עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/אחרי" (פסקה)

==אחרי מות,  ג׳==
ביאור הדברים בענין לטהר תטהרו. הנה חיי צער תחיה היינו מהתבוננות מגדולת א״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו סוף כו׳ ממילא יחיה חיי צער על מה שרחוק מאור פניו ית׳ ותהיה זאת נחמתו אשריך וטוב לך בעוה״ז ע״י עסק התורה שהיא חכמתו ושם התלבשות אור א״ס ממש בחכמה ונמצא מתלבש גם הוא בלבושו של הקב״ה ונעשה יחוד א״ס בנפשו, וזהו יחוד קב״ה ושכינתי׳ וכמבואר בזהר בענין יחוד זו״נ שהמלאכים מכסים היחוד בגדפין (והובא בפע״ח שער הקדישים פ״א. ועיין בע״ח שער הארת המוחין פ״ב ועיין מזה ג״כ במק״מ סוף חלק א׳ בהשמטות ד״ה בראשית). וכיסוי זה הוא נמשך מבחי׳ או״א כו׳ דהיינו שנמשך מקיף אחד לשניהם לצורך היחוד וכך הוא בעסק התורה נמשך מקיף עליון שמקיף גם את נפשו להתכלל בבחי׳ אור א״ס בבחי׳ יחוד ע״י מקיף א׳ הכולל ב׳ הבחי׳. 
ועתה נבוא לביאור לבושי׳ כתלג חיוור איתא בזהר שהי״ג ת״ד נק׳ לפעמים ג״כ בשם לבושי׳ כתלג חיוור. אך האמת הוא שעיקר הלבוש הוא החשמל ולא החשמל המפסיק בין אצילות לבי״ע כי זהו מחיצוניות בינה והוא בנוגה שמבחי׳ שבה״כ אלא הוא החשמל עליון המקיף כל האצילות דהיינו שהתלבשות גבורה דעתיק במו״ס הוא ע״י מקיף זה (בלקוטי הש״ס מהאריז״ל דט״ז ד״ה לכי ומעטי איתא וז״ל כי יש מסך בין עולם לעולם כו׳ ויש בין הא״ק לאצילות מסך וכן בין האצילות לבריאה כו׳ וכל המסכים נק׳ מקיפים עכ״ל, והנה הרמ״ז ר״פ אמור דפ״ח סע״ב גבי כשמן הטוב על הראש כתב שגם כתר אריך נחשב מעולם א״ס כו׳ ועיקרו של אצילות מתחיל ממו״ס שהיא חכמה דאריך עכ״ל וא״כ ענין התלבשות גבורה דעתיק במו״ס הוא ענין ההמשכה מאור א״ס בראשית האצילות וע״כ התלבשות זו הוא ע״י מקיף זה ומסך הנ״ל ואפשר שזהו ג״כ ענין קרומא דאוירא כו׳ ע׳ בע״ח שער א״א פ״ז שזהו ענין רקיע המבדיל בין מים למים ומזה יובן ג״כ ענין סלסלה ותרוממך שנתבאר לעיל דענין ההתרוממות הוא מבחי׳ לבושי׳ כתלג לבחי׳ ומדרגת שער רישי׳ כו׳ והיינו כי שער רישי׳ הוא מבחי׳ כתר אריך שהוא מעולם א״ס שלמעלה מהמסך ומהאצילות כו׳). וע״ז נאמר לבושי׳ כתלג חיוור כמו שלג שתחלת הווייתו ממים ונקפא ונעשה שלג ואח״כ חוזר ונפשר ונמס  והיה למים וזהו חכמה בראש חכמה בסוף, והוא ע״ד משל כמו משלי שלמה או כמו שהרב מסביר שכל להתלמיד ע״פ משל שכשעומד התלמיד על כוונת רבו במשל זה ומבין השכל עצמו הנה נעשה אצלו ג״כ בחינת חכמה כמו שהיה אצל רבו החכמה מתחלה רק שבאמצע נגלד ונקרש לפי שהחכמה לא היתה נתפסת בשכל התלמיד כמות שהי א בעצמה בשכל הרב רק ע״י משל, וכך הוא בחי׳ לבוש עליון הוא בבחי׳ שלג שנגלד ונקרש עצמיות החכמה לבלתי הגלות נגלות כמות שהיא בעצמה רק אח״כ חוזר ונמס והיה למים בחי׳ חכמה אצל הנבראים ועל ענין זה נאמר משליך קרחו כפתים כו׳ ישב רוחו יזלו מים מגיד דבריו ליעקב שלהיות מגיד דבריו ליעקב שהוא מבחי׳ יזלו מים נעשה ע״י הקרח שנגלד ונקרש כעין הקרח וכך הוא בענין השלג, אלא שהשלג הוא בהתחלקות טיפין טיפין כי להיות יורד ההשפעה מוכרח להיות ע״י התחלקות וכמו שנודע מגבורות גשמים שיורדים ע״י התחלקות שאל״כ היו מבול ח״ו, וגם י״ג ת״ד נק׳ בחי׳ לבושים על דרך זה שההארה היורדת דרך השערות שהם חלולים הנה השערות הם בחי׳ לבושים והן בבחי׳ פירוד והתחלקות בבחי׳ שלג ונק׳ חיוור ששרש ההשפעה עצמה היא בחי׳ חסד (וגם השלג יש בו תוקף הלבנונית יותר מבחי׳ עמר נקא וכמ״ש במ״א ע״פ הנותן שלג כצמר). ומים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך (אלא שיורדים בבחי׳ צמצום והתחלקות ההשפעה לפירורים): 
ב והנה מבחי׳ לבושיה כתלג חיוור נמשך בחי׳ שער רישיה כעמר נקא אלו הן פרטי ההלכות שבגשמיות כמו כל מסכת יומא שכל הרעש של הכה״ג שהוא פורש משאר העם ונכנס לפני ולפנים והיה רק פעם א׳ בשנה והי׳ צריך חמש טבילות ועשרה קידושין וכל העבודה הוא שמזה מדם הפר ומדם השעיר באצבע אחת למעלה ושבע למטה ומונה אחת ואחת כו׳. 
והנה כח זה שיש בגשמיות דם הפר והשעיר להיות נוגע להמשכת אור א״ס ב״ה הוא דרך בחי׳ שערות שהם המשכות מצומצמות שהשערה היא המשכה להיות גילוי אור א״ס למטה ג״כ אך היינו דוקא ע״י ביטול ומס״נ. 
ועל דרך זה היה לימוד תנאים ואמוראים וכל עסק רשב״י היה בנגלה כ״ד קושיות וכ״ד פירוקים וגם בכל פרק מפרקי המסכתות שבש״ס נזכר ר״ש ואפילו בכלים ובנגעים ועוקצין והי׳ פטור מתפלה לפי שכל עסק תורתו היה עד״ז וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך. אך אין כח זה אלא בתורה עצמה, אבל המצות הן מצות המלך שהוא ביטול היש לאין שיהיה יש ויהיה בטל ומל׳ נק׳ בשם לבוש כמ״ש ה׳ מלך גאות לבש שלהיות בחי׳ מל׳ ועל מי מולך הלא כל עצמיות הנבראים וחיותם הוא מבחי׳ מל׳ ואיך שייך לשון מלוכה, אלא כל ענין מל׳ הוא למעלה רק בחי׳ לבוש שנעשה לבוש והסתר להיות בחי׳ מל׳ וכמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחי׳ אלקים הוא בחי׳ המל׳ היא בחי׳ מגן שהיא בחי׳ לבוש (ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי מענין יפתי וע׳ סד״ה ועשית בגדי קדש ובד״ה יביאו לבוש מלכות) רק בשרש העליון המצות הם גבוהים יותר שהמצות הן מבחי׳ גולגלתא ותורה היא בחי׳ מוחא, אלא שלפי שהמצות הם גבוהים יותר אינם יכולים להיות בבחי׳ התגלות כ״א בבחי׳ לבוש שהוא בחי׳ חיצוניות ומקיף, אבל התורה שהיא בחי׳ מוחא נעשית בחי׳ מזון ותורתך בתוך מעי (וע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי ועמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית מענין מזון ולבוש כו׳). והנה כדי להיות המשכת המצות למטה הוא רק כמו כן בבחי׳ שערות ושער רישיה כעמר נקא שעי״ז נמשך למטה בכה״ג כמו בסדר עבודת יוהכ״פ הנ״ל וגם זה הוא ע״י ביטול כי כה״ג נק׳ כהנא רבה בחי׳ ביטול רק לפי שזה הביטול הוא ביטול היש לכן תלוי בזמן ובמקום בקדשי קדשים דוקא, אבל התורה אע״פ שהוא איש זר ולומד בלילה דלאו זמן הקרבה היא אעפ״כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב בזמנו ובמועדו.  לפי שהתורה היא בבחי׳ אין ממש והיינו לפי שעיקר לימוד התורה ברעותא דליבא תליא מילתא שיהיה בטל במחשבתו ודבורו וזה יכול להיות בעסקו בתורה, אבל במצוה בעשיי׳ גשמית ע״י הגוף העושה אין זה ביטול ממש רק ביטול היש לאין שהוא עושה ומקיים מצות המלך שזהו בחי׳ עבד שהוא נפרד משא״כ עסק התורה הוא בבחי׳ בן, וזהו אם כבנים אם כעבדים כו׳. אך הנה זה לעומת זה עשה האלקים וכל סטרא דקליפה הוא רק בחי׳ יש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכבוד חכמים ינחלו. שמי שהוא בבחי׳ חכמה כח מ״ה אין הכבוד עושה אותו יש ולכן מפני שיבה תקום וכן ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד כו׳, משא״כ מי שאינו בבחי׳ כח מ״ה יכול להיות נמשך לבו אחר הכבוד ונעשה יש וגס רוח. וזהו עיקר ע״ז שמחשיב א״ע ליש דקרו לי׳ אלקא דאלהא ולכן ארז״ל מי שיש בו גסות הרוח כו׳. 
והנה כמו שבקדושה יש ב׳ בחי׳ תורה ומצות שהן פנימיות וחיצוניות כנ״ל כך ג״כ לעומת זה יש ב׳ דברים חיצוניות ופנימית חיצונית היינו גסות בבחי׳ לבושים ומקיפים, ופנימית היינו תאוות זולל וסובא והכל הוא בנוגה שחיצונית שלה רע ופנימית טוב ולפעמים עולה הכל ונכלל בטוב, ולפעמים להפך כמ״ש בסש״ב פ״ז. 
והנה בחי׳ הפנימית יכולים להפך בעצמם מרע לטוב כמו איש אשר בסובאי יין וזוללי בשר אם למחר מתפלל בכח האכילה הרי הרע עצמו מתהפך לטוב ונעשה מרע טוב, אבל החיצוניות ולבושי׳ אינו נעשה מהם דבר טוב שיוכל לקבל הכבוד להיות נתפס בתוכו שלא יהיה יש. 
ולכן כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם עליכם דוקא מה שהוא בחינת מקיף יכפר יקנח ויעביר לגמרי ואת רוח הטומאה אעביר כי תעביר ממשלת זדון. אבל מכל חטאתיכם פנימית שבכם לפני הוי׳ תטהרו בעצמיכם והיינו לפני הוי׳ דהיינו ממעמקים קראתיך הוי׳ כאדם הקורא לחבירו שיבא אצלו כך קוראין וממשיכים בחי׳ הוי׳ ע״י ממעמקים עומקא דליבא שצועק הלב בקרבו והיא בחינת א״ס שבנפשו שעי״ז מעורר בחי׳ א״ס שממעמקים למעלה משם הוי׳. 
והיינו דוקא ביום הזה הוא יוהכ״פ עליית המל׳ להיות פב״פ שהמל׳ היא מקור הנבראים ומחיה אותם ועתה היא עולה לקבל פנים עליונים דא״ס את פניך הוי׳ אבקש, ולכן אין עולים לתורה ביוהכ״פ רק ששה לפי שהמל׳ שהיא בחי׳ שביעית עלתה למעלה. (ועיין בפי׳ לפני הוי׳ בזהר ח״ג ס״ז א׳ וע״פ פי׳ המק״מ שם בשם הרח״ו מובן כמשנ״ת כאן דלפני היינו למעלה יותר כו׳, אכן בזהר תרומה דק״ע ע״ב פי׳ כי מלפני הוא בחי׳ שלמעלה משם הויה אבל לפני היינו בחי׳ מלכות שהיא בחינת שקודם לשם הויה מלמטה למעלה, וגם לפי׳ ההוא אין סתירה למש״כ דהוא בחי׳ ממעמקים שלמעלה משם הוי׳ כי הנה יוהכ״פ הוא עליי׳ המל׳ בעתיק. א״כ ב׳ הפי׳ עולים בקנה אחד שהבחי׳ מל׳ שהיא לפני שם הוי׳ ממטה למעלה עולה ביוהכ״פ לבחי׳ א״ס שלמעלה משם הוי׳ ולכן עי״ז תטהרו גם אתם והיינו כמ״ש בזהר תצוה דקפ״ה ע״ב ע״פ כי ביום הזה יכפר. יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא וכל דא עליכם ופי׳ במק״מ תחלה יתוקן מדת המל׳ שנק׳ היום הזה ואח״כ ישראל והיינו שע״י עליי׳ המל׳ בא״ס עי״ז יתוקנו כל הפגמים כי אנת הוא שלימותא דכולהו) (ועיין עוד ע״פ כי ביום הזה כו׳ בזהר ויקרא ט״ו ב׳ ובפ׳ אחרי ס״ב ב׳ ס״ד א׳ ובפ׳ אמור דק״ב האזינו דר״צ סע״ב): 


 ==אחרי מות,  ד׳==
ביאור הדברים ע״פ כי ביום הזה יכפר הנ״ל, הנה נקדים ענין בגדי לבן דכה״ג שעבודת יוהכ״פ הוא בבגדי לבן. והנה הן היו מפשתן דייקא וכמ״ש כתנת בד קדש ילבש ומכנסי בד כו׳. בגדי קדש הם. 
וע׳ בזהר פ׳ ויחי דרי״ז א׳ ובפ׳ פקודי דף רל״ט א׳ ובגמרא בזבחים דף י״ח ב׳ דאמר קרא בד דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ופרש״י שם קנה יחידי מכל גרעין ואין ב׳ קנים עולים מגזע אחד, משא״כ  בשאר כל מיני צמחה כמו חטים ודגן שכמה שבלים עולין מחטה אחת. והענין לפי שבחי׳ בד היינו שנמשך מעולם האחדות, ועד״ז יובן ענין קרבן קין דכתיב ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה׳ וארז״ל זרע פשתן היה. והיינו לפי שהוא בחי׳ בד (ועיין בלק״ת פ׳ קדושים באזהרת שעטנז והנה קין העלה כו׳ ובזח״ב תצוה קפ״א ב׳ ובזח״ג קדושים פ״ז א׳). ולכן היה הכה״ג צ״ל לבוש ביוהכ״פ בעבודת היום בבגדי בד דייקא כי אז הוא נכנס לפני ולפנים בעולם האחדות לכפר על כל פשעי בנ״י וכמ״ש ונסלח כו׳ והיינו בבגדי פשתן דוקא. וזהו ענין הוי׳ בדד ינחנו. פי׳ בדד הוא בחי׳ לבדו כמו קודם שנברא העולם וכמ״ש במ״א (ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם בענין בחי׳ יחיד וסד״ה להבין הענין שתפלת הבעל עסק כו׳ יחוד או״א כו׳ משא״כ למעלה מעלה בחי׳ אנכי כו׳ וע׳ בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה. וע׳ עוד מענין בד בלק״ת פ׳ צו גבי מדו בד ובע״ח שער א״א פ״ה ועיין בר״ח שער התשובה פ״ג ובמא״א אות ב׳ ס״ד ועיין מ״ש במ״א גבי עד הגל). ולכך הן בגדי לבן, כי בחי׳ הלובן אינו כשאר הגוונים. כי הוא בחי׳ עצמיות של הדבר ואין כאן דבר נוסף רק עצם הדבר לבד. משא״כ שאר הגוונים שהם צבע שצובעים בו אדום ירוק. שהצבע אדום הוא דבר נוסף על עצם הדבר שהיה לבן עד״מ ועכשיו ע״י הצבע נעשה אדום, ונמצא זהו הרכבה על עצם הדבר משא״כ גוון לבן שהוא עצמי ואינו צבע ומה שמכבסים בגדי פשתן בלשון אשכנז (בלייחט לאייווענט) היינו רק שע״י זה יתוסף ויתגלה עצם הלבנונית והנמשל מזה כי הנה ידוע ענין אורות וכלים שקודם שנאצלו הכלים לא שייך לומר על שפע אור א״ס שהוא קרוב לחסד יותר מחכמה. כי לאו מכל מדות אלין איהו כלל. רק אחר שהכלי הגביל את האור נעשה התמונה בהאור להיות אור החסד או אור הגבורה שאז נק׳ הספירה בשם זה דוקא משא״כ האורות בעצמן הן בחי׳ בלי מה בלי מהות כו׳ שהאור מעין המאור למעלה מעלה ממהות מדות ואפילו ממהות חב״ד כו׳ כנודע. 
וזהו ענין ההפרש שבין גוון לבן לשאר הגוונים. שבחי׳ לבן שהוא גוון עצמי ואין כאן דבר זולת עצם המהות זה הוא למעלה בחי׳ האורות כמו שהם בעצמן קודם שנתלבשו בכלים שע״ז מורה המראה לבן שההארה והגילוי הוא אור א״ס ממש פשוט בתכלית הפשיטות, אבל כשהאורות מתלבשים בכלים ונעשה בחי׳ אור בכלי החסד או בכלי הגבורה שהכלי מגבלת האור הפשוט ועושה בו תמונה כמו הגוון והצבע ירוק או אדום הנעשה על דבר הפשוט כו׳ שנצבע אותו הדבר הפשוט. להיות ירוק סומק כו׳ אש ומים חו״ג כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ אם בחקתי תלכו בענין ההפרש שבין אותיות החקיקה שהם מיניה וביה ובין אותיות הכתב שהדיו הוא דבר נוסף כו׳, דלכאורה זהו קרוב להפרש המבואר כאן בין לבן לשאר הגוונים ממש): 
והנה התלבשות האורות בכלים הוא כדי שעי״ז יומשך מהאור התהוות העולמות ובעלי גבול וזהו רבות עשית כו׳ נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו׳ פי׳ שכדי שיומשך מהאורות דע״ס שהם בחינת נפלאותיך ומחשבותיך אלינו דהיינו בבי״ע עצמו מספר רבוא רבבות הצמצומים והיינו בחי׳ הכלים כו׳ וכלים מכלים שונים כו׳. 
ודרך כלל הכלים הוא ציור אדם כמ״ש בצלמנו כדמותינו והיינו חב״ד חג״ת נה״י. ונה״י מתלבשים בעשייה עד שעי״ז נמשך מחכמה דאצי׳ להתלבש ג״כ בעשייה וכמארז״ל טפה זו מה תהא עליה חכם כו׳ והיינו ע״י רבבות צמצומים כנ״ל וכ״ז אינו אלא לפי שהאור החכמה נתלבש בגוון וכלי. משא״כ האור כמו שהוא פשוט כו׳ וזהו ענין בגדי לבן כנ״ל. ולכן לענין אבל לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. (וע׳ בלק״ת פ׳ ויחי): 
ב והנה להבין ענין בגדי בד קודש לכה״ג ביום הכפורים דייקא יום הסליחה. יש להקדים ענין הידוע שע״י קיום התורה ומצות  ממשיכים אורות פנימים ואורות מקיפים, כי הנה אורייתא מחכמה נפקת ושרשה ממו״ס דא״א שהיא נק׳ בחי׳ אור פנימי כמ״ש בע״ח שער א״א פ״ד מו״ס דא״א הנק׳ חכמה והוא סוד אור פנימי והמצות הן נמשכות מגולגלתא דא״א שהוא בחי׳ אור מקיף (כמ״ש בע״ח שם ובפרק ג׳ ועיין בע״ח שכ״ב ספ״ו). ואע״ג שעל התורה נאמר לבושיה כתלג חיוור הרי שהתורה היא ג״כ בחי׳ לבוש ומקיף. הענין כי לבושיה כתלג חיוור קאי על י״ג ת״ד שהם נעשים לבושים וחופפים על או״א שלכך נק׳ או״א דאצי׳ הנסתרות לה׳ וכנודע דהנסתרות היינו י״ה שהם או״א ומה שנק׳ נסתרות היינו לפי שהם מחופים ומכוסים בדיקנא דאריך, ואע״פ שהדיקנא היא נמשכה ממו״ס [והרמ״ז בפ׳ בראשית דף ח׳ כ׳ בשם הפע״ח שהדיקנא מאירה ומתכוננת מג׳ מוחין חב״ד היושבין לעילא בגולגלתא כו׳ אשר כ״ז הוא למעלה מאו״א דאצילות]. אך עכ״ז השפלתה הוא יותר למטה להיות ג״כ לבוש לאו״א דאצילות. 
ופי׳ וענין הלבוש היינו כמו עד״מ האותיות המלבישים את השכל שאע״פ שע״י האותיות מתגלה השכל שהרב מסביר לתלמידו השכל ע״י האותיות היינו פשוטו של השכל אבל פנימי׳ ועומק השכל אינו מתגלה ממש בהאותיות כ״א מוסתר ונעלם בהם בבחי׳ הסתר והעלם. 
ולכן ארז״ל דלא קאים אינש אדעתי׳ דרביה עד ארבעין שנין והיינו מפני שעומק השכל של השפעת הרב היה עדיין בבחי׳ הסתר והעלם ממנו אלא שאעפ״כ אחר ארבעים שנין קאים לפי שמ״מ היה דעתיה דרבי׳ בבחי׳ מקיף עליו שמוסתר ומלובש בתוך האותיות שקבל מרבו בבחי׳ הסתר והעלם. 
ואחר מ׳ שנין נמשך מהעלם אל הגילוי. נמצא מובן מזה שהאותיות שהם לבושים היינו שמסתירים שהפנימי׳ לא יתגלה רק החיצונית נמשך ומתגלה. ויובן זה עוד ג״כ מענין מארז״ל בסנהדרין דל״ה הטעם שאין דנין בע״ש וגומרין באחד בשבת משום דמינשי טעמייהו ואע״ג דשני סופרי הדיינים עומדים לפניהם וכותבין דברי המזכין ודברי המחייבין, פרש״י דמ״מ לבא דאינשי לא כתבי כו׳ ונשכח מלבו ישובו לטעמו כו׳, והיינו לפי שפנימית הסברא אינו מתגלה כלל מתוך האותיות כ״א מוסתר ונעלם. 
ועד״ז גם המשל מלביש השכל אלא שהוא לבוש המעלים יותר מהאותיות. וזהו ענין לבושיה כתלג כמו השלג שנקפא המים ונעשה שלג ואח״כ חוזר ונמס והיה למים. כך הלבוש מעלים על פנימי׳ החכמה שאינו מתגלה להמקבל כ״א עומד עליו מלמעלה בבחי׳ הסתר ומקיף אלא שזהו בשעת ההשפעה, אמנם אח״כ יו כל להיות נמשך גם הפנימית מההעלם אל הגילוי. 
וכמשל התלמיד דאחר מ׳ שנין קאים אדעתיה דרביה כנ״ל. וזהו ענין שהשלג היה אח״כ למים כו׳ כבראשונה [ועמ״ש בפ׳ שלח לך בד״ה ויאמרו כו׳ טובה הארץ בענין עגולים ויושר]. וזהו ענין שי״ג ת״ד נק׳ לבושיה כתלג חיוור שהם נעשים ג״כ לבושי׳ לאו״א דאצילות. כי הנה אע״פ שהלבוש הוא נשפל להיות נמוך יותר מהשכל אבל באמת שרשו מלמעלה מהשכל המלובש בו, וכמ״ש במ״א מענין שלמה ששבח גודל חכמתו היה מ״ש וידבר שלשת אלפים משל [עיין מזה ר״פ לך לך בד״ה הנה אברם כו׳ ע״ש. 
ובד״ה והבדילה הפרוכת ובפ׳ מקץ בביאור על מארז״ל מזוזה מימין ונ״ח משמאל]. ולכך הדיקנא דאריך ששרשה ממו״ס שהיא למעלה מאו״א דאצי׳ היא דוקא שנעשית לבוש לאו״א כו׳, וכמו בגשמיות הזקן מתחיל לצמוח אחר עשרים שנה לפי שאז מאירים המוחין דגדלות וכמארז״ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה וכמ״ש במ״א. נמצא שערות הדיקנא אף שהן בחי׳ שערות לבד עכ״ז הרי הן באין ונמשכין ממוחין דגדלות שלמעלה מהמוחין שיש לו בתחלה קודם עשרים שנה. 
ולכן ג״כ הסריס אין לו זקן לפי שאין בו כח ההולדה והיינו לפי שלהיות ההולדה וההשפעה הוא נמשך מהתחזקות המוחין והסריס שחסר בו כח זה אין לו זקן. וכן נשים שדעתן קלות אין להם זקן כו׳. וזהו ענין שהתורה  ששרשה ממו״ס נק׳ ג״כ לבושיה דהיינו בחי׳ הדיקנא שהיא לבוש לאו״א אבל מ״מ בשרש התורה במו״ס היא בחי׳ או״פ. 
והנה זה לעומת זה התאוה והכבוד הם פנימיים ומקיפים דנוגה כי התאוה להיות בסובאי יין וזוללי בשר זהו מזון ואו״פ דנוגה. והכבוד וגסות הרוח בלבישת בגדי כבוד זהו מקיפים דנוגה והוא זלעו״ז נגד הפנימיים ומקיפים דקדושה [ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח כו׳ בענין הבו לה׳ כבוד] הנמשכים ע״י תורה ומצות שיסוד הקדושה הוא בחי׳ ביטול לאור א״ס ב״ה והמצות הם בחי׳ המשכה מלמעלה למטה שלכך נק׳ כל המצות ע״ש צדקה. צדקת פרזונו בישראל. משמיא מיהב יהבי כו׳ בחי׳ או״י וגם בחי׳ או״ח הוא ביטול עצמותו שמואס בחיי עוה״ז. משא״כ בחי׳ נוגה שהוא בחי׳ יש הפך הביטול וזהו התאוה והכבוד, ואצ״ל דבר איסור גמור ח״ו שהם פנימים ומקיפים דג״ק הטמאות שלמטה מטה מנוגה כו׳: 
ג והנה ענין יום הכפורים יום התשובה להיות מחילת עוונות הוא ע״י התגלות והמשכת הארה גדולה ועצומה מאור א״ס ב״ה מה שלמעלה מעלה אפילו ממקיפים ופנימיים הנמשכים ע״י תורה ומצות שעי״ז מתמלאים הפגמים שבתורה ומצות. 
וענין הארה עצומה זו היינו כי הנה מבואר למעלה דהמקיפים ופנימיים נמשכים מגלגלתא ומוחא דא״א וזהו ענין ההמשכה שע״י התורה ומצות אך ביוהכ״פ יום התשובה הוא התגלות עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין שלמעלה מבחי׳ גלגלתא וכתר דא״א. ונק׳ מקור התענוגים וכמ״ש בזהר פ׳ אמור דק״א א׳ כתיב כי עמך הסליחה וכתיב כי עמך מקור חיים. פי׳ מקור חיים הוא מקור התענוגים שלמעלה מבחי׳ גלגלתא ומו״ס שהוא בחי׳ הרצון עליון והחכמה עילאה. כי רק הארה מבחי׳ התענוג נמשך ומתלבש בהרצון והוא פנימית הרצון כו׳ (ועמ״ש ע״פ ואהיה אצלו אמון). ולכן בהגלות בחי׳ עצמות התענוג עליון ע״ק הוא ממלא כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דגלגלתא ומו״ס, וע״ז ארז״ל במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. ועיין בזהר ויקרא די״ו ע״א מאן ישוב, ישוב ע״ק לאתגלייא כו׳. 
וזהו ענין יוהכ״פ ולכן הכהן גדול שעל ידו נמשך המשכה עליונה זו נאמר בו בד קדש ילבש. והם בגדי לבן שהוא גוון עצמי היינו גילוי עצמיות התענוג שהוא פשוט דהיינו שהוא למעלה מבחי׳ התענוג שמתצמצם להיות מלובש בחכמה, וכמ״ש במ״א כי מקור התענוג הוא בחי׳ עצמותו ית׳ ואינו עד״מ התענוג שלמטה באדם שהתענוג הוא מאיזו דבר שחוץ ממנו כמו מלמידת חכמה או איזה מאכל משא״כ בו ית׳ שאין לך דבר שחוץ ממנו ובחי׳ התענוג שבו היינו שהוא עצמו בחי׳ תענוג. אלא שנמשך ע״י צמצום ומתלבש אח״כ בחכמה ולכן בחי׳ בגדי בד קדש זהו גילוי עצמיות התענוג שאז הוא פשוט שאינו מורכב ומלובש עדיין בשום דבר כו׳ עד״מ. 
ועוד זאת כמ״ש הלק״ת בד נמשך מת׳ עלמין דכסופין שהם בחי׳ אורות שפע הענג העליון הנמשכים מע״ק כו׳. ונק׳ עובר לסוחר שהוא מבחינה שלמעלה  מהכתר וגלגלתא שהוא בחי׳ מקיף לשון סחור והמשכה זו הוא מלמעלה יותר מהמקיפים הנ״ל. (וכמ״ש במ״א בד״ה וישלח יעקב הנ״ל). והכה״ג שלובש בגדי בד קדש אשר הבגדים הם המקיפים היינו שמבחי׳ בד קדש שלמעלה מהמקיפים יומשך להיות בחי׳ מקיף דהיינו מה שמשם ממש נמשך למלאות כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דקדושה כנ״ל וזהו כענין עובר לסוחר שעוברים ונמשכים בבחי׳ סוחר שהוא בחי׳ מקיף כנ״ל. וזהו ענין ויעבור דיג״מ הרחמים. 
והנה פי׳ יכפר עליכם לטהר אתכם היינו מהמקיפים דנוגה כמו מהכבוד וגסות שמהם ליכא בירור והעלאה כ״א להיות מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך כו׳, משא״כ מבחי׳ הפנימיים דקליפה כמו התאוה בסובאי יין וזוללי בשר מאחר שנעשה מזה חיות פנימי בגוף הנה יוכל להתעלות אח״כ כשמתפלל בעומקא דליבא כו׳, וע״ז נאמר מכל חטאתיכם תטהרו אתם לא כן מהמקיפים. 
ועד״ז היה ג״כ בקרבנות ב׳ דברים זריקת הדם והקטרת אימורים. הקטרת אימורים החלב עם היותו אסור להדיוט עולה ונכלל באלקות ע״י אש שלמעלה שהיה יורד בדמות אריה אור י״ה מבחי׳ שם מ״ה כו׳ וזהו ענין בירורי הפנימיים ע״י התשובה. וזריקת הדם הוא בחי׳ התעוררות גבורות עליונות ממקור הגבורות דתהו להיות עי״ז כלייה להמקיפים דנוגה כו׳. וזהו כי ביום הזה יכפר. מאן דלית ליה שם ידיע והוא למעלה מבחי׳ סוכ״ע וממכ״ע. והיינו ע״י ממעמקים קראתיך כו׳: 
ולתוספות ביאור. בענין הארה עצומה זו שלמעלה ממקיפים ופנימיים דגלגלתא ומו״ס. הענין הוא כי הנה למעלה מהתהוות הכלים אין שייך בחי׳ א״פ וא״מ כלל. ששייכות ענין א״פ וגם אור מקיף הוא רק כשנתהוו בחי׳ הכלים אז שייך ענין א״פ המלובש בהכלי. 
ואור מקיף שהוא מקיף על הא״פ והכלי. משא״כ בלמעלה מהתהוות הכלים כו׳ אין שייך שם כלל בחי׳ א״פ וא״מ. וכמ״ש במ״א בפי׳ כי גאה גאה. פי׳ גאה הוא מלשון התנשאות מה שלמעלה מן הכלים שאינו יכול להתלבש בשום כלי כלל כ״א מאיר בבחי׳ מקיף מלמעלה והוא בחי׳ סוכ״ע. אבל אעפ״כ מאחר שנק׳ סוכ״ע הרי יש לו שייכות לבחי׳ עלמין דהיינו בחי׳ אור מקיף שיש לו שייכות עם הכלים אבל א״ס ב״ה הוא גאה על גאה שהוא רם ומתנשא על המקיף והפנימי סוכ״ע וממכ״ע כו׳ ואינו בגדר עלמין כלל. 
וזהו בחינת אתה הוא ה׳ לבדך. לבדך דייקא שאין שייך לומר סובב לבחי׳ עלמין כו׳. וע״ז נאמר ה׳ בדד ינחנו בבחי׳ הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם כו׳. מה שאין לו שייכות לבחי׳ עלמין וכלים לא בבחי׳ א״פ ולא בבחי׳ א״מ. לכן הכה״ג צ״ל ג״כ לבוש בגדי בד קדש להמשיך מבחי׳ בד קדש בחי׳ בגדי כהן מקיפים עליונים, וזהו ג״כ הענין שביוהכ״פ נכנס הכה״ג לפני ולפנים לבית קדש הקדשים. אשר סוכ״ע נק׳ קדש ומובדל שאינו מתלבש כו׳ אכן קדש הקדשים הוא מה שלמעלה מבחי׳ סוכ״ע כו׳ וע״י גילוי מבחי׳ זו מתמלאים כל הפגמים שבמקיפים ופנימיים דקדושה כו׳: