עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/וישב (וחנוכה)" (פסקה)

===ד"ה והנה אנחנו מאלמים אלמים=== 

'''והנה אנחנו מאלמים אלֻמים''' כו'. כתיב "אלה המלכים אשר מלכו" כו' שהן ז' מלכין קדמאין דתהו שנפלו בשבה"כ למטה לשם ב"ן דאצי' מקור דבי"ע, ומשם ירדו בבי"ע וזהו ענין מיתת המלכים כידוע. והנה בשבה"כ נפלו כמה בחי' דהיינו הן בחי' נשמות והן בחי' מלאכים והן בחי' כחות אלקיים עצמם כולם נשברו ונפלו למטה בבי"ע, והכחות אלקיים נפילתן היינו שירדו להחיות בי"ע כו'. ופי' וענין השבירה של הכלים ושל הנצוצות כו' הוא ענין התפרדותן לחלקים רבים, כמו עד"מ תיבת ברוך כשאותיותי' מצורפות בתיבה זו מתלבש בהן השכלה שהוא ענין הברכה, אבל כשיתפרדו הד' אותיות אלו זמ"ז להיות הבי"ת בפ"ע וכן הרי"ש וכו' אזי לא ימצא בהן התלבשות השכלה זאת כלל. ועד"ז הוא שבה"כ דתהו שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זמ"ז עד שנסתלק מהם האור שהי' מתלבש בתוכן קודם פירוד זה. ומצד זה ירדו במדרגה בבחי' בי"ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים ברואים רבים מינים ממינים שונים כמ"ש "היש מספר" כו'. והנה עצמות המאציל ב"ה הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד כנודע. ולזאת כדי שיתהוו בחי' הנבראים שהם בבחי' רבוי גדול ובבחי' פירוד שהם בחי' יש ודבר בפ"ע, שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ב"ה שאין עוד מלבדו, הוצרך להיות ע"י שבה"כ, שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד עי"ז נעשה בחי' הרבוי של הנבראים, וגם ע"י פירוד זה נעשה כל נברא מהות בפ"ע שכל מלאך מובדל מחבירו כו'.

והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו ית' לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי. וכל שעדיין לא ירדו כ"כ אזי לא הי' הפירוד כ"כ, כי כל הקרוב קרוב יותר אליו ית' יש בו יותר הביטול והאחדות, וכל שנתרחקו יותר אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי, ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והרבוי ביותר. וז"ש "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד" כו', שהנהר הנמשך מעדן שהוא חכ' דאצילות בהיותה נמשכת והולכת דרך כל עולם האצי' עד הגן הוא בחי' מל' דאצילות הוא הכל נהר אחד עדיין מושלל מגדר ההתחלקות בתכלי'. כי באצי' איהו וגרמוהי חד שהן בבחי' ביטול אמיתי למאצילן ומיוחדין עמו בתכלית היחוד שהוא הפוך הפירוד והרבוי כו'. וכיון שמגיע הנהר בראש הבריאה אזי כתיב "ומשם יפרד והיה לד' ראשים". ואף שלא נתוסף בו מים עכ"ז נתפרד והיו לד' חלקים. והן ד' מחנות שכינה, פני ארי' אל הימין פני שור כו'. אך הם חלקים כוללים עדיין שכל חלק מהם כולל כמה פרטים רבים. ובירידת המדרגה עוד נתחלק מבחי' מיכאל שהוא בחי' פני אריה לקפ"ו אלף בחינות מחולקות שהן מחנה מיכאל. וכן מבחי' גבריאל שהוא בחי' פני שור נתחלק לחלקים רבים שהם כל פרטי המלאכים דמחנה גבריאל כו'. וכ"ז הוא עדיין בעולם הבריאה, וביצירה מתחלק עוד לפרטים יותר שהן הרוחות דיצירה. ובעשיה מתחלק עוד לחלקים רבים ביותר שהם הנפשות דעשיה. והכל הוא מבחי' שבה"כ שמתפררים בפירור אחר פירור ורבוי אחר רבוי כנ"ל. אך המלאכים הם אשר כבר נתקנו בבחי' עולם התקון, וזהו הנק' ואשר משרתיו כולם עומדים כו'. ובחי' יוצר משרתי' הם המתבררי' בכ"י כו':

