עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

==חלק שני==
===ב.א===
'''ומעתה''' נבוא בעזר ה' יתברך לבאר החלק השני, בענין התגלות ה' חסדים ביסוד מהו. 

ויש להקדים להבין מה שכתוב במדרש, ששאלה מטרוניתא אחת לר' עקיבא: אם אינו חפץ בערלה, למה ברא אותה? והשיב לה: תורמסין צריכין תיקון (עיין בראשית רבה פרשה י"א). ורוצה לומר, כי שאלתה היה אם אמת כן, שהערלה היא המסך מבדיל הנ"ל וצריך להעבירה, אם כן למה זה היה לברוא אותה, ושאחר כך יצוה לכורתה ולהעבירה? לא היה לבוראה לכתחילה. והיתה תשובתו, משל מן התורמסין, שנבראו גם כן באופן שאין ראויים לאכילה כמו שהם, ויצטרכו לתיקון על ידי האדם, ששולקין אותם ז' פעמים. 

וביאור עניין תשובה זו כך היא, שאין להיפלא על בריאת הערלה, להיות כי כך בא מסך מבדיל הנ"ל בסדר השתלשלות העולמות למעלה, אם כן האדם שנברא בצלם אלקים וכלול מכל העולמות בנפשו, וגם גופו הוא כלי מכון לשבתה ויש בו גם כן מכל העולמות, אם כן גם מן הקליפות נשפע בו, והוא הערלה שנתהוית מערלה שלמעלה מסך מבדיל הנ"ל. ואמנם עיקר הקושיא לא ניתרצה עדיין, כי למה היתה זאת להוות הערלה גם ברוחניות? ועל זה הוא התשובה מתורמסין. והעניין, שזה היה לתועלת האדם, שיהיה דבר מה שיצטרך הוא לתקן, וכמו שכתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" ([[בראשית ב ג]]). ופירוש "לעשות" הוא לתקן, כמו "ועשתה את צפרניה" ([[דברים כא יב]]) ותרגומו "ותתקן". ופירוש, שבכל מה שברא אלקים, ברא באופן שעדיין יהיה צריך להתתקן להשלימו בתכלית השלימות. והמשל בזה מתורמסין, שצריכים תיקון לסיבת מזל שלהם המגדלם, שגם הוא צריך תיקון. והכוונה בזה עמוק עמוק, כי זהו סוד כל עניין מעשה התחתונים וזהו עבודתם שניתן להם, ועל ידי זה יהנו מיגיע כפם. והוא, להיות כי רצה האין סוף ברוך הוא להיטיב לטובים הטבה שלימה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו, לכן שם ההנהגה הזאת במה שנתן בתחילה מקום להתהוות הרע, וחזרתו לטוב הוא על ידי נשמות ישראל והם ישלימו זאת. וגם כי באמת תיקון הרע בסור מרע ועשה טוב – זהו ממש הגורם גילוי יחודו של אין סוף ברוך הוא, שהוא עצמו תענוגן של נשמות, ומפרי פי איש תשבע בטנו ([[משלי יח כ]]) על דרך משל, והוא עצמו מחסדיו הנפלאים, שסיבב עניין השבירה להיות נפילת הניצוצות והכלים ממקום גבוה רם ונשא כל כך לבירא עמיקתא, בנוגה דבריאה יצירה עשייה (ומלבד זה גם הלביש כחות רוחניים דנוגה הנ"ל בדומם צומח חי מדבר שבעולם השפל, שזהו עוד ירידה. וכח הירידה זאת באה מעצמות אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין שלמעלה מעלה גם מנקודים דתהו, וגם למעלה מאדם קדמון, והיינו על ידי רצונו יתברך המקיף, וכמו שכתוב: "תכון תבל בל תמוט" ([[תהלים צג א]]) וכמו שנתבאר במקום אחר). וזהו הכח הנפלא שבכל הדברים הגשמיים דדומם צומח חי מדבר, עד שהתיקון וקיום המצוות שבהם יגרום ממש גילוי יחוד הנ"ל, ושכר מצוה נתהווה מגוף המצוה ממש. וזהו סוד "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", וזהו סוד מיין נוקבין ומיין דכורין שבעץ חחיים ואתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שבזהר:

'''והנה''' זהו התירוץ לעניין המילה, כי על ידי העברת ערלה מתגלה עוד גילוי הארה חדשה מאין סוף ברוך הוא מאד נעלה מההארה שהיה בלעדה, כי נתבאר לעיל ענין הערלה, שהיא המבדלת ומונעת הארת האצילות מלהתפשט להלאה עוד, מה שאין כן על ידי המסך ופרכת הנ"ל עדיין זורחת הארת האצילות, וגם על ידי סנדל, וזהו חולין שנעשו על טהרת הקדש כנ"ל. והנה על ידי העברת הערלה, מלבד שנמשך הארת האצילות, נמשך אור חדש מלמעלה מעלה מאצילות, והוא מבחינת המאיר באדם קדמון. וזהו גם כן סוד ה' חסדים שנזכרו באוצרות חיים, שהם נמשכים מאבא ואמא, ואבא ואמא מקבלים אותם ממ"ה דאריך הנמשך ממ"ה דמצחא דאדם קדמון, כידוע למעיין בכתבי האריז"ל. וזהו שאמר באברהם: "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים" ([[בראשית יז ד]]), "ואני" בזקף גדול, כי "אני" אותיות "אין" מורה על בחינת הכתר, ואדם קדמון הוא כתר בכללות העולמות. וזהו בזקף גדול, מורה על הפלגת העלייה. וכל זה הוא לפי ש"בריתי אתך" בהעברת הערלה למטה, מתגלה בחינת יסוד הפנימי שבכל עולם ומתעברת הערלה ממנו, והיסוד עולה למעלה מעלה עד בחינת יסוד דאדם קדמון(*) שמתגלה ומאיר למטה ביסודות העולמות, ומהם בנפש האדם. ועל זה נאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" כו' ([[תהלים צב יג]]):

*[הג"ה:
:(*) ואל תקשה מה שמתחילה אמרנו שהארה זו היא משם מ"ה דאדם קדמון, ועתה אמרנו מיסוד אדם קדמון? כי באמת שם מ"ה זה דמצחא נמשך מזיווג דע"ב ס"ג דאדם קדמון. והכלל הוא, שהוא הארה וגילוי פנימית מאין סוף המאיר בפנימית אדם קדמון. וגם יש לבאר על דרך מה שכתב בהג"ה לאוצרות חיים דף ל"א ע"ב המתחלת הנה נודע מה שכתב האריז"ל בספר דרושים דף י"ב כו', ומזה יבין המשכיל עד היכן גדולת הארה זו שעל ידי המילה ודו"ק.]

והנה מצד הגילוי הזה הוא שדיברו תנאים אחרים [[נדרים לא ב|בסוף פרק ג דנדרים שם]], ומהם אמרו: "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות", ומהם אמרו: "גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה" כו', כי הגילוי הזה הוא למעלה מגלוי הארה שבשבת, וכמו שיתבאר בעזר ה': 


ולהבין כל זה, כתיב "למנצח על השמינית" ([[תהלים יב א]]), ואמרו רז"ל ([[מנחות מג ב]]) שאמר דוד שירה כשראה עצמו בבית המרחץ ערום מכל מצוה, כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו, וזהו "למנצח על השמינית", על מילה שניתנה בשמיני. ובפירוש "למנצח" איתא בזוהר: תמן נצח תמן מל. ועל עניין המילה בשמיני דווקא אמרו רז"ל, כדי שיעבור עליו שבת אחת (רבות ויקרא כ"ז). ולפי זה קשה לכאורה, דאם כן לעולם היה ראוי להיות המילה מיד ביום א' בשבת? אמנם באמת כוונתם, שבת אחת מיום ליום ז' ימים, כי המילה היא במדריגה השמינית, והיא למעלה ממדריגת השבת שהיא השביעית. כי נתבאר לעיל פרק ה עניין השבת, שהוא גילוי הארת אצילות בבריאה יצירה עשייה שלמעלה מהפרסא, והיינו בחינת אתערותא דלעילא הבאה מאתערותא דלתתא דששת ימי המעשה, כי מי שטרח בערב שבת במלאכת הבירורים, כשמתפלל או לומד בכוח האכילה דנוגה, הרי נכלל חיות דניצוצי קדושה דשם ב"ן שבמאכל באחדות ה' המלובש באהבה זאת שנעשית מכוח המאכל, או ב"ברוך אתה ה'" שמוציא בפיו, וכן בשארי המצוות בצדקה וכיוצא. ועל ידי זה יאכל בשבת, מההמשכה שנעשית על ידי זה ממ"ה דתיקון, כי בשבת בורר אסור כידוע, והכוונה באכילה דשבת הוא באופן אחר, להתענג ולהמשיך תענוג עליון דעתיקא. ולכן השבת הוא השביעי, כי ו' יומין דחול הם בבחינת ירידה, והשביעית היא המלכות העולה למעלה להיות ע"ב, וזהו סוד "בואי כלה" כו'. 

אמנם המילה היא התגלות אור עליון, מבחינה שאין אתערותא דלתתא דרך העלאה והמשכה מגעת שם כלל, אלא שעל ידי העברת הערלה שהיא המנגד – אזי ממילא יאיר ויתגלה אור נפלא זה מאיליו ומצד עצמו. והגילוי הזה הוא מבחינה שלמעלה מתהו ותיקון, והוא המקור העושה התיקון מתהו, וזהו בחינת מלך השמיני הדר ששרשו מיסוד אדם קדמון שלמעלה מז' מלכין דמלכות דאדם קדמון שנשברו, והוא המתקן אותם, ולכן המילה בשמיני דווקא. 

וביאור זה, הנה פירוש עניין אדם קדמון הוא הנקרא רעוא דכל רעוין באדרא רבא, ובלשון העץ חיים, כשעלה ברצונו הפשוט, כי הנה "כל אשר חפץ ה' עשה" כתיב ([[תהלים קלה ו]]), שמיד ברצותו איזו דבר נתהווה אותו הדבר, "כי הוא צוה ונבראו" ([[תהלים קמח ה]]). והנה יש רצונות פרטיים, כמו כתר דאצילות, הוא עניין הרצון להתהוות האצילות, ועל דרך זה כתר דבריאה ויצירה עשייה. וכן בפרטות כתר דאבא ואמא, כתר דזעיר אנפין כו'. אמנם להיות המשכת רצונות פרטיים מאין סוף ברוך הוא הפשוט בתכלית ומושלל מתואר ותמונה פרטיים, עד שיתכן ההמשכה אליו בפרט, היה על ידי שמתחילה נמשך חפץ ורצון בכלל להיות התהוות כל הנמצאים שבד' עולמות, ומיד נתהוו כן כנ"ל, אלא שהתהוותם זו הוא בבחינת העלם והתכללות כולם יחד, וזהו סוד אדם קדמון, כי שם "אדם" מורה על היותו כולל הכל, וגם לשון "אדמה לעליון", כלומר לעצמותו יתברך שממנו היה הכל. והגם שאין ערוך לאדם קדמון אליו יתברך, ונקרא אדם דבריאה להיותו בריאה ממש יש מאין, כמו שהדומם היותר אחרון דעשייה נברא יש מאין, כי קמיה יתברך כולא כלא חשיבין ממש. מכל מקום הדמיון הוא לעניין זה, שהוא אור כללי וכולל לכל העולמות בהתכללות א', כמו שכתוב בעץ חיים [ונתבאר במקום אחר על  פסוק "יביאו לבוש מלכות" ([[אסתר ו ח]]) ועל פי מאמר הזוהר: "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"]. ואחר כך נמשכו ממנו מההעלם אל הגילוי על ידי המשכת הרצון בפרט, להיות רצון להתהוות החכמה והבינה ותוצאותיהם בפרטי פרטות. 

והנה מובן למשכיל כמה מעלת עילת תהילת בחינת גילוי הארה זו דאדם קדמון, וגבוה מאד נעלה מבחינת החכמה וההשגה דאצילות, שהרי הוא כולל אצילות ועשייה בהשוואה אחת, אם כן זהו הוראה על עוצם הפלאתו מערכם. ובחינת יסוד אדם קדמון הוא השפעה ממנו על דרך משל למטה, שההמשכה הנשפעת משם היא ממוחין שבראש, והוא עניין גילוי חפץ ה' ורצונו הפשוט שבתחילת בריאת כל העולמות ותכליתם. והגילוי הזה למטה הוא על ידי כריתת הערלה:



===ב.ב=== 
'''והעניין''', כי ההפרש בין בחינת אור האצילות לאדם קדמון הוא, כי האצילות הוא האור הבא ומאיר בבחינת התלבשות והעלמים רבים, וכנודע דל' כלים דזעיר אנפין מתלבשים בבריאה יצירה עשייה, הפנימיים בבריאה, והתיכונים ביצירה, והחיצוניים בעשייה. והארה זו היא מאירה ממש בבחינת פנימיות המקבלים, להחיות הנמצאים דעשייה על ידי שמתלבש ומאיר בתוכיותם, שזהו סוד העשרה מאמרות, דכתיב: "לעולם ה' דברך נצב בשמים" ([[תהלים קיט פט]]), כדפירש [[תניא שער היחוד והאמונה א|בלקוטי אמרים חלק ב (פרק א)]]. ואם כן יפלא, למה העשיה בבחינת פירוד? אבל הטעם, לפי שהארה זו אינה מאירה כמו שהיא בעצמותה, אלא מתעלמת בלבושים רבים, עד שאף על פי שיחיה ממנה המקבל, עם כל זה לא יראנה על דרך משל. ואמנם עניין העילוי בשבת הוא לקבל האצילות שלא על ידי העלמים כל כך. ועל כל פנים לפי שאור האצילות מתלבש בפנימיות המקבל על ידי לבושים, על כן אין הקליפות מונעים אורו, ויוכל להאיר באדם גם בהיות הערלה נמצאת בו, כמו שמצינו שהיה אברהם נביא גם טרם שנימול. והנבואה הוא עניין גילוי הארת האצילות, לחזות גילוי אלקותו יתברך שלמעלה מהטבע דעשיה, כי מאחר שיוכל להתלבש בלבושים רבים, הנה בהם ועל ידם יהיה מתעלם מהקליפות הנקראים ערלה כנ"ל. וכמו כן אנו שומרים השבת בין הגוים הנמשכים מהיכלות החיצונים, והשבת הוא גילוי האצילות (וגם הערל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ישנו בשמירת השבת), אלא שזהו על ידי לבושים. מה שאין כן בחינת אדם קדמון, שהוא רצונו יתברך הנקרא רעוא דכל רעוין, אשר איננו מאיר בבחינת התלבשות בלבושים והעלמים, וכמו שנתבאר לעיל שכולל אצילות ועשייה כאחד, כי הוא שוה ומשוה שניהם ומופלא מהם, אלא הארתו הוא בבחינת מקיף. ולכן רגלי אדם קדמון מסתיימים בעשייה, מה שאין כן אור האצילות, הרי יש מסך בינו לבריאה וכו'. והטעם הוא, כי ענין הארת האצילות הוא להתלבש בתוכיות המקבל, וזה אי אפשר כי אם על ידי מסכים והעלמות כנ"ל. מה שאין כן אדם קדמון הוא מקיף לכולם וכוללם יחד. 

אמנם זאת היא תורת האדם בעולם הזה, להמשיך גילוי אלקות מההעלם אל הגילוי. ולזאת כשימשיך העלם דאדם קדמון לידי גילוי בבריאה יצירה עשייה ובנפש האדם, ורצונו לומר שיאיר בבחינת גילוי ממש ולא בבחינת מקיף כנ"ל, הנה אז על כל פנים מצטרך להעביר הקליפות, כי מאחר שאין אורו מתלבש בלבושים, כי הוא בחינת אין סוף אשר לא יכילוהו הלבושים, הנה אם יאיר כך – ייהנו הקליפות ממנו. וגם הם מונעים אורו באמת, כי "לרשע אמר אלקים מה לך" כו' ([[תהלים נ טז]]) ואין אני והוא יכולים לדור בעולם אחד ([[סוטה ה א]]). ולזאת כשכורתים הערלה ומעבירים הקליפות כפי שנתבאר לעיל, מאיר הארת אדם קדמון בבן ישראל הנולד, כי נעשה גופו טהור וקדוש להאיר תוספת עילוי בנפשו מבחינת אדם קדמון הנ"ל על ידי אצילות בריאה יצירה עשייה כפי שרש נשמתו. כי ההארה הזאת נמשכת תחלה באצילות, וזהו ענין גילוי ה' חסדים שנמשכים ממ"ה דאדם קדמון, שעל ידי המילה הם מתגלים בנצח והוד דזעיר אנפין במקום הגלוי, ואחר כך על ידי הפריעה ביסוד, ומשם למטה עד שמאיר גם כן בנפש האדם. 

ולזאת המילה בשמיני דוקא, כי היא מבחינת אדם קדמון ששם שורש מלך השמיני הדר, שהוא שם מ"ה שממצחא דאדם קדמון הנ"ל, והוא למעלה מגילוי אלקות שבשבת, שהוא מבחינה הנקראת שביעי, כי ששת ימים הם ימי המעשה והירידה, והשביעית היא העליה למעלה כדכתיב: "כי בו שבת" וגו' ([[בראשית ב ג]]). אמנם מקורם ושורשם המוריד והמעלה הוא עניין בחינה השמינית דשם מ"ה דאדם קדמון, מלך השמיני כנ"ל. 

וזוהי הכוונה במה שאמרנו לעיל ([[#ב.א|חלק ב פרק א]]) שהמילה היא בחינת אתערותא דלעילא שלמעלה מאתערותא דלתתא, כי אינה כמו שאר מצוות עשה, שעל ידי האתרוג מתעורר בחינת אתרוג שלמעלה על דרך משל; מה שאין כן במילה, שהגילוי הוא מבחינה גבוה מאד נעלה שאי אפשר לעוררה בדרך זה, כי אין לו כלי למטה כלל, כי אם על ידי העברת המונע והמנגד היא הערלה – ממילא ומעצמו יאיר אורו (וכמו שנתבאר במקום אחר בעניין הלא תעשה שהם למעלה ממצוות עשה. ואפשר לומר שלכן אין חייבים כרת על שום מצות עשה כי אם על לא תעשה מלבד מילה ופסח, וגם בפסח כתיב "וכל ערל לא יאכל בו" ([[שמות יב מח]]), כי הכרת שתכרת הנפש לגמרי משרשה אינה אלא על ידי הפגם שמגיע בשורש שרשה בחינת אדם קדמון כי "אתם קרויים אדם", והמבין יבין). וכל המצוות שעשה אברהם אבינו עליו השלום לא נקרא תמים עד שמל וכדאיתא סוף פרק ג דנדרים {{הפניה-גמ|נדרים|לב|א}}, משום שהתמימות היא ההארה משלימותא דכולהו, בחינת אדם קדמון הכולל כל ההשתלשלות, וזהו על ידי המילה דווקא; מה שאין כן הנבואה שמאצלות' היה לו תחילה כנ"ל, אבל לגילוי הארה זו נצטוה למול ואז נקרא "אדם", כי "אתם קרויים אדם" ([[יבמות סא א]]) על שם ההארה דאדם קדמון שבהם כנ"ל, וכמו שכתבתי גם כן בעניין מצות פריה ורביה בסדר בראשית עיין שם. וגם נתבאר בתורה על פסוק "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת" כו' ([[דברים ל יא]]) עיין שם:

===ב.ג===
(ועניין הפריעה, שאמרו רז"ל: "מל ולא פרע כו' כאילו לא מל" ([[שבת קלז א]]), ואברהם מל ופרע (תוס' [[יבמות עא ב#תוס'|יבמות עא ב]] ד"ה לא ניתנה וד"ה מאי), ובמדבר לא פרעו, עד שלדור באי הארץ אמר ה' אל יהושע כו' "מול את בני ישראל שנית" כו' ([[יהושע ה ב]]) והיינו לפרוע, כדאיתא בפרק הערל ביבמות ({{הפניה-גמ|יבמות|עא|ב}}). 

והעניין, כי הנה באופן התגלות דאור אדם קדמון יש כמה מדריגות, ואם הגילוי בא ממקום גבוה ומדריגה נעלית ביותר – אזי צריך להסיר גם בחינת הערלה הדקה, היא עור הפריעה, שהיא עור של העטרה תחת הערלה הגסה, כי גם היא מונעת לגילוי אור זה, כי לגבי אור זה גם היא להסתר והעלם יחשב, ועל דרך הנ"ל בעניין ההפרש בין האצילות לאדם קדמון עיין שם. אבל כשאין הגילוי בא שם ממקום ומדריגה הגבוה כל כך – אזי אין צריך להסיר רק בחינת הערלה הגסה בלבד, אבל בחינת הערלה הדקה אינה מזקת כל כך. ובהיות בני ישראל במצרים עדיין לא האיר מבחינה פנימית דאדם קדמון זה, על כן לא נצטוו עדיין על מצות פריעה אלא על המילה בלבד, עד בבואם לארץ ארץ אשר ה' דורש אותה ועיני ה' בה, נצטוו גם על הפריעה*:
* ['''הג"ה:''' להבינך זה, נוכל לומר על דרך אמירת רבותינו ז"ל ([[בבא קמא נ א]]): "וסביביו נשערה מאד", שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וכמו עניין תאוות היתר, שלבאי סוד ה' צריכים להתרחק גם מהם ונדרים סייג לפרישות, כי כל מי שיטהר מחשבותיו להשרות עליו קדושה עליונה צריך להתרחק ביותר משמץ הרע, וכמו שכתבו בכל ספרי המוסר. ועיין בהקדמה לעץ חיים באזהרת הרח"ו למי שרוצה לטייל בפרדס:]

ובזה יובן פירוש הפסוק: "למנצח על השמינית", שאמרו רז"ל ([[מנחות מג ב]]) שזוהי השירה שאמר דוד על המילה שניתנה בשמיני. דלכאורה קשה, מדוע תלה דוד שירה שלו במה שניתנה בשמיני דווקא, ומה לו אילו היתה ניתנה בשביעי, מאחר שעיקר השירה שלו על הברית שחתם בבשרינו, כידוע שאמר זה כשראה עצמו בבית המרחץ ערום כו'? אך העניין מטעם שנתבאר לעיל, שמעלת ומדריגת המילה היא בהיותה גילוי האור עליון שלמעלה מהשתלשלות ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה, והוא האור כללי אשר הוא ראשית ההמשכה ממנו יתברך להיות חיות כללי לכל העולמות ונקרא רעוא דרעוין, שהוא חפץ ורצון עליון יתברך המאיר בנפש האדם על ידי המילה, והוא הנקרא בחינת "שמיני" כי הוא עניין מלך הח' הדר וכמו שנתבאר לעיל באורך. ואמרו שירה זו בלשון ניצוח, כמו שאמר: "למנצח", וכדפירשו בזוהר: "תמן נצח תמן מ"ל", ופירוש מ"ל נתבאר לעיל שהם ע' אורות דחסדים המתגלים במקום הגלוי דזעיר אנפין על ידי המילה, וזה בא על ידי הנצח, "תמן נצח" דווקא אז "תמן מל". 

והעניין, כי כל ההשתלשלות {{קיצור|דאבי"ע|דאצילות בריאה יצירה עשייה}} מתחיל {{קיצור|מנה"י|מנצח הוד יסוד}} {{קיצור|דא"ק|דאדם קדמון}} וכמו שכתוב בדוכתי טובא בעץ חיים, ומהם בשער תלת רישין ובשער עתיק עיין שם, שהתחלת פרצוף {{קיצור|ע"י|עתיק יומין}} הוא מהטבור דא"ק ולמטה, מה שאין כן בעולמות שלמטה {{קיצור|שא"א|שאריך אנפין}} מלביש {{קיצור|לז"ת|לז' תחתונות}} דע"י ולא לנה"י לבד, וכן {{קיצור|או"א|אבא ואמא}} מלבישים לזרועות כידוע: 


וביאור זה, הנה ביאור עניין המידות למעלה ידוע על דרך מה שכתוב [[תניא חלק ד טו|באגרת הקדש (סימן טו)]] במאמר המתחיל "להבין דברי חכמים וחידותם" כו'. אך להבין בתוספת ביאור עניין הנצח שהוא הנקרא ענף החסד, ומבשרי אחזה, כי יש ג' בחינות בחסד על דרך משל, האיש שעושה חסד בטוב טעם ודעת, שמשכיל בחכמתו שצריך לעשות הטוב והחסד ההוא, והוא בחינת שכל ומוחין שבמידות, וכמו מתן אדם לצדקה ביד פתוחה ונפש חפיצה ודעת שלימה מידיעתו במעלת מצות הצדקה המביאה חיים ורב טוב לעולם. '''הב',''' החסד אשר אין בו הכרח וחיוב מצד השכל כלל, רק מצד שטבעו מחייב ומכריח שישפיע טוב, גם שהוא בלתי טעם, רק מצד הטבע, והוא עצמית החסד. ועם היות כי אין בו הארת המוחין, מכל מקום יש בו טוב טעם ותענוג עצום מאד בהשלימו מידתו. וכמו שמצינו באברהם שנטע אשל, ונצטער אם לא היה מוצא למי ליתן לאכול ולשתות, שהצער הוא היפוך העונג. '''והג',''' הוא הנצח ענף החסד, רוצה לומר איש שאינו חסדן בטבעו כל כך, רק שמתנצח לעשות חסד גם שאין לו בזה טוב טעם ותענוג כלל, וכאילו הוא מתעקש לומר: מכל מקום כך אעשה, עם כי אין בזה טעם ודעת, אשר בחינה זו נקראת ניצוח. והיא גם כן מידה ממידות המוטבעים באדם. ועל דרך זה היה נתינת אברהם לאכול לערביים, שבוודאי לא היה אוהב אותם. 

ועל דרך זה יובן עניין בחינת נצח דאדם קדמאה, הגם כי אין ערוך מלדמות אליו יתברך ממעשה בני אדם, וכמו שכתב שם באגרת הקדש (סימן ט"ו) על פסוק "ואנכי עפר ואפר" כו' ([[בראשית יח כז]]), מכל מקום דברה תורה כלשון בני אדם לשכך האוזן במה שיכולה לשמוע, שמצד ריחוק מעלת כל העולמות ואפיסתם אצלו יתברך, כי כלא חשיבי ממש, ולזאת כינו ההשפעה אליהם מאין סוף על ידי האדם קדמאה בשם מידת הניצוח בלבד, כאילו הוא רק בחינת ניצוח לבד בלא טעם ודעת על דרך משל. שהרי באמת היו כלא היו כל הנבראים ואין עוד מלבדו, ומה נחשבים המה להשפיע חיות אליהם על ידי העלמות והסתרים? אלא שכך עלה במחשבה כו', לזאת כל ההשתלשלות מתחיל מנצח דאדם קדמאה, וכמו שכתב בעץ חיים דבחינת עתיקא קדישא הוא הארת אור אין סוף שבנצח הוד יסוד דאדם קדמאה המתלבש בעתיק יומין עיין שם:

ואמנם אף על פי שהנצח הוא מדריגה היותר אחרונה כנ"ל, מכל מקום הנה יש בניצוח מעלה יתירה, עד שבו ועל ידו נמשך מפנימיות המשפיע. ולזה על ידי נצח דאדם קדמאה נמשך גם כן מפנימיותו דייקא. וזהו עניין המילה, שהיא התגלות ע' אורות דחסדים, שהם ממ"ה דאדם קדמאה כנ"ל, ובאים על ידי הנצח דווקא, תמן נצח תמן מל. ויובן על דרך משל באדם התחתון, שהניצוח מגיע בבחינת פנימית ועצמות הנפש למעלה מהשכל, וכמו שאנו רואים שעניין הנצח הוא להתגבר על השכל, שאף על פי שהשכל יגזור בהיפוך, יעמוד כח הנצחון ויגבור על השכל. והוא מצד כחו בבחינת רצון העצמי הפשוט שלמעלה מהחכמה. וגם אנו רואים במלך בשר ודם, שיש לו מטמונות וסגולת מלכים אשר עין לא ראתה, ויוכל להוציאם בהוצאות כדי לעמוד בנצחונו לנצח מלך זולתו, מה שלא היה מוציאם בשביל שום תענוג שבעולם. הרי נראה בעליל איך שמדת הניצוח מגיע בעצמיות הנפש, למעלה מכל מיני התפשטות התענוג שבכחות הנפש ובחושיה, והוא הרצון שלמעלה מהחכמה. וכמו כן יובן למעלה עניין בחינת נצח דאדם קדמאה, להשפיע בבחינת ניצוח לבד כאילו הוא בלי טעם גלוי, והוא למטה מהחכמה והחסד שיש בהם טוב טעם גלוי כנ"ל. אכן הנה שרשו נעלה בבחינת פנימית אדם קדמאה, דהיינו ברצון הפשוט שלמעלה מעלה מחכמה דאדם קדמאה. 

ובזה יובן מה שכתוב*) "כי עם קשה עורף הוא וסלחת" ([[שמות לד ט]]). פירוש, לפי שהם "קשה עורף" ממדת הנצח, לאכפייא {{קיצור|לסט"א|לסטרא אחרא}} בדרך נצחון, על כן "וסלחת", שהסליחה היא מבחינת הכתר, ארך אפים, שהנצח שרשו משם. וכן אנו רואים גם בגשמיות, שההילוך שברגלים יבא לתינוק באחרונה אחר היניקה, הגם שיש לו מעט השכלה קודם, והיינו מפני ששורש ההילוך שברגלים, שהוא בחינת נצח והוד, תרין סמכי קשוט, מגיע בעצמות הנפש שלמעלה מהשכל, כנ"ל: 

* הג"ה:
: *) כי ודאי פשוט, שבאמת אין השפעה זו שמנצח באמת רק בחינת ניצוח בלבד חס ושלום, אלא העניין שהתגלותה הוא מבחינת נצח, כי למקבלים אי אפשר להתגלות טוב טעמה ונראה כאילו הוא רק בחינת ניצוח בלבד, להיות כי טוב טעמה הוא למעלה גם מבחינת חכמה דאדם קדמאה, אלא מבחינת גלגלתא דאדם קדמאה שהוא בחינת רצון הפשוט שלמעלה מהחכמה, ובו שורה התענוג הפשוט שהוא עניין בחינת עתיק שיש שם כמו שכתבנו לעיל פרק א בהג"ה משם הג"ה לאוצ"ח כו' עיין שם. והתגלות בחינה זו אינה כי אם בבחינת נצח דווקא, להיות נראה כאילו אין בו טעם ולמטה מהחכמה, וכנודע {{קיצור|דנו"ה|דנצח והוד}} הם שני בדי ערבות שאין בהם טעם וריח. ועניין המילה כבר נתבאר לעיל {{קיצור|שה"ח|שה' חסדים}} שרשם ממ"ה דאדם קדמאה הנמשך ממצחא, שבמצחא מאיר מבחינת יסוד דעתיק דאדם קדמאה כמו שכתב באוצ"ח הנ"ל, שהוא בחינת שעשוע המלך בעצמותו, על כן הוא דווקא על ידי הנצח, תמן נצח תמן מ"ל, ע' אורות דחסדים הנ"ל. 
:ועוד יש לומר בביאור הבנת העניין, שעל ידי הנצח מתגלה פנימית השפע, וכי שורש ההשתלשלות הוא מנצח דאדם קדמאה. והוא, שעניין ניצוח זה הוא לאכפיא {{קיצור|לסט"א|לסטרא אחרא}}, וכמשל המלך שלצורך נצחונו מבזבז אוצרותיו. וכך למעלה בחינת האוצרות הם בחינת {{קיצור|ה"ח|ה' חסדים}} הנ"ל, שהם סתומים למעלה מעלה, כי סדר ההשתלשלות הוא {{קיצור|דאו"א|דאבא ואמא}} יונקים ממזלות, {{קיצור|וזו"נ|וזעיר ונוקביה}} מקבלים מאו"א כו'. אמנם עניין המשכת מוחין ובחינת ה"ח הוא עניין הארה למעלה מהשתלשלות, והוא על ידי בחינת העלאת {{קיצור|מ"ן|מיין נוקבין}} ונמשך {{קיצור|מ"ד|מיין דכורין}}. וידוע דהמ"ן הוא מבירורי ניצוצות שבנוגה, והרי זה כעניין ניצוח המלחמה, שאזי מתגלים האוצרות. והתגלותם על ידי נצח, כי משם ואילך מתגלים החסדים, מה שאין כן {{קיצור|בחו"ג|בחסד וגבורה}} ושליש {{קיצור|ת"ת|תפארת}} הם מכוסים עדיין כדאיתא בעץ חיים. וזהו שאמרו: "והנצח" זו בניין ירושלים ([[ברכות נח א]]), וכמו שנתבאר במקום אחר באורך על פסוק "צדקת פרזונו בישראל" ([[שופטים ה יא]]), "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות" ([[פסחים פז ב]]), כדי שיהיה להם בחינת אתכפיא וימשיכו בחינת נצח והתגלות ה"ח על ידי שגם המה יגלו אוצר של יראת שמים שלהם לצורך הניצוח לאכפיא כו', עיין שם היטב ותמצא נחת, כי הוא ענין אחד עם המבואר כאן בעניין העברת הערלה שהוא גם כן בבחינת נצח ותמן נצח תמן מל. ע"כ הג"ה.]

וזהו סוד "למנצח על השמינית" דייקא, שהוא עניין גילוי בחינת יסוד דאדם קדמאה כנ"ל, שזהו דווקא על ידי בחינת נצח, תמן נצח תמן מ"ל, שעל ידי זה דייקא נמשך השפע מפנימית אדם קדמאה שהם {{קיצור|ה"ח|ה' חסדים}} הנ"ל, ומאירים עד היסוד כו'. ולכך מילה בשמיני דוחה שבת, שהוא למעלה מהשבת, וזהו סוד "וביום השמיני ימול" ([[ויקרא יב ג]]), וגם זה סוד "זאת בריתי" כו' ([[בראשית יז י]]) "ביני וביניכם" ממש, כי על ידי זה מאיר בכל נפש מישראל מבחינת פנימית אלקותו יתברך ממש. והיינו דווקא על ידי העברת הערלה, שהיא לבוש שק המסתיר. וזהו שכתב החינוך, שיהיו מובדלים מהם בצורת גופם כו', כי גוף דאומות הוא לבוש שק וחול גמור המסתיר כנ"ל, מה שאין כן בישראל החולין הם על טהרת הקודש ועל ידי זה מאיר הארה נפלאה זו, {{קיצור|וד"ל|ודי למבין}}: