עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

===א.ב===
'''והטעם''' לכל זה, מה שאי אפשר לו לקבל חיות כי אם על ידי השירה, הנה יובן על פי מה שכתוב: "הודו לאלקי האלקים כי לעולם חסדו" ([[תהלים קלו ב]]). כי הנה אלקים הוא לשון רבים, כמו שכתוב: "אלקים קדושים" ([[יהושע כד יט]]); "אשר נגלו אליו האלקים" ([[בראשית לה ז]]). וגם אלקים לשון כוח ומקור המחיה ומשפיע, כמו: "יש לאל ידי" ([[בראשית לא כט]]), וכן: "אילי הארץ" ([[יחזקאל יז יג]]). ואם כן, "אלקים" לשון רבים היינו ריבוי כוחות האלהות המשפיעים ומהווים נמצאים רבים ועצומים דדומם צומח חי מדבר וגבוהים עליהם, וכולם נמשכים מאחדותו הפשוטה יתברך. וידוע קושיות הפילוסופים, איך יסתעף הריבוי מן האחדות הפשוט? ונלאו בזה למצוא טעם ודעת. אך העניין באמת, שזהו על ידי צמצום, שצמצם אורו יתברך הפשוט הבלתי בעל תכלית ובלתי בעל גבול להאיר הארה מצומצמת, וגם היא תצתמצם ותתחלק לריבוי השפעות שונות. ובחינת צמצום ודין זה הוא עניין שם אלקים, כדכתיב: "שמש ומגן הוי"ה אלקים" ([[תהלים פד יב]]), כמו שכתוב בלקוטי אמרים חלק ב (פרק ד), שהוא כמו בחינת מגן ונרתק ולבוש המעלים ומסתיר בתוכו החיות הנמשך מאתו יתברך, שכללות השפעה זו נקראת בשם הוי"ה, מלשון התהוות, ועל ידי זה יכול להיות התהוות נבראים בעלי גבול מחומר וצורה, גוף ונפש. הנפש נמשכת מצד החיות דשם הוי"ה המאיר בשם אלקים, והגוף משם אלקים המעלים ומלביש לשם הוי"ה. ולכן גם הגוף מלביש את הנפש ומעלים ומסתיר עליו, כנודע. 

ולזאת הזהירתנו התורה בכמה מקומות: "וידעת כו' כי הוי"ה הוא האלקים" ([[דברים ד לט]]), דהיינו שבחינת הריבוי הנעשה על ידי שם אלקים, שאינו נפרד כלל וכלל מבחינת האחדות פשוט דשם הוי"ה, כי באמת כולא חד, וגם לאחר שנעשה בבחינת הריבוי על ידי שם אלקים, הרי זה עומד בבחינת היחוד האמיתי דשם הוי"ה ממש כמו שהיה קודם שנברא העולם, ואין כאן בחינת ריבוי ופירוד כלל באמת. 

ויובן על דרך משל, כשרוצים למלאות מחבית גדולה מליאה מים כלים רבים מאד קטנים ביותר, שעושים צינורות הרבה מאד, וכל צנור מצומצם כפי מדת הכלי לבד, על כן ממילא יחולק השפע לריבוי כלים קטנים ביותר, מה שלא היה באפשרי לעשות כן מהחבית עצמה, אלא היה שוטף בבת אחת. והנה באמת, הגם שהצנור גרם צמצום המים, מכל מקום אינו אלא כלי לעבור בו המים עצמן אותן שבחבית, ועדיין לא נפרדו ממקורם, כי הקילוח מחברן, ולא שהצנור מהוה מים מצומצמים אחרים, וזה פשוט. וכמו כן הנמשל שבחינת שם אלקים, שהוא מדת הדין והגבורה הגורם צמצום שפע מימי החסדים שיתחלקו לחלקים רבים, כמו שכתוב: "פלג אלקים מלא מים" ([[תהלים סה י]]), רוצה לומר ששם אלקים גורם ההתחלקות. והיינו על ידי ה' גבורות, כמו שכתוב: "מי ברא אלה" ([[ישעיהו מ כו]]), מ"י דאלקים גורם להיות בחינת "אלה" דאלקים, המורה על הריבוי והפירוד, וזהו "פלג אלקים", ששם אלקים נפלג ומתחלק, והוא על ידי צינורות, שהן בחינת צירופי אותיות המלבישים ומעלימים להשפעת אור אין סוף שבשם הוי"ה, היה הוה ויהיה הבלתי מוגבל בעצם, כי אין לו תחילה ותכלה, שיבוא להיות נשפע בגבול ומידה להחיות נבראים בעלי גבול, מלאך מיכאל מהלך ת"ק שנה וכיוצא. הנה מכל מקום, הרי צירופי אותיות אלו אינן רק בחינת כלים שתעבור על ידם עצם השפע דשם הוי"ה, וגם אחר שנתלבשה בהם לא נפרדה ממקורו וכולא חד. 

וגם באמת, הרי גם גוף הכלים והאותיות עצמן המעלימים אינו נקרא העלם כלל באמת אצלו יתברך, שהרי הם נמשכים ונתהוים ממנו יתברך, וזוהי מדת גבורתו שאין לה סוף כמו שאין סוף למדת חסדו. ולזאת נאמר "ולגדודיו אין מספר" ([[חגיגה יג ב]]) שגורם התחלקות לאין סוף, מחמת שהיא בחינת כח בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית בעצמותו, וההעלם הוא רק לעינינו המקבלים. ואם כן, הרי מובן היטב שגם לאחר התהוות הפירוד והריבוי דהתהוות שם אלקים, הכל עומד ביחוד האמיתי באחדותו יתברך, ואדרבה אחדותו יתברך הפשוט הוא העושה הריבוי לאין סוף על ידי צמצום הנ"ל. והצמצום וההסתר אינו רק אלא לפנינו, אבל קמיה יתברך הכל בטל כמו שהיה קודם בריאת העולם, כי הוא כזיו השמש בשמש כמו שנתבאר בלקוטי אמרים חלק א' פרק כ"ב. וזהו סוד "הוי"ה הוא האלקים" ([[דברים ד לה]]), וזהו שכתוב: "הודו לאלקי האלקים" ([[תהלים קלו ב]]). פירוש, שם הוי"ה עצמו הוא מקור הצמצומים דשם אלקים, ונקרא לכך אלקי האלקים, ולכן "כי לעולם חסדו" (שם), שבאמת הצמצומים הנ"ל הם חסד גמור, כדי שיוכלו המקבלים בעלי גבול לקבל השפע. ולכן נאמר כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו", שהן ניצוצי החסדים דשם הוי"ה גימטריא כ"ו, שבוקעים ומאירים על ידי שם אלקים להיות לעולם חסדו, וכמו שנתבאר לעיל, שהאותיות דשם אלקים הן רק כלים. וכמו כן הוא ענין ל"ב "ויאמר" דאלקים, שהן בחינת התחלקות השפע לל"ב נתיבות ממקור הראשון, מאמר ד"בראשית" הכולל כולם, והוא בחינת חכמה שעל זה נאמר: "במאמר אחד יכול להבראות" ([[משנה אבות ה א]]) כנודע. 

'''ונמצא''' מובן מכל זה, שהכלים הן רק הגורמים הגעת השפע למקבלים, ומכל מקום העיקר הוא האור המאיר בתוכן, שהוא עיקר המחיה, כנ"ל. ולזאת יובן גם כן בענין השמש הנ"ל, שבשעת סיבובו דוקא פועל פעולתו בנמצאים המקבלים ממנו, לפי שאז דוקא מקבל חיות ושפע על ידי הביטול. כי הרי עיקר הפעולה הוא על ידי הנפש, שהיא האור וחיות שבתוכה, ששרשה משם הוי"ה כנ"ל, רק שהמקבלים אינן יכולים לקבל אלא על ידי הכלי דייקא המסתרת ומעלמת בתוכה הנפש ומאירה למקבלים כיכולתן. ולזאת בשעת השירה, בבחינת ביטול בגופו ונפשו מחמת כי הוי"ה הוא האלקים, שבאמת גם הכלי בטל כנ"ל, אז מאיר ההארה בכלי להיות פועלת פעולתה בתחתונים. ולזה נאמר: "אשר בדברו מעריב ערבים... ומסדר את הכוכבים... גולל אור", כי כולם הם בידו, והוא הפועל על ידם באמת כגרזן ביד החוצב בו: