עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

===א.ד===
'''וביאור''' הדבר, להבין ענין שם אלקים, שהוא הכלי המלבשת להאור, רק שבקדושה כולא חד והוי"ה הוא האלקים, ובקליפה נעשה העלם והסתר גמור. 

הנה כתיב: "והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים" ([[שמות כו לג]]), ובגמרא [[כתובות קה ב|דכתובות]] שי"ג פרוכות היו במקדש, ופרש רש"י: לצניעותא בעלמא (כי בלילה היו דלתות סגורות, כדאיתא בפרק ג דתמיד ובמדות; וביום, שהיו פתוחים, היו פרוכות לצניעותא, וכדאיתא בפרק ז דתמיד: הגביה לו את הפרכת כו'). ונודע בזהר פרשת שלח, שכל פרטי הלשכות והעזרות ושארי דברים שבבית המקדש שלמטה הם מכוונים לכמו שהוא בבית המקדש שלמעלה בבחינת מלכות דאצילות, שיש שם גם כן הר הבית ת"ק אמה על דרך משל ועזרת ישראל כו', ויש שם גם כן שערים ודלתות. ובלילה, בעת נעילת שערים, הוא ענין תרעין דגן עדן אסתימו, והוא ענין מניעת הגילוי אלקות ממלכות דאצילות לבריאה יצירה עשייה. ואף על פי שנאמר: "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה" ([[משלי לא טו]]), היינו השפעות חיצוניות, כי מניעת גילוי הפנימיות הוא הגורם התחלקות החיצונים, כמשל באדם, בשעת השינה שמסתלקים השכל והמדות, אזי כח המעכל מתפשט ביותר, ולכן העיכול בשינה בטוב יותר, מה שאין כן בעת שהכחות פנימיים מאירים, אזי החיצונים נכללים בהם כנר בפני אבוקה, וכנראה בעליל, בטרדת המחשבה ימנע כח הדוחה והמרעיב. וכך למעלה ענין נתינת טרף מבירורי רפ"ח, הוא בחינת חיצוניות המלכות, ועל זה נאמר "וכל קרבי" ([[תהלים קג א]]), שהם המלאכים הנקראים קרביים המבררים את השפע, והמובחר נמשך בעליונים והפסולת לתחתונים. וזהו דוקא בלילה, מחמת שמסתלק פנימיות הארת מדת מלכותו יתברך להאיר בעולמות ותרעין דגן עדן אסתימו. ובעלות השחר, חסד אל כל היום, נפתחים השערים וגילוי הפנימיות, וכן למטה, עוסקים העולם בצרכיהם, מארי תורה בתורה ובעלי עסקים בעסקם במשא ומתן, ואז יש פרסא לצניעותא, רוצה לומר שיצנע האור האלקי ממדת מלכותו יתברך ולא יומשך בנבראים כי אם על ידי אמצעות הפרסא; כי אילו היה המשכת ההארה בהדרגה מעילה לעילה, לא היה כלל התהוות מלאכים, ומכל שכן גופים גשמיים, כי אין ערוך בין בורא לנברא, וגם לא היה ענין ההתחלקות לרבבות מדרגות שונות. לזאת יש פרסא המעלמת האור, ואור האצילות הבוקעה נקראת אור של תולדה, שאינו ערוך לעצם האור שלפני הפרסא. והיינו ענין בחינת החשמל, שהוא מחיצונית אימא שנעשה מלבוש לזעיר ונוקבא מצדדיהם, ומתחת רגליהם הוא נעשה כמו מנעל: 

וביאור זה, מודעת זאת ענין זו"נ שהם מדותיו יתברך, גדולתו וגבורתו וכו' שמהם חיות העולמות, והם נמשכים מחכמתו ובינתו יתברך על דרך משל באדם. והנה מחיצוניות אימא שהוא בחינה אחרונה שבשכל נעשה מלבוש למדות, והרי הלבוש טפל להאדם הלובשו ,ואם כן איך יהיה מחשמל דאימא לבוש למדות? אלא הענין כמו למטה בהשפעת שכל מרב לתלמיד קט השכל, שיצטרך הרב למצוא משל, שעל ידי אותו המשל שהוא מענינים גשמיים המושגים לתלמיד יבין התלמיד אחר כך את הנמשל, בהיות כי המשל הוא דוגמת אותו הנמשל, והרי הוא בחינת לבוש אליו, כי בהמשל מלובש הנמשל עד שהתלמיד מבין על ידו את הנמשל, וכנודע בענין החידות. ואם כן המשל הוא כמו כלי, שעל ידו נלקח הנמשל, מה שלא היה באפשרי זולתו. ועם כל זה אנו רואים שהחכם המופלג בלבד הוא שיכול להמשיל משלים, כידוע בענין משלי שלמה, וגם על ר' מאיר ([[ערובין יג ב]]) שלא עמדו חביריו על סוף דעתו אמרו: משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים ([[סוטה מט א]]), לפי שבאמת צריך חכמה רבה ויתירה לכוין את המשל, דהיינו שימצא כוונת המושכל העמוק בענינים זרים, אשר זהו דוקא בהיותו מופלא בחכמתו ומכיר המושכל לאמתתו עד שימצאנו בכמה אופנים, מה שאין זה בכח החכם שאינו מופלא כל כך, הגם שמבין את השכל כמו שהוא. ואם כן, גם שהמשל עצמו גרוע מהנמשל אבל שרשו נעלה יותר. כמו כן יובן ענין החשמל המלביש לזו"נ שהם מדותיו יתברך, שבכדי שיאירו ויתפשטו להחיות נבראים בעלי גבול, אי אפשר שיאירו כמו שהן, כי אין בכח הנבראים להכיל ולקבל הארה זו והיו מתבטלים ממציאותם לגמרי, זולתי כי המאציל יתברך הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית המציא להן בחינת לבוש דחשמל, רוצה לומר כח רוחני, אשר בדילוג הערך מהם כפי אשר יוכלו הנבראים שאת, ובו יתעלם שפע המדות הנ"ל כהלבשת הנמשל במשל, ועל ידו יקבלו הנבראים שפע מדותיו יתברך ממש, כמו שהתלמיד משיג מקצת הנמשל אחרי עברו דרך המשל ומתגשם. וענין הלבוש דחשמל הוא בחינת צירופי אותיות העליונים שמלבישים לשפע המדות, והם הכלים כמו שנתבאר למעלה. ואמנם באמת שרשם גבוה מאד נעלה, שנמשכים מאימא שלמעלה מזו"נ, כי היכולת לעצור ולצמצם השפע להתהוות בעל גבול זהו דוקא מכחו יתברך הבלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית הכל יכול, וכמו שנתבאר במקום אחר באריכות. 

וזהו פירוש ח"ש מ"ל: מצד שרשו למעלה נקרא ח"ש, לשון שתיקה, כי אבא ואמא תרין ריעין וסייג לחכמה שתיקה ([[משנה אבות ג יג]]), מחמת השראת אור אין סוף שבה, שלפניו מתבטלים הכל. ומצד ירידתו למטה נקרא מ"ל, לשון רוח ממללא, כי הוא בחינת האותיות, שעל ידם יורדת שפע המדות ומתגלית למקבלים. ואמנם היותו נקרא מלבוש לגופם, ולמטה נעשה כמו מנעל, הענין כי באמת אין כל ההעלמים שוים, וכמו בענין צירופי אותיות המשל, שיש משל דק שאינו מעלים הנמשל כל כך, ויש שמעלימו יותר כמו חידה וכהאי גוונא. וכמו כן למעלה בחינת הלבושים המעלימים לאור ושפע מדותיו יתברך, יש כמה מיני לבושים, זה מעלים יותר מזה. ובכלל נתבאר למעלה דשם אלקים הוא הנקרא מגן ונרתק לשם הוי"ה על ידי בחינת צירופי אותיות, דבר מלך שלטון ([[קהלת ח ד]]) להיות בחינת עם ונפרדים, כי אין מלך בלא עם. ומכל מקום, בכדי שיהיה התהוות בבחינת גבול מהלך ת"ק שנה, יש עוד בחינת לבוש המעלים עוד יותר, ונקרא מנעל, שהמנעל חופה על הרגל ומסתירו. אמנם הנה הגם שהמנעל והלבוש דחשמל הנ"ל הם מסתירים קצת לגילוי אור מדותיו יתברך, מכל מקום אינן מעלימים לגמרי, אלא ההארה מאירה על ידם, ואם כן צמצום והעלם זה הוא לטובת המקבלים, ולכן נמצא הביטול בנבראים. 

וזהו שאמרו רז"ל: מאי חשמל? חיות הקודש, עתים חשות עתים ממללות ([[חגיגה יג ב]]), רוצה לומר שהמלאכים המקבלים חיות מחשמל הנ"ל הם עתים חשות, בבחינת הביטול הגמור, על דרך מה שכתוב "תרפינה כנפיהן" ([[יחזקאל א כד]]), והיינו בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה בבחינת גילוי אלקות עליהם בהיות ההארה מאירה דרך החשמל כנ"ל. ועתים ממללות, כשאין הגילוי כל כך, שאז שואגים ואומרים קדוש כו', והיינו כמו שנתבאר בענין החשמל, שנקרא ח"ש ומ"ל: מצד שרשו נקרא ח"ש, ואחר כך מ"ל. ולכך גם בנבראים המקבלים מהם ימצא גם כן כזה. (וכן יש מלאך הנקרא סנדל, ובלשון המקרא נעל שחופה את רוב הרגל, היא מדת מלכותו יתברך שנאמר בה: "והארץ הדום רגלי" ([[ישעיהו סו א]]), שהמלאך הזה מלבישה, ודרך בו עוברת שפעה, כי הוא בבחינת ביטול ואינו נפרד כלל. ולכן אמרו רז"ל ([[חגיגה יג ב]]) שהוא קושר כתרים לקונו מתפלותיהן של ישראל, שעל זה נאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים" ([[שיר השירים ז ב]]) בשעה שהיו עולים לרגל לראות פני ה' בפסח שבועות סוכות. ועתה משחרב בית המקדש הוא בג' תפילות, שהיופי הזה הוא גם כן בנעלים, היא בחינת התהפכות הנפש הבהמית הנמשכת משמרי האופנים המקבלים ממלאך סנד"ל כידוע. והוא, שיש כמה מסכים בין אצילות לבריאה, הוא מנעל דחשמל, ויש בין בריאה ליצירה ובין יצירה לעשיה, והם מטטרון וסנדל. ומכל מקום מכולם מאיר הארה דרך הלבוש, להיות על ידי זה ביטול היש. 

וזהו סוד הפרכת המבדלת בין קדש לקדש הקדשים, ויש כמה פרוכת כנ"ל זו אחר זו. ומכל מקום גם אחר הפרכת נקרא קדש, כי דרך כולם זורחת ומאירה ההארה. אמנם יש עוד מסך המעלים ומסתיר לגמרי, והוא מכלל הקליפות אחר סיום השתלשלות דקדושה, שהוא בחינת לבוש גס ועב שמונע מבלי תתפשט גילוי האלהות על ידו. ורוצה לומר, אף שנמשך דרך בו חיות אלהית להחיותם ולקיימם, אבל חיות זה מתעלם בו כל כך עד שלא נגלה ונראה כלל, וזהו סוד "אל מסתתר" ([[ישעיהו מה טו]]), וכמאמר רז"ל על פסוק "מי כמכה באלים" ([[שמות טו יא]]), מי כמכה באלמים, שגוים מרקדים בהיכלו והוא שותק ([[גיטין נז א]], ועיין [[יומא סט ב]]). ורוצה לומר שמניח להיות ההסתר כל כך על ידי לבוש גס הנ"ל, וזהו סוד "אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם" ([[ישעיהו נ ג]]). והנה הע' שרים הם מכלל הקליפות המקבלים על ידי לבוש זה, שהוא מערכם, ולכן הם יש גמור באמרו "לי יאורי" כו' ([[יחזקאל כט ג]]), רק דקרו ליה אלקא דאלקיא, ואומות העולם שנפשותם נמשכות משם אומרים: עזב ה' את הארץ, ועושים חומר הגלגלים ליש ודבר כנ"ל. ועל זה נאמר: "ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור" ([[ויקרא יא מז]]), ואינו מערך הפרסא הנ"ל המבדלת בין קדש לקדש, שגם חוצה לה נקרא קדש, מטעם שדרך בה זורח הארה אלקית להמקבלים, מה שאין כן בזו המסתרת לגמרי, והמקבלים ממנה הם יש גמור ונקרא טמא. וזהו סוד הערלה, "כי כל הגוים ערלים" ([[ירמיהו ט כה]]) וכדאיתא סוף פרק ג ד[[נדרים לא ב|נדרים]]), מאוסה היא הערלה שנתגנו בה רשעים, שהיא הגורמת בחינת היש: