עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/צו (וחג הפסח)" (פסקה)

==צו,  ה׳==
ענין שבעת ימי המילואים הנה לכאורה אינו מובן איך בחי׳ אור החמה קאי על בחי׳ הנק׳ נער עליון דאצילות, שהוא למטה מבחי׳ חתן כמש״ל והלא מקרא מלא כתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן הרי דשמש הוא בחי׳ חתן וכמ״ש ר״פ בהעלותך קמ״ח ב׳. אך הענין דשמש הוא בחי׳ ז״א והרמ״ז  שם כ׳ שהוא אור הז״א שמצד אבא כי אור הוא בחכמה וזהו בחי׳ חתן ובחי׳ אז יבקע כשחר אורך כו׳. אמנם נודע דז״א דאצילות מקנן ביצירה ואז נק׳ נער וכמ״ש בענין הכרובים אזי נקראו זו״נ אנפי זוטרי בגמרא כו׳ ע״ש. 
ולכן א״ש דאור הלבנה ואור החמה הנז׳ כאן בפסוק זה דוהי׳ אור הלבנה כו׳ הן בחי׳ ב׳ נערים דכן פי׳ בלק״ת בישעיה דמיירי הפסוק בזו״נ כשמתלבשים ביצירה ועשי׳, והטעם שפי׳ כן א״ש עפמ״ש בפרדס בערך חמה שיש חילוק בין לשון שמש לחמה כי מצד הימין נק׳ שמש צדקה ומרפא בכנפיה ומצד השמאל נק׳ חמה בסוד חמימות האש של הגבורה כו׳ ונודע דמדת הגבורה הוא בחי׳ צמצום דהיינו כשנמשך להאיר בבי״ע שצ״ל ע״י צמצום ע״ד צמצם שכינתו בין בדי ארון. 
ובמ״א נתבאר ענין החילוק בין שמש לחמה כי השמש הוא המאור עצמו שממנו נמשך ומתפשט הזיו להאיר על הארץ. וחמה אינו השמש עצמה רק הוא לשון חמימות דהיינו מה שהוא מחומם מחמת השמש והיינו הארת הז״א מה שנמשך להאיר בבי״ע. 
ולכן א״ש דבחינה זו נק׳ נער והיינו בחי׳ נער עליון כו׳ משא״כ בחי׳ שמש נק׳ כחתן שהוא עצמיות ז״א שבאצילות. ועפי״ז יובן יותר ענין שהעלייה הוא להיות שבעתים כאור שבעת הימים, כי הנה פי׳ וענין בחי׳ ומדרגת ב׳ בחי׳נערים היינו שבהן ועל ידן הוא התקשרות והתחברות האור מא״ס ב״ה המלובש באצילות לנבראים וכמו אור החמה ואור הלבנה שהן מאירים לארץ ולדרים עליה כו׳. דהנה באמת אין ערוך כלל בין הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית לגבי האור המלובש בע״ס דאצילות שהוא בחי׳ א״ס וא״כ מאחר שאין ערוך ביניהם איך יומשך האור והחיות מאצילות לבי״ע אלא שזהו ע״י בחי׳ צמצומים שבתחלה נתצמצם האור המלובש בז״א ונק׳ שמש להיות מאיר בבחי׳ צמצום והוא אור החמה ונק׳ נער עליון והוא נער את בני בלהה כו׳ ואח״כ נמשך מבחי׳ זו ומתלבש בבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ פני לבנה דהיינו מקור בי״ע שבאצילות והוא בחי׳ נער הב׳ והן הן ג״כ ב׳ הכרובים, ועמ״ש בד״ה ששת ימים תאכל מצות בענין שני הבחינות דים ויבשה שבבחי׳ מלכות דאצילות שהוא ג״כ להיות שהמלכות מחברת אור האצילות בבי״ע והממוצע צ״ל בו שני בחינות בחי׳ תחתונה שבאצילות ושרש ומקור דבי״ע וזהו ענין ים וארץ כו׳ ע״ש ומשם יובן ג״כ לענין ב׳ בחי׳ נערים המבואר כאן. 
והנה כמו שאין ערוך בי״ע לאצילות כן ויתר מכן אין ערוך אצילות לגבי א״ס ב״ה ולכן כדי שיהיה התלבשות אור א״ס ב״ה מלמעלה מהאצילות מבחי׳ א״ק באצי׳ הוא ג״כ ע״י בחי׳ צמצומים וכמ״ש בבינונים ח״ב פ״ט בהג״ה שע״י צמ צומים אלו יוכל להאיר באצילות ואור זה נק׳ אור שבעת הימים  כי הוא בחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצילות כמו שמל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה כו׳ והז״ת המתלבשים בא״א דאצילות נק׳ שבעת הימים והג״ר נק׳ אור שבעת הימים. 
והוא ג״כ ענין ב׳ הבחי׳ שיש בהממוצע כו׳ כנ״ל, והנה בוודאי אין ערוך כלל וכלל בחי׳ אור החמה ואור הלבנה שהם הארת האצילות לבי״ע לגבי אור שבעת הימים שהוא הארת המאציל א״ס ב״ה בא״א דאצילות ובכל הע״ס דאצילות וכנודע, ולכן בחי׳ אור החמה ואור הלבנה נק׳ בחי׳ נערים שהוא בחי׳ צמצום וקטנות, משא״כ בחי׳ כתר דאצילות נק׳ עתיק יומין ושער רישיה כעמר נקא כו׳. אמנם לעתיד בב״א שיהיה עליית העולמות ויתעלו בי״ע להיות ממש במדרגת האצי׳ דעכשיו ויותר וכמ״ש וישם מדברה כעדן, לכן יהיה אור הלבנה ואור החמה שהם הארת אלקות המאיר בבי״ע יהיו במדרגה נפלאה יותר מבחי׳ אור שבעת הימים שהוא האור והגילוי המאיר עכשיו מהמאציל א״ס ב״ה באצילות, והיינו כי אור החמה שהוא יסוד דאצילות בחי׳ יוסף שנק׳ נער יתעלה להיות בבחינת ומדרגת יסוד דא״ק שהוא המשפיע לבחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצי׳ הנק׳ אור שבעת הימים כו׳ (והיינו ג״כ פנימיות עתיק כמ״ש הרמ״ז בפ׳ כי תשא דקפ״ח ע״ב בפי׳ כאור שבעת הימים ויש ראיה לפירושו ממ״ש ברבות דפי׳ כאור שבעת הימים היינו אור הגנוז כדלקמן ובחי׳ אור הגנוז זהו ענין ופני לא יראו והיינו פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק). ובמ״א נתבאר שזהו ענין מלך השמיני הדר שהוא למעלה מהשבירה והתיקון שהוא בחי׳ המתקן עולם התהו להיות בבחי׳ תיקון כו׳, ועיין מזה לקמן ע״פ למנצח על השמינית ואור הלבנה יהיה ג״כ כאור החמה ועיין בע״ח שער א״א פ״ב. 
וזהו נערים פני זקנים ילבינו שיתעלה למעלה מבחי׳ ומדרגת זקנים דעכשיו כנ״ל. ועוי״ל עפמש״ל בשה״ש בד״ה שחורה אני דלפעמים כתיב ושער רישיה כעמר נקא ולפעמים כתיב קוצותיו תלתלים שחורות כעורב והוא ענין ההלכות שבמ״ע ושבמצות ל״ת כו׳, וזהו ג״כ ענין נערים וזקנים כי הזקן היינו שהלבינו שערותיו משא״כ הנערים הם שחורי הראש שחורות כעורב וכן למטה בימי הנערות שיש רתיחת הדמים והיצה״ר מפתה אותו לרדוף אחר תאוותיו וחמדותיו צריך התגברות יתירה להיות סור מרע ולאתכפיא לסט״א ולקדש א״ע במותר לו. 
וזהו ונערים פני זקנים ילבינו שע״י קיום מל״ת נמשך לע״ל גילוי בחי׳ עליונה יותר מבחי׳ ההמשכה דשער רישי׳ כעמר נקא והיינו מש״ש שחורה אני ונאוה כו׳ כיריעות שלמה מקור הלבנונית בחי׳ והלבנון כו׳. 
ובזה יובן מ״ש חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנ ה ומבואר הקושיא בבינונים בחינוך קטן דמדכתיב ע״פ דרכו כו׳ וא״כ מאי מעליותא כו׳, ולפי הנ״ל א״ש דעם היות שימי הנערות הם מוחין דקטנות לגבי ימי הזקנה. אך מעלת האתכפיא אז בהיותו בימי הנערות בזמן שהוא בכחו ועצמיותו ורתיחת דמו הוא ממשיך מבחי׳ עליונה ביותר כנ״ל עד שהארה זו תעמוד לו לעולם גם כי יזקין כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו: 
ב ועוי״ל בפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו׳ כי הנה כתיב שמש ומגן הוי׳ אלקים שם הויה נק׳ שמש ושם אלהים נק׳ מגן והוא ג״כ בחי׳ לבנה ולע״ל כתיב והיה הוי״ה לי לאלקים והיינו ע״י גילוי עצמות אור א״ס שלמעלה מעלה משם הוי׳ ואזי יהיה שם הוי׳ לגבי הגילוי שמעצמות אור א״ס כמו עכשיו שם אלקים לגבי שם הוי׳ וזהו ענין והיה אור הלבנה דלעתיד שהוא שם אלקים דלעתיד יהיה כאור החמה דהיינו שם הוי׳ כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים ופי׳ כי שם אלקים היינו יחו״ת מקור דבי״ע הנק׳ מדת לילה ולכן נק׳ אור הלבנה ולעתיד יהיה כמו אור החמה מדת יום יחודא עילאה ואור החמה מדת יום דלעתיד יחו״ע יהיה שבעתים כאור שבעת הימים בחי׳ עתיק כנ״ל. 
וזהו מ״ש ברבות בא ס״פ י״ח ע״פ ליל שמורים הוא לה׳ בעוה״ז עשה להם נס בלילה שהיה נס עובר אבל לע״ל הלילה נעשה יום שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו׳ כאור שברא הקב״ה בתחלה וגנזו בג״ע ומה שהלילה נעשה יום היינו כנ״ל שבחינת בי״ע יהיה לעתיד כמו בחי׳ אצילות ועמ״ש סד״ה והיה מספר בנ״י בענין כי גדול יום. 
וזהו ג״כ ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה כי בחי׳ אור החמה נק׳ חתן לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כנ״ל והלבנה המקבלת מהשמש היא בחי׳ כלה וכמ״ש בד״ה לסוסתי. 
והנה בתחלת הבריאה כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הלבנה ובכל חדש נחשך אורה ומתחדשת בכל ר״ח דוגמת הכלה שיש לה בכל חדש עת נדתה שמתרחקת מבעלה ואח״כ מיטהרת ועל זמן שמתקרבת ומתייחדים שמשא וסיהרא שהוא בחי׳ כי הוי׳ הוא האלקים זהו ענין משמח חתן וכלה אכן לעתיד שתתחדש ותתעלה הלבנה להיות כמו שהיתה קודם המיעוט בבחי׳ שני המאורות הגדולים שוין בקומתן  ע״ז נאמר משמח חתן עם הכלה בהשוואה אחת. (ועיין מענין שני המאורות הגדולים בפרשה בראשית דף כ׳ ע״א ומענין והיה אור הלבנה כו׳ ברבות בא פט״ו קלא״ד. גבי החדש הזה לכם. וס״פ ויקהל. נשא פי״ג גבי עתודים שבקרבן נחשון ס״פ פנחס סוף קהלת רבה בפסוק ומתוק האור זח״א ל״ד א׳ ע׳ ב׳ קל״א א׳ קפ״א ב׳ ח״ב ד״י ע״א רכ״א ב׳ רל״א סע״א ר״מ ע״א ח״ג נ״ו א׳ קע״ח ב׳) ובשל״ה בהקדמת בית דוד בד״ה השער הזה וזהו ענין בתולה נשאת ליום הרביעי שבו נתלו המאורות שהיו בבחי׳ שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הירח ביום הנז׳. אך כי נפלתי קמתי בבחי׳ משמח חתן וכלה ולעתיד מהרה ישמע כו׳ יהיו שוין בקומתן ע״כ הוא ליום הרביעי דוקא ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע כו׳: 
ג והנה עפ״ז יובן מעט מזעיר ענין שבעת ימי המילואים ועיין מזה ברבות ר״פ שמיני ובקהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמנה ובזהר בפ׳ שמיני דל״ז ע״א ע״פ כי שבעת ימים ימלא את ידכם בשבעת ימים מיבעי ליה ופי׳ הרמ״ז דהקושיא הוא דאם הפי׳ שבשבעת ימים אלו ימלא הקב״ה את ידם הל״ל בשבעת או שבעה ימים ימלא כו׳ אלא זכאין אינון כהנא כו׳ ומשיחין במשח רבות קודשא כו׳ והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה כו׳ ובג״כ שבעת ימים ימלא כו׳. 
וכ״ה עוד בפ׳ אמור דפ״ט ע״א ההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ כי שבעת ימים ימלא כו׳ ע״ש. ור״ל דימלא קאי על ההוא שמן עילאה כו׳ שבו נמשחו הכהנים שהוא הממלא ומשלים השבעה יומין ומהם נמשך מילוי ושלימות וחינוך הכהנים כו׳. 
והענין עפמ״ש בפ׳ בראשית דל״ד ע״א ע״פ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים מאן שבעת הימים אלין אינון שבעה יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין שבעת ימי המילואים מלואים ודאי כו׳ ואתהדר באשלמותיה ולא אתפגים סיהרא כו׳, הרי מזה מובן דשבעת ימי המילואים הם שייכים לבחי׳ ומדרגת אור שבעת הימים הנ״ל והן ג״כ ענין שבעת ימי בראשית כמש״ל. 
והענין כי בשבעת ימי בראשית קודם חטא אדה״ר היו העולמות במעלה עליונה יותר הרבה שהרי הג״ע היה אצל אדה״ר תמורת עוה״ז אצלינו, א״כ מה שאצלינו הוא קיבול שכר עד שאמרו מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי היה זה אצל אדה״ר קודם החטא למקום משכן העבודה ועד״ז היו כל העולמות במעלה עליונה יותר, וכמ״ש בלק״ת ס״פ בראשית ובפע״ח שער השבת פכ״ג שעולם הבריאה היה במקום ז״א דאצילות ואחר כך במקום בינה דאצילות כו׳ וז״א דאצי׳ במקום א״א כו׳. 
ולכן א״ש מ״ש האריז״ל דשבעת ימי בראשית הם ז״ת דעתיק כי ז״ת דעתיק היו מאירים אז ולכך היו העולמות בהזדככות רב ולאחר חטא עה״ד ירדו העולמות למטה ונסתלקה שכינה מעל הארץ. 
ומעשה המשכן הוא תיקון לזה להיות דירה בתחתונים ושיהיה בחי׳ גילוי אור שבעת הימים וכמ״ש ברבות בראשית פי״ט עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדה״ר נסתלקה כו׳ וכנגדן שבעה צדיקים כו׳ עד עמד משה והורידה מלמעלה למטה וע״כ נק׳ שבעת ימי המילואים לשון מילוי ושלימות כי הנה לע״ל כשיהיה תכלית השלימות כתיב והיה אור הלבנה כו׳ שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט שהוא בחי׳ עליית המל׳ להיות שניהן משתמשין בכתר א׳ והיינו שיתעלה שם ב״ן בשרשו בס״ג ע״י שלימות בירורים דרפ״ח ניצוצים דתהו ומעין זה היה ג״כ ע״י שהוקם המשכן שעי״ז נעשה עליות המל׳. 
וזהו ענין שבעת ימי המילואים שממלאים החסרון והפגם ומילוי זה נמשך מבחי׳ שלימותא דכולהו והוא מבחי׳ אור שבעת הימים, אלא דאינו ממש כמו בחי׳ גילוי אור שבעת הימים דלע״ל שהוא  בחי׳ עתיק אבל כאן בשבעת ימי המילואים נ׳ בזהר שהוא מבחי׳ בינה והיינו דבינה לגבי ז״א הוא כמו בחי׳ עתיק וכתר (וכמ״ש בע״ח שכ״ה דרוש ה׳) שהרי מת״ת דאימא נעשה כתר לז״א, וכנודע ג״כ דבינה נק׳ לפעמים עתיקא בזהר וגם שהתגלות עתיק הוא בבינה ועמ״ש ר״פ לך לך ובביאור ע״פ צאינה וראינה בסוף הדבור בענין פי׳ שאו ידיכם קדש וברכו כו׳. 
ובזה יובן ג״כ מ״ש בזהר וההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ פי׳ שהוא ענין אור שבעת הימים שהאור הוא למעלה משבעת הימים עצמן דהיינו שהוא האור והחיות של הז״ת והיא בחי׳ ג״ר כנ״ל. כך ג״כ כאן בענין שבעת ימי המילואים שהם ג״כ בחי׳ שבעת הימים הנ״ל ושמן עילאה הוא בחי׳ אור החכמה שנמשך ומאיר בבינה הנק׳ שבעת הימים ונק׳ השמן אור שבעת הימים ולכן עליו נאמר שבעת ימים ימלא כו׳, וע״ד דאיתא בפ׳ בראשית ד״ו ע״א רב ויקירא ועתיק יומין ופי׳ האשל אברהם שם דבחי׳ ישראל סבא נק׳ עתיק יומין כי סבא היינו עתיק יומין כמ״ש באד״ר דקכ״ח ע״ב סבא דעתוי סתים כו׳ נמצא בחי׳ אור ישראל סבא המתלבש בבינה נק׳ לגבי ז״א בחי׳ עתיק יומין כו׳ והיינו משום דישראל סבא שהוא ת״ת דאבא ממנו נעשה נשמה לכתר דז״א הנמשך מת״ת דאימא כמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג ולכן נאמר ימלא לשון יחיד דקאי על בחי׳ האור של שבעת הימים ואח״כ ביום השמיני ענין שמיני למילואים שנטל עשר עטרות י״ל שהוא מעין הבחי׳ הנקרא שבעתים כאור שבעת הימים דלע״ל שזהו בחי׳ יסוד דא״ק כמש״ל וכאן ששבעת הימים הם בבחי׳ בינה וכן אור שבעת הימים היינו הארת חכמה שנמשך בבינה אבל ביום השמיני הוא בחי׳ עצמיות אבא וכמו בשמיני עצרת הוא גילוי בחי׳ ח״ע בקרוב כו׳ כמ״ש במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת שבחכמה נאמר אחכמה והיא רחוקה ממני שמאירה בבחי׳ ריחוק כו׳ ובשמיני עצרת נמשך בחי׳ חכמה בבחי׳ גילוי כו׳. 
וכך י״ל ענין שמיני למילואים הוא ג״כ גילוי מח״ע ממש ועיין בפ׳ בשלח ס״ג ב׳ ובפ׳ יתרו פ״ח א׳ דבינה נק׳ שביעאה. א״כ לפ״ז י״ל דביום השמיני היינו בחי׳ חכמה וזהו ענין עמיקא דכולא המבואר שם בפ׳ בשלח ע״ש במק״מ בשם האריז״ל. אמנם הנה בזהר פי׳ דביום השמיני הוא בחי׳ מל׳ והיינו כי תכלית וסוף הברכה וההמשכה הוא להמשיך השבעה יומין עילאין במדת מלכותו ית׳, ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי כי עמך הסליחה למען תורא כי תכלית המכוון במעשה בראשית הוא כדי שיהיה יש ויהיה היש בטל והיינו במדת מלכותו י״ת כו׳ וכדי לבוא לבחינה זו צריך להיות ע״י הארה והמשכה יותר עליונה מבחינת כי עמך הסליחה שהוא בחי׳ כי עמך מקור חיים כו׳ ע״ש. 
ועד״ז יובן כאן ענין ביום השמיני ועיין בפ׳ צו דל״ד סע״א. וזהו בחכמה יסד ארץ שהוא בחי׳ מל׳ אבא יסד ברתא כו׳ ועיין בפרדס בעה״כ ערך שמיני, ועד״ז נתבאר במ״א ע״פ ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי להיות המשכת בחי׳ מלכותו ית׳ עלינו הוא ע״י עסק התורה דמחכמה עילאה נפקת וזהו בחי׳ ביום השמיני כו׳ שמזה נמשך ויברכו את המלך כו׳ ע״ש. 
וגם י״ל פי׳ השמיני הוא מבחי׳ מלך השמיני הדר ועיין בפ׳ נשא דקמ״ב סע״א. ועמ״ש במ״א סד״ה ועשית בגדי קדש ולכך ביום שהוקם המשכן כתיב ויהי נועם כו׳ ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ כו׳ ע״ש ויום הקמת המשכן הוא שמיני למילואים: 
ד ועוי״ל בפי׳ מילואים שממלא וממשיך האור מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע והיינו ג״כ ענין אור שבעת הימים שבחי׳ כתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א״ס ב״ה בנאצלים. והנה נודע בפי׳ מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש היינו מהו״ע וכתיב מלא כל הארץ כבודו וכבודו היינו זיו יקריה זיו והארה לבד, והתירוץ הוא  דאע״ג שמהותו ועצמותו ית׳ מלא השמים והארץ אך הוא קדוש ומובדל מהעולמות שאין משיגים אותו כלל ומה שנמשך ומתגלה בעולמות זהו רק בחי׳ זיו יקריה זיו והארה לבד ועמ״ש מזה בד״ה ויקח קרח ובד״ה וזאת המצוה. 
ואמנם ע״י תומ״צ ובפרט מעשה המשכן ועבודת הקרבנות הוא להמשיך גילוי אור הסוכ״ע ממש שהיא בחי׳ אני מלא להיות בגילוי ממש וכמ״ש לע״ל ומלאה הארץ דעה את ה׳ ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום, וזהו ענין לשון שבעת ימי המילואים שהוא להמשיך מבחי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא בבחי׳ מלא כל הארץ כבודו. 
ועמ״ש במ״א ע״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ כו׳. ועיין ר״פ ויקרא ד״ב ע״ב בענין מלא לא כתיב ובמק״מ שם וכנזכר לעיל ע״פ ויקרא אל משה ועיין בפ׳ נשא דקמ״א ע״ב בענין שם מלא ודקל״ט ע״ב. ועמ״ש סד״ה לא תהיה משכלה בענין את מספר ימיך אמלא מילוי היומין כו׳. (וגם כאן י״ל כיהוא ית׳ נק׳ המתנשא מימות עולם סוכ״ע ושבעת ימי המילואים היינו להמשיך מבחי׳ המתנשא כו׳ בימות עולם מדות דאצילות, ועיין באדרא דף קל״ד ב׳ שיש ימי קדם וימי עולם כו׳. וזהו ג״כ ענין כי שבעת ימים ימלא את ידכם כי הכהן הוא בחי׳ חסד דרועא ימינא וימין מקרבת שהוא בחי׳ שושבינא דמטרוניתא, ונודע כי החינוך צ״ל ע״י המשכה מבחינה עליונה יותר והיינו מבחי׳ ההוא שמן עילאה שהוא אור וחיות שבעת ימים שהם ז״ת כנ״ל ועיין ר״פ יתרו דס״ז ע״ב ובהרמ״ז שם שמבחי׳ הנ״ל נמשך הכח ועוז לבחי׳ כהן איש החסד שיוכל להעלות כו׳ ועמ״ש ע״פ ביום השע״צ בענין פי׳ ה׳ צלך על יד ימינך הוא האהבה שבנפש וה׳ צלך על יד ימינך הוא מה שנמשך ע״ז מלמעלה מבחי׳ וימינו תחבקני ועמ״ש סד״ה ואכלתם אכול מענין ביום המשח אותו ועמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י מענין אשר נשאתי את ידי ובד״ה וידבר דעשה״ד בענין פי׳ נדבת ידך ובד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש ובביאור ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר). ועיין עוד מענין ימי המילואים בזהר פ׳ צו דף ל״ד ע״ב ובסוף ח״א סי׳ כ״ה עוד יש לומר לענין פי׳ ימי המילואים ע״ד מ״ש בזהר ח״א דס״ז ע״א בפי׳ לה׳ הארץ ומלואה. ח״ב וארא ד׳ כ״ב ב׳ ד״נ ע״א דקצ״ה ע״ב. ח״ג דמ״ה ע״ב וע״ש ג״כ דמ״ב ב׳. עוי״ל בפי׳ ימי המילואים ע״פ משארז״ל פ״ק דמגלה דף ו׳ ע״א ופ״ג דפסחים דמ״ב ע״ב ע״פ בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים כו׳ אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. 
ופי׳ בע״ח שער מיעוט הירח ספ״ב שהמלכות דאצי׳ נאצלה בסוד שרש רק בחי׳ נקודה אחת וט״ס באין לה בסוד תוספת ממלכיות שבט״ס העליונות. ובשעת חורבן בהמ״ק נתלבשו הט״ס שבה ה נ״ל בקליפות, וזהו ענין שנתמלאה צור כו׳. 
ועד״ז יש לפרש המדרש רבה באיכה ע״פ גדע בחרי אף כל קרן ישראל כו׳ יעו״ש. וזש״ש ג״כ במדרש ע״פ וילכו בלא כח לפני רודף א״ר אחא כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא היינו מה שנתמלאה צור כו׳ והיה הרודף מלא. 
ובעבודה היינו מה שכל הע״ס שבנפש השכל והמדות הוא מעמיק בהן רק בתאוות נפשו הבהמית. שעי״ז נעשית הנפש הבהמית והיצה״ר בבחי׳ בנין ע״ס. ובנפש האלקית נשאר רק נקודה אחת היא בחי׳ האמונה כי אפילו במצרים שהוא תכלית הקטנות נאמר ויאמן העם כו׳ ואפי׳ גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא הרי שמאמין בהקב״ה ועכ״ז עובר על רצונו ית׳ לפי שאמונה זו היא רק בחי׳ מקיף ועטרה. 
וצ״ל הדעת וההמשכה בפנימיות וזהו ענין התפשטות ט״ס מהנקודה שיומשך הגילוי בשכל ומדות כו׳. ועי״ז ממילא נחלש כח נה״ב ותאוותיה כי האור דוחה את החושך וזהו ג״כ ענין אמלאה החרבה להפך כי ירושלים הוא יראה שלם ע״ד יראו את ה׳ קדושיו וכשנבנה בחי׳ זו בשלימות עי״ז  יבטלו מדות נה״ב כהמס דונג כו׳ וזשארז״ל ע״פ עלי עשור שכנור דלע״ל יהי׳ של עשרה נימין כי נר הוי׳ נשמת אדם נק׳ כנור נר כ״ו פי׳ כ״ו הוא מספר שם הוי׳ שמתגלה בהנשמה הנקרא נר. ע״ד כל הנקרא בשמי כו׳ ואתם הדבקים בהוי׳ כו׳ ושיהי׳ הכנור של עשרה נימין שיהיו ע״ס מאירים בגילוי בקביעות בנשמת אדם להיות ומלאה הארץ דעה כו׳ וכתיב ומל ה׳ את לבבך כו׳ וכמ״כ למעלה בבחי׳ כנס״י יהיה בה ע״ס בקביעות בחינת אהל בל יצען וכמ״ש בלק״ת בזכריה ע״פ ביום ההוא יהיה כו׳ ע״ש. 
וזשארז״ל כך אין נגאלין אלא בגואל מלא כו׳. ועד״ז יובן ענין ימי המילואים להיות וימלא כבוד ה׳. להמשיך הברכה וההמשכה בבחי׳ מלכות. אשר לא תחסר כל בה כו׳ וזהו ענין מרוב כל. 
והיא נק׳ כלה שמקבלת מבחי׳ כל כו׳ וזהו ע״ד והיה אור הלבנה כאור החמה. כי מיעוט הירח היינו ג״כ הסתלקות הט״ס מהמלכות כמ״ש בע״ח שם ולע״ל שתהיה בבחי׳ אהל בל יצען זהו כאור החמה. שיש בו האור תמיד בקביעות בלי שינויים כו׳ ומעין זה היה ענין ימי המילואים כו׳ ועיין זח״ב פקודי דף רל״ה ע״א וזהו סיום הפסוק ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. פי׳ שבר עמו הוא ענין אמלאה החרבה כנ״ל וזהו נמשך ע״י מ״ש כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים (בירמי׳ סי׳ ב׳ י״ג) ועיין מזה ברבות כי תשא ס״פ מ״ב ובשה״ש רבה בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת שעשו רעה אחת שקשה כשתים כו׳. והנה פי׳ בורות נשברים היינו ההפך מבחי׳ באר מים חיים המבואר במ״א ע״פ עלי באר כו׳ כ״א ההתקשרות בתאוות גשמיות ע״כ נק׳ בורות נשברים שהתאוות משבה״כ ועיין בזח״ג פ׳ ואתחנן דרס״ו א׳ ובהרמ״ז שם שהאריך ועיין במא״א אות ב׳ סעיף י״א ומזה נמשך כי שתים רעות עשו היינו שגרמו במעשיהם הרעים בחי׳ שנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים וה״ז רעה אחת שקשה כשתים. וזהו ענין שבר עמי הנמשך ממה שחצבו להם בורות נשברים. 
והנה לע״ל נאמר ביום חבוש ה׳ את שבר עמו. ומבחי׳ שבר ושבירה יתהפך לבחי׳ שבר ותקוה. וכמ״ש ברבות מקץ ר״פ צ״ט ע״פ כי יש שבר במצרים והיינו כמשארז״ל סוכה נ״ב א׳ ע״פ ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה״ר כו׳ שהוא הוא הגורם שבר עמו לחצוב להם כו׳. 
ואזי ומחץ מכתו ירפא. וארז״ל ברבות בראשית פרשה יו״ד דקאי על בנות שוח כו׳ ע״ש ובמשנה רפ״ה דשביעית. והענין כמ״ש הר״ש רפ״ק דדמאי דאמרינן גבי עץ שאכל אדה״ר דקרו ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לעולם כו׳ ע״ש ופי׳ שוחה יש לפרשו לשון חפירה ובור כמו שוחה עמוקה פי זרות (במשלי כ״ב י״ד) והוא ענין לחצוב להם בארות נשברים הנ״ל גם יש לפרשו לשון הכנעה ושפלות כמו וישח אדם וישפל איש דהיינו שנתמעטה קומתו של אדה״ר והוא ג״כ ע״ד הנ״ל בענין אמלאה החרבה. 
וז״ש כי שחה לעפר נפשנו כו׳ ועש״ז נקרא עה״ד בנות שוח כו׳ ומשם שורש נה״ב הגורם שפלות לנה״א כו׳ להמשך אחר תאוות נה״ב וכנ״ל. ולעתיד יתוקן עץ הדעת ויתחבר עם עץ החיים. ואזי בנות שוח יהיו עושין פירות לשעתן שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה וכמ״ש בועליך עושיך אלקי כל הארץ יקרא שבכל הארץ הלזו הגשמיות יהיה גילוי אלקות וכתיב יעננו ביום קראנו. וזהו עושין פירות לשעתן ועמ״ש ע״פ והיה בן הבכור לשניאה. ואזי והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳: 

 ==צו,  ו׳==
להבין מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע״ש מה ע״ש שלא הספיק כו׳ כי גרשו כו׳. דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה כו׳ על מצות ומרורים יאכלוהו. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא  כו׳ בכל מושבותיכם תאכלו מצות ובפסוק עצמו יש להבין שהציווי שלדורות היה זכר ליצ״מ. והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א׳ כדאיתא בגמרא (פ״ט דפסחים דצ״ו ע״ב). והענין דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום א׳, ולכן דוקא כי גורשו ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח וכ״כ המזרחי בפ׳ ראה ע״פ כי בחפזון יצאת ואעפ״כ הציווי שלדורות ז׳ ימים והם זכר ליצ״מ. ולהבין קצת ענין אכילת מצה יש להקדים ענין מועדים לשמחה שעיקר המועדים הוא בחי׳ השמחה וכדכתיב ושמחת בחגך שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא דהיינו מ״ש בהלל מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. 
והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא והם יותר עליונים ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו״ט. אך הענין כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב׳ בחי׳ בגילוי אור א״ס ב״ה. הא׳ בחי׳ ההשתלשלות וסדר המדרגות שהם בחי׳ ההמשכות מעילה לעילה כו׳ הארה והארה דהארה כו׳. כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו׳ שכל בחי׳ ההשתלשלות דרך כלל נק׳ יש מיש. והב׳ למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש מאין המוחלט כו׳. 
והנה בהשתלשלות עלה ועלול כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה הנה הוא משיג את עילתו. ולכן הוא שש ושמח בו ותהי השמחה גדולה כמשל בן המלך שיצא מן השביה ובא וראה את פני אביו. כך תהיה שמחת העלול בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו ורחק מאור פניו בסתר המדרגות והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא מאפילה לאור גדול ומאבל ליו״ט ומשעבוד לגאולה כו׳. 
וזהו ענין יו״ט גילוי השמחה שמבחי׳ עקרת הבית נעשה אם הבנים שמחה. פי׳ כי עקרת מלשון עקרה ומלשון כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים בגמ׳ פ׳ בתרא דפסחים והיא בחי׳ מל׳ שמלובשת כל יומין דחול בבי״ע בק״נ כן פי׳ בספר שו״ס לתלמיד הרמב״ן ז״ל. 
וביו״ט היא עולה למעלה באצי׳ בבחי׳ אם הבנים בינה והשגה באור א״ס הנגלה אז שאור א״ס משתלשל ויורד אז באופן שיהיה דרך ומבוא לתפיסא והשגה במה שיכולים להשיג מאור א״ס ב״ה הנגלה ואיך שהגילוי רב מאד עד כי נהפך להם מיגון לשמחה ושהיו בחשך ראו אור גדול הוא גילוי אור א״ס ב״ה המתגלה בבחי׳ יש והשגה להיות איזו תפיסא והשגה באור פני מלך המתגלה אז. 
וכמו עד״מ הנשמה שמתענגת בעוה״ב מזיו השכינה תחת היותה מתלבשת בגוף הגשמי ונפרדה משם ועלתה למקור חוצבה שמתענגת בג״ע העליון ונהנית מזיו כו׳ הנאה ותענוג נפלא וע״ז נאמר להנחיל אוהבי יש שמתגלה אור א״ס בבחי׳ יש להיות השגה ותפיסא להנשמה להיות נהנית מזיו ואור הנ״ל דהיינו שיש השגה והבנה איך שיצאה מאפילה לאור גדול כו׳. וזהו בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו פי׳ בנהר היוצא מעדן שהוא בינה הוא העלייה בכל רגל משלשה רגלים ושם הוא מקור השמחה. (ועמ״ש מזה בד״ה הוי׳ לי בעזרי). וכ״ז הוא מבחי׳ מוחין דאימא בינה עוה״ב ג״ע עליון גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם אבל מוחין דאבא החכמה מאין תמצא אין נק׳ מה שאינו מושג למעלה מעלה מבחי׳ בינה והשגה דהיינו שמתגלה בחי׳ אור א״ס ב״ה מה דלית מחשבה תפיסא כו׳ ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה. 
וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באור א״ס ב״ה דלית מחשבה כו׳ והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת, ולכן אמרו בקושי התירו לדבר בד״ת בשבת כי אורייתא מחכמה נפקת פי׳ נפקת יוצאת לחוץ כמו נפקת לבר שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי׳ אורייתא (וכמ״ש במ״א בד״ה עוטה אור כשלמה בשם האריז״ל בפי׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי) ובגילוי זה לא שייך שמחה  ותענוג שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול והיינו מאחר שנרגש בחי׳ אור גדול שהוא בבחי׳ מעלה מעלה. 
ואחר שיבין שירד מטה מטה הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד. וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א״ס בבחי׳ יש והשגה איך שהוא מעלה מעלה כו׳ אבל מוחין דאבא שהם בבחי׳ גילוי מה שלמעלה מהשגה שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין וכחשכה כאורה שגם חשך לא יחשיך כו׳. 
ודקדוק הלשון כחשכה כאורה בשני כפי״ן והל״ל חשכה כאורה אלא משום דחשכה כאורה בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו׳ אבל כחשכה כאורה בשני כפי״ן משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור אלא אף האור שוה לחשך דכל נהורין מתחשכאן קמי׳ כו׳ וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו׳. (ועמ״ש סד״ה שחורה אני ונאוה בפי׳ המולך מהודו ועד כוש ואפשר שזהו ענין ב׳ הכפי״ן דכחשכה כאורה. כ״ף דכאורה זהו כתר עליון וכמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע. וכ״ף דכחשכה זהו כענין כלה ונחרצה. וע״ד שנזכר בזח״א ד״ג ע״א וכן כרת עיין במא״א אות כ׳ סעיף ט״ו ולגבי אור א״ס ב״ה כחשכה כאורה כו׳). ועל זה נאמר ישת חשך סתרו שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל אלא ביטול ההשגה ולכן אין שם בחי׳ שמחה ותענוג בגילוי בחי׳ ביטול זה מאחר דלית מחשבה כו׳ ואינו נחשב לבחי׳ עלי׳ כלל שאינו עולה ממטה למעלה רק שהוא בא לבחי׳ ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו׳ כנ״ל. (וזהו היש ה׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם הגילוי מבחי׳ סדר ההשתלשלות שהיא בחי׳ להנחיל אוהבי יש וזהו היש ה׳ בקרבנו או שהגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי׳ אין וזהו אם אין ועיין בזח״ג שלח קנ״ח ב׳ גם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימט׳ יש. אמנם בחי׳ אין הוא בחי׳ העליונה שבחכמה שדבוקה במקורה בחי׳ והחכמה מאין תמצא ועיין בזוהר פ׳ ויקרא ד״ז ע״פ כשמן הטוב ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין להצהיל פנים משמן ומ״ש סד״ה שיר השירים בענין כי טובים דודיך מיין כי בחי׳ יין הוא המשמח אלקים ובחי׳ דודיך זהו מה שלמעלה מבחי׳ השמחה וכנ״ל וע״ש ובד״ה ששים המה מלכות בענין ומעין מבית ה׳ יצא כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון): 
קיצור ענין בערב תאכלו מצות וענין שלא הספיק בצקת כו׳. ענין יו״ט שהוא מועדים לשמחה. בחי׳ מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. וענין שבת בחי׳ גילוי והחכמה מאין תמצא דלית מחשבה תפיסא ביה. כי יש בחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול ששרשו מהבינה וז״ש נהר היוצא מעדן ושם שייך השמחה מההשגה ויש בחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות בחי׳ עדן עצמו שעז״נ עין לא ראתה כו׳ וזהו וקראת לשבת ענג ר״ת עדן נהר גן דהיינו שנמשך מבחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ נהר: 
ב וזהו ושמרתם את השבת כי קדש היא היא בעצמה היא בחי׳ קדש העליון בחי׳ חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת. משא״כ יו״ט נק׳ מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה״י דאבא בתוך מוחין דאימא שהרי גם ביו״ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי׳ יש מ״מ אינם בחי׳ דבר נפרד ח״ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועמ״ש בד״ה ראה אנכי, שתמיד נמשך בחי׳ ביטול מוחין דאבא להיות בחי׳ מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג״כ מהמשכת אור א״ס ב״ה דלית מחשבה וכו׳ ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח״ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת  והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו׳. 
וכל מה שלמטה מטה כולא קמי׳ כלא כו׳ ועי״כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג״כ שתהיה השמחה מגילוי אור א״ס דלית מחשבה כו׳ (ועמ״ש ע״פ אסרי לגפן אסר יו״ד לבחי׳ גפן כו׳) וזהו ענין מקרא קדש כאדם שקורא לחבירו וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד. כך הוא ענין מקרא קדש מבחי׳ שם שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ אבא. וכענין בשכמל״ו ויעש דוד שם כו׳ בחי׳ נה״י כו׳. 
והנה הארה והמשכה זו ביו״ט הוא ע״י תפלה והלל אך הם אינם רק מדרבנן ומדאורייתא נמשך בפסח ע״י אכילת מצה שהוא קטנות אבא כי מצה מוחין דאבא שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו כי דעת התינוק קטן כו׳ וגם מצה אין בה טעם שאין בה ההגבהה כו׳ ולמעלה מן הדעת הוא בחי׳ אבא אלא שנמשך בקטנות ולכן נק׳ בזהר מיכלא דמהימנותא (ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם גבי חג השבועות). והנה המשכת מוחין דאבא במצה אינה אלא בלילה הראשון אבל משם ואילך הגם דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים. ופי׳ שצריך להאכיל את כל ז׳ הימים שיהיו נזונין מבחי׳ אבא וכנודע מספירה שבשבוע הראשון הם ז׳ מוחין דאבא שמוח החכמה נמשך בכל ז׳ המדות. הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א׳ בלבד לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי׳ אבא ולא ימיש עמוד הענן כו׳ עננא דאהרן דהיינו בחי׳ מקיפי אבא והענן היה הורג נחשים ועקרבים שבמדבר שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו׳. 
ולכך הי׳ די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון אבל לדורות ז׳ ימים תאכלו מצות ומ״מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו׳. אבל מצה מוחין דאבא די בלילה הראשון בערב תאכלו מצות שקבעו הכתוב חובה כי יומם יצוה ה׳ חסדו יומא דאזיל עם כולהו כו׳ עננא דאהרן דכתיב ביה נמי לא ימיש עמוד הענן יומם כו׳ שכולל כל הימים כו׳ (ע׳ בפ׳ אמור דק״ג ע״ב ומ״ש עליו במ״א) והיינו יום ראשון בלבד שהוא חסד כו׳: 
קיצור. ענין קדש. ומקרא קדש. והמשכה זו ביו״ט של פסח הוא ע״י המצה ע״ד אין התינוק יודע לקרות אבא כו׳. ופי׳ מצות יאכל את שבעת הימים: 
ג והנה נמצא כי ב׳ מצות הם מצה של לילה הראשון חובה ומצה של כל ימי פסח ועל בחי׳ הב׳ אמר שלא הספיק כו׳ כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח כנ״ל. אך זה היה אצלם ממילא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים פי׳ דמה שהקב״ה נקרא מלך מלכי המלכים כפשוטו היינו המלכים הם המלכים שלמטה בעוה״ז ומלכי המלכים הם השרים העליונים שבצבא המרום כמ״ש בדניאל סי׳ יו״ד ושר מלכות פרס כו׳ והקב״ה נק׳ מלך על מלכי המלכים. 
ועוד נק׳ מלך מלכי המלכים בבחי׳ מלכותו והנהגתו העולמות ע״י עשר ספירות. המלכים הם נה״י. ומלכי חג״ת. ומלך מלכי היינו חב״ד כי בעולם העשייה מאירים בחי׳ נה״י ובעולם היצירה מאיר חג״ת ובעולם הבריאה בינה אך באצילות מאיר בחינת חכמה. והיינו כי בחכמה שורה אור א״ס ב״ה שהוא הנקרא מלך מלכי המלכים. וע׳ בזח״א ד״ג ע״א ובזח״ב יתרו דס״ז ע״ב. וגילוי חכמה הוא גילוי אור אבא שנגלה בבחי׳ גילוי לפיכך ממילא לא הניח להחמיץ בצקם כו׳ להיות יניקה ח״ו. וכמ״ש ירא את ה׳ בני ומלך (במשלי כ״ד) דהפירוש כפשוטו היינו כשם שתצטרך ליראה את השם יתברך אע״פ שאין אתה רואהו. ועם זה תפרוש מן  העבירה. כן תצטרך שתתירא מן המלך המולך בארץ ותשים צורתו נכחפניך אע״פ שאי אתה רואהו ובזה תנצל מחיוב מיתה למלכות. כן פי׳ בכד הקמח ערך יראה. 
ויש עוד בפי׳ הפסוק כמשארז״ל ירא את ה׳ בני ומלך. ומלוך על יצרך. ושני הפירושים אמת. והיינו שע״י היראה האמיתית מה׳ שהוא מלך מלכי המלכים עי״ז ומלוך על יצרך שלא להמשך אחר תאות הגשמיות מחמת היראה והביטול. 
והיצה״ר הוא החמץ וכמ״ש מכף מעול וחומץ. ולכן ע״י שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה אזי ממילא לא הספיק להחמיץ כו׳ אבל אצלינו נעשה חיוב לדורות להיות מצות יאכל את שבעת הימים. שהם ז׳ המדות. שבהם יש שליטה ליצה״ר ששבה״כ היה בז״ת וע״כ צריך להמשיך בהם בחי׳ מצה וביטול. 
ועל בחי׳ הראשונה נאמר בעבור זה עשה הוי׳ לי בעבור זה בשעה שיש מצה כו׳ שבעבור המשכת מצה עשה הוי׳ הוא גילוי אור אבא. ופי׳ דהיינו ענין עשה הוי׳ לי היינו מה שנמשך גילוי אור א״ס ב״ה למטה ממש בעולם העשייה. 
וזהו עשה הוי׳ לי. שנמשך גילוי שם הוי׳ בעשייה הגשמיות. ואיך אפשר שיומשך אור גדול זה כ״כ למטה עד שיומשך לי ממש עם שאני בעשייה הגשמית במצרים. זהו אי אפשר רק בעבור זה. דהיינו מה שע״י המצה נמשך מוחין דאבא שהחכמה מאין תמצא שהיא למעלה מסדר ההשתלשלות עד ששם נאמר כחשכה כאורה. 
והשוה ומשוה כו׳. לכן יוכל להיות עשה הוי׳ לי שיומשך האור לי למטה בעשייה הגשמיות. והענין כי הנה כתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך ולא שרף כו׳ שהם בחי׳ בי״ע וכן באצי׳ עצמה יש בחי׳ בי״ע שהמל׳ נק׳ עשייה שבאצי׳ וחג״ת ובינה הם יצירה ובריאה דאצי׳ וזהו ג״כ פי׳ אני ולא מלאך שהמל׳ נק׳ ג״כ המלאך כו׳ אלא אני דוקא שהוא ע״י המשכת אור אבא מקור החכמה שהוא אצילות שבאצילות (ועמ״ש בד״ה ולהבין בתוס׳ ביאור ענין וייצר כו׳ שכמ״כ בד׳ בחי׳ דצח״מ שבאצי׳ חכמה עילאה היא בחי׳ מדבר כו׳ ע״ש) לפי שארץ מצרים היה מקום טומאה והוצרך דוקא להיות המשכה עליונה שגם חשך לא יחשיך וכחשכה כאורה והיינו אור אבא ולא אימא כו׳, והיינו כי מה שנמשך ע״י מלאך או שליח עם היות שהכל ממנו ית׳ והמלאך הוא רק שליח וכחומר ביד היוצר הוא בידו ית׳. אך עכ״ז האור והשפע הנמשך ע״י מלאך ושליח הוא ממקור סדר ההשתלשלות. שמבחי׳ זו נמשך ע״י השתלשלות עילה ועלול ומתלבש בבחי׳ מלאך או שרף כו׳. לא כן ההמשכה שמלמעלה מסדר ההשתלשלות אין המלאך יוכל להיות כלי ושליח לגילוי בחינה זו כו׳ וזהו ענין אני ולא מלאך כו׳ ועמ״ש בד״ה ויקרא אל משה. אך להבין מ״ש אני הוא ולא אחר דמכיון שכבר פירש ולא ע״י מלאך ולא ע״י שרף ולא ע״י השליח. א״כ מי הוא האחר שיצטרך לומר ע״ז עוד אני ולא אחר. 
והענין הוא כי הנה באלול ועד יוה״כ מזכירין י״ג מדות הרחמים להיות שהם המשכות עליונות המתגלות בבע״ת כי מאחר שחטא ופגם במה יתוקן אלא ע״י המשכות עליונות שמאד נעלה וכחשכה כאורה כו׳. ולכן הם שהמשיכם משה רבינו ע״ה בחטא העגל לתקן החטא. 
והנה שם נאמר וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו כי ארך אפים ראה אף לרשעים כו׳ וכדי שלא יהיה יניקה לחיצונים ג״כ זה היה בקשת משה ונפלינו אני ועמך ביקש שלא תשרה שכינה. 
והבטיח לו הקב״ה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה הא אילו לא הבטיח לו כן היה שורה וכמו בבלעם הגם שהיה מזוהם כו׳ לפי שהוא ית׳ כל יכול וכחשכה כאורה כו׳ גם חשך כו׳ ומשם היה יניקת פרעה באחורי העורף מקום גבוה כו׳ ולכן עבדים היינו לפרעה במצרים כו׳. אך בצאתם ממצרים בעבור זה בשעה שיש מצה המשכת מוחין דאבא שמלמטה באתעדל״ת שהיא עשיית המצוה היה אור אבא נמשך לי בפנימית בבחי׳ ישראל ולא נמשך לחיצונים. 
וזהו לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל ולא  כאשר מתחלה שהיינו עבדים לפרעה שהיה לו יניקה מאור אבא מאחוריים כו׳ וזהו ולא אחר. והיינו ע״י המצוה נמשך לי בפנימית ונמצא שהמצה גרם לצאת ממצרים כי בחפזון כו׳ המשכת אור אבא כו׳ אבל כל ז׳ הימים הוא אחר יצ״מ מצות יאכל את שבעת הימים והיינו לדורות כי אבותינו לא היו צריכים לזה אלא שלא הספיק ממילא כו׳. (וביאור ענין בעבור זה הנה פי׳ מוחין דאבא מבואר למעלה שהוא המשכה מלמעלה מסדר ההשתלשלות דקמיה כחשכה כאורה ממש מה שאפילו כתר עליון כו׳ אוכמא הוא קדם כו׳ ועם היות דשם בחי׳ אם צדקת מה תתן לו אמנם כשנמשך ומאיר משם בחכמה עילאה הנק׳ אבא ונש״י נק׳ בנים לבחי׳ אבא כמשל הבן שנמשך ממוח האב ואזי נקרא ההמשכה הנ״ל מוחין דאבא א״כ עי״ז נמשך ההמשכה רק בסטרא דקדושה דוקא ועמ״ש לקמן בענין עבדים היינו כו׳. ויוציאנו ה׳ אלקינו כו׳ ועמ״ש בד״ה כי עמך מקור חיים גבי ענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים כו׳. וסד״ה שימני כחותם וזהו עזי וזמרת יה שהם או״א ועי״ז זה אלי כו׳. והנה ההמשכה מחכמה עילאה הוא ע״י יסוד אבא המתלבש ביסוד ז״א וזהו ענין בעבור זה ועיין בפ׳ ויצא דק״נ ע״ב בענין פי׳ וזה שער השמים ובפ׳ בשלח ס״א א׳ יתרו דף ע׳. ועמ״ש בד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה כו׳ וזהו שבחי׳ י״ג מדות הרחמים שהן רחמים גדולים בלי גבול עכ״ז נק׳ מדות הרחמים שיש בחי׳ המגביל הרחמים שלא יומשכו רק במקום הראוי וכענין כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו׳ ועמ״ש מזה סד״ה ויאכילך את המן. וזהו ג״כ פי׳ בעבור זה. ופי׳ ברבות ע״פ זה ספר תולדות אדם זה היינו י״ב שבטים ועם שבט לוי הם י״ג שהם נגד י״ג מדה״ר כו׳. וזהו רבות עשית אתה ה׳ אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וגו׳) (בתהלים סי׳ מ׳) פי׳ רבות כל דבר שהוא רב ועצום ע׳ זח״א פ׳ ויחי דרמ״ז א׳ וברבות סוף מגלת אסתר אתה מוצא שמדות טובות של הקב״ה בהשפע בפרוי ורבוי הטוב ברבוי החסד ברבוי הרחמים ברבוי כו׳ ע״ש וזהו רבות עשית דהיינו המדות עליונות שלמעלה מהמדה וגבול שנקראו רבות כענין ורב חסד ורב טוב כו׳ עשית שנשתלשלו ונמשכו בעשייה הגשמיות וכדפי׳ בת״א בד״ה ויהי מקץ ועכ״ז נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכמארז״ל מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר וז״ש ורב טוב לבית ישראל וכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך כו׳ ועיין ברבות תולדות פס״ה רבות עשית כו׳ למה כהו כו׳ כדי שיבא יעקב ויטול את הברכות ובפ׳ בא פט״ו ע״פ החדש הזה לכם הצדקה שלכם כו׳ הרחמים שלכם כו׳ ע״ש ועמ״ש בד״ה ואכלתם אכול בפי׳ אשר עשה עמכם להפליא יעו״ש. 
וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. שע״י המרור והמרירות מריחוקו מה׳ עי״ז מעורר י״ג מדה״ר כו׳ כמ״ש בד״ה קול דודי הנה זה בא כו׳ ועיין ברבות בשלח ס״פ כ״ג בענין ואמר ביום ההוא כו׳ והענין כמ״ש במנחות דנ״ג יבא זה ויקבל זאת מזה כו׳ והיינו משה שנתנבא בזה והוא המשכת התורה וכמ״ש סד״ה ראשי המטות גבי לאמר זה הדבר. 
והנה התורה נק׳ נובלות חכמה שלמעלה אכן לעתיד יהיה גילוי פנימית התורה שמפנימית חכמה שלמעלה וע״ז כוונו ברבות שלעתיד יאמרו ב״פ זה הנה אלקינו זה כו׳ זה הוי׳ דהיינו ע״י שיתגלה ג״כ פנימיות אבא. ועמ״ש הרמ״ז פ׳ תולדות דקל״ה על פסוק זה ואמר ביום ההוא כו׳ ומ״מ גילוי זה נמשך ע״י היום לעשותם וזהו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור. דהיינו בבחי׳ היום לעשותם שאז הוא דשייך בחי׳ הבחירה. וכמ״ש ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים. 
והנה איתא בפע״ח מרור גימ׳ מות. ור״ל כי הגשמיות נק׳ מות ורע שהוא כלה ונפסד והרוחניות נק׳ חיים וטוב וכמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים וע״כ צריך להיות בחי׳  מרור ומרירות ממה שנמשך אחר הגשמיות כו׳ ולהיות ובחרת בחיים כו׳ וזה אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל הוא אומר בלע המות לנצח (בישעיה סימן כ״ה). שלא יהיה הגשמיות מעלים ומסתיר כו׳. וזהו ומחה ה׳ דמעה. אשר דמעה בגימט׳ ק״ך צירופי אלקים שמהם נמשך ההעלם והסתר כו׳ אלא יהיה כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים. ע״ד הקב״ה מוציא חמה מנרתקה כו׳. 
וא״כ אז אין שייך בחי׳ מרור שהמרור הוא על בחי׳ ההסתר הנק׳ מות. כי אז בלע המות כו׳ ברוחניות וכן בגשמיות ממש. וכן בחי׳ מצה שהוא ענין השימור מהחמץ אינו שייך רק עכשיו אבל לע״ל יהי׳ ע״ד שלא הספיק להחמיץ שא״א לבא לבחי׳ חמץ ויש גשמי כלל מחמת הביטול כו׳ או כי גם מבחי׳ חמץ לא יהי׳ יניקה לחיצונים דהיינו שלא יהי׳ החמץ בחי׳ יש וגסות דקליפה אלא ע״ד ויגבה לבו בדרכי ה׳ וכמו שבקרבן תודה היו עשרה חלות חמץ. וכמ״ש הטעם ע״פ מזמור לתודה (בסידור). והרי ארז״ל ברבות פ׳ צו פ״ט לע״ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כו׳ והרי כל הקרבנות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ א״כ מזה מוכרח שלע״ל מחמת עוצם הגילוי יתברר ויתעלה גם החמץ ועמ״ש בד״ה וידבר דעשה״ד מענין שתי הלחם שהיו באות חמץ ולכן בחי׳ בעבור זה זהו דוקא בשעה שיש מצה ומרור שהוא בחי׳ היום לעשותם. אזי דוקא ממשיכים בחי׳ זה. הוא גילוי אור א״ס ב״ה הסוכ״ע. דקמיה מעלה ומטה שוין ע״כ נק׳ זה וכמ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא. משא״כ לע״ל אין מועיל בחי׳ תשובה וכמ״ש בגמרא פכ״ג דשבת דקנ״א ע״ב ע״פ אשר תאמר אין לי בהם חפץ שאין בהם לא זכות ולא חובה כו׳. 
ועמ״ש בד״ה קול דודי בענין הנה זה בא מדלג כו׳. ועוי״ל לתרץ הקושיא דלעיל בענין מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ והלא כבר נצטוו מקודם בערב תאכלו מצות. שי״ל שהוא ע״ד מ״ש מגיד מראשית אחרית כמ״ש ברבות פ׳ בראשית פט״ו ע״פ הוא הסובב את כל ארץ החוילה עדיין לא היתה חוילה ואתה אומר הסובב. אתמהא. אלא מגיד מראשית אחרית וכמ״כ כאן עיקר הענין דמצה זו שאנו אוכלים הוא ע״ש שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה כו׳. 
ומ״ש מקודם בערב תאכלו מצות זהו ע״ד מגיד מראשית אחרית. ומ״מ האמת ג״כ כנ״ל דב׳ בחי׳ מצה הם שזהו ג״כ פי׳ ראשית ואחרית. פי׳ ראשית מלמטה למעלה זהו ענין ראשית חכמה יראת ה׳ שזהו ענין יראה תתאה שע״ז אמרו אם אין יראה אין חכמה והיא המצה הא׳. 
ומזה נמשך אח״כ בחי׳ אחרית היא המצה הב׳ וכמ״ש בפרדס בעה״כ ערך אח רית שזהו בחי׳ יובל. וכנודע דיצ״מ נמשך מבחי׳ יובל שמשם נמשך החירות כו׳ ובמא״א פי׳ אחרית ע״ה גימט׳ כתר. והוא ענין שנגלה עליהן מלך מלכי המלכים כו׳ וזהו מגיד מראשית אחרית פי׳ מגיד לשון המשכה כמו נהר דינור דנגיד ונפיק. שע״י בחי׳ ראשית שהוא יראה תתאה זכו לבחי׳ אחרית היינו יראה עילאה שע״ז אמרו אם אין חכמה אין יראה וזהו ובמורא גדול זו גילוי שכינה כו׳. וכענין נעוץ תחלתן בסופן כו׳: