עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/תולדות" (פסקה)

===ד"ה ויחפרו עבדי יצחק===
'''ויחפרו עבדי יצחק בנחל''' כו'. "באר חפרוה שרים" וגו'. דהנה איתא בגמ' על פסוק "והנהר הרביעי הוא פרת", הוא דמעיקרא, שממנו נפרדו לארבעה ראשים, דהיינו ג' יצאו ממנו, והרביעי הוא בעצמו. ואמרו: כל הנהרות למטה מפרת וכל מעיינות שבעולם נובעים מסולמא דפרת, פי', מתחת לקרקע נוקב והולך עד שבחפירה מועטת ימצא באר מים חיים. ולכאורה תמוה, מפני מה יקרא באר מים חיים? כיון שעיקר נביעתו הוא מנהר פרת. 

והענין דהנה כתיב "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" כו', ג"ן סדרי דאורייתא. פי' כידוע שבתחלה צריך לקבל עומ"ש בשלימות, דהיינו להאמין באמונה שלימה באחדות ה' שהוא המהווה כל העולמות וכולא קמיה כלא חשיב וכולא חד כו'. וכאשר יתבונן האדם בק"ש וישים ללבו היטיב ענין האחדות ויקבל עליו באמת עול מל', כי יעקב חבל נחלתו חפצם לדבקה בו בכל לבבם ומאמינים באחד וחפצים בו אבל אין מקום שישרה בו בחי' אחד לאחר שקבל עליו. ואין לו מקום אלא בתורה שהיינו שמיד אחר קבלת מ"ש ילמוד בעיון מחשבתו ושכלו ודבורו בתורה שבע"פ וקודם למודו יתבונן באחדות ה' כו' ועי"ז יגרום לו העסק בתורה בכל עומק מחשבתו ולבבו וכו'. וזהו נק' ונהר יוצא מעדן פי' מעדן מעם הקב"ה שנק' עדן. ונהר הוא לשון המשכה, פי' כאשר יומשך אלהות מלמעל' למטה בקבל' {{קיצור|מ"ש|מלכות שמים}}, המשכה זאת משקה את הגן היא התורה שהיא ד' אמות של הלכה במקום קדשי קדשים אורייתא היכלא דמלכא שבה שורה אחדות ה' כו', כאשר יתקיים בו בחי' נהר יוצא מעדן בתפליתו ושעור למודו מיד אחר התפילה. אבל אח"כ צריך לעסוק בכל מחשבתו כו' בעניני עולם השפל ושוכח כל התבוננותו בקבלת מ"ש מפני גשמיות גופו על מעוט דעת שלו ויתרחק מאד מבחינה שהיה לו דעת בתפלתו ועבודתו בתורה כו'. לכך נתן לנו מצות לעשותם כל היום, כי ענין המצות מעשיות הם הגבה למעלה מעלה בפנימיותם ושרשם אך שנתלבשו בכמה לבושים בהשתלשלות העולמות כו'. ומ"מ רומזים על מדרגה הגבוה שבשרש' כמו מצות ציצי' שענינה למעלה בעולמות עליונים ונתלבשה מצותה בשמונה חוטין של צמר וה' קשרים כו'. ולכן המצות לא תצטרך להם עבודת האדם לתקנם ולכוון אל אמתתם כי מצות א"צ כוונה לפי שהן בעצמם מתוקנים ונשתלשלו ממעלה למטה כו' והעושה המצוה המשכת אלהות שגורם אינה מצד עבודתו רק מחמת המצות עצמן כו'. משא"כ בתורה ותפילה שהיא עבודת הלב תלויה דוקא בכוונת האדם כו' ועיקר הכוונה הצריכה בעשיי' המצות הוא שיתבונן בתחילה איך שהוא מאד רחוק מה' ע"י טרדתו כל היום בהבלי חפצי העוה"ז וגשמיות חומרו ועוונותיו מסך מבדיל לבלתי התקרב אל ה' אפי' מעט ויתבונן בזה היטב הדק וישבור לבו בהתבוננ' זה ויכנע לבבו מפני שמ"מ חפץ הוא להתקרב אל ה' בתורתו כו'. ויכוון במצוה שנזדמנה לידו בעשותו אותה שהוא כמו באר מ"ח שנובע מתחת הקרקע מנהר א', שאע"פ שהנהר אינו נק' {{קיצור|מ"ח|מים חיים}}, אבל המים היוצאים ממנו ונוקב והולך עובי עפר הקרקע נק' מים חיים מפני שמתברר ומתלבן ע"י דחקם לצאת בעפר החומרי. וכן ממש עשיית המצוות כשהי' לו בתחילה בתפלתו ועבודתו בחי' נהר יוצא מעדן הנ"ל רק שנכסה ונעלם בתוכו ע"י גשמיות תשוקת גופו כל היום. וכשעושה המצוה שנובעת מנהר הנ"ל, פי' מפני שזוכר שכבר קבל ע"ע מ"ש בכל לבבו ולכך עושה מצותיו ליכנס בעול מלכותו אע"פ שעכשיו אין לו בחי' נהר הנ"ל, סומך לבו על שכבר גמר בלבו לעבוד ה' באמת, זהו כמו באר מ"ח מפני שמאד ערב לו זאת המעט בעבודת ה' מפני שהתבונן שמאד מאד רחוק הוא מה'. ועושה המצוה הוא ע"ד הנ"ל, שמאד מתוק וערב לו לעשות המצוה כו', כמו הבאר כשחופרין בקרקע ומוצאים מים הם מ"ח מפני שעברו עובי העפר, כן עשיית המצות עשייתו אותה נובעת מנהר הנ"ל כו'. וזהו שהיה האריז"ל שמח מאד בעשיית המצות ולכך זכה לרה"ק ולא שמח בעבודתו כו' כי המצות בפני עצמם קדושתם כו' כנ"ל ועשיותה בא מהתבוננות שפלות התקרבותו אל ה' שזו היא מדת ענוה באמת שנאמר על מרע"ה כי עיקר השפלו' בפני כל אדם שאמרו א"א להיו' כ"א עד"ז שרואה בחבירו שהוא יותר קרוב לה' כו'. וזהו "נפש שבעה תבוס נופת", שאפילו הדבש מר לו, אבל נפש רעבה כל מר מתוק, פי' באר מ"ח הנ"ל ע"י חפירותו בעפר גופו כשיוצא מעט מים מתוקים ערבים לו מאד מפני שגופו רעבה בעבודת ה'. וזהו '''באר חפרוה שרים''':