הצגת המקור של הדף "פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)/לדוד בשנותו"

{{פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
{{עוגן|פרק נט|(נט)}} '''ולבתר''' סיהרא דקא מתפרשת מסט' אחרא ביומא דא בגין לאתנהרא מן שמשא ודא איהו לדוד בשנותו את טעמו כו'. פי' סיהרא הוא בחי' מל' דאצי' כמו שהיא מסתתרת בבי"ע להיות ראש לשועלים ונק' מאור הקטן לממשלת הלילה כמ"ש לכי ומעטי א"ע כו' דבהיות המל' בבחי' האצי' מקבלת מז"א מבחי' פב"פ כידוע עז"א תחילה רננו צדיקים ב' צדיקים. צדיק וצדק שהוא ב' יסודות דזו"נ כמ"ש למעלה ולבתר ההוא נהר כו' עד ושמשא אתתקן כו' שהוא בחי' יסוד ז"א ובחי' המל' בבחי' האצי' מקבלת מיסוד ז"א ונק' צדיקים ואח"כ א' לדוד שזהו גם בחי' המל' שמסתתרת בבי"ע שזהו אחר הפסקת המסך המפסיק בין אצי' לבריאה כמ"ש בע"ח דהמל' דאצי' בוקע המסך ונעשה כתר וראש לבריאה וכמ"ש במ"א שז"ש באורך נראה אור בחי' הארה דהארה ונק' דמות ומראה כבוד ה' ונק' כבוד תחתון כבוד נברא להיות בחי' מקור לבריאה יש מאין וכידוע שזהו בחי' שם אלקים בק"ך צירופים דהיינו בחי' כהפב"נ שמשתלשל בריבוי צירופי' עד שמחיה גם לע"ש דנוגה דעשי' שנק' אלקי' אחרים שמקבלים רק מבחי' אחוריי' דאחוריי' דשם אלקי' כמאן דשדי בתר כתפוי כו' והן מ"ח צירופי' אחרונים שנק' אדמת בני חם כו'. וכמ"ש מלך אלקי' על גוים כו' דמלכותו בכל משלה. וז"ש דסיהרא מתפרשת מסט"א כו' שהוא יניקת החיצוני' דע"ש דנוגה שמקבלים מבחי' חיצוני' ואחוריים בבחי' גבו' קשות דנוגה שנק' סט"א כו' דלפתח חטאת רובץ כו' ובשבת דמעלי שבתא כל דינין מתעברין מינה כו' שמתפרשת מכל דיני' קשים דנוגה (ולכך גם הגיהנם שובת מיד בקידוש ליל שבת). והטעם דמתפרשת מסט"א הוא בגין לאתנהרא מן כו' משום דצריכה המל' לעלות בבחי' האצי' לאתנהרא מן שמשא שהוא בחי' יסוד ז"א כו' דלא יגורך רע כתי' שלא יוכל לבוא לשם מבחי' הרע דנוגה כמ"ש וכבודי לאחר לא אתן ע"כ בהכרח דסיהרא המסותרת בע"ש דנוגה להחיותם בחיצוני' ואחוריי' כו' שתתפרש מהם לגמרי בעלותה בבחי' האצי' לאתנהרא מן שמשא כו'. וזה תוכן פשט המאמר הזה. אך עדיין י"ל מה שייכות יש לזה עם מזמור דלדוד בשנותו כו'. וגם לכאורה לא הי' צריך להפסיק במזמור דרננו צדיקים כו' דאחר השמים מספרים הי' מהראוי לסמוך מיד מזמור זה דלדוד בשנותו כו' כדי שגם המל' בבריאה תעלה ותקבל משמשא כו' ועוד דגם לפי דברי המאמר הזה בלדוד בשנותו כו' דסיהרא מתפרשת מסט"א למה א' זה ביומא דשבתא הל"ל בליל שבת דוקא שאז עיקר עליות המל' מבי"ע כידוע. אך הנה תחילה י"ל מהו ענין לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך כו' בהיות מבואר בפע"ח דפי' בשנותו את טעמו כו' דהיינו שהמל' פושטת בגדי חול ומתלבשת בבגדי שבת דוקא וכמאמר אפשיטת מלבושהא כו' דהנה ענין מלבושים דחול הוא לבוש שמתלבשת המל' לפי אופן העסק והמלאכה והעבודה שביומין דחול לברר לק"נ לאהפכא כו'. ע"ד שאמרו בגדים שבשלו בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס כו'. שהבישול מלאכה גרוע וצריך להתלבש בלבוש גס ביותר משא"כ למלאכה ושימוש דמזיגת הכוס וכה"ג שצריך להתלבש בלבוש נאה כו' כך יובן בבחי' הבירורי' דנוגה דבי"ע שהמל' מוסתרת בסוד גלות השכינה לבררם שצריכה להתלבש בלבושי' פחותים לפי אופן המלאכה והעבודה פחותה (וכמו בתרומת הדשן שצריך להפשיט הבגדים כו' וכמ"ש במ"א בענין מי זה בא מאדום חמוץ בגדים כו' וכל מלבושי אגאלתי כו') וכמ"ש לעבוד עבודת נכרי' כו' וכשיורדת המל' עד היכלות דנוגה דעשי' לברר שם וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף רפ"ח ע"ה כו' ומשם מביאה טרף ומזון לביתה ונערותיה כו' הרי הלבושי' פחותים ביותר ועוד שנדבק בהן מבחי' הרע דנוג' (וכמ"ש וכל מלבושי אגאלתי משום דויז נצחם על בגדי כו') ולכך בהיות המל' עולה לבחי' האצילות והוא בליל שבת אז אפשיטת מלבושהא דהיינו שפושטת מלבושי' דחול הגרועים שהי' בשביל הבירור והעבודה ולובשת בגדי שבת כאדם למטה שכל היום שעובד עבודתו לבוש בלבושי' הגרועי' וכשבא לקבל שבת פושט לבושי החול להורות על השביתה מן העבודה דחול ולובש בגדי שבת שהן מורין על עצמי' שלימות נפשו כמו שהוא לעצמו שאינו בגדר וסוג עבודת מלאכה כלל אלא הן לבושי עצמו והגם שלעצמו בלתי מלאכה לא הי' לובש בגדי יקר ות"ת. אך בהיותו צריך לעלות במקום הגבוה ונכבד הימנו אז יתלבש בלבושי יקר שיגבהו ויעלהו כו' כמו ר"י קארי למנא מכבדותא כו' שהת"ת שבלבושים מגביהים לנפה"א ומכבדים אותו יותר מכפ"ע בעצם מדריגתו כו'. וכך יובן בענין בגדי שבת בבחי' המל' דאפשיטת מלבושי דחול מיד בקידוש היום שנפסק העבודה והמלאכה בבירורי' דנוגה כו' (ובפרט כי אין לבוא אל המלך בלבוש שק דנוגה דעשי' דכתיב ושק אשים כסותם כו' וכמ"ש במ"א בענין הרועי' יוצאי' בשקי' כו') ומה שלובשת בגדי שבת היינו כמ"ש ותלבש אסתר מל' כו' בהיות שבחי' המל' יש לה עלי' גדולה לעלות מכל הצמצומים שמתצמצמת בבי"ע לבוא בבחי' האצי' לאתנהרא משמשא שהוא בחי' שם הוי' דז"א שבו מלובש בחי' יסוד אבא כו' ע"כ צריכה להתלבש בבגדי יקר ות"ת ונק' בגדי שבת ע"ש כי בו שבת וינפש שהלבושי' מכבדים ומגביהים אותו כמ"ש עוז והדר לבושה כו'. אך זהו דוקא בהגיע לפני הוי' דאצי' ממש שהוא ביומא דשבת ע"כ א' לדוד בשנותו את טעמו ביום כי בליל שבת אפשיטת מלבושהא דחול. וביום כשעולה בבחי' האצי' ממש לפני אבימלך שהוא בחי' יסוד אבא שביסוד ז"א שנק' מלך כמשי"ת אז בשנותו את טעמו דהיינו בחי' מל' שהוא נפש דוד משנה את טעמו מבגדי חול לבגדי שבת כי צריך לקבל משמשא שהוא בחי' הוי' דז"א. וז"ש כאן ולבתר סיהרא דקא מתפרשת מסט"א מיניקת החיצוני' כמו ע"ש דנוג' דעשי' דאחידן בלבושי' דחול דוקא כמ"ש בזוהר ע"פ הנה מטתו שלשלמה דבלבושהא אחידא (ונק' שמלת שבי' כו') בגין לאתנהרא כו' היינו ביום השבת דוקא והוא לאחר שא' רננו צדיקים שגם יסוד דנוק' קיבל מיסוד ז"א אז יש כח ועוז גם בסיהרא שהוא בחי' הסתר דבחי' המל' במיעוטה בתכלית בהיכלות דנוגה להפשיט א"ע מלבושי' דחול ולעלות באצי' לאתנהרא מן שמשא כו' וזהו שסדרו אנכה"ג רננו צדיקים תחילה קודם לדוד בשנותו כו' כדי שעי"ז יוכל להיות עלי' המל' בב' דברים. הא' שתפשוט בגדי חול. והב' שתעלה ותבוא למעלה בבגדי שבת כו' וד"ל. (ומבואר במ"א בדרוש דועתה ה' אלקינו מודים אנחנו לך כו' דבגדי שבת הוא אור הבריאה כמו שהוא בלא העלם ביצי' משא"כ לבוש דחול הוא מה שנעלם ביצי' כדי לברר כו' כנ"ל. וכמ"ש בפע"ח דאפשיט' מלבושהא דיצי' ומתלבשת באור הבריאה שנק' בגדי שבת לגבי אור האצי' וכמשי"ת בסמוך בעז"ה):

{{עוגן|פרק ס|(ס)}} '''אך''' הנה י"ל שרש וביאור הענין דלדוד בשנותו כו' וגם למה קורא ללבושי' דחול בשם טעמו כמ"ש בשנותו את טעמו כו'. הנה תחילה י"ל מהו בחי' אבימלך למעלה דהנה ידוע דבחי' ז"א נק' מלך עילאה ובחי' אור אבא שבז"א נק' אב"י מל"ך והוא כמ"ש מה שמו מה שם בנו דז"א הוא בחי' ברא בוכרא לאו"א כו' ובחי' מ"ה דאור אבא עצמו מלובש בז"א ונק' מה שם בנו דהיינו בחי' מוחין חב"ד דז"א שהוא בדומה לאב שהוא בחי' אור אבא עצמו וכידוע דכל אב הוא בבחי' החכ' כמו כי אתה אבינו כו' ובחי' אבימלך הוא בחי' מוחין דאבא שבז"א דוקא והוא דוקא בשבת שפנימי' המוחין דאו"א מאירים בז"א כנ"ל ואז בחי' המל' שהיא בחי' דוד משנה את טעמו לפני אבימלך זה והוא שמשנה ופושט א"ע מבחי' מוחי' דקטנות דחול שהמוחין נק' טעמו שהטעמים בחכ' וכמו טוב טעם ודעת למדני כו' שבחי' מוחין דגדלות דאבא נק' טוב טעם כו'. ובהיות שבחי' המל' עולה בשבת לפני אבימלך זה שהוא לפני בחי' מוחין דאבא עצמו שבז"א ע"כ פושט מוחין דקטנות דחול ומתלבש במוחי' דגדלות כו'. וזהו ויגרשהו וילך דבחי' אבימלך זה מגרש כל בחי' לבושי' ומוחי' דחול שהן בבחי' הקטנות מאוד עד שבחי' דינים קשים מסתעפי' ונאחזים בו כו' שהוא בחי' אלקי' דקטנות ובשבת כל דינין מתעברי' מיני' משום דאנפהא דמלכא זה שהוא בחי' ז"א נהירין בבחי' פנימי' המוחין דאבא שהוא מקור החסדים העליונים כו'. ולכך ויגרשהו וילך וד"ל (ובאמת כ"ז היפוך מן הפשט הפשוט דשינוי זה דדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך עפ"י הפשוט הרי הי' שינוי זה מה שנתהלל בידם כו' שהוא שינוי לגריעותא ולא שינוי למעליותא וכפי הדרש עפ"י הקבלה שהוא פושט בגדי חול ולובש בגדי שבת שזהו שינוי לעילוי גדול כו'. ועוד דגם לפי מה שהוא ידוע עפ"י הסוד להיפוך מן הפשט דהיינו דאבימלך זה הוא בסט' דקדושה ברום המעלות כו'. עכ"ז אין מקרא יוצא מידי פשוטו ושינוי זה דבשנותו את טעמו לגריעותא וגם עפ"י סוד יש לו שרש באופן זה דוקא ולא להיפוך שפושט בגדי חול כו'. ועוד סיפי' דקרא סותר לרישא לפי הפי' עפ"י הסוד הנ"ל שהרי אם שינה ופשט בגדי חול ולבש בגדי שבת לפני אב"י מל"ך זה למה ויגרשהו וילך ומה שמן ההכרח לפרש דמגרש כל לבושין דחול זה דוחק ואינו עולה לפי הפשט כלל שהרי ויגרשהו וילך לדוד קא' שגרשו לדוד וילך לו מפניו שזהו היפוך גמור מכל עיקר ענין רישא דקרא שמטעם שצריך לעמוד לפני אבימלך נתלבש בבגדי שבת וטעם ויגרשהו הוא מפני שהוא בבגדי חול ע"כ גרשו וילך לו שזהו אדרבא עוצם ירידת המל' בלבושי' דחול בבי"ע כו' וד"ל). והנה להבין ביאור הענין הנ"ל. דהנה ילה"ק משל א' מבחי' הדיבור שיש בו ב' מדריגות. א' בחי' הקטנות שבדיבור והב' בחי' הגדלות שבדיבור. והנה בחי' הקטנות שבדיבור הוא מה שאנו רואים באדם שלפעמים יהי' הדיבור שלו בתכלית הקטנות והוא מפני שהדיבור שלו מובדל ומופרש לגמרי מן אור השכל וההשגה שבמוחו עד שנק' מדבר בלא דעת דהיינו שאין הדעת מאיר בקירוב בכל דבריו לכלכל דברו בעין שכלו בכל פרט ופרט שהוא מדבר אלא אדרבה אינו משים דעתו ולבו כלל בכל מה שמדבר רק איך שבא ונופל בפיו לדבר דבריו יהי' מה שיהי' ידבר בלי השגחה שכלי' ושימת לב עליהם כלל וכמו שאדם מדבר דברים בטלים שאין בהם דבר ממש שיהי' נוגע לפרנסתו או לכבודו או שיהי' ענין חשוב מצד עצמו רק ענינים בטלים שאין בהם ממש כלל ונק' דברים של מה בכך שבוודאי אינו משים לבו ודעתו כלל בשעה שמדבר רק מדבר איך שיפול ובא בפיו ושולח לשונו ומדבר בלי שום השגחה בדעת ולב כלל עד שכמעט בלתי מרגיש כלל בכל פרטי הדברים שיוצאי' מפיו כידוע וכ"ז רק מצד שהענייני' קטנים הם בעיניו מאד בתכלית הקטנות עד שאינו כדאי אצלו לשום דעתו ולבו עליהם ולכלכל דבריו במשפט השכל כלל וכלל וזה הנק' בחי' הקטנות שבדיבור כשמדבר בבחי' קטנות המוחי' מאד דהיינו שעצם כח ואור פנימי' שכלו ולבו מובדלים ומופרשי' לגמרי להאיר בדיבור זה אלא דיבור זה נבדל לעצמו לדבר איך שיפול בפיו בלבד. ואמנם עכ"ז אם לא הי' בו דעת כלל הי' מדבר בדברי שטות ודברי הבאי ושיגעון שיוצא חוץ לגדר טבע העולם והרי הוא מדבר בענינים קטנים הללו בסדר נכון. א"כ בהכרח שיש בזה קצת דעת ולב רק שהוא בבחי' האחוריי' והחיצוני' מאד כי בהעברה בעלמא מאוד מעביר שכלו עליהם כמו הטרוד בעומק חכ' ומזכירין לו ענין קטן מאד שאינו כדאי לשום דעתו עכ"ז בהעברה חיצוני' מאד מעביר אור שכלו עלי' הגם שכל פנימי' שכלו טרוד כו'. והנה זהו הנמצא גם בחכם גדול כשעניניו הם בתכלי' הקטנות אצלו ידבר בהם בלא דעת ולב כלל וכלל וכנ"ל רק בחי' רשימו חיצוני' בעלמא מאיר ומלובש בסדר הדברים כשמדבר דב"ט לגמרי כנ"ל. והנה הגם שמצד בחי' רשימו בקטנות שכל ולב שמאיר בדיבור לא יצא לחוץ לגדר בדיבורו בדברי הבאי ושיגעון אבל בחי' מותרות הרבה נופל בדבריו הנק' פסולת ונובלות דברים שאין בהם דעת ושכל כלל ואינם לצורך הדבר של ענין זה גם בהיותו בבחי' הקטנות ונק' דיבור של בטילה לגמרי (כמו נשים דברניות הן שדרכם בדיבור יותר שאין מהצורך כלל וכלל לגוף הענין רק דיבור זה בשפת יתר ופטפוטי מילי שנק' פטיטא כו' וכמו בנשים שהשיבו לשאול בריבוי שפת יתר כו' שזהו בנשים דוקא משום שדעתן קלות ירבה הדיבור יותר וכן בקטנים דלאו בני דיעה נינהו וכל שיש בו דעת יותר ידקדק בדבריו יותר ולא ירבה הדיבור מכפי הצורך כלל זהו מה שאין בו מותרות ונובלות כלל שהוא בבחי' ומדריגה בגדלות הדיבור כמשי"ת בסמוך) וסיבת ריבוי המותרות והפסולת הזה שבדיבור אינו בא רק לפי ערך מיעוט וקטנות השכל שבדיבור שהרי כל מי שהוא חכם ביותר גם הנובלות והמותרות שנופל בדברו דברים בטלים אינן לבטלה כ"כ כמו במי שאינו חכם וכמ"ש דשיחת חולין של ת"ח צריכי' לימוד שנא' ועליהו לא יבול כו' דמשמע שיש מותרות ונובלות גם בחכם כשמדבר בדברי שיחה בדברים בטלים לגמרי שאין בהם חכ' כלל אך עכ"ז שיחתן צריכין לימוד שבשיחתן בדב"ט ניכר חכמתן במה שהמותרות שבשיחתן אינו לבטלה כ"כ מטעם שגם בחי' רשימו דקטנות שבדיבורו גדול הרבה מגופו של אור השכל של הקטן בחכ' כשמדבר בדעת כו'. (ולזה אמר צריכה לימוד שיש בזה שכל וחכ' עמוקה כמ"ש במ"א דאין נובלות כלל בחכם כי נובלות שלו חכ' היא עד"מ מדבר הלצה (בל"א גלייך ווערטיל) שהלצות החכם חכמה היא וצריכה לימוד והלצה של חסר דעת וחכ' פתיות הוא כי נובלות שלו שטות גמור משא"כ בחכם נובלות של חכמתו נעשה חכ' גדולה לזולתו הקטן ממנו וז"ש ועליהו לא יבול כו') ולמעלה יובן בזה בעמל שיחה דיו"ד מאמרות שנק' מילין דהדיוטא כמשי"ת בסמוך בעזר"ה:

{{עוגן|פרק סא|(סא)}} '''והמדריגה''' הב' בדיבור הוא בחי' הגדלות שבדיבור והוא כאשר האדם מדבר דברי חכ' או ענינים גדולים וחשובים או שצריך להציע דברים לפני שר ומלך או חכם גדול שאז יכלכל דבריו במשפט עין השכל ושימת לבו ודעתו איך לדבר והוא ברוב השגחה יתירה דהיינו שמדקדק מאוד בדברים בכל דיבור ודיבור שלא יהי' דבור וחצי דבור שלא יהי' נגד המכוון העיקרי ולא יסתיר כל עיקר העומק שבאותו ענין הגדול והיקר וגם יהי' משגיח ומדקדק מאוד בדברי' בכל פרט שלא יהי' אפי' דיבור א' שלא לצורך ולבטלה רק עפ"י השכלת הדבר שנצרך לו לדבר ישים עין שכלו היטיב בדברים שמדבר לכלכלם במשפט וסדר נכון בדקדוק גדול מאד מאד עד שלא יהי' אפי' דיבור א' ואות א' לבטלה רק הכל נצרך אל עומק ההשכלה והצטרכות הביאור להמכוון או בענין יקר ונעלה שנצרך ונוגע לחיי נפשו ביותר או כשמדבר לפני גדול כו'. והנה ודאי שהשגחה זו מאור השכל בעצמו שלמעלה הרבה מגופו של אור שכל זה הפרטי הבא בדיבור והוא מכח המשכיל כל שכל מן ההעלם לגילוי שהרי יומשך משם השגחה באופן הדיבור שיהי' מכוון לפי עומק זה השכל שא"ז רק מכח המשכיל לשכל זה מן העלם לגילוי וכמ"ש במ"א ומלבד זה הנה אור השגחה זו מתלבשת בדיבור בהתקשרות וחיבור וקירוב גדול מאוד דהיינו שכח השכלי הזה המדוקדק בכל דיבור בפרט הוא מקושר היטב בכל פרטי הדיבור שמדבר ואז יהי' הדיבור בדקדוק גדול דברי' ברורי' מאד עד שלא יהי' דיבור א' לבטלה והכל עפ"י עיקר עומק השכל. ונמצא שיש עלי' לדיבור אז במקור השכל הזה שבא בדיבור ומחובר ומקושר בו בתכלית. וזהו ממש היפוך בחי' הדיבור שבקטנות בלא השגחת הדעת כלל שמופרד הדיבור מן השכל לגמרי רק בבחי' חיצוני' ואחוריי' שבו מאיר בהעלם בדיבור. וגם זה אינו רק מחיצוני' מחשבת השכל שבמוח ששייך לשכל זה שבדיבור כו'. אבל בדברי חכ' ודברים גדולים הוא להיפוך שאור השכל העצמי דוקא מקושר מאוד בדיבור לכלכל כל דבריו בדקדוק גדול להיות הכל דברים ברורי' ולא יהי' בחי' מותרות ונובלות כלל ולזה ודאי הדיבור בא בקצרה שיהי' דברי' מועטים ולא באריכות הדברים כדי שלא יצא מהמכוון (ולפעמים לא יוכל לבא אל עיקר המכוון אלא דוקא ברוב הסבר ואריכות דוקא והוא בחי' יסוד דדכורא שנק' לשון למודים כו'. אבל לא נמצא גם בזה מותרות כלל אדרב' כל שמאריך יותר לפרט יותר בא מזה הביאור יותר ולא לחנם הוא כי עדיין לא יובן מהדברים הראשונים עיקר המכוון). והנמשל המובן מכ"ז למעלה הנה ידוע למעלה בבחי' דיבור העליון שיש ב' מדרגות ע"ד דוגמא הנ"ל בדיבור התחתון. והנה בחי' דיבור דקטנות שבימי החול הרי ידוע שזהו בחי' אותיות וצירופים הרבה שמסתעפים מע"מ דדיבור העליון כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' דבר מלך כו'. ובחי' המוחין הבאים בצירופים הוא בא בתכלית הקטנות מאד להיות כי כל עיקר בחי' אותיות וצירופים הללו אינו רק המשכת התהוו' הבריאה יש מאין שהוא ערך פחות ונבדל לגבי עצמות אור אלקי ונק' מילין דהדיוטא עד"מ גם החכם שמדבר דברים בטלים שאין בהם ענינים רק בתכלית הקטנות מאוד (וכמארז"ל ע"פ לעמל יולד וא"י אם לעמל תורה או לעמל שיחה ועמל שיחה היינו ע"מ שהן כמו שיחת חולין של ת"ח שיש בזה נובלות ומותרות) ובחי' הנובלות הנופלים בדיבור דקטנות זה הם הצירופים היותר אחרונים דעשי' שמקבל משם ע"ש דנוג' דעשי' מבחי' אחוריים דאחוריי' דאלקי' מבחי' מ"ח צירופי' האחרוני' כידוע והיינו מעוצם מיעוט הארת המוחין בדיבור רק בבחי' רשימו והעברה בעלמא ע"כ אין בנובלות שום הארה כלל וכלל ולזה מקבלים ממנו החיצוני' (משא"כ בצירופים העליונים יותר שעדיין אינו בחי' נובלות ולא לבטלה לגמרי ומאיר שם מבחי' הרשימו דקטנות עכ"פ לא יוכלו החיצוני' דנוגה לקבל משם שנא' וכבודי לאחר כו' שכל שיש שם הארת המוחין דחכ' גם שהוא בתכלית הקטנות לאחר לא אתן וכמ"ש במ"א בפי' המאמר בשערהא אחידא כו' פסולת גמור שיוצא בנקבי העור כו') והוא בחי' גבו' קשות דנוג' שמקבלים יניקתם מבחי' הנובלות ופסולת הדיבור העליון בחי' המל' ונק' לבושי' זרים מאד כמו לבוש שק וכמ"ש ושק אשים כסותם כו'. אבל בשבת הוא בחי' עלי' המל' דהיינו עליות הדיבור מבחי' הקטנות אל בחי' הגדלות שבדיבור והוא המדריגה הב' דלעיל שהדיבור בא בתכלית הדקדוק כו' כי בשבת א' לאו אורחא דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא קטנות הדיבור דע"מ בכלל ובפרט עד בחי' נובלות שבו כו'. וכמ"ש ממצוא חפצך ודבר דבר כו'. (וכמ"ש דט"ס דמל' עולין למעלה בכתר כו') עד"מ שאין הדיבור בענינים קטנים אלא בענינים גדולים וחשובים מאוד שמכלכל דבריו כו' ואז דוקא מבחי' עצמי' כח החכ' שלמעלה מגילוי השכל מקושר ומחובר היטיב בדיבור כנ"ל. וכך בשבת יש עלי' בדיבור בפנימי' אור אבא דאצי' שבז"א שנק' מוחין דגדלות דאבא שבז"א כו' והם מקושרים היטב בדיבור בכל פרט עד אשר אין שם בחי' נובלות כלל ואין החיצוני' מקבלים שם כלל כמו המדבר דברי חכ' עמוקה שכל דבריו בהשכל מאד דברים ברורים ונעלמים מהעלם קדמות אור השכל הזה שבדיבור כנ"ל וז"ש דהמל' אפשיטת מלבושהא כו' דהיינו מלבושי זרים דנוגה מפני שבשבת עולה המל' מבחי' הקטנות הדיבור לגמרי עד"מ כאדם שפוסק מלדבר דב"ט כשצריך לדבר דברי חכ' או דברים חשובים או בבואו לפני מלך גדול שיזהר לדבר דברי מותרות כלל כו'. וזהו אפשיטת מלבושהא לבושים זרים דנוגה והיינו ג"כ ענין מ"ש דכל דינין מתעברין מינה כו' שאין מקום לדיני' קשי' רק מבחי' הקטנות ובשבת מפשטת כל בחי' לבוש הדיבור דקטנות וכמ"ש ודבר דבר כו' וזהו פי' לדוד בשנותו את טעמו שהוא בחי' המוחין שנק' טעם כמו טוב טעם ודעת כו' רק בבחי' מוחי' דקטנות דחול פושט בבואה המל' לפני אב"י מל"ך שהוא פנימי' אבא שבז"א כנ"ל. והיינו בחי' עליות הדיבור בבחי' גדלות המוחין דאבא שנק' גדלות שבדיבור כנ"ל ונק' טוב טעם ודעת (בחי' כתר דחכ') ויגרשהו וילך דפנימי' אבא גדלות המוחין שבדיבור הנ"ל מגרש כל בחי' לבושי' דקטנו' שבדיבור עד שאין שם בחי' מותרות ונובלות כלל שהוא מפני שבשבת לאו אורחא דמלכא לדבר מילין דהדיוטא וממילא נגרש מפניו כל בחי' קטנות דדיבור (ובזה יתורץ גם פשט הפשוט דשינוי לדוד הי' לגריעותא ע"כ ויגרשהו לבחי' הקטנות וילך דחול להסתתר אז עד בחי' צמצומים האחרונים דעשי' שנק' נובלות ומותרות כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק זה בשבת כו'):

{{עוגן|פרק סב|(סב)}} '''והנה''' כדוגמא זאת דלדוד בשנותו שהוא בחי' עלי' הדיבור בפנימי' אבא כנ"ל כך הי' ענין כריתו' ברית דאברהם עם אב"י מל"ך כו'. דהנה ידוע בשרש האבות שהן המרכ' לבחי' חג"ת דז"א ואברהם הי' מרכבה לבחי' חסד דז"א. כמ"ש אברהם אוהבי כו' כידוע ובחי' אב"י מל"ך הוא בחי' אור אבא עצמו שממנו מקור המשכו' המוחין לז"א כנ"ל בפי' אבימלך כו' ופיכו"ל שר צבאו הוא בחי' יסוד אבא שנק' פ"י כ"ל דכל הוא בחי' יסוד בכ"מ ויסוד אבא נק' פ"י כ"ל להיות כולל כל התולדות נשמות שעתיד להיות מבחי' אור אבא כי מוח אבא שבז"א הוא עיקר המוליד כמשל טיפה שבמוח האב כו'. ואמנם הגם שזהו מוחין דחב"ד דז"א שמשם נמשך בחי' מ"ד שלו אבל מה שיש בכח מוחין שלו להמשיך מ"ד כו' הנה זה בא מאור אבא שהוא מקור המוחין שלו שממשיך לו מוחין חדשי' בשביל כח התולדה כידוע בע"ח שכל בחי' תולדה א"א להיות כ"א ע"י המשכות מוחין חדשים במשפיע ומקבל (וזהו ענין ג' ברכות ראשונות דש"ע להמשיך בחי' תוס' בו"ק דז"א שהוא בחי' חב"ד כדי שיוכל להיות בחינת משפיע בברכות אמצעו' כמ"ש במ"א בפי' אל עליון כו'. וקונה הכל וזוכר חסדי אבות להמשיך מוחין בתוס' ובזה מביא גואל בחי' יסוד ז"א לב"ב כו') והיינו בחי' אבימל"ך שהוא הארת מוחין דאבא בז"א ליתן לו כח התולד' של הנשמות והוא ע"י פיכו"ל שר צבאו שהוא בחי' יסוד אבא שע"י יהי' כל כח התולדה ביסוד ז"א שהוא אור הזרוע לצ"ע כו' מאין ליש ע"כ נק' פיכו"ל (כי ביוסף נא' פי המדבר פי סתם אבל זה נק' פ"י כ"ל) ולהיות שבחי' אבימלך זה אעפ"י שהוא מקור הראשון אל כח המוליד שבז"א להוליד נשמות ביחודים תמיד אבל כאשר נשלם כבר המוחין דז"א ויוכל להוליד בכל יחוד אז יוכל לשכוח על מקורו שהמשיך לו כח זה שממנו נגדלו ונשלמו המוחי' שלו היינו כאשר ירבה להוליד ביחודו מצד אא"ס שמברך אותו בכל יחוד. וכמ"ש ויקרא שמם אדם ויברך אותם פרו ורבו כו' משום דאדם אדמה לעליון כו' והיינו ביחוד זו"נ דוקא שהוא יחוד מ"ה וב"ן כללא דדו"נ בהתכללותם כו'. ולזה א' אבימלך לאברהם איש החסד שיכרות ברית עמו ולא ישכח על שרש המוחין שלו שנגדלו מכחו דוקא וגם ביחודו כשמוליד יש שם ממוחין דאבא דוקא ואם לא לא הי' מוליד ולזה א' כחסד אשר עשיתי עמך להגדיל ולהשלים המוחין כו' (וכענין זוכר חסדי אבות שיהי' בהם כח התולדה ביחודם כו') תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה שהוא בחי' יסוד אימא שהי' בז"א בהעלם בדעת שלו כו'. ולא תשקור לי ולניני ולנכדי שהוא בחי' נה"י שבנה"י שנק' בני בנים (וכענין מביא גואל לב"ב כו') גם שם מאיר מאור אבא דוקא וע"ז הי' הכריתות ברית אבל כ"ז רק בהעלם עכשיו שאור אבא מאיר עד סוף השפעת נה"י שבנה"י דז"א ונוק' בסוף העשי' וכמ"ש כולם בחכ' עשית. וכמ"ש במ"א בפי' אל אדון על כל המעשים דאל נהירו דחכמתא שבחסד דז"א אדון עד סוף כל ההשתלשלות דעשי' כו' אמנם לע"ל הרי א' בהיפוך ממש כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו שזהו לא מבחי' חסדים דאברהם ולא מבחי' ת"ת דישראל רק כי אתה אבינו בחי' אור אבא עצמו שמשם מקור מחצב הראשון של כללות נש"י כמו שהם במקורם הראשון ששם גילוי עצמות אא"ס (כידוע דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י) וכך הוא ענין לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך שמגרש כל לבושי' דחול ועולה המל' בפנימי' אבא דוקא שזהו כדוגמא דלעתיד כמ"ש כי אתה אבינו שבכל שבת ושבת יש הארה ומדרגה מיום שכולו שבת שהוא אלף הז' שיתעלו כנס"י במקורם הראשון שהוא מ"ש כי אתה אבינו דוקא וד"ל. ולבתר דאתפרישת מינה הא אתחברת בשמשא. ותושבחתא דא בכ"ב אתווין דאעיל בה שמשא בסיהרא ותושבחתא דא פרישא דסיהרא מסט"א ותושבחתא דכ"ב אתווין בנהירו פי' כ"ז שהמל' מלובשת בלבושי' זרי' דנוגה לא תוכל לבא בבחי' האצי' ולהתייחד בבחי' ז"א שנק' שמשא אלא לאחר שמתפשטת מלבושים דחול ואתפרש מינה לגמרי הא אתחברא סיהרא בשמשא ותושבחתא דא דלדוד כו' בכ"ב אתווין שזהו הא"ב שבמזמור זה המתחיל אברכה את ה' כו' בה' תתהלל נפשי כו' גדלו לה' כו'. ונז' שם הוי' דוקא בכל פסוק שהוא בחי' גדלות המוחין דאבא שבז"א שנק' הוי' הוא שמקבלת המל' שנק' דוד ולכך א' אברכה את הוי' בהוי' תתהלל נפשי. וכן גדלו לה' דרשתי ה' הביטו אליו דוקא וכה"ג בכל הפסוקים מדבר רק בשבח דשם הוי' דפנימי' ז"א שמקבל משם בשבת דוקא וכמו זה עני קרא בחי' מל' שנק' דל ועני כמ"ש דוד כי עני ואביון כו' וכן והוי' שמע כו' וכן חונה מלאך ה' סביב ליראיו טעמו וראו בבחי' המוחי' דז"א כי טוב כו' יראו את הוי"ה ודורשי הוי"ה יראת הוי' אלמדכם ומכאן ואילך מדבר בהפרש' הלבושי' זרים דנוגה דבי"ע שמזמור זה כולל ב' דברים הפרשה מלבושים זרים דנוגה. וענין קבלתה מפנימי' מוחין דז"א. ומי האיש כו' ונצור לשונך מרע כו' סו"מ כו' פני ה' בעושי רע כו' דקאי הכל בהבדל' הטוב מן הרע לגמרי ומותרות ופסולת עד רבות רעות צ"ע (מחיצוני' דיסוד ז"א בבי"ע כמ"ש במ"א בענין הנפילים כו' אשר מעולם כו') עד תמותת רשע רעה ושונאי צדיק יאשמו כמו קודש ישראל כו' כל אוכליו יאשמו כו' שיבורר מהם הכל עד פודה ה' נפש עבדיו שהוא בחי' המל' בתכלית ההסתר שלה בגלות בע' שרים כו' וד"ל. וז"ש ותושבחתא דא בכ"ב אתוון דהיינו כ"ב אתוון רברבין דז"א שנמשכי' מבחי' גדלות המוחי' דאבא שבז"א כידוע בג' מדרגות דאותיות גדולות מפנימי' אבא ואותיות בינונים בבינה וז"א ואותיות קטנים במל' והגם שהמל' מקבלת ג"כ בימות החול מאותיות דז"א שהן בחי' אלקי' דז"א דכל ספי' כמו מל' שבחסד דז"א מזה נמשך בחי' חסד שבמל' כידוע אבל בשבת מקבלת מפנימי' אבא שבהוי' דז"א וע"כ א"ב זה בחי' מל' מרומם ומשבח ומפאר כמו אברכה כו' גדלו כו' וממילא נבדל כל לבושים זרים דגבו' קשות דנוג' דבי"ע כנ"ל בפי' ויגרשהו וילך ולזה מאות מ"ם נו"ן שהוא אמצעי' מתחיל לגרש כל רע שנדבק ביסוד דזו"נ שנק' צ"ע וצ"ת כו' וד"ל. (ומה שמתחיל באות א' בברכה אברכה את ה' בכל עת מבואר במ"א בענין ברכת ה' היא תעשיר זה שבת דכתי' ויברך את יום הז' ולכאורה אין ברכה יתירה בשבת יותר מבחול. אך הענין דעליות העולמות דשבת הוא בחי' הפנימי' שעולה מצמצומם בחיצוני' ונשפע בשבת מחיצוני' בלי שום הלבשת הפנימי' בה כלל עד"מ כמו הטרוד להסביר שכל לתינוק שפנימי' השגתו לעצמו מצומצם בהסבר זה וכאשר שובת מזה עולה פנימי' כח השגתו לעצמו ונפשט מהלבשתו בחיצוני' הצמצום שפע זו לתינוק וכן העובד ומתקן בל"ט מלאכו' שמצמצם פנימי' שכלו ומדותיו בעסק זה ואם לא לא הי' מתקן כלום אך תיקון זה שבחכמתו הוא מצמצום פנימי' שכלו בזה החיצוני' ובשביתה נבדל ונפשט הפנימי' מהחיצוני' ויאירו פניו כו'. וכך בל"ט מלאכות דחול מלובש בזה פנימי' דמל' כדי לברר ולתקן כו'. ובשבת שבת וינפש דבורר אסור הרי אתפשטת מלבושהא דפנימי' נפשט מן החיצוני' ועולה לעצמו כו' וזהו שבחי' המל' פושט בגדי חול כו' דהיינו שבחול מלובש ומצומצם אור הבריאה ביצי' כדי לתקן וכן מיצי' בעשי' כו' ובשבת נפשט אור הבריאה ועולה לעצמו כמו שהוא בבחי' פנימי' עצמו' טרם ירידתו ביצי' ונמצא שנק' אור הבריאה בשבת דוקא בחי' בגדי שבת לגבי אור דאצי' משא"כ בחול יורד אור הבריאה ומתעלם ביצי' נק' לבושין דחול כדי לתקן כו' כמו בגדים שמבשל קדירה כו'. וז"ש ה' מלך גאות לבש שבשבת מתלבשת מל' אצי' באו"פ דבריאה שנק' בגדי שבת או בגדי מל' כמ"ש ותלבש אסתר מל' אסתר הוא בחי' מל' שמוסתרת בבריאה ובשבת עולה באצי' אמנם אור הבריאה כמו שהוא עולה מצמצומו ביצירה ומתלבשת בהן ונק' בגדי מל' למל' דאצי' כו'. וז"ש ברכת ה' היא תעשיר בשבת לפי שהברכה הוא בחי' השפעה עצמי' ומקורי' כמו שהוא בפנימי' עצמו' שלמע' מבחי' אור שאינו רק בחי' התפשטות כו'. והיינו אור הבריאה כמו שהוא משא"כ בהתלבשות שלו ביצי' בחול שאינו נק' ברכה רק בחי' התפשטות אור כדי להאיר החשך לתקן ולברר בל"ט מלאכות וה"ז כמו הברכה במעשה ידיו שהוא פנימי' ועצמי' השפע כו' שלאחר התיקון והעבודה כו' ומי שטרח בע"ש כו'. וז"ש אברכה את הוי' בחי' ברכה זו בשם הוי' דפנימי' ז"א ממקור הראשון שהוא יותר עצמי ומקורי והוא אור אבא שבז"א כו' ונק' ברכת הוי' היא תעשיר לזו"נ שבבי"ע וד"ל. (וא"ב זה יש בו רת"ס סת"ר שהן אותיות אמת ואלף מתחיל בברכה דהוי' עד אות מ"ם ומנו"ן ועד תי"ו לביעור כל רע שזהו עיקר האמת שלא יהי' נפסק לבסוף דוקא כמ"ש במ"א בפי' וגם נצח ישראל לא ישקר וכמ"ש אם תשקור לי ולניני ולנכדי שאור החס' אינו מתעבה אבל נפסק משא"כ כי אתה אבינו גואלנו מעולם כו'. וז"ש פודה ה' נפש עבדיו כו' אחר תי"ו דתמותת בתשלום הבירורים כו'):

{{עוגן|פרק סג|(סג)}} '''ולבתר''' אתחברותא וסליקא דמטרוניתא עם בעלה ודא איהו תפלה למשה כו' לאפרשא ימינא ושמאלא לקבלא לה ולמהוי כחדא בחבורא חדא כו'. פי' מ"ש תחילה בענין הא"ב דמזמור הקודם לדוד בשנותו כו' אברכה את ה' כו' שהן בחי' כ"ב אתוון דז"א מבחי' גדלות דאבא שבו שמאירים וממשיכים למל' מבחי' יסו"א שביסוד ז"א שנק' שמשא כמ"ש ך"ב אתוון דעאיל שמשא בסיהרא כו' היינו רק להגדיל בנין המל' להיות בבחי' פרצוף שלם בבחי' האצי' שתוכל להתייחד בז"א בבחי' פב"פ כו' אך מ"מ עדיין לא יש בחי' היחוד ובמזמור זה דתפלה למשה מדבר בבחי' יחוד זו"נ בבחי' האצי'. וז"ש ולבתר אתחברותא וסליקא דמטרוניתא עם בעלה כו' כי לאחר שעלתה בבחי' האצי' ממש וכבר הופרשה והובדלה לגמרי מלבושים זרים דנוגה (ע"י כ"ב אתוון דבחי' גדלות דהוי' דז"א כמ"ש אברכה את הוי' בהוי' תתהלל נפשי כו' וכנ"ל שמזה בא סיבת ההפרשה דדינין קשין עד תי"ו דתמותת כו' פודה כו') ונתלבשה בלבוש מל' כמו ותלבש אסתר מל' (שהוא אור הבריאה בבחי' פנימי' שלו שעולה באצי' כנ"ל) אז נק' בשם מטרוניתא דוקא לשון מלוכ' בבגדי מל' דאצי' כו' ואזי מתייחדת בבעלה שהוא בחי' משה שנק' איש האלקים בעלה דמט' והוא בחי' יסו"א שבתוך יסוד ז"א בבחי' גדלות המוחין כו' וזהו ענין תפלה למשה איש האלקים כו' תפלה הוא בחי' המל' וכמ"ש ואני תפלה כו' אך בחול בחי' המל' נק' תפלה סתם ולא תפלה למשה כי בחול בחי' המל' מלביש רק לבחי' נה"י דז"א בבחי' הקטנות שבו כידוע דבחול הוא רק בחי' יעקב ורחל שהוא בבחי' קול ודבור שנק' קלא דמשתמע דיבור מורגש בהבל הפה בע"מ בגילוי השפע להחיות בע"ג מאין ליש ממש (והגם שבש"ע יש יחוד דמל' שנק' תפלה בלחש שאין הדיבור מורגש כלל וכידוע בפי' אדני שפתי כו' אין מלה בלשוני כו' אך מ"מ אינה מקבלת רק מבחי' החיצוני' דהבל החזה דז"א שזהו בחי' קול דיעקב כו' אבל בשבת עולה לקבל מבחי' הפנימי' המדות דז"א כמשי"ת) אבל בשבת נק' תפלה למשה שמתייחדת המל' בבחי' הפנימי' דז"א שהוא בחי' משה יסוד אבא שבז"א כנ"ל ולכך אומרי' תפלה למשה בשבת דוקא ואחר לדוד בשנותו דוקא מטעם הנ"ל וד"ל: וז"ש ודא איהו תפלה למשה כו' לאפרשא ימינא ושמאלא לקבלא לה פי' ימינא ושמאלא כו' הוא בחי' חו"ג דז"א שהמל' עולה למעלה באצי' להתייחד בבחי' פב"פ שאז ימינא ושמאלא דז"א מקבלי' לה כמ"ש ימינא ושמאלא ובינייהו כלה ונק' כלת משה דוקא כו' שזהו בבחי' גדלות המוחין דחו"ב שבמדות דז"א (וכמש"ל שהיחוד בשבת הוא יחוד ישראל ורחל ונק' ברא בוכרא כו' ונק' קלא פנימאה כו' ומבואר שם ההפרש בין ישראל למשה שאינו רק מצד בחי' אור אבא שבדעת דז"א כו'). ולהבין ביאור הדברים הנה כמו שמבואר למעלה בב' מדריגות שבדיבור קטנות וגדלות שמצד השכל שבדיבור כך יובן ב' מדריגות הללו בבחי' המדות שבדיבור כי אנו רואים שיש דבור שלבו בל עמו כלל וכלל בדיבור זה ואין בו חיות כלל כמו דברים שמדבר בעניני פחותי הערך מאוד שאין כדאי לשום לב עליהם כלל והן כמו דברי שיחה בטילה וכה"ג שבודאי רק רשימו הארה מעט מזעיר מן הלב בדיבור זה ונק' קטנות המדות שבדיבור והוא בחי' דיבור דחול בעשרה מאמרות שנק' מילין דהדיוטא שמאיר שם בחי' הקטנות דמדות העליונות דאצי' רק מה שצריך לדיבור דחול זה בשביל בנין העולמות שהן ענין פחותי הערך כמאמר אין ערוך כו' אך בשבת דאתפשטי' מלבושין דחול אז הדיבור עולה לקבל מבחי' פנימי' המדות מאוד כמו עד"מ דברים שיוצאים מהלב מנקודת פנימי' הלב הנה נמשך חיות גדול מן הלב בדיבור זה ואז מתאחד הדיבור בפנימי' נקודת האור והחיות שבמדות שבלב (כנ"ל בגדלות שבדיבור שמתאחד עם מקור השכל שלמעלה מגופו של שכל זה שבא בדיבור כו' כך דברים היוצאי' מהלב שרשם בנקודת הלב שנק' כתר דז"א רעו"ד והוא מבחי' ג"ר שבמדות דז"א שיוצא ומתגלה לחוץ ע"י בחי' יסוד אבא שביסוד ז"א שזהו בחי' משה כו' והיינו תפלה למשה ונק' ג"כ קולו של משה דהיינו למעלה גם מבחי' קלא פנימאה שבדעת דז"א שהוא התפעלות שכל שבלב שמושך התפעלות המדות אחר התפעלות המוח שזהו נק' ישראל בלבד כו' אבל קול צלותא דלחש דמשה שנק' תפלה למשה דוקא הוא בחי' גדלות דג"ר דאבא שבפנימי' דז"א שמלובש ביסוד ז"א כו' וז"ש אדני מעון כו' אותיות נועם בבחי' פנימי' ועצמות דע"י בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל כו' דהיינו העלם העצמות דג"ר דע"י בשרשם בטרם יולדו המדות והדיבור שהמדות נקרא הרים והדיבור נק' ארץ וקאי גם בהרים העליוני' דא"א וע"י כי בבחי' ג"ר דע"י עדיין אין שם שרש למוחין שבמדות ודיבור כמבואר לעיל בענין עולת שבת בשבתו כו' וד"ל). ותושבחין אילין אתקינו בתיקונא דשבתא דאיהו סליק ואתעטר בעטרוהי כדחזי פי' סליק ואתעטר בעטרוהי הן כל הכתרים שנק' עטרין בזוה"ק פי' אתעטר בעטרוהי היינו בחי' כשב"כ שנק' עטרה בראש כו' כמ"ש כליל ת"ת בראשו כו' דהיינו בחי' עלי' דפנימי' דז"א לקבל מבחי' ג"ר דאו"א מבחי' כשב"כ שעז"א עולת שבת בשבתו כו' דהיינו בעצם התעה"פ שמאיר בכל אורות דאו"א וא"א כו' וכולן נמשכי' בי"ס דז"א ע"י תושבחי' הללו דאתקינו אנכה"ג בשבת שנק' תיקונא דשבת דוקא וז"ש ותושבחן אילין אתקינו אנכה"ג בתיקונא דשבתא דאיהו סליק ואתעטר כו' לקבל כל המקיפים העצמיי' מבחי' כתר שבכתר כו' ומז"א נמשך למל' בכל תושבחי' אילין שבא בבחי' הדיבור במל' וכמו"כ ממילא נמשך כ"ז לכנס"י למטה ששרשם בבחי' מל' דאצי' כידוע בענין כל ישראל בני מלכים הם והיינו בחי' נשמה יתירה שמאיר בכאו"א מישראל בשבת ששרשה בעצמות התעה"פ שנק' שעשועי המלך בעצמותו כו' שנמשך בשבת דוקא מטעם המבואר לעיל בענין ב' שבתות כהלכתן כו' שהוא מבחי' כשב"כ ומתחיל בשבת ברכות הללו שהן תושבחא דאתקינו אנכה"ג כפי הסוד למע' בשרש דכנ"י בזו"נ דאצי' כו' ובתפילת מוסף בקדושת כתר נגמר. ע"כ מענוגין דישראל בסעודת השבת מתענג למעלה כו' (ולזה אין העונג בתבשיל שבת מזיק כלל דגם המותרות נבלע בקדושה כמ"ש במ"א) ובמנחה דשבת אז עיקר שלימות הארה הזאת כמ"ש ועל מנוחתם יקדישו את שמך ששורה בבחי' יחידה שבכאו"א שבכחו למסו"נ על קה"ש דוקא וזהו כי מאתך ממש מנוחתם דכאו"א מישראל כי עי"ז יקדישו את שמך במס"נ והוא מצד שרשם בבחי' העצמות ממש כידוע וזהו ויהי נועם ה' אלקינו עלינו כו' דמעון דתפלה למשה הוא מלמטה למעלה ומזה נמשך נועם ה' העצמי' מלמעלה למטה על כללות נש"י וכמו שמסיים אורך ימים יום שכולו ארוך כו' ואראהו בישועתי כו' בחי' ישועה עצמי' ממש וד"ל:
}}

[[קטגוריה:פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)]]