאיר אור התורה, כי כל המצות נק' בשם צדקה. כמ"ש "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" כו'. וצדקה לדלים ואביונים היא המשכה והשפעה להחיות רוח שפלים. וכך מעוררים למעלה בחי' המשכות להחיות רוח שפלים דקמיה כולא כלא חשיב והכל נק' שפלים ודלים אצלו ית'. וההמשכות וההשפעות הן הן אור התורה. כי אור ושפע הכל א'. וזהו שארז"ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו רק צ"ל תורה וגמ"ח כי בלא גמ"ח זו צדקה אין אור התורה מאיר לו. וזהו אפי' תורה אין לו. פי' שאין התורה שייכה ומתייחסת אליו רק התורה היא בחי' אותיות הנ"ל. וזהו אמשיך רוח ואייתי רוח. פי' רוח היינו בחינת אוי"ר הנ"ל ומתחלה אמשיך מקור בחי' אותיות. ואח"כ אייתי וממשיך המשכת אור א"ס ב"ה בחכמה ראשית גילוי האותיות להיות התורה אור:

ובזה יובן עניין מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. כי מזוזה היא בחי' העלאה ממטה למעלה כמו בחי' המצות. ועניין המזוזה הוא שכותבין פ' שמע והיה אם שמוע שכתוב שם אחד ואהבת בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך בחי' העלאה. וקובעין בפתח הבית להעלות הבית וכל אשר בו כל רכושו וקניינו בכל התיבות להיות בטלים לאהבת ה' בכל מאדך בכל ממונך. ולכן קובעין המזוזה בימין כי "וימינו תחבקני", כאדם החובק את חבירו שמקרבו אצלו כך נמשך ימין מקרבת להעלות אליו ית' כל הבא לקרב אליו ית'. אבל {{קיצור|נ"ח|נר חנוכה}} הוא המשכת אור התורה. כי היוונים רצו להשכיחם תורתך. ולכן הוא משמאל. כי "מימינו אש דת למו", שהתורה נמשלה לאש כנודע. ובפרט שעיקר מצות נ"ח להאיר בחוץ ברה"ר ובחי' רבים היינו טורא דפרודא מבחי' ז' אומות שגם שם יאיר אור ה' וקדושתו שלא יהא העלם והסתר כמו שהיה בימי חשמונאי, שרצו היוונים להשכיחם תורתך. וכשגברה מלכות בית חשמונאי תקנו להמשיך אור התורה גם במקום הרבים טורי דפרודא:

והנה שרש הז' אומות, רישיה דעשו בעטפא דיצחק שהוא מבחי' גבורות שהן בחי' שמאל. אך הגורם להיות המשכת נר חנוכה בשמאל היינו בחי' המזוזה שבימין, שהיא בחי' ההעלאה, שע"י העלאה זו נעשה בחי' ההמשכה הנ"ל ונמשך גם במקום החושך בחינת טורי דפרודא. כי עיקר הדבר הוא להיות החשך דווקא מאיר דהיינו בחי' אתהפכא חשוכא לנהורא. וזהו שארז"ל ([[סוטה מט א]]) עלמא אמאי קא מקיים אאיש"ר דאגדתא. כי אגדתא הוא בחי' תרגום שכל התלמוד הוא בל' תרגום. ותרגום הוא בחי' אחוריים דקדושה כנודע. וכשנמשך להיות שמיה רבא מברך ונמשך גם בבחי' תרגום שהוא בבחי' אחוריים אזי אתהפכא חשוכא לנהורא, וזהו עיקר קיום העולם:

===ביאור על הנ"ל===
ביאור הדברים על עניין '''נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין.''' הנה המצוות הן מלמטה למעלה והתורה מלמעלה למטה. והיחוד שביניהם הוא כמשל העומד למעלה ורוצה להתקרב עם העומד למטה זה עולה בסולם וזה יורד עד שנפגשין זה בזה. 

וביאור העניין, הנה כתיב "כל אשר חפץ ה' עשה". וכתיב "בדבר ה' שמים נעשו". והעניין, שהחומר נברא בדבר ה', והתמונה והציור באיזה אופן שנברא הוא מחפץ ה', "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". שבחי' החכמה היא בחי' גבורות. דהיינו התחלקות לעשות כל ציור וכל תמונה לכל הפרטים למיניהם. ושרש החכמה למעלה הוא בחי' בוצינא דקרדוניתא קו המדה מדוד משחת'. "מי מדד בשעלו מים" כו'. והגילוי הוא בחכמה דאצי' אור אבא, ושם "מה רבו מעשיך", שרבו מאד פרטיים רבים. אך שהיו כלולים בחכמה, וכמשל השכל הגשמי שתופס ומקיף הרבה עניינים בבת אחת וברגע אחת, וכדי להוציא מהעלם אל הגילוי צריך לפרט בדבורים רבים ושונים בשעה ושתים. כך בחכמה כלולים מה רבו מעשיך בכל ציור וכל תמונה, ונפרטו {{קיצור|בע"מ|בעשרה מאמרות}} שנברא העולם. אך המאמרות הן עשרה בלבד, כי לא נפרט הכל בדבור רק דרך כלל ולא דרך פרט:

והטעם, כי מה שנפרט בדבור הוא בכדי להיות בחי' יש, כי מבחי' חכמה דאצי' לא היה יכול להיות בחי' יש. ואפי' מה שנתלבש בז"א שהוא בחי' הוי"ה הכל נק' בחי' א"ס דאיהו וחיוהי חד. ולא היה יכול להיות בחי' פירוד, רק במל' דאצי' בדבר מלך שלטון. והיינו ע"י כי מל' דאצי' נעשה עתיק דבריאה וכו'. אך מ"מ בחי' הוי"ה מושל בבחי' מל' להיות בטול היש וכעניין "וצבא השמים לך משתחוים", דהיינו בחי' בטול המלאכים בכלות הנפש. והשמש והירח משתחוים אפי' בגופם, שסובבים והולכים. ובטול זה הוא ע"י כל אשר חפץ הוי"ה, שבחי' חפץ זה מתלבש בחכמה דאצי' וחכמה דאצי' מתלבשת בחכמה דמל' דאצי' המתלבשת בבי"ע כי גבוה מעל גבוה שומר. וכל מה שלמטה מקבל ממה שלמעלה הימנו עד רום המעלות. (ואפי' הפילוסופים מודים בזה רק שאין משיגים רק עשר בחי' התחתונות ח' גלגלים וגלגל היומי. וע' בפרדס שער ששי ספ"ג וכבר הסכימו החוקרים כו' וגלגל השכל העשירי כו' ויותר מזה אין משיגים, אבל יכול להיות גם לפי דעתם שיש למעלה מהם ג"כ). רק העכו"ם אומרים מאחר שכבר נשתלשל בהעלם אחר העלם בבחי' שם אלקים המצמצם כו' מוכרח להיות נשאר כך אבל "כי אני ידעתי (אני בחי' מל' וכנ"י) כי גדול הוי"ה", ששם הוי"ה מושל על כל בחי' אלקים, משא"כ פרעה אמר "לא ידעתי את הוי"ה", שלא ידע, רק שם אלקים, ואמר "עזב ה' את הארץ" (ובאמת לא בדעת ידבר, כמ"ש בתניא ח"ב, שהרי נס של בריאת שמים וארץ גדול מנס של קי"ס כו' ע"ש), ולכן אומרים "איה אלקיהם". אבל באמת "כל אשר חפץ הוי"ה עשה". שזהו ענין יחוד שם הוי"ה עם שם אלקים ויחוד קוב"ה ושכינתיה, שיחוד זה היינו בחי' המשכה שנמשך שם הוי"ה ומשתלב בשם אלקים להיות ביטול היש כו'. 

והנה בבחי' יחוד זה והמשכה זו יש ב' דרכים. הא' ששם הוי"ה יורד למטה לבחי' אלקים, ונק' שילוב הוי"ה באלקים. ואזי האל"ף קודם לי', ששם אלקים מלביש את שם הוי"ה, ושם הוי"ה מלובש בתוכו. והב' ששם אלקים עולה למעלה, ונכלל בשם הוי"ה, ואזי היו"ד קודם לאל"ף כו'. והנה היתרון והמעלה הוא כששם אלקים עולה למעלה, כי כשהשם של הוי"ה יורד לבחי' שם אלקים להתלבש בו הנה הוא ע"י כמה צמצומים להיות התלבשות בבחי' יש, אבל כשהשם אלקים עולה ונכלל בבחי' הוי"ה ה"ז עולה לבחי' אין כו':



והנה נר מצוה הוא בחי' העלאה, ותורה אור הוא בחי' המשכה. וביאור העניין הוא בהקדים להבין עניין האותיות. והוא, כי האותיות היוצאות בה' מוצאות הפה, אחה"ע מן הגרון כו', אין המוצאות עושים ומפעילים את האותיות כמו כנור המנגן, שמוציא הקול ע"י האדם המנגן, שאז נולד ונתהוה הקול ונגון. אבל האותיות שבה' מוצאות הפה אינו כן, אלא שהאותיות כבר היו בנפש, שכל נפש מליאה אותיות ובבואם לה' מוצאות הפה הם המניעים את המוצאות ולא מתנועעים ע"י המוצאות. 

והנה יש כמה בחי' אותיות. אותיו' המחשבה ואותיו' הדבור. אותיות המחשבה בבינה, ואותיות הדיבור במל'. ובחי' דבור שלמעל' הוא בבחי' המחשבה למטה, שהוא דבור המלאכים, "וקרא זא"ז", וגבוה מעל גבוה שמקבלין דין מן דין עד רום המעלות, מה שלמטה הוא בבחי' מחשבה נק' לגבי שלמעלה בחי' דבור, ובחי' מחשבה שלמעלה יותר נעלמה. והנה שורש גילוי האותיות הוא בחכמה, "ויהי האדם לנפש חיה". בחי' חיה היא בחכמה. אך אין זה רק בבחי' גילוי, אבל שרשם הנעלם הוא למעלה מעלה בבחי' כתר כמ"ש בזוהר, אינון כתרין עילאין כו' ונחתא כ"ף מעל כורסייא דיקריה כו', כי מהות האותיות אינן בחי' שכל, רק הם למעלה מן השכל, שא"א להשיג בשכל מהות האותיות ומוצאן במבטא אב"ג שהם יוצאות מכלי השכל. רק עיקרם נלקחים מבחי' שלמעלה מהשכל, והן נעשות בחי' לבוש להשכל להשכיל כל דבר בכל לשון מע' לשון. שכל דבר שכל אינו נתפס אלא באותיות, אבל אין האותיות מהות השכל ועצמותו, אלא בחי' לבושו, כנודע שהשכל מתלבש לפעמים באותיות אלו ולפעמים באותיות אלו.  כמו דבור התוספות והר"ן, שמלבישים כל א' השכל באותיות אחרים ונלקחים מלמעלה מן השכל, רק שאין מתגלים אלא בשכל. והמשל בזה כח ההולדה שבמוח, שנתהווה באדם אחרי היותו בן י"ג או ט' (סנהדרין רפ"ח). ואף שכבר הי' לו מוחין בשלימות, מ"מ כח ההולדה לא נגמר עד היותו בן י"ג או ט', וגמר כח זה תלוי במאכל אשר יאכל. וכנודע ממה שאין מאכילין את הכה"ג בעיוה"כ דברים שמרבי' הזרע. שיש מאכלים מרבים הזרע. ויש מאכלים ממעיטים. והנה במאכלים ההם עצמן אין בהם כח ההולדה, רק כשבאים להמוח, והמוח מתחזק על ידם, אזי נתהוה ונגמר כח ההולדה. כך האותיו' באים מלמעלה מהשכל, שאינו נתפס באותיות כלל. ומ"מ כשבאים לבחי' השכל נעשה גילוי השכל ע"י אותיות. 

ולכן אמרו על מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל. והעניין, כי אותיות התפילה עולות למעלה ע"י המלאכים, כנודע שכמה מלאכים ממונים בכל היכל לקבל התפילות. ואיתא בזוהר שהמלאך נשיק לה. 

וביאור עניין זה הוא כמו הנושק {{קיצור|עד"מ|על דרך משל}} מכניס רוחו והבלו בדבר שנושק, כך המלאך מכניס רוחו והבלו באותיות התפילה להעלותם מבחינת דיבור האדם לבחינת דיבור המלאכים, שהיא בחינת מחשבה שלמטה. וכך עולה התפילה למעלה מעולם ועד עולם, עד עולם העליון, שם הוא מט"ט שעושה בחינת כתר זה. פירוש, שמעלה האותיות עד מקורן ושרשן שהוא בכתר. והיינו כדי להמשיך אותיות, כי התפילה היא "יהי רצון", שיהיה המשכת רצון אחר מבתחילה שנמשך בחכמה, וחכמה היא בחינת דין. וכן התורה דמחכמה נפקת, מימינו אש דת למו שהיא בחינת אש וגבורות, ועל פי התורה אין יסורים בלא עון. אבל בכתר שם הם רחמים פשוטים ונושא עון כו' ומשם נמשך אותיות חדשות כו':


והנה ככל הענין הזה באותיות כך הוא בבחי' המצוות, '''כי נר מצוה.''' והעניין, שאין אור הנר מאיר אלא כשיש אויר סביב האור, משא"כ כשאין שם אויר יכבה ולא יאיר כלל. והנה האויר הוא בבחי' אותיות. כי הרי רואין שיסוד האויר הוא תחת יסוד האש. ואעפ"כ הרי יש בו דקות הרבה מיסוד האש. והטעם, כי האויר אע"פ שהוא למטה מיסוד האש, מ"מ שרשו הוא למעלה. 

וביאור הדבר, כי הנה יעקב אמר "מה נורא". ולכן מה שאומרים "הגדול הגבור והנורא", "נורא" הוא מדתו של יעקב. ולכאורה לא שייך בחי' נורא ליעקב כי אם לפחד יצחק. אלא לפי שיעקב היה הממוצע בין האבות, ונודע שאי אפשר שיחוברו ב' הפכים עד שיערה רוח מלמעלה משניהם. כענין עושה שלום במרומיו כו'. ולכן מאחר שיעקב היה המחבר, לכך היה בו גילוי בחי' נורא, שהוא למעלה משניהם. 

וכך הוא בבחי' אויר, שהדקות הוא לפי שהוא בחי' ממוצע שהוא בקו האמצעי, חח"ן מימין. ובג"ה משמאל. וכדת"י באמצע הוא בחי' אויר, שהוא בחי' ז"א שהוא בקו הממוצע בחי' [ת"ת]. ולכן נק' אויר אור יו"ד, שהיו"ד הוא בחי' העלם של האור שמוריד וממשיך להיות האור מאיר. כמו האותיות שהן בבחי' ההעלם, ובהן ועל ידן נתפס השכל ובא לידי גילוי, כי א"א לכל שכל בלי אותיות כנ"ל. כך האויר שהוא בבחי' העלם, בו ועל ידו נתפס האור להאיר לבא לידי גילוי. וזהו '''כי נר מצוה ותורה אור.''' שע"י נר מצוה נעשה התורה אור, כי המצות עולות עד הכתר ששם שרש המצות, תר"ך עמודי אור, עמוד שמחבר מעלה למטה. וכענין יעקב חבל נחלתו כשמתנועע החבל למטה כו'. וכך ע"י המצות שהן במל' עולות בכתר ונמשך משם בחי' אותיות חדשים דהיינו תוס' אור להיות אור התורה מאיר.

כי הנה התורה נקראת משל הקדמוני. ועניין המשל הוא כמ"ש "וידבר שלשת אלפים משל" {{ממ|מלכים א|ה|יב}}. כי הנה חכמת שלמה היא חכמה תתאה שהיא בחי' מל' דאצי'. והיינו בחי' מל' המאירה בבי"ע, כי מל' דאצי' עצמה היא רוה"ק, ונו"ה דאצי' היא בחי' נבואה, ובאצילות איהו וחיוהי חד. ולכן יש ס"ר פירושים על כל פסוק מד"ת ונבואה. וגם משלי ושה"ש שאמר שלמה ברוה"ק הן במל' דאצילות עצמה למעלה מחכמת שלמה, אבל מה שנתן חכמה לשלמה היא בחי' חכמה תתאה דבריאה ובחכמה זו דיבר על כל דבר מד"ת שלשת אלפים משל, דהיינו רוחניות שבד"ת מכל הג' עולמות בי"ע (שכל מה שיש למטה יש למעלה כנודע מאתרוג שלמטה שמעורר למעלה שדווקא אתרוג ולא תפוח. ולקרב אל השכל הוא כמו דבר גשמי המצוייר בדמיון האדם. אך דמיון מחשבת האדם אינה פועלת כלום. אבל למעלה כי לא מחשבותי כו'), שהשיג ממדרגה התחתונה דעשיה עד מדרגה הראשונה שבבריאה. וכל עולם יש בו י"ס, וי' כלול מי' עד אלף, וזהו שלשת אלפים. אבל באצי' דאיהו וחיוהי חד לא השיג. אבל באמת גם התורה דאצי' היא בחי' משל לגבי המאציל העליון ב"ה. דאוריית' מתקשרא בקוב"ה כמו דישראל מתקשראן באוריית' שאין להם ערך לגבי התורה אלא דמתקשראן בה. וכך התורה מתקשראת בקוב"ה כו'. וכדי שיומשך ויתפשט אוא"ס ב"ה המאציל בהתורה הוא ע"י נר מצוה, שהיא בחי' אוי"ר, אור י', שהמצות הן בחי' העלאה כמו קרבנות שנעשו מן הבהמות להיות אשה ריח ניחוח. וכן תפלין של קלף מעור הבהמות. וציצית של צמר. והרי זו בחי' העלאה מדבר גשמי להיות התכללות ברוחניות אק"ב (וגם הם המשכות אך מפני שנעשות ע"י מעשה האדם בפו"מ הרי הן העלאות שהאדם מעלה ומקשר אותן לאוא"ס הנמשך בתוכן משא"כ התורה היא המשכה לבדה קורא בתורה שקורא וממשיך מה שכבר היה כאדם הקורא לחברו כו') וע"י העלאה זו נעשה המשכת התורה.

וזהו יהא שמו הגדול מבורך, כי יש שם הוי"ה בחי' מל', כי הוי"ה הוא ז"א ושמו של הוי"ה דהיינו הגילוי הוא במל' ושם הגדול הוא בכתר (ופעם אמרו בזוהר דהיינו בבינה והכל א' כי התגלות עתיק בבינה) דהיינו מל' דא"ק, ולכן אומרים מברך לעלם בלשון יחיד שהוא עולם האצי' שהוא רה"י דאיהו וחיוהי חד לפי ששם הגדול הוא למעלה מהאצילות ונמשך באצי', וזהו הקב"ה מנענע בראשו. פי' בבחי' כתר, שמנענע וממשיך למטה. אך דוקא באיש"ר דאגדתא כי אגדה היא בחי' חכמה שרוב סודות התורה גנוזין בה כמ"ש האריז"ל. ואיש"ר אומרים בציבור שאז דווקא מנענע בכל בחי' ראשו, משא"כ אחד העוסק בתורה אע"פ שהקב"ה קורא ושונה כנגדו מ"מ אין המשכה זו רק בחלק נפשו, אבל בציבור ממשיכים בחי' כללות כו'. 


ובזה יובן ענין נ"ח משמאל ומזוזה מימין. מזוזה הוא בחי' המצות שהמזוזה היא בחי' העלא'. שבית האדם וכל מה שבתוכו בטל לה' אחד שכותבין במזוזה אחד ואהבת. כי בכל לבבך הוא בחי' התפילה בלב. ובכל נפשך היא בחי' התורה לקשר מחשבה במחשבה ודבור בדבור. ודברי אשר שמתי בפיך. ובכל מאדך היא המזוזה שהיא בסוף ביתו עם כל הרכוש שבתוכו. ועי"ז נ"ח משמאל, היא תורה אור שהיוונים רצו להשכיחם תורתך, ותקנו להניחה על פתח הבית מבחוץ לר"ה. כי המל' נק' פתח הבית שמשמש כניסה ויציאה וכך כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש כו'. וביציאתה לבי"ע הנה מל' בכל משלה. וצריך להמשיך גם שם בטורי דפרודא. על הרי בתר בחי' אור התורה, והיא משמאל, בחי' גבורות. וזה היה בזמן בית שני כו':