עריכת הדף "לקוטי תורה (אדמו"ר הזקן)/דרושים לסוכות ושמיני עצרת"


 סוכות,  א׳
 ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. כתיב ביום הש״ע תהיה לכם. פי׳ כי בכל השנה היו מקריבין על גבי המזבח פרים ואילים וכבשים ושעירים ואש של מעלה היה יורד על המזבח כדמות אריה רובץ ותאכל אותם ובחג הסוכות היו מנסכין מים על גבי המזבח וניסוך המים כל שבעה. אך ביום השמיני עצרת תהיה לכם לכל הבחינות הללו. 
וביאור ענין זה כי הנה עכשיו שאין לנו בית המקדש ולא מזבח צריך כל אחד למצוא דברי חפץ בנפשו ולהבין איך כל הבחינות עליונות של מעלה הם למטה בעבודת ה׳ שבלב כל אחד ואחד ובכל דור חייב אדם לראות בנפשו ענין בחינת אש ששורף ומכלה את הקרבנות פרים ואילים וכבשים כו׳. ובחינת ניסוך המים  שבחג ובחינת יום השמיני שבו עצרת כל הבחינות הנ״ל. 
והנה אמרו רז״ל תפלות כנגד תמידין תקנום והענין כי עבודה שבלב זו תפלה והלב הוא רומז כנגד המזבח וכשם שהיו ב׳ מזבחות פנימי וחיצון כך יש בלב ב׳ בחי׳ חיצוניות הלב ופנימיות הלב כנודע (וכמ״ש בזח״ג פ׳ צו ד״ל ע״ב דמזבח הפנימי נק׳ קול דממה דקה שהוא בחי׳ קלא פנימאה ונקרא ג״כ מזבח הזהב והיא בחי׳ אהבה רבה שמבחינת כמעלת הזהב על הכסף כו׳ וע׳ מזה ג״כ בזח״ג פרשה בהעלותך דקנ״א ע״ב ובפרדס בעה״כ ערך מזבח. ויובן עוד ענין ב׳ בחי׳ אלו ממ״ש בד״ה שיר השירים בענין ב׳ בחי׳ כלה ע״ש וזהו עצמו ענין ב׳ בחי׳ מזבח הנ״ל), וכשם שהיו מקריבין על מזבח החיצון כל הקרבנות פרים ואילים וכבשים כו׳. כך צריך כל אחד בתפלתו לעורר את האהבה הטבעית בלבו שהוא בחינת חיצוניות שבלב בלבד שתתלהט כרשפי אש בהתגלות הלב והוא בחינת אש של מעלה שיורד בדמות אריה לשרוף הקרבנות (וע״ש פרשה צו) (דל״ב ע״ב ודל״ג א׳) ע״פ ותצא אש דא אוריאל ובפי׳ הרמ״ז שם. ובדף כ״ז כתב דאוריאל גימטריא אברהם. ונודע דאהבה הטבעית שבנפש האלקית היא ירושה לנו מבחי׳ חסד לאברהם, ועד״ז נתבאר כאן שבחי׳ התעוררות גילוי אהבה הטבעית זהו בחי׳ אש שלמעלה. וע׳ עוד בזהר בראשית (ד״ו ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם דבחי׳ אריה בגימ׳ רי״ו והוא מבחי׳ רוחא דשבק בה ע״ש וגם עד״ז יובן שייכות בחי׳ זו לאהבה הטבעית, והוא ע״פ מ״ש במ״א בד״ה וילקט יוסף בפרשה ויגש בענין הספיחים שזהו כענין רוחא דשביק בה כו׳ ועמ״ש מענין אהבה הטבעית בד״ה לבאר ענין יוהכ״פ ועמ״ש מענין אריה בד״ה ואריה כבקר יאכל תבן, והוא ע״ד מ״ש אחרי ה׳ ילכו כאריה ישאג שהיא אהבה המתלהבת ומתלהטת בלב האדם בזכרו את ה׳ שאינו רוצה להיות נפרד ח״ו. 
וכתיב כי ה׳ אלקיך אש אוכלה הו א אש אוכלה אש ששורף ומכלה את כל האישים אשר לא לה׳ המה הנקרא בשם אש זרה ולא להיות האש כ״א לה׳ לבדו. ולכן אמרו רז״ל שאסור לאכול קודם התפלה כי מאחר שהוא רוצה לאכול איזה דבר כמו לחם גשמי מוכרח הוא להיות במעלה הגבוה ויתירה מן הלחם שמצד מעלתו היתירה עליו ראוי לשלוט בו ולאכול ממנו וכיון שהוא קודם התפלה שעדיין לא ביער ושרף את המותרות שלו באש של מעלה והרי הוא מקושר בדאגת הפרנסה הרי הוא מקושר למטה ונופל במדרגות שאר ענינים גשמיים הרי הוא שוה במדרגה אל הלחם אשר הוא אוכל ואין ראוי לשלוט בו ולאכול ממנו (ועמ״ש מזה בד״ה כה תברכו בפ׳ נשא), וזהו עבודת האדם בתפלה לשרוף דאגת הפרנסה וכמו שהיו מקריבין ע״ג המזבח סולת חטים למנחות. ולא ענין הפרנסה עצמה כי היא צריכה והכתוב משבח ואומר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וגו׳. אבל הדאגה שאדם מיצר ודואג על זה הנה הוא מיסוד האש והחמימות שבנפשו הבהמית אשר זהו אש זרה וצריך לשרפה באש של מעלה בתפלה כנ״ל: 
ב והנה אמרו רז״ל אע״פ שאש יורד מלמעלה מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט כדי לעשות הכנה לאש של מעלה שתרד ע״י זה. ולהבין ענין זה בעבודת ה׳ הנה הקב״ה נקרא זורע צדקות ומצמיח ישועות. וביאור ענין זה יובן בהקדים מה שכתוב שמאלו תחת  לראשי וימינו תחבקני (עמ״ש על פסוק זה בפ׳ כי תשא) פי׳ וימינו תחבקני שנמשך כל כך בחינות חסד דרועא ימינא וימין מקרבת כל ניצוצות וכל נשמות ישראל להיות מיוחדים לה׳ יחיד ומיוחד לבדו כדכתיב עם קרובו עד שהוא בבחינת חיבוק ממש כאדם המחבק לחבירו שאינו יכול להפרד ממנו בשום אופן, וכך למטה נמשך ונתגלה אה״ר לה׳ לבדו שלא ליפרד ממנו ח״ו (עמ״ש מזה בביאור ע״פ שימני כחותם בענין רצועות דתליין על לבא). אך לזכות למעלת ובחינת אהבה רבה זו צ״ל מתחלה בבחי׳ שמאלו תחת לראשי כי שמאל דוחה. פי׳ שדוחה ומשפיל את האדם כאשר ישים אל לבו ויעמיק דעתו ומחשבתו איך שהוא רחוק מה׳ בתכלית ח״ו וכיוצא באלו הענינים אשר כל זה נמשך מסטרא דשמאלא כנודע ולא שיהיה בחינת שמאל של הקב״ה עצמו הוא הדוחה ח״ו כי לא ידח ממנו נדח אלא כאשר ישים אל לבו וכו׳ ונמשך ונשתלשל למטה בבחי׳ תחת לראשי פי׳ כאשר אני נוטל בחינה זו להמשיך למטה תחת לראשי דהיינו בעומק מחשבתי הרי אני בעצמי הוא הדוחה ומשפיל את עצמי ממדרגתי שהייתי מחזיק עצמי בעיני מתחלה (ועמ״ש מזה בד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא), וע״ד זה סדרו רז״ל כל הוידויים שביום כפור שמתודים על נפשם ואומרים סררנו תעבנו וכיוצא בהם שמשפילים את עצמם לפני הקב״ה מאד ואומרים איך שהם רחוקים מאד ממנו ית׳ והן הם הדברים המעוררים את האהבה והצמאון להיות אליו ית׳ תשוקתו ובזה יבא ויגיע להיות זוכה לבחינת ומעלת אהבה רבה שבחג הסוכות וזהו זורע צדקות כי הנה כנסת ישראל נק׳ בשם צדקה על שם הפסוק בצדקה תכונני וגם כללות ישראל למטה מלאים מצות צדקה וחסד ובעשי״ת הוא בבחינ׳ זריעה כי כמו הגרעין שזורעין צריך לזרוע ע״ג עפר שנחרש היטב משא״כ עפר קשה לא יזרע ולא יצמח בה כלל. כך כל המצות צדקה וחסד שישראל עושין ומסגלין כל ימות השנה הנה לא יזרע ולא יצמיח בה כלל ולא יעשה פרי למעלה כ״א ע״י בחינת עשי״ת שמשברין את לבם ודוחין ומשפילין את עצמם כעפר שנחרש בבחינת חרישה דמרפי ארעא (ועמ״ש מזה באריכות סד״ה האזינו השמים. איך שחרישה זו מתחיל דרך כלל בר״ה וזהו ענין שברים כו׳ ושהצמיחה היא חג הסוכות ע״ש). וכן אנו רואים בחוש בעושי צדקה שלא יתן כ״א ע״י שישים את עצמו כעפר משא״כ אם מח שב את עצמו ליש ודבר לא יתן כ״א איזה מותרות ממה שיש לו אבל לא יגיעו ועמלו וחיי נפשו ממש. שלזה צריך לשבר תאוות לבו הנמשכים מגסות רוחו ולהחשיב את עצמו שוה כמו חבירו המקבל ממנו ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי כו׳ שיהיה לו מה לאכול ולשתות ולרש אין כל מאי שנא ולמה יגרע הלא אב א׳ לכולנו כו׳. 
ועמ״ש בד״ה ארץ הרים ובקעות. ועי״ז נזרע בחינת הצדקה הנ״ל ובימים שבין יום כפור לסוכות הוא בחי׳ הצמיחה עד שביום ראשון של חג הסוכות נגדל ונצמח בחי׳ אברהם חסד עליון בחינת וימינו תחבקני הנ״ל וגם בחינת ומעלת אברהם הוא ע״י שאמר ואנכי עפר ואפר דהיינו בחי׳ עפר שזורעין בו ומצמיח כנ״ל וזהו מצמיח ישועות והוא ע״ד מ״ש הושיעה ימינך. כי הנה כתיב השיב אחור ימינו שבחי׳ חסד והימין מלובש בבחי׳ אחוריים דברים חיצונים וצריך להושיע ידו לו לחזור אל הקדושה (ע׳ מ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון גבי עת לחבק ועת לרחק מחבק, וע׳ מענין השיב אחור ימינו בזהר פ׳ ויצא קס״ג סע״ב פרשה בשלח דנ״ז סע״א ובפרשה תרומה דקמ״ג ע״ב ובמק״מ שם וענין שהימין מלובש בבחינת אחוריים היינו למטה כשהאדם משפיל אהבתו בענינים גשמיים לימשך אחר תאוות הגוף והנה״ב כו׳ ואומר על שמאל שהוא ימין. ועי״ז גורמים ח״ו השפלת השפע לחיצונים, ועמ״ש ר״פ בשלח בענין כמה ארך אפים כו׳ גם בחי׳ השיב אחור ימינו זהו כענין המבואר במ״א ע״פ המאמר הזהר פ׳ ויקרא ד״כ ע״ב קב״ה בגלותא סליק לעילא כו׳ וכ״מ הפי׳ בזהר פרשה בשלח דנ״ז סע״א ע״ש וע׳ עוד מענין השיב אחור ימינו בזהר פ׳ בלק דר״א סע״א ובפרשה פנחס דרל״ז ע״א ובפרשה ויקהל דר״ג סע״א ובפ׳ אחרי דע״ד ע״א והנה ענין להושיע ידו לו זהו כמ״ש הושיעה ימינך וענני. בתהלים סי׳ ס׳, והיינו כמ״ש בד״ה האזינו הנ״ל בענין וסוכה תהיה לצל יומם. כי יומם היינו בחי׳ חסד לאברהם בחי׳ ימין וצל יומם היינו בחי׳ מקיף עליון שנמשך על החסד והמשכה זו היא מבחי׳ ורב חסד ומבחי׳ כי חפץ חסד הוא  ועמ״ש ע״פ הוי׳ יחתו מריביו. אשר ע״י התגלות בחי׳ ורב חסד בחסד עליון מתמתקים הדינים ועמ״ש ס״פ שלח בביאור ע״פ אני דפ׳ ציצית בענין חסדי ה׳ ב׳ בחי׳ חסד כו׳ ע״ש. וזהו הושיעה ימינך שנמשך בחי׳ מקיף עליון לבחי׳ חסד דרועא ימינא והמשכה זו הוא ממקום עליון מאד מבחי׳ דלית שמאלא בהאי עתיקא. ועי״ז וענני. להיות וימינו תחבקני. וזהו ענין הסוכה עפמ״ש בפע״ח שער חג הסוכות פ״ד דדפנות הסוכה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח זהו עד״מ כנגד ג׳ פרקי יד ימין כו׳ והוא בחי׳ וימינו תחבקני והסכך זהו בחי׳ צל יומם המקיף על בחי׳ ימין כו׳ ע״ש. וביאור ענין גילוי בחי׳ ימינו של הקב״ה בנפש האדם יובן ממ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש כו׳ ע״ש. וברבות נזכר מענין הושיעה ימינך במדרש איכה ס״פ גדע בחרי אף ובזח״א) (בפ׳ ויצא דקס״ג סע״ב ובפ׳ פקודי דרל״ה ע״א) ובפ׳ שמיני (דל״ז ע״א) ובפ׳ חקת (דקפ״א ע״ב) ובפ׳ תרומה (דקס״ט ע״א) גבי כוס ישועות כו׳ הושיעה ימינך כו׳ ושייך לזה ג״כ מ״ש בזהר פ׳ תשא (דקפ״ט ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ובפ׳ נח (ס״ב ב׳) בענין קץ הימין וע׳ בזהר פרשה חיי שרה (דקכ״ג סע״א וסע״ב) בענין הושיעה לו ימינו כו׳ ובפ׳ בשלח (דנ״ח סע״א) ימינך ה׳ נאדרי בכח דא אורייתא י״ל כמ״ש לקמן בד״ה ביום השמע״צ בענין ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שמן התורה נעשה בחי׳ סוכה בחי׳ צל כו׳ נמצא זהו כמו בחי׳ צל יומם בחי׳ הושיעה ימינך כו׳ וגם בנפש יובן בחי׳ זו שהתורה נותנת כח ועוז לבחינת ימין ואהבת ה׳ עפמשנ״ת בד״ה בחודש השלישי בפ׳ יתרו בענין שהתורה נקרא עוז כו׳ ע״ש. 
וזהו ג״כ ימינך ה׳ תרעץ אויב היינו כל תאוות היצה״ר ונה״ב ותרעץ אותיות עצרת כי שמיני עצרת הוא בחי׳ למען דעת כל עמי הארץ כמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי. וזהו שאמרו רז״ל מצוה להביא מן ההדיוט פי׳ הדיוט היינו דברים תחתונים פשוטים וממילי דהדיוטא היינו כאשר ישים האדם אל לבו להיות ממארי דחושבנא כל מילי דהדיוטא וכל המחשבה דבור ומעשה אשר לא לה׳ המה שהיו בו כל ימיו ואיך שהוא רחוק מה׳ בתכלית ומשוקץ ומתועב כו׳ שהוא בחי׳ שמאל דוחה כו׳ ונקלה עוד מזאת והיה שפל ונבזה בעיניו ומואס בחייו ואזי יתמרמר מאד ויצעק אל ה׳ בצר לו וכדכתיב צעק לבם ומרירות הזאת היא מביאתו לעשות הכנה לאש של מעלה הוא בחינת אהבת ה׳ שבנפשו האלהית שתתעורר ותתלהט בלבו כנ״ל, (ועמ״ש עוד בענין מצוה להביא מן ההדיוט בד״ה ענין חנוכה בפ׳ מקץ. דלשם נתבאר בע״א קצת דהיינו שזהו האהבה שהאדם ל וקח מחמת העולמות מבחי׳ מלכותו ית׳ כו׳ ע״ש ובד״ה לבאר ענין יוהכ״פ, ולפ״ז י״ל דענין הנז׳ כאן להיות ממארי דחושבנא כו׳ ואיך שהוא רחוק כו׳ זהו ענין מצות תרומת הדשן. אשר זהו הכנה לגילוי האש כו׳ ועמ״ש סד״ה ויהי בשלח פרעה): 
ג והנה כל זה הוא בחי׳ אש שע״ג המזבח. אך יש בחינה אחרת גדולה וגבוה מזה והוא בחי׳ מים שמנסכין ע״ג המזבח בחג הסוכות שהמים מרווין צמאון הבא מיסוד האש וכמ״ש הוי כל צמא לכו למים. 
וגם בבחינת ומדרגת מים יש כמה בחינות שונות זו למעלה מזו. כדכתיב אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים בשמים כו׳ אין עוד מלבדו בראייה חושיית שהוא בחי׳ ביטול במציאות לגמרי בבחינת ראיה כמ״ש במ״א. 
ובחינה זו נק׳ בחי׳ מים שמקרר ומכבה את חום האש כי מאחר שהוא בבחי׳ ביטול במציאות לגמרי אליו ית׳ הרי ממילא ומאליו מתקרר חום האש הטבעי אשר בנפשו האלהית והצמאון כרשפי אש שלהבת. וכמו למשל אהבת הבן אל האב כשרוצה להתקרב אליו ועדיין הוא קצת רחוק אזי האהבה נראית ונגלית מן הלב ולחוץ שצועק אבא אבא.  משא״כ כשהוא אצל אביו ממש הנה הלב תוכו רצוף אהבה אבל אינה נראית ונגלית חוץ מן הלב ולכן נקרא בחינת מים שמקרר בחינת האש שלא תתגלה לחוץ כ״א נסתרת בתוך הלב (וכמ״ש במ״א בענין חסדים המכוסים כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום בענין וכל קרב וכליות יזמרו ומ״ש סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול גבי ענין בהר הקדש), וזהו ענין תפלת שמונה עשרה בלחש בחשאי כי בפסוקי דזמרה הוא מעורר את האהבה כרשפיאש להיות שורף ומכלה את האשים אשר הם אש זרה כנ״ל. והרי הוא כאלו עדיין רחוק מן המלך משא״כ בתפלה שהרי הוא כאלו עומד לפני המלך ואומר ברוך אתה וכו׳. פי׳ ברוך בחינת המשכה שממשיך יחודו ית׳ למטה שיהיה הוא בבחינת ביטול אליו ית׳. ועד״ז תקנו מודים אנחנו לך שהוא בחי׳ ביטול כמ״ש במ״א. וזהו ענין הכריעות והשתחוואות כו׳ לכן הוא בלחש ובחשאי (וע׳ בזהר פ׳ תרומה דקל״ז ע״א. ובפ׳ בראשית ד״נ ע״ב ובפ׳ שמיני דל״ט ע״א). אך להיות בחי׳ ומדריגה זו קבוע׳ ונטועה בלב האדם כל היום שלא ימוט מזה צריך האדם לשית עצות בנפשו. כי הנה אנו רואים בחוש שאחר תפלת שמונה עשרה חוזר להיות כבראשונה. 
והעצה האמיתית הוא עסק התורה והלכותיה עם היותן מלובשים בדברים גשמיים תחתונים כמו בעניני זרעים מועד כו׳ הן הנה תכלית היחוד והדביקות בו ית׳ כמ״ש במ״א וצריך האדם להבטל ולהכלל אליו ית׳ להיות מכון ליחודו ית׳ ויבטל ויפקיר את עצמו מכל רצונותיו ומחשבותיו. 
וכמ״ש במ״א על פסוק ארץ אוכלת יושביה וגו׳. ובבחינה זו הנה עסק התורה שוה ממש כמו תפלת שמונה עשרה ויכול האדם שיהיה רושם בחינת הביטול שבתפלת שמונה עשרה קבוע ונטוע במסמרות בל ימוט לנצח כל היום בעסקו בתורה. וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם שתהיה לכם עצרת וקליטה לבחי׳ מים הנ״ל שיקלוט ויתפוס בתוככם לבלתי תהיו פולטים ח״ו (וע׳ בהשמטות שבזהר ח״א סס״י כ״ה שזהו ענין כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים ועמ״ש מזה בביאור על פסוק וידעת היום בפרשה ואתחנן) כי אדם יכול להיות אחר התפלה חוזר כבראשונה והיינו ע״י בחינת ביום השמיני שהוא בחי׳ בינה ליבא דהיינו שיהיה בו בחינת ביטול בעומק נקודת הלב כנ״ל והיינו לפי שהתגלות עתיק הוא בבינה עולם התענוג לכן עי״ז נמשך להיות עצרת וקליטה לבחי׳ מים הנ״ל שהוא בחי׳ אהבה בתענוגים כו׳ כמשל הבן כשהוא אצל אביו כו׳ כנ״ל. 
וזהו ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה כי בחינת מים הנ״ל צריך להיות בבחי׳ מעיין כדכתיב אותי עזבו מקור מים חיים כו׳. דהיינו ע״ד משל כמקור הנובע מתחת לארץ ואינו נראה ומושג כ״א הנביעה משא״כ המקור עצמו עמוק עמוק מי ימצאנו [וע׳ מזה ברע״מ ס״פ בא (דמ״ג ע״ב) ועיין עוד מענין אותי עזבו מקור מים חיים בזהר (ס״פ ואתחנן דרס״ו ע״א) ובמק״מ ובהרמ״ז שם ובפ׳ וילך (דרפ״ו ע״א) לקדשא שמא דקוב״ה באמן וע׳ מענין אמן ברע״מ פ׳ עקב (דרע״א ע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם וע׳ עוד בזהר ויקרא די״ב ע״א] וכך צריך האדם באתערותא דלתתא ג״כ לחפור בעומק המעיין במה שהוא נובע מן המקור עמוק עמוק מתחת לעפר דהיינו שיהי׳ בבחי׳ ונפשי כעפר לכל תהיה וגם להעמיק עיון שכלו בעסק התורה והלכותיה (ועמ״ש סד״ה האזינו השמים גבי כרביבים עלי עשב) שהיא בחי׳ ח״ע ראשיתה דכולא נמשך ממקור מים חיים העליונים ולמטה ירדה ונשתלשלה מאד עד שהם בבחינת מתחת לעפר ענינים גשמיי׳ זרעים מועד כו׳ ומשם הם נובעים להיות מעייני הישועה. וזהו מעייני תרי שהם ב׳ בחינות בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה ובחי׳ התורה שמלובשת בעפר גשמי כנ״ל ועי״ז דוקא נקרא בחינת מים חיים כי המים אשר על פני הארץ אינם  נקראים מים חיים כידוע. (וביאור ענין ב׳ בחי׳ עפר שהם מקור ב׳ מעיינות הנ״ל הנה בחי׳ ונפשי כעפר לכל תהי׳ זהו מ״ש בזהר פ׳ וישלח) (דק״ע ע״א) מה בין עפר לאבק כו׳ עפר דכל איבין נפקין מיני׳ ועמ״ש מזה בפ׳ וישלח סד״ה ויאבק איש עמו ובד״ה ויגש אליו יהודה גבי ענין במחשבה ארץ קדמה כו׳ לכן עי״ז יוכל להמשיך בחי׳ באר מים חיים שהיא האהבה שבבחי׳ מים שהוא בחי׳ ביטול. 
ובחי׳ עפר הב׳ היינו כמ״ש בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב דקאי על עסק התורה שנק׳ עפר שהוא דבר שאינו בגדר מספר בחי׳ ולפני אחד מה אתה סופר כו׳ ע״ש, ועמ״ש במ״א בענין לך לך מארצך דגבי אברם שהו א גילוי המשכת ח״ע ממקורה כו׳ וע׳ בלק״ת שם ובפרדס בעה״כ בערך ארץ עליונה היא הבינה וכ״כ בערך עפר. וכ״כ במאורי אור ערך עפר שזהו ענין עפרות זהב וזהו הכל היה מן העפר ואפילו גלגל חמה כנזכר ברבות בקהלת, ועיין מזה ג״כ בזהר (פ׳ צו דף ל״ד ע״ב) ועמ״ש סד״ה וישב יעקב בארץ מגורי אביו ועמ״ש בביאור ע״פ הבאים ישרש בענין ארץ חפץ כו׳ ונקרא בחי׳ עפר ע״ד ישת חשך סתרו כי גם הכתר מקור הח״ע נמשך מבחי׳ תחתונה שבמאציל מל׳ דא״ס כו׳ וע״ז נאמר על עסק התורה מי מנה עפר יעקב כו׳ וזהו ענין ב׳ בחי׳ חכמה בראש חכמה בסוף שהם נמשכים מב׳ בחי׳ עפר הנ״ל. 
וז״ש ונפשי כעפר לכל תהיה פתח לבי בתורתך דהא בהא תליא כי נעוץ סופן בתחלתן. ובזהר ס״פ בלק ממעיני הישועה אלין או״א היינו כי ב׳ מעיינות הנ״ל הן בחי׳ מ״נ ומ״ד ושרשן מב׳ יסודות דאו״א והם מקבלים מב׳ מזלות ונוצר ונקה וע׳ במ״ח דכ״א א׳ ב׳: 
 סוכות,  ב׳
ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (בישעיה י״ב). הנה בכל השנה היה ניסוך היין ע״ג מזבח והוא מפורש בתשב״כ בהדיא בכמה מקומות. ובחג הסוכות היה עוד גם ניסוך המים ע״ג המזבח כל שבעת ימי החג. והוא הלכה למשה מסיני (סוכה ל״ד א׳ זבחים ק״י ע״ב) שאינו מפורש בהדיא בתשב״כ רק דרבנן סמכוה אקראי ושאיבת המים היה בשמחה גדולה ע״ש ושאבתם מים בששון כו׳ כמבואר במסכת סוכה ספ״ד ורפ״ה. ויש להבין הטעם למה אינו מפורש בתושב״כ כו׳ (ועיין מזה בזהר בסוף חלק א׳ בהשמטות די״א ע״ב ודי״ב ע״א וע״ב). והנה בתחלה צ״ל ענין ניסוך היין כי הנה ביין כתיב (שופטים ט׳) החדלתי את תירושי המשמח אלקים ואנשים בהיות ידוע דבינה אם הבנים היא השמחה כמ״ש אם הבנים שמחה. כי השמחה היא גילוי ההעלם לכן נמשך דוקא מבחי׳ בינה שהוא כשמבין ומשיג תעלומות חכמה שנמשך בגילוי בהבנה והשגה ממש שמשיג אותו בטוב אז יהיה השמחה. משא״כ כשעדיין אינו משיג הדבר בהשגה היטב רק הוא עדיין נעלם בכח חכמתו ואינו בגילוי אצלו ממש לא יקבל עונג ושמחה כלל. אך הנה בינה נק׳ ג״ע עלמא דאתכסיא וכמ״ש בזח״א ויצא (קנ״ג ב׳ קנ״ד ובשאר דוכתי). וזה היה עבודת הלוים דכתיב ועבד הלוי הוא שממשיכים בחי׳ הוא דהיינו עלמא דאתכסיא הוא דא עתיקא המלובש בבינה מהעלם אל הגילוי והיינו ע״י השיר שהיו אומרים על היין שהוא בחי׳ בינה. וזהו ענין יין המשמח אלקים ואנשים שמביא אלקות לידי גילוי לאנשים דהיינו ע״י הבינה שמבין ומשיג גדולת ה׳ תתלהב נפשו בה׳ וזהו ג״כ בחי׳ יין הגשמי שגורם ג״כ השמחה וגילוי ההעלם נכנס יין כו׳ (וע׳ עוד מענין ועבד הלוי הוא בד״ה אז ישיר משה ובנ״י ומענין הוא בד״ה לך לך גבי הוא עשנו). אך ההפרש בין ניסוך היין  שבכל השנה לבחי׳ מועדים לשמחה ובפרט סוכות זמן שמחתנו שהיה בהם ג״כ ניסוך היין הוא כמו עד״מ אדם כשנתפעל ושמח מאיזה דבר אעפ״כ יכול להיות השמחה וההתפעלות אצלו בהעלם מזולתו שיהיה תוכו רצוך חדוה ושמחה ואינו גלוי לעין כל אבל כשנתפעל ונשמח מאד מאיזה דבר אזי נראה שמחתו לעין כל ומרנן ומרקד ברגל ומטפח ביד שאינה יכול להיות בהסתר מרוב גדולת השמחה. כך כל השנה אף שנתפעל מאלהות א״ס ב״ה הממכ״ע וסוכ״ע עאפ״כ הוא בהעלם אצלו שאור השמחה מתעלם בהכלי והכלי מגבילתו אבל בחג הסוכות נראה שמחתו לעין כל שהאור בוקע הכלי מחמת רוב גדולת אור השמחה וריבוי גילוי ההעלם (ועמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי ועמ״ש ר״פ שלח בד״ה ענין המרגלים בפי׳ זבת חלב ודבש שהוא מחמת תוספת האור והגילוי לא יוכלו הכלים להעלים כו׳) ושמחה זו היא הרעש הגדול כמו שמרנן ומרקד כשנשמח בגשמי כן ויותר מכן הוא הרנון והרקוד ברוחניות בשירות ותשבחות לפני ה׳ כמ״ש והאופנים בראש גדול. זהו ענין ניסוך היין של כל הנשנ וגם בסוכות היו מנסכים גם יין. וניסוך המים הוא היה בחג הסוכות לבד היו מנסכים יין בספל זה ומטם בספל זה מערבי של מים כו׳. וניסוך היין הוא בחינת בינה וניסוך המים הוא בחינת חכמה והוא גבוה מאד נעלה מניסוך היין. והענין כי זהו בחיד כהנים ולוים כמ״ש בזהר (ח״ג דל״ט ע״א) דיין מסטרא דליואי אתי כו׳ וסטרא דכהנא מיין צלילן נהירין. כי טבע המים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך והוא בחי׳ כהן שההשפעה יורדת לכה״ג ומשם לכל ההנים כמארז״ל כה״ג נוטל חלק בראש מדת ראש הוא משפיע ויין הוא בחינת לוים שהוא ההעלאה ממקום נמוך למקום גבוה מאד והוא ג״כ לארמא קלא ברעש ושיר שהוא בחי׳ התגלות כמארז״ל כל בעלי השיר יוצאים בשיר. משא״כ מים הוא בחשאי כמו בחי׳ כהנים דעובדוי בחשאי אינון כו׳ וכמו שבחי׳ כהנים גבוה מבחי׳ לוים כמ״ש וילוו עליך וישרתוך כך ניסוך המים גבוה מאד נעלה מניסוך היין (ובפרט שהיה מים חיים שנודע מדרגתם הגבה מאד נעלה בבחינת חכמה כמ״ש במ״א גבי מים חיים דקידוש מי חטאת כו׳ גם כמ״ש בדרוש והגדת לבנך בענין ההפרש שבין יו״ט לשבת זהו ג״כ מוחין דאימא ומוחין דאבא ובמ״א נת׳ שזהו ג״כ ההפרש בין ברכה לקדושה גם לכן בכהנים נאמר וקדשתו ובלוים כתיב לטהרם כמ״ש במ״א בד״ה שבת שבתון וע״פ ושמתי כדכד): 
ב והנה נודע ענין תורה שבכתב ותורה שבעל פה שתורה שבכתב הוא רק בחינת אותיות וצירופיהן וכמארז״ל כל התורה שמותיו של הקב״ה. ולכן כל אותיותיה מנויות לבל יעדיף ויחסיר וכל אות צ״ל בדמותו ותבניתו והנגיעה פוסלת והנה האותיות הן בבחינת בינה וכמ״ש במ״א ע״פ ופתחת עליו פתוחי חותם וע׳ בהרמ״ז ר״פ ויקרא. וכנראה בחוש שכשבא השכל לכלל הבנה והשגה מתגלים בו בחי׳ אותיות במחשבה. אבל בבחי׳ חכמה שהוא למעלה משכל המושג אין בו בחי׳ אותיות עדיין. וזהו ענין אותיות התורה שהתשב״כ היא בבחי׳ בינה ובינה נקרא ספר תורה כמ״ש בזהר (ויקהל רף רי״ש). והיינו בחינת אותיות המחשבה ואע״ג דאורייתא מחכמה נפקת לגבי המאציל היא בחי׳ חכמה אבל לגבי הנבראים היא בחי׳ בינה [ולכן חמשים יום מיצ״מ עד מתן תורה כנגד חמשים שערי בינה וביום החמשים שער הנ׳ ניתנה תורה וע׳ בזהר תצוה דקפ״ג ע״א ותשבע״פ היא בחי׳ חכמה ושם אין האותיות עיקר כל כך אלא השכל וההשכלה היא העיקרית המתגלית בתוך האותיות ולכן אין מדקדקין באותיותיה כ״כ כי בתשבע״פ העיקר היא החכמה וההשכלה וכמו שאמרו בגמ׳ מאי טעמא דר׳ מאיר  כו׳ שהוא בחי׳ טעמים והוא בחי׳ חכמה כנודע (ואף שלמטה הרי תשב״כ הוא בחינת ז״א ותשבע״פ היא בחינת מל׳ הרי אדרבה באמת בחכמה יסד ארץ שהיא מל׳ תושבע״פ וכונן שמים ז״א תשב״כ הוא בתבונה וע׳ מ״ש ע״פ השמים כסאי והארץ הדום רגלי כו׳) ובזה יובן ענין הנ״ל שניסוך היין כתיב בתורה וניסוך המים לא נכתב בתורה רק הלכה למשה מסיני. והיינו כי יין הוא בחי׳ בינה תשב״כ וזהו פי׳ יינה של תורה וכדלקמן ולכן יכולה להכתב בתשב״כ. משא״כ ניסוך המים שהוא בחי׳ חכמה אינה יכולה להיות כתוב בתשב״כ שתתפשט בבחי׳ כתב אותיות והוא בחי׳ מוחין דאבא ומוחין דאימא (ולפמ״ש בע״ח שכ״ו ספ״א מובן שכערך האצי׳ למעלה מהבריאה כך ערך החכמה למעלה מהבינה באצילות עצמו והיינו שבינה היא בריאה שבאצילות משא״כ חכמה ובפרטות בחי׳ חכמה שנקרא מים חיים היא בחי׳ אצילות שבאצילות והיינו שבחי׳ בינה נקרא מי דקיימא לשאלה שעם היותו בחי׳ העלם הוא ההעלם של הגילוי וכענין דכתיב יוצר אור ובורא חושך יצי׳ הוא גילוי ובריאה העלם והיינו ההעלם השייך להגילוי מחשבה ודבור משא״כ בחי׳ חכמה שהוא אצילות הנה לגבי אצילות שוה בריאה ויצירה וכחשכה כאורה כמ״ש במ״א. והיינו לפי שבחינת אצי׳ הוא למעלה מסדר ההשתלשלות דבי״ע ולכן ההעלם והגילוי שבסדר השתלשלות שהוא בחי׳ בריאה ויצירה שניהם שוין ממש לגבי אצילות וה נה על ידי ניסוך המים בחג ממשיכים גילוי ההעלם שלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו בחי׳ חכמה שהוא אצילות בחי׳ מוחין דאבא לכן הוא גבוה מאד נעלה מניסוך היין מוחין דאימא שהוא גילוי ההעלם שבסדר ההשתלשלות. ועמ״ש בד״ה שיר השירים בפי׳ כי טובים דודיך מיין והוא ע״ד קריעת ים סוף כי ים ויבשה הם העלם וגילוי של סדר ההשתלשלות עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגלייא אך ע״י רוח קדים קדמונו של עולם שלמעלה מסדר השתלשלות העולמות אזי הפך ים ליבשה כי שם שניהם שוין וכחשכה כאורה כנ״ל). ובזה יובן מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה. וצ״ל מהו סופרים ומהו יינה של תורה. והענין דהנה מבואר בספר יצירה בשלשה דברים ברא הקב״ה את עולמו בסופר וספר וסיפור. סופר הוא בחי׳ חכמה המשפיע לספר שהיא בינה בחי׳ מחשבה. 
וסיפור הוא בחינת דיבור המקבל מספר שהוא בינה שהרי בלתי מחשבה א״א לדבר וזהו שבשלשה דברים אלו ברא הקב״ה עולמו כי התהוות העולמות הוא מבחי׳ דבר ה׳ שהיא בחי׳ ספור והדבור מקבל ממחשבה שנק׳ ספר שהוא נמשך מבחי׳ חכמה איה סופר וזהו בראשית ברא והיינו ע״י שמחכמה נמשך לבחי׳ מחשבה וממחשבה לדבור. 
וזהו ערבים עלי דברי סופרים בחי׳ סופר שהוא חכמה ושם הוא שרש תורה שבעל פה וניסוך המי׳ יותר מיינה של תורה והיא בחי׳ תשב״כ שנק׳ ספר והוא בחי׳ בינה וניסוך היין שבחי׳ חכמה שהוא בחי׳ סופר הוא גבוה מאד נעלה מבחי׳ בינה שהוא בחי׳ ספר (ועמ״ש בד״ה איה סופר וע״פ שחורה אני כו׳ מענין סופר וד״ס כו׳) אך עם היות שהחכמה היא למעלה מבחי׳ בינה אעפ״כ חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ואם כן צריך לחברם תמיד למטה ובאתעדל״ת אתערותא דלעילא וזהו ושאבתם מים בששון מים הוא בחי׳ חכמה תשאבו בששון שהוא בחי׳ בינה ובזה יתחברו בחי׳ חו״ב להיות תרין ריעין דלא מתפרשין (וע׳ מ״ש במ״א בד״ה ראה אנכי נותן כו׳ מענין זה איך שגם בעבודת ה׳ למטה באדם צ״ל ב׳ הבחי׳ דחו״ב יחד תמיד בחי׳ נקודה בהיכלי׳ וא״א להיות קיום בבחי׳ א׳ לבד כו׳ ע״ש. ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי שלום שלום לרחוק ולקרוב). ולזה היו אנשי מעשה מרננים ומרקדים בעת ניסוך המים (גם לכן היו מנסכין המים בשעת ניסוך היין כמ״ש בהרמב״ם סוף  הלכות תמידין ומוספין. וזהו ג״כ ענין הנז׳ בזהר) (פ׳ בלק דקפ״ט סע״א) ע״פ ויבא לו יין דארמי מיא בההוא יין: 
ג ובכדי להבין ענין ממעיני הישועה צ״ל תחלה פסוק כוס ישועות אשא. שזה אמר דהע״ה על מדתו שהוא בחי׳ מל׳ דאצילות שנק׳ כוס ישועות. וכמ״ש בזהר (ויחי דר״נ ע״א) דהא בהאי כוס אתנגידו ברכאן מאינון ישועות דלעילא והוא נטל לון וכניש לון לגביה כו׳ כמו הדבור עד״מ הוא הכלי שבו נמשכים ומתלבשים כחות הנפש שכל ומדות כו׳ כך המל׳ היא הכלי שבו נמשך השפע מכל הע״ס כו׳ וז״ש הלל בשמחת בית השואבה אם אני כאן הכל כאן וכדפי׳ בזהר (בהשמטות דשייך לחלק ראשון דף י״ב ע״א) אי שכינתא דאקרי אני שריא כאן הכל כאן כו׳ וע״ש. וישועות פי׳ בזהר (תרומה דקס״ט א׳) מאן ישועות דא ימינא דכתיב ותושע לו ימינו כו׳ ובפ׳ בראשית (דף א׳) פי׳ שהם חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה שהם ה״ג והענין שהם ה״ג ממותקות מה״ח כ׳ו כמבואר בזהר הרקיע ר״פ בראשית שם. וענין הישועה הוא כי מל׳ דאצילות יורדת להחיות בי״ע כמ״ש רגליה יורדות מות ע״כ צריכה לבחי׳ ישועות להושיעה שלא יהיה יניקת החיצונים. וע״ז אמר דוד כוס ישועות אשא שיוגבה בחי׳ הכוס להעלותה באצי׳ אשר שם לא יגורך רע (ועיין בהרמ״ז ר״פ בראשית דפי׳ שנשיאת הכוס הוא להמשישך לבחי׳ מל׳ מה״ג דע״י כו׳). וזהו ענין ממעיני הישועה שהוא המעין שממנו נמשך הישועות לכוס של ברכה כו׳ ע״ד מ״ש במ״א בענין פי׳ נברך דברכת הזימון שהוא כמ״ש ברע״מ פ׳ בא (דמ״ב ב׳) בענין מקור ומעין וחפירה והיא בחי׳ בריכה שנמשך לשם המעין הנובע מהמקור ע״ש וזהו נברך להמשיך בחי׳ הריכה זו להמשיך ממנה לכוס של ברכה שמקבל מבחינת בריכה הנ״ל. וזהו ענין מעייני הישועה (והיינו בחינת יסודות דאו״א. וכמ״ש בזהר) (ס״פ בלק דרי״ב סע״ב) ממעיני הישועה אלין או״א כו׳ וכולא ממבועי נביעין עמיקין כו׳ וע׳ מ״ש בביאור ע״פ ששים המה מלכות בענין מ״ש לע״ל ומעין מבית ה׳ יצא והשקה כו׳ כי עכשיו שההמשכה מבחי׳ ונהר יוצא מעדן שהוא בחי׳ בינה אזי בהשתלשלות למטה נאמר ומשם יפרד שנעשה בחי׳ יש ודבר נפרד אבל כשיהי גילוי בחי׳ מעין שהוא בחי׳ והכחמה מאין תמצא אזי והשקה גם אפי׳ בחי׳ נחל השטים כו׳ שגם למטה יהיה גילוי הביטול כו׳ ומזה ג״כ יובן בתוספת ביאור ענין מעלת ניסוך המים שהוא מבחי׳ מעין בחי׳ חכמה שגבוה מאד נעלה מניסוך היין שמבחי׳ בינה בחי׳ ונהר יוצא כו׳ (וע׳ בזהר ל״ג דל״ט ע״א הנ״ל). וי״ל ג״כ דמבועי נביעין עמיקין היינו ב׳ מזלות ונוצר ונקה שמהם מקבלים או״א ולפי׳ הרמ״ז בכוס ישועות אשא שהישועות נמשכים מיסוד דע״י המלובש בא״א א״כ מעיני הישועה הם ע״י וא״א כו׳ עוד פי׳ שם בזהר בלק דמעיני הישועה הם נו״ה ובפרדס עמד ע״ז מה שייך לנו״ה שיהיה נק׳ מעייני הישועה. אך עפמ״ש במ״א בענין והנצח זו ירושלים יובן זה כו׳. 
והנה ע״פ המבואר למעלה בענין ניסוך המים שלא ניתן לכתוב בתשב״כ מפני שהוא מבחי׳ סופר שלמעלה מבחי׳ ספר כנ״ל הנה עד״ז יובן עוד ענין הקפות שבשמע״צ שלא נכתבו אפילו בתשבע״פ ואינו אלא מנהג כי הנה המה מקיפים דאבא ולכן לא ניתנו לכתוב אפילו בתשבע״פ שהיא בחי׳ א״פ דחכמה כו׳ וקרוב לזה נתבאר במ״א בענין תפלת ערבית רשות שהוא מפני שהמשכה זו היא ממקום עליון מאד עד שאין אתעדל״ת מגעת שם כ״כ לכן הוא רשות שאינו חובה ממש מטעם הנ״ל עיין בזהר ח״א דקל״ג ע״א. (ועוד י״ל בענין ושאבתם מים בששון שהיה שמחה גדולה בשאיבת המים והוא מובן ממ״ש במ״א ע״פ ביום השמיני עצרת שבחינת חכמה מאירה בבחי׳ ריחוק. כמ״ש אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. וזהו  ג״כ ענין ותתצב אחותו מרחוק וכתיב אמור לחכמה אחותי א ת וע׳ במק״מ פ׳ תולדות) (קמ״ב א׳) בפי׳ מרחוק ה׳ נראה לי. אבל מבחי׳ בינה נמשך בבחי׳ קירוב וזהו כאיש אשר אמו תנחמנו כו׳ ולכן אם הבנים דייקא שמחה שהשמחה היא בחי׳ גילוי אשר זה נמשך מבחי׳ בינה דייקא. 
וזהו ענין יין המשמח כו׳. אך בחג הסוכות יש כח לנש״י להמשיך בחי׳ חכמה שיהיה החכמה מאיר ג״כ בבחי׳ קירוב וגילוי כמו הבינה ממש. וע״ז נאמר בן חכם ישמח אב בן חכפ דוקא וע׳ מזה בד״ה ביום השמע״צ וזהו ענין השמחה דבית השואבה שבחי׳ מים חיים חכמה עילאה נמשך בבחי׳ גילוי וקירוב ע״ד אם הבנים שמחה שהשמחה היא הגילוי והיינו שאז נמשכים ומתגלים מוחין דאבא כ״כ כמו הגילוי דמוחין דאימא כו׳ והכח הזה הוא ע״י התשובה ביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו וכו׳ ע״ש והיינו שע״י התשובה מעורר בחי׳ הכתר שלמעלה מהחכמה ואז ע״י התגלות הכתר בחכמה נמשך שיהיה החכמה בבחי׳ גילוי. 
ועמ״ש ע״פ אריתי מורי והוא עד״מ החכם כשנופל לו שכליים חדשים הרבה מאד מוכרח לגלות מעט מחכמתו כי לא יכול לסבול מרבוי האור וכענין מ״ש במ״א ע״פ אז יבקע כשחר אורך כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ ארוממך ה׳ כי דליתני כו׳ שם נת׳ ענין זה וע׳ מ״ש בפ׳ שמות סד״ה מי שם פה לאדם וזהו ענין וחסידיך ירננו שבזהר ר״פ ויצא (דקמ״ח ע״ב). גם כמו שענין התשובה הוא בחינת לרחוק שנעשה קרוב כך עי״ז נמשך מלמעלה מה שהוא בחי׳ אחכמה והיא רחוקה ממני יהיה מאיר בבחי׳ קירוב ממש. ועמ״ש בביאור ע״פ ואתחנן כו׳. 
ועוי״ל דמבואר בד״ה והגדת לבנך שביו״ט נ ז׳ שמחה לפי שהוא מוחין דאימא בחי׳ השגה אבל בשבת מוחין דאבא שהוא מה שלמעלה מההשגה לא שייך שמחה כ״א ביטול ועד״ז בחי׳ מים צלילין דח״ע לא שייך שמחה. אך על ידי שבת שבתון דיוהכ״פ שהוא בחי׳ שלמעלה מהשבת ומחכמה עילאה לכן נמשך בסוכות שיהיה חכמה מאיר בקירוב בבחי׳ השגה ולכן היה שמחה בניסוך המים. 
והוא שמחה שבבחינת ביטול ע״ד מ״ש סד״ה בשלח פרעה גבי ולא נחם כו׳ בענין ארץ כנען ולכן זהו מעייני הישועה שלא יהיה יניקת החיצונים כי החכמה דוחה אותם וכן השמחה שבבחינת ביטול כו׳: 
 סוכות,  ג׳
להבין מ״ש ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ובשביעי של פסח כתיב עצרת להוי׳ אלהיך. הנה כתיב ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ופי׳ בכל לבבך ארז״ל בשני יצריך ביצ״ט וביצה״ר דהיינו שכל כח ועוצם הלהב רשפי אש בוערה מכל מיני יצה״ר שבעוה״ז יתהפך הלהב כולו לאהבת ה׳. 
וכמו שיהיה לעתיד דכתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה׳ לעבדו שכם אחד דהיינו שאפי׳ כל העמים עו״ג שהן שרשי התאוות גשמי׳ יהפוך להם שפה ברורה לקרוא כולם כו׳ והוא ענין אתהפכא חשוכא לנהורא ולעבדו שכם אחד. פי׳ שכם בחי׳ אחוריים בתר כתפין והיינו כענין מ״ש ואתה הסבות את לבם אחורנית יתהפך להיות בבחינת אחד [וזהו ג״כ ענין ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך שבירור דיוסף להיות מבחי׳ שכם בחינת אחד הוא בבחי׳ שלמעלה יותר מבירור דהשבטים וכמ״ש סד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים וע׳ לקמן בענין בכל מאדך] וזהו פי׳ ואהבת שהוא לשון ציווי וגם ל׳ עתיד לומר שלעתיד סופך לאהוב את ה׳ בכל לבבך כי לא ידח ממנו נדח. 
ובכל נפשך הוא בחי׳ אהבה גדולה מזו שאינה נתפסת בלב האדם לפי שאין בגשמיות דוגמתה וכערכה כלל כ״א לה׳ לבדו והיא אהבת הנפש האלקי׳ לבדה וכמ״ש נפשי אויתיך והאהבה הזאת היא מתלהבת ומתלהטת בנפשות הצדיקים כי היכל ה׳ המה וכלי בית ה׳. 
ובכל מאדך היא בחי׳ אהבה העולה  על כולנה שהיא בחי׳ אהבה רבה במאד שאינה נתפסת אפילו בנשמו׳ הצדיקים וגבהו דרכיה במאד מאד למעלה מעלה מבחי׳ הנבראים שהוא לדבקה בו ית׳ ממש בא״ס ב״ה והנה כתיב גדול ה׳ ומהולל מאד ולגדולתו אין חקר וכך האהבה הנמשכת מזה היא בבחי׳ מאד בלי שיעור וגבול ואין הנפש יכולה להשיגה להיות שהנפש היא בחי׳ נברא בבחי׳ כלי וגבול אך הזוכה לאהבה רבה הזאת הם בעלי תשובה ע״ד מאמרז״ל במקום שבע״ת עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. 
והענין כמ״ש כיתרון האור מן החושך. פי׳ שיש יתרון ומעלה לאור כשבא מן החושך דוקא דהיינו כשישים האדם אל לבו כל מעשיו ודבוריו ומחשבותיו אשר לא לה ׳המה בכל ימי חיי הבלו שהם חשך ממש והסתר פניו ית׳ ואעפ״כ בכך היה חפץ ומתאוה וכו׳. מכש״כ וק״ו שיש יתרון מעלה לאור ה׳ אשר לזאת תתרבה ותתגדל האהבה במאד ביתר שאת ומעלה לאין קץ להוציא נפשו ממאסרה להשתפך אל חיק אביה א״ס ב״ה ממש ולדבקה בו ממש (ועמ״ש מזה בד״ה שמאלו תחת לראשי בפ׳ כי תשא). וזהו ענין זדונות נעשו כזכיות ע״י תשובה כי יעלה ויבא ליגיע לבחי׳ אהבה רבה הנ״ל. ולכן אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד להיותם בחי׳ גמורים מלשון כלי שנגמר מלאכתו ועדיין הם בבחי׳ כלי. 
ולזה הזהירו רז״ל במאד הוי שפל רוח בפני כל אדם כדי להיות נשבר ונדכה ונכנע ורוחו נמוכה בכדי שיאיר עליו אור האהבה כיתרון האור הנ״ל. וזהו שאמרז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב ואמרו שיהיה כל ימיו בתשובה. כי עוה״ב אינו אלא זיו והארה ממנו ית׳. כמארז״ל צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ואמרו ביו״ד נברא העוה״ב כנ״ל. 
ופי׳ ביו״ד בהארה הנמשכת ומתפשטת מבחי׳ היו״ד. כי היו״ד עצמו הוא בחי׳ אותיות שמו הגדול והוא ושמו אחד. וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו על ארץ ושמים והודו הוא זיו והארה מן שמו אשר נשגב לבדו. וישראל הם עם קרובו של מהותו ועצמותו כביכול ממש ע״י תשובה מאהבה רבה הנ״ל לדבקה בו ממש בא״ס ב״ה לבדו. 
והנה ענין תשובה מאהבה זו הוא ענין בחי׳ יציאת מצרים ופי׳ יציאת מצרים לצאת מן המצרים וגבולים המגבילים האהבה דהיינו לצאת מבחי׳ צדיק לבחי׳ בע״ת הנ״ל. אך גם בכל אחד ואחד כפי בחינתו יש בחי׳ יצ״מ ואפילו בהמון עם כפשוטו לפנות מעסקיו ועניניו בעניני העולם ובפרט בעלי מו״מ צריכין לקבוע עתים לפנות דעתם מעסקיהם כפי הפנאי שלהם וכן יש יצ״מ במדריגה ומעלה אחר מעלה עד רום המעלות עד אשר יגיע לבחי׳ אהבה רבה הנ״ל [ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו׳]: 
ב וזהו ענין זד ימי הפסח ימי יצ״מ שהוא זמן התעוררות בחי׳ אהבה רבה הנ״ל ממטה למעלה כו׳. אך ביום השביעי שהוא בחי׳ אהבה רבה בהתגלות עצרת לה׳ אלקיך. ופי׳ כענין אם רץ לבך שוב לאחד. 
וכמ״ש כלה שארי ולבבי צור לבבי. פי׳ שמתחלה כלה שארי ולבבי בכלות הנפש ממש. ואח״כ צור לבבי צור הוא מלשון חיזוק וכמ״ש הצור תמים פעלו. דהיינו שיתחזק במעוזו להיות שבע״כ אתה חי כו׳ כדי להיות לו ית׳ דירה בתחתונים וצריך לעשות משכן ומכון לשבתו ע״י עסק התורה והמצות שיהיה הוי׳ בבחי׳ אלקיך דהיינו שיהיה שורה ומתלבש בתחתונים [ועמ״ש בד״ה כי תצא גבי ונתנו הוי׳ אלקיך בידך הויה הוא תורה ואלקיך הו מצות ע״ש. 
ועמ״ש לעיל בד״ה כי המצוה הזאת בפי׳ מ״ש במ״ת אנכי הוי׳ אלקיך דהיינו שלהיות נמשך בחי׳ הוי׳ מבחי׳ אנכי באתעדל״ת תליא מילתא ע״י התורה והמצות כו׳ ע״ש. ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בפי׳ כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא פי׳ כטבע האש שמסתלק למעלה עד״מ ואינו יורד ומתפשט וכו׳ ולכן נק׳ אל עליון כו׳ ע״ש אך ע״י אתעדל״ת ברצוא ושוב ממשיכים להיות קראתיך הוי׳. 
ועד״ז יובן גם כאן פי׳  עצרת להוי׳ אלקיך שהוא ענין ההמשכה מא״ס ב״ה אנכי מי שאנכי שיהיה נמשך להיות הוי׳ אלקיך דהיינו שיתלבש בתורה ומצות כו׳ הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה שיר השירים] וכמארז״ל א״ת בניך אלא בוניך כי ת״ח נק׳ בנאים שעוסקים בבנינו של עולם כי אין להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. 
וכן בענין המצות ובפרט מצחת הצדקה דכתיב עולם חסד יבנה וכתיב חסד ה׳ מלאה הארץ. וזהו בחי׳ עצרת של ז׳ ימי הפסח לעצור ולכלוא את הרוח והנפש שלא יצאו מנרתקן ויתבטלו ממציאותן באהבה רבה זו רק להיות כאש עצור בלבו בבחי׳ רצוא ושוב ועמ״ש מענין רצוא ושוב בד״ה וכל העם רואים את הקולות ובד״ה בפ׳ נסכים כתיב: 
אך בחי׳ עצרת של חג הסוכות הוא ענין מ״ש תען לשוני אמרתך כי כל מצותיך צדק. והוא כי ע״י עשי״ת זוכה ישראל לבחי׳ תשובה מאהבה הנ״ל. וזדונות נעשו לו כזכיות. ולכן נמשך מלמעלה למטה ג״כ אהבה רבה מאד אהבה בתענוגים בכל ימי הסוכות בבחי׳ וימינו תחבקני שהוא כמו למשל מי שמחבק את חבירו אינו מניחו לנטות ממנו כך כביכול מתעלים באהבה זו לדבקה בו ממש שלא להפרד ממנו ח״ו. 
וזהו כי גבר עלינו חסדו. פי׳ שחסד ה׳ הוא גבור וחזק ממנו ואינו מניח אותנו לנטות אל צד אחר ח״ו והאהבה זו היא ג״כ בלי שיעור וגבול עד כלות הנפש ממש וכמ״ש כלתה נפשי [וצ״ל דבחי׳ זו גבוה מאהבה רבה ויובן זה עפמ״ש בביאור ע״פ חכלילי עינים בענין אהבה בתענוגים שהיא למעלה מבחי׳ אהבה רבה כו׳] והנה כתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. פי׳ צדק מדת כנס״י לפניו יהלך שע״י בחי׳ וימינו תחבקני הנ״ל מתעלית בעילוי רב להיות לפני ה׳ ממש [ועמ״ש סד״ה ויושט המלך לאסתר בפי׳ ותעמוד לפניו ובד״ה יחיינו מיומים בפי׳ ונחיה לפניו] ואז וישם לדרך פעמיו היינו המשכת אלקותו מלמעלה למטה עד בחי׳ סוף מעשה וכמ״ש מה יפו פעמיך בנעלים שע״י התרוה דאקרי דרך יומשך הגילוי למטה [ועמ״ש בד״ה אשירה להוי׳ בפי׳ ושמרו דרך הוי׳ וכו׳ וע׳ בזהר שלח (דקס״א ב׳) ת״ח כו׳ בדרך נועם כו׳ ובפ׳ מקץ (דקצ״ז ב׳) ע״פ דרכיה דרכי נועם ועמ״ש בד״ה ושמתי כדכד בענין וכל גבולך כו׳ וע׳ בזהר באדר״ז (דר״צ ע״א) ע״פ אלקים הבין דרכה ומ״ש ע״ז האריז״ל בפי׳ הספ״ד פ״ד (דקי״ח סע״ב) שפי׳ דרכה היינו מזלא דא״א ול״ב שבילין כו׳ וע׳ עוד בזהר פ׳ בשלח (דנ״ז סע״ב) ועמ״ש בד״ה כי ההרים ימושו בפי׳ צדיק ה׳ בכל דרכיו ומ״ש בסידור ע״פ זה. וע׳ באגה״ק סי׳ ד׳ מ״ש וזהו צדק לפניו יהלך כו׳ שממשיך את פנימית הלב לה׳ ואח״כ ישם לדרך פעמיו כמ״ש והלכת בדרכיו כו׳ בכל מעשה המצות כולם ותלמוד תורה כנגד כולם שכולם עולים לה׳ ע״י פנימית הלב ביתר שאת ומעלה מעלה מעלייתן לה׳ ע״י חיצוניות הלב עכ״ל. 
והיינו ע״ד מה שאנו אומרים בתפלת שבת ויו״ט קדשנו במצותיך אע״פ שאנו מברכים אשר קדשנו במצותיו שכבר קדשנו אלא לפי כי עליית מעשה המצות לה׳ יש בהם מעלות ומדרגות זו למעלה מזו ועמ״ש בביאור ע״פ וארשתיך לי. 
ובד״ה אוסרי לגפן בפי׳ כמצות רצונך. וסד״ה ועשית בגדי קדש. ולזאת יובן איך שע״י פנימית הלב שבחי׳ צדק לפניו יהלך אזי גם בחי׳ וישם לדרך פעמיו מלמעלה למטה הוא מבחי׳ עליונה יותר כו׳ ועמ״ש בפ׳ וישב ע״פ ונתתי לך מהלכים כו׳ ועד״ז יובן מה שביקש משה ליכנס לארץ כדי שיתקיימו כל המצות על ידו דייקא כדאיתא בגמרא ספ״ק דסוטה והקשו בסוף ספר פרי הארץ על לשון ויתקיימו כולן על ידי דהוי לי׳ למימר ואקיים כל המצות כו׳ ולפי מ״ש א״ש דהמצות עצמן כשיהיו נעשים  ע״י משה יהיו מבחי׳ עליונה יותר כו׳ וכמובן ממ״ש סד״ה ועשית בגדי קדש הנ״ל בענין ג׳ מדרגות שיש במעשה המצות דרך כלל כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ומראיך נאוה. באגה״ק הנ״ל משמע פי׳ וישם לדרך פעמיו על עליית התומ״צ ממטה למעלה וזהו ע״ד פי׳ שני דהאריז״ל בפי׳ הספ״ד שם (דקי״ט רע״א) דפי׳ דרכה היינו מקור שממנו נמשך בחי׳ מו״ס דעתיקא כו׳ אמנם לפמש״כ דפי׳ וישם לדרך היינו מלמעלה למטה עד בחינת סוף המעשה. זהו ע״פ פי׳ הראשון דהאריז״ל הנ״ל] וזהו כי גבר עלינו חסדו ואמת ה׳ לעולם שנמשך אמת ה׳ מלמעלה למטה להתלבש בעולם ואין אמת אלא תורה כי מדת האהבה אע״פ שהיא לדבקה בו ממש אעפ״כ אינה רק אמת של האדם ואין זה עדיין אמת ה׳ כי אמת ה׳ היינו שהוא אחד ואין עוד ואין מי שיאהב כלל ולית מחשבה תפיסא ביה בעצמו ממש כביכול כ״א כאשר תפיסא בתורה שהיא רצונו ית׳ ואורייתא וקוב״ה כולא חד [ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם בפי׳ ושמי הוי׳ לא נודעתי להם ומ״ש מזה שם בד״ה וידבר אלקים כו׳ וארא כו׳] ולכן כתיב קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת זו תורה דוקא (וע׳ בסש״ב פל״ה בהג״ה ועמ״ש ע״פ ויכתוב משה) וזהו תען לשוני אמרתך פי׳ תען כענין שאמרו עונה אחריו מה שהוא אומר לפי שאינו אומר בעצמו רק עונה אחר אחרים כך התפלל דוד המע״ה בעד כללות ישראל המשורשים בנפשו תען לשוני אמרתך כי התורה היא אמרתך אשר אמרתך ויצא כבר מפיך וגם עתה כן הוא כי בכל יום אנו מברכין נותן התורה שנותן לנו בכל יום כמ״ש ואשים דברי בפיך כו׳ אלא שאני עונה אחריך מה שאתה מוציא מפי שהוא התגלות דבר ה׳ באמרי פי בחי׳ ואמת ה׳ לעולם ואין אני עושה כלום אלא כמי שעונה למה שאחרים אומרים (וזהו מעלה יתירה ועצומה שבעסק התורה ולא הכל זוכים לזה וכמ״ש בד״ה המגביהי לשבת שזהו ענין רב יהודה שיש ב׳ בחינות בעסק התורה בחי׳ עבד כו׳ ע״ש. אלא שבשמע״צ זוכים נש״י ומקבלים בחינה זו להיות ואשים דברי ממש בפיך. ועיין בזהר בראשית) (דף ד׳ ע״ב) מענין ואשים דברי בפיך בפי׳ הרמ״ז שם. והיינו ע״י שמתחלה ובצל ידיע כסיתיך ז׳ ימי הסוכות צלא דמהימנותא וע׳ בסמוך ומהיכן אזכה לכך מפני כל כל מצותיך צדק כי כל המצות הם המשכות לבחי׳ צדק שתהא מתעלה בבחי׳ לפניך יהלך ובפרטות ע״י מצות סוכה ולולב כנ״ל. ומשם נמשך בחי׳ וישם לדרך פעמיו שיתגלה סוף מעשה ודבר ה׳ בבחי׳ ואמת ה׳ לעולם. וזהו בחי׳ וה׳ האמירך היום שהוא מפעיל בך האמירה ומוציא מפיך: 
ג וזהו ביום השמיני שאחר ימי הסוכות שנמשך להם בחי׳ אהבה רבה בתענוגים הנ״ל בחי׳ כי גבר עלינו חסדו. ואזי ביום השמיני שהוא בחי׳ יותר גבוה ועליונה עצרת תהיה לכם שימשיך לכם בחי׳ ואמת ה׳ לעולם בחי׳ וה׳ האמירך וגו׳ והוא ענין בחי׳ נשיקין שהוא התקשרות חב״ד בחב״ד באחדות גמור וזהו כלל גדול ועצה היעוצה גם בכל עסק התורה לידע נאמנה כי המשנה או הגמרא או הפוסקים אשר הוא לומד הנה היא כבר אמורה והיא היא דבר ה׳ ואינו אלא כעונה כנ״ל. אלא שבשמיני עצרת נעשית המשכה הזאת לבחי׳ זו כנ״ל. רק שמתחלה יקויים מ״ש מקודם את ה׳ האמרת היום ג״כ לשון מפעיל שאנו גורמים וממשיכים אמרית התורה וירידתה לתחתונים ע״י דביקות נפשותינו באור א״ס ב״ה באהבה רבה הנ״ל כנ״ל בענין עצרת לה׳ אלקיך. 
והענין הוא כמארז״ל כל הקורא ושונה הקב״ה קורא ושונה כנגדו פי׳ שע״י אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ורוח אייתי רוח מלמטה למעלה ואמשיך רוח ודבר ה׳ מלמעלה למטה ונקרא כנגדו. לפי שאין ערך דיבור האדם ומחשבתו בעסק התורה לגבי דבר ה׳ הממשיך בשעה זו ולכן אינה מתלבשת בו ממש רק היא בבחי׳  כנגדו. פי׳ לפי שסובב עליו בבחי׳ מקיף [וכמ״ש כמה פירושים במ״א בענין איך הוא סובב על עלמין]. 
ובזה יובן ענין מארז״ל אלפים שנה קדמה התורה לעולם כי לפי פשוטו אינו מובן שקודם שנברא העולם לא הי׳ בחי׳ זמן כלל. ואיך שייך לומר אלפים שנה. אלא הענין דהנה אורייתא וקוב״ה כולא חד שהיא רצונו חת׳ והוא ורצונו אחד שהוא סובב כ״ע וכדי להתלבש בעולם הוצרכה להתלבש בבחי׳ חו״ב שהן הן בחי׳ אלפים שנה אאלפך חכמה אאלפך בינה כו׳:(וביאור הענין בענין שמע״צ שהוא בחי׳ עצרת תהיה לכם ממש מה שבשביעי של פסח נאמר עצרת להוי׳ אלקיך. הענין כמ״ש והוא כחתן יוצא מחופתו. חתן לשון יחיד. ולפעמים נאמר מצהלות חתנים לשון רבים. והענין כי הבנה ביום חתונתו זה מתן תורה. כי חתן חות דרגא ירידת והמשכת אור א״ס למטה. ולכן ניתנה התורה בה׳ קולות קול הוא המשכה. שלהיות המשכת התורה מלמעלה עד למטה יש בזה ה׳ בחי׳ המשכות זו אחר זו הא׳ המשכת אור א״ס בחכמה אאלפך חכמה אאלפך בינה הב׳ מהחכמה למדות ואח״כ במחודומ״ע וכמ״ש במ״א. אך דרך כלל הם ב׳ בחי׳ חתן. הא׳ המשכת האור בחכמה דאצילות והוא התרוה שלמעלה והחכמה מאירה בכל עולם האצילות. הב׳ עוד ירידה שניה מה שנמשך להתלבש בתורה דבריאה שהיא רק בחי׳ נובלות חכמה שלמעלה משא״כ עצמיות ח״ע נאמר ע״ז ופני לא יראו וכמ״ש באגה״ק ע״פ עוטה אור. וכ״כ בלק״ת בתחלת פ׳ בראשית שהתורה שלפניו נקרא תורת הבריאה ועמ״ש מזה בפ׳ עקב גבי ברכת הארץ שזהו ענין על תורתך שלמדתנו. דפי׳ תורתך היינו התורה כמו שהיא באצילות ושלמדתנו היינו כמו שנמשכה בבריאה. ועמ״ש מענין זה בפ׳ שלח בד״ה אני דפ׳ ציצית בפי׳ בתורת ה׳ חפצו ובתורתו יהגה ועמ״ש מענין ב׳ בחי׳ חתן בד״ה שיר השירים וב״ה לבבתני בפי׳ פנחס. אך יש עוד מעלה יתירה להיות בחינת והוא כחתן דהיינו גילוי פנימית התורה לעתיד אשר אותה ההמשכה שבפנימית ח״ע דאצילות מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות תהיה מתגלה ג״כ למטה ממש בבי״ע. ונמצא יהי׳ רק בחי׳ חתן אחד שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה ממש. ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול מה שמלובש בתוך הקול. שהוא מה שלמעלה מבחינת הה׳ קולות עצמן כו׳ ועד״ז ממש יובן ההפרש בין בחינת עסק התורה סתם לבחינת תען לשוני אמרתך שבחינת תען כו׳ היינו שאמרתך ממש כמו שהתורה היא למעלה נמשך ומתלבש בפי הלומד וזהו ענין ואשים דברי ממש בפיך אלא שאני עונה אחריך. משא״כ בסתם עסק התורה היינו רק בחי׳ הארה מהדבור עליון שנמשך למטה. וזהו ההפרש בין שש״פ שנאמר עצרת להוי׳ אלקיך שהוא ענין ההמשכה בתורה שלמעלה. שמבחינת כי הוי׳ אלקיך אש אוכלה הוא כטבע האש להסתלק כו׳ יומשך להיות המשכה בתומ״צ. אבל עכ״ז אין המשכה זו עצמה כמו שהיא למעלה נמשך ונתגלה למטה כי אם רק בחי׳ נובלות כו׳. אבל בשמיני עצרת שנאמר עצרת תהיה לכם היינו שהמשכה זו עצמה שלמעלה נמשך ונתגלה למטה לכם ממש): 
 סוכות,  ד׳
ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ובכל המועדים כתיב ועשית פסח לה׳ אלקיך ועשית חג שבועות לה׳ אלקיך. ובסוכות כתיב בפ׳ אמור וחגותם אותו חג לה׳. פי׳ שמביאין שמחה בהקב״ה כמאמר וישמחו בך ישראל מקדשי שמך שישראל מקדשי שמך מביאין  השמחה בך ואין שמחה אלא ביין כמש״ גבי יין המשמח אלקים ואנשים כו׳ ולהבין זה איך הוא השמחה למעלה בו ית׳ שאין לו דמות הגוף וכו׳ (ועמ״ש ע״פ שוש אשיש בהוי׳. וגבי פורים בפי׳ רננו צדיקים בהוי׳) הנה כתיב בן חכם ישמח אב. פי׳ עד״מ אב שרוצה להבין חכמת בנו אזי מסתיר א״ע ממנו בכדי לידע ולהכיר חכמת הבן שיבין שההסתר וההעלם הזה אינו אלא בכדי שיבקשנו הבן וימצאנו ואז תגדל השמחה באביו בשביל חכמת בנו והכרתו בזה כי יחפשנו בחפש מחופש לרדוף אחריו. כך הנה כתיב בכסה ליום חגינו שמסתיר ומכסה א״ע בר״ה בשביל שתגדל השמחה במועד חג הסוכות. 
וביאור הענין הזה כי הנה ר״ה הוא יום הדין ומשפט לאלהי יעקב שמראה א״ע כאלו מסתלק השראתו ואינו רוצה כ״א להיות דין ומשפט על אלהותו ית׳ איך לשכון ביעקב ומדקדקין על כל מעשי האדם להביא במשפט כל המשכות אלהותו שהמשיך כל אחד ואחד על נפשו לפי בחי׳ מדרגתו בשנה העבר׳ וכל מה שימשיך עליו עוד על להבא בשנה זוואם הוא ראוי לכך והרי הוא כאלו מסתיר א״ע ממנו כו׳ אבל ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא כתיב בפ׳ וילך שבחי׳ ההסתר וההעלם בזה אינו בבחי׳ הסתר והעלם אמיתי על צד עצם ההעלם לומר שהוא תכלית כוונת המכוון ח״ו להיות כמו רוגז אמיתי ח״ו. אלא שכדי שיבקש פניו ולהתגלות גילוי אלקות ית׳ בחג הסוכות עשה כן שיהא שמחתנו שתתגדל השמחה בהתגלות מההעלם אל הגילוי. 
וזהו ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא דהיינו בחי׳ ועבד הלוי הוא שהוא בחינת יין המשמח אלקים ואנשים כמ״ש במ״א. ולכן אנו מבקשים פניו בכל התפלות ותחנונים שמראש השנה ועד יו״כ במלכיות זכרונות ושופרות וצועקים מלך מלך להמשיך מלכותו עלינו מראש השנה ועד יוכ״פ דהיינו התגלות רצונו כמ״ש יאר ה׳ פניו אליך שהוא עד״מ כמו כאשר יחטא איש לאיש הרי הוא ברוגז עמו וכאשר הו מבקש פניו מוחל לו ומעביר ממנו פניו של זעם ומראה לו פנים של אהבה ורצון להגלות לו אהבתו כך השי״ת מוחל עוונות עמו ומעביר מהם הפנים של הרוגז וההסתר בהגלות נגלות עליהם אור פניו כמ״ש יאר ה׳ פניו אליך עד שבחג הסוכות נגלה כבוד ה׳ מההעלם אל הגילוי ולכן הוא זמן שמחתנו וז״ש ישא ה׳ פניו אליך. ישא מלשון הסתלקות ונשיאות פניו למעלה כלומר שמסלק ע צמו כב יכול ממנו ומתראה בפניו של רוגז ודין וכל כך למה בשביל אליך דהיינו שיומשך גילוי אלקוךו ית׳ מההעלם אל הגילוי ואז תהיה השמחה ביתר שאת [ועיין מ״ש בד״ה ושאבתם מים מענין בן חכם ישמח אב כו׳ ובזהר ח״א כ״ב א׳ ודף ס׳ ע״ב ח״ג ע״ד ב׳. ודף רע״ט סע״ב]: 
ב והנה סיבה הגורמת ההעלם וההסתר הוא מ״ש עונותיכם מבדילים ביניכם כו׳ וצריך להבין דהא כתיב גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה ואיך העון שהוא חושך יהי׳ הבדל נגד אור ה׳. אך יש ב׳ בחי׳ היינו בחי׳ חיצוניות ובחינת פנימיות. חיצוניות הוא שמהווה כל הנבראים מאין ליש ומחיה את כולם שהוא מבחי׳ חיצוניות מלכותו ית׳ כמ״ש במ״א. 
ובבחי׳ זו אין הבדל והסתר מסתיר ומעלים אורו ית׳ כדכתיב מלא כל הארץ כבודו וכתיב ומלכותו בכל משלה אך בחי׳ פנימית הוא ענין המשכות אלקותו וקדושתו עלינו מבחי׳ פנימיות רצונו ית׳ ובבחי׳ זו עוונותיכם מבדילים ביניכם דוקא שלא יתגל׳ ויאיר ביניכ׳ בתוך פנימי׳ נקודת הלב (ע׳ באגרת התשובה פד״ה ועמ״ש בפ׳ תצוה ע״פ ועשית ציץ בפי׳ וענין מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל כו׳ ועמ״ש סד״ה למנצח על השמינית) כי הנה כתיב פנים בפנים וכו׳. שגם באדם יש בחינות פנימיות וחיצוניות. חיצוניות הוא מ״ש כי פנו אלי עורף כו׳ וכמ״ש במ״א ופנימיות נקרא מה שהוא עיקר רצונו  ומגמתו וחפצו ויש ב׳ בחי׳ אלו הן בסור מרע הן בועשה טוב כי בסור מרע כתיב עונותיכם מבדילים כו׳ ובועשה טוב הנה אומרים כל ברך לך תכרע וכל קומה לפניך תשתחוה שיש ב׳ בחי׳ בחי׳ כריעה ובחינת השתחואה כי הנה כולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומייחדים אותו בק״ש. אך לא כל אפין שוין שיש מי שאינו נתפס כ״כ בלבו מקרב איש ולב עמוק עד כלות הנפש לבטל רצונו ממש עד שלא יהי׳ לו רצון אחר כלל זולת עבודתו ית׳ ותורת ה׳ להיות חפצו רק הוא על עמדו ומצבו יעמוד כמו קודם ק״ש ואינו אלא בחינת הודאה שמודה ומסכים בלבו שאין עוד מלבדו ואפס זולתו וכולא קמיה כלא חשיב אך אל אתכפייא סט״א להיות כל רצון הגוף וכחותיו נכנעים לעשות רצון נפשו האלהית באמת לאמיתו ונקרא בחי׳ זו כריעה (וז״ש בזהר) (בראשית דמ״ב ע״ב) הכא הכרעה והיינו בהיכל ההוד שהוא בחינת הודאה שכורע על ברכיו שהם לבר מגופא שהגוף עומד על עמדו משא״כ ביטול רצונו לגמרי וכלות הנפש אליו ית׳ לדבקה בו בפנימיות נקודת לבו זה הוא בחי׳ השתחוואה שכופף קמותו וראשו ששם מקור הדעת שרעותא דליבא נמשך מחמת שמקשר דעתו בחוזק בגדולת ה׳ ואזי נכנס בעומקא דליבא ונגע עד הנפש בחי׳ פנימית נקודת לבבו ממש עד שאתכפייא סט״א ואין לו רצון אחר כלל. וזהו וכל קומה לפניך תשתחוה שהקומה זקופה תלוי בנשיאת ראש שהוא ענין הדעת. (ועיין ממעלת השתחואה ברבות וירא פנ״ו ועמ״ש סד״ה והיה ביום ההוא יתקע בענין ו השתחוו לה׳ וסד״ה והיה מדי חדש בענין להשתחוות לפני. וצ״ל מ״ש בזהר) (בראשית דמ״ג ב׳) הכא השתחואה דהיינו בהיכל הנצח ואפ״ל כי נצח הוא ענף החכמה שהוא בחי׳ ראיה שמזה נמשך השתחואה וביטול כי אינו דומה שמיעה לראיה והיינו כי הוד ענף הבינה שהיא בחי׳ שמיעה כו׳ וז״ש בפע״ח בכוונת תפלת ערבית דשבת כי בחול איהי בהוד ובערבית דשבת גם איהי בנצח והיינו לפי כי בשבת כתיב ויברך אלקים את יום השביעי וכנודע דברכה היא למעלה מבחי׳ הודאה וכמ״ש ע״פ ציון במשפט תפדה ע״ש. 
ויותר נראה עפמ״ש בד״ה מזמור שיר חנוכת הבית שיש ב׳ בחינות בהשתחואה דהיינו השתחוואה חיצוניות שמכניע את הגוף שלא ימרוד במלך בפועל ממש אבל עיקר רצון ופנימית הנפש אינה מבוטלת כו׳ משא״כ ההשתחואה בבחי׳ פנימיות הוא בחי׳ בטל רצונך מפני רצונו שאין לו רצון וחפץ אחר כלל: 
ג וזהו ענין כל סדר עבודה שמר״ה ועד יוהכ״פ במלכיות זכרונות ושופרות ותפלות ותחנונים שמר״ה עד יוהכ״פ לעלות מבחינת כריעה לבחי׳ השתחואה ואזי מתגלה ביום הכפורים פנימיות רצונו ואהבתו ית׳ ויאיר פניו אלינו אל תוך פנימיות נקודת הלב כמ״ש לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה׳ אבקש פניך דייקא שהוא בחי׳ פנימיות אהבתו ית׳ ורצונו ית׳ והיינו על ידי התשובה כי עיקר התשובה היא חרטה בלב דהיינו לעקור הרצון שלא ירצה עוד כלל לשוב לכסלה ועל ידי זה אתכפייא סט״א ונגלה כבוד ה׳ יאר ה׳ פניו כי רוצה ה׳ בעמו כמשל האדם שמוחל לחבירו אחר שמתחרט ומראה לו שאין לו רצון וחפץ עוד בדבר אשר זדה לו ועי״ז ירצה פניו וישוב וירחמהו. וזהו כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. פי׳ האזרח מה שזורח ומאיר בישראל בתוך פנימיות נקודת הלב (עמ״ש ע״פ ראה אנכי בפי׳ לאיתן האזרחי ובאגה״ק בסופו ע״פ וצדקה כנחל איתן) ישבו בסוכות זמן שמחתנו על ידי הארה והתגלות שנתגלה ביום הכפורים כנ״ל. וזהו ענין סדר נטילת לולב והאתרוג. כי הנה ארז״ל (במדרש רבה פ׳ אמור פרשה שלשים) פרי עץ הדר זה הקב״ה כו׳ וגם אמרו פרי עץ הדר הדר באילנו וכו׳ כי האדם עץ השדה. פי׳ האדם זה הקב״ה כמ״ש ועל דמות הכסא  דמות כמראה אדם נמשל לעץ השדה והוא ענין עץ החיים כמ״ש במ״א (ועיין מזה בזהר אמור דצ״ו ע״ב ודצ״ז ע״א). והדר באילנו. הוא בחינת פנימיות האילן שהוא ענין פנימיות האהבה שיש להוי׳ עלינו כמ״ש לבבתני אחותי כלה כו׳ שהאהבה הוא עד״מ בבחי׳ פנימית נקודת הלב ישראל בתוונא דלבא יתבי ונפלאה אהבתו להם (וזה הוא מ״ש במ״ח מסכת אורות ז״א פ״ג משנה ז׳ ובפנימיותו כו׳ ונת׳ מזה לעיל בשה״ש ע״פ ששים המה כו׳ אחת היא יונתי תמתי ע״ש ביאור דברי המ״ח הנ״ל ותמתי תאומתי ע״ז מרמז ג״כ התיומת דלולב) והאתרוג מחברים אותו עם הלולב שהוא גבוה במינו דהיינו השרש המושרש למעלה העושה פרי למטה בישראל בחי׳ לו לב להיות לב א׳ לו ית׳ לבד ולדבקה בו דהיניו לבחינת עצמותו ומהותו ית׳ בדביקה וחשיקה מעומקא דלבא לקרא אליו לבי כמ״ש צור לבבי שהוא הוא כביכול פנימיות נקודת לבו ואין לו לב אחר אלא צור לבבי ומנענעים את הלולב לששה קצוות שהנענוע הוא ענין התעוררות (כמ״ש בספר עמק המלך שער שעשוע המלך ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני כו׳ דפ׳ ציצית בפי׳ ענין מארז״ל בשעה שישראל אומרים אמן יהא שמיה רבה מברך הקב״ה מנענע ראשו כו׳) והוא לעורר בהליכה לבחי׳ פנימית הדעת שהוא שורש המדות וקיומן המתגלים בלב שהם נמשכי ם ממנה ובהובאה לחזה של אדם לפנימיות נקודת הלב של האדם בעצמו להיות לה האזרח בישראל שיהא זורח ומאיר בהתגלות לבו. וזהו ענין המועדים לשמחה שיהא שמחה לפניו ית׳ בהתגלות אהבתו מהעלם אל הגילוי וכמ״ש וחגותם אותו חג לה׳ כנ״ל: 
ד אך ביום השמיני עצרת תהיה לכם כי יום השמיני הוא שמחת תורה. והתורה נקרא כתר כמאמר רז״ל כתר תורה וכן תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרנן עולים תר״ך. וכן אמרו רז״ל דאשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות שנקראת תגא דמלכא והיינו עד״מ כמו המלך שאוהב אחד מאד ובשביל אהבתו נטול כתרו מעל ראשו ונותן לאוהבו כך הנה באהבת ה׳ ובשמחתו ששמח נוטל כתרו כביכול מעל ראשו ונתן להם (ועמ״ש סד״ה יביאו לבוש מלכות) והיינו כתר תורה דאורייתא מחכמה נפקת אבל שרשה היא למעלה מעלה ממדריגת חכמה עילאה. וזהו וירם קרן כו׳ שנותן התרוממות גדולה עד אין קץ למעלה מעלה מבחי׳ גילוי אור פניו כו׳ (שבחי׳ הארת פנים הוא הארה בעלמא הנמשך מבחי׳ זו דכרת תורה עמ״ש במ״א בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ ויכתוב משה. שבחי׳ אור פניו נקרא תיקון ואמת שנקרא חותמו של הקב״ה והחותם הוא בחי׳ עשיי׳ לגבי עצמיות שמו הגדול. ועד״ז שמיני עצרת הוא למעלה מבחי׳ החותם דהו״ר. וכמ״ש במ״א ע״פ צדקת פרזונו כו׳ ועמ״ש בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו בחי׳ כובע ישועה להמשיך בחי׳ הדרת פנים. והיינו שבחי׳ כובע ישועה זהו מקור הדרת פנים ונק׳ עטרת תפארת שיבה כו׳ עטרת הוא בחי׳ כתר ועטרה) והיינו לפי שישראל עם קרובו. וזהו עצרת תהיה לכם פי׳ עצרת כתרגומו כנישו שמתאסף ומתקבץ להיות לכם למשמרת לכל השנה קבלת מלכותו ית׳ בכתר תורה והיינו כמ״ש שום תשים עליך מלך שהוא על ידי התורה הומצות כי מצות המלך היא (וע׳ בזהר אמור דצ״ו סע״ב וע׳ לקמן ע״פ ביום השמיני שלח כו׳) ותהיה השמחה גדולה לאלהים יותר משמחת הנפש בדבקותה באלהים חיים עד שאין השמחה נקרא אלא בשם גילה (ע׳ בזהר ס״פ פנחס דרנ״ט ע״ב) פי׳ שמחה היא מלשון התגלות החדוה וגילה הוא ענין שמחה אשר בקרבו. וכמ״ש בני ציון יגילו במלכם כי מפני אימת המלך נאסף השמחה בקרבו ולא תתראה החצוה (ועמ״ש ע״פ שוש אשיש כו׳ תגל נפשי כו׳ ועמ״ש סד״ה ויהי בשלח פרעה): 
 וזהו וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך מחמת שהלבבות ייראוך ומקבלים עול מלכותך עליהם אין שמחה וזמר רק בקרבו וכליות לבד (ועמ״ש מזה בפ׳ ואתחנן ע״פ וידעת היום) וזהו עצרת שנקלטת ומסתתרת השמחה וגילה בתוך בחי׳ אימת עול מלכות שמים שמקבל עליו כל השנה לקיום תר״ך מצות המלך באהבה וברצון (והמשכת היראה מבחי׳ כתר תורה יובן עוד ממ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי אתה נרי. וגבי שבועות בד״ה וידבר אלקים כו׳. וממ״ש בד״ה תקעו בחדש בפי׳ כי עמך הסליחה למען תורא. והנה צ״ל דלעיל ע״פ שוש אשיש נתבאר דבחי׳ גילה תגל נפשי זהו בחינת ראש השנה. אך המעיין בזהר) (פ׳ פנחס דרי״ד ע״ב) יבין הענין כי לפי דבעשי״ת הוא בחינת שמאלו תחת לראשי מזה נמשך חרדה ויראה להיות גילו ברעדה ובסוכות לפי שהוא בחינת ימינו תחבקני ע״כ הוא בחי׳ שוש אשיש ושמחה אמנם שמיני עצרת דהא כדין זיווגא דגופא הוא בחי׳ תפארת וכולל חו״ג שהן תרין דרועין וכמ״ש בזהר תרומה (קע״ה ב׳) דאחיד להאי ואחיד להאי וע״כ מצד היותו כולל ב׳ הבחי׳ יחד השמחה היא בחי׳ גילה כו׳ כענין וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו לשמך וכנ״ל (ועיין בזהר ח״א ס״ד ב׳ מענין ביום השע״צ ודף ר״ח ב׳ ובסוף ח״א סס״י כ״ד וכ״ה. ח״ב קל״ה א׳ ח״ג צ״ו ב׳ ק״ד ב׳ רנ״ט ב׳ וד׳ רי״ד ע״ב): 
קיצור ע״פ ביום השמע״צ כו׳ ובכל המועדים 
(א) פירוש בן חכם ישמח אב כשהבן מבין שההסתר שאביו מסתיר א״ע ממנו הוא רק בכדי שיחפשנו. וזהו בכסא ר״ה יום הדין והוא ענין הנסירה בר״ה שהוא הסתלקות פנימיות המוחין מהמדות. אבל כוונת ההתכסות בשביל ליום חגנו הוא הגילוי בחג הסוכות והיינו ע״י שמחפשים ומבקשים פניו בעשי״ת וזהו ישמח אב שמביאים שמחה בהקב״ה כמ״ש חג לה׳. ועל דרך זה נאמר וחכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב:(ב) והגורם ההסתר הוא בחינת עוונותיכם מבדילים שלגבי בחי׳ הגילוי מפנימיות זהו מסך מבדיל וכעין משארז״ל בענין אור שנברא ביום ראשון וכיון שנסתכל במעשה כו׳ עמד וגנזו מהן ומעין זה יובן בגילוי פנימיות. שצ״ל ע״ד פנים בפנים דבר שגם באדם יש חיצוניות ופנימיות. 
והיינו אפילו בועשה טוב וזהו ההפרש בין בחי׳ וכל ברך לך תכרע שאינו אלא בחינת הודאה. וכורע על ברכיו שהן לבר מגופא. ובין וכל קומה לפניך תשתחוה. שכופף קומתו וראשו ששם מקור הדעת. ועד״ז ארז״ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה המכוון שיהיה בו בגילוי כל ע״ס שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחוה:(ג) וזהו סדר העבודה שמראש השנה עד יום הכפורים לעלות מבחינת כריעה לבחינת השתחואה. וזהו ענין השתחוואות שבסדר עבודה במוסף דיום הכפורים ועי״ז נמשך יאר ה׳ פניו אליך. לפני הוי״ה תטהרו פנימיות שם הוי׳. 
וזהו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר זה הקב״ה כו׳ וגם עץ הדר בחי׳ האדם עץ השדה. ופרי עץ הוא מקור נשמות הצדיקים שהוא בחינת הדר באילנו והלולב לו לב בחינת צור לבבי וחלקי אלקים לעולם וגם זאת קומתך דמתה לתמר בחינת וכל קומה לפניך תשתחוה. ושמחתם לפני ה׳ השמחה ע״י גילוי המוחין חב״ד כו׳ כי בן חכם ישמח אב שגם מוחין דאבא באים בגילוי כו׳. וזהו ושמחתם כמו בהשכיל שכל חדש מתמלא תענוג ושמחה: 
 (ד) אך ביום השמיני עצרת שהוא שמחת תורה היינו שמאיר בחי׳ כתר תורה שהוא למעלה מהמוחין כמו גלגלתא דחפיא על מוחא ע״י שהוא מבחינה שלמעלה מהשכל המושג. עמ״ש בביאור ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפרשת ציצית. 
וזהו וירם קרן. ואזי עצרת תהיה לכם כניסת ואסיפת המוחין תחת גלגלתא וכתר החופף עליהם בבחי׳ בטל רצונך לגמרי. ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו בענין כתר לשון כתר לי זעיר. ומ״ש סד״ה וידבר כו׳ במדבר סיני. בענין שאו את ראש כו׳ לגלגלתם מבן עשרים שנה כו׳ ע״ש ופי׳ עצרת שנקלטת ומסתתרת השמחה בתוך בחי׳ אימת עול מלכות שמים עד שאין השמחה נקרא אלא בשם גילה ע״ד וכל הלבבות ייראוך וכל קרב וכליות יזמרו ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום והשבות. 
ואפ״ל מר״ה עד שמע״צ הוא ג׳ כתרים. היינו בר״ה אמרו לפני מלכיות זהו המשכת כתר מלכות. וביוהכ״פ כתר כהונה שנכנס הכה״ג לפני ולפנים וממשיך להיות וכל קומה לפניך תששחוה. ועליות הנשמות ע״ד בהעלותך את הנרות אל מול פני כו׳ ואח״כ כתר תורה בשמע״צ הוא ההמשכה מלמעלה למטה. וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה בחינת כתר שם טוב. ויש להעיר לענין שלשה כתרים הן כו׳ וכתר שם טוב מעין מה שנתבאר בד״ה מי מנה כו׳ גבי פי׳ רובע ישראל: