עריכת הדף "דרך מצותיך/מצות מילה" (פסקה)

===ב.א===
'''ומעתה''' נבוא בעזר ה' יתברך לבאר החלק השני, בענין התגלות ה' חסדים ביסוד מהו. 

ויש להקדים להבין מה שכתוב במדרש, ששאלה מטרוניתא אחת לר' עקיבא: אם אינו חפץ בערלה, למה ברא אותה? והשיב לה: תורמסין צריכין תיקון (עיין בראשית רבה פרשה י"א). ורוצה לומר, כי שאלתה היה אם אמת כן, שהערלה היא המסך מבדיל הנ"ל וצריך להעבירה, אם כן למה זה היה לברוא אותה, ושאחר כך יצוה לכורתה ולהעבירה? לא היה לבוראה לכתחילה. והיתה תשובתו, משל מן התורמסין, שנבראו גם כן באופן שאין ראויים לאכילה כמו שהם, ויצטרכו לתיקון על ידי האדם, ששולקין אותם ז' פעמים. 

וביאור עניין תשובה זו כך היא, שאין להיפלא על בריאת הערלה, להיות כי כך בא מסך מבדיל הנ"ל בסדר השתלשלות העולמות למעלה, אם כן האדם שנברא בצלם אלקים וכלול מכל העולמות בנפשו, וגם גופו הוא כלי מכון לשבתה ויש בו גם כן מכל העולמות, אם כן גם מן הקליפות נשפע בו, והוא הערלה שנתהוית מערלה שלמעלה מסך מבדיל הנ"ל. ואמנם עיקר הקושיא לא ניתרצה עדיין, כי למה היתה זאת להוות הערלה גם ברוחניות? ועל זה הוא התשובה מתורמסין. והעניין, שזה היה לתועלת האדם, שיהיה דבר מה שיצטרך הוא לתקן, וכמו שכתוב: "אשר ברא אלקים לעשות" ([[בראשית ב ג]]). ופירוש "לעשות" הוא לתקן, כמו "ועשתה את צפרניה" ([[דברים כא יב]]) ותרגומו "ותתקן". ופירוש, שבכל מה שברא אלקים, ברא באופן שעדיין יהיה צריך להתתקן להשלימו בתכלית השלימות. והמשל בזה מתורמסין, שצריכים תיקון לסיבת מזל שלהם המגדלם, שגם הוא צריך תיקון. והכוונה בזה עמוק עמוק, כי זהו סוד כל עניין מעשה התחתונים וזהו עבודתם שניתן להם, ועל ידי זה יהנו מיגיע כפם. והוא, להיות כי רצה האין סוף ברוך הוא להיטיב לטובים הטבה שלימה, שלא יהיה אפילו בושת למקבלים אותו, לכן שם ההנהגה הזאת במה שנתן בתחילה מקום להתהוות הרע, וחזרתו לטוב הוא על ידי נשמות ישראל והם ישלימו זאת. וגם כי באמת תיקון הרע בסור מרע ועשה טוב – זהו ממש הגורם גילוי יחודו של אין סוף ברוך הוא, שהוא עצמו תענוגן של נשמות, ומפרי פי איש תשבע בטנו ([[משלי יח כ]]) על דרך משל, והוא עצמו מחסדיו הנפלאים, שסיבב עניין השבירה להיות נפילת הניצוצות והכלים ממקום גבוה רם ונשא כל כך לבירא עמיקתא, בנוגה דבריאה יצירה עשייה (ומלבד זה גם הלביש כחות רוחניים דנוגה הנ"ל בדומם צומח חי מדבר שבעולם השפל, שזהו עוד ירידה. וכח הירידה זאת באה מעצמות אין סוף ברוך הוא הסובב כל עלמין שלמעלה מעלה גם מנקודים דתהו, וגם למעלה מאדם קדמון, והיינו על ידי רצונו יתברך המקיף, וכמו שכתוב: "תכון תבל בל תמוט" ([[תהלים צג א]]) וכמו שנתבאר במקום אחר). וזהו הכח הנפלא שבכל הדברים הגשמיים דדומם צומח חי מדבר, עד שהתיקון וקיום המצוות שבהם יגרום ממש גילוי יחוד הנ"ל, ושכר מצוה נתהווה מגוף המצוה ממש. וזהו סוד "מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", וזהו סוד מיין נוקבין ומיין דכורין שבעץ חחיים ואתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שבזהר:

'''והנה''' זהו התירוץ לעניין המילה, כי על ידי העברת ערלה מתגלה עוד גילוי הארה חדשה מאין סוף ברוך הוא מאד נעלה מההארה שהיה בלעדה, כי נתבאר לעיל ענין הערלה, שהיא המבדלת ומונעת הארת האצילות מלהתפשט להלאה עוד, מה שאין כן על ידי המסך ופרכת הנ"ל עדיין זורחת הארת האצילות, וגם על ידי סנדל, וזהו חולין שנעשו על טהרת הקדש כנ"ל. והנה על ידי העברת הערלה, מלבד שנמשך הארת האצילות, נמשך אור חדש מלמעלה מעלה מאצילות, והוא מבחינת המאיר באדם קדמון. וזהו גם כן סוד ה' חסדים שנזכרו באוצרות חיים, שהם נמשכים מאבא ואמא, ואבא ואמא מקבלים אותם ממ"ה דאריך הנמשך ממ"ה דמצחא דאדם קדמון, כידוע למעיין בכתבי האריז"ל. וזהו שאמר באברהם: "אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים" ([[בראשית יז ד]]), "ואני" בזקף גדול, כי "אני" אותיות "אין" מורה על בחינת הכתר, ואדם קדמון הוא כתר בכללות העולמות. וזהו בזקף גדול, מורה על הפלגת העלייה. וכל זה הוא לפי ש"בריתי אתך" בהעברת הערלה למטה, מתגלה בחינת יסוד הפנימי שבכל עולם ומתעברת הערלה ממנו, והיסוד עולה למעלה מעלה עד בחינת יסוד דאדם קדמון(*) שמתגלה ומאיר למטה ביסודות העולמות, ומהם בנפש האדם. ועל זה נאמר: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" כו' ([[תהלים צב יג]]):

*[הג"ה:
:(*) ואל תקשה מה שמתחילה אמרנו שהארה זו היא משם מ"ה דאדם קדמון, ועתה אמרנו מיסוד אדם קדמון? כי באמת שם מ"ה זה דמצחא נמשך מזיווג דע"ב ס"ג דאדם קדמון. והכלל הוא, שהוא הארה וגילוי פנימית מאין סוף המאיר בפנימית אדם קדמון. וגם יש לבאר על דרך מה שכתב בהג"ה לאוצרות חיים דף ל"א ע"ב המתחלת הנה נודע מה שכתב האריז"ל בספר דרושים דף י"ב כו', ומזה יבין המשכיל עד היכן גדולת הארה זו שעל ידי המילה ודו"ק.]

והנה מצד הגילוי הזה הוא שדיברו תנאים אחרים [[נדרים לא ב|בסוף פרק ג דנדרים שם]], ומהם אמרו: "גדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות", ומהם אמרו: "גדולה מילה שדוחה את השבת חמורה" כו', כי הגילוי הזה הוא למעלה מגלוי הארה שבשבת, וכמו שיתבאר בעזר ה': 


ולהבין כל זה, כתיב "למנצח על השמינית" ([[תהלים יב א]]), ואמרו רז"ל ([[מנחות מג ב]]) שאמר דוד שירה כשראה עצמו בבית המרחץ ערום מכל מצוה, כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו, וזהו "למנצח על השמינית", על מילה שניתנה בשמיני. ובפירוש "למנצח" איתא בזוהר: תמן נצח תמן מל. ועל עניין המילה בשמיני דווקא אמרו רז"ל, כדי שיעבור עליו שבת אחת (רבות ויקרא כ"ז). ולפי זה קשה לכאורה, דאם כן לעולם היה ראוי להיות המילה מיד ביום א' בשבת? אמנם באמת כוונתם, שבת אחת מיום ליום ז' ימים, כי המילה היא במדריגה השמינית, והיא למעלה ממדריגת השבת שהיא השביעית. כי נתבאר לעיל פרק ה עניין השבת, שהוא גילוי הארת אצילות בבריאה יצירה עשייה שלמעלה מהפרסא, והיינו בחינת אתערותא דלעילא הבאה מאתערותא דלתתא דששת ימי המעשה, כי מי שטרח בערב שבת במלאכת הבירורים, כשמתפלל או לומד בכוח האכילה דנוגה, הרי נכלל חיות דניצוצי קדושה דשם ב"ן שבמאכל באחדות ה' המלובש באהבה זאת שנעשית מכוח המאכל, או ב"ברוך אתה ה'" שמוציא בפיו, וכן בשארי המצוות בצדקה וכיוצא. ועל ידי זה יאכל בשבת, מההמשכה שנעשית על ידי זה ממ"ה דתיקון, כי בשבת בורר אסור כידוע, והכוונה באכילה דשבת הוא באופן אחר, להתענג ולהמשיך תענוג עליון דעתיקא. ולכן השבת הוא השביעי, כי ו' יומין דחול הם בבחינת ירידה, והשביעית היא המלכות העולה למעלה להיות ע"ב, וזהו סוד "בואי כלה" כו'. 

אמנם המילה היא התגלות אור עליון, מבחינה שאין אתערותא דלתתא דרך העלאה והמשכה מגעת שם כלל, אלא שעל ידי העברת הערלה שהיא המנגד – אזי ממילא יאיר ויתגלה אור נפלא זה מאיליו ומצד עצמו. והגילוי הזה הוא מבחינה שלמעלה מתהו ותיקון, והוא המקור העושה התיקון מתהו, וזהו בחינת מלך השמיני הדר ששרשו מיסוד אדם קדמון שלמעלה מז' מלכין דמלכות דאדם קדמון שנשברו, והוא המתקן אותם, ולכן המילה בשמיני דווקא. 

וביאור זה, הנה פירוש עניין אדם קדמון הוא הנקרא רעוא דכל רעוין באדרא רבא, ובלשון העץ חיים, כשעלה ברצונו הפשוט, כי הנה "כל אשר חפץ ה' עשה" כתיב ([[תהלים קלה ו]]), שמיד ברצותו איזו דבר נתהווה אותו הדבר, "כי הוא צוה ונבראו" ([[תהלים קמח ה]]). והנה יש רצונות פרטיים, כמו כתר דאצילות, הוא עניין הרצון להתהוות האצילות, ועל דרך זה כתר דבריאה ויצירה עשייה. וכן בפרטות כתר דאבא ואמא, כתר דזעיר אנפין כו'. אמנם להיות המשכת רצונות פרטיים מאין סוף ברוך הוא הפשוט בתכלית ומושלל מתואר ותמונה פרטיים, עד שיתכן ההמשכה אליו בפרט, היה על ידי שמתחילה נמשך חפץ ורצון בכלל להיות התהוות כל הנמצאים שבד' עולמות, ומיד נתהוו כן כנ"ל, אלא שהתהוותם זו הוא בבחינת העלם והתכללות כולם יחד, וזהו סוד אדם קדמון, כי שם "אדם" מורה על היותו כולל הכל, וגם לשון "אדמה לעליון", כלומר לעצמותו יתברך שממנו היה הכל. והגם שאין ערוך לאדם קדמון אליו יתברך, ונקרא אדם דבריאה להיותו בריאה ממש יש מאין, כמו שהדומם היותר אחרון דעשייה נברא יש מאין, כי קמיה יתברך כולא כלא חשיבין ממש. מכל מקום הדמיון הוא לעניין זה, שהוא אור כללי וכולל לכל העולמות בהתכללות א', כמו שכתוב בעץ חיים [ונתבאר במקום אחר על  פסוק "יביאו לבוש מלכות" ([[אסתר ו ח]]) ועל פי מאמר הזוהר: "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא"]. ואחר כך נמשכו ממנו מההעלם אל הגילוי על ידי המשכת הרצון בפרט, להיות רצון להתהוות החכמה והבינה ותוצאותיהם בפרטי פרטות. 

והנה מובן למשכיל כמה מעלת עילת תהילת בחינת גילוי הארה זו דאדם קדמון, וגבוה מאד נעלה מבחינת החכמה וההשגה דאצילות, שהרי הוא כולל אצילות ועשייה בהשוואה אחת, אם כן זהו הוראה על עוצם הפלאתו מערכם. ובחינת יסוד אדם קדמון הוא השפעה ממנו על דרך משל למטה, שההמשכה הנשפעת משם היא ממוחין שבראש, והוא עניין גילוי חפץ ה' ורצונו הפשוט שבתחילת בריאת כל העולמות ותכליתם. והגילוי הזה למטה הוא על ידי כריתת הערלה: