עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/מקץ (וחנוכה)" (פסקה)

===ביאור על הנ"ל===
ביאור הדברים על עניין '''נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין.''' הנה המצוות הן מלמטה למעלה והתורה מלמעלה למטה. והיחוד שביניהם הוא כמשל העומד למעלה ורוצה להתקרב עם העומד למטה זה עולה בסולם וזה יורד עד שנפגשין זה בזה. 

וביאור העניין, הנה כתיב "כל אשר חפץ ה' עשה". וכתיב "בדבר ה' שמים נעשו". והעניין, שהחומר נברא בדבר ה', והתמונה והציור באיזה אופן שנברא הוא מחפץ ה', "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית". שבחי' החכמה היא בחי' גבורות. דהיינו התחלקות לעשות כל ציור וכל תמונה לכל הפרטים למיניהם. ושרש החכמה למעלה הוא בחי' בוצינא דקרדוניתא קו המדה מדוד משחת'. "מי מדד בשעלו מים" כו'. והגילוי הוא בחכמה דאצי' אור אבא, ושם "מה רבו מעשיך", שרבו מאד פרטיים רבים. אך שהיו כלולים בחכמה, וכמשל השכל הגשמי שתופס ומקיף הרבה עניינים בבת אחת וברגע אחת, וכדי להוציא מהעלם אל הגילוי צריך לפרט בדבורים רבים ושונים בשעה ושתים. כך בחכמה כלולים מה רבו מעשיך בכל ציור וכל תמונה, ונפרטו {{קיצור|בע"מ|בעשרה מאמרות}} שנברא העולם. אך המאמרות הן עשרה בלבד, כי לא נפרט הכל בדבור רק דרך כלל ולא דרך פרט:

והטעם, כי מה שנפרט בדבור הוא בכדי להיות בחי' יש, כי מבחי' חכמה דאצי' לא היה יכול להיות בחי' יש. ואפי' מה שנתלבש בז"א שהוא בחי' הוי"ה הכל נק' בחי' א"ס דאיהו וחיוהי חד. ולא היה יכול להיות בחי' פירוד, רק במל' דאצי' בדבר מלך שלטון. והיינו ע"י כי מל' דאצי' נעשה עתיק דבריאה וכו'. אך מ"מ בחי' הוי"ה מושל בבחי' מל' להיות בטול היש וכעניין "וצבא השמים לך משתחוים", דהיינו בחי' בטול המלאכים בכלות הנפש. והשמש והירח משתחוים אפי' בגופם, שסובבים והולכים. ובטול זה הוא ע"י כל אשר חפץ הוי"ה, שבחי' חפץ זה מתלבש בחכמה דאצי' וחכמה דאצי' מתלבשת בחכמה דמל' דאצי' המתלבשת בבי"ע כי גבוה מעל גבוה שומר. וכל מה שלמטה מקבל ממה שלמעלה הימנו עד רום המעלות. (ואפי' הפילוסופים מודים בזה רק שאין משיגים רק עשר בחי' התחתונות ח' גלגלים וגלגל היומי. וע' בפרדס שער ששי ספ"ג וכבר הסכימו החוקרים כו' וגלגל השכל העשירי כו' ויותר מזה אין משיגים, אבל יכול להיות גם לפי דעתם שיש למעלה מהם ג"כ). רק העכו"ם אומרים מאחר שכבר נשתלשל בהעלם אחר העלם בבחי' שם אלקים המצמצם כו' מוכרח להיות נשאר כך אבל "כי אני ידעתי (אני בחי' מל' וכנ"י) כי גדול הוי"ה", ששם הוי"ה מושל על כל בחי' אלקים, משא"כ פרעה אמר "לא ידעתי את הוי"ה", שלא ידע, רק שם אלקים, ואמר "עזב ה' את הארץ" (ובאמת לא בדעת ידבר, כמ"ש בתניא ח"ב, שהרי נס של בריאת שמים וארץ גדול מנס של קי"ס כו' ע"ש), ולכן אומרים "איה אלקיהם". אבל באמת "כל אשר חפץ הוי"ה עשה". שזהו ענין יחוד שם הוי"ה עם שם אלקים ויחוד קוב"ה ושכינתיה, שיחוד זה היינו בחי' המשכה שנמשך שם הוי"ה ומשתלב בשם אלקים להיות ביטול היש כו'. 

והנה בבחי' יחוד זה והמשכה זו יש ב' דרכים. הא' ששם הוי"ה יורד למטה לבחי' אלקים, ונק' שילוב הוי"ה באלקים. ואזי האל"ף קודם לי', ששם אלקים מלביש את שם הוי"ה, ושם הוי"ה מלובש בתוכו. והב' ששם אלקים עולה למעלה, ונכלל בשם הוי"ה, ואזי היו"ד קודם לאל"ף כו'. והנה היתרון והמעלה הוא כששם אלקים עולה למעלה, כי כשהשם של הוי"ה יורד לבחי' שם אלקים להתלבש בו הנה הוא ע"י כמה צמצומים להיות התלבשות בבחי' יש, אבל כשהשם אלקים עולה ונכלל בבחי' הוי"ה ה"ז עולה לבחי' אין כו':



והנה נר מצוה הוא בחי' העלאה, ותורה אור הוא בחי' המשכה. וביאור העניין הוא בהקדים להבין עניין האותיות. והוא, כי האותיות היוצאות בה' מוצאות הפה, אחה"ע מן הגרון כו', אין המוצאות עושים ומפעילים את האותיות כמו כנור המנגן, שמוציא הקול ע"י האדם המנגן, שאז נולד ונתהוה הקול ונגון. אבל האותיות שבה' מוצאות הפה אינו כן, אלא שהאותיות כבר היו בנפש, שכל נפש מליאה אותיות ובבואם לה' מוצאות הפה הם המניעים את המוצאות ולא מתנועעים ע"י המוצאות. 

והנה יש כמה בחי' אותיות. אותיו' המחשבה ואותיו' הדבור. אותיות המחשבה בבינה, ואותיות הדיבור במל'. ובחי' דבור שלמעל' הוא בבחי' המחשבה למטה, שהוא דבור המלאכים, "וקרא זא"ז", וגבוה מעל גבוה שמקבלין דין מן דין עד רום המעלות, מה שלמטה הוא בבחי' מחשבה נק' לגבי שלמעלה בחי' דבור, ובחי' מחשבה שלמעלה יותר נעלמה. והנה שורש גילוי האותיות הוא בחכמה, "ויהי האדם לנפש חיה". בחי' חיה היא בחכמה. אך אין זה רק בבחי' גילוי, אבל שרשם הנעלם הוא למעלה מעלה בבחי' כתר כמ"ש בזוהר, אינון כתרין עילאין כו' ונחתא כ"ף מעל כורסייא דיקריה כו', כי מהות האותיות אינן בחי' שכל, רק הם למעלה מן השכל, שא"א להשיג בשכל מהות האותיות ומוצאן במבטא אב"ג שהם יוצאות מכלי השכל. רק עיקרם נלקחים מבחי' שלמעלה מהשכל, והן נעשות בחי' לבוש להשכל להשכיל כל דבר בכל לשון מע' לשון. שכל דבר שכל אינו נתפס אלא באותיות, אבל אין האותיות מהות השכל ועצמותו, אלא בחי' לבושו, כנודע שהשכל מתלבש לפעמים באותיות אלו ולפעמים באותיות אלו.  כמו דבור התוספות והר"ן, שמלבישים כל א' השכל באותיות אחרים ונלקחים מלמעלה מן השכל, רק שאין מתגלים אלא בשכל. והמשל בזה כח ההולדה שבמוח, שנתהווה באדם אחרי היותו בן י"ג או ט' (סנהדרין רפ"ח). ואף שכבר הי' לו מוחין בשלימות, מ"מ כח ההולדה לא נגמר עד היותו בן י"ג או ט', וגמר כח זה תלוי במאכל אשר יאכל. וכנודע ממה שאין מאכילין את הכה"ג בעיוה"כ דברים שמרבי' הזרע. שיש מאכלים מרבים הזרע. ויש מאכלים ממעיטים. והנה במאכלים ההם עצמן אין בהם כח ההולדה, רק כשבאים להמוח, והמוח מתחזק על ידם, אזי נתהוה ונגמר כח ההולדה. כך האותיו' באים מלמעלה מהשכל, שאינו נתפס באותיות כלל. ומ"מ כשבאים לבחי' השכל נעשה גילוי השכל ע"י אותיות. 

ולכן אמרו על מט"ט שקושר כתרים לקונו מתפלותיהם של ישראל. והעניין, כי אותיות התפילה עולות למעלה ע"י המלאכים, כנודע שכמה מלאכים ממונים בכל היכל לקבל התפילות. ואיתא בזוהר שהמלאך נשיק לה. 

וביאור עניין זה הוא כמו הנושק {{קיצור|עד"מ|על דרך משל}} מכניס רוחו והבלו בדבר שנושק, כך המלאך מכניס רוחו והבלו באותיות התפילה להעלותם מבחינת דיבור האדם לבחינת דיבור המלאכים, שהיא בחינת מחשבה שלמטה. וכך עולה התפילה למעלה מעולם ועד עולם, עד עולם העליון, שם הוא מט"ט שעושה בחינת כתר זה. פירוש, שמעלה האותיות עד מקורן ושרשן שהוא בכתר. והיינו כדי להמשיך אותיות, כי התפילה היא "יהי רצון", שיהיה המשכת רצון אחר מבתחילה שנמשך בחכמה, וחכמה היא בחינת דין. וכן התורה דמחכמה נפקת, מימינו אש דת למו שהיא בחינת אש וגבורות, ועל פי התורה אין יסורים בלא עון. אבל בכתר שם הם רחמים פשוטים ונושא עון כו' ומשם נמשך אותיות חדשות כו':


והנה ככל הענין הזה באותיות כך הוא בבחי' המצוות, '''כי נר מצוה.''' והעניין, שאין אור הנר מאיר אלא כשיש אויר סביב האור, משא"כ כשאין שם אויר יכבה ולא יאיר כלל. והנה האויר הוא בבחי' אותיות. כי הרי רואין שיסוד האויר הוא תחת יסוד האש. ואעפ"כ הרי יש בו דקות הרבה מיסוד האש. והטעם, כי האויר אע"פ שהוא למטה מיסוד האש, מ"מ שרשו הוא למעלה. 

וביאור הדבר, כי הנה יעקב אמר "מה נורא". ולכן מה שאומרים "הגדול הגבור והנורא", "נורא" הוא מדתו של יעקב. ולכאורה לא שייך בחי' נורא ליעקב כי אם לפחד יצחק. אלא לפי שיעקב היה הממוצע בין האבות, ונודע שאי אפשר שיחוברו ב' הפכים עד שיערה רוח מלמעלה משניהם. כענין עושה שלום במרומיו כו'. ולכן מאחר שיעקב היה המחבר, לכך היה בו גילוי בחי' נורא, שהוא למעלה משניהם. 

וכך הוא בבחי' אויר, שהדקות הוא לפי שהוא בחי' ממוצע שהוא בקו האמצעי, חח"ן מימין. ובג"ה משמאל. וכדת"י באמצע הוא בחי' אויר, שהוא בחי' ז"א שהוא בקו הממוצע בחי' [ת"ת]. ולכן נק' אויר אור יו"ד, שהיו"ד הוא בחי' העלם של האור שמוריד וממשיך להיות האור מאיר. כמו האותיות שהן בבחי' ההעלם, ובהן ועל ידן נתפס השכל ובא לידי גילוי, כי א"א לכל שכל בלי אותיות כנ"ל. כך האויר שהוא בבחי' העלם, בו ועל ידו נתפס האור להאיר לבא לידי גילוי. וזהו '''כי נר מצוה ותורה אור.''' שע"י נר מצוה נעשה התורה אור, כי המצות עולות עד הכתר ששם שרש המצות, תר"ך עמודי אור, עמוד שמחבר מעלה למטה. וכענין יעקב חבל נחלתו כשמתנועע החבל למטה כו'. וכך ע"י המצות שהן במל' עולות בכתר ונמשך משם בחי' אותיות חדשים דהיינו תוס' אור להיות אור התורה מאיר.

כי הנה התורה נקראת משל הקדמוני. ועניין המשל הוא כמ"ש "וידבר שלשת אלפים משל" {{ממ|מלכים א|ה|יב}}. כי הנה חכמת שלמה היא חכמה תתאה שהיא בחי' מל' דאצי'. והיינו בחי' מל' המאירה בבי"ע, כי מל' דאצי' עצמה היא רוה"ק, ונו"ה דאצי' היא בחי' נבואה, ובאצילות איהו וחיוהי חד. ולכן יש ס"ר פירושים על כל פסוק מד"ת ונבואה. וגם משלי ושה"ש שאמר שלמה ברוה"ק הן במל' דאצילות עצמה למעלה מחכמת שלמה, אבל מה שנתן חכמה לשלמה היא בחי' חכמה תתאה דבריאה ובחכמה זו דיבר על כל דבר מד"ת שלשת אלפים משל, דהיינו רוחניות שבד"ת מכל הג' עולמות בי"ע (שכל מה שיש למטה יש למעלה כנודע מאתרוג שלמטה שמעורר למעלה שדווקא אתרוג ולא תפוח. ולקרב אל השכל הוא כמו דבר גשמי המצוייר בדמיון האדם. אך דמיון מחשבת האדם אינה פועלת כלום. אבל למעלה כי לא מחשבותי כו'), שהשיג ממדרגה התחתונה דעשיה עד מדרגה הראשונה שבבריאה. וכל עולם יש בו י"ס, וי' כלול מי' עד אלף, וזהו שלשת אלפים. אבל באצי' דאיהו וחיוהי חד לא השיג. אבל באמת גם התורה דאצי' היא בחי' משל לגבי המאציל העליון ב"ה. דאוריית' מתקשרא בקוב"ה כמו דישראל מתקשראן באוריית' שאין להם ערך לגבי התורה אלא דמתקשראן בה. וכך התורה מתקשראת בקוב"ה כו'. וכדי שיומשך ויתפשט אוא"ס ב"ה המאציל בהתורה הוא ע"י נר מצוה, שהיא בחי' אוי"ר, אור י', שהמצות הן בחי' העלאה כמו קרבנות שנעשו מן הבהמות להיות אשה ריח ניחוח. וכן תפלין של קלף מעור הבהמות. וציצית של צמר. והרי זו בחי' העלאה מדבר גשמי להיות התכללות ברוחניות אק"ב (וגם הם המשכות אך מפני שנעשות ע"י מעשה האדם בפו"מ הרי הן העלאות שהאדם מעלה ומקשר אותן לאוא"ס הנמשך בתוכן משא"כ התורה היא המשכה לבדה קורא בתורה שקורא וממשיך מה שכבר היה כאדם הקורא לחברו כו') וע"י העלאה זו נעשה המשכת התורה.

וזהו יהא שמו הגדול מבורך, כי יש שם הוי"ה בחי' מל', כי הוי"ה הוא ז"א ושמו של הוי"ה דהיינו הגילוי הוא במל' ושם הגדול הוא בכתר (ופעם אמרו בזוהר דהיינו בבינה והכל א' כי התגלות עתיק בבינה) דהיינו מל' דא"ק, ולכן אומרים מברך לעלם בלשון יחיד שהוא עולם האצי' שהוא רה"י דאיהו וחיוהי חד לפי ששם הגדול הוא למעלה מהאצילות ונמשך באצי', וזהו הקב"ה מנענע בראשו. פי' בבחי' כתר, שמנענע וממשיך למטה. אך דוקא באיש"ר דאגדתא כי אגדה היא בחי' חכמה שרוב סודות התורה גנוזין בה כמ"ש האריז"ל. ואיש"ר אומרים בציבור שאז דווקא מנענע בכל בחי' ראשו, משא"כ אחד העוסק בתורה אע"פ שהקב"ה קורא ושונה כנגדו מ"מ אין המשכה זו רק בחלק נפשו, אבל בציבור ממשיכים בחי' כללות כו'. 


ובזה יובן ענין נ"ח משמאל ומזוזה מימין. מזוזה הוא בחי' המצות שהמזוזה היא בחי' העלא'. שבית האדם וכל מה שבתוכו בטל לה' אחד שכותבין במזוזה אחד ואהבת. כי בכל לבבך הוא בחי' התפילה בלב. ובכל נפשך היא בחי' התורה לקשר מחשבה במחשבה ודבור בדבור. ודברי אשר שמתי בפיך. ובכל מאדך היא המזוזה שהיא בסוף ביתו עם כל הרכוש שבתוכו. ועי"ז נ"ח משמאל, היא תורה אור שהיוונים רצו להשכיחם תורתך, ותקנו להניחה על פתח הבית מבחוץ לר"ה. כי המל' נק' פתח הבית שמשמש כניסה ויציאה וכך כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש כו'. וביציאתה לבי"ע הנה מל' בכל משלה. וצריך להמשיך גם שם בטורי דפרודא. על הרי בתר בחי' אור התורה, והיא משמאל, בחי' גבורות. וזה היה בזמן בית שני כו':