עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/צו (וחג הפסח)" (פסקה)

==צו,  י״א==
הים ראה וינוס כו׳. ההרים רקדו כאילים כו׳. והנה צ״ל למה ההרים רקדו והים ראה וינוס. ובשל״ה במסכת פסחים שלו פי׳ כי הניסה הוא העבודה מיראה והריקוד הוא העבודה מאהבה. והוא בחי׳ שר ובחי׳ עבד. והנה בהתגלות המלך אזי בחי׳ שר שעבודתו בשמחה תגדל שמחתו וזהו ההרים שהם מדות דאצילות שמשם שרש הנשמות הנק׳ אחים למקום כשר לפני המלך ולכן רקדו. ובחי׳ עבד שעבודתו ביראה אזי בהתגלות המלך תפול האימה והפחד ביותר וזהו הים שמשם שרש בחי׳ כעבד לפני המלך ראה וינוס כו׳ (ועמ״ש מענין שר ועבד סד״ה רני ושמחי בת ע״ש בד״ה הנה בת כו׳. ועיין רבות בשלח פכ״א מפני מה אתה בורח אמר לו הים מפני אלוה יעקב מפני יראתו של הקב״ה והוא ע״ד וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, ועיין עוד מענין הים ראה וינוס ברבות במדבר פרשה א׳ דר״ט ג׳ ובפ׳ עקב גבי אתה עובר היום את הירדן דף רצ״ב ג׳. מקץ ס״פ פ״ז זח״ב מ״ט סע״א ר״ל ע״ב). ולהבין זה בתוספת ביאור הנה מתחלה יש להקדים ענין שביעי של פסח שבו נקרע הים ומבואר בפע״ח שהוא ג״כ ענין לידת הנשמות. וז״ש ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. והענין כי נשמות  ישראל עלו במחשבה ואז נק׳ אחים ורעים להקב״ה. ופי׳ אחים ורעים היינו להיות כי קוב״ה הוא בחינת אור א״ס ב״ה כשמלובש במדות דאצילות כי א״ס ב״ה בעצמו לאו מכל אינון מדות איהו כלל ולא יתכן על העצמות קריאת שם כלל אלא רק על בחי׳ התגלותו ואז נק׳ הוי׳ יו״ד חכמה ה׳ בינה כו׳. 
והנה ס״ר נשמות ישראל שנמשכים מס״ר אותיות המחשבה נק׳ אחים לקוב״ה שהם המדות וכמו עד״מ במחשבת שכל שהאותיות הם כעצם א׳ עם מהות השכל שבתוכם וכן מחשבת המדות עם המדות כו׳ ואז הם בחי׳ אלקות ממש כי באצילות איהו וחיוהי וגרמוהי חד כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה זכור את יום השבת ובד״ה אני ישנה גבי רעיתי ובד״ה שחורה אני גבי בנות ירושלים וע״פ ושמתי כדכד) ובכדי שתתהוה הנשמה בבחי׳ יש להיות בחי׳ נברא שהוא בחי׳ נפרד מאין ממש שהרי בהיותה באצילות היא בחי׳ אלקות ממש כי גם מה שנקרא בשם אותיות מחשבה הכל לשכך האזן. אבל כי לא מחשבותי מחשבותיכם כתיב הוא ע״י מדת מלכותו ית׳ (וכמ״ש באגה״ק בד״ה איהו וחיוהי) שהיא הנק׳ לבוש להעלים ולהסתיר עד שיוכל להיות בחי׳ יש וכמ״ש ה׳ מלך גאות לבש כי מדת המלוכה היא הלבוש הגורם להיות התהוות היש כי אין מלך בלא עם והיינו נפרדים דוקא שעליהם יתכן המלוכה להיות בבחי׳ התנשאות עליהם והם יהיו באימה כו׳ שהרי על מאה בנים לא יקרא האב מלך. ולכן נק׳ המל׳ ים. (ועמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב בענין והים עליהם מלמעלה). כי הנה כל מה שיש ביבשה יש בים רק שאין נראין לעין כי מי הים מכסים עליהם, וכך למעלה הנה אותיות יהי אור יהי רקיע המחיה את כל העולמות הם באצילות והים שהוא המל׳ מכסה עליהם בלתי יתגלו לנבראים המתהווים מהם שאם היו מתגלים היה הגשמיות בטל ברוחניות כמשל ביטול זיו השמש במאור עצמו ואינו נראה ליש אלא במקום שאין המאור נראה כו׳. כך גשמיות המתהווה היה בטל למקורו הוא רוחניות המהוה וא״א להיות מציאת נשמה ומלאך שהם בחי׳ נפרדים רק שהם באהבה כו׳ אלא כשאין האלקות בגילוי בראי׳ ממש. והעלם והסתר זה הוא ע״י המל׳ כי זה כלל גדול שהמל׳ היא הגורמת להיות בחי׳ יש כנ״ל ונק׳ לכך אימא תתאה מטרוניתא אם אם הבנים כמ״ש בסש״ב בשם הזהר (ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי בענין יפתי ובמ״א ע״פ למען תירא לקמן בפ׳ ואתחנן). ולכן הנשמה היא בבחי׳ עיבור במל׳ כי בשמע״צ שאומרים מוריד הגשם נמשכים הנשמות ברחם הנוק׳ ושוהים שם ז׳ חדשים עד ז׳ של פסח זמן הלידה. עד״מ בגשמיות שלהיות התהוות מהות ולד מן הטפה צ״ל עיכוב ושיהוי ז׳ חדשים ברחם הנוק׳ שבמשך זמן זה ע״י שאוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה ונמשך בו חיות עד שעושהו להיות יש. כך הנשמה דאצי׳ שהיא בחי׳ אין בכדי שתתהוה להיות בחי׳ יש הוא ע״י שמתעכבת ברחם הנוק׳ ושוהה שם ז׳ חדשים ואוכלת ושותה כו׳ שנמשך שם אורות עליונים. והנה בז׳ של פסח הוא לידת הנשמות. והענין כי בכדי שיהיה בחי׳ לידה ופתיחת הרחם להיות הנשמה יוצאת מן ההעלם לגילוי צ״ל המשכה והארה במדת המל׳ מלמעלה מהשתלשלות (וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר פ׳ פינחס דרמ״ט בענין כאיל תערוג. ועמ״ש במ״א ע״פ למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה פי׳ ה׳ אחת היינו ה׳ ראשונה דשם הוי׳ שבה ועל ידה נמשך כח הלידה, וביאור ענין זה יובן ממ״ש ר״פ לך לך בענין ה׳ שנתוסף לאברם שיהא נק׳ אברהם כו׳ ע״ש). וזהו מ״ש ויולך ה׳ את הים ברוח קדים עזה כי ע״פ השתלשלות משכל למדות עד ממחשבה לדבור א״א להיות המשכה מבחי׳ האין בבחי׳ היש אלא ע״י גילוי הארת הסובב שמקיף לאבי״ע שכולם שוים קמי׳. וז״ש רוח קדים כו׳ שעי״ז היה קי״ס כי הים המכסה ומסתיר אינו אלא בבחי׳ השתלשלות אבל בגילוי הארה שלמעלה  מהשתלשלות הפך מים ליבשה כו׳. וז״ש בזהר מה תצעק אלי בעתיקא תליא מילתא שמשם נמשך הכח להיות בחי׳ לידה. 
והנה בגילוי הארה זו אזי ההרים רקדו כו׳. הרים הם חג״ת. וגבעות חג״ת דבריאה או נה״י דאצי׳. ולהיות שהם למעלה מבחי׳ ים שהוא הצמצום כנ״ל. לכן רקדו כאילים שבגילוי אור הסובב נכללו כביטול נר בפני אבוקה והיינו שהאורות דתיקון המלובשי׳ בכלים נסתלקו מן הכלים ונכללו באור זה המקיף כנ״ל. והגם שגם מדי שבת בשבתו יש עליות העולמות אך הכל מדרגא לדרגא עשיי׳ ביצירה ויצי׳ בבריאה כו׳ ונק׳ הילוך. אבל הריקוד הוא עלי׳ הגדולה שלא בהדרגה כלל דהיינו באור הסובב כנ״ל. כאילים שאין בהם דעת ושרש בחי׳ זו הוא למעלה מהדעת (עמ״ש בד״ה ותוסף אסתר בענין מה קול גדיא כו׳ ע״ש) אבל הים סופא דכל דרגין המסתיר ומעלים וכשראה גילוי אור הסובב לא הי׳ יכול להתכלל בו כנר בפני אבוקה כמו ההרים שהרי הוא המעלים לכן וינוס העברת והסתלקות ההעלם והוא עד״מ באדם שבהשתלשלות משכל כו׳ עד לדבור אבל כשנופל ריבוי אור שלמעלה מהשכל אזי נפסק הדיבור ואישתק. וז״ש משה כבד פה וכן צלותא בחשאי כו׳ (ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ בענין מ״ב מסעות ומ״ט ימים דספירת העומר). וכ״ז מלפני אדון חולי ארץ גילוי אור הסובב כנ״ל ההפכי הצור וחלמיש מוציאי אש להיות אגם מים דהיינו מגבורה לחסד שנתבטלו ממציאותם וכנודע בענין עושה שלום בין מיכאל כו׳. וכ״ז היה בפסח אשר פסח ה׳ בחי׳ דלוג בלא אתעדל״ת מדלג על ההרים כו׳. אבל אח״כ מצות ספירת העומר מ״ט יום ממחרת השבת הוא בחי׳ אתערותא דלתתא ועי״ז היה אח״כ בשבועות פנים בפנים מתן תורה. (ועמ״ש עוד מענין הים ראה וינוס בביאור ע״פ במדבר סיני באהל מועד ע״פ המדרש רבה במדבר פרשה א׳ ע״פ הים ראה וינוס ע״ש):