עריכת הדף "דרך מצותיך/איסור אכילת גיד הנשה" (פסקה)

===ב===
'''אך''' עדיין אינו מובן לפי דרך זה פשט לשון הכתוב ויגע בכף יריכו {{ממ|בראשית|לב|כו}} דיעקב, דמשמע שבבחינת נשמות ישראל הוא מדבר, שגם בהם לא יכול לנגוע כי-אם בירכין שלהם לא יותר, ולפי כל הנ"ל אינו ענין אלא למעלה בספירות, הנה זה יובן בביאור דברי האריז"ל, שהפגם הי' בנצח והוד בהיות זעיר אנפין ונוקבא אחור באחור, והוא על-פי הקדמת ענין המבואר במקום אחר בדרוש דעמלק שנאמר בו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך {{ממ|דברים|כה|יח}} אחריך דייקא, למי שהוא בבחנת אחוריים והוא כמו שכתוב לכתך אחרי במדבר {{ממ|ירמיהו|ב|ב}}, ונתבאר שם דענין יציאת מצרים ברוחניות הוא היציאה מן המיצר והעוני בנפש ואין עוני אלא מן הדעת, וזהו שכתוב אעלה אתכם מעני מצרים {{ממ|שמות|ג|יז}} אל ארץ טובה ורחבה {{ממ|שמות|ג|ח}} כי במצרים כתיב ויאמן העם {{ממ|שמות|ד|לא}}, שלא הי' בהם רק בחינת אמונה בלבד, תכלית הקטנות וארץ טובה ורחבה הוא התרחבות הדעת וההשגה באור-אין-סוף ב"ה, כמו שכתוב וידעתם כי אני ה' {{ממ|שמות|ו|ז}},וזהו בחינת גדלות, שנקודת הלב באה מגדלות הדעת ואז ההתפעלות בתענוג ומתיקות וזהו סוד "ארץ טובה", וממצרים לארץ ישראל הלכו דרך המדבר, הוא בחינה הממוצעת בין תכלית הקטנות שהוא בחינת אמונה הנ"ל לגדלות דדעת, ועל זה נאמר לכתך אחרי במדבר {{ממ|ירמיהו|ב|ב}}, וכתיב אחרי ה' וגו' תלכו {{ממ|דברים|יג|ה}}.

'''ובחינת''' פנים ואחוריים בנפש הוא, כשהלב מתפעל בפנימיותו עד שנהפך לבו בקרבו לחפוץ בה' מאד, והוא בחינת אתהפכא שבזהר, ואז הוא אהבה בתענוגים וזהו סוד פנים, אבל כשלא הגיע למדה זו עדיין ואוות לבו לתענוגי עולם הזה, אלא שמחמת שמשיג בשכלו בגדולת ה' איך דכולא קמיה כלא חשיביה וכי לו יאתה לדבוק בו ולעזוב כל אשר זולתו מנגד, והמוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו ובעל כרחו יענה אמן לקיים ככל אשר יסכים ויגזור השכל, וזהו סוד אתכפייא שבזהר הנה זהו הנקרא אחוריים, והיציאה ממצרים בחינת האמונה בלבד בלי טעם ודעת אי אפשר להגיע לגדלות המוחין ולהפך לבו בבת אחת מן הקצה אל הקצה, אלא מתחלה הוכרח להיות בבחינת אתכפייא, כי המוח שליט כנ"ל, וזה הי' הליכתם במדבר, שקבלו עליהם עול מלכות שמים ועול מצות, ובעודם בבחינה זו פגע בהם עמלק, וענינו על דרך שאמרו רז"ל עליו יודע רבונו ומכוין למרוד בו, ירצו בזה כי הוא הקליפה שכנגד הדעת דקדושה, כי מודעת זאת מאמר רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות {{ממ|סוטה|ג|א}}, דהיינו שמכסה על הדעת באמיתת גדולת הבורא יתברך על דרך שנתבאר בלקוטי אמרים {{ממ|תניא חלק א|כד}}, ואז שולטים הז' מדות רעות המנגדים לז' מדות טובות הנולדים מהדעת, והן הן ז' אומות הכנעני וכו', אבל אילו הי' מסתלק הרוח שטות [והי'] גילוי הדעת בה' אחד, היו נופלים הז' מדות רעות הנ"ל, לא כן עמלק, יודע רבונו שהרי ידע הניסים דקריעת ים סוף ויציאת מצרים ומלאו לבו ללחום עם ישראל, אין זה כי-אם שמכוין למרוד, והוא בחינת החוצפא מלכותא בלא תגא, והוא בחינת המנגד לענין השליטה דמוח על להלב, שכח שליטה זו היא בעל כרחו של הלב, גם שאינו חפץ באמת, עם-כל-זה אינו יכול לזוז אפילו זיז, כל-שכן נגד ציווי השכל, והשליטה הזאת הוא ענין "קשה עורף", כי העורף הוא שבאמצעותו נמשך שפע והתפשטות רוח השכלי בלב, ויש בו הקושי והחוזק הזה לשלוט על הלב, ועבור מדה טובה זו שבישראל אמר משה כי עם קשה עורף הוא וסלחת {{ממ|שמות|לד|ט}}, וכמאמר רז"ל "ג' עזין הן, ישראל באומות כו'" {{ממ|ביצה|כה|ב}}. ולעומת בחינה זו יש ברע מדה הנקראת עקשות, שמתעקש בלא טעם ודעת נגד הדעת ואינו מניחו לקיים ציווי השכל והדעת, והרי זה חוצפא ועזות גדולה וזהו מדת עמלק, "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" {{ממ|דברים|כה|יח}}, רוצה לומר, אותן שהם עדיין בבחינה הממוצעת הנ"ל, שלא נהפך לבם לגמרי כי-אם בחינת אתכפייא על-ידי שמוח שליט על הלב בעל-כרחו, ומוכרח הוא לציית להשכל כנ"ל, נגד זה עומד עמלק ומונע מהלב הכרח זה, כי גם הוא מכריח הלב בחוצפא ועקשות שלו כנ"ל, מה-שאין-כן למי שהוא כבר בבחינת אתהפכא, שלבו מתענג מאהבת ה', אין מקום לעמלק לשלוט עליו כנ"ל.

'''וכמו''' שהוא בנפש למטה, כן הוא ממש למעלה בזעיר אנפין-ונוקבא, מודעת זאת שנצח-הוד-יסוד דאבא-ואימא נעשו מוחין לזעיר אנפין, כי חכמה-בינה-דעת דאבא-ואמא מתלבשים בנה"י, ואמנם ענין ד' בתי תפילין הם ד' מוחין שבזעיר אנפין חכמה-ובינה חסד-וגבורה, משום שהדעת המלובש ביסוד אימא נחלק לחסד-וגבורה, והתחלקות זו הוא על-ידי קוצי דשערי דאריך-אנפין המכה בזעיר אנפין מאחוריו, וזהו סוד "שומר ישראל".

''ופירוש''' חסד-וגבורה אלו, הגם כי כבר יש בזעיר אנפין ו' קצוות ומכללם חסד-וגבורה, אלא שהן בחינות מדות העצמיים כנ"ל בענין הבחינה השנית מג' בחינות שבמדות, וחסד-וגבורה אלו הנקראים מוחין הם שכליים כנ"ל בבחינה הא', ויש גם-כן בזעיר אנפין מוחין דקטנות ומוחין דגדלות, וענין מוחין דקטנות היינו על דרך הנ"ל בענין מוח שליט על הלב, וזהו סוד קוצי דשערי דאריך אנפין, כי הכח הזה בדעת להיות שליט על המדות, נמשך מאריך אנפין שלמעלה מהחכמה, שממנו בא השליטה שהיא על כרחו של המקבל, ולשם עומד עמלק, מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו" {{ממ|ויקרא|ה|ח}}, יודע ומכוין למרוד נגד הדעת כנ"ל, בחינת חוצפא אשר לנגד קוצי דשערי ושליטת דעת דקדושה כנ"ל.

'''וכמו-כן''' מזעיר אנפין לנוקבא, נצח-הוד-יסוד דזעיר אנפין מוחין לנוקבא, ובכל לילה יורדת בבריאה-יצירה-עשיה ועולה בבוקר באצילות ומתייחדת עמו אחור באחור ואחר-כך פנים בפנים, והענין כי אין מלך בלא עם, עוממות בחינות נפרדים, והרי באמת אין לך דבר שחוץ ממנו יתברך, אלא שהפרידן לעינינו על-ידי גבורות וצמצומים להעלים ולהסתיר הארת אין-סוף שבאצילות, ויהי' על-ידי-זה התהוות הנפרדים, ובחינה זו נקראת אחוריים, נצח-הוד-יסוד דזעיר אנפין מוחין לנוקבא שהיא מקור הנבראים, דהיינו שההשפעה לנוקבא היא רק מבחינת נצח בלבד, שהוא בחינה היותר נמוכה על-דרך שנתבאר-לעיל.

'''והנה''' כתיב מלחמה לה' בעמלק '''מדר דר''' {{ממ|שמות|יז|טז}}, פירוש לשון '''דרי דרי - שורות שורות''', דהיינו בכל בחינות השלתלשלות מפרצוף לפרצוף, שנה"י שבעליון נעשו מוחין לתחתון, יש בחינת עמלק המנגד, הוא בחינת החוצפא המנגד לניצוח דקדושה, שהוא ענין השליטה דמוח שליט על הלב, שזהו סוד המוחין שנעשו בתחתון מנה"י שבעליון כנ"ל, וזהו סוד המלחמה עמו, וכבר ידעת ענין עבודת האדם, שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, דהיינו באותה בחינה שהאדם עובד ה' הוא מעורר כך למעלה, וכשעובד בבחינת אחוריים דמוח שליט על הלב ועובד ה' להיות שונה פרקו ביותר מרגילותו, כדאיתא בדברי רז"ל {{ממ|חגיגה|ט|ב}}, הרי זה מעורר גם-כן למעלה להיות יחוד זעיר אנפין-ונוקבא אחור-באחור ולא יפרידם עמלק, וזהו סוד "ואזניך תשמענה דבר מאחריך" {{ממ|ישעיהו|ל|כא}}, ואחר-כך כשהגיע למעלת אהבה בתענוגים דפנים הנ"ל, מעורר גם-כן למעלה יחוד פנים-בפנים. ולזה גם בהיפוך ח"ו כשיש פגם למטה בעבודתו, נפעל כך למעלה, וזהו סוד "ויגע בכף יריכו" {{ממ|בראשית|לב|כו}} דיעקב, בבחינת נצח שבו, כשהעבודה בבחינת אחוריים בבחינת ניצוח לבד, שם יש מקום לעמלק לפעול ולעכב עבודה זו, על-דרך הנ"ל (אלא שעמלק ממש הוא נגד הדעת ולכן נלחם עם משה, וכאן עם בחינת נצח הי' ענף ממנו על-דרך הנ"ל בפירוש מדר דר כו') ועל-ידי-זה גם-כן פגם למעלה בנצח דזעיר-אנפין, ולכן נמנע שפע הנבואה שבאה מנצח-והוד לטעם הנ"ל שהם כלי השפע, וזהו סוד "ודבר הי' יקר בימים ההם" {{ממ|שמואל א| ג|א}}, עד ששמואל תיקן מדת הנצח, ולכן נאמר לו "פקדתי את אשר עשה עמלק" {{ממ|שמואל א|טו|ב}}, כי אז יש יכולת להלחם בעמלק העומד לנגד בחינה זו דניצוח ושליטה כנ"ל.

'''והנה'' ידוע דעלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ולכן גם בנצח-והוד של הבעלי חיים שהם ירכין נעשה פגם הנ"ל, וזהו סוד גיד הנשה, ולכן אמרו רז"ל "אין בגידין בנותן טעם" {{ממ|חולין|פט|ב}}, "אלא עץ הוא והתורה אסרתו" {{ממ|חולין|צב|ב}}, וכמו שנתבאר לעיל בענין ערבי נחל, שאין להם לא טעם וכו'.

'''ובזה''' יובן מה-שכתוב בזהר א"ת גיד הנשה ראשי-תיבות '''ת'''שעה '''א'''ב, שגיד זה א' משס"ה שולט בתשעה באב, והענין כי כבר ידעת ענין "והנצח זו בנין ירושלים", ולפי שגיד זה נגד הנצח דקדושה, על-כן הי' בו חורבן בית המקדש, וכמו שביעקב כתיב "ויזרח לו השמש" {{ממ|בראשית|לב|לב}}, כך עתיד הקב"ה לרפאינו ולגאלינו במהרה-בימינו-אמן.