עריכת הדף "תורה אור (אדמו"ר הזקן)/וישב (וחנוכה)" (פסקה)

== ד"ה בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה כו' ==
'''בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה כו' שכשנכנסו יונים להיכל וכו'. וכשגברו מלכות בית חשמונאי ונצחום לא מצאו אלא פך א' של שמן כו'. לשנה אחרת קבעום ח' י"ט בהלל והודאה''' {{הפניה-גמ|שבת|כא|ב|מסכת=כן}}. להבין עניין הלל וענין הודאה. וגם להבין למה תקנו בנס זה להדליק נרות זכר למקדש, שמצאו פך א' של שמן כו', ולא תקנו כן בשאר נסים. וגם מה עניין נרות להלל והודאה. 

אך העניין הוא דכתיב "נר מצוה ותורה אור" כו' {{ממ|משלי|ו|כג}}. ויובן בהקדים לבאר עניין המנורה שבבהמ"ק, שארז"ל: "וכי לאורה הוא צריך" כו' {{הפניה-גמ|שבת|כב|ב|מסכת=כן}}. והנה כתיב: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה" {{ממ|שמות|ל|ח}}. "ובבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" ([[שמות ל ז|שם, ז]]). שבלילה היה מדליק כל ז' הנרות, ולמחר מדשנם ומטיבם, ולא היה מדליק אלא נר המערבי שהוא נר ששי שממנו היה מתחיל ובו היה מסיים. 

והעניין, כי הנרות הם המדות, "לך ה' הגדולה והגבורה" כו' {{ממ|דברי הימים א|כט|יא}}, והן ז' נרות כנגד ז' מדות. והנה בכל מדה ומדה יש זה לעומת זה בקליפה נגד הקדושה והן יונקות מן הקדושה, כמו מאהבה שבקדושה נמשך בהשתלשלות המדרגות להיות תאוה גשמית. וכן מיראה שבקדושה יראה רעה וכעס, {{קיצור|וכה"ג|וכהאי גוונא}}. וצריך לבררם ולהפכם להתכלל בקדושה עליונה שתהיינה המדות כולן לה' בבחי' בטול, '''לך ה' הגדולה והגבורה''' כו'. והבירור הוא בחכמה, כי בחכמה אתברירו כו'. והחכמה הוא בחי' אור להאיר את המדות ולזככן. ובלילה שהוא זמן החושך היה צריך להאיר את כל ז' הנרות, דהיינו להמשיך אור החכמה בכל מדה ומדה בפ"ע, משא"כ ביום היה די בהדלקת נר הו' שהוא עיקר ההשפעה, וממילא היה נמשך אור החכמה בכל המדות. 

והנה יש עולם שנה נפש, וכשם שהיה אהרן ממשיך המשכת אור החכמה בעולם שהן ז' בחי' ומדות עליונות שבסדר והנהגת העולם, כך היה ממשיך אור החכמה בנפש ישראל שהם יוצאי ירך יעקב שבעים נפש נגד בחי' ז' הנרות, והם יוצאי ירך יעקב, יו"ד עקב, דהיינו בחי' יו"ד הוא בחי' חכמה, הנמשכת ומשתלשלת בבחי' עקב וסוף המדרגות התחתונות. וזהו "וידו אוחזת בעקב עשו" {{ממ|בראשית|כה|כו}}, כי '''ידו''' אותיות יו"ד אוחזת את העקב של עשו לבלתי נתון לו תוקף התפשטות וממשלה, רק להכניעו תחת הקדושה ולאכפי' לס"א. וזה היה עניין המשכת אהרן בהעלותו את הנרות להמשיך בחי' יו"ד של יעקב הוא אור החכמה לבחי' עקב, כדי שתהיינה גם מדות הטבעיי' שבנפש הבהמית עולות ונכללות בקדושה.

והנה כתיב "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה", וכן "בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה", '''בהעלות''' והדר '''יקטירנה''' וכן בבוקר, וכמ"ש בסדר המערכה הטבת שתי נרות קודמת לקטורת. ולהבין עניין הקטרת שהיה אחר הדלקת והטבת שתי נרות הוא, כי הנה עניין הנרות כבר מבואר למעלה שהוא עניין העלאת המדות שירדו ונשתלשלו בגשמיות הנה"ב שתהיינה עולות ונכללות בקדושה. אך הקטורת הוא עניין העלאת האותיות שהן {{קיצור|במחדו"מ|במחשבה, דיבור ומעשה}}, לבושי המדות, שהן בחי' דומם. ואותיות דקדושה נק' חומת בת ציון, חומה של אבנים, שתי אבנים בונות שני בתים כו' כנודע. וכמ"ש במ"א ע"פ "גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלקינו" {{ממ|תהלים|מח|ב}}, אימתי נק' גדול כשהוא בעיר אלקינו כו'. והנה אותיות של {{קיצור|המחדו"מ|המחשבה, דיבור ומעשה}} שנפלו בגשמיות תחת ממשלת הקליפות וסט"א אין להם עלייה ע"י המשכת אור החכמה, כי אין אור החכמה אלא במידות עצמן {{קיצור|אהוי"ר|אהבה ויראה}} כו' שהן בחי' רוחניות (עמ"ש ע"פ וייצר כו' בפ' בראשית); אבל גשמיות האותיות אין להם עלייה כ"א ע"י הקטורת, שסממני הקטורת היו מדברים שאין בהם טעם כלל ואינם ממין מאכל כלל, הרי הן בבחי' דומם, ובהקטרתן נעשה בחי' ריח העולה למעלה שמשיב את הנפש אשה ריח ניחוח להוי"ה, שע"י הריח נעשה ניחוח דהיינו ירידה להשתלשלות המשכת בחי' הוי"ה יו"ד חכמה כו'.

והנה {{קיצור|כ"ז|כל זה}} היה בבהמ"ק שהיו מקריבין קרבנות, ועכשיו היא התפילה במקום הקרבנות. ולהבין ענין זה בתפילה, הנה בסדר המערכה היה דם התמיד קודם להטבת שתי נרות ונרות לקטורת וקטורת לאברים, נמצא שדם התמיד קודם לנרות וקטורת, ואברי התמיד אחר נרות וקטורת. ויובן עניין זה בעבודת ה' בתפילה. כי הנה עיקר העבודה בק"ש ותפילה הוא למסור נפשו בק"ש. והנה יש ב"פ מס"נ: למסור נפשו באחד; ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך כו'.

ולהבין מהו ענין {{קיצור|ב"פ|ב' פעמים}} {{קיצור|מס"נ|מסירות נפש}} הללו. הנה {{קיצור|למס"נ|למסור נפש}} באחד קאי על נה"א שהיא בבחי' ביטול ממש וכמ"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו, בחי' עמידה היא ביטול באוא"ס ב"ה ממש. ובחי' ובכל נפשך היינו שגם בחי' נה"ב הי' בבחי' אתכפייא ואתהפכא כו', שמס"נ זו אינה באחד אלא בבחי' ברוך שם כבוד מלכותו כו'. 

והעניין, כי הנה נודע שבחי' ממלא כ"ע וסוכ"ע הכל נק' בחי' שמי בלבד. וכמאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ועדי עד פי' כל העליות שמעולם עד עולם בעילוי אחר עילוי עוה"ב וג"ע העליון וימות המשיח ותחה"מ וכמה רבוא רבבות עולמות והיכלות המבואר בזוהר. ובאמת יש הרבה יותר עד אין קץ וכמ"ש ולגדודיו אין מספר וגדודיו הן מלאכים שהן בחי' חיצוני' העולמות, ומכ"ש נשמות שהן פנימי' עולמות, אין זה אלא בבחי' שמו, שם כבוד מלכותו. כמשל התפשטות המלך במדינה שרק שמו הולך בכל מדינות מלכותו ולא עצמותו ומהותו, כך כביכול התפשטות החיות הנמשך מאור א"ס ב"ה להחיות כל הברואים ונפש כל חי אין התפשטות והמשכה זו רק בבחי' שם שהוא רק זיו והארה בבחי' התפשטות בלבד ונק' אא"ס, אבל עצמות א"ס ב"ה ממש הוא רם ונשא כי אני ה' לא שניתי כתיב ואין ערוך אליו ית' אפי' כערך טפה מים אוקינוס כו'. 

והנה הנשמה ונפש האלקי' מחמת שהיא בבחי' פנימי' העולמות היא בטלה ונכללת ביחוד עליון ב"ה לגבי אור א"ס ב"ה ממש, מחמת ששורה ומאיר עליה אור א"ס ב"ה ומשכלת ומתבוננת ברוממותו ית' איך שאין להעריך אליו ואני ה' לא שניתי כו'. אבל בהשתלשלות וירידת המדרגות עד סוף המדרגות תחתונות דנה"ב המלובשת בגוף הגשמי ממש, הנה הגשמי הוא מסך מבדיל ומפריד היחוד עליון מחמת שנראה לעיני בשר ליש ודבר נפרד, ומ"מ ע"י ירידת הנשמה ונפש אלקי' שלא ירדה בשביל עצמה, שהרי גם קודם ירידתה היתה בבחי' אשר עמדתי כו', אלא הירידה היא צורך עליי' נפש הבהמית היא להאיר לה הארה מיחוד עליון ב"ה שתוכל גם היא לעלות וליכלל באא"ס ב"ה. והארה והמשכה זו היא מבחי' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, דהיינו ע"י התבוננות שכל מה שנראה ליש ונפרד אין זה אלא בחי' זיו ושם כבוד מלכותו. ואי לזאת יהיה היש בטל כמו זיו השמש בשמש כו', וכמ"ש במ"א. והנה בעליית נה"ב להתכלל באור א"ס ב"ה, גדול מאד ורב כחה שהיא בחי' {{קיצור|בע"ת|בעלי תשובה}} דמשכין בחילא יתיר. כי נה"ב נלקחה מחיות הקודש שבמרכבה. והחיות נושאות את הכסא ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וברעש גדול מתנשאים. וזה היה ענין דם התמיד צפונה לפני הוי"ה, שהקרבנות היו בנפש הבהמה להעלותה לשרשה שנלקחה מבחי' פני שור שבמרכבה. והתמיד היה מקדשי קדשים ששחיטתן בצפון בחי' גבורה שמהשמאל בחי' רעש גדול. וגם צפונה צפון ה', דהיינו בחי' ה' אחרונה של שם הוי"ה שהוא בחי' העלם וצמצום א"ס ב"ה שמחמת זה היה הרעש. וזהו צפונה לפני הוי"ה, שמבחי' צפונה שהוא בחי' רעש גדול מתנשאים ונושאים את הכסא דמות כמראה אדם למעלה מבחי' אדם לפי ששרשם מעולם התהו לפני מלך מלך לבני ישראל. 

והנה הוי"ה יו"ד חכמה כו' בחי' אדם. משא"כ ברעש גדול מתנשאים למעלה מבחי' אדם. וזהו לפני הוי"ה, מקור בחי' הוי"ה שמשם נמשך להיות התהוות בחי' הוי"ה. והנה כמו שדם התמיד היו מקריבים מנפש הבהמה ממש, כך התפילה במקום הקרבנות היא בעליות והתכללות נפש הבהמית שבאדם שהיא ג"כ ברעש גדול בחי' רשפי אש והתלהבות בתשוקה וצמאון כו'. וזהו אדם ובהמה תושיע הוי"ה, בחי' בהמה שבאדם תושיע להיות בה ג"כ המשכת בחי' הוי"ה. וצמאון זה ותשוקה זאת היא בחי' בכל לבבך, שבלב יש ב' חללים. חלל הימני מלא אויר ורוח, וחלל השמאלי מלא דם, שהדם הוא הנפש רביעית דם שהנפש תלוי בו משכנו בלב ששם יסוד האש והחום הטבעי, כנודע שכנפי הריאה מנשבי' על הלב לקררו מחמימות. ושם הוא משכן התשוקה וצמאון האלקי להעלות ולהתכלל באוא"ס ב"ה:

והנה אחרי בחי' ההעלאה והתכללות זו, רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להמשיך אוא"ס ב"ה למטה כמים הפנים. כשם שמבטל א"ע מיש לאין, כך נמשך מלמעלה מאין ליש שתהא השראת אוא"ס ב"ה ממש למטה כמו למעלה. ובכל נפשך, בכל כחות הנפש, מחדו"מ. וגם כל נפש כלולה מנר"נ. ועיקר הנפש היא המשכלת, {{קיצור|כ"ח|כל חד}} לפום שעורא דיליה. יש מארי מקרא, ויש מארי משנה ותלמוד. וזהו עניין הדלקת הנרות, אלא שבין הערבים מדליק כל ז' הנרות, ובבוקר בשעת הטבת שתי נרות היה מדליק נר השישי אחר הטבתו, ואח"כ מדליק נר הז'. והוא כעניין "ותורה אור", להיות מאיר אור התורה בכל נפשך, נפש השכלי'. ומזה בא לבחי' ובכל מאדך, בכל ממונך היא בחי' הצדקה, שהיא סתם מצוה מעשיית, כנודע שהמצוות שהן בעשייה גשמי' הן בבחי' קטורת הנעשה מסממנים שאין בהם טעם ואינם ממין מאכל, ומהם נעשה בחי' ריח העולה למעלה לחזק את המוח ולהשיב את הנפש, שראשית גילוי כלליות הנפש הוא במוחין שבראש, ופעולות הריח היא שלא תהיה הנפש בבחי' הסתלקות מן המוחין, רק שתשוב ותתגלה מהעלם אל הגילוי. וכך הוא ענין המצוות, וכללותן היא מצות הצדקה, שעליה נאמר: "וצדקה תרומם גוי", שמתרוממת ועולה למעלה מעלה. וכתיב: "וילבש צדקה כשריון", ו"כובע ישועה בראשו". שריון הוא מקשקשים רבים, וכך הנה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, להיות בחי' "שריון", שהוא מגן לכל החוסים בו. וכך הצדקה נעשה בחי' מגן ומחסה, שלא יהיה יניקת הקליפה וסט"א, ונעשה בחי' כובע ישועה בראשו:

וביאור עניין זה, הנה כתיב "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא", שמבחי' צדקה נעשה בחי' "עטרת תפארת שיבה", היא בחי' הדרת פנים, "יאר ה' פניו" כו' בחי' פנימיות היא בחי' תעלומות לב ופנימית הלב, שמתאחדת עם המוח בבחי' תרין ריעין דלא מתפרשין. כי חיצוניות הלב אינה מתאחדת עם המוח, שהמוח ברשותו להשכיל ולהתבונן בגדולת א"ס ב"ה. ואעפ"כ חיצוניות הלב אינה ברשותו, אבל פנימי' הלב היא מתאחדת ממש עם המוח. ומחמת הצדקה נעשה בחי' ריח המשיב את הנפש ומאיר גילוי המוח להתאחד בפנימית הלב. וזהו "שמן וקטורת ישמח לב", זה הקב"ה, דכתיב "צור לבבי". דכמו שהלב ממשיך חיות לכל האיברים, כך הנה כתיב "ואתה מחיה את כלם". ושמחת הלב היינו בחי' גילוי פנימיות דהיינו בחי' פנימית אור א"ס ב"ה אין ערוך אליו כו'. וע"י הצדקה שהוא בחי' בטול היש לאין, שנותן חיי נפשו מיגיעו, נמשך מלמעלה המשכה ליש מאין ממש, הוא בחי' פנימית אור א"ס ב"ה ממש. 

וזו היא בחי' עושים רצונו של מקום. כי הנה רצון הוא בבחי' שינוי, ו"אני הוי"ה לא שניתי" כתיב. אלא ישראל עושים רצונו {{קיצור|ש"מ|של מקום}} להיות התפשטות רצונו ית' בבחי' מקום, שהן הן המצוות שהן רצונו ית' המלובשות בעשי' גשמית בבחי' מקום וזמן. ותרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן הם תר"ך עמודי אור, כמו עמוד המחבר מעלה ומטה להיות אוא"ס שבבחינת פנימית שלמעלה מעלה מגדר עלמין שורה ומתלבש בבחי' רצון בתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן המלובשות בגשמיות. ולכך נק' מעשה הצדקה "כובע ישועה". כי '''ישועה''' מלשון "וישע ה' אל הבל" כו', שפונה אל תפילתו, דהיינו שגורם להיות הקב"ה פונה בעצמו ובכבודו להמשיך גילוי עצמותו ומהותו ממש. וגילוי זה מתחלק לש"ע נהורין, והוא מקור התפארת שיבה בחי' הדרת פנים, כדכתיב גבי כהנים: "ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת", שהמגבעות שהם בחי' הכובע ישועה נמשך להיות בחי' תפארת שיבה והדרת פנים. וזהו '''עטרת תפארת שיבה,''' וכ"ז '''בדרך צדקה תמצא,''' כי מבחי' צדקה נעשה בחינת כובע ישועה להמשיך בחינת הדרת פנים יאר ה' פניו בחינת פנימיות כנ"ל.

ואחר כך בחינת איברים. שבקרבנות היו שני דברים, דם וחלב. והדם קודם לנרות, וקטורת היא בחינת "בכל לבבך", והאיברים שהן החלב היה אחר הנרות והקטורת. והעניין, כי החלב הוא בחי' התענוג, כמו שאנו רואים שמי שהוא בעל תענוג יש לו ריבוי חלב. והיינו להיות כל חלב להוי"ה, שיתענג על ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ולא יהיה לו תענוג אחר כלל, ועי"ז והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך כו'. ואנכי ממש מצוך כו' שעי"ז יהיה בעיניו מתיקות התורה כו':

ומעתה נבוא לבאר עניין חנוכה, מה שמברכין "להדליק נר חנוכה". ומה ענין חנוכת המזבח וחנוכת הבית. הנה כתיב: "חנוך לנער ע"פ דרכו". שהוא כשרוצים ללמדו, והרי הוא רחוק מזה, צריך לחנכו. והחינוך הוא במתנות רבות שנותנים לו. אך הנה כתיב: "נער הייתי, שרו של עולם אמרו", שהחיות המתפשט בכל העולמות לכל חד לפום שיעורא דיליה הוא בבחי' נער. וכמ"ש "והוא נער את בני בלהה" כו'. "שם הקטנה רחל", ה' קטנה, בחי' מל', ה' אחרונה של שם הוי"ה, להיות "ומלכותו בכל משלה", להוות הנבראים מאין ליש הוא בבחי' קטנה, לפי שהיא בבחי' גבולים ומצרים. ולגבי א"ס ב"ה, שכשמו כן הוא אין לו סוף כו', נק' כל כללות החיות בשם קטנות, שאין ערוך אליו ית'. ולכן כתיב: "מי יקום יעקב כי קטן הוא". כי יעקב מבריח מן הקצה אל הקצה, ומאחר שיש קצה בראש וקצה בסוף הרי יש לו בחי' גבול, וה"ז בבחי' קטן לגבי א"ס ב"ה.

וכדי להמשיך אוא"ס ב"ה ממש בקרבנות, דם התמיד ונרות וקטורת ואברים, היה המזבח קטן מהכיל, ולכן התנדבו הנשיאים לחנוכת המזבח ריבוי מתנות לחנך את המזבח. והיה מתנתם מרובה מזה שהקריבו עליו {{קיצור|בכ"י|בכל יום}}, את הכבש אחד כו', שהקריבו משל ציבור של כל ישראל. והנשיאים לפי שהיו במעלה יותר משאר כללות ישראל נתנו לחנוכת המזבח מתנה מרובה, קערות כסף ופרים וכבשים ועתודים, כדי שיהיה כח בקרבנות של ישראל להמשיך אור דבר יום ביומו בקרבנות של כל יום ויום. 

וכך היה עניhן הנרות דחנוכה בימי חשמונאי' שהיוונים לא בקשו לשלוח ידם, רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו' וכמארז"ל {{ק|(בב"ר פ' ט"ז ופ' מ"ד)}} שאמרו: כתבו לכם על קרן השור כו'. ופי', לפי שכל העובדי כוכבים יש להם נה"ב מפני שור, אלא שהם מקבלים מבחי' הפסולת והשמרי' בחי' קרנים וטלפים שמרים ופסולת שאין עולים ונכללי' בקדוש', פני שור שבמרכב', שנושאות את הכסא ודמות אדם שעליו מלמעלה, שכח זה רק בהנפש אלקית שהוא מבחי' אדם שעל הכסא. והנה"ב היא מבחי' אדם שבחיות שבמרכבה ודמות אחד לארבעתן, ודמות פניהם פני אדם. ולכן יש להם כח להמשיך אור א"ס ב"ה ממש. והיוונים נתקנאו בישראל ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור, שיקבלו מבחי' קרנים וטלפים כנ"ל שלא ליכלל בקדושת אדם העליון. וזהו שאין לכם חלק כו'. והישראל היו חלשים ומעטים בזמן ההוא, ואעפ"כ מסרו נפשם על קידוש השם ובכח מס"נ הי' להם כח להמשיך אור התורה מחדש. והמשכ' זו היא בבחי' חנוכה, בחי' מתנה מרובה, המשכת כובע ישועה להיות עטרת תפארת שיבה כו':

וזהו עניין הלל והודאה. כי הלל הוא ל' שבח, וגם לשון "בהלו נרו" כו', הארה בבחי' גילוי, וזה נמשך מזה, כי מחמת השבח שמשבחים את האדם במעלות ומידות שיש בו מעוררים את המעלות ומידות שבו לצאת מהעלם לגילוי. וזהו "הללויה", שיצא שם י"ה מהעלם לגילוי להיות בחי' יו"ד חכמה כו' מלמעלה מן החכמה, כי חכמה כ"ח מ"ה בגימטריא אדם, והמשכת בחי' אדם שעל הכסא הוא מבחי' שלמעלה מעלה מבחי' אדם הוא בחי' אור א"ס ב"ה ממש, ועי"ז נעשה בחי' שם י"ה תרין ריעין דלא מתפרשין. ואח"כ "הללו את שם ה'", להיות המשכת חכמה במידות שתהיינה גם המידות בבחי' ביטול, "לך ה' הגדולה" כו'. אך כ"ז ההילול והשבח להמשיך מההעלם לגילוי הוא ע"י עבדי ה', שהם בבחי' עבדים שמקבלים עליהם עומ"ש בבחי' שום תשים כו', וכמ"ש במ"א שבחי' הלל והשבח הזה והמשכה זו היא בחי' מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום, שהוא בחי' הברכה והמשכה מהעלם אל הגילוי. וזהו "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". מעתה מהתחל' הזמן שהוא בבחי' מלכותו ית', שאז שייך ל' זמן, מלך מלך כו' כמ"ש במ"א, ו"עד עולם" היינו שיומשך ויתפשט עד סוף כל המדרגות, שיהי' גילוי אלקות כו'. וכ"ז בחי' הלל ו"הללויה", להמשיך מההעלם אל הגילוי. אבל בחי' הודאה הוא בחי' שוב, שצ"ל רצוא ושוב, ולמעלה נק' מטי ולא מטי, שבאמת אין אא"ס ב"ה בגילוי ממש בזה"ז כ"א לע"ל ונגלה כבוד הוי"ה כי עין בעין כו', משא"כ עכשיו אין הגילוי רק בבחי' "קול דודי דופק אני ישנה ולבי ער" כו', ומשחרב בהמ"ק אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה כו'. ונמשך מזה בחי' הודאה וביטול לאור א"ס ב"ה הנמשך בתורתו ועבודתו, "ודברי אשר שמתי בפיך". "ואשים דברי בפיך". "אני המשנה המדברת בפיך" כו':

=== ד"ה כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ===
'''כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך''' כו' '''ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה'''. להבין מהו עניין '''מהלכים בין העומדים'''. הנה נודע שהמלאכים נק' עומדים, כמ"ש "שרפים עומדים". וגם הנשמות קודם בואם לעוה"ז נק' ג"כ עומדים כמ"ש "חי ה' אשר עמדתי לפניו". רק אחרי ירידת הנשמות לעוה"ז בהתלבשותן בגוף ונפש הבהמית נק' מהלכים. והטעם שהמלאכים ונשמות נק' עומדים, כי שרש התהוותם הוא מבחי' אותיות, והמלאכים הם מאותיות הדבור כמ"ש וברוח פיו כל צבאם. וישראל עלו במחשבה הם מאותיות המחשבה, והאותיות הם בחי' דומם כמ"ש {{קיצור|בס"י|בספר יצירה}} שתי אבנים בונות כו', לפי שהן בטילות לגבי השכל המנהיגן, כי האותיות הן לפי השכל כו' ולכך נק' עומדים כבחי' דומם שאין להם בחי' הילוך. ומ"ש ובשתים יעופף הרי שמצינו להם בחי' הילוך הוא ע"י אתעדל"ת, כשישראל אומרים קדושה למטה גם המלאכים אומרים קדוש למעלה ואזי נאמר ובשתים יעופף, וקרא זה אל זה כו'. 

אך להבין ביאור הדבר איך הוא {{קיצור|אתעדל"ע|אתערותא דלעילא}} ע"י {{קיצור|אתעדל"ת|אתערותא דלתתא}}, הנה נודע שיש ב' בחי' {{קיצור|ממכ"ע|ממלא כל עלמין}} {{קיצור|וסוכ"ע|וסובב כל עלמין}}. פי' ממכ"ע היינו לפי סדר המדרגות בהשתלשלות וירידות המדרגות מעילה לעילה כו' ומהוה ומחיה לכאו"א לפי מזגו ותכונתו, בבחי' השתלשלות ממש, והשפעת והמשכת חיות זה הוא מבחי' מלכותו ית' מלכותך מכ"ע וכבוד הדר מלכותו. פי' הדר הוא תפארת גדולתו ית' ברבוא רבבות עולמות אלף אלפין ישמשונה כו' ולגדודיו אין מספר, שכל זה יקר תפארת גדולתו ית', ואין זה אלא מבחי' מלכותו ית' וכל המלאכים זמירות יאמרו רק למלך אל חי וקים כי הוא לבדו, פי' בבחי' עצמותו ית', מרום וקדוש כו'. וע"ז אומרים ג"פ קדוש להיות המשכת קדושה עליונה מאא"ס ב"ה הסוכ"ע עד שיהיה הוי"ה צבאות ולהיות {{קיצור|מכה"כ|מלוא כל הארץ כבודו}}. ופי' כבודו, התלבשותו, וגם כבוד בגימ' ל"ב הם ל"ב {{קיצור|נ"ח|נתיבות חכמה}}, שבחי' התלבשות אא"ס ב"ה היא בחכמה וכמ"ש {{ממ|תהלים|קד|כד}} "מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית" וכתיב "מלאה הארץ קניניך". קניניך הם בחי' קנה חכמה קנה בינה, והן הן מלא כל הארץ שהוא עניין התלבשות אא"ס ב"ה בבחי' ממכ"ע, ונק' יחוד קוב"ה ושכינתיה:


והנה נודע כי תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז לא ירדה בשביל עצמה, כי הנשמה א"צ תיקון לעצמה. אלא עיקר ירידתה להתלבש בנה"ב כדי להיות בחי' אתכפייא ואתהפכא בנה"ב עד שלא יהיה לה כ"א רצון א' לאביה שבשמים, וכמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ. והיינו ע"י נפש האלקית המתלבשת בה המשכלת ומתבוננת בה' אחד בק"ש שמע ישראל שמע ל' הבנה איך הוא ית' אחד בשמים וארץ. והח' והד' שהם ז' רקיעים והארץ וד' רוחות העולם כולם בטלים לבחי' האל"ף הוא יחודו ית', כי הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם כי אני ה' לא שניתי. וברוך שאמר והיה העולם באמירה אחת. רק בשכמל"ו שבחי' מלכותו ית' הוא שמחיה ומהוה את כל העולמות מאין ליש להיות נראה ונגלה לעיני בשר ליש ודבר בפ"ע כו'. ועי"ז ואהבת בכל לבבך בשני יצריך. 

אך קודם ק"ש תקנו חכמים שתים לפניה לקיום הק"ש ומתחילין תחילה לספר מענין המלאכים איך שהם מקדישים ומעריצים כו' והאופנים ברעש גדול כו'. כי הנה להיות קיום ואהבת בשני יצריך, שגם היצה"ר ישוב לאתכפיא ולאתהפכא, הוא ע"י מלחמה גדולה וכמ"ש ולאום מלאום יאמץ וכתיב ויאבק איש עמו עד עלות השחר, שעד עלות השחר לע"ל כל ימי משך זמן הגלות הכל היא בבחי' מלחמה. וכתיב ורב יעבד צעיר, בחי' רב הוא בחי' לפני מלך מלך כו'. אלא שירדה ונפלה בשבה"כ כנודע. וירידה זו מאיגרא רמא כו' היא צורך עליי' ע"י ישראל בנפשות אלקיות שבהם למשול ולשלוט על רוח הנה"ב עד שתשוב להיות בבחי' אתכפיא ואתהפכא כו' ואין הדינין נמתקין אלא בשרשן. ולכך א"א להכניע ולכבוש את רוח הנה"ב תחת ממשלת הנה"א כ"א ע"י שרשה של הנה"ב שמקור חוצבה ויסודתה בהררי קדש הוא מחיות הקדש שבמרכבה פני ארי' פני שור כו'. ולכך צריך להזכיר לפניה תחילה איך שהמלאכים וחיות הקדש מקדישים וממליכים כו'. ומזה יבא לקיום הק"ש להיות ואהבת בכל לבבך בשני יצריך. והנה בק"ש ממשיכים לה בחי' בטול ממש בה' אחד במס"נ ממש באור א"ס ב"ה הסוכ"ע עד שתתפשט לצאת מנרתקה כו':

והעניין כמ"ש "סוס ורוכבו רמה בים". שהסוס בטל לגבי רוכבו, שבלתי הרוכב אין מעלת הסוס כלום, אבל כשיש רוכב עליו ניכר מעלת הסוס ביותר, שיכול לרוץ למקום שאין הרוכב יכול לילך מצד עצמו. וכך בחי' נה"ב מצד עצמה היא מקושרת למטה, אבל כשרוכב עליה הנה"א המתלבשת בה הנה זאת תהיה העלאת הנפש הבהמית ביתר שאת וביתר עז במס"נ ממש. והיינו לפי ששרשה ממקום עליון יותר מלפני מלך מלך כו' ורב יעבד כו'. ואזי גדול ורב כחה עד שבתפלת י"ח היא הממשכת ומשפעת המשכת בטול אא"ס ב"ה במלאכים עד שהם אומרים קדוש כשישראל אומרים למטה. וזהו ענין באתעדל"ת אתעדל"ע שממטה למעלה להיות ביטול באא"ס ב"ה ממטה למעלה:

והנה כך הוא בעניין המשכת אא"ס ב"ה מלמעלה למטה הוא ע"י ישראל בעסק התורה שהיא חכמתו ורצונו ית' בתרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן שהם תר"ך בגימ' כת"ר שהן הם בחי' כתר עליון בחי' כותרת ומקיף שלמעלה מעלה מבחי' סדר ההשתלשלו', ומשם ממשיכים ישראל הארת אא"ס ב"ה הסוכ"ע. וזהו שאחר "ואהבת בכל לבבך" ממטה למעלה אומרים "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך" כו' המשכת הדברים האלה מבחי' "אנכי" ממש מלמעלה למטה כו', שלא יסתיר ולא יעלים כו'. והמלאכים מקבלים מהם המשכת התורה הנמשכת בג"ע כמ"ש "היושבת בגנים" כו', וגם בעסק התורה בעוה"ז ארז"ל על יש מהחכמים הגדולים שנתקבצו מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה כו'. ונמצא שהשפעת המלאכים מישראל היא בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה. וזהו '''ונתתי לך מהלכים,''' ב' מיני הילוך, ממטה למעלה וממעלה למטה. '''בין העומדים.''' פי' בפנימיות העומדים. הם המלאכים, להיות השפעת בחי' הילוך בבחינת פנימית המלאכים בין ממטה למעלה ובין מלמעלה למטה:

אך הנה כ"ז '''אם בדרכי תלך''' כו'. והעניין הוא, כי הנה הכח הזה הניתן לישראל להיות בהם ועל ידם העלאה והמשכה זו הוא לפי שהם בני יעקב, הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה. ועל ידי התומ"צ שהן תר"ך עמודי אור כעמוד המחבר מעלה ומטה כו'. וזהו '''אם בדרכי תלך.''' דרך הוא המחבר מעיר לעיר כו'. וכל התורה והמצות נק' דרך, שבהם ועל ידם ע"י כולם דוקא עוברת ההשפעה. וכנודע שהטפה יורדת דרך כל האיברים כו'. ועז"נ "כל ארחות ה' חסד ואמת". שאין הילוך ההשפעה אלא בבחי' חסד דוקא. ובבחי' אמת דוקא. אך א"א להיות מלמעלה למטה כ"א שיהי' תחלה ממטלמ"ע כל האומר אין לי אלא תורה כו'. 

ועוד זאת '''וגם אתה תדין את ביתי.''' תדין דינא דמלכותא דינא כי בדברים לא יוסר עבד היא הנה"ב. וצריך להכותה בשבט לעולם ירגיז כו'. והיא בחי' זיעתן של חיות. כענין זיעה שבאדם שהיא שמחמת פחדו נעשה תגבורת האש על המים שבו. ודוחה האש את המים לחוץ בבחינת זיעה. כך הנה כתיב "ונהר די נור" כו'. שהוא מזיעתן של חיות שהם בבריא' ומשם יורד ליצירה ועשיה ונעשה נהר די נור על ראש רשעים יחול דהיינו הזיעה שהיא בחי' המים שדוחה בחי' האש שלהם שזעים וחלים מאימת כסא. ומגודל הפחד יוצא' מהם בחינת הזיעה שהיא בחינת המים. שהיא בחינת השפעה והמשכה כמים. ומזה נעשה נהר די נור כו'. וכעניין כעס על ההפוך הנמשך מחמת המשכת האהבה כו':

'''ותדין את ביתי''' היא בחי' נה"א כי "היכל ה' המה". "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר כו'. '''וגם אתה''' הוא יהושע הכהן הגדול הוא שושבינא דמטרוניתא, "בהעלותך את הנרות" כו'. כהנא רבא חסד עלאה, ואעפ"כ '''תדין''' בבחי' גבורות ועי"ז '''תשמור את חצרי.''' חצרי הוא בחי' נה"ב. כי ההפרש שבין בית לחצר הוא שבית מקורה בגג שהוא ענין פריסת אהל ומקיף מבחי' סוכ"ע. משא"כ חצר אינה מקורה כו'. וצריך שמירה. והנה אחר כ"ז '''ונתתי לך מהלכים,''' ב' בחי' הילוך כו'. והוא לע"ל, כי כהיום נק' בחי' רצוא ושוב. רצוא ממטה למעלה. ושוב מלמעלה למטה. אבל לע"ל כשיתגלה בחי' סוכ"ע כחשכה כאורה. ואין בו מעומ"ט יהי' הכל בחי' הליכה. שיהי' גם השוב בחי' הליכה כמו הרצוא כו'. רק שמקודם צ"ל בחי' '''תדין''' כנ"ל. וזהו עניין הנס שהי' בחנוכה (וכן בפורים) שהי' תחילה מלחמה ואח"כ הנס ביום מנוחה: