עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/במדבר (וחג השבועות)" (פסקה)

==במדבר,  י״ז==
וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר אנכי כו׳. להבין מהו את כל הדברים האלה והל״ל וידבר אלקים אנכי כו׳, אך הנה ביאור מלת האלה הוא הוראה על דבר הנראה ונגלה באתגליא. 
ולכך משנה תורה מתחלת אלה הדברים כי הם הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל באתגליא, משא״כ בספרים הראשונים נאמר וידבר ה׳ אל משה וכתיב במשה וישמע את הקול מדבר אליו משה לבדו שמע וכל ישראל לא שמעו. 
ולכן נק׳ משנה תורה מלשון משנה למלך שאינה בבחי׳ התורה עצמה שנאמר בה וידבר ה׳ אל משה בבחי׳ העלם אלא הוא גילוי התורה אשר דבר משה אל כל ישראל, וכן תשבע״פ הוא בחי׳ אתגליא שהוא גילוי התשב״כ שהתשבע״פ הוא דרך פי׳ וביאור המצות שהן בהעלם בתושב״כ ועל כולם הוא אומר את כל הדברים האלה. דהיינו כל בחי׳ אתגליא הן התשבע״פ והן משנה תורה הכל נכלל בעשרת הדברות (ע׳ בגמרא פ״ק דחגיגה דף ג׳ ע״ב גבי נתנו מרועה אחד דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים וכן הוא ג״כ ברבות נשא פי״ד ועיין עוד כזה ברבות כי תשא ר״פ מ״ז. יתרו ס״פ כ״ח. זח״ב תרומה קל״ה סע״א. ועיין עוד מענין וידבר ברבות בהר ס״פ ל״ג. נשא פי״א בתחלת הפרשה ובסופה בקהלת רבה בפסוק לכל זמן) וכולם וידבר אלקים בסיני שנתצמצם אור א״ס ב״ה בבחי׳ אלקים מדת הצמצום בכל הדברים האלה כי מפי הגבורה שמענום (ע׳ זהר ח״ב פ״ו א׳ כ״ה ב׳ ח״ג קל״ג א׳ ח״ב דר״ו סע״א). והנה כלל נתינת התורה לישראל היה ברעש וקולות וברקים ולכאורה עשרת הדברות הם דברים פשוטים לא תרצח לא תנאף כו׳ אלא הענין הוא כי תכלית נתינת התורה כדי להיות גילוי אור א״ס ב״ה ממש שכשמו כן הוא  אין לו סוף כו׳ המלובש בתורה שהיא חכמתו ית׳ והוא וחכמתו א׳ כי הוא המדע והוא היודע כו׳ להיות גילוי זה למטה בדברים גשמיים דוקא. וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה. כדי לאמר אנכי ה׳ אלקיך דהיינו להיות אנכי הוא מהותו ועצמותו ית׳ ממש בבחי׳ גילוי עד שיהי׳ נקרא אלקיך (ועיין מענין וידבר כו׳ לאמר ברבות כי תשא ר״פ מ׳). אך כדי לבא למעלה ומדרגה זו צ״ל תחלה ספירת העומר ז׳ שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה. והענין כי בקמה היינו המדות הטבעיות שמנה״ב שהן בחי׳ יש כמו קמה שעומדת על עמדה וקיומה ונצבת במעמד קיום וחזק. 
וכך המדות הטבעיות הן חזקות בגוף בטבען ובתולדותן וצריך להכניען ולהשפילן בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא ולהניף עליהם חרמש להכריתן ולכלותן ולהפכן ממש לאין להיות ז׳ מדות הטבעיות שמנפש הבהמית. ז׳ שבועות תספר לך. שתהיינה בטלות ונכללות במדות עליונות לך ה׳ הגדולה והגבורה כו׳ שהן בטלין באור א״ס ממש כמ״ש לך ה׳ כו׳. וז״ש וכל קומה לפניך תשתחוה פי׳ קומה בחי׳ קמה תשתחוה לפניך ממש, וע׳ בזח״ב תצוה קפ״ג א׳: 
ב וביאור הדבר הנה נודע מארז״ל שנמנו וגמרו שתלמוד גדול ממעשה ואמרו ע״פ וכל חפצים לא ישוו בה (במשלי ח׳ י״א) ואפי׳ חפצי שמים. ובירושלמי (פ״ק דפאה) איתא מ״ד שאפילו לדבר א׳ מן התורה אין כל המצות כדאי כו׳, וקרוב לזה הוא ברבות נח ס״פ ל״ה ועיין בסוף קהלת רבה בפסוק ויותר שהיה קהלת חכם. אלא דבגמרא (פ״ק דמ״ק ד״ט ע״ב) רמו קראי אהדדי כתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפי׳ חפצי שמים וכתיב וכל חפציך לא ישוו בה דמשמע חפציך ולא חפצי שמים, ומשני כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים וכאן במצוה שא״א כו׳, ועכ״פ מצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים מבטלין מפני תלמוד תורה ואפי׳ כל המצות אינן כדאי אפי׳ לדבר א׳ מדברי תורה כדאיתא בירושלמי. 
ולכאורה אינו מובן הלא ת״ת הוא העסק בפי׳ וביאור המצוה כיצד תהיה עשייתה ולמה יגדל כח ומעלת העוסק בפי׳ וביאור המצוה יותר ממעשה המצוה עצמה להיות מבטלין מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כגון הפרשת תרומה ע״ד משל שאפשר ע״י שליח בשביל עסק התורה שיהיה לו פנאי לעסוק בהלכות תרומה ויהיה הוא עוסק בפי׳ וביאור המצוה והמצוה תיעשה ע״י אחרים. אך הענין הוא כמארז״ל אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה. 
וצריך להבין איך להתחיל. ויובן ענין זה בהקדים לבאר כי הנה נודע שבחיות ואור א״ס המחיה ומהוה את כל העולמות מריש כל דרגין כו׳ יש ב׳ בחי׳ הא׳ הוא בחי׳ ממלא כל עלמין להיות החיות מלובש וממולא תוך עלמין ממש ע״י ריבוי השתלשלות בדרך עילה ועלול וצמצוצים רבים וירידת המדרגות ממדרגה למדרגה. 
ומבשרי אחזה כמו התלבשות השכל במדות ומדות במחשבה ומחשבה בדיבור שיורד ומשתלשל מדרגה אחר מדרגה עד שנעשה מחשבה דיבור ומעשה וד׳ חושים ראיה שמיעה כו׳. והחיות השורה במוח ולב ומלב מתפשט לכל האיברים שמקבלים לפי מזגם ותכונתם להיות זה ראש וזה רגל כו׳. 
וכל זה הוא דרך וסדר ההשתלשלות. להיות מתפשט כח הנפש וחיותו ממולא בכל הגוף שיהיו איברי הגוף ממולאים מכח וחיות הנמשך אליהם ומקבלים כל אחד לפי מזגו ותכונתו ואין זה אלא בבחי׳ התפשטות כחות הנפש כי הנפש עצמה אין לה בחי׳ התחלקות לכמה כחות פרטים אלא שכל הכחות כלולים ומתאחדים ואין עולים בשם כח פרטי כלל. אך מ״מ הכחות ההם וראשיתם כח החכמה והשכל שמתפשט מהנפש הוא נמשך מעצמיות הנפש עצמה שלכך נקרא נפש המשכלת ע״ש כח השכל שמתפשט ממנה שהוא ראש ועיקר לכל הכחות כולם. שעם היות שאין בנפש גילוי כח  השכל פרטי מיוחד בפני עצמו. מ״מ מאחר שההתפשטות כח השכל המפשט מהנפש גם קודם התפשטותו הי׳ כלול בנפש אלא שהיה בנפש בהעלם. 
וההתפשטות הוא שיצא מההעלם אל הגילוי הרי היא מעצמיות הנפש. ולכך גם אחר ההתפשטות בבחי׳ גילוי כח שכל פרטי בפ״ע הרי הוא מתאחד עם הנפש ממש עד שנקרא הנפש על שמו נפש המשכלת. 
וככה ככל המשל הזה הוא ענין בחי׳ השתלשלות החיות מאור א״ס ב״ה להחיות כל העולמות בחי׳ ממלא כל עלמין. כי הנה כתיב אתה הוא ה׳ לבדך אתה עשית את השמים שמי השמים, פי׳ לבדך שהוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד דלאו דאית לך צדק ידיעא וכו׳ ולאו מכל אינון מדות איהו כלל אלא מ״מ אתה עשית את השמים כו׳. דהיינו התפשטות גדולת א״ס ב״ה למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית. שאין זה אלא בבחי׳ התפשטות בלבד בבחי׳ הארה וזיו כי מלכותך מלכות כל עולמים ואין זה אלא בחי׳ שם כמאמר ונזכיר שמך דהיינו כמו שם האדם שיקראו לו בשמו והוא עונה ופונה אל הקורא אותו. 
וכך כתיב וישע ה׳ אל הבל ואל מנחתו שפונה ונמשך ממנו חיות אל הברואים והוא יחיד חי העולמים מלך פי׳ שהוא עצמו ית׳ יחידומיוחד לבדו רק חי העולמים דהיינו חיות וקיום העולמות הוא מבחי׳ מלך כו׳, והנה המשכה והתפשטות זו היא כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה כי בעולם האצי׳ איהו וחיוהי חד שאור א״ס ב״ה מיוחד שם ביחוד גמור כמו עד״מ התאחדות נפש המשכלת עם כח השכל המתפשט ממנה כנ״ל (כי אצילות הוא בחי׳ חכמה שע״ז נאמר כולם בחכמה עשית וכמ״ש בע״ח שמ״ז פ״ג), וע״ז נאמר גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר ולתבונתו אין מספר ואח״כ בעולם השרפים אלף אלפין ורבוא רבבן כו׳ ומ״מ היש מספר לגדודיו כו׳. ומשם יפרד יותר להיות מונה מספר לכוכבים וכתיב המוציא במספר צבאם. המוציא לשון המוציא מרה״י לרה״ר כי רה״י הוא עולם האצילות איהו וחיוהי חד ומשם יפרד בריבוי התחלקות המדרגות מעולם עד עולם להיות בחי׳ רה״ר טורי דפרודא, ומ״מ מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר פי׳ שלא נעדר מבחי׳ ביטול שזהו כלל בכל סטרא דקדושה ואפי׳ במדרגות תחתונים נמשך בחי׳ ביטול היש בכל עולם לפי מדרגתו. וכ״ז הוא בחי׳ הא׳ שהוא בחי׳ ממלא כל עלמין כסדר השתלשלות המדרגות: 
ג אך הבחי׳ הב׳ הוא בחי׳ סוכ״ע דהיינו שסובב ומקיף כלהו עלמין בהשואה א׳ השוה ומשוה כו׳. והמשכה זו היא בבחי׳ מקיף והעלם בלבד ואינה באה לידי גילוי פנימי במוח ולב האדם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל כי המשכה זו היא מעצמיות אור א״ס ב״ה שלמעלה מגדר עלמין ואני ה׳ לא שניתי ואין ערוך לך וכטיפה מים אוקיינוס כו׳. 
ואין כח בשום נברא שהוא מחודש מאין ליש להכיל גילוי אור זה שלא יתבטל במציאות ממש. רק מ״מ ארז״ל דאע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי גבי דניאל והאנשים אשר היו עמו כדכתיב וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. 
ואמרו בגמרא מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעית משום דמזלייהו חזו. פי׳ מזלייהו מלשון יזל מים מדליו שהוא לשון המשכה ומזל הוא המפעיל וממשיך המשכה ההיא. והיינו הנשמה שלמעלה שאינה מלובשת בגוף כי לא כל הנשמה מלובשת רק הארה והתפשטות ממנה וכל עצמיות הנשמה חופפת עליו מלמעלה והוא נקרא בשם מזל שממנה ניזל השפעה להתפשטות הנשמה המלובשת בגוף ובבחי׳ מזלייהו דחזו נפלה עליהם חרדה גדולה. כי דניאל שראה את המראה שנתפסה בכח השגתו לא נפל עליו אימה ופחד אבל האנשים אשר היו עמו מאחר שלא היה בכח השגתם להכיל את המראה אלא בבחי׳ מזלייהו שהוא למעלה מן ההשגה כי השגה הוא מבחי׳ התפשטות הנפש בגוף האדם בהתלבשותה במוחו ומוח שכלם  היה קטן מהכיל את המראה לכך נפל עליהם חרדה גדולה. 
וכך הוא בענין גילוי אור א״ס בבחי׳ מזל שהוא הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף לפי שאין גילוי זה בא לידי התלבשות להיות נתפס ונקלט במוח שכלו לכך תפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה, (ועמ״ש במ״א ע״פ האזינו ענין מזליה שהוא בחי׳ אין שלמעלה מהחכמה והשתא א״ש דבחי׳ סובב יוכל להתגלות לבחי׳ מזל). ועל יראה גדולה כזו שהיא למעלה מההשגה במוח שכלו רק בבחי׳ מזלייהו אמרו אם אין חכמה אין יראה. וכמ״ש ויצונו ה׳ לעשות את כל החקים האלה ליראה כו׳ שלהיות גילוי זה בבחי׳ מזלייהו עד שתפול עליו אימה ופחד הוא ע״י עסק התורה דאורייתא מחכמה נפקת והוי׳ בחכמה כו׳ שאור א״ס ב״ה שורה ומתגלה בחכמה כח מ״ה בחי׳ ביטול שאין אור א״ס ב״ה שורה ומתגלה אלא במה שבטל כו׳, (ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן בד״ה ואהבת את יעו״ש). והיינו התורה שהיא חכמתו ית׳ ממש והוא וחכמתו אחד כי הוא המדע והוא היודע כו׳. ועיקר גילוי זה למעלה במקור התורה שהיא בחי׳ חכמה עילאה היא בבחי׳ מזל שמזיל וממשיך השפעה מגילוי זה להתפשטות התורה שלפנינו המלובשת בג שמיות. והנה תלת קשרין מתקשראן דא בדא ישראל באורייתא כו׳ וישראל נק׳ חיילין דאורייתא בזהר (ר״פ במדבר קי״ז ב׳) ע״פ שאו את ראש בני ישראל כו׳ כי ס״ר אותיות התורה הן שורש ומקור ס״ר נשמות ישראל כל אות שורש ומקור נשמה א׳ כו׳, ובעסק התורה למטה תעורר שורש נשמתו למעלה בחי׳ מזל להמשיך גילוי אור א״ס ב״ה המלובש בחכמה עילאה מקור התורה ששם יסודתה של הנשמה בהררי קדש להיות נמשך בחי׳ גילוי זה בבחי׳ מזלא שרש הנשמה למעלה ותפול עליו אימה ופחד וחרדה גדולה מפני גילוי אור ה׳ א״ס ב״ה ממש בבחי׳ מזלייהו דחזו. (ועמ״ש מזה בד״ה וזאת המצוה אשר צוה ובד״ה כי תצא. ועוי״ל בענין זה עפמ״ש בפ׳ בשלח ע״פ וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ שיש ב׳ שמות בי״ג מדות הרחמים ופסיק טעמא בינייהו ובחי׳ שם הוי״ה המהוה השתלשלות העולמות ממנו נמשך היראה שיראה הוא ע״י גילוי כמו והנורא בתוספת וי״ו משא״כ בבחי׳ שם הוי״ה שלמעלה מהשתלשלות סובב כל עלמין נאמר רק ויאמינו אבל לא שיומשך משם בחי׳ יראה. וזה היה קודם מ״ת אבל מ״ת הוא ויצונו כו׳ ליראה פי׳ שעי״ז יומשך גילוי שם הוי׳ סוכ״ע ג״כ שיהי׳ מזה ממש בחי׳ יראה. ואיך הוא זהו ע״י מזלייהו דחזי בשרש התורה שהיא ג״כ מבחי׳ מזלא עילאה כמ״ש באדרא דנשא קל״ד א׳ בפי׳ הכל תלוי במזל אפי׳ ס״ת בהיכל כו׳ וכנזכר לעיל דהיינו שמזיל וממשיך ההשפעה לתורה שלפנינו כו׳, ונמצא יש ב׳ בחי׳ יראה הא׳ יראה תתאה הב׳ יראה עילאה ע״ד דמזלייהו חזו ולכן אין מבטלין ת״ת למצוה שאפשר לעשותה ע״י אחרים דכיון שתכלית התורה הוא ויצונו כו׳ ליראה כו׳, ועיקר התגלות יראה עילאה הוא ע״י התורה כי אם אין חכמה אין יראה) (ועמ״ש עוד מענין עסק התורה בד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי בפי׳ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום כו׳ ע״ש). אמנם למצוה שאי אפשר לעשותה ע״י אחרים מבטלין ת״ת דאל״כ הרי אם אין יראה תתאה אין חכמה כו׳ וכשמבטל המ״ע הרי פורק יראה כו׳. ועיקר יראה עילאה זו איתא בהרמ״ז ר״פ וישב ופ׳ אחרי שהוא נמשך מגבורה דעתיק יראה גימ׳ גבורה והוא המלובש במו״ס שמשם המשכת בחי׳ מזלא שהוא מקור המשפיע לתורה שלפנינו דמחכמה נפקת. 
וע׳ באגה״ק כשהאדם עוסק בתורה דיוקנו עוסק למעלה בתורה היינו התקשרות מזלי׳ של הנשמה במקור התורה ועי״ז נמשך יראה עילאה הנ״ל. עוד יש לבאר ענין זה באופן אחר קצת והוא עפמ״ש בענין שרש העבודה ומצות תלמוד תורה והוא שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה עד שהחכמה וכ״ש שאר בחי׳ הנפש בינה ודעת וז׳ מדות הם רק בחי׳ כלים לעצמיות הנשמה שהיא  למעלה מהשכל, ועד״ז ויותר מזה לאין קץ שאור א״ס ב״ה הוא למעלה מעלה מהחכמה אלא שמ״מ שורה ומתייחד בחכמה ואורייתא מחכמה נפקת הרי יש בה השראת אור א״ס ב״ה שלמעלה מהחכמה וע״י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה עי״ז יהיה ג״כ גילוי אור א״ס שלמעלה מהחכמה שהוא שורה בחכמה שבתורה יהיה גילוי ממנו לבחי׳ הנשמה שלמעלה מהחכמה כו׳ שהחכמה מתאחדת עם הנשמה אף שהנשמה עצמה היא למעלה מהחכמה כנ״ל. 
ולכן ע״י עסק התורה שהוא התקשרות שכל האדם בחכמתו של הקב״ה עי״ז גם עצמיות הנשמה שלמעלה מהחכמה והשכל תתכלל ממש בעצמיות אור א״ס ב״ה שלמעלה גם מהחכמה עילאה כו׳ וכמ״ש מזה באריכות בביאור ע״פ ולא תשבית מלח. וזהו אם אין חכמה אין יראה דא״א להיות גילוי זה במזלייהו ועצמיות הנשמה שממנו נמשך היראה עילאה הנ״ל אא״כ ע״י התקשרות שכל האדם בחכמה שבתורה משום דהוי׳ בחכמה וכנ״ל ממשל קריאת שם נפש המשכלת: 
ד אך כדי לבוא למעלה ומדרגה זו להמשיך בחי׳ חכמה עילאה מקור התורה שבה מלובש אור א״ס ב״ה ממש ומיוחדת עמו ביחוד גמור להיות גילוי זה למטה בעסק התורה שלפנינו המלובשת בגשמיות בבחי׳ יראה וחרדה גדולה ע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה. 
והיא בחי׳ יראה תתאה בקיום המצות מעשיות בפועל ממש. כי הנה המצות הן מצות המלך ובקיומם מקיים שום תשים עליך מלך ויראה זו היא הכנה להמשיך על ידה גילוי אור א״ס ממש המלובש בח״ע שע״י עסק התורה. 
וזהו קדשנו במצותיך תחלה ואח״כ ותן חלקנו בתורתך. והענין כי פ׳ קדשנו הוא לשון קידושין ואירוסין וכמ״ש וארשתיך לי לעולם והיינו ע״י המצות. שכמו הקדושין הם ע״י שנותן הטבעת באצבע הכלה שהיא בחי׳ חיצוניות בלבד ועי״ז היא מתקדשת לו ונקנית לו בביאה שהיא המשכה פנימית. כך המצות הגם שהם בחי׳ חיצוניות ולבושים להנפש מ״מ בהם ועל ידם נעשה בחי׳ קדושין להיות שום תשים עליך מלך בבחינת חיצונית והייתם קדושים לאלקיכם ובזה ותן חלקנו בתורתך, בתורתך דייקא שתהא שורה ומתגלה המשכת ח״ע בבחי׳ פנימית בבחי׳ זיווג ויחוד ממש. 
וכמארז״ל ע״פ וביום חתונתו זה מ״ת שהיא בחי׳ חתונתו ממש, ולכן אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו כי א״א להמשיך בחי׳ התורה במקורה ושרשה שהיא ח״ע בבחי׳ פנימית בלי קדימת המצות בבחי׳ יראה תתאה בחי׳ חיצוני׳. וזהו שארז״ל שאחר שקיבל עליו עומ״ש יקבל עליו עול מצות כי א״א להיות קיום אמיתי לקבלת עומ״ש שבפרש׳ ראשונה להיות עי״ז ודברת בם בשבתך בביתך כו׳ כ״א ע״י עול מצות המלך שהם בחי׳ קדושין כנ״ל: 
אך הנה כ״ז הוא דרך וסדר העבודה להקדים יראה תתאה בקיום המצות תחלה אם אין יראה אין חכמה. ואח״כ אם אין חכמה אין יראה דהיינו המשכת ח״ע בעסק התורה שבה מלובש ומיוחד יחוד אור א״ס ב״ה עד שתפול עליו אימה ופחד בבחי׳ מזלייהו. 
וסדר העבודה זו היא שייכא אחר שכבר ניתנו תורה ומצות לישראל. אבל בשעת מ״ת שעדיין לא היו ישראל מצווים על המצות מאין היתה המשכת התורה ח״ע בגילוי א״ס ב״ה ממש. אך ע״ז נאמר וירד ה׳ על הר סיני שהיתה אתערותא דלעילא ברצון ית׳ מאליו ולצורך שעה. רק שמ״מ ישראל הבינו מעצמם שא״א להיות קביעות זו לדורות אלא ע״י קיום המצות ולכך הקדימו נעשה לנשמע שא״א להיות נשמע הוא המשכת התורה בבחי׳ פנימית אלא ע״י נעשה בחי׳ עשיית המצות להיות כלים ומשכן להשראה והמשכה זו. 
וזהו שארז״ל מי גילה רז זה כו׳ שהיה באמת בחי׳  רז שהוא בחי׳ העלם שהרי הגילוי היה בהמשכת התורה בלי קדימת המצות. אלא שישראל הבינו הסוד שהיה בהעלם: 
ה אך כח גילוי זה שבמ״ת להיות גילוי רצון העליון ב״ה מלובש בח״ע למעלה מסדר ההשתלשלות וסדר קביעות העבודה הוא ע״י ספירת העומר ז׳ שבועות תספר לך מהחל כו׳. והענין כי הנה פי׳ ענין ספי׳ העומר הוא כי פי׳ ספירה הוא מלשון הארה. 
והיינו הארות והמשכות אל העומר שהוא מן השעורים מאכל בהמה דהיינו חיות הנפש הבהמית בז׳ מדות הטבעיות המתפשטות ממנה וצריך להאיר אותן ולזככן שתהיינה נכללות במדות דקדושה לך ה׳ הגדולה כו׳ בבחי׳ אתכפיא ואתהפכא. והיינו ע״י המשכת היום יום שהוא המשכות ח״ע ב״ה שהוא אור וזרע זרוע המהפכים כו׳ ומעט אור דוחה הרבה חושך כו׳. וזהו מהחל חרמש בקמה. חרמש מל׳ החרם תחרימם. קמה הן המדות שהן קמות וגם נצבות על עמדן במעמד קיום וחזק בתקפן בטבען כתולדותן שצריך להניף עליהם חרמש בחי׳ החרם תחרימם להכריתן ולהכניען תחת הקדושה. 
והנה כל הז׳ שבועות הם בבחי׳ מלחמה של נפש האלקית עם היצר הרע ונפש הבהמית להיות אתכפיא ואתהפכא והוא מבחי׳ השתלשלות מחכמה ולמטה כי בחכמה אתברירו. אך אחר גמר המלחמה שגמר ונצח כל השונאים הן ז׳ מדות הטבעים לכבשן ולהכניען אזי מאליו וממילא מתגלה רצון העליון ב״ה שהוא למעלה מעלה מגדר ההשתלשלות שהוא הסוכ״ע והוא השוה ומשוה כו׳. 
ובבחי׳ זו לא שייך שום מלחמה כי נעשה הכל א׳ ומרה״ר נעשה רה״י ליחודו ית׳ וכמשל איברי הגוף שהם בהתחלקות לאיברים פרטים לפי מזגם ותכונתם כח הראיה בעין כו׳ וזה ראש וזה רגל כו׳ מ״מ מתאחדים והיו לאחדים וכולם נשמעים לרצונו. כך עד״מ בהתגלות רצון העליון ב״ה כולם נכנסים תחת יד הקדושה ביחוד גמור בלי שום פירוד ח״ו. 
וז״ש ועשית חג שבועות לה׳ אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כו׳ ולא כתיב נדבת לבך שנדבת הלב היא מורגשת בהרגשת הלב ויש מי שאוהב כו׳. ועדיין אין זה בחי׳ ביטול ממש. 
ובגילוי רצון העליון ב״ה בחג השבועות מתגלה הרצון שלמעלה מן הלב שאין הלב כלי קיבול להיות נתפס ומורגש בתוכו הרצון העליון ואזי נק׳ נדבת היד אשר תתן מאליה ומעצמה. כאשר יברכך ה׳ אלקיך כלומר כאשר נמשך מלמעלה. 
ולכן כתיב בשתי הלחם שהקריבו בשבועות חמץ תאפינה. כי חמץ הוא לשון התנשאות ובפסח אסור החמץ שיש לזה יניקה לקליפות וסט״א גבהות וגסות הרוח כו׳. משא״כ בשבועות שנזדככו המדות הטבעיות ועולות להיות נכללות בקדושה הרי אין ההתנשאות אלא בבחי׳ הקדושה שזו ההתנשאות היא כמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ ואין שם יניקה לקליפה וסט״א כלל. מחמת גילוי רצון העליון ב״ה שלמעלה מעלה מגדר ההשתלשלות. וזהו תכלית נתינת התורה לישראל כדי שיהי׳ גילוי זה שלמעלה מעלה מהשתלשלות למטה בבחי׳ וסדר ההשתלשלות בעסק התורה: 
וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה כדי לאמר אנכי ה׳אלקיך כי גילוי אנכי הוא מהותו ועצמותו שלמעלה מעלה מגדר השתלשלות להיות בבחי׳ הוי׳ אלקיך ממש הוא ע״י התורה וכמ״ש בק״ש והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך כו׳. אך גילוי זה הוא בבחי׳ מזלייהו דחזי וצריך להקדים עול מצות. וע״ז רומז פ׳ שניה והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי כו׳. שמבלעדי המצות אין קיום להמשכ׳ התורה כנ״ל (ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול גבי לשמור את כל מצותיו): 



 ==במדבר,  י״ח==
 ביאור על הדברים הנ״ל. 
להבין שרש המצות. הנה כתיב וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הוא בחי׳ יראה ופחד גדול עד מאד שאין כלי הנפש יכולה להכיל בתוכה את היראה הגדולה הזאת ונשאר בבחי׳ מזל שהוא בחי׳ מקיף וכמ״ש בדניאל והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם. (לפי זה נ׳ דר״ל שאין כח בנפש להכיל המראה והגילוי ונשאר בבחי׳ מזל ומקיף אבל החרדה והיראה מתפשטת גם בפנימי׳ כדמוכח מחברי דניאל. וכה״ג מבואר במ״א דכשמתפללים בעשרה יתפעל האדם יותר מחמת דאכל בי עשרה שכינתא שרי׳ וההשראה בבחי׳ מקיף על האדם רק מזלייהו חזי ומ״מ מתפשט עי״ז הארה בפנימית ג״כ שמתפעל יותר באהוי״ר) וארז״ל דאע״ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי פי׳ מזלייהו בחינת חי׳ ויחידה שבנפש. כי הנה בנפש יש נר״נ יחידה חיה (ברבות בראשית ס״פ י״ד). בחי׳ נר״נ הוא בחי׳ התלבשות אורות בכלים שהשכל שורה במוח כו׳. משא״כ בחי׳ חי׳ ויחידה אין להם בחי׳ כלי בנפש להשראתם ונק׳ בחי׳ מזל והגם שחכמה הוא ראשית הגילוי היינו בחי׳ יסוד אבא הארה בעלמא מבחי׳ אבא בא לידי גילוי והתלבשות. אבל עצמיות אבא טמיר ונעלם. 
וז״ש והחכמה מאין תמצא שעצמיות חכמה היא בחי׳ אין אלא שתמצא שיסוד אבא הוא מתלבש ביסוד אימא שנק׳ בחי׳ יש כמ״ש להנחיל אוהבי יש כו׳ דאו״א תרין ריעין דלא מתפרשין. ושם באימא הוא בחי׳ יש הבנת השכל בחי׳ אורך ורוחב כמ״ש קנה חכמה קנה בינה. ב״פ קנה גימטרי׳ י״ש והיינו בבינה ומשם לז״א בחי׳ הגילוי ביותר מדות אהוי״ר. 
וע״פ הנ״ל יובן ג״כ למעלה שבחי׳ כתר נקרא אין לפי שבחי׳ הכתר פנימיותו הוא בחי׳ מל׳ דא״ס למעלה מבחי׳ גילוי בכלים המלך המרומם לבדו כו׳ אין ערוך כו׳ כחשיכה כאורה ונקרא ג״כ בחי׳ מזל ומקיף כו׳: 
ב והנה ארז״ל אם אין יראה אין חכמה פי׳ אם אין יראה הוא בחי׳ יראה תתאה עול מצות כי גילוי המצות הוא בחי׳ מצות המלך שהוא בחי׳ מקיף שבחי׳ מלך על עבדיו הוא בחי׳ התנשאות עליהם ואין ערוך אליו והוא ענין מל׳ דאצילות עתיק לבריאה כו׳ שהוא בחי׳ כתר ומקיף ועי״ז מצד רוממותו והתנשאותו עליהם וכל צבא השמים לך משתחוים בבחי׳ ביטול ובחי׳ התנשאות זו הוא בבחי׳ מקיף עליהם ולא בבחי׳ א״פ כמו שאין קשר וחיבור למלך עם עבדיו וכמ״ש המלך המרומם כו׳. 
וכך למעלה מעלה בחי׳ מל׳ דא״ס כתר לנאצלים היא ג״כ בחי׳ מקיף לאצילות. וכמ״ש בתיקוני זהר כתר עליון איהו כתר מל׳ ואיהו קרקפתא שבחי׳ כתר ובחי׳ מל׳ הוא ענין א׳. כי הנה הכתר היא על הראש ואין לה ערך ושייכות כלל לעצם הראש. 
וכמ״כ בחי׳ מל׳ הוא בחי׳ התנשאות ואין ערוך בחי׳ מקיף כו׳. ומה שלפעמים נקרא מל׳ בשם לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש היינו ג״כ בבחי׳ לבוש ומקיף ולא בבחי׳ התלבשות פנימי׳ וזהו בחי׳ קרקפתא מקיף כו׳ וזהו בחי׳ קרקפתא עצם הגלגולת שהיא למעלה על הראש ואין לה קשר וחיבור עם המוחין שהמוחין מחי׳ את הגוף ע״י עורקים וגידים המסתעפים בכל הגוף אפי׳ ברגל שבחי׳ הקרקפתא היא בחי׳ כתר אלא שהיא בחי׳ חיצוני׳ הכתר. ובזה יובן שלפעמים נקרא תורה ומצות ז״א ונוק׳ כמ״ש כי נר מצוה ותורה אור (ע׳ זהר ח״ב קס״ו ב׳) שהוא בחי׳ ו״ה שבשם הוי׳ ומצינו ג״כ שהמצות הם בכתר תרי״ג ארחין תר״ך עמודים אותיות כת״ר וכן מצינו שהמצות הם בז״א רמ״ח פיקודין רמ״ח אברין דמלכא שהוא בחי׳ ז״א כו׳. (נמצא יש כאן ג׳ קושיות. הא׳ דלפעמים משמע שהמצות גבוהים מהתורה והוא שהמצות הם בכתר ותורה מחכמה נפקת. ולפעמים משמע שהתורה גבוה ממצות  שהתורה בז״א ומצות בנוק׳. הקושיא הב׳ דפעמים משמע שתו״מ שרשם בזו״נ ולפעמים משמע ששרשם בכתר וחכמה כנ״ל. הג׳ קשה עוד דפעמים משמע שהמצות שרשם בז״א כנ״ל דרמ״ח פקודין כו׳. וזהו שלא כב׳ משמעות דלעיל ששרש המצות בכתר וג״כ במל׳ כנ״ל) אך הענין שיש בחינת אברי׳ הפנימי׳ ואברים החיצונים. והנה אברים הפנימים מקבלים חיותם מן המוחין שבראש ע״י עורקים וגידי׳ כו׳. ולכן יש להם קשר וחיבור זה עם זה. בחי׳ אברי׳ הפנימי׳ הוא בחי׳ המדות שהם לפי ערך השכל וכמ״ש לפי שכלו יהולל איש. שההתפארות וניצוח וכן כל המדות הוא עפ״י הוראת השכל משא״כ אברים החיצונים אין מתקשרים זה עם זה במוח שבראש. אבל מתקשרים עם עצם הגולגולת שיורד ונמשך ומתחבר בח״י חוליות שבשדרה ומשם לגיד הנשהושם מת פצל החוט ויורד לירכין וכמ״ש ויגע בכף ירכו שכל האברים החצונים מתחברים בעצם הגלגולת שבראש. 
ועפ״י הנ״ל יובן ענין המצות שהן מצות המלך היינו בחי׳ חיצוניות האברים ורמ״ח פקודין רמ״ח אברין היינו פנימיות האברים שהוא בחי׳ ז״א בחי׳ התורה. והגם שהמצות הן למטה במל׳ מצות המלך (ונמשך מחיצוניות האברים דז״א כדלקמן). למטה מבחי׳ תורה (שהוא פנימי׳ האברים דז״א) עכ״ז בשרשן הן למעלה היינו מבחי׳ קרקפתא עצם הגלגולת למעלה מן המוחין שהוא בחי׳ התורה דאורייתא מחכמה נפקת ואו״א מוחין לז״א בבחי׳ השתלשלות א״פ. (וכנ״ל במשל דפנימי׳ האברים מתקשרים במוח כן פנימי׳ האברים והכלים דז״א מתקשרים באו״א. וזהו בחי׳ אורייתא דמחכמה נפקת ומתלבשת בפנימית ז״א. וחיצוני׳ האברים מתקשרים בגלגלתא וזהו שרש המצות ששרשן בגלגלתא. ובהתמשכותן למטה מתלבשים דוקא בחיצוני׳ האברי׳ למטה מבחי׳ התורה שהוא פנימי׳. שכל דבר הגבוה יותר יוכל להתלבש למטה יותר עמ״ש במ״א ע״פ וייצר את האדם עפר כו׳ וכן ממשל כח הראיה שמתלבש בעשי׳ גשמיות משא״כ כח השמיעה. וז״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי חד וז״ל ובזה יובן היות המצות במל׳ והתורה בז״א הגם שלמעלה בא״א המצות הן בגלגלתא ושרש התורה מח״ס אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן יעו״ש) ומה שמצינו מצות בבחי׳ ז״א. כי הנה מל׳ לית לה מגרמה כלום רק שהיא עשיראה דכולא. כי ז״א הוא ט״ס מכתר עד מל׳ או מחכמה עד מל׳ ועד בכלל. וכל א׳ כלולה מט׳ הרי פ״א. 
ובכל א׳ יש ג׳ בחי׳ ראש תוך סוף שהוא חב״ד חג״ת נה״י כי בכל ספירה בפרט יש עצם המדה שהיא בחי׳ חג״ת. ושכל וטעם המדה בחי׳ חב״ד. ונה״י שהוא השפעה עד״מ בחי׳ הניצוח טעם הניצוח ועצם הניצוח והשפעת הניצוח שמתלבשת בבחינת המעשה בבחינת גילוי והוא בחינת עשיראה דכולא. 
וטעם המספר רמ״ח אברים הוא בז״א ג״פ פ״א עולה רמ״ג וה״ח המגדילים רמ״ח. ובחי׳ המל׳ עשיראה דכולא שממל׳ דחסד נעשה חסד שבמל׳ וממל׳ שבגבורה גבורה שבמל׳ שהוא בחי׳ חיצוני׳. [ומתורצים כל הקושיות דלעיל בענין שרש התורה ומצות. אך ביאור ענין מהות שרש המצות בכתר ואיך אח״כ הם בזו״נ. הענין כמו במצות שאנו עושים יש ב׳ בחי׳ מעשה המצוה. 
וענין רצון העליון שבה שהשי״ת רוצה שנעשה המצוה שנניח תפילין ונתעטף בציצית כמ״כ יובן שרש המצות בכתר היינו בחי׳ רצון העליון שבמצות. ושרשן בחיצוני׳ אברים דז״א הם תקון אברים דז״א שרצון העליון של המאציל ב״ה לתקנם ע״י רמ״ח מ״ע שאנו מקיימים כו׳ כמ״ש במ״א בענין פ׳ ציצית במ״ש ועשיתם את כל מצותי. 
וכן מובן ממ״ש באגה״ק ד״ה להבין מ״ש בפע״ח דבזה״ז כו׳ שכל המצות לתקן רמ״ח אברים דז״א ע״י המשכת אור א״ס ב״ה כו׳ וחפץ עליון להמשיך האור כו׳ כגון בצדקה וגמ״ח נמשך הארת א״ס ב״ה לחיצוני׳ הכלי דחסד דז״א ובקיום הדינים בחיצוני׳ גבורה.  וברחמים כו׳ יעו״ש. ומשם משמע דענין רמ״ח פקודין רמ״ח אברים דז״א היינו חיצוני׳ הכלים ששם שרש המצות. וכן במעשה הרמ״ח אברים שנמנו שם במשנה (ספ״ק דאהלות) הם הכל חיצונית האיברים ולא אברים הפנימיים דדוקא אברים החיצונים שיש בהן עצמות נק׳ אברים שם, משא״כ האברים הפנימיים שאין בהם עצם אינן נקראים אברים לענין טומאה והם כשאר בשר שאינו אבר והיינו כי עצמות מלשון עצמיות שהוא בחי׳ עצם ומהות הדבר ועמ״ש במ״א ע״פ הרע״מ פ׳ שופטים (דער״ה ע״א) ואמאי בגרמין יתיר מבשרא כו׳ וגם כי עיקר כח המעשה שבאדם הוא ע״י אברים החיצונים כח התנועה לעשות כל דבר ביד וכח ההילוך ברגל כו׳. והא דמצות הן במל׳ מצות המלך לפי שהמל׳ נמשכת מחיצונית ז״א כנ״ל שהיא עשיראה דכולא והתורה שהיא בז״א היינו המוחין ופנימי׳ האברים מיהו כאן משמע דרמ״ח פיקודין רמ״ח אברים היינו פנימית ז״א ולא קאי אמצות כ״א על התורה ועכ״פ הכוונה א׳ דהמצות הם בחיצונית ז״א ובמל׳ עשיראה דכולא ושרשן מגלגלתא. 
ובזה מתורץ ג׳ המקומות שבהן המצות פעם בגלגלתא ופעם בז״א ופעם במל׳ דהכל אמת. והתורה היא פנימית ז״א ושרשה מח״ע ומתורץ ג״כ דבשרש התורה ומצות הרי מצות גבוהים גלגלתא למעלה ממוחא. ולמטה התורה גבוה כחותם המתהפך ונעוץ תחב״ס]: 
ג וזהו מה שמצינו משנה תורה היא בחי׳ מל׳ מלשון משנה למלך בחי׳ גילוי כתר מל׳ וידבר משה כו׳ משא״כ בספרים הראשונים וידבר ה׳ כו׳ בז״א. וגם במל׳ היינו בחי׳ חיצוני׳ ז״א עשיראה דכולא בחי׳ מל׳ שבז״א שמהם נעשה בנין הנוק׳ כו׳ ושרשן למעלה היא בחי׳ קרקפתא בחי׳ כתר (ע׳ בזהר ח״ג דרס״א ודף ז׳ א׳ בענין משנה תורה. וע׳ בח״א פ״ז ב׳. ובמק״מ שם בפי׳ אלא חד כו׳). וזהו אם אין יראה אין חכמה. שממטה למעלה צ״ל תחלה בחי׳ יראה תתאה. מצות המלך בחי׳ חיצונית. ומזה יעלה ויבא לבחי׳ חכמה בחי׳ פנימיות ואח״כ אם אין חכמה אין יראה בחי׳ יראה עלאה שהוא כתר ומזל כנ״ל. 
וכל זה הוא סדר ההשתלשלות אבל במ״ת שעדיין לא נצטוו על המצות הי׳ גילוי הארת הכתר שלא כסדר המדרגות ע״י יראה תתאה תחלה. אלא ע״י ספירת העומר. ואף שעדיין לא נצטוו על סה״ע מ״מ ע״י השבעה שבועות עצמן שהן בחי׳ יצ״מ ממ״ט שערי טומאה למ״ט שערי קדושה שהוא בחי׳ אתכפייא ואתהפכא בבחי׳ פנימית המדות להפכן מן הקצה אל הקצה. 
וכמ״ש בכסף משנה פ״ז מה׳ תמידין בשם הראשונים דבקמה קרי ביה בקומה בחי׳ קומה הוא מדות דקליפה בחי׳ יש וקומה שלימה להפכן להיות נכללים במדות דקדושה ע״י ספירת העומר היום יום גימטרי׳ ז״ן ע׳ בכוונת בהמ״ז גבי כי הוא אל ז״ן וגימטרי׳ אל הוי׳ ביצירה כי ביצירה הוא שרש ומקור המדות דקליפה וע״י התהפכות מדות דקליפה במדות דקדושה בבחי׳ פנימית הנה עי״ז מאליו וממילא נתגלה שער החמשים בחי׳ כתר וכמ״ש וירד ה׳ על ה״ס שנתגלה בחי׳ הכתר ממילא ומתחלק לשנים חצי לנוק׳ וחצי לז״א בחי׳ אין שבחכמה (דהיינו בחי׳ מו״ס שבכתר שרש התורה זהו נמשך לז״א). וחיצונית כתר בחי׳ קרקפתא לנוקבא. וזהו ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך אשר תתן ולא כתיב נדבת לבך כי נדבת הלב היינו בחי׳ ז״א שנק׳ לב לפי שמקבל הארת ל״ב נתיבות החכמה בבחי׳ פנימית. אבל בשבועות הארת הכתר מתגלה גם בבחי׳ חיצוניות. וזהו נדבת ידך חיצוניות היד כאשר יברכך ה׳ אלקיך הארת הכתר (וכדלעיל דדוקא חיצונית האברים מתקשרים בגלגלתא והוא בחי׳ מל׳ מצות המלך נדבת ידך כו׳. ומתן תורה כולל ב׳ בחי׳ תורה ומצות. וזהו ב׳ הכתרים חצי לז״א בחי׳ תורה וחצי לנוק׳ בחי׳ מצות ולפי דשרש המצות גבוה בגלגלתא ע״כ הזכיר נדבת ידך). וזהו שארז״ל בשעה שהקדימו ישראל  נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה מי גלה רז זה לבני פי׳ שהבינו ישראל מעצמם שההארה שהיה אז במ״ת גילוי הכתר ממעלה למטה אינה קביעות הלכה לדורות בלתי ע״י קדימת עול המצות ת חלה נעשה ואח״כ נשמע כו׳. 
ולכן כתיב בשתי הלחם דשבועות חמץ תאפינה כי בכל הקרבנות נאמר בו כי כל שאור וכל דבש כו׳ לפי ששאור הוא בחי׳ התנשאות ויכול להיות אחיזה ויניקה לחיצונים משא״כ בשבועות הארת הכתר בחי׳ התנשאות המתנשא כו׳ כתיב חמץ תאפינה שאין לחיצונים שם שום אחיזה ויניקה כלל (ע׳ מענין וידבר כו׳ אנכי כו׳ בזהר ח״ג קי״א ב׳ י״א סע״ב ח״א פ״ז ב׳ פ״ט סע״א ח״ב פ״ג ב׳ כ״ה ב׳ ו׳ א׳):