והנה כמו שהוא במלאכים כך עד"ז נמצא בנשמות, שע"י רבוי ירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות מתפררים לחלקים קטנים מאד ברבוי אחר רבוי כו', כי ד' דגלי מדבר הם מספר שרשי הנשמות בעולם הבריאה, ונשמת יהודה כוללת כל הנשמות שבמחנה יהודה, ואח"כ נתחלק להרבה נשמות פרטיים שבדגל מחנה יהודה, וכן בשאר הדגלים והשבטים עד שנעשו ס"ר בעולם הבריא'. כי התורה מדברת הכל בעולם הבריאה. אבל ביצירה נתרבו החלקים יותר במספר גדול הם בבחי' הרוח דיציר'. ובעשי' המספר של הנפשות דעשייה הוא גדול יותר מכולן. אך הס"ר נשמות הם שכבר נתקנו ונתבררו משבה"כ ונכללו בעולם התקון. וכמו שנמצא ענין השבירה שהוא בחי' הרבוי והפירוד בנשמות ומלאכי' כנ"ל כך ימצא בכחות האלקיים ממש שנתחלקו לחלקים רבים מאד ונתפזרו לבי"ע כו', וכל מה שירדו יותר בירידת המדרגה נתרבה יותר הפירוד, דהיינו שכל חלק וכל נצוץ נתחלק עוד לנצוצות וחלקים רבים ע"ד הנ"ל במלאכי' ונשמות. כי הנה ידוע ע"פ "ורוח אלקים '''מרחפת'''", '''רפ"ח מת''', דהיינו רפ"ח נצוצין שנפלו מעולם התהו עם הכלים שנשברו. ומספר רפ"ח הוא בחי' הפירוד של הנצוצין שנפלו כמו שהיו עדיין באצילות שזהו ראשית ירידתן שאז נתפרדו למספר רפ"ח, וזהו רפ"ח מת כו'. אבל אח"כ כשנפלו מאצי' לעולם הבריאה אזי כל נצוץ מרפ"ח נצוצים הנ"ל שבאצי' נתחלק שם בבריאה לחלקים רבים מאד, וכשנפלו מבריאה ליצירה אזי נתחלקו עוד לחלקים ונצוצים קטנים, וכן מיצי' לעשיה נתחלקו ונתפרדו עוד ביותר לאלפים ורבבות.

ובזה יובן מה שנמשך הגלות כ"כ הרבה יותר מן י"ז מאות שנה, וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ"ח ניצוצים, וכשיוגמרו הבירורים יבא משיח בב"א. וא"כ הוא תמוה, וכי אפשר שלא נתברר עדיין רפ"ח נצוצים במשך רב כזה אשר דור הולך ודור בא וכל א' מישראל מברר חלקו שצריך לברר? ומה גם שמספרן של ישראל שצריכים לברר הרפ"ח הם {{קיצור|ס"ר|שישים ריבוא}} כיוצאי מצרים, והרי עתה ב"ה ישראל רבים יותר ממספר זה יוסף ה' עליהם כו', וכ"ש בזמן הקדמונים, שהיה נמצא כפרים שהיו בהם יותר מס"ר כמ"ש בגמ' {{הג|גיטין|נז|א|מסכת=כן}}, כפר שחליים כו'. אלא שהוא משום שלמטה בעשייה נתפרדו הניצוצים לאלפים ורבבות אין מספר, ומספר רפ"ח הוא באצי', ושם הם ג"כ מספר ס"ר נשמות כלליים שהם צריכים לברר רפ"ח חלקים גדולים, הן הניצוצות שבאצי'. וכמו שלמטה נתרבה מספר הנשמות כנ"ל כך נתרבו מאד הניצוצים לאלפי אלפים חלקים קטנים, ולכך נמשך הגלות שעדיין לא נשלם כל הבירורים כו', וכשיושלם הבירור יבא הגואל בב"א:

והנה כתיב "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית", פי' שבחי' הריבוי שנעשה ע"י {{קיצור|שבה"כ|שבירת הכלים}} הנ"ל בנבראים שבבי"ע ובפרט בעשי', הרבוי והפירוד גדול יותר, שכל א' מובדל מחבירו ובבחי' יש ונפרד, וזהו "מה רבו מעשיך ה'" כו'. ו"כולם בחכ' עשית", '''עשית''' הוא ל' תיקון, שע"י החכ' הם מתתקנים בבחי' עולם התיקון, דהיינו שע"י החכ' מגיע ונמשך בהם הביטול להיות בטלים ונכללים אליו ית' ולהיות מתחברין יחד עי"ז ולא יהיו מפורדים, וזהו עבודת הישראל. וזאת תורת האדם לברר בירורין ולהעלותן מבחי' הפירוד לאחדות ה', וזהו "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". פי' '''אתה''' היינו {{קיצור|מהו"ע|מהותו ועצמותו}} ית' שהוא יחיד ומיוחד ב"ה. '''ושמך''' הוא בחי' הזיו והאור המתפשט ממנו הנקרא אא"ס ב"ה הוא ג"כ אחד בתכלית. '''ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ,''' דהיינו שהם עושים בחי' אחד אפי' בארץ, שעם היות שבארץ הוא הפירוד היותר גדול כנ"ל שעיקר הפירוד והרבוי הוא בעשיי', אעפ"כ הישראל ע"י עבודתן ותורתן הם עושים שם ג"כ אחד, שהם מעלים הניצוצים שנפלו שם בשבה"כ שיתעלו באחדות ה':

וזהו '''והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה.''' שזה הי' ג"כ עבודת השבטים ראובן ושמעון כו' שהיו מבררים הניצוצין שנפלו בבחי' פירוד בשבה"כ, והיו מעלי' אותן בבחי' מ"ן להתכלל במל' דאצי', ועי"ז היו מתחברים שם יחד והיו לאחדים, שהרי נכללו באחדות ה' בבחי' מדת מלכותו ית'. וזהו פי' '''מאלמים אלומים.''' עד"מ כמו שקושרין העמרים שמקבצין כמה שיבולים רבים מאד ומחברין אותן וקושרין אותן באגודה אחת, וזהו הנק' אלומה כידוע. והרי מתחילה היו השיבולים מפורדים זמ"ז וע"י קשירה זו היו לאחדים. כמו"כ ממש הוא עניין הבירורים והעלאת הניצוצות הנ"ל כשמעלין אותן מטורי דפרודי להתכלל בבחי' מ"ן באחדות ה', שנמצא נעשו ונכללו בבחי' אחד ממש ממה שהיו בתחילה בבחי' פירוד ורבוי כנ"ל.  וזהו '''מאלמים אלומים,''' היינו העלאת הניצוצות בבחי' מ"ן, '''בתוך השדה''' הוא בחי' חקל תפוחין שהיא מל' דאצי' שלשם נכלל המ"ן כנודע.

ועוד זאת מה שנקרא העלאת מ"ן בלשון מאלמים אלומים. מלשון אלם שאינו יכול לדבר. הואיל ועניין העלאת מ"ן הוא בחי' בטול היש שנתבטל ממש להכלל בה', הרי אז הוא בבחי' אלם שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו שזהו בחי' יש. וכיון שעיקר העלאה זו הוא בחי' הבטול ע"כ הוא הפוך ההשפעה ונק' אלם (וכעניין איידי דטריד למיבלע כו', עיין מ"ש ע"פ התוספתא דבשלח ([[זהר חלק ב נא א|דף נ"א]]) בעניין אגלידו מיא כו', ועמ"ש בטעם שהמסעות היו מ"ב, וספירת העומר הוא מ"ט ימים, כי בסה"ע שהוא המשכות יש בכל מדה בחי' גילוי מל' דחסד כו', משא"כ במסעות העלאות הפוך הגילוי כו' ע"ש). כי הנה הדיבור שבאדם אינו צריך לו, רק בשביל לדבר לזולתו, אבל כשהוא בפ"ע א"צ לדבר. וכך יובן למעלה בנמצאים הרוחניים עניין בחי' הדבור שבהם (כמו שמצינו בגמ' שתי רוחות מספרות כו'), הוא בחי' כח ההשפעה לזולתו מעילה לעלול, וזהו כשהעילה הוא מהות בפ"ע אז יכול להשפיע להעלול שלו, אבל בהיותו דבוק בעילתו וטרוד לקבל שפע לעצמו אז הוא בבחי' בטול לעילתו ואין בו כח להשפיע לזולתו מצד עוצם ביטולו כו'.

ובחי' ביטול זה שדבוק בעילתו הוא עד"מ העובר כשהוא בבטן אמו, שאינו מהות בפ"ע רק אוכל ממה שאמו אוכלת כו', אלא לאחר הלידה נעשה יש בפ"ע עד שיכול אח"כ לדבר לזולתו כו'. ועד"ז יובן בענין הבירורי' שעולים בבחי' מ"ן ונכללים בבחי' עיבור ביסוד דנוק', דהיינו שמתחילה היו בבחי' יש ודבר בפ"ע והי' יכול להשפיע לזולתו, אבל כשנכלל בבחי' מ"ן שהוא בחי' בטול לאוא"ס ב"ה ודבוק בו בתכלית ה"ז בחי' עבור שאז אינו מהות בפ"ע, רק אוכל ממה שאמו אוכלת. ולפיכך נק' אז אלומים מלשון אלמים, שאינו יכול לדבר ולהשפיע לזולתו מצד עוצם הביטול כמשל העובר כו', משא"כ קודם העלאה זו ועיבור זה הי' בבחי' יש לדבר ולהשפיע כו', אלא שע"י העלאה זו נעשה בחי' אלמים. ועד"ז יובן שיש ג"כ עיבור שני לאחר הלידה כמ"ש בע"ח, והיינו בשביל המשכת מוחין דגדלות צריך לבא מתחילה בבחי' הביטול בתכלית. וזהו העיבור שני, דהיינו שלאחר שהיו לו מוחין והי' יכול להשפיע לזולתו, עתה מתכלל בבחי' עיבור בתכלית הבטול (ונעשה בחי' אלם כנ"ל), כדי שע"י בטול זה יומשך לו אח"כ מוחין דגדלות מא"ס ב"ה.

והנה כל זה הי' עבודת השבטים שהן בעולם הבריאה (לבד מיוסף שהוא מאצי', כדלקמן אי"ה), והם מרכבה לבחי' מל' דאצי'. והוא כעניין י"ב בקר שהיו בים של שלמה, שהן י"ב בחי' שבראש הבריאה, והים עומד עליהם הוא בחי' מל' דאצי'. ולזאת עיקר עבודתם והעלאת מ"ן מהבירורים שביררו בבי"ע היה מגיע עד המל' דאצי' ולשם הי' נכלל בבחי' מ"ן. וזהו מאלמים אלומים בתוך השדה כנ"ל.

אמנם ידוע שהמ"ן אע"פ שכבר נכלל בבחי' מל' עדיין הוא צריך בירור שני ע"י המ"ד. והוא שנמשך מ"ד דז"א לברר המ"ן דנוק' ,וזהו עניין יחוד זו"נ. והעניין, כי אע"פ שנתבררו הניצוצות ונכללו בבחי' מ"ן שהוא בחי' ביטול לאלקות כנ"ל, עכ"ז א"א להם להתייחד ממש באלקותו ית' (כמו שהיו קודם {{ק|שבה"כ|שבירת הכלים}}, שהיו בחי' אלקות ממש מי"ס דתהו), עד שיומשך עליהם גילוי שם מ"ה דאצי' ועי"ז יתבררו בירור שני, והוא העיקר. יען בחכ' דווקא אתברירו, שהוא בחינת המ"ד, כי הבירור הראשון הי' רק שיהי' בהם בחי' ביטול היש, וזהו רחוק עדיין מאלהות מאד דאיהו וגרמוהי חד שהם בבחי' ביטול אמיתי, אלא ע"י שנמשך בהן בחי' מ"ד שהוא הארת שם מ"ה לבררם אז נכללו בביטול אמיתי באלקו'. וכמשל באדם שמברר בירורים ע"י שאוכל ושותה, ואח"כ מתפלל באהוי"ר ע"י כח זה שאכל ושתה, שנמצא נכללו החיות של המאכלים והמשקים שנפלו בשבה"כ בבחי' {{ק|האוי"ר|האהבה ויראה}} שלו. ועכ"ז הוא עדיין רחוק ממהו' אחד האמת, אלא כשע"י העלאת מ"ן דאוי"ר שלו נמשכו לו {{ק|דו"ר|דחילו ורחימו}} מלמעלה מאת ה' שתיפול עליו אימה כו' אז יוכללו באוי"ר זו שנמשכים מלמעלה מבחי' אלקות ממש. ועד"ז הוא בירור שני דמ"ד. ואפי' ר"ע שיצתה נשמתו באחד, עכ"ז הרי מס"נ של הנברא רחוק עדיין מאלקות, אלא שנמשך עליו הארה מבחי' אחד האמת ואז נכלל מס"נ שלו בבחי' אחד ממש. וזהו עניין "למהוי {{ק|אב"א|אחד באחד}}", שבחי' א' דיחו"ת ביטול היש נכלל ביחו"ע ביטול אמיתי כו'. 

ובחי' מ"ד זה הנמשך לברר המ"ן דנוק' זהו מדרגת יוסף הצדיק, שהוא בחי' "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן", שהגן הוא בחי' מל', ועד שם נמשך בחי' נהר הנביעה מאא"ס ב"ה, והוא בחי' הארת הקו"ח, ושם מסתיים ואינו נמשך בבי"ע, לכך הם עלמא דפרודא, "ומשם יפרד" כו'. אלא שיוסף הוא צדיק שמקשר וממשיך הארת אא"ס בבי"ע. והיינו ע"י שהנבראים נכללים בבחי' מ"ן בהמל' דאצי' כנ"ל, ויוסף ממשיך הארת אא"ס ב"ה במל' לברר את המ"ן בירור שני שיהיו נכללים באלקותו ממש כנ"ל. והארה זו היא בחי' הארת הקו וחוט דאא"ס, וזהו בחי' "ונהר יצא להשקות" כו' כנ"ל. ונמצא מדרגת הבירור דיוסף הוא למעלה מעלה מהבירור של השבטים, שבירור של השבטים הוא שמעלים מ"ן במל' דאצי' ועדיין לא נהפך לאלהות ממש עד שיוסף ממשיך המ"ד, שהוא הארת אא"ס שמלובש בחכמה, שזהו "ונהר יצא מעדן" כו' ובחכמה אתברירו בירור ב', ואזי נכלל המ"ן באלקות ממש שהיא התכללות יחו"ת ביחו"ע כנ"ל.

והיינו מ"ש "והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה", שהוא הבירורים מבי"ע להעלותן בבחי' מ"ן במל' כנ"ל. ויוסף עצמו בירר בירור זה הראשון ג"כ, אף ששרשו משם מ"ה דאצי' שהוא בחי' המ"ד, אעפ"כ מאחר שנתלבש למטה בגוף היה צריך לברר בירור זה התחתון ג"כ כשאר אחיו. וזהו "והנה אנחנו מאלמים" כו', שכולנו שוים בזה להעלות מ"ן במל'. אלא שלאחר בירור זה, "והנה קמה אלומתי" כו', שנמצא בו מעלה יתירה מצד שרשו בשם מ"ה דאצי', שעי"ז מדרגתו הוא להוריד מ"ד לברר בירור שני את המ"ן שכבר העלו במל'. ובירור זה אין בכח שאר השבטים שהן בבריאה כו' שלמטה מטה מאצי'. וזהו "תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי" בבחי' ביטול ממש, כי בלעדי המ"ד דיוסף לא נכלל המ"ן שלהם באלקות ממש, רק שע"י המ"ד דיוסף שמבררם בירור ב' שיוכללו בביטול אמיתי דמ"ה. וזהו "ותשתחוין" כו', ואז הוא שנכללו באלקות כנ"ל {{ק|(ועמ"ש בענין ב' בירורים אלו ע"פ ואלה שמות)}}: