עריכת הדף "דבר מלכות שופטים" (פסקה)

====– תרגום מאידית –====

א. בשייכות עם הציווי בפרשתנו<ref>בתחילתה.</ref> "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך", ישנו היעוד של נביא הגאולה<ref>ישעי' א, כו.</ref>: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה", וכפי שאומרים גם בתפלה בכל יום (מימי החול<ref>ברכה הי"א דתפילת העמידה.</ref>): "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה".

וע"פ המדובר כמה פעמים ובפרט לאחרונה – בנוגע להכרזת והודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו<ref>"קול קורא" ב"הקריאה והקדושה" (סיון־תמוז תש"א. אלול תש"ב) – נדפסו באגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ה ע' שסא ואילך. שעז ואילך. תח ואילך. ח"ו ע' תל ואילך.</ref>: "לאלתר לתשובה (ובמילא) לאלתר לגאולה", שכבר סיימו את הכל, גם את "צחצוח הכפתורים"<ref>ראה שיחת שמח"ת תרפ"ט.</ref>, וצריך רק להיות "עמדו<ref>אגרות־קודש שלו ח"ד ע' רעט. וש"נ.</ref> הכן כולכם"<ref>ראה "היום יום" ט"ו טבת. ובכ"מ.</ref> – וגם את זה כבר סיימו – לקבל פני משיח צדקנו תיכף ומיד ממש – מובן, שאוחזים עתה כבר בזמן של קיום היעוד "ואשיבה שופטיך גו' ויועציך"<ref>ראה פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ"א מ"ג, דמשמע שם ש"ואשיבה שופטיך גו'" יהי' עוד "לפני בוא המשיח" וכהסיום בכתוב זה "'''אחרי כן''' יקרא לך עיר הצדק גו'". וראה לקו"ש ח"ט ע' 105 הערה 74.</ref>, ויתירה מזה: כבתחילה: כבר ישנה ההתחלה בזה, כדלקמן.

ב. ויובן זה בהקדים כמה דיוקים בלשון היעוד:

א) בציווי בפרשתנו נאמר "שופטים '''ושוטרים''' תתן לך", משא"כ בלשון היעוד נאמר רק "ואשיבה '''שופטיך'''", ולא מוזכר שוטרים. ולאידך: נוסף הלשון והענין "ויועציך".

ב) מה הם שני הענינים ד"שופטיך" ו"יועציך"?

ג) מדוע נאמר ב"שופטיך" הלשון "כבראשונה", וב"יועציך" – "כבתחלה"?

ד) הדיוק "שופטיך" ו"יועציך" בלשון נוכח (לא כבפרשתנו – "שופטים ושוטרים" סתם (אע"פ שאח"כ כתוב "תתן '''לך'''")).

ג. ויש לומר הביאור בזה:

החילוק בין שופטים ושוטרים הוא – בלשון רש"י<ref name=":0">ריש פרשתנו.</ref>: "שופטים – דיינין הפוסקים את הדין, ושוטרים – הרודין את העם אחר מצותן שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט"<ref>וראה רמב"ם ריש הל' סנהדרין: שופטים – אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינים באים לפניהם, שוטרים – אלו בעלי מקל ורצועה כו'. וברש"י סנהדרין טז, ב (ד"ה שוטרים): חובטין במקלות ע"פ השופטים לכל מי שאינו שומע.</ref>. כלומר, שהשוטרים ענינם לכפות ולהכריח<ref>ראה סהמ"צ להרמב"ם מ"ע קעו (ועד"ז בחינוך מצוה תצא): למנות שופטים ושוטרים '''שיכריחו''' לעשות מצוות התורה ויחזירו את הנוטים מדרך האמת אלי' '''על כרחם''' כו' וימנעו ויחזרו מהרע ויעמידו הגדרים על העובר עד שלא יהיו מצוות התורה ואזהרות נדונות לפי אמונת כל איש.</ref> את אנשי העם שיקבלו את הדין והמשפט.

עפ"ז מובן מדוע ביעוד '''הגאולה''' נאמר רק "ואשיבה '''שופטיך'''" ולא "שוטרים" – כיון שלעתיד לבוא יתבטלו מציאות הרע<ref>כמש"נ "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכרי' יג, ב).</ref> והיצר הרע<ref>ראה סוכה נב, א.</ref>, ולא יצטרכו לשוטרים<ref>ראה אוה"ת פרשתנו ע' תתכא: ועפ"ז יובן ענין ושוטרים . . והיינו להכות נה"ב בשבט ע"ד לעולם ירגיז (ברכות ה, רע"א).</ref> שיכריחו את אנשי העם להשמע להוראות השופטים, כיון שכל האנשים יקיימו מעצמם את ההוראות<ref>ולהעיר מפי' הרד"ק עה"פ ואשיבה שופטיך כבראשונה: זה יהי' בימות המשיח שיכלו הרשעים כולם ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב (צפני' ג, יג).</ref>. יצטרכו רק "שופטים", שיפסקו דינים וילמדו תורה ויורו את הוראות התורה והמצוות לבנ"י<ref>ראה רמב"ם ריש הל' ממרים: ב"ד הגדול שבירושלים [העיקר והיסוד של כל השופטים ש"בכל שעריך"]* הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהן חק ומשפט יוצא לכל ישראל. וראה לקו"ש חכ"ט ע' 97.

'''*) ראה פרשתנו יז, ח (ובפרש"י ד"ה דברי ריבות). ולהעיר גם מספרי ריש פרשתנו (עה"פ בכל שעריך). רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ג. ועוד.'''</ref> ("ילכו מחיל אל חיל"<ref>לשון הכתוב – תהלים פד, ח.</ref> בקדושה גופא<ref>ראה תניא אגה"ק סו"ס כו (קמה, א).</ref>).

ד. ויש לומר שזה מרומז גם בשם הפרשה "שופטים" (ללא תיבת "שוטרים"), כידוע<ref>ראה תניא שעהיוה"א פ"א. וראה בארוכה "תשובות וביאורים" (קה"ת תשל"ד) ס"א*. לקו"ש ח"ו ס"ע 35 ואילך ובהערות שם. וש"נ.

'''*) אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"א ס"ע רפח ואילך'''. המו"ל.</ref> ששמו של דבר מבטא את תוכן כל הדבר, ועד"ז בנוגע לשמות פרשיות התורה כפי שהן נקראות ע"פ מנהג ישראל, והן בתכלית הדיוק<ref>ראה בארוכה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ועוד.</ref> –

ולכאורה: כיצד מתאים שם הפרשה ("שופטים") עם המצוה שתוכנה הוא לכאורה "שופטים '''ושוטרים''' תתן לך בכל שעריך", ועד שאיתא במדרש<ref>תנחומא פרשתנו ב (ובתנחומא באבער ג). וראה גם ספרי ריש פרשתנו (עה"פ בכל שעריך). וראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג פרשיות פרשה א' בסופה.</ref> "אם אין שוטר אין שופט, כיצד, כיון שנתחייב אדם בב"ד לחבירו אם אין שוטר שיוציא ממנו כיון שפורש מן הדיין אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום אא"כ מוסרו ביד השוטר"?!

והביאור בזה<ref>ראה לקו"ש חל"ד ע' 104־103.</ref>: ענין השוטרים הוא רק סיוע להשופטים, שאם השופט אינו יכול לבצע את משפטו בפועל, צריכים לשוטרים, "בעלי מקל ורצועה"<ref name=":0" />, שיכריחו את הבעל דין "שיקבל עליו את דין השופט". ולכן נקראת הפרשה רק בשם "שופטים", ומינוי השוטרים אינו נחשב למצוה בפ"ע (במנין המצוות), אלא הוא נכלל במצות מינוי השופטים – כיון שענין השוטרים הוא פרט בענין ה"שופטים" (בכדי לפעול את קיום המשפט (בפועל) שע"י השופטים), אבל אין זה ענין הכרחי לענין המשפט, שיכול להתקיים בפועל גם ללא שוטרים, כאשר המצב והזמן הוא כתיקונו, שאין צריכים לזה (כפי שיהי' לע"ל), כנ"ל.

וזה שהציווי בתורה כולל גם "שוטרים", הוא כיון שזהו ציווי לדורות המדבר על כל הזמנים וכל המצבים, במילא צריכים ציווי על שוטרים, במצב שנדרש שיקבלו את הדין בדרך כפי'<ref>אלא דיש לומר, דכיון שכל עניני התורה הם נצחיים – גם לע"ל יהיה הענין ד"שופטים '''ושוטרים''' תתן לך בכל שעריך", אלא שאז יהיו שוטרים אך ורק '''למעליותא''' – להכריז ולהודיע ע"ד מציאותו של השופט. או בכדי '''לסייע''' לבנ"י בקיום עניני ב"ד [לדוגמא: ליישר הדרך עבור עדי ראיה בקידוש הלבנה בכדי שיוכלו להגיע לב"ד בנקל ובזריזות (ע"ד תוספתא שקלים פ"א). ראה גם סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 663].

אמנם, מכיון '''שפשטות ועיקר''' הפירוש ד"שוטרים" הוא "בעלי מקל ורצועה כו'", לא נזכר זה בדיבור ביעוד הגאולה.</ref> [ולכן גם נאמר במדרש "אם אין שוטר אין שופט", לא לדינא, אלא לתועלת קיום הדבר, כשיתכן שבלא שוטרים המשפט לא יצא לפועל].

ה. עפ"ז יובן הטעם לכך שביעוד ניתוסף "ויועציך" (נוסף על "שופטיך"), כיון ששלימות הכח לכך שבגאולה יהיו בנ"י בשלימות ויקיימו את הוראות השופטים ללא צורך בשוטרים – הוא מזה שיהיו אז "שופטיך" וגם "יועציך":

החילוק בפשטות בין שופט ויועץ הוא: '''שופט''' אינו בערך להנשפט, הוא נמצא שלא בערך למעלה ממנו – הן מצד ידיעתו והבנתו בדינים ומשפטים, והן מצד הביטול שצריך להיות להנשפט אל השופט בכדי לקבל את הדין (אפילו אם אין זה כרצונו של הנשפט); השופט פוסק את הדין ומשפט בדרך ציווי וגזירה (– מלמעלה למטה), והנשפט מוכרח לקבל זאת בקבלת עול (בין אם הוא מבין זאת ובין אם לאו).

משא"כ '''יועץ''' כשמו כן הוא – הוא נותן עצה טובה<ref>דפשוט שההבטחה בהגאולה הוא, שיועץ ("יועציך") עצה טובה דוקא.</ref>, בלשון חז"ל<ref>עירובין לט, א. וש"נ.</ref> – "עצה טובה קמ"ל". שענין זה מורה שהיועץ (בתור יועץ) נמצא בערך להשומע ומקבל העצה, ולכן מדבר היועץ אליו (לא מלמעלה למטה בדרך ציווי וגזירה, אלא) כידיד טוב המדבר עמו שוה בשוה ונותן לו עצה טובה כיצד להתנהג, עצה שהוא (השומע) מבין ומונח אצלו והוא מרגיש שזהו ענין טוב עבורו (השומע), אם לאו – אין זו עצה טובה, אלא חוקה וגזירה.

ועד"ז מובן גם החילוק בין "שופטיך" ו"יועציך" בלשון היעוד בקשר למשפט ועצה בעניני תורה ומצוות.

ויש בזה מה שאין בזה: מעלת היועץ היא, שזה מתקבל יותר אצל שומע העצה, זה חודר בו בפנימיות מציאותו, כיון שמונח אצלו שזוהי עצה טובה '''עבורו'''; מעלת השופט היא, שהיות והוראותיו באות כהוראה וציווי מהשופט שהוא נעלה שלא בערך מהנשפט, ה"ז נותן לשופט, שיש לו כח התורה לפסוק דינים, נתינת כח גדולה שלא בערך (לגבי יועץ שבערכו), וגם – שזה בא בדרך ציווי מלמעלה, שמכריח את האדם שיקיים את ההוראה (משא"כ עצה יש לו ברירה אם לקיים או לא).

ובסגנון אחר: אצל שופט נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות '''השופט''', ואצל יועץ נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות '''מקבל העצה'''.

וע"ד שני הענינים שצריכים להיות בכללות עבודת האדם<ref>ראה גם בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 2־750 (לעיל ע' 2־351).</ref>: עבודת האדם בכח עצמו – אתערותא דלתתא, והסיוע מלמעלה – אתערותא דלעילא. ועד"ז בפרטיות יותר ישנם שני ענינים אלו בסיוע מלמעלה עצמו<ref>להעיר מהמבואר (לקו"ת שה"ש כג, ד. ובכ"מ) ע"ד החילוק בין אתעדל"ע הבאה ע"י אתעדל"ת (שהיא מבחי' פנימיות האור) לאתעדל"ע הבאה מצד עצמה (שנמשכת מבחי' נעלית יותר, מבחי' כזו שאין אתעדל"ת מגעת שם). – אלא דשם קאי דוקא באתעדל"ע הבאה '''ע"י ולאחרי''' עבודת האדם בבחי' אתעדל"ת.</ref>: סיוע ונתינת כח שהוא בערך להאדם ומתלבש בו באופן פנימי; וסיוע ונתינת כח הבא מדרגא שלא בערך אליו. ועד"ז י"ל ישנם שני ענינים אלו בהסיוע לעבודה הבא מבנ"י עצמם: "שופטיך" – שענינם הוא תורה (דבר השם) – נותנים סיוע מלמעלה<ref>ראה סד"ה שופטים העת"ר (המשך תער"ב ח"ב ע' א'קיד).</ref> שלא בערך האדם, ו"יועציך" – מסייעים לו באופן של התלבשות פנימית, באופן שמרגיש שזוהי טובתו.

ו. עפ"ז יובן החילוק שב"שופטיך" נאמר "כבראשונה" וב"יועציך" – "כבתחלה"<ref>להעיר מהפירושים עה"פ – באו"א.</ref>:

החילוק בין "ראשונה" ו"תחלה" הוא: "ראשון דמעיקרא משמע"<ref>פסחים ה, א. וראה גם פרש"י בא יב, טו (ד"ה אך).</ref>, היינו שזהו (או שיכול להיות) קודם התחלת הענין<ref>וגם לפי הפירוש הפשוט ב"ראשון", שהוא הראשון של הבא לאחרי זה (ויש '''שני''' לו), הרי הוא מובדל ומרומם מהם. משא"כ "תחלה" – התחלת הענין – מורה על קירוב להבא לאחרי זה. '''ע"ד''' המבואר בהחילוק בין הלשון "ראש השנה" ו"תחלת השנה", שהראש הוא למעלה ומרומם ו(לכן) כולל כל אברי הגוף, משא"כ תחלה אפשר להיות רק התחלת הענין.</ref>. משא"כ "תחלה" מורה על התחלת הענין בפועל.

ויש לומר שזהו החילוק בין "שופטיך כבראשונה" ו"יועציך כבתחלה" (שגם כפי שהשופטים והיועצים היו פעם<ref>ראה יל"ש עה"פ ישעי' שם (רמז שצא): ואשיבה שופטיך זה משה ואהרן ויועציך זה דוד ושלמה (וראה בביאור הגר"א עה"פ).</ref>, ישנו חילוק עיקרי ביניהם המודגש בשינוי הלשון "כבראשונה" ו"כבתחלה"): כיון שבפעולת השופט נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות השופט, וזה בא בדרך ציווי מלמעלה, ללא התחשבות (כ"כ עיקרית) בהכשרת כלי המקבל – לכן ישנו הפסק (באיכות, ובמילא גם בזמן) בין דברי השופט לקיומם ופעולתם בפועל, כיון שלאחרי פס"ד השופט צריך רק אז '''להתחיל''' דבר חדש – קבלת הדין וקיומו ע"י הבעל דין. ולכן נאמר בזה הלשון "שופטיך '''כבראשונה'''" – שהשופטים ש"אשיבה" הם "כבראשונה", בדרגת "ראשונה", לפני התחלת הענין.

משא"כ בפעולת היועץ, שבה נמצאת בהדגשה (בעיקר) מציאות המקבל, הרי שומע העצה הוא כלי מוכשר לזה, והעצה נאמרת מתוך מחשבה שהיא תתקבל אצל השומע, דהיינו, שעצם ענין (נתינת) העצה מורה על כך שכבר ישנה '''התחלת''' הענין, כיון שהשומע כבר מוכן לכך, והעצה היא רק כדי '''לגלות''' זאת בו ולהראות לו כיצד זוהי (עצה ל)'''טובתו''', וגם בזמן – שתיכף לאמירת העצה ישנה התחלת קיום העצה. ולכן נאמר "יועציך כבתחלה", שה"יועציך" שישובו בימות המשיח הם "כבתחלה", בדרגת "תחלה", הם קשורים עם תחלת קיום העצות בפועל.

ועפ"ז מובן גם הלשון "יועציך" לשון '''נוכח''', היועצים שלך – כיון שבעצה מודגש שזהו ענין '''שלך'''; והכוונה בזה היא, שע"י "יועציך" ייעשו גם ה"שופטים" – "שופטיך" לשון נוכח, שהוראות השופטים (שהם מצ"ע שלא בערך הנשפט) יתקבלו אצלו באופן פנימי, כקבלת העצות.

ויש לקשר זה עם הנאמר בפרשתנו – "שופטים גו' תתן לך בכל '''שעריך'''":

שער (העיר) הוא הפתיחה וההתחלה להכנס לעיר. והכוונה היא, שמינוי השופטים (והשוטרים – בזמן שבו צריכים לזה) יהי' באופן ד"תתן '''לך''' בכל '''שעריך'''" לשון '''נוכח''', שה(הוראות ופסקי דינים דה)שופטים – שהם מצ"ע באופן של הבדלה<ref>ולכן נאמר "שופטים ושוטרים" בלשון סתם.</ref>, ומתקבלים בדרך ציווי וקבלת עול – יתקבלו אצל בנ"י וירדו "לך (ויתירה מזה) בכל שעריך", בפנימיות, באופן שנעשה התחלה ו"שער" – "שעריך".

ויומתק ע"פ הפירוש בזה<ref>ש"ך עה"ת ריש פרשתנו. וראה בארוכה אוה"ת פרשתנו ע' תתכב. ועוד.</ref> בעבודת ה', ש"שעריך" קאי (גם) על שערי (אברי) האדם (עיניו, אזניו, אפו ופיו, כדלקמן סי"ב) שהם "שער" ופתיחה בינו ובין כל הסובב אותו, ו"בכל שעריך" צריך להיות "שופטים תתן לך" – שכל אבריו וכחותיו יונהגו ע"י ה"שופטים" שבנפשו, המוחין דנפשו האלקית (שופטים)<ref>ראה תניא פי"ג.</ref>, שאתם הוא לומד תורה. היינו, שלימוד התורה והוראות התורה (שופטים) שלו ינהיגו וירדו ויתלבשו – ובאופן ד"תתן" ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"<ref>ראה ב"ב נג, א. סה, א. עא, סע"א. רמב"ם הל' מכירה פכ"ה ה"ד. הל' זכיה ומתנה פי"א הכ"ב.</ref> – "בכל שעריך", בכל איבריו וכחותיו הפנימיים, באופן שחודרים בו לגמרי – "שעריך", השער וההתחלה שלו. שזה נפעל ע"י "'''יועציך'''", שהם "כבתחלה"<ref>והטעם שלא נאמר "יועציך" בפרשתנו – כי בלשון התורה נאמר הכל בכללות, ובכללות הציווי הוא "שופטים גו' תתן לך בכל שעריך" (וזה כולל ברמז גם הפרט ד"יועציך", שהעבודה צ"ל בפנימיות), ובהיותו ציווי לדורות ה"ז כולל כל המצבים, גם כשזקוקים לשוטרים (כנ"ל ס"ג); משא"כ ביעוד '''הגאולה''', עיקר החידוש ד"ואשיבה שופטיך גו'" נעשה ע"י "שופטיך" ו"יועציך", כדלקמן בפנים.</ref>, כנ"ל.

ז. עפ"ז יובן הטעם לכך שלאחרי ביאת המשיח לא יצטרכו ל"שוטרים", כיון שאז יהיו "שופטיך" ו"יועציך" בשלימות – הן המשפטים והוראות התורה הבאים ע"י "שופטיך" ביחד עם נתינת כח הנעלית שבזה, והן העצות הטובות הבאות ע"י "יועציך", המביאים זאת בפנימיות בהאדם, ודוקא ע"י שני ענינים אלו נעשה יהודי חדור לגמרי בתורה ומצוות ואלקות<ref>ע"ד הידוע (ראה תניא פל"ו – מו, א) שלע"ל תתמלא שלימות הכוונה ד"דירה לו יתברך בתחתונים" (ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו) – ששני ענינים בזה: השלימות בגילוי אלקות, "דירה לו יתברך", "לו" לעצמותו (המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32); וגם, שהדירה לו ית' תהי' "בתחתונים", בגדרי התחתונים.</ref>, כך שאינו צריך יותר לשוטרים (כפי' והכרח) כדי לקיים את דבר ה':

ע"י "שופטיך" בלבד, הוראות התורה שיהודי מקבל בקבלת עול בדרך ציווי וגזירה – חסרה העבודה הפנימית, החודרת בהבנתו והרגשותיו, הבאה ע"י "יועציך". ובמילא נשארת עדיין נתינת מקום ואפשריות (בכחות הפנימיים שלו) לענין הפכי; ע"י "יועציך" בלבד, שזהו עצה טובה עבור השומע והמקבל, חסר כח התורה והסיוע שלא בערך הבא ע"י פס"ד השופט (כנ"ל), כלומר, בגילוי אלקות שבזה. דוקא ע"י שני הענינים – "שופטיך" ו"יועציך" – נפעל שהאדם עצמו (באופן של התלבשות בפנימיות מציאותו שנתקבל אצלו ע"י "יועציך") מתנהג ע"פ הוראות התורה (ע"י "שופטיך"), שאז אין יותר מקום ואפשריות שהאדם יצטרך לכפי' (ע"י שוטרים) לקיים את הוראות השופטים.

ח. מהאי טעמא גופא שצריך להיות "יועציך כבתחלה" בכדי להביא את שומע העצה להבנה והרגשה פנימית בתומ"צ וביהדות, באופן שזה נעשה ה"תחלה" וה"שער" שלו (ולא שנשאר כדבר חדש שהוא שלא בערכו) – מובן, שזה צריך לבוא ע"י עבודת היהודי עוד קודם הגאולה, עבודה לפי ערכו, צעד אחר צעד ודרגא אחר דרגא, בכדי להכין אותו ולעשותו כלי מוכשר לקבל את הגילויים דימות המשיח, כולל – "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה".

ונוסף לזה: ע"פ הידוע שתכלית השלימות דימות המשיח "תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כו'"<ref>תניא רפל"ז.</ref>. וכל ההמשכות מלמעלה באות באופן דמדה כנגד מדה<ref>ראה סוטה ח, ב. ט, ב. וש"נ. תוספתא סוטה רפ"ד. מדרש לקח טוב שמות ג, ו. ועוד.</ref>, שעבודתו של יהודי צריכה להיות מעין ההמשכה שהוא ממשיך ע"י עבודה זו<ref>ראה בארוכה סה"מ מלוקט ח"ג ע' מז־ח. וש"נ.</ref> (ועי"ז נעשה כלי פנימי לההמשכה) – מובן בנדו"ד, שבכדי להגיע ולקבל את המצב ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" בימות המשיח, צריך להיות ביהודי מעין זה בעבודתו '''עכשיו''' – שיהדות ותומ"צ יהיו אצלו בשני האופנים: בדרך "שופטיך" – קבלת עול בקיום הוראות התורה, ובדרך "יועציך" – שהוראות התורה יתקבלו אצלו בפנימיות כעצה טובה.

וענין זה נפעל עי"ז שבנ"י בכל דור ודור מצייתים ל"שופטים" ו"יועצים" של דורם – כמבואר בפוסקים<ref>רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"א־ב, ע"פ סנהדרין נו, ב. מכות ז, א. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך בית דין בתחלתו (ע' קנ). וש"נ.</ref>, ש"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" הוא ציווי עיקרי ויסודי<ref>ראה חינוך מצוה תצא: המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת.</ref> בכל המקומות, גם בחוץ לארץ, ובכל הזמנים, גם בזמן הזה (בתור שליחותם של ב"ד הראשונים)<ref>גיטין פח, ב ובתוד"ה במילתא. ב"ק פד, ב. טור חו"מ סימן א. וראה רמב"ם הל' סנהדרין פ"ה ה"ח (בנוגע לחוץ לארץ). וראה אנציקלופדי' תלמודית שם ע' קנא. ע' קסא ואילך. וש"נ.</ref>, וכמו שנאמר בפרשתנו<ref>יז, ט־י.</ref> – "ובאת גו' אל השופט אשר יהי' בימים ההם<ref>"אין לך אלא שופט שבימיך" – פרש"י עה"פ, מר"ה כה, ריש ע"ב. וראה גם ספרי עה"פ.</ref> ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך", עד שה"שופט אשר יהי' בימים ההם" בכל דור הוא "כשמואל בדורו כו' (עד) כמשה בדורו"<ref>ר"ה שם. פרש"י פרשתנו יט, יז (ד"ה אשר); טור חו"מ סכ"ה (ושם הובא רק שיפתח בדורו כשמואל בדורו). וראה של"ה פרשתנו שעז, א־ב.ואיתא בראשונים (רא"ש סנהדרין ספ"ג. ב"ק קיב, ב. מרדכי סנה' שם סתש"ט. ועוד. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך ב"ד הגדול ע' קפ. וש"נ) – שבזמן הזה שאין לנו ב"ד הגדול, כל ב"ד חשוב שבדור נקרא ב"ד הגדול. וברמב"ם ריש הל' ממרים (בנוגע לב"ד הגדול): כל מי שמאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהשען עליהם.</ref>.

ושלימות ענין השופט והחכם היא כאשר נוסף לזה "נהנין ממנו עצה ותושי'"<ref>אבות פ"ו מ"א (הפרק דשבת זה).</ref>, או שנוסף על השופט והרב מורה הוראה בדורו יש לו (בנפרד) גם "יועציך" ("עשה לך רב"<ref>שם פ"א מ"ו. שם מט"ז.</ref> וכיו"ב), הנותן לו עצות ביראת שמים ועבודת ה'.

וע"י הציות ל"שופטיך" – רב מורה הוראה שלו, הנותנים את פסקי הדינים והוראות התורה, וה"יועציך" – פועלים ונעשים כלי פנימי (ע"י יועציך) בכדי לקבל את ה"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך (לשון נוכח – יועץ שלך) כבתחלה", גם הענינים שלא בערך (שופט), כנ"ל.

ט. דוגמא להנ"ל ישנה מהחילוק שבין דברי תורה ודברי נבואה<ref>בהבא להלן, ראה בארוכה לקו"ש חי"ט ע' 142 ואילך. ספר השיחות תשמ"ח ח"א ע' 211 ואילך.</ref> (שאודות שניהם מדובר בפ' שופטים<ref>יז, ח ואילך. יח, יד ואילך.</ref>):

'''תורה''' היא למעלה מהעולם (קדמה לעולם<ref>ראה שבת פח, ב. פסחים נד, א (וש"נ). מדרש תהלים צ, ד. ב"ר פ"י, ב. תנחומא וישב ד. וש"נ. זח"ב מט, א. וראה סה"מ תש"ח ס"ע 272.</ref>). תורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה<ref name=":1">תניא פ"ד.</ref>, שהיא למעלה משייכות לגדרי העולם, כשם שלית מחשבה תפיסא בי' כלל<ref>תקו"ז בהקדמה (יז, א).</ref> [והגם שהתורה "ירדה ונסעה כו'"<ref name=":1" /> ובאה בהתלבשות בהבנה והשגה למטה, עד ש"נקראת על שמו"<ref>ראה קידושין לב, ריש ע"ב (ובפרש"י). ע"ז יט, א.</ref>, אך היא נשארת בעצם מהותה – עצם התורה – למעלה מהבנה והשגה]. ולכן גם אופן פעולת התורה בעולם – הוא בעיקר בדרך ציווי ופס"ד מלמעלה.

משא"כ '''נבואה''' – אע"פ שהיא דבר הוי', ה"ה התגלות אלקות לנבראים, "גילה סודו אל עבדיו הנביאים"<ref>עמוס ג, ז.</ref>, בגדרם הם<ref>ראה שער רוה"ק ושער היחודים (להאריז"ל) בתחלתם.</ref> (אם ישנם התנאים דחכם גבור כו'<ref name=":2">רמב"ם הל' יסודי התורה רפ"ז.</ref>), שנקלטת '''בדעתו ושכלו''' של הנביא, באופן שמתאחד עם זה<ref>ראה בארוכה לקו"ש חכ"ג ע' 86 ואילך.</ref> – "מתלבשת בשכלם והשגתם במראה הנבואה וגם במחשבתם ודיבורם כמ"ש<ref>שמואל־ב כג, ב.</ref> רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני"<ref>שעהיוה"א ספ"ב. ולהעיר מתו"ח בא קמ, ב ואילך.</ref>, וענין הנבואה צריך לבוא בגלוי דוקא בדיבור, "כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם כו' והוא מגזירת ניב שפתיים<ref>ישעי' נז, יט.</ref> כו'"<ref>פרש"י וארא ז, א.</ref>, לא כתורה שיכולה (מצד ענינה) להשאר במחשבה; וגם לתוכן הנבואה יש שייכות לעולם, "אין<ref>רמב"ם שם פ"י ה"ג.</ref> הנביא עומד אלא להודיענו דברים העתידים להיות בעולם כו'"<ref>כולל גם "לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עלי'" (שם פ"ט ה"ב), ואפילו בנוגע לנביא עצמו, "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו כו'" (שם ספ"ז) – תכלית ומטרה השייכת להעולם ודהאדם כו'.</ref>.

ויש לומר לכאורה, שתורה ונבואה הם '''בכללות ע"ד''' החילוק בין "שופטיך" ו"יועציך": שופט ענינו הוא – לפסוק דיני התורה, שזה בא בדרך ציווי וגזירה. יועץ נותן עצה ש"מלובשת" בלבושים של שומע העצה, בהבנתו והשגתו – ע"ד ענין הנבואה<ref>ראה אוה"ת נ"ך ע' שסח, מזח"ג קצג, ב.</ref> (הקשורה<ref>שער הנבואה להאריז"ל, הובא בשעהיוה"א פ"ה (פ, א).</ref> עם כליות יועצות<ref>ברכות סא, סע"א. וש"נ.</ref>, בחי' נצח והוד<ref>ראה ספר הליקוטים דא"ח־צ"צ ערך עצה ע' שנה. וש"נ.</ref>), שהנביא (שאינו שופט<ref>ראה הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות ד"ה והחלק השני בסופו.</ref>) נותן עצה בנוגע להנהגה בעניני העולם ("דברים העתידים להיות בעולם"), "כגון, לכו למקום פלוני או אל תלכו עשו מלחמה היום או אל תעשו כו'"<ref>רמב"ם שם פ"ט ה"ב.</ref>.

וכשם שישנו הציווי לשמוע ל"שופטיך" בכל הזמנים, כמ"ש בפרשתנו: "ובאת גו' אל השופט אשר יהי' בימים ההם" (כנ"ל ס"ו), כן הוא גם בנוגע לנביאים – כמ"ש אח"כ בהמשך הפרשה<ref name=":4">יח, טו.</ref>: "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון", וכפי שמאריך הרמב"ם בספר המדע<ref name=":2" />, ש"מיסודי הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם", ואודות המצוה לשמוע לנביא, כמבואר שם<ref>פרק ז־י.</ref> פרטי הדינים בזה.

כיון שהרמב"ם מביא זאת בספר "הלכות הלכות"<ref>הקדמת הרמב"ם לספר היד.</ref> (ובאריכות גדולה), ועם ההקדמה שזהו "מיסודי הדת" – מובן, שזוהי הלכה הנוגעת לבנ"י בכל הדורות. והגם שאמרו חז"ל<ref>יומא ט, ב. סוטה מח, ב. תוספתא שם פי"ג, ד. סנהדרין יא, א.</ref> "משמתו נביאים האחרונים חגי וזכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" – דובר פעם<ref>לקו"ש חי"ד ע' 72 ואילך.</ref> הפירוש בזה שהיא לא נתבטלה לגמרי (אלא "נסתלקה", אבל לא "בטלה" או "פסקה"<ref>כהלשון בגמ' סוטה שם בנוגע לכמה דברים שבטלו.</ref>), וכדמוכח מזה שגם אח"כ מצינו השראת רוח הקודש אצל כמה וכמה<ref>ראה שערי קדושה (להרח"ו) שער ג פרק ז. פרקי גילוים להר"ר מרגלית בפתיחתו לשו"ת מן השמים. '''וש"נ'''. וראה גם לקו"ש שם ע' 73.</ref> (וכמובן גם מזה שבספרו הלכות – בין כל התנאים בנוגע לנבואה – אין הרמב"ם מביא שום תנאים בנוגע לזמן הנבואה, משמתו נביאים האחרונים<ref>ראה לקו"ש שם ובהערה 25.</ref>).

ויתירה מזה: הרמב"ם כותב באגרת תימן<ref>פרק ג.</ref>, שבשנה מסויימת (כפי שמחשב שם) "תחזור הנבואה לישראל", "ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת משיח (שנאמר<ref>יואל ג, א.</ref> ונבאו בניכם ובנותיכם וגו')".

ויש לומר שהביאור בזה מובן ע"פ המדובר לעיל בענין "ויועציך כבתחלה", שבכדי שיוכלו לקבל את הגילויים דימות המשיח, צריכה להיות '''התחלה''' בזה בהעבודה עתה – בזמן הזה – בבחי' "יועציך" (ע"ד הנבואה), המשכה (עצה) שמתקבלת אצל האדם (באופן שיש לו שייכות לזה כבר "בתחלה"), וזה מאפשר לו לקבל באופן פנימי את גילוי האלקות בימות המשיח, הן ד"שופטיך" והן ד"יועציך", כנ"ל.

ולכן הלכה היא לדורות – גם בזמן הגלות – ש"'''מיסודי''' הדת לידע שהא־ל מנבא את בני האדם", שתמיד (בכל הדורות) שייך הענין דגילוי הנבואה למטה, עד לדרגת נבואה שהיא מעין דנבואת משה, "נביא<ref name=":5">פרשתנו יח, יח.</ref> אקים להם מקרב אחיהם '''כמוך'''"<ref>דאף שנאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (ברכה לד, י. וראה רמב"ם שם פ"ז ה"ו), הרי מפרש תומ"י שזהו בענין "אשר ידעו ה' פנים אל פנים". וכמובן מההבטחה בפרשתנו "נביא מקרבך מאחיך כמוני גו'", "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" (כבפנים), ראה גם לקו"ש חי"א ע' 59.</ref> – שלימות ענין הנבואה, כמבואר ברמב"ם בארוכה<ref name=":3">שם.</ref>.

ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שהרמב"ם מאריך<ref name=":3" /> בנוגע לאופן נבואת משה, דלכאורה: מאי דהוה הוה<ref>ע"ד יומא ה, ב. ועוד.</ref> – למאי נפק"מ בזה בספר הלכות הלכות לבנ"י בכל הדורות? ואם זה נוגע לזמן שלאחרי ביאת המשיח כאשר "משה עמהם"<ref>יומא שם. וראה תוד"ה אחד – פסחים קיד, ב.</ref>, הרי יראו זאת בעצמם, ואין צריך לומר הלכה על זה '''עכשיו'''?

והביאור בזה: בכל הדורות – גם לפני תחה"מ של משה – נוגע ההלכה לדעת ש"הא־ל מנבא את בני האדם" (גילוי אלקות בגדרי הנבראים), עד השלימות בזה כפי שהי' אצל משה<ref>לקו"ש חכ"ג ע' 71. ע"ש.</ref>. ויתירה מזה – בכל דור שייך ש"נביא אקים להם גו' '''כמוך'''", כמבואר ברמב"ם<ref>שם פ"ח ה"ב.</ref> ש"כל נביא שיעמד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו' אלא מפני המצוה שצוה '''משה בתורה''' כו'", כלומר, שכל נביא הוא המשך נבואת משה ותורתו<ref>שנבואת משה (שלימות הנבואה) מאמתת אמיתית התורה (ראה לקו"ש חי"ט ע' 185).</ref> (אלא שב'''גילוי''' הנבואה ישנם חילוקי דרגות, כמבואר ברמב"ם<ref name=":3" />). ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר.

ובפרט לאחרי ש"תחזור הנבואה לישראל", שהיא "הקדמת משיח" (כנ"ל) – הנבואה שתהי' אצל משיח צדקנו (ש"נביא<ref>רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב.</ref> גדול הוא קרוב למשה רבינו"<ref>ובתנחומא (ס"פ תולדות) משמע שהוא נביא גדול ממשה – ראה לקו"ש ח"ו ע' 254. – ועצ"ע.</ref>), ואמרו חז"ל<ref>ראה שמו"ר פ"ב, ד. זח"א רנג, א. שער הפסוקים פ' ויחי. תו"א ר"פ משפטים. ועוד.</ref> ש"גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון", ובכל דור ודור ישנו אחד הראוי לזה – לכן צריכים לדעת כהלכה גם בזמן הזה (עוד קודם הגאולה), שישנה המציאות דגילוי הנבואה (אצל משיח עוד לפני הגאולה), כמעין והתחלת ("יועציך '''כבתחלה'''") שלימות גילוי הנבואה לאחרי הגאולה. היינו, שאין זה חידוש שיתחדש רק לאחרי הגאולה, אלא שההתחלה בזה נפעלת עוד קודם בבחי' "יועציך כבתחלה", ולכן כותב זאת הרמב"ם בספר ההלכות שלו (ובפרט שהרמב"ם כותב בספרו גם את ההלכות הנוגעות לימות המשיח, גם – ההקדמה לזה).

י. ע"פ הנ"ל יובן החידוש דדורות האחרונים בכלל ובפרט דדורנו זה ובפרט בזמן זה, שע"פ הכרזת והודעת כ"ק מו"ח אדמו"ר '''נשיא דורנו''' כבר סיימו הכל (כנ"ל ס"א), וע"פ כל הסימנים אוחזים כבר ברגעים האחרונים לפני הגאולה:

מהזמן שהתורה צוותה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" ובמשך הדורות מאז, ובפרט הדורות (הקודמים) של הגלות – כיון שלא זכו והגאולה לא באה אז, ה"ז ראי' שעדיין לא סיימו את מעשינו ועבודתינו ועדיין נותר רושם מענין ד"חטאינו" (ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו"<ref>נוסח תפלת מוסף דיו"ט.</ref>), שבגלל ההעלם והסתר דעולם עדיין לא אחזו בשלימות בהמצב והזמן ד"שופטיך" ו(בפרט ד)"יועציך", והיו זקוקים ל"שוטרים" (לכפות שיתנהגו ע"פ משפט השופטים).

אבל לאחרי הריבוי הכי מופלג ד"מעשינו ועבודתינו" במשך כל הדורות, מובן שמתקרבים יותר ויותר למצב זה.

ובמיוחד בדורות האחרונים, כאשר ניתוסף הענין דגילוי פנימיות התורה, החל מה"מצוה לגלות זאת החכמה" בזמן האריז"ל<ref>אגה"ק סכ"ו (קמב, ב).</ref>, ואח"כ – "יפוצו מעינותיך חוצה"<ref>ראה אגה"ק דהבעש"ט – נדפסה בכתר שם טוב בתחלתו. ובכ"מ.</ref> ע"י רבותינו נשיאנו – שעל ידם "תחזור נבואה לישראל" (בלשון הרמב"ם הנ"ל)<ref>ראה לקו"ש ח"ב ע' 589.</ref>, "גלה סודו אל עבדיו הנביאים", הם הנם נביאי דורנו<ref>"הבעש"ט ז"ל אשר כמוהו לא הי' מימות הראשונים פלאי פלאות נסים היוצאים מהטבע אשר היו נראים על ידו כאשר שמעתי מאאזמו"ר נ"ע שהוא ותלמידו הה"מ נ"ע היו רואים מסוף העולם ועד סופו ממש בעין ראי' והיו אומרים מה שהיו רואים כאשר הי' נראה בעליל לתלמידיהם, והיינו ע"י שהי' גלוי לפניהם אור שנברא ביום ראשון שהשי"ת גנזו בתורה, הנה כל אלה המופתים האמיתים מגלים גילוי א"ס ב"ה הבבע"ג. גם מזקני נ"ע שמענו עתידות קולע אל השערה" (ספר החקירה להצ"צ מצות עדות ספ"ח (סה, סע"א). וראה שם נ, סע"א).</ref> עד "נביא מקרבך גו' כמוני" (בהיותם אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא<ref>זח"ג רעג, א. תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א). ובב"ר פנ"ו, ז: "אין דור שאין בו כמשה". וראה תניא פמ"ד (סג, א). אגה"ק ביאור לסי' ז"ך בסופו (קמז, ב).</ref>), והם "שופטיך" ו"יועציך" דדורנו:

הן "שופטיך" – בהיותם '''נשיאינו''', שנשיא (מלשון התנשאות) הוא למעלה שלא בערך מאלו שעליהם הוא נשיא (ע"ד מ"ש<ref>שמואל־א י, כג.</ref> "ויגבה מכל העם משכמו ומעלה"), וגם רבותינו המלמדים תורה לכל העם – ע"ד "שופטיך"; והן "יועציך" – הנותנים עצות בעניני תורה ויראת שמים<ref>ראה אגה"ק סכ"ב (קלד, א).</ref>, עד גם עצות בענינים גשמיים (ענין הנביאים)<ref>אגה"ק שם. – ואף שכתב אדה"ז שם "זכרו ימות עולם כו' ואי' איפוא מצאתם מנהג זה כו' להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי כו' כ"א לנביאים ממש אשר היו לפנים מישראל כו'" – מ"מ, ידוע שלאחרי זה נתקבלו אצל אדה"ז – ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו – שאלות חסידים בענינים גשמיים (ראה אגה"ק שלו הידועה ד"ה נפש השפלה – אגרות־קודש אדה"ז סס"ה (ע' קנא ואילך)), '''וענה עליהן''' (ראה ס' שעורים בספר התניא לאגה"ק שם (ע' 1585)).</ref>.

ובפרט ע"י הגילוי דתורת חסידות חב"ד, בהתלבשות בחכמה בינה ודעת בהבנה והשגה, באופן שזה מובן אפילו בשכל דנפש הבהמית – עכ"פ בבחי' "עצה טובה קמ"ל" – שמתקבלת בשכל ורגש האדם, וע"י גילוי פנימיות התורה בחב"ד שבשכל ("יועציך") – עד באופן ד"טועמי' חיים זכו"<ref>שער הכוונות ענין טבילת ערב שבת. פע"ח שער יח רפ"ג. ועוד. וראה בכ"ז לקו"ש חט"ו ע' 282 ואילך. ח"כ ע' 173. וש"נ.</ref> (שע"י הטעימה טועמים את עצם הדבר) – נעשה שער ("שעריך") והתחלה ("יועציך '''כבתחלה'''") לגילוי פנימיות התורה לע"ל, וע"י הטעימה וההתחלה עכשיו – נעשים בנ"י וכל העולם כלי פנימי לגילוי פנימיות התורה שלאחרי זה ע"י משיח צדקנו<ref>ראה לקו"ת צו יז, א־ב. שער האמונה פנ"ו ואילך. סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג.</ref>.

ובכל זה גופא ניתוסף עוד יותר בדורנו זה – כאשר ישנה השלימות דיפוצו מעינותיך חוצה בכל קצוי תבל, ובאופן המובן בשכל בני אדם, אפילו של זה הנמצא בחוצה שאין חוצה הימנו, וגם – תרגום פנימיות התורה ותורת החסידות בלשון עם ועם<ref>ראה לקו"ש ח"ג ע' 862 ואילך. חכ"ד ע' 10. חכ"ו ע' 299 ואילך. שם ע' 315. סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 629. לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וראה לקו"ש חי"ג ע' 180.</ref> [רוסית<ref>וראה סה"ש שם הערה 54. לקו"ש חי"ג שם.</ref>, וכיו"ב] ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובאופן דהולך ומוסיף ואור, עד לימים האחרונים – שנדפס גם (ספר התניא, תושב"כ דחסידות<ref>מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות קודש שלו ח"ד ע' רכא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ.</ref>) ב"בּריַיל", הכתב עבור "סגי נהור"<ref>שזהו מפני שהוא "סגי נהור" כפשוטו – מפני ריבוי אור שנכנס בעין, וחסר בהכיסויים כו' (ראה אוה"ת בראשית תתרלח, ב. סה"מ תרס"ח ע' לב. המשך תער"ב ח"א ע' ערה. ח"ב ס"ע א'כד ואילך). ועוד יש לומר, שע"י הירידה דהעדר הראי' (לפי שעה), נעשה אח"כ גילוי אור וראי' ביתר שאת וביתר עוז, כיתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג).</ref> ר"ל (כמדובר לעיל<ref>סה"ש תנש"א ח"ב ע' 764 (לעיל ע' 364) ואילך.</ref>).

וע"פ ההכרזה הנ"ל דכ"ק מו"ח אדמו"ר, שכבר סיימו את כל עניני העבודה, כולל העבודה דרבותינו נשיאינו כ"שופטיך" ו"יועציך" עד היום הזה, ו"אכשור דרי"<ref>לשון חז"ל – יבמות לט, ב. חולין צג, ב.</ref> כפשוטו – מובן, שכבר הגיע הזמן ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה" בתכלית השלימות (ואין צריכים לשוטרים, כיון שכבר הכל מבורר), לאחרי הטעימה וההתחלה בזה ע"י רבותינו נשיאינו<ref>ראה פיה"מ להרמב"ם שבהערה 8: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה . . זה יהי' בלי ספק כשיכון הבורא ית' לבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ותגדל חכמתם לפני בוא המשיח כו'.</ref>.

יא. מזה מובן הלימוד לכל או"א בעמדנו בשבת פרשת שופטים בדורנו זה ובפרט בזמן האחרון, הרגעים האחרונים דהגלות – שצריכה להיות עבודה בהתאם מדה כנגד מדה למצב הגאולה:

לפרסם אצל עצמו ואצל כל אלו שאפשר להגיע אליהם – שצריכים לקבל על עצמם ולקחת על עצמם (ביתר חוזק) את ההוראות והעצות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו – "מאן מלכי רבנן"<ref>ראה גיטין סב, א.</ref> בכלל, ובפרט נשיא דורנו – הבא בהמשך לרבותינו נשיאינו שלפניו – שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו,

וכציווי התורה הנ"ל<ref name=":5" />: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודיבר אליהם את כל אשר אצונו", "אליו תשמעון"<ref name=":4" />, וכפס"ד הרמב"ם הנ"ל, שאם יש לאחד המעלות והשלימויות שצריכות להיות לנביא ומראה אותות ומופתים – כפי שראינו ורואים בהמשך קיום ברכותיו אצל נשיא דורנו – הרי "אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כו' אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון", עי"ז ש"יאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו"<ref>רמב"ם שם רפ"י.</ref> (כפי שראו זאת אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר),

ויתירה מזה: "נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא – כפי שהוא בנוגע לנשיא דורנו, וזה נמשך בדור שלאחריו ע"י תלמידיו כו' – הרי הוא בחזקת נביא ואין זה השני צריך חקירה"<ref name=":6">שם ה"ה.</ref>; וצריכים לציית לו תיכף ומיד עוד "קודם שיעשה אות", ו"אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינו אמת ואסור לנסותו יותר מדי כו' שנאמר<ref>ואתחנן ו, טז.</ref> לא תנסו את ה' אלקיכם כאשר נסיתם במסה כו' אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו כו'"<ref name=":6" />, כיון שמאמינים בדברי הנביא, לא משום שאלו דבריו של הנביא, אלא משום שאלו דברי '''הקב"ה''' ע"י נביא '''זה'''!

[אפילו לא דברי הקב"ה שנאמרו ע"י נביא שני, אבל לא נאמרו אליו].

ישנה ההוראה כנ"ל, שצריכים לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל־בחירה, שמצד עצמו הוא שלא בערך נעלה מאנשי הדור, שיהי' ה"שופטיך" ו"יועציך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בנ"י וכל האנשים דדור זה, בכל עניני תורה ומצוות, ובנוגע לחיי והנהגת היום יום הכללית, גם ב"בכל דרכיך (דעהו)" ו"כל מעשיך (יהיו לשם שמים)"<ref>משלי ג, ו. אבות פ"ב מי"ב. וראה רמב"ם הל' דיעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א.</ref>,

עד – הנבואה העיקרית – הנבואה<ref>לא רק בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בודאות – ראה מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שנה־ו.</ref> ש"לאלתר לגאולה" ותיכף ומיד ממש "הנה זה (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>.

וביחד עם זכות זו – יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה"שופטיך" וה"יועציך", ולציית להוראות ועצות הטובות שלו – ובלשון רבים ("שופטיך" ו"יועציך"), ריבוי משפטים וריבוי עצות, נוסף על כך שזה בא (ומיוסד על ההוראות והעצות) מ"שופטיך" ו"יועציך", "מאן מלכי רבנן", ורבותינו נשיאינו בדורות שלפני זה – שאז יש לזה גם התוקף המובן לכל א' בבחי' עצה טובה (לא רק בדרך ציווי), שאפילו אם הוא אוחז מעצמו (ואפילו אם יש לו ע"פ תורה ושו"ע ממה לאחוז מעצמו), הרי יחיד ורבים הלכה כרבים<ref>ברכות ט, א. וש"נ.</ref> – כדעת ה"שופטיך" ו"יועציך" – רבים.

וע"י הקבלה וקיום ההוראות ד"שופטיך" ו"יועציך" שבדורנו – נעשה עי"ז גופא מעין והתחלת קיום התפלה<ref>ולהעיר שזוהי ברכה הי"א בתפלת שמונה עשרה, אשר ענין אחד עשר הוא בחי' כתר, שלמעלה מהשתלשלות דע"ס (ע"ד בחי' שופט שהוא שלא בערך להנשפטים), הכולל ונמשך גם בע"ס (ע"ד בחי' יועץ).</ref> "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה" בגאולה האמיתית והשלימה (כנ"ל), במכ"ש מזה ש"סוף מעשה במחשבה תחלה"<ref>פיוט "לכה דודי".</ref>, עאכו"כ שזה כבר גם בדיבור ("ניב שפתיים", ענין הנבואה), כנהוג לאחרונה לבטא את הדברים בדיבור, כולל ובמיוחד – שהנה הנה באה הגאולה.

– ועפ"ז ישנו גם מענה על השאלה ששואלים על כך שמדברים לאחרונה שהגאולה באה תיכף ומיד ממש – לכאורה: כיצד זה יכול לעבור ולהצליח בצורה חלקה כל כך; כיצד יגיבו בני הבית על זה, ומה יאמר העולם על כך?! והמענה הוא, שאילו עניני הגאולה היו חידוש, אולי הי' מקום לשאלה; אבל היות והגאולה אינה חידוש דבר, אלא כל עניני הגאולה התחילו כבר ("כבתחלה") וכבר נמשכו ונתקבלו בעולם הזה הגשמי התחתון שאין תחתון למטה ממנו (בבחי' "ויועציך כבתחלה") – לא יהי' פלא כאשר הגאולה באה תיכף ומיד ממש!

יב. ובפשטות:

בעמדנו בהתוועדות חסידים בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – צריך כל אחד, אנשים נשים וטף, לכל לראש לקבל על עצמו החלטות טובות לקיים את כל ההוראות הטובות והעצות שדובר עליהם בהתוועדות – מיוסד על תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ודברי תורה והוראות דרבותינו נשיאינו.

שיהי' "שופטים תתן לך בכל שעריך", שכל ז' שערי האדם, ב' העינים וב' האזנים, ב' נחירי האף שלו ופיו – יונהגו ע"פ הוראות תורתנו הקדושה כפי שנמסרו ע"י "מאן מלכי רבנן" בכלל, ובפרט ע"י "שופט" ו"יועץ" הדור – נשיא דורנו,

ובפרטיות יותר: כשם שישנו שופט ונביא בכל דור, וזהו "מיסודי הדת", שתמיד ובכל מקום ישנו גילוי אלקות למטה – '''עד"ז''' הוא גם בפרטיות בתוך יהודי בעצמו, יש לו נשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, ממש גם בפירושו שזה קיים באופן נצחי (גם כפי שיורדת למטה לעולם הזה הגשמי).

ותוכן ההוראה ד"שופטים גו' תתן לך בכל שעריך" הוא בזה, שהוראות ה"שופט" וה"יועץ" הכללי נמשכים ועוברים ע"י ה"שופט" וה"יועץ" הפרטי שבכל נפש האלקית – שכל ה"שערים" (אברים גשמיים) שלו מונהגים ע"י ג' המוחין שלו ("שופטיך"), ומדותיו שבלב ("יועציך"), שכל ומדות דנפשו האלקית, הלומדת ומבינה את הוראות התורה, ובפרט כפי שמתבארות ע"י "שופט" הדור כ"ק מו"ח אדמו"ר, ומורידה זאת למדות הלב שלו, אהבה ויראה וכו'<ref>ראה שם פ"ג.</ref>.

היינו, שלימוד התורה שלו צריך להיות לימוד שמביא לידי מעשה, המתבטא בהנהגתו בפועל – הן בכח הראי' שלו, הן בכח השמיעה שלו, הן בחוש הריח שלו והן בדיבור וטעימה (בפה) שלו.

ובכל אחד מהם – בשני הכיוונים דימין ושמאל, עשה טוב וסור מרע, שכנגד זה הם ב' העינים, ב' האזנים וב' נחירי האף. וגם הפה – טועם ("חיך אוכל יטעם"<ref>איוב יב, יא.</ref>) הן טעם מתוק והן טעם מר<ref>ראה רמב"ם הל' דיעות פ"ד.</ref>. כלומר, שהוראת השופט (ובפרטיות – השכל דנה"א) מקיפה ומורה כיצד צריך להתנהג בכל הענינים בחיים – "מטעמים" לשון רבים (כמבואר בתניא<ref>פכ"ז.</ref>), הן הענינים שהם "מתוקים" והן הענינים שהם "מרים" (בחיצוניות), אבל – מגלים בזה (וזה חלק מהוראת השופט), שבאמת ובפנימיות גם הדבר המר הוא "מתוק", ואדרבה – מתיקות נעלית '''יותר''' מדבר שהוא לכתחילה מתוק (ע"ד המעלה דחסדים הנסתרים).

ובאופן – שכל הפרטים ופרטי פרטים דחיי היהודי חדורים ומונהגים ע"פ הוראות ה"שופט" וה"יועץ" שלו – נשמתו.

וכך גם בכללות יותר – כל איש ואשה הם ה"שופט" וה"יועץ" דביתם ובני ביתם, וצריכים להנהיג את הבית ע"פ הוראות ועצות התורה.

עד בכללות עוד יותר, כנ"ל – שכאו"א מישראל, אנשים נשים וטף, מקבלים על עצמם ומקיימים את הוראות שופט ויועץ הדור. ומשפיעים כך על אשתו ובני ביתו, עד על כל אלו שיכול להגיע אליהם.

עד גם בכללות העולם – כך שכל העולם, גם עולם מלשון העלם והסתר<ref>ראה לקו"ת שלח לז, ד. ובכ"מ.</ref>, עם כל פרטיו ופרטי פרטיו נעשה רשות היחיד חדור בנקודה האחת והיחידה דיחידו של עולם<ref>ראה תניא ספל"ג. ובכ"מ.</ref> (מלשון העלם למעליותא, מבחי' "ישת חושך סתרו"<ref>תהלים יח, יב.</ref>), כפי שמגלה את עצמו "בקרבנו" ע"י "נביא אקים להם גו' כמוך", נשיא הדור ש"הוא הכל"<ref>פרש"י חוקת כא, כא.</ref>, "צדיק יסוד עולם"<ref>משלי י, כה.</ref>,

ע"ד אבן השתי' – שנמצאת במקום מסויים בעולם הזה הגשמי<ref name=":7">יומא נג, ב.</ref>, וקיימת תמיד בלי שינויים (אפילו לא השינוי דגניזה, כהארון שנגנז<ref name=":7" /> וכיו"ב), ע"ד שופט ונביא שקיים (נצחי) בכל דור (כסימן לגילוי אלקות בעולם באופן תמידי) – שממנה הושתת כל העולם כולו<ref>שם נד, ב.</ref>. ושני הענינים באבן השתי' – (א) נקודה אחת (ב) הכוללת הכל (ממנה הושתת כל העולם) – מרומזים גם באותיות ד"שתי־ה"<ref name=":8">ולהעיר שבשנת ה'שי"ת (שנת הסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר) התחילה תקופה חדשה בפעולתו ועבודתו כו'. ובפרט לאחרי שעברו יותר מארבעים שנה מאז, כאשר ניתן לבנ"י "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע" (תבוא כט, ג).</ref> (ועד"ז בתיבת "ישת" ד"ישת חושך סתרו" כנ"ל): היו"ד מורה על נקודת הביטול (קבלת עול) – ע"ד הענין ד"שופטיך", וה"שתה" מורה על התפשטות – כנראה בצורת האותיות ש, ת וה' – ע"ד הענין ד"יועציך".

ובהדגשה יתירה בשנה זו – הי' תהא שנת אראנו נפלאות, שכוללת בתוכה את רוב האותיות ד"שתי־ה", ובמקום היו"ד (ה'שי"ת)<ref name=":8" /> בא הנ"א; והכנה לשנה הבאה – הי' תהא שנת נפלאות בינה, עם המעלה דבינה (בחי' "יועציך" בערך לנקודת החכמה), ששרשה הוא למעלה מחכמה (ראי', אראנו)<ref>ראה סה"מ מלוקט ח"ג ע' קסט. וש"נ.</ref>. בשנה זו גופא – נמצאים כבר בסיום השנה, בחודש אלול – חודש החשבון דשנה שעברה וחודש ההכנה לשנה הבאה. ובחודש זה כבר עברנו את ז' הימים הראשונים, ז' ימי ההיקף<ref>ראה שו"ת הרשב"א ח"א ס"ט. הובא ונת' בד"ה ויהי ביום השמיני תרע"ח, תש"ד, תש"ה, ועוד.</ref> (מיום ראשון עד יום השבת), הכוללים את כל ימי השנה (שעברה והבאה) – הרי זה מתאים עוד יותר לערוך חשבון צדק וההכנות המתאימות לשנה הבאה בנוגע לעבודה הנ"ל ד"ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה".

ונוסף על זה כבר עברו שלשה שבועות (למעליותא) שלמים מה"שבעה דנחמתא", ואוחזים כבר בההפטורה ד"אנכי אנכי הוא מנחמכם"<ref>ישעי' נא, יב.</ref>, מענה הקב"ה<ref>ראה אבודרהם בסדר פרשיות וההפטרות בשם המדרש.</ref> על טענת בנ"י "ותאמר ציון עזבני אד' וה' שכחני"<ref>שם מט, יד.</ref>, ובסגנון אחר – "עד מתי"?! והקב"ה משיב ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם", כולל – הנחמה בכפליים (אנכי אנכי) דהגאולה האמיתית והשלימה.

יג. ויהי רצון, שע"י העבודה בקיום "שופטים גו' תתן לך בכל שעריך", באופן ד"ואשיבה שופטיך גו'" הנ"ל – יקויים זה בפועל ממש, ב"שעריך" בארץ ישראל, וב"שעריך" דביהמ"ק השלישי, ש"טבעו בארץ שערי'"<ref>איכה ב, ט. וראה במבד"ר פט"ו, יג. ועוד.</ref>, ובנ"י ע"י עבודתם מעמידים זאת מחדש<ref>ראה גם לקו"ש חי"א ע' 98. ועוד.</ref>, וביחד עם זה בית המקדש עצמו (שהוא בנוי ומשוכלל למעלה<ref>פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.</ref>) יורד מלמעלה למטה, ביחד עם קדש הקדשים ואבן השתי' שבו, שממנה הושתת כל העולם כולו.

ובעמדנו אחרי חמשה עשר באב – שמזלו ארי'<ref>ספר יצירה פ"ה מ"ב. רש"י ר"ה יא, ב. ועוד.</ref>, ר"ת (אב) אלול, ראש השנה, יוהכ"פ הושענא רבה<ref>של"ה במס' ר"ה שלו (ריג, א). ועוד.</ref> – הנה מנהג ישראל לאחל לכאו"א מישראל ולכל בנ"י: כתיבה וחתימה טובה<ref>ראה דרכי חיים ושלום סתרפ"ד.</ref>, וגמר חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בגשמיות וברוחניות וברוחניות ובגשמיות וגם יחד, והקב"ה ימלא משאלות לבב כל אחד ואחת מישראל לטוב,

ובפרט – בקיום בקשת ותביעת כל א' מישראל: "עד מתי"?! "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה", בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ותיכף ומיד ממש.

{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:דבר מלכות|ה]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים|ה]]