הצגת המקור של הדף "הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה"

{{ספר השיחות תשמ"ז-תשנ"ב}}
== הדרן על מסכתות ברכות ומועד קטן* ==

{{יישור טקסט|שני הצדדים|
א. בסיום מסכתות ברכות ומועד קטן הובא המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו' שנאמר{{הערה|[[תהלים פרק פד|תהלים פד, ח]].}} ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון", אבל בשינוי לשון: במסכת ברכות – "אין להם מנוחה '''לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'''", ובמסכת מו"ק – "אין להם מנוחה '''אפילו לעולם'''{{הערה|"'''ל'''עולם הבא", ולא "'''ב'''עולם הבא" כבברכות.}} '''הבא'''"{{הערה|וחילוק זה מודגש עוד יותר בפירוש רש"י ('''פשוטו''' של ש"ס, כדרכו בפירושו על התורה שמפרש '''פשוטו''' של מקרא) ב"אין להם מנוחה" – שבברכות מפרש "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש" (הן בעוה"ז והן בעוה"ב), ובמו"ק מפרש ש"הולכין מג"ע לרקיע ומרקיע לג"ע כו'"* ("אפילו לעוה"ב").{{ש}}'''*) כ"ה בפירוש רש"י שבגירסת העין יעקב.'''}}.

ונוסף על השינוי במאמר זה, יש עוד שינויים בהמשך המאמר בסוגיא זו:

במאמר שלפניו – "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש כו' זוכה ומקבל פני שכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אלקים בציון" – נאמר במסכת ברכות "היוצא מבית הכנסת '''ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה'''", ובמסכת מו"ק נאמר "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש (ומוסיף) '''ומבית המדרש לבית הכנסת'''".

ובמאמר שלפני פניו – נאמר במסכת ברכות "הנפטר מחבירו המת אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום . . הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום" (הנפטר מחבירו תחילה ואח"כ הנפטר מן המת), ובמסכת מו"ק נאמר "הנפטר מן המת . . לך בשלום, הנפטר מן השלום" (הנפטר מן השלום). החי){{הערה|הטעם הפשוט לשינוי זה, הוא, בגלל ההמשך למאמר שלפנ"ז: במסכת מו"ק מדובר לפנ"ז אודות יציאת נשמה, ובהמשך לזה בא המאמר "הנפטר מן המת" (ולאח"ז "הנפטר מן החי"), ובמסכת ברכות מדובר לפנ"ז אודות כבוד אכסניא, ובהמשך לזה בא המאמר "הנפטר מחבירו" (ולאח"ז "הנפטר מן המת"). אבל, כיון שבסוגיא זו ישנם שינויים נוספים, מסתבר לומר, שיש גם ענין כללי שקשור עם כל פרטי השינויים בהסוגיא (נוסף על הטעם הפרטי בנוגע לשינוי זה).}}.

ועוד שינוי – שבמסכת ברכות מוסיף (לאחרי ג' הבבות הנ"ל) ומסיים במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם . . ה'{{הערה|[[תהלים פרק כט|תהלים כט, יא]].}} עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום", משא"כ במסכת מו"ק שסיומה וחותמה במאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'".

ב. גם צריך להבין בתוכן המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה . . '''בעוה"ב'''" – כקושיית המהרש"א{{הערה|בחדא"ג סוף ברכות.}}: "יש לדקדק בזה דהא עוה"ב שזוכין לו הת"ח הוא כולו מנוחה, כמ"ש (בסוף מסכת תמיד) ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולם"?

וכותב המהרש"א: "וי"ל ע"פ מ"ש{{הערה|בראשית ב, ב ובפרש"י.}} ויכל אלקים ביום השביעי, מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת כלתה ונגמרה מלאכה . . דהמנוחה שם היא אלא כילוי וסילוק '''מלאכה ופעולה''', וקאמר הכא בת"ח שהוא פעולת '''השכל ועיון''' בעוה"ז ובעוה"ב דאין לו מנוחה וכילוי מזאת הפעולה של עיון השכלי אלא שתמיד פועל בה, והיא בעצמה '''פעולת המנוחה''' דלעוה"ב שהצדיקים יושבין ונהנין מזיו השכינה בעיון השכלי".

וצ"ע בביאור זה, כי:

מנוחה מפעולה של מלאכה כפשוטה שיוכלו לעסוק בפעולת השכל והעיון בתורה – אינו חידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה", כיון שישנה (עכ"פ מעין זה) גם '''לפנ"ז''' – כפי ש"הבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה . . יסיר ממנו כל הדברים המונעים . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה . . כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה"{{הערה|רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"א.}}, ואמרו חז"ל{{הערה|ברכות לה, ב.}} ש"בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים", ועד להשלימות בימות המשיח ('''לפני''' יום שכולו שבת ומנוחה) שיקויים היעוד{{הערה|ישעי' סא, ה. וראה ברכות שם.}} "ועמדו זרים ורעו צאנכם גו'", "ימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה"{{הערה|רמב"ם שם ה"ב.}}, "יהיו פנויין בתורה וחכמתה"{{הערה|שם סוף הלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח (פי"ב ה"ד) – סיום וחותם ספר הי"ד.}}.

ולכאורה י"ל שהחידוש ד"יום שכולו שבת ומנוחה" הוא בהמנוחה (גם – ואדרבה – בעיקר) ביחס '''ללימוד התורה''' (חידוש לגבי המעמד ומצב ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה חידוש כו'").

וכן משמע בלקוטי הש"ס להאריז"ל{{הערה|בסוף ברכות.}} בביאור המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", וז"ל: "בעולם שלאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולין ממדריגה למדריגה ומישיבה לישיבה . . כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף . . (אבל) לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנחוה ומלאה{{הערה|ישעי' יא, ט. וראה רמב"ם שם.}} הארץ דעה כו'". כלומר: לאחרי המעמד ומצב ש"אין להם מנוחה . . בעוה"ב", ישנו מעמד ומצב נעלה יותר – "יום שכולו שבת ומנוחה", שאז תהי' להם מנוחה בלימוד התורה{{הערה|ועד"ז מבואר בכ"מ בדרושי חסידות שלעתיד לבוא לא יהיו עוד עליות (ראה אוה"ת ואתחנן ע' סז. המשך תרס"ו ע' יב (ע' קה. ועוד)).}}.

אבל, עפ"ז נשאלת השאלה לאידך גיסא:

כיון התורה אין לה סוף ("כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף"), וככל שתגדל השלימות בלימוד התורה יכולים וצריכים להוסיף עוד יותר עד אין סוף – איך שייך מנוחה ביחס ללימוד התורה?!

ואולי י"ל, שגם "לעתיד אחר התחי' (ש)יהי' להם מנוחה" ('''לאחרי''' ש"אין להם מנוחה . . בעוה"ב") תהי' '''הוספה ועלי'''' בלימוד התורה{{הערה|ולהעיר שבלקוטי הש"ס להאריז"ל מסיים (לאחרי שכותב ש"לעתיד . . יהי' להם מנוחה ומלאה הארץ דעה") "'''כל אחד לפי מדרגתו'''", שמזה גופא משמע שיש מקום לעלי' למדרגה נעלית יותר.}}, אלא, שאז (ב"יום שכולו שבת ומנוחה") תהי' העלי' וההוספה עצמה באופן של '''מנוחה''' (ע"ד מ"ש המהרש"א: "היא בעצמה פעולת המנוחה"), כדלקמן.

ג. ויש לומר, שב' המאמרים ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה . . בעוה"ב", במסכת ברכות ובמסכת מו"ק, הם (לא כפל של אותו ענין, אלא) '''ב' דרגות''' בעוה"ב:

במסכת ברכות (שבסיומה הובא מאמר זה לראשונה), מדובר אודות דרגא ראשונה ב"אין להם מנוחה . . בעוה"ב" – עוה"ב (ג"ע) '''שלפני''' "יום שכולו שבת ומנוחה" (כפי' האריז"ל), ובמסכת מו"ק (שבסיומה הובא מאמר זה השני בפעם השני'), מדובר על עולם דרגא שני' (ונעלית יותר) ב"אין להם מנוחה . . לעוה"ב" – עולם התחי', "יום שכולו שבת ומנוחה", והחידוש בזה – גם הבא אז יהיו עליות ("'''אפילו''' לעולם הבא"), אלא שיהיו באופן של מנוחה (ע"ד פי' המרש"א).

וכדי לבאר פרטי הדרגות ד"אין להם מנוחה . . לעוה"ב" ('''לפני''' "יום שכולו שבת ומנוחה", ו"'''ליום''' שכולו שבת ומנוחה") שבברכות ובמו"ק, יש להקדים תחילה ביאור כללות החילוק שבין ב' המצבים '''דמנוחה''' ("יום שכולו שבת ומנוחה") '''והעדר המנוחה''' ("אין להם מנוחה") בלימוד התורה – ע"פ ביאור החילוק שבין תוכן המסכתות תמיד (ועד"ז ברכות) ומו"ק [מסכת תמיד שסיומה "ליום שכולו '''שבת ומנוחה'''" (ועד"ז מסכת ברכות שסיומה בשלום, ענין המנוחה), ומסכת מו"ק שסיומה "תלמידי חכמים '''אין להם מנוחה''' אפילו לעוה"ב"{{הערה|עיקר החידוש ד"אין להם מנוחה", גם "ליום שכולו שבת ומנוחה".}}], דיש לומר, שב' מסכתות אלו מורים על ב' אופנים בלימוד התורה, לימוד באופן של מנוחה ,(תמיד), ולימוד באופן של העדר המנוחה (מו"ק), כדלקמן.

ד. והענין בזה:

התורה נחלקת לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ("פירושה"{{הערה|הקדמת הרמב"ם לספר היד בתחלתו.}}): תורה שבכתב – ניתנה באופן שלא שייך שינוי גרעון והוספה בתיבותי' ואותיותי', לא חסר ולא יתיר. ותורה שבעל פה, "פירושה" – נתגלתה ונתבארה ע"י החכמים שדורשים כל תיבה וכל אות שבתורה (ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) שעי"ז '''ניתוסף''' ריבוי גדול בתורה{{הערה|"כמו למשל פרק השואל במס' ב"מ "נלקח" מאות וי"ו דוכי ישאל איש וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו'" (לקו"ת דרושי שמע"צ פח, רע"א. ברכה צה, ד).}}, ועד שמוסיפים '''חידושים''' בתורה, כלשון חז"ל "תלמיד ותיק עתיד לחדש"{{הערה|שם=:1|ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז (ועוד – נסמן בלקו"ש חי"ט ע' 252).}}, "לאפשא לה"{{הערה|זח"א יב, ב. תו"א מקץ לט, ד. וראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"ב. וש"נ.}} (חידוש שמיוסד על כללי התורה).

ובהתאם לצורך לימודים ב' אופנים '''בלימוד''' התורה (גם בתושבע"פ עצמה{{הערה|נוסף על החילוק בין לימוד תושב"כ ללימוד תושבע"פ.}}): (א) לימוד "כל התורה שבע"פ המסורה לנו ונגלית לעין כל"{{הערה|הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה.}}, ו"לחזור . . פעמים רבות . . כדי שיזכור היטב"{{הערה|שם פ"ב ה"ג.}}, "עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה"{{הערה|שם=:0|שם ה"ב.}} – לימוד וקליטת וזכרון עניני התורה כפי שנמסרו ונתגלו, ללא שינוי והוספה, (ב) "לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות . . ולחדש חידושי הלכות רבות"<ref name=":0" />, ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן . . (ש)עי"ז יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית"<ref name=":0" />.

ובלשון חז"ל – ב' האופנים ד"ליגמר . . (ו)ליסבר"{{הערה|שבת סג, א. הל' ת"ת לאדה"ז פ"א ה"ה. פ"ב ה"ב.}}, "סיני ועוקר הרים", "מתון ומסיק חריף ומקשה"{{הערה|הוריות בסופה.}}, "בור סוד שאינו מאבד טיפה . . (ו)כמעין המתגבר"{{הערה|אבות פ"ב מ"ט.}}.

ומהחילוקים שביניהם – מצב של מנוחה ומצב של העדר המנוחה:

לימוד עניני התורה נמסרו ונתגלו ללא שינוי והוספה הוא לימוד של '''מנוחה''', כיון שאינו מתייגע לסבור ולפלפל בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות ולחדש הלכות. כלומר: אף שבודאי יש צורך '''ביגיעה רבה''' וישנה יגיעה רבה ללמוד ולידע "כל התורה שבע"פ המסורה לנו ונגלית לעין כל", "עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה", מ"מ, דרך הלימוד דכל ענין וענין בפ"ע הוא באופן של '''מנוחה''', ללא פלפול בקושיות ופירוקים, ולאחרי שלומד ויודע ענין זה, יש לו '''מנוחה''' מענין זה (ולאח"ז לומד ענין אחר).

משא"כ הלימוד לסבור ולפלפל ולחדש הלכות הוא לימוד של '''העדר המנוחה''', כיון שבכל ענין וענין מפלפל בקושיות ופירוקים, שסותר סברא הקודמת ומחדש סברא חדשה, ולאח"ז סותר הסברא החדשה ומחדש סברא נעלית יותר, ולא בא למצב של מנוחה, כיון שהולכים ומתחדשים אצלו סברות חדשות, "כמעין המתגבר"{{הערה|ובפרטיות יותר – יש באופן הלימוד ד"ליסבר" גופא ב' אופנים: "מתון ומסיק" – ששוהה ומעיין יפה בעומק הסברות עד שבא למסקנת הענין, ואז נעשה אצלו מצב של מנוחה (כמו ב"סיני"), ו"חריף ומקשה" – פלפול '''יתירא''', שעל כל ענין שכלי מעלה קושיות וסתירות בכח חריפותו, וכשמתרץ קושיותיו מקשה עוד, וחוזר חלילה כו' (ראה סה"מ קונטרסים ח"א קעג, א. סה"מ תש"ח ס"ע 123 ואילך).}}.

ה. ומרומז גם בהחילוק שבין (שמות ותוכן) המסכתות "תמיד" ו"מועד קטן"{{הערה|ראה גם לקו"ש חכ"ט ע' 175 הערה 19.}}:

"'''תמיד'''" – מצב תמידי ללא שינוי ("סדר התמיד לעבודת בית אלקינו"{{הערה|תמיד פ"ז מ"ג בסופה (ובפשטות – קאי על כללות המסכת).}}) – מורה על לימוד התורה באופן שהעיקר הוא לימוד וקליטת וזכרון עניני התורה כפי שנמסרו ונתגלו, ללא שינוי והוספה ("בור סוד שאינו מאבד טיפה"), שלימוד זה הוא באופן של מנוחה (כמודגש בהסיום "ליום שכולו שבת ומנוחה").

[ועד"ז מסכת ברכות – שמדובר בה אודות הברכות שחיובן בסדר התמידי דהנהגת האדם, החל מברכת ק"ש ותפלה, ועד"ז הברכות על המזון ושאר ברכות הנהנין, ש"אלו התפילות והברכות הם קיומו של עולם תחת העבודה"{{הערה|חדא"ג מהרש"א סוף ברכות.}} (ע"ד ובדוגמת "סדר התמיד לעבודת בית אלקינו"), כמודגש בהסיום בשלום, ענין המנוחה].

ו"'''מועד קטן'''" – זמן (מועד מלשון זמן) שגדרו '''תנועה ושינוי''' (עבר הוה ועתיד), ובפרט זמן מיוחד '''ששונה''' מהזמן הרגיל, חולו של מועד (בהתחלת המסכת), ועד לשינוי לגריעותא (דיני אבילות בסוף המסכת) שהכוונה בזה היא להפכו לטוב (כסיום המסכת במשנה) – מורה על לימוד התורה באופן של עיון ופלפול בקושיות{{הערה|אע"פ שהקושיות מצד החסרון בהבנת הענין הם דבר בלתי־רצוי, "קשיא מסטרא דרע" (זח"ג קכד, ב (ברע"מ)) – ע"ד ובדוגמת הענינים הבלתי־רצויים שבמסכת מו"ק.}} ופירוקים שעי"ז ניתוסף חידושי הלכות רבות ("כמעין המתגבר"), שלימוד זה הוא באופן של העדר המנוחה (כמודגש בהסיום "אין להם מנוחה").

ובהתאם לאופן לימוד התורה בעולם הזה בא השכר ("מדה מול מדה"{{הערה|סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.}}) דלימוד התורה בעולם הבא{{הערה|כמארז"ל (פסחים נ, א. וש"נ) "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שהפירוש בזה, שע"י לימוד התורה בעוה"ז זוכה ללמוד תורה בדרגא נעלית יותר שבאין־ערוך בעוה"ב ([[לקוטי תורה ואתחנן|לקו"ת ואתחנן]] ו, ג. [[לקוטי תורה שיר השירים|שה"ש]] כב, ד. ובכ"מ).}} – כמודגש בתוכן הסיום דב' המסכתות:

הסיום דתמיד, "ליום שכולו '''שבת ומנוחה'''" – שכר על לימוד וידיעת התורה המסורה לנו כמו שהיא (ללא שינוי והוספה), לימוד באופן של '''מנוחה''': והסיום דמו"ק, "תלמידי חכמים '''אין להם מנוחה''' אפילו לעוה"ב"{{הערה|כהלשון בסיום מו"ק (משא"כ בברכות, "לא בעוה"ז ולא בעוה"ב"), שבזה מודגש שמדובר (בעיקר) אודות קבלת השכר.}} – שכר על לימוד התורה באופן של פלפול לירד לעומק הסברות ולחדשים חידושים, לימוד באופן של העדר המנוחה.

ו. והנה, ע"פ האמור, הענין ד"אין להם מנוחה" הוא נעלה יותר מהענין ד"יום שכולו שבת ומנוחה" [כשם שהשלמות לימוד התורה היא (לא רק לימוד התורה המסורה לנו, אלא גם) לירד לעומק טעמי ההלכות ולחדש חידושי הלכות רבות לאין קץ ותכלית] – '''היפך''' המובן ממדרשי חז"ל שתכלית השלימות היא "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". וכמפורש בלקוטי הש"ס להאר"י ז"ל ש"אין להם מנוחה כו'" הוא "בעולם שלאחר המיתה", אבל "לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה" (כנ"ל ס"ב).

ועכצ"ל, שלאחרי השלימות דלימוד התורה באופן ש"אין להם מנוחה" (לירד לעומק הסברות כו') באים לשלימות נעלית יותר ד"יום שכולו שבת ומנוחה":

הטעם ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה (מצד לימוד התורה בעיון ופלפול בעומק הסברות) לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", הוא, לפי ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות כו'", "כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", ולכן, לא מבעי '''שבעוה"ז''' אין ביכולת לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה, מצד ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אלא גם '''בעוה"ב''' שאין בו ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אי אפשר לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה (כשם שאי־אפשר לעמוד על אמיתתו ית'); ולאידך – לא מבעי '''שבעוה"ב''' (ללא הגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, אלא גם '''בעוה"ז''' (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ.

ויש לומר, שלעתיד לבוא (לאחרי שלימות העבודה בעוה"ז ובעוה"ב), יעמדו ישראל על אמיתת התורה כמו שהיא באמיתתו ית' (כיון שיתגלה בפועל ש"'''ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד'''"{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}), ולכן יתבטל המצב דהעדר המנוחה, כי, סיבת העדר המנוחה היא בגלל היגיעה וההשתדלות לעמוד על אמיתת התורה, וכשעומדים על אמיתת התורה בטל המצב דהעדר המנוחה (כשם שבתורה עצמה לא שייך מצב של העדר המנוחה), ואז תהי' השלימות האמיתית באופן של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה".

ז. וצריך עוד להבין:

מה עושים תלמידי חכמים "ליום שכולו '''שבת ומנוחה''' לחיי העולמים" – באלף השביעי?

ובסגנון אחר: איך יתכן שדוקא באלף השביעי{{הערה|ראה זח"ג עג, א.}}, זמן הכי נעלה מכל שית אלפי שנין דהוי עלמא, לא תהי' הוספה בתורה אצל תלמידי חכמים?!

זאת ועוד: כיון שגדר הזמן הוא תנועה ושינוי (כנ"ל ס"ה), איך יתכן שיהיו אלף שנה – זמן ארוך – באותו מעמד ומצב ללא שינוי והוספה?!

ועכצ"ל, שגם באלף השביעי יתוסף בלימוד התורה דתלמידי חכמים בעילוי אחר עילוי (ואדרבה: ההוספה באלף השביעי תהי' באופן נעלה יותר מבכל הזמנים שלפנ"ז, בעוה"ז ובעוה"ב), אלא, שהעליות יהיו באופן של '''מנוחה''', "יום שכולו שבת ומנוחה".

ח. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין '''החידוש''' בתורה – שעיקר הענין ד"אין להם מנוחה" הוא בעיון ופלפול בטעמי ההלכות שעי"ז יתחדשו חידושי הלכות לאין קץ ותכלית:

מהביאורים במארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"<ref name=":1" /> (דלכאורה: ענין שניתן למשה מסיני אינו חידוש של תלמיד ותיק) – שמשה קיבל בסיני ה"כללים" ("כללים למדוהו"{{הערה|שמו"ר פמ"א, ו.}}) שמהם באים כל ה"פרטים" שמתחדשים ע"י תלמיד ותיק בכל הדורות, וכיון שהפרטים הם בכח ובהעלם, והתגלותם נעשית ע"י תלמיד ותיק שמתייגע בתורה לגלות את הפרטים מן ההעלם והכח שבכלל, ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק{{הערה|ראה לקו"ש חי"ט ע' 253. וש"נ.}}.

ועדיין צריך ביאור בדיוק הלשון "כל מה שתלמיד ותיק עתיד '''לחדש''' הכל '''ניתן''' למשה מסיני" '''לאמיתתו ובשלימותו''', כי: בכלל ופרט – כיון שהכלל הוא באופן שיכולים להוציא ממנו הפרטים, ועד שאין בפרט אלא מה שבכלל{{הערה|ראה סנהדרין מה, סע"ב. בכורות ו, א.}}, הרי התגלות הפרטים מהכלל אינה '''חידוש אמיתי'''; ולאידך, כיון שהפרטים עצמם (הציור דהפרטים) לא נמצאים בהכלל{{הערה|ולכן כשהראה הקב"ה למשה את ר' עקיבא שדורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות, "לא הי' יודע מה הם אומרים" (מנחות כט, ב. וראה במדב"ר פי"ט, ו).}} (שאינו אלא '''כלל''' לפרטים שהם בהעלם לגמרי), אין זה באופן ש"'''הכל''' (גם הפרטים) '''ניתן''' למשה מסיני" '''לאמיתתו'''{{הערה|ולהעיר ממארז"ל (מדרש תהלים יב, ז) "כל דבר ודבר שהי' הקב"ה אומר למשה הי' אומר מ"ט פנים טהור וכו'", ומפשטות הלשון משמע שלמד עמו (לא רק הכלל, אלא) גם הפרטים (בציור שלהם), מ"ט פנים כו'.}}.

זאת ועוד:

נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)'''נתחדשו ממש''' בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"{{הערה|המשך תרס"ו ס"ע שפג. שצג (וראה לקמן הערה 59).}}, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"{{הערה|רמב"ם הל' ממרים פ"א ה"ב־ג.}}, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק '''מהתורה''' (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה){{הערה|ראה תנחומא נשא כט (בהמשך לדין ד"נר חנוכה שהותיר בה שמן . . כיון שהוקצה למצוה אסור להשתמש ממנו"): "לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מה"ת, אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים, שנאמר ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה, '''שאף על דבריהם אני מסכים''', שנאמר ותגזר אומר ויקם לך". וראה אתוון דאורייתא (להר"י ענגל) כלל יו"ד בביאור ההמשך לדין דנר חנוכה – שמזה מוכח שמצוות דרבנן הם כמו מצוות מן התורה*, שמלבד החיוב על '''הגברא''', חלה קדושה על '''החפץ''' כיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצונו ית'. וראה תניא פ"ח (בענין מאכלות אסורות שחיותם מגקה"ט): "ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה" (וראה לקמן הערה 57).{{ש}}'''*) ולהעיר שאפילו "מנהג ישראל (שלא נקבע ע"י ב"ד הגדול, אלא מנהג ישראל סתם)''' תורה '''היא"''' '''(ראה שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ'''. '''סתצ"ד סט"ז. ועוד – נסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2).'''}}, שניתנה למשה מסיני{{הערה|ראה מגילה יט, ב: "הראהו הקב"ה למשה . . מה שהסופרים עתידים לחדש . . מקרא מגילה".}}. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש ע"י חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!

ועוד ועיקר: איך יתכן שע"י חכמי ישראל יתוספו ענינים חדשים בתורה – ה"ז הוספה ושינוי בתורתו של הקב"ה?!

ט. ויש לומר הביאור בזה:

התורה – "לא בשמים היא", אלא ניתנה '''לבעלותם של ישראל''' שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם (כדעת הרוב), ולכן "אין משגיחין בבת קול", ועד ש"קוב"ה . . קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"{{הערה|ב"מ נט, ב.}}. ולא עוד אלא שגם הענינים '''שמתחדשים''' ע"י חכמי ישראל נעשים '''תורה'''.

וההסברה בזה – מצד גודל מעלתן של ישראל, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"{{הערה|ב"ר פ"א, ד. וראה תדבא"ר פי"ד.}}, גם למחשבת התורה:

ובהקדם תורת הרב המגיד{{הערה|או"ת ב, ג.}} בפירוש מארז"ל{{הערה|ב"ר שם.}} "ישראל עלו במחשבה", כמשל האב שצורת בנו חקוקה במחשבתו [היינו, שציור זה במחשבתו ית' בא '''מהבן''' (צורת '''הבן'''), כי, מצד גודל אהבתו לישראל עלה ברצונו שהתורה '''שלהם''' תהי' חקוקה בו], אלא ש"אצל השם ית' שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה . . כי אצלו ית' העבר והעתיד א'"{{הערה|ויש לומר, שהכוונה ב"עבר ועתיד" היא גם לזמן רוחני, סיבה ומסובב, וכיון שאצלו ית' הסיבה והמסובב (עבר ועתיד) אחד, לכן, במחשבה שנעשית '''סיבת''' בריאתם נחקקה צורתם כפי שהיא לאחרי שנעשה '''המסובב''' דהבריאה בפועל (וראה לקמן הערה 55).}}.

ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים '''מישראל'''{{הערה|ועפ"ז יומתק לשון חז"ל (גיטין ו, ב) שהקב"ה אומר "אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר" – דאף שענין זה הוא תורתו של הקב"ה (כהמשך דברי הגמרא: "ומי איכא ספיקא קמי שמיא . . אלו ואלו דברי אלקים חיים"), אומר הקב"ה ענין זה '''בשמם של ישראל''' ("אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר"), כיון שענין זה נעשה תורתו של הקב"ה ע"י חידושם של ישראל.}}, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו ע"י ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'{{הערה|ובפשטות: כיון שהקב"ה יודע (לפני הזמן) עתידות, יודע מקודם החידושים שיחדשו ישראל בעתיד.}} (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא '''במחשבתו''' ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו ע"י ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות{{הערה|היינו, שגם למעלה הם בהעלם שאינו במציאות, כי, הגדר דזמן רוחני, סיבה ומסובב (כנ"ל הערה 52), הוא גם למעלה, שזהו כל ענין ה"השתלשלות"*, והענין דעבר ועתיד (סיבה ומסובב) אחד הוא למעלה מכל ענין וגדר של מציאות.{{ש}}'''*) ואפילו למעלה מהשתלשלות יש גם דוגמת ענין הזמן (סיבה ומסובב) – שהרי גם לפני הצמצום ישנו עצם האור,''' וממנו '''בא התפשטות האור.'''}}, וכשמתחדשים ע"י ישראל באים במציאות.

ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים ע"י ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים ע"י ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה){{הערה|'''ע"ד''' המבואר בהמשך תער"ב (ח"ב ע' א'קכג ואילך) בפירוש הכתוב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ש"הוא מה שנתקבלה העבודה והביטול בנבראים (והיינו בנש"י*) בטוב ביתרון גדול גם על תחלת המחשבה כו'".{{ש}}'''*) ובהמשך הענין: "מצד שמושרשים בעצמות א"ס שלמעלה מעלה משרש ומקור ההשתל' כו'".'''}} – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים '''ישראל''' (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר{{הערה|כמארז"ל חמורין חביבין וערבין דברי סופרים יותר מדברי תורה (ראה סנהדרין פח, ב. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד) – כי, התורה היא ה"ספר", וישראל נקראים "סופרים", כמו הסופר שכותב את הספר (ראה לקו"ת דרושי סוכות פ, ב. שה"ש מו, ג. ובכ"מ).{{ש}}ועפ"ז יש לבאר דיוק לשונו של רבינו הזקן "ואפילו הוא איסור דרבנן (ומוסיף) '''שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה'''" (כנ"ל הערה 46) – שכוונתו בהוספה זו לבאר איך יתכן שדבר המותר ע"פ התורה, היינו, שע"פ התורה (שהיא "דיפתראות ופינקסאות" שעל ידם נברא העולם) מקבל חיותו מק"נ, ישתנה ע"י האיסור דרבנן ויקבל חיותו מגקה"ט? ועל זה מוסיף "שחמורים דברי סופרים '''יותר''' מדברי תורה", כמו ה"סופר" '''שכותב''' את ה"ספר", ולכן ע"י דברי סופרים נעשה כן ע"פ תורה, ובמילא נעשה כן גם בעולם, שהדבר שנאסר מדרבנן מקבל חיותו מגקה"ט ככל האיסורים שבתורה (ועד"ז בנוגע לחלות הקדושה על החפץ במצוה דרבנן, כבנר חנוכה).}} (ועד לעילוי שבאין־ערוך) לגבי דרגת החכמה{{הערה|ועפ"ז יש לבאר המשך מארז"ל (שבהערה 43) שהקב"ה לימד למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, "אמר לפניו רבש"ע עד מתי נעמוד על בירורה של הלכה, א"ל אחרי רבים להטות" – דיש לומר, ששאלת משה היא (לא רק כיצד צ"ל ההנהגה בפועל, אלא גם) '''מהו הפירוש בתורה''', ותשובת הקב"ה היא שהפירוש בתורה נקבע ע"פ דעת הרוב דחכמי ישראל, וההסברה בזה, שמ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא הם מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בחכמתו''' ית', ו"בירורה של הלכה" הוא מצד דרגת התורה כפי שהיא '''בעצמותו''' ית', שמתגלה ע"י ישראל ("אחרי רבים להטות") מצד שרשם בעצמותו ית'.}}, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, '''העלם העצמי'''{{הערה|ראה המשך תרס"ו ע' שצג: "בתושבע"פ באים ענינים אלו לא מבחי' תוה"ק לבד כ"א מבחי' העלם העצמי דא"ס כו'".}}.

ועפ"ז יש לבאר נקודה בפירוש מארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (שלע"ע לא מצאתי בספרים שבנגלה דתורה) – שב' הענינים "לחדש" ו"ניתן" הם לאמיתתם: (א) "לחדש" – חידוש של '''תלמיד ותיק''' שאמרו בזמן המשנה וכו' '''ואז חידשו''', (ב) ו"ניתן" – כיון שחידוש זה (בהציור הפרטי שלו) ישנו במחשבתו ית' (שאצלו ית' העבר והעתיד א'), ובאופן כזה ניתן למשה בסיני (אלא שלהיותו בהעלם העצמי ה"ז חידוש גמור).

ומזה מובן שישנם ב' אופנים ב"חידושי תורה" שע"י העיון והיגיעה דתלמיד ותיק: (א) "חידוש" (בשם המושאל) שעל ידו '''מתגלה''' העומק שישנו בתורה מצד עצמה, כמו התגלות הפרטים שכלולים בהכלל, שאף שבהיותם בכלל הם בהעלם לגמרי (ועד שההתגלות מן הכלל נקראת בשם "חידוש"), מ"מ, להיותו הכלל של הפרטים (אין בכלל אלא מה שבפרט), נמצאים בו הפרטים בהעלם השייך אל הגילוי (העלם שישנו במציאות). (ב) '''ועיקר:''' "חידוש" (ממש) שהוא '''הוספה''' על העומק שבתורה כפי שהיא מצד עצמה (בחינת '''חכמתו''' של הקב"ה) '''שמתחדש''' ע"י ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' החכמה), ולפנ"ז אינו במציאות, כי אם, בבחינת העלם העצמי שאינו שייך לגילוי.

י. עפ"ז יש לבאר תוכן ההוספה בתורה שתהי' "ליום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ז), והחילוק שבינה לבין ההוספה בתורה בעוה"ז ובעוה"ב (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה":

לימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב ('''לפני''' "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה" הוא '''בעיקר''' בההשתדלות והיגיעה לגלות את העומק שישנו בתורה '''מצד עצמה''' [דאף שישנם גם חידושים שמחדשים ישראל בהוספה על העומק שיש בתורה מצד עצמה, מ"מ, עיקר הלימוד הוא לגלות את העומק שבתורה מצד עצמה], ולכן, כשעומדים על אמיתתה של התורה ומגלים כל העומק שבה, לא שייך להוסיף עוד, ובמילא נעשה מצב של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ו).

וכשעומדים על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה", לאחרי השלימות דלימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב) – נעשה '''עיקר''' הלימוד בתורה באופן '''שישראל מחדשים''' בתורה '''בהוספה''' על העומק שיש בה מצד עצמה, מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מהתורה שהיא בחי' החכמה{{הערה|ראה המשך תרס"ו ע' קה (בביאור מארז"ל "אותן אלף שנה שעתיד הקב"ה לחדש את עולמו . . הקב"ה עושה להם (לצדיקים) כנפים כנשרים ושטים ע"פ המים") – ש"אחר שיבואו לעתיד לבחי' התענוג העצמי שבהעלם החכמה שז"ע טעמי תורה (שיעמדו על אמיתתה של תורה) . . יהי' להם עלי' עוד מה שיהיו שטים ע"פ המים דחכמה בבחי' מקיף העצמי דשעשועים העצמיים דעצמות א"ס ממש שלא בא בבחי' העלם העצמי דחכמה . . להיות דנש"י מושרשים בבחי' עצמיות ממש שלמעלה מבחי' חכמה דתורה גם בשרש הראשון . . בבחי' העלם העצמי דחכמה כו'".}}, ובענין זה לא יהי' הפסק, כי אם, הוספה ועלי' '''עד אין סוף''' ("אין להם מנוחה").

ויש לומר שמרומז בלשון הכתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" – שגם{{הערה|כלומר: נוסף על הפירוש שעי"ז ש"ילכו מחיל אל חיל" זוכים ש"יראה אל אלקים בציון" ("ילכו מחיל אל חיל" '''עד''' ש"יראה אל אלקים בציון"), יש לפרש "ילכו מחיל אל חיל" (גם) '''כאשר''' "יראה אל אלקים בציון" (וראה הערה הבאה).}} כש"יראה אל אלקים בציון", כשיתגלה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", שאז יעמדו ישראל על אמיתת התורה, תהי' הוספה ועלי' עי"ז '''שישראל''' יחדשו ויוסיפו בתורה, "'''ילכו''' (בכח עצמם) מחיל אל חיל"{{הערה|ויומתק יותר ע"פ פרש"י על הפסוק – "יראה '''צבאם וחילם''' (של ישראל) אל הקב"ה בציון".}}.

אבל, הוספה זו לא תהי' באופן ש"אין להם מנוחה" (כבעוה"ז ובעוה"ב), אלא באופן ד"יום שכולו '''שבת ומנוחה'''"{{הערה|נוסף על ה"מנוחה" בשייכות לדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה, כיון שעמדו על אמיתתה.}} – כי:

החילוק שבין גדר ה"מנוחה" לגדר ה"תנועה" (שינוי והוספה), הוא, ש"מנוחה" היא בעצמותו, ו"תנועה" היא יציאה כביכול מעצמותו{{הערה|ובפשטות – שבעת המלאכה נמצאים כחות הנפש בהמשכה והתגלות מחוץ לעצם הנפש, ובעת המנוחה חוזרים ונכללים בעצם הנפש (ראה לקו"ת בהר מב, ג. ובכ"מ).}}.

וכיון שהחידושים שמחדשים ישראל הם בדרגת התורה כפי שהיא בהעלם העצמי דעצמותו ית' (כנ"ל ס"ט), הרי, השינוי וההוספה (העדר המנוחה בחיצוניות ובפועל) אינם גדר של "תנועה" שהיא יציאה מעצמותו{{הערה|ומ"ש בהמשך תרס"ו (שבהערה 60) שלעתיד לבוא, "כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש", "לא יהי' עוד עליות" – אולי י"ל, שהכוונה היא ל"עליות" (ע"ד הרגיל) שהם באופן של '''יציאה''' מעצמותו (וראה שוה"ג להערה הבאה).}}, אלא גדר של "מנוחה" (כפי שהיא בפנימיותה ולאמיתתה) שהיא בעצמותו{{הערה|ועפ"ז י"ל, שהמנוחה בדרגת התורה מצד עצמה (כשעומדים על אמיתתה) היא מנוחה (רק) '''בפועל''', אבל, כיון שהיא בדרגת החכמה שהיא '''גילוי ויציאה''' מעצמותו, אין זה גדר המנוחה לאמיתתו שהיא בעצמותו; משא"כ בדרגת התורה כפי שהיא בעצמותו ית', שמתגלית ע"י החידושים של ישראל בתורה – אף שבפועל יש הוספה הקשורה עם העדר המנוחה, ה"ז '''גדר של מנוחה לאמיתתו''', שהיא בעצמותו.{{ש}}וע"ד המבואר בהמשך תער"ב (שבהערה 56) החילוק שבין המנוחה והתענוג במעלי שבתא, שהיא מנוחה ותענוג '''בפועל''', אבל רק מזה שנגמרה המלאכה בטוב כפי שעלה במחשבתו תחלה (ולא תענוג עצמי), להמנוחה והתענוג דיומא דשבתא (באופן של שביתה גם מהמנוחה דגמר המלאכה), כשרואה שנעשה יתרון גדול גם על תחלת המחשבה, שמתענג '''בעצמותו'''*.{{ש}}'''*) בהמשך תער"ב שם (ריש ע' א'קכה), שגם העונג מהיתרון גדול על תחלת המחשבה שמתענג בעצמותו, כיון ש"לולא טוב העבודה לא הי' העונג הזה, א"כ אין זה בבחי' מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש, ובהכרח לומר שיש מנוחה בעצם שאינה תלוי' בשום דבר כלל והיא מנוחה תמידית ועצמית" (ובהמשך הענין, שזהו"ע ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"). ויש לומר, שכללות הענין המדובר שם הוא בנוגע''' לעבודתם של ישראל '''שעל ידם נשלמת המחשבה והכוונה דהתהוות כל סדר ההשתלשלות, שלכן, גם התענוג שמתענג בעצמותו אינו בבחי' מנוחה עצמית שמצ"ע ממש שאינה תלוי' בשום דבר (להיותו לאחרי המחשבה על התהוות סדר השתלשלות), אבל,''' מציאותם העצמית של ישראל '''(בנים) היא למעלה מהמחשבה והכוונה דהתהוות סדר ההשתלשלות, להיותם מושרשים בעצמותו ית' באופן שישראל וקוב"ה כולא חד ממש, ולכן גם לאחרי גמר ושלימות העבודה ("כאשר יתעלו בבחי' תענוג העצמי ויחיו לפניו ממש") יהי'''' התענוג מישראל''', היינו, ענין של הוספה ועלי' (כביכול), אבל, לא באופן של יציאה מעצמותו, אלא באופן של מנוחה בעצם, מנוחה עצמי' שמצ"ע ממש.'''}}.

יא. ע"פ האמור לעיל יש לבאר החילוק בין ב' המאמרים "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" שבברכות ובמו"ק:

המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת ברכות, קאי (בעיקר) על העלי' בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה '''כפי שהיא מצד עצמה''', שאף שגם לימוד זה הוא באופן שהולך וניתוסף עד אין סוף, "כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", "אין להם מנוחה", הרי, לעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה") שיעמדו על אמיתתה כמו שהיא מצד עצמה, '''יש להם מנוחה'''{{הערה|ויש לומר, שמרומז גם בפסוק "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" – שההליכה מחיל אל חיל ("אין להם מנוחה") היא עד ש"יראה אל אלקים בציון" (כשיעמדו על אמיתתה של תורה, ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד").}}, ולכן, לאחרי המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", מוסיף ומסיים בענין '''השלום''' ("תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם . . ה' יברך את עמו בשלום"), שהו"ע '''המנוחה'''.

והמאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת מו"ק, קאי (בעיקר) על '''ההוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה''' עי"ז שישראל (תלמיד ותיק) '''מחדשים''' (עתיד '''לחדש''') בתורה מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מדרגת התורה (חכמתו ית' כפי שהיא מצד עצמה), וכיון שגם לעתיד לבוא כשיעמדו על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה") יוסיפו ישראל לחדש בתורה '''עד אין סוף''' (כנ"ל ס"י), לכן, סיום וחותם המסכת הוא במעמד ומצב ד"תלמידי חכמים '''אין להם מנוחה''' כו', שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון".

בסגנון אחר קצת – בהתאם לתוכן המסכתות ברכות ומו"ק: מסכת ברכות היא ע"ד ובדוגמת מסכת תמיד שבה מדובר אודות העבודה התמידית בעניני התומ"צ, עבודה ע"ד הרגיל ("תמידים כסדרם"), שגם העליות שבה עיקרם בדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר אודות העבודה בזמנים מיוחדים באופן של הוספה על הרגיל ("מוספים כהלכתם"), כולל ובמיוחד העבודה במצב של העלם והסתר (הענינים הבלתי־רצויים שבמסכת מו"ק) בדרך "אור חוזר", כיון שעי"ז דוקא באים לבחי' העלם העצמי{{הערה|ראה שערי אורה שער החנוכה ד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ואילך. המשך תרס"ו ע' צ ואילך. ועוד.}}, שבאין־ערוך לדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה.

ועפ"ז יש לבאר גם שינוי הלשון במאמר זה – שבמסכת ברכות נאמר "אין להם מנוחה '''לא בעוה"ז ולא בעוה"ב'''", ובמסכת מו"ק נאמר "אין להם מנוחה '''אפילו לעוה"ב'''":

בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה – במסכת ברכות – החידוש הוא הן בעוה"ז והן בעוה"ב, שגם '''בעוה"ז''' (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, וגם '''בעוה"ב''' (שלמעלה מהגבלת הגוף) צריכים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה '''לא בעוה"ז ולא בעוה"ב'''".

אבל בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בהוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה עי"ז שישראל מחדשים בתורה – במסכת מו"ק – עיקר החידוש הוא '''לעתיד לבוא''', "ליום שכולו שבת ומנוחה" (שגם לאחרי שיעמדו על אמיתת התורה כפי שהיא מצד עצמה, יחדשו ויוסיפו בה עוד יותר), ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה '''אפילו לעוה"ב'''".

יב. עפ"ז יש לבאר גם החילוק בבבא שלפנ"ז (האמצעית) – שבמסכת ברכות נאמר "היוצא מבית הכנסת '''ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה'''", ובמסכת מו"ק נאמר "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש (ומוסיף) '''ומבית המדרש לבית הכנסת'''":

תוכנה של ההוספה "ומבית המדרש לבית הכנסת" במסכת מו"ק – שגם לאחרי ש"נכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך והולך "מבית המדרש לבית הכנסת" (מתורה לתפלה), כיון שע"י התפלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"{{הערה|ויצא כח, יב. וראה זהר ח"א רסו, ב. ח"ג שו, ב. ועוד.}}) מתעלה לדרגא נעלית יותר, ועי"ז נעשה גם לימוד התורה שלאח"ז ("מבית הכנסת לבית המדרש") באופן נעלה יותר, משא"כ במסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה באותה דרגא.

ויש לומר, שבמסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה כפי שהיא '''מצד עצמה''', שלכן גם העלי' בלימוד התורה{{הערה|מרומזת בדיוק הלשון "עוסק בתורה", בדוגמת "עסק" שעל ידו ניתוסף "ריוח" – כבמאמר שלאח"ז "תלמידי חכמים אין להם מנוחה", "מישיבה לישיבה וממדרש למדרש".}} היא באופן שהת"ח הלומד נשאר ב"'''בית המדרש'''", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר גם (ובעיקר) אודות '''ההוספה''' לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה ע"י '''חידושו של תלמיד ותיק''', כמודגש בהיציאה מ"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה (כפי שניתנה '''מהקב"ה'''), "לבית הכנסת", מקום '''תפלתם של ישראל''', כידוע שע"י התפלה פועלים שיומשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהתורה (כפי שהיא מצד עצמה){{הערה|וכמ"ש בספר הבהיר (סנ"ח (קצו)) שדוד הי' מחבר אורייתא בקוב"ה, היינו, שהמשיך בתורה גילוי אוא"ס שלמעלה מהתורה, ע"י עבודת התפלה שבה מודגשת ההתקשרות דישראל עם הקב"ה שלמעלה מהתורה (ראה [[לקוטי תורה ויקרא|לקו"ת ויקרא]] ה, א. ברכה צו, ב. ובכ"מ).}}.

ובהתאם לכך בא גם ההמשך והסיום במאמר שלאח"ז: "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה", באותה דרגא, כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה"), אבל כשעומדים על אמיתתה, יש להם מנוחה, כפי שמסיים בענין השלום (במסכת ברכות); ו"היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת", להוסיף על התורה כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון" (במסכת מו"ק).

יג. ועפ"ז יש לבאר גם השינוי בבבא הראשונה – "הנפטר מן כו'":

ובהקדמה – שכיון שבהמשך לזה נאמרו ב' הבבות ע"ד ההליכה מחיל אל חיל ("היוצא מבית הכנסת כו'", ו"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'"), יש לומר, שגם סדר ב' הבבות ד"הנפטר מן כו'" הוא בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" בבבא הב' הו"ע '''נעלה יותר''' שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבבבא הראשונה. וגם, ב' המאמרים ד"הנפטר מן כו'" במסכת ברכות ובמסכת מו"ק הם בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" במסכת מו"ק הוא באופן נעלה יותר שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבמסכת הקודמת ברכות, כדלקמן.

וההסברה בזה:

החילוק בין "לך '''ב'''שלום" שאומרים ל"הנפטר מן '''המת'''" ובין "לך '''ל'''שלום" שאומרים ל"הנפטר מן '''החי'''", הוא, ש"לך '''ב'''שלום" פירושו "בשלום של עתה", "שילך בשלום שכבר דרש עד היום ולא יוסיף עוד", משא"כ "לך '''ל'''שלום" פירושו "לסגל עוד שלומים וזכיות", "להוסיף על שלימותך"{{הערה|פי' הכותב וענף יוסף לעין יעקב סוף ברכות.}}.

ולכן:

במסכת ברכות הסדר הוא "הנפטר מחבירו . . יאמר לו . . לך לשלום . . (ואח"כ) הנפטר מן המת . . יאמר לו . . לך בשלום" – בהתאם לב' הבבות שבסיום המסכת, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ע"ד "לך '''ל'''שלום", ולאח"ז "תלמידי חכמים מרבים שלום", ענין המנוחה, ע"ד "לך '''ב'''שלום" (שלא יוסיף עוד), כיון שבמסכת ברכות מדובר רק אודות השלימות בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלאחרי שעומדים על אמיתתה (ע"י ענין '''המיתה''', ביטול מציאותו לאמיתתה של תורה), לא שייך להוסיף יותר ("מת . . בשלום").

ובמסכת מו"ק מתחיל במה שסיים במסכת ברכות – "הנפטר מן המת . . לך בשלום", ואח"כ מוסיף ענין נעלה יותר, "הנפטר מן החי{{הערה|שזהו"ע נעלה יותר מ"הנפטר מחבירו" בבבא הראשונה (לפני "הנפטר מן המת") שבמסכת ברכות*.{{ש}}'''*) וי"ל שמרומז בשינוי הלשון "הנפטר מן''' החי'''", ולא "מחבירו" סתם.'''}} . . לך לשלום" – שגם לאחרי המנוחה ("הנפטר מן המת") כשעומדים על אמיתתה של תורה ולא שייך להוסיף עוד ("'''ב'''שלום" שבסיום ברכות), ישנו תוספת חיות ("הנפטר מן החי") בהליכה לשלום ("לך לשלום", להוסיף על שלימותך) דישראל שמחדשים ומוסיפים בתורה – בהתאם לסיום וחותם המסכת בתכלית השלימות ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא{{הערה|ועפ"ז יומתק גם הדיוק "'''ל'''עולם הבא" ולא "'''ב'''עולם הבא" – ע"ד החילוק בין "לך '''ל'''שלום" ו"לך '''ב'''שלום" – שבזה מרומז שתכלית השלימות היא בהוספה בעילוי אחר עילוי עד אין סוף (דלא כבברכות, שהסיום הוא בשלום, ע"ד "לך בשלום", ענין המנוחה).}}, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".

ועפ"ז יש לומר, ש"הנפטר מן המת" (שלאחרי "הנפטר מחבירו") במסכת ברכות קאי על השלימות '''דגן עדן''' (נשמות בלא גופים), ו"הנפטר מן החי" (שלאחרי "הנפטר מן המת") במסכת מו"ק קאי על תכלית השלימות '''דעולם התחי'''', שאז יקויים היעוד (שבסיום מסכת מו"ק במשנה) "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"{{הערה|ישעי' כה, ח.}}.

{{הערות שוליים}}

'''*) משיחות יום ב' דחגה"ש תשכ"ד. וא"ו תשרי תשד"מ. ועוד.'''}}


[[קטגוריה:ספר השיחות תשנ"ב]]
[[קטגוריה:לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח|ו]]
[[קטגוריה:לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח הוספות]]
[[קטגוריה:שיחות אדמו"ר שליט"א - תשנ"ב]]