הצגת המקור של הדף "פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)/מזמור שיר ליום השבת (ב)"

{{פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)}}
{{יישור טקסט|שני הצדדים|
{{עוגן|פרק קכב|(קכב)}} '''מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' כו'.''' הנה המזמור הזה הוא ענין ושרש א' עם מזמור לתודה אלא שבחול אומרים מזמור לתודה ובשבת אומרים מזמור זה במקום מזמור לתודה וזהו שאומרים מזמור שיר ליום השבת דוקא דמזמור זה הוא של יום השבת כמו מזמור לתודה ביומין דחול כי שניהם הרי הן בבחי' הודאה דוקא כמ"ש כאן טוב להודות כו' כמו מזמור לתודה שבחול שהוא על ההודאה (כמשי"ת במקומו) רק שבחי' הודאה דיום השבת למעלה מבחי' הודאה דחול ע"כ א' כאן טוב להודות לה' לה' דוקא ולא הודאה סתם כמזמור לתודה דחול ועוד שהודאה זו נק' טוב כמ"ש טוב להודות כו' משא"כ בחול שלא נזכר בה לשון טוב מטעם שיתבאר בסמוך. וביאור הדברים הנה מבואר בסידור בכוונת דמזמור לתודה שבחול שהוא בבחי' או"א דיצי' דוקא וזהו בחול שהוא בבחי' ו"ק דיצירה ועלי' קרבן תודה הוא עד בחי' או"א דיצי' בלבד אבל בשבת שהוא עליות העולמות דבי"ע באצי' וגם באצי' עצמו עלי' זו"נ דאצי' עד פנימית או"א דאצי' כידוע ע"כ אין אומרים מזמור לתודה בשבת שבחול או"א דאצי' מתלבשים למטה באו"א דיצי' שייך לומר מזמור לתודה סתם בלא שם הוי' אבל בשבת כבר עלו או"א דיצי' באו"א דאצי' א"א לומר מזמור לתודה שבבחי' היצי' אלא אומרי' מזמור זה שהוא ליום השבת עצמו שהוא באו"א דאצי' עצמו והוא בחי' הודאה דשבת שלמעלה מהודאה דחול דהודאה דשבת הוא בבחי' או"א דאצי' שלזה או' ב' דברים א' לה' שהוא להוי' עצמו דאור אבא שבאצי' והב' טוב להודות כי החכ' נק' אור כמ"ש יהי אור אור קדמאה דחכמה וכתיב וירא אלקים את האור כי טוב כו'. ולהבין כל זה הנה יש להקדים תחלה ששרש ההודאה הוא בבחי' עצם החכ' דוקא כי הנה שרש ההודאה הוא בא מלמעלה מן השכל הבא בהשגה לגמרי כי כאשר מודה מצד ההשגה בלבד לא נק' הודאה שבבחי' הביטול כי עיקר הביטול בשלא ירגיש את עצמו כלל למציאת דבר מה וההודאה שמצד ההשגה אין זה רק לפי אופן השגתו שהוא במציאות יש אלא ההודאה הנק' ביטול הוא דוקא בדבר המופלא ונעלם מן ההשגה שלא יכיל כלי השגתו כלל רק שאעפ"כ הוא מודה בהודאה שכן הוא מצד בחי' ביטול עצמותו למעלה מהשגתו כמו ההודאה על הנס שהוא למעלה מן הטבע שהוא בשם הוי' שלמעלה משם אלקים גי' הטב"ע שלא יוכל להשיגו בהשגה כלל אלא רק בבחי' ההודאה בלבד מודה שהאמת כן הוא ולכך מזמור לתודה הוא בבחי' או"א דיצירה (כמשי"ת במקומו באריכות) שהוא יחוד חו"ב שהוא ההתכללות דבינה בחכ' דוקא כי מה שהחכ' נק' אין ובינה יש היינו כאשר החכ' משפיע לבינה שאז נק' החכ' אין של השגה דבינה הנק' יש ושם יוכל להיות הודאה מצד ביטול השגת אין ואעפ"י שהוא אין של המושג הרי עכ"פ מן ההשגה יבא לבחי' אין שלו כו' מלמטה למעלה אבל כאשר הבינה נכללת בחכ' הענין הוא שאז החכמה הוא במהות ועצם מדרגתה כמו שהוא בחי' מ"ה העצמי טרם שמשפיע לבינה להיות נק' רק אין ליש מקור ההשגה ע"כ ההודאה שם הוא למעלה מן ההשגה לגמרי רק בחי' ביטול דמ"ה העצמי בלא טעם כלל רק מצד העצם בלבד (כמו אדם המתבטל כאשר בא לפני המלך ורואה אותו בעצם גדולתו שהוא ביטול והודאה עצמי' בלא השגה כלל עדיין כי לא התבונן והשיג עדיין כלל באיכות גדולתו (רק כששומע מרחוק טרם ראותו יהי' הביטול לפ"ע בחי' תמצית המושג אצלו ברוממות גדולתו וכמ"ש במ"א בענין אינו דומה שמיעה לראי') וביטול והודאה זו נק' בחי' מ"ה בעצם שהוא בכח מ"ה דחכ' עצמה ומהותה טרם שנק' אין של היש שזהו רק ביטול היש לאין ולא בחי' אין העצמי כמו שהוא כו' והוא בחי' מ"ה דפנימי' חכ' דאצי' שהוא בשבת דוקא כידוע אבל בחול מתלבש ויורד אור כח מ"ה דחכ' דאצי' בחכמה דיצירה שהוא מאיר במדות דאצי' שיורדי' ומתלבשים בו"ק דיצירה ויוכל להיות גם שם בחי' ביטול והודאה כזאת כמו הודאה על הנס שלמעלה מן הטבע אך הוא בבחי' קטנות דמוחין דחו"ב דיצירה בלבד אבל בשבת עולין חו"ב דיצירה בחו"ב דבריא' וחו"ב דבריאה באצי' עד בחי' יחוד חו"ב דאצי' עצמן ע"ד הנ"ל הרי בחי' הודאה דשבת הוא בבחי' ביטול וכח מ"ה דפנימי' אבא דאצילות טרם בא שפע אורו בבינה דאצי' אלא בינה דאצי' נכללת בחכ' לגמרי (וכידוע בענין מקרא קודש דיו"ט שהוא בבינה שמאיר בה קדש דשבת. ואמנם בשבת מוחין דאימא נכללים בקודש דאבא עצמו וז"ש כי קדש הוא קדש מלה בגרמי' ממש וכמ"ש במ"א) וזהו ההפרש בין מזמור לתודה דחול שלא אמר שם טוב ובמזמור זה אמר טוב להודות כי בחינת אור אבא עצמו דאצי' נקרא אור כמ"ש יהי אור וכמ"ש בזוהר וזה האור נק' טוב. (וכידוע דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י שנק' אור שבעת הימים כו') כנ"ל והוא בשבת דוקא ולא בחול דאור אבא דאצי' אינו במקומו אלא יורד ומתלבש למטה בחכמה דיצירה כמ"ש הנה ה' יוצא ממקומו כו'. ולכך אמר לה' דוקא שהוא לפנימי' הוי' דחכ' דאצי' כמו שהוא בעצם ומה שהוא נק' שרש כל האצילות אינו רק בבחי' ירידת אור שפעו בבינה דאצי' ומבינה לזו"נ אבל בעליות העולמות עולה הכל בבחי' פנימי' אבא וכמ"ש למעלה בפי' עולת שבת כו' והוא בח' מ"ה העצמי כנ"ל וד"ל. אך עדיין י"ל בפשט הדברים במ"ש טוב להודות לה' דמשמע שיש מי שמודה בהודאה לה' הרי זאת ההודאה הוא לשם הוי' ולא ששם הוי' עצמו הוא המודה בהודאה. ולפי הנ"ל הרי כל עיקר בחי' ההודאה שהוא ביטול דמ"ה העצמי הוא בהוי' דאור אבא עצמו שהוא עצמו בא בבחי' מה והודאה ביטול עצמו וכידוע הטעם דאין ראשית גילוי אא"ס רק בפנימי' החכ' דוקא כמ"ש ה' בחכ' להיותו בחי' מ"ה בעצם שלזה שורה בו בחי' אין האמיתי דעצמות אא"ס ממש כו'. אך הנה הענין הוא שזה יובן בהקדים תחלה בענין מזמור שיר ליום השבת שיש בו ב' פי'. האחד דמזמור זה הוא לגבי יום השבת שאל יום השבת אומרים מזמור זה. והב' הוא שיום השבת עצמו אומר מזמור זה והיינו מזמור שיר ליום השבת שיום השבת אומרו וכמו שאנו אומרים ויום השביעי משבח כו' ותחלה י"ל בפי' יום השבת מהו דהנה פי' שבת הוא שי"ן ב"ת כידוע. ופי' השי"ן דשבת הוא בחי' ג' מוחין דאבא שהן חב"ד ג' חללי גלגלתא דמוח הבינה נכלל באבא בשבת שנק' קדש כנ"ל. ואז מוח הדעת שכלול מחו"ב ממילא נכלל שם והרי זה כמו ג' קוין שבציור אות ש שהן באי' למטה ומתחברים ונמשכים וכלין במקום אחד דוקא ובראשן הן נפרדים בג' ראשין ביודי"ן שלהם ולמטה מתחברים כאחד ממש והיינו בהיות שבבחי' ביטול העצמי שמצד העצם בלבד כמו בחי' ראי' הנ"ל כענין לאסתכלא ביקרא דמלכא כו' הרי כלול בזה גם בחי' הביטול שמצד ההשגה דבינה וביטול הכלול מחו"ב שהוא מוח הדעת כו' והן בחי' ג' יודי"ן דשי"ן דשבת שכלין ומתחברין כאחד במקום אחד המחברם יחד כו'. והב' דשבת הוא ב' דבראשית שהוא בחי' בינה שנכללת בחכ' והתי"ו הוא בבחי' הדעת שבקו האמצעי דתי"ו דאמת א' בחכ' ומ"ם בבינה כו'. וזהו אות הוא ביני כו' אות אמ"ת וידוע דשבת אותיות תש"ב והוא בחי' העלי' שמלמטה שנק' תשובה תשוב ה' כו' כי בו שבת וינפש בבחי' או"ח ותש"ב ה' תתאה דמל' הוא שבת דמעלי שבתא ותשב ה' עילאה דבינה הוא ביום השבת ואז התי"ו דדעת שהוא ברא בוכרא לאו"א דש' וב' עולה תחלה (כמ"ש בזוהר פ' אמור). וזהו תשב אנוש כו' שאומרים בתפלה למשה וזהו ג"כ שבת ש' ב"ת שאחר העליי' דבינה בחכ' שנק' תשב ה' עילאה כנ"ל. הרי הב' דבינה נכלל בשי"ן והתי"ו ממילא נכלל עמה. וזהו פי' ב"ת כידוע בענין יצרנהו כאישון עינו פי' אישון בת עין דהחכמה נק' עין עצמו בחי' ראי' כנ"ל ואישון בת עין הוא בחי' בינה שנכלל בחכמה והוא בחי' השחור שבעין שנק' אישון בת עין שמצמצם לעצם הראי' ועי"ז דוקא יבוא חוזק אור הראי' כו' (וכמ"ש בספרי הטבע דכח הבהירות שבעין הוא בעצם ספירי דלובן שבעין אך עי"ז היפוך שמהפך אדם כח המצמצם דשחור שבעין עי"ז יהי' כח ההבטה דעין חזק וזך הרבה יותר מצד עצם הבהירות דלובן כו') וכמ"ש במ"א דקאי יצרנהו כאישון עינו בתשובה דוקא דנהורא אוכמא דס"ג נהפך לנהורא חיוורא דע"ב דחכמה ע"ז נאמר כיתרון אור מתוך החושך כו' שניתוסף אור בע"ב דחכ' וכמ"ש יצא מים כו' אל הים כו' דאשת חיל עט"ב וידוע דלובן שבעין מן האב ושחור שבעין מן האם כו' וד"ל. וזהו שבת ש' ב"ת דבת עין דבינה נכלל בחכמה שהוא השי"ן כנ"ל. והוא בבחי' הביטול שמצד העצם דראי' דחכ' כשנכלל בה מוח הבינה ומוח הדעת כציור ג' קוין דבשי"ן כנ"ל וד"ל:

{{עוגן|פרק קכג|(קכג)}} '''וזהו''' מזמור שיר ליום השבת. פי' יום השבת הוא יום שמקבל בחי' אור שבת בעצמו כמו ויקרא אלקים לאור יום הרי האור הוא בחי' העצם והיום הוא רק קריאת שם של האור שקרא אותו בשם יום והוא בחי' החסד שבחכ' כמ"ש חסד אל כל היום. וכידוע דאל הוא בבחי' אור דחכמה עצמה ונהירו דחכ' בחסד נק' חסד אל שמאיר כל היום שהיום הוא בחי' כלי לאור דחכ' וז"ש יומם יצוה ה' חסדו וכמ"ש במ"א וגם כאן פי' יום השבת בחי' כלי החסד שמלובש בו אור החכ' והוא מוחין דאבא שמאיר בבחי' ג""ר דז"א בשבת וכמ"ש בזוהר בפי' יום ליום יביע אמ"ר כו'. והפי' הוא דיום השבת עצמו אומר מזמור זה כפי' הב' דלעיל והיינו שבחי' מוחין חדשים דג"ר דאבא שבחסד דז"א שנק' יום השבת הוא שאומר מזמור שיר זה והוא שאומר טוב להודות להוי' פי' להוי' דאור אבא עצמו כמו שהוא בבחי' פנימי' שלו שנק' טוב ונק' אור שלמעלה מיום זה כי הוא שרשו ומקורו כמו כל בחי' כלי שבטל ונכלל לגבי האור שלו ובשבת זמן עליות כל עולם בעליון הימנו כו' ונק' עולת שבת דז"א בשבתו דאבא עצמו שנק' קודש מלה בגרמי' כנ"ל בפי' שבת עצמו בבחי' שי"ן דשבת כו' והפי' הא' דלעיל דמזמור שיר זה הוא לגבי יום השבת כו' הוא בליל שבת שאומרי' ג"כ מזמור שיר זה כידוע דאומרי' אותו ב"פ בליל שבת אומרי' מזמו' שיר כו' בבחי' עליי' המל' דאצי' שעולה בשיר וזמרה לגבי יום השבת שהוא בחי' מוחין דאבא שבז"א דאצי' כנ"ל. והפעם הב' ביום שבת אומרי' מזמור שיר זה בבחי' עליות דאור אבא שבז"א לגבי אור אבא עצמו שאז הוא כפי' הב' דלעיל דיום השבת עצמו אומרו ושניהם אמת וד"ל. אך עדיין לא מתיישב הקושי' דלעיל בפי' טוב להודות לה' כו' דעיקר ההודאה וביטול שבלא השגה הוא באור אבא עצמו שהוא המודה כו' ואיך יתכן לומר לה' ולפי פי' הב' דמזמור שיר זה הכל הוא לגבי בחי' אור אבא ולא שאור דחכ' עצמה הוא בבחי' ביטול והודאה כו'. אך האמת הוא דגם בחי' שבת עצמו עולה למעלה כמ"ש עולת שבת כו' וקאי על בחי' אור אבא עצמו שנק' קודש מלה בגרמי' כו' שגם הוא עולה למעלה הימנו והוא בבחי' ח"ס דא"א וע"י וכמ"ש והחכ' מאין תמצא שגם החכמה נק' בחי' יש לגבי בחי' אין האמיתי שבפנימי' הכתר שגם בזה יש ב' פי' במזמור שיר ליום השבת כנ"ל בבחי' מוחין דאבא שבז"א כי גם שאור החכ' נק' אור לגבי בחי' המדות דז"א שנק' יום כנ"ל אבל לגבי אור הכתר נק' יום השבת גם בחי' החכ' עצמה כמ"ש וישבות ביום השביעי הרי גם בשבת דיום השביעי שייך שביתה גם ממנו והוא הנק' שבת שבתון כו' ובלשון הגמרא יום שכולו שבת והוא בחי' מנוחה לחי עולמים מנוחה עצמיי' שלא מן המלאכה וההשפעה כלל כידוע שזהו באלף השביעי ובכל שבת מאיר מיום שכולו שבת ונק' שבת דעתיקא. וזהו פי' שבתו ל' נסתר ונעלם שהוא בהעלם האין דכתר ולשם עולה שבת דבחי' החכ' שהוא בחי' ביטול עצמו הנ"ל כי גם שהוא בחי' ביטול עצמי שלמעלה מן ההשגה כנ"ל. מ"מ מאחר שנופל בו לשון ביטול הרי זה בהכרח בבחי' ביטול היש שהרי יש מי שבטל ומודה בהודאה כי מה שהחכ' נק' אין עדיין אין זה בחי' אין העצמי שהרי נק' כח מ"ה כלומר מ"ה פשפשת כו' והגם שהוא ביטול המהות כנ"ל. אך אין זה ערך לגבי עצם האין שהוא בבחי' מנוחה עצמי' הנ"ל שנק' יום שכולו שבת. וזהו מזמור שיר ליום השבת דיום השבת עצמו אומר שיר זה לגבי מקור חוצבו בבחי' אין דכתר כמ"ש והחכ' מאין תמצא שנק' עולת שבת בשבתו וגם יתפרש בו פי' הא' דלעיל דמזמור שיר זה הוא לגבי יום השבת דהיינו לגבי יום שכולו שבת ושניהם אמת כדלעיל וד"ל. וזהו טוב להודו' לה' שהודאה זו העצמי' נק' טוב מטעם הנ"ל. והעיקר הוא מטעם עלייתו למקורו ביום שכולו שבת הנ"ל שנק' טוב שהוא עולם התענוג שלמעלה מן החכ' כמו טוב טעם ודעת כו' וגם להיותו רק טוב כמ"ש אך טוב לישראל כו' דלית שמאלא בהאי עתיקא דמצד אור הכתר בחכ' מתחלק לב' קוין ימין ושמאל. אבל בעצמות אור הכתר הוא רק טוב כו' וזהו טוב להודות שהודאה וביטול העצמי דחכמה עולה למעלה בפנימי' ע"י כידוע. דפנימי' אבא עולה בפנימי' ע"י שביטול דחכ' נק' שם בחי' יש (וכמ"ש במ"א בהפרש שבין משה בחי' מ"ה דחכ' לבחי' משיח שיהי' בו אור דעתיקא מבחי' התענוג הפשוט העצמי וכמ"ש והריחו ביראת ה' דמורח ודאין וכו') וזהו הפי' האמיתי בפשט הפסוק הזה שהרי אמר בסיפא ולזמר לשמך עליון דקאי בבחי' שם אהי' דכתר שנק' עליון והוא בחי' שמו הגדול כמשי"ת בסמוך. ולפי' דלעיל ביום השבת הזה דקאי על בחי' מוחין דאבא שבז"א אין זה סמיכת ענין כלל לומר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון דמשמע דהודאה זו ולזמר הכל במדריגה אחת רק שהודאה הוא לה' ולזמר לשמך עליון אלא הודאה זו באור אבא עצמו ולזמר כו' הוא בבחי' הכתר דהיינו גם בבחי' חכ' שבכתר שנק' ח"ס ונק' יום שכולו שבת גם הוא עולה למעלה הימנו והוא בבחי' שמך עליון. והענין הוא דגם יום שכולו שבת נק' יום השבת עכ"פ כי הרי הוא באלף השביעי שאחר וי"ו אלפי שנה כמו שבת שאחר וי"ו ימים ואעפ"י שנק' מנוחה עצמי' מ"מ נק' בשם מנוחה עכ"פ רק שהוא מנוחה עצמי' וכאשר אמר כי בו שבת וינפש מנוחה עצמי' הרי גם הוא בלשון שביתה עכ"פ ושייך בו לשון העלאה בעצמותו ממש שלא יפול לשון מנוחה עצמיית ג"כ אלא אחדות פשוטה בתכלית כמאמר הידוע דאפי' אור צח אור מצוחצח אוכם הוא לגבי עילת העילות עצמו, אור צח פנימי' אבא הנ"ל, אור מצוחצח פנימי' ע"י שנק' שבת שבתון כנ"ל, אוכם הוא לגבי עה"ע הוא בחי' מל' דא"ס שנק' שמו הגדול וכמ"ש מה תעשה לשמך הגדול כו' ואעפ"י שגם זה אינו רק שמו בלבד אבל נק' שמו הגדול שהוא בבחי' א"ס ממש וכמארז"ל קודם כו' הי' הוא ושמו בלבד וזהו ולזמר לשמך עליון בחי' מל' דא"ס שנק' שמך עליון שלמעלה מכל ההשתלשלות דקו כו' ומ"מ נק' בשם עה"ע שהוא מקור הכל שאינו רק בחי' שמו ע"כ הוא מקור כל ההשתלשלות (והוא בחי' כשב"כ בכלל שלמעלה מחכ' שבכתר). אבל בעצמותו ממש שלמעלה מהיות גם בחי' מקור הראשון להשתלשלות גם שם עה"ע לא יתכן לומר בו והיינו כמו שהי' קודם ההשתלשלות שהי' הוא ושמו בלבד כו' וד"ל. (וכמ"ש במ"א בפי' הפ' סגור יהי' ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח כו' וקאי בשער הפונה קדים לקדמונו של עולם דכבוד ה' אלקי ישראל נראה בו בכל שבת והוא שמו הגדול בחי' מל' דא"ס כמו שהוא קודם הצמצום הראשון והיינו לזמר לשמך עליון דוקא וד"ל). ומה שאומרים מזמור שיר זה גם בליל שבת שהוא רק בחי' עלי' המל' ואיך שייך לומר שם לשמך עליון הנ"ל היינו לפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ובעלי' המל' דאצי' מגיע שרשה גם במל' דא"ס כמ"ש אני ראשון ואני אחרון וכן ראו כי אני אני הוא כו' דאין שינוי לפניו כלל וכמ"ש אתה הוא כו' וכידוע וד"ל:

{{עוגן|פרק קכד|(קכד)}} '''ולהבין''' בתוס' ביאור ענין ולזמר לשמך עליון. וגם להבין מה שלא נזכר שם הוי' רק שמך סתם ומהו שמך עליון דוקא דמשמע שיש שם שאינו עליון כו'. הנה יש להקדים ענין אחד והוא שכל שם הוא בבחי' אור וכלי דוקא וכמו ויעש דוד שם ששייך לשון עשי' בשם וכן ועשית לך שם כשם הגדולים כו' כמשל השם שבו ועל ידו נתפס האדם לקוראו בשמו שנפנה כולו כידוע. כי הנה בחי' אורות וכלים ידוע שהכלי הוא המגביל את האור ומצמצמו במדה ושיעור כמו שם ע"ב דחכ' הרי אור החכ' מוגבל בכלי ושם זה דשם ע"ב דווקא במילוי יודין שמצד הגבלת הכלי ודאי יש הגבלה לאור כי מאחר שמגביל הכלי לאור הרי א"א לומר שאין לאור שיעור וגבול כלל שא"כ לא הי' מתיישב ומוגבל בכלי ואין הגבלת האור רק מצד הגבלת הכלי בלבד אלא האור מוגבל מצד עצמו ע"כ יגבילנו הכלי שאם לא הי' מוגבל מצד עצמו לא הי' הכלי מגבילו וכמו עד"מ השכל שבמוח שהמוח הוא כלי לאור השכל באותיות ההשגה וכה"ג הרי הגם שמצד האור הי' בלתי שיעור ובאותיות כלי ההשגה נעשה מוגבל מ"מ כל אור השכל כמו שהוא בעצם השכלתו מובן הוא ומושג באותיות הללו שמכילים כל השכל בשלימותו וכמו שאנו רואי' שיוכל אדם להביא כל עומק שכל וסברא באותיות הדבור ובאותיות הכתב עד שזולתו יעמוד מזה הדבור והכתב על כל אור המושכל כמו שהוא לא יעדר ממנו דבר כי הצירופי' האלה מכילים ומגבילי' כולו כמים שנתפסים כולם בכלי וא"כ מזה יובן שיש שיעור וגבול לעצם אור השכל מצד עצמו מאחר שנתפס כולו בצירופים הללו וכן אור האהבה שבכלי הלב הרי הלב מכיל בתוכו כל אור האהבה הבא בגילוי (רק בחי' אור מקיף הוא מה שאינו נכנס לכלי בגילוי כלל אבל מה שבא בגילוי שנק' או"פ המוגבל בכלי כידוע נכנס ונתפס כולו). וכמו"כ יובן גם בעצם כח שכלו להשכיל כל שכל וסברא הרי כל מוחו מכילו מאחר שהוא חומר מוכן לקבל הצורה הרי יכנס בו כל הכח של עצם השכל וכן עצם המדה כמו שהוא יכילנו כלי הלב כו'. (וזהו יתרון המעלה שבכלי שתכיל כל האור כולו שאין זה בשאר עו"ע שלעולם לא ישיג העלול את העילה כתלמיד דלא קאי' אדעתי' דרבי'. אע"פ ששמע וקיבל מדיבורו שבו נכנס כל השכל כנ"ל. לפי שרק חיצוני' הכלי הוא שנעשה אור השגת שכל לתלמיד אבל מה שבתוך כלי הדבור לא מושג לתלמיד להיותו בחי' כלי לאור השפע כמו שהשכל נתפס אצלו בכלי מוחו כו') וא"כ גם בבחי' שם העצם כמו שם חכם בעצם לכללות כח חכמתו שמכיל הוא לכל האור וכח חכ' וכן במדות כו' דהיינו שבשם זה הוא נתפס כולו רק שזהו בדבר פרט כמו בשכל או במדות אבל בשם הכללי שבו ועל ידו נתפס כל העצמות שלו שלמעלה מן הכוחות שלו בשכל ומדות בשם ראובן וכה"ג הרי א"א לומר שיש בשם זה ענין גילוי אור דבר מה בפרט בשכל ומדה וכה"ג שיכילנו בפרט שהרי כל עצמותו נפנה לקוראו בשמו וא"כ א"א לומר שתפיסה זו נתפס בשמו הכללי שהוא כמו שם העצם דחכ' ומדה שהוא כמו חומר לצורה (שלא יחליפנו זה בזה כי אין הלב כלי לשכל ואין המוח כלי לאהבה כו') שזה בחי' גילוי אור בכלי שמתייחס אליו נק' תפיסה ממש כנ"ל אבל בשם הכללי איך יתכן לומר שעצמותו נתפס בו בבחי' גילוי צורה בחומר אלא נתפס ואינו נתפס דהיינו רק מה שנפנה לקוראו אבל אינו מוגבל בו כשאר כלי שמגביל ומכיל האור (כי אין הפרש בין שיקראוהו בשם זה או בשם אחר) ומ"מ נק' שם העצם ע"ש בחי' כל עצמותו שנפנה ונתפס לקוראו בשם זה ואינו נק' שם העצם בפרט כמו שם העצם דחכ' אלא שם העצם הכללי שאין בו דבר מה בפרט רק שיהי' עצמותו נמשך על ידו לא שיוגבל בו כשאר שם בפרט כי אין בשם זה דבר בפרט שיכילנו ויגבילנו מאחר שאינו קריאת שם לדבר מה מפעולת כחותיו הפרטיי' המתפשטים רק לבחי' עצמותו ממש הרי הוא כמוהו בלתי מוגבל בעצם ואע"פ שבא שם זה באותיות אין האותיות באין להורות על דבר מה במציאות אור בפרט רק על בחי' כח ואור העצמות ההיולי שלו שאין האותיות מתייחסים אליו כמו שמתייחס שאר שם בפרט הנ"ל והנמשל והדוגמא מכל זה יובן למעלה בענין שמות העליונים כמו שם ע"ב דחכ' ושם ס"ג דבינה ושם מ"ה דמדות ושם ב"ן דמל' הכל הוא בא בבחי' או"כ דוקא דהיינו שהכלי מכיל לכל האור כמו אור החכ' בכלי כמ"ש חכ' מוחא כו' וכה"ג הוא בבחי' שם ע"ב במילוי יודי"ן הרי נתפס כל האור בכלי שיש לכלי תפיסא ממש באור (וגם בחכ' בעצם שנק' חכים ולא בחכ' ידיעא כידוע הרי זה כמו תואר חכם שהוא שם העצם דחכ' שגם הוא נתפס בשם זה כנ"ל) ויש צמצום ושיעור באור מצד עצמו שלזה יכילנו ויגבילנו הכלי כנ"ל והוא ע"פ מאמר קו המדה שמודד גם לאורות כידוע וכן שם ס"ג דבינה ושם מ"ה במדות הכל הוא בא בכלי ומכ"ש שם ב"ן דמל' דכתיב בו ויעש דוד שם כידוע שהוא בא בהגבלה ממש שהוא להחיות רוח שפלים בע"ג מאין ליש כידוע בענין ברוך שם כו' וגם מבחי' אור הכתר נתפס בשם והוא בשם אהי' כידוע והוא ג"כ בחי' קוצו של יו"ד דשם הוי' כו' עד בחי' מל' דא"ס שמאיר בקו וחוט כו' הוא הנק' שמו הגדול כמו יהא שמי' רבא מברך כו' (וכמ"ש במ"א בענין יגדל נא כח אד' כו') וכמו מה תעשה לשמך הגדול כנ"ל והוא בבחי' התפשטות אור העצמות למטה שלגדולתו אין חקר כמו שהוא בעצמות כך בחי' התפשטות אור זה בכלי למטה נק' שמך הגדול ובזה לא יתכן לומר שיעור ומדה (כי ממנו נמצא כל האור ושפע דכל האורות שבקו כו' כידוע) לכך נק' גדול כמו ואגדלה שמך כו' שהשם גדול בהתפשטות בלי שיעור כו' ועז"א דאיהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס בי' דמל' דא"ס שמאיר בכתר הוא בכלל בחי' ממוצע שהוא בחי' אחרונה שבעצמותו ממש והוא שרש ומקור לכל ההשתלשלו' ע"כ אעפ"י שנתפס בכל פרט של השמות דע"ב ס"ג כו' אבל לית מאן דתפיס בי' כו' כי הוא למעלה מבחי' הגבלה ושיעור דאו"כ בדרך כלל אבל שמך עליון הוא למעלה גם משמו הגדול כי הוא בבחי' שם העצמות ממש טרם שמתפשט גדולתו למטה לכך נק' עליון שהוא עליון לעולם ולא ירד למטה ונק' שמך סתם בלי שם ידוע בפרט כמשל הנ"ל בשם הכללי דאדם שנק' ע"ש עצמותו ההיולי שנפנה לקוראו ואמנם אינו מוגבל בו כלל ולא יפול בו ל' תפיסה גם באופן שאמר איהו תפיס בכולהו עלמין כו' מטעם הנ"ל וזהו טוב להודות לה' למקור החכ' בחי' הוי' דח"ס בבחי' פנימי' החכ' שהוא כתר שבחכ' שייך הודאה עכ"פ אבל לשמך עליון שאינו נתפס כלל כמ"ש למחתב"כ כו' אפי' מחה"ק כנ"ל אמר לזמר בכלי דוקא וכמ"ש במ"א בפי' גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי אזמרה לך בכנור קדוש ישראל דלגבי בחי' קדוש ישראל קדוש ומובדל בחי' סדכ"ס דלימח"ת בי"כ גם בחי' הודאה וביטול העצמות דח"ע ולא יגיע שם רק הזמר בכנור בכלי בלבד שעיקר שירה בכלי יותר מבפה כו' וד"ל:
}}

[[קטגוריה:פירוש המילות (אדמו"ר האמצעי)]]