עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/ויצא" (פסקה)

=== ד"ה וללבן שתי בנות ===

'''וללבן שתי בנות''' וגו'. הנה לאה ורחל הם אותיות המחשבה ואותיות הדבור, שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא (עיין לקמן בד"ה בכ"ה בכסליו בפירוש "ושם ה' קטנה רחל"). וזהו עניין "בארצות החיים", ב' ארצות. שבזמן שבית המקדש היה קיים היו שני הבחינות מאירים בארץ ישראל. והעיקר היה בחינת רחל (שנקראת עקרת הבית), כי המחשבה מתלבשת בתוך הדיבור והדיבור היה מתגלה. ולפי שרחל שהוא בחינת הדיבור הוא עלמא דאתגליא, לכך היה אז בא"י גילוי אלקותו ית', שהיו חכמים גדולים בעלי רוה"ק ונביאים (וכמו שפירש רש"י גבי יונה ויחזקאל, שאין הנבואה שורה אלא בא"י). ובפרט בהמ"ק, והשראת השכינה בקה"ק ואורים ותומים ועבודת הקרבנות, שהיה יורד אש שלמעלה. משא"כ אחר חורבן בהמ"ק, שגלו ישראל, וגלתה עמהם השכינה, שהיא בחינת רחל, שהיא בבחינת גלות בע' שרים, ואינה מאירה כלל מערך הגילוי שהיתה מאירה בזמן הבית, שהיה הדיבור מתגלה, משא"כ עכשיו כתיב "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". והעבודה היא בדרך בירורים כו' (וכמ"ש ע"פ במדבר סיני), ומכל מקום נשאר מאיר בארץ ישראל בחינת לאה, והיא מדרגה יותר גבוה מבחינת רחל, וכמשל המחשבה שהיא רוחניות ונעלית מן הדבור (שהיא אינה בגלות. כי רחל נקראת מ"ם פתוחה, שיש ממנה פתח ומבוא ליניקת החיצונים בזמן הגלות, משא"כ מבחינת מ"ם סתומה. ושם הוא שרש לאה, עיין בזהר ר"פ תרומה [[זהר חלק ב קכו ב|דף קכ"ו ב']] ודף קכ"ז). אך לפי שהוא עלמא דאתכסיא והעלם, לכך אין הגילוי אלקות עכשיו בא"י מערך הגילוי שהיה בזמן בהמ"ק קיים. ומכל מקום הצדיקים הגדולים אשר בארץ יכולים להשיג עכשיו בא"י השגות עליונות, יותר אפי' ממה שהשיגו צדיקים כמותם בזמן הבית (מאחר שההשגה היא בבחי' מחשבה עליונה, כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בעולם הדבור), וכמו האר"י ז"ל שהשיג השגות עצומות מה שלא השיגו צדיקים גדולים בדורות הקדמונים. 

ולהבין מ"ש '''כי שנואה לאה''' כו'. הרי יעקב השיג ודאי בעלמ' דאתכסי'. אך העניין, כי יעקב נק' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. פי', שהוא הממשיך אור א"ס ב"ה מן הקצה עליונה (היינו הקו הבוקע החלל, כמ"ש במ"א) מבחי' כתר למטה. ולכן נאמר בו תוספת וי"ו, "ואלקי יעקב". וכן "והנורא", שמייחד ומחבר חו"ג ע"י המשכת והארת האין, והיינו ע"י בחי' בטול. וכל ההמשכו' שלו הוא עד הקצה התחתונה, דהיינו בבחי' מלכות עלמא דאתגלייא.

וזהו '''ויאהב''' (יעקב) '''גם את רחל מלאה,''' שכל תשוקתו היה להיות גילוי אור א"ס ב"ה למטה בעלמא דאתגלייא, שעי"ז יוכלו הכל לקבל; משא"כ מבחי' עלמא דאתכסייא כו'. ולכן כתיב "וישק יעקב לרחל", על דרך שנקוד על "וישקהו". דהיינו שבחי' חב"ד שהוא זיווג נשיקין ואתדבקו' רוחא ברוחא עד"מ הנשיקין שבאין מפנימית האהבה {{ק|(עמ"ש במ"א ע"פ ישקני מנשיקות וע"פ אמצאך בחוץ אשקך)}}, וגם בחי' זו המשיך ברחל. וז"ש "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה", כי לבן הוא בחי' לובן העליון מקור החסדים, שכולו רחמים פשוטים, דלית שמאלא בהאי עתיקא, רק שלמטה נשפל בלבן גשמי. ומ"מ כתיב "כלו הפך לבן טהור הוא" אפי' הנגע כו', ועל לבן כתיב "וישכם לבן בבקר", שבכ"י מתגבר ונמשך אור החסד עליון. "וינשק לבניו ובנותיו", שנמשך בכל פרצופי האצי', זכרים ונקבות. ואח"כ "ולבן שב למקומו", למעלה מעלה, "ויעקב הלך לדרכו", להמשיך בחינת לובן העליון הנ"ל למטה מטה ברחל בתו הקטנה, בחי' דבור כו'. 

ולכן היתה רחל עקרה, כי ההולדה מבחי' הדבור הוא להיות הגילוי בבי"ע, וא"א להיות הולדה וגילוי בבי"ע, שהרי הנבראים הם נפרדים וא"א להתגלות להם בחי' לובן העליון הנ"ל. (ומש"ל דרחל נק' עלמא דאתגלייא, מ"מ להיות הגילוי ע"ד בחי' לידה הוא קשה ביותר כו'. ויש חילוק גדול בין שארי השפעות לבחי' לידה, שהוא גילוי עליון יותר, ועמ"ש [[זהר חלק ג רמט א|בזוהר פ' פנחס דף רמ"ט]]). אבל לאה, שהיא המחשבה, ילדה ששה בנים, שהם הספי' שבאצי' עצמו, ששם היה שרש השבטים. ולכן נק' שבטי יה. יהודה, "הפעם אודה", בחי' בטול והודאה, הרי הוא נמשך ומסתעף מן המחשבה דוקא. וכן ראובן ושמעון, ראיה ושמיעה, הוא ג"כ למעלה מבחי' הדבור אלא מן המחשבה הן נמשכים כו' (כמ"ש במ"א ע"פ "יהודה אתה" כו'). וגם לוי שהוא בחי' התקשרות, כמ"ש "הפעם ילוה" כו', נמשך ונולד ג"כ מן המחשבה, כנראה בחוש במי שהוא בעל מחשבה, שאינו מרגיש כלל בעסקים החולפים לפניו מחמת גודל התקשרות שיש לו בהמחשבה. וכמ"ש במדרש בעובדא דר' חייא רבה. וכן גבי רבא (בפ' {{קיצור|אר"ע|אמר רבי עקיבא}}) דהוה מעיין בשמעתי' כו'. ולכן יצא ממנו משה, שהיה כבד פה וכבד לשון, דהיינו שלגודל התקשרותו בבחי' בטול, "ונחנו מה", לא היה יכול להיות משפיע כו' שהיא בחי' הדבור כו'. 

ועיקר ההפרש בין התקשרות דלוי שהוא בחי' בטול ובין הודיה דיהודה שהוא ג"כ בחי' בטול הוא, כי יהודה הוא בחי' הבטול בגילוי כענין מודים שכורע ומשתחוה, ולכן יצאו ממנו מלכי בית דוד שבטולם הוא בחי' הבטול שבהתגלות וחיצוניות. אבל לוי שהוא בחי' ההתקשרות והבטול בפנימיותו ועצמותו, הגם שבחיצוניות אינו נגלה כלל, וכענין בטול דצבא השמים לך משתחוים שההשתחואה של המלאכים אינו ענין השתחואה גשמיות אלא שמשתחוה ובטל בהשגתו ברוחניות, ולכן יצא ממנו משה {{ק|(ועמ"ש במ"א ההפרש בין משה ואליהו שהוא גם כן עד"ז)}}. ואח"כ ותעמוד מלדת, שלא היה יכול להיות בחי' גילוי עוד. 

[ועמ"ש ע"פ טובה הארץ מאד מאד, דענין דור המדבר שהיה מבחי' לאה עולם המחשבה, וטענו למה צריכים לירד בבחי' עולם הדבור שהוא בחי' מל' ארץ תתאה לקיים המצות בדבור ובמעשה, הלא זה אפשר לקיים גם ע"י התומ"צ ברוחניות דהיינו ע"י המחשבה כו'. אך באמת היו בטעות גדול דע"י דבור ומעשה דוקא נמשך גילוי אוא"ס ב"ה ביתר שאת לאין קץ כי נעוץ סופן בתחלתן כו', ומרבע"ה התפלל תקט"ו תפלות ליכנס לארץ כו'. ועפ"ז יובן עוד ענין ויאהב יעקב את רחל דוקא שהיא בחי' דבור ומעשה כי שנואה לאה, ההפך מכוונת דור המדבר. 

ואמנם צריך ביאור מ"ש לאה "הפעם ילוה אישי אלי" דוקא, דודאי לא עלה על דעתה לאפוקי מבחי' דבור ומעשה. אלא הענין כי באמת צ"ל ב' הבחי', מודו"מ, דהא בלא הא לא סגי. ועמ"ש במ"א בענין לויתן ושור הבר שהוא ג"כ ענין ב' בחי' הנ"ל, לויתן לשון התקשרות בחי' בטול דנוני ימא כמו הפעם ילוה כו', ולאה רצתה שיהיה העיקר ע"י בחינה זו ע"ד שאמרו בחסידים הראשונים שהיו שוהין ט' שעות בכל יום בתפילה, שהוא כענין בטול והתקשרות הנ"ל דמחשבה כו'. ואימתי תורתן נעשית, אלא מתוך שחסידים הן כו', הרי רוב עסקם היה עד"ז (ומבואר ענין זה לקמן בד"ה ששים המה מלכות כו' אחת היא יונתי כו'). ואמנם יעקב ידע שזה אי אפשר רק לבני עלייה שהן מועטים אבל כל ישראל עיקר רוב העסק הוא ע"י דבור ומעשה, ולכן היה באהל רחל עיקר קביעותו שהוא בחי' דומ"ע, ומ"מ צ"ל ג"כ מחשבה שמזה נמשך ראיה ושמיעה לאסתכלא ביקרא דמלכא כו' וכל האומר אין לי אלא תורה כו' אלא צ"ל רו"ש רק כי אז נעוץ סופן כו'):