עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

===א.ה===
'''והנה''' בהבדלה אנו אומרים: המבדיל בין קדש לחול, ולא נזכר בין טהור לטמא, דלית הלכתא כמאן דאמר כן [[פסחים קד א|בערבי פסחים]] כידוע, להיות כי ענין ההבדלה בין שבת לחול הוא ענין חזרת הפרסא שנסתלקה בשבת, שלכן אומרים "רצה והחליצנו" על שם חלוץ הנעל דמטטרון וסנדל הנ"ל השולטים בחול, וכמו שכתוב בפרי עץ חיים ובמשנת חסידים. ועיין מה שכתב הרמ"ז פרשת חוקת בביאור מאמר הזהר על פסוק "שלף איש נעלו" כו' ([[רות ה ז]]) עיין שם. ובמוצ"ש שחוזר הפרסא הנ"ל אומרים הבדלה, ולכן אין מזכירים ההבדלה שבין טהור לטמא, שזו אינו שייך לישראל רק לאומות בלבד שהם יש גמור כנ"ל. 

אך להבין מה שאומרים "חול" ולא כמו שכתוב בפרכת בין קדש לקדש הקדשים, אך הענין, דבאמת החיות נמשך לישראל ולאומות, ושם חול כוללם, אלא שבאומות הוא חול גמור ונקרא טמא וכמו שכתוב: "ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" ([[ויקרא י י]]), אבל בישראל הנה נעשה מחול זה קדש ממש, והוא סוד חולין שנעשו על טהרת הקדש, וגם נקרא חולו של מועד: 

וביאור זה יובן בהקדים ענין שבת וחול, דכתיב: "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות" כו' ([[שמות כג יב]]). ולכאורה יפלא ענין הציווי "תעשה מעשיך", הגם שכוונתו לומר על "וביום הז' תשבות" ליתן מצות עשה לשביתה בשביעי, מכל מקום פשטיה דקרא שגם זה לשון ציווי הוא. ויותר יפלא, כי מאחר שבאמת כולא קמיה כלא חשיב ואין עוד מלבדו, כנודע בענין יחוד אלקות בפסוק "שמע" וכפי שנתבאר קצת למעלה פרק ב, אפ כן היאך יתכן שמצוה לעבוד, שהוא בחינת פירוד שנראה יש ונפרד לגמרי, כאילו הוא העושה בכחו ועוצם ידו. וגם באמת היאך יתכן שהעומד לפני המלך מלכו של עולם אשר מלוא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה – ירים יד לעשות מלאכת עבודה? והלא גם אפילו למאן דמחוי במחוג בלבד קמי מלכא אמרו דלא הוה אימתא דמלכותא עליה וקטלוה, כדאיתא בפרק ד ד[[פסחים נז ב|פסחים]] וב[[חגיגה ה ב]]. אך הטעם הוא כמו שכתוב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים" כו' ([[שמות כ יא]]), שגם למעלה יש ו' ימי המעשה שה' יתברך עושה השמים והארץ והים וכל אשר בהם להיות בבחינת יש ונפרדים, כי אין מלך בלא עם, והיינו על ידי שמחיה אותם על ידי העלם והסתר שמעלים ומסתיר אורו דרך הפרסא והסנד"ל הנ"ל החופה רוב הרגל, וזו נקראת עשיה ועבודה, כי באמת לאו אורחיה דמלכא לאשתעיא במילין דהדיוטא לומר "יהי אור", "יהי רקיע" כו' ולעשות צמצומים כל כך לפנינו בלבד, כי באמת קמיה גם עכשיו הכל כלא וכאין כמו שהיה קודם בריאת העולם כנ"ל. ובשבת הוא שובת ונח, כי אז החיות נמשך בגילוי יותר. ולכן כל שבת הוא שבת בראשית ממש, וכל יום הוא ממש אותו יום מששת ימי בראשית, ונקרא לכך יומין דחול שגורמים התהוות היש. ולכן גם האדם נצטווה לעשות מלאכתו בו' ימות החול, כדי שיהנה מיגיע כפו ויתראה כאילו הוא יש בפני עצמו ובחכמתו הכין פרנסתו, ובאמת ברכת ה' תעשיר, רק שזוהי ההעלם דחול, ובשבת הוא שובת ונח כעומד לפני המלך בביטול, כי אז הוא הגילוי אלקות. והנה באמת אמרו רז"ל: מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ([[עבודה זרה ג א]]), כי המנוחה לא שייך אלא בקדימת המלאכה. וגם באמת יש בזה טוב טעם, להפך היש ונפרד שיתבטל, שלזה נתאווה הקב"ה להיות דירה בתחתונים דוקא, וכמו שהשיב למלאכי השרת: יצר הרע יש ביניכם כו' ([[שבת פט א]]), על דדרך שיתבאר לקמן חלק ב פרק א. ועל ידי ביטול זה בחול, מאיר הארה בשבת, והנה היא מתפשטת גם כן בכל ימות החול, שיש בהם הארה מעין שבת בתוך התפלה וכמו שכתוב בפרי עץ חיים, שג' ימים הראשונים מקבלים משבת העבר ונקראים בתר שבתא, וג' ימים האחרונים מקבלים משבת הבא ונקראים קמי שבתא, וזהו סוד חולין שנעשו על טהרת הקדש, ועל כן אומרים ברוך המבדיל כו', כי הבדלה זו עם כי הוא העלם מכל מקום הוא ברכה והמשכה ממש, שהרי דרך ההעלם מאיר הקדש דשבת, והוא פעולה שיהיה ביטול היש בחול ועל ידי זה יהיה עוד שבת בז' ימים שאחר כך. ולכן אין הבדלה אחר יום ג', מפני שאז ההארה משבת הבא ולא משבת העבר: 

וזהו סוד "כתנות אור" באל"ף (עיין בראשית רבה פ"כ מי"ב) שהיה כתוב בתורתו של רבי מאיר, המאיר לארץ ולדרים עליה דרך הפרסא שמשם היה שורש נשמת ר' מאיר, אמנם "כתנות עור" בעיי"ן הוא לבוש גס המסתיר לגמרי, והוא ההבדלה שבין טהור לטמא, שאחרי הבדלה זו הם הטמאים העושים עצמם יש גמור. 

וזהו כלל גדול, והוא שעיקר ההבדל בין סטרא דקדושה לסטרא אחרא, שבקדושה הוא בחינת הביטול, שבקדושה יש ביטול היש, "עש איז גאר ניטא קיין איך". מה שאין כן בסטרא אחרא, הגם שיודעים את ה' – אינו פועל בגופם שינוי, כי רק קרו ליה אלקא דאלקייא, וזה היה ענין הערב רב – "ויעמדו מרחוק". וזה היה גם ההפרש בעסק הפלסופיה בין הרמב"ם לאריסטו הממרא, להבדיל בין קדש לחול, שהרמב"ם, כל שהשיג יותר אמתת ה', היה נרתע ופחות יותר בעיניו; ואריסטו, כל שהשיג יותר – נעשה יש יותר, באמרו: הלא דבר אני בהשגתי מציאת ה' ואחדותו בשכלי במופתים מכריחים. אבל איש האלקי הרמב"ם, הרי אדרבה מצד השגה זו יגיע לו הביטול האמיתי, להשליך נפשו מנגד מכל וכל בראותו כי ה' לנגד עיניו, וכמו שכתב רמ"א משמו בדרכי משה לאורח חיים סימן א. והוא ענין ההפרש בין ב' הבדלות, שבישראל – החול נקרא חולין שנעשו על טהרת הקדש, ובאומות נקרא חול גמור טמא, ודי למבין:

'''ועתה''' יובן ענין העברת הערלה, שנצטוינו להסיר מעלינו ההעלם הזה שמעלים לגמרי, כי איננו שייך אלינו כלל*), כמו שאיננו מזכירים בנוסח ההבדלה "בין טהור לטמא" כו', ועל ידי זה יזרח ויאיר בנפשותינו אור ה', כי המסך הזה הוא המונע הגילוי כנ"ל. 

וזהו פירוש "מילה" לשון התגלות, מ"ל י"ה, התגלות אבא ואמא בחינת הביטול שבכח מ"ה שבנפש. וזהו שאמר: "ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך" ([[בראשית יז ה]]). פירוש, "אב" הוא ראשית הגילוי חכמה, ו"רם" היינו כמו שכתוב: "רם על כל גוים ה'" ([[תהלים קיג ד]]), שהוא רחוק מהם, כי קרו ליה אלקא דאלקייא ואומרים "על השמים כבודו", והיינו מחמת מסך מבדיל דערלה הנ"ל. ועל ידי המילה ניתוסף בו ה"א, בחינת התפשטות המורה על הגילוי להיות אורו זורח עד שיקרא "אב המון גוים", שיתגיירו גרים הרבה, הם ניצוצי קדושה שנפלו בקליפות, ויתקרבו לקדושה על ידי אורו שיזרח עליהם בהסיר מסך מבדיל הנ"ל. ולעתיד כתיב: "אהפוך אל עמים שפה ברורה" ([[צפניה ג ט]]), "וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר" ([[ישעיהו מ ה]]), פירוש, שיעביר מסך מבדיל הנ"ל מכל וכל, ויהיה גילוי אלקות על ידי מדת מלכותו יתברך הנקראת פי ה', כמשל האותיות שעל ידם מתגלים כל הכחות נפשיות שכל ומדות כו'. וזהו גם כן פירוש "מילה", מ"ל לשון דבור, כמו "רוח ממללא", וכמו שנתבאר לעיל.

*[הג"ה:
:בהעתקתי המאמר הזה נסתפקתי בעניין זה, כי איך שייך לומר שההבדלה בין טהור לטמא אין שייך לישראל? והלא נצטוו לבדוק בסימני חיה ובהמה, להבדיל בין החיה הנאכלת דנוגה ובין אשר לא תאכל דג' קליפות הטמאות. וגם איך הנוגה היא הבדלה טמאה הנ"ל? ועיקר העבודה הוא בירורי נוגה. 
:ואחר הישוב יש לומר, כי הפרכת הוא החשמ"ל והמעקה, וחולין שנעשו על טהרת הקדש הוא סנדל השולט בימי החול, ונוגה מבדלת בין קדושה לג' קליפות  היא הבדלה בין טהור לטמא, ומכל מקום בה עצמה יש טוב. ומה שאיננו מזכירים זה בהבדלה בין שבת לחול, כי איננו מקבלים השפע באמצעיתה כי אם באמצעות סנדל, רק שאחר קבלתינו השפע אלקית נצטוינו לבדוק ולקרב הטהורים שיכול לעלות למחיצתינו, ולהרחיק הטמאים למחיצתם. והבירור זה הוא בנוגה, אבל הערלה יש לומר שעיקרה רע דנוגה, לכן כורתים אותה ודוחים אותה לגמרי. וזהו שאמר: "מה יפו פעמייך בנעלים" ([[שיר השירים ז ב]]), כי גם נפש הבהמית שלנו כד אתכפייא ואתהפכא, הרע שבה באת לשרשה מאופנים הנ"ל הנקראים נעל, ועולת בסוד מיים נוקבין למעלה מעלה:]

'''ומעתה''' מובן דברי פי חכם חן, מה שאמר האריז"ל שסביב היסוד יש לבוש החשמ"ל בחינת פרכת הנ"ל, ואחר כך ערלה נוגה, הבדלה שבין טמא לטהור, וכורתים ומעבירים אותה כו'. ונשלם ביאור החלק הראשון בענין העברת הערלה